בניית אמון ושיתוף פעולה / יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ"
אני כועס, אני בקריזה. בא לי לזרוק את הדף הזה ולהגיד מה אני חושב. מחר יש לנו הפגנה בבארשבע שהמסר המרכזי שלה הוא די לאלימות ודי לסלקציה. בבארשבע יש מועדונים של סטודנטים, כעשרה פאבים כאלה, שעושים סלקציה לכל תושבי בארשבע. מי שהוא לא סטודנט לא יכול להכנס למקומות האלה. והאיזור. ומזה שבוע אנחנו מבקשים סיוע חירום מהקרן החדשה, איזה אוטובוס, איזה שלטים, איזה נסיעות. עניינם. לא עמותה ולא בקשר. והדפים הולכים וחוזרים והולכים וחוזרים והם אומרים לי שהפעם לא יהיה. אבל אני זוכר ואני ראיתי במו עיניי, ברוטשילד, בתקופת רוטשילד, היו אנשים שבמקרה יש להם עיניים כחולות, שבטלפון הם סגרו וקיבלו מענק. אז אני לא מבין איפה גברת ליאל, יושבת ראש הקרן. לא במקרה אני אמרתי לה על מה את מדברת על איזה פריפריה? אז שיהיה עוד שאלה ועוד שאלה ועוד שאלה ותסתדרו.
אמרתי.
אז חברה אנחנו היום כמעט שנה. לקראת מחאת הקיץ שצצה. אני זוכר, אפרופו שנה. באמת באמת לא צצה.
מה את אומרת, בפברואר? אני רוצה לספר על סיפורים שהתחילו לפני 40 שנה. לפני 40 שנה הייתי בערך בן 11-12, הוזמנו לשכונת מוסררה, להצביע למוסררה. שנה למאבק של הפנתרים השחורים. וגם לפני המאבק של הפנתרים השחורים, היה עוד מאבק שקראו לו מאבק ואדי סאליב. ואני זוכר שהגענו ככה בהמונינו, תראו בזמנים האלו לא היו טלפונים, לא היו פלאפונים, לא היו פקסים, לא היה פייסבוק, על מה אנחנו מדברים. היו מכוניות סוסיתא, משאיות שמעמיסים בהם חול, היו מלא אנשים. עשינו סיור כזה בירושלים, השבתנו את כל ירושלים. איך שאנחנו מגיעים למוסררה, פתאום אנחנו רואים מולנו גדודים, גדודים של משמר הגבול. עם אלות. כשאני שומע היום, על החבר'ה שמתלוננים היום על האלימות של המשטרה, אני לא יודע אם לצחוק או לבכות. קרעו אותנו! הרביצו עלינו עם אלות! אני זוכר באתי עם אבא שלי, עם אמא שלי, עם שתי האחיות שלי, ופתאום האבא שלי, כאילו, הגב שלי אומר לי:
"יהודה, כל אחד לעצמו, לברוח, להתפזר!"
"איפה אני אלך?"
"קפוץ שמה!"
"מה שמה?" אני הולך שמה אני רואה בית קברות אני אומר לו: "אבא, בית קברות!"
הוא אומר לי: "תזהר מהחיים, לא המתים, שב שמה!"
ואחרי זה, אחרי איזה שעתיים, שקט, אני יוצא, אללא, רחובות ירושלים, לאן מגיעים, איפה הולכים? מה מתכנסים? הולך ברחובות מדבר עם אנשים. ועוד דבר, זוכרת איילה, לא זוכר עם היית בהפגנה הזו? נאלצנו כולנו לזרוק את החולצות של הפנתרים השחורים או להפוך אותם, כי השוטרים קיבלו הוראה: "כל מי שיש לו את האגרוף, לתת לו אגרופים. לשבור לו את העצמות."
ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?
(מהקהל: ולמה האתיופים לא מצטרפים?)
כמה הם האתיופים לא משתתפים? יופי, טוב שהעלית את הנקודה הזו. ואם כבר מדברים על האתיופים, שתדעו לכם, אני הייתי במקרה מנהל מרכז קליטה. אין אלופים כמו האתיופים בארגון הפגנות! הם מארגנים הפגנות בבוקר ובערב ובצהריים, הם יודעים להתארגן והם יודעים לעמוד על הזכויות שלהם והם יודעים להאבק. אבל במחאה הזו הם לא מוצאים את עצמם. גם תושבי השכונות ועיירות הפיתוח.
ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה!. למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?
צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!
כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!
אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.
בקיצור המסר שלי בכל הסיפור הזה, בכל הדברים שאני אומר כאן, שקודם כל צריך לדבר על צרכים שמגיעים לכולנו. ובית, ליצור אלטנטיבה חדשה. אנחנו חייבים אלנטרנטיבה חדשה, אנחנו לא נעשה סבב עוד פעם, שמאל ימין ימין שמאל. משהו חדש! מפלגה שאתה תעמוד בראשה מצידי. אבל משהו חדש! אתם רואים לאורך כל ההיסטוריה, כל מפלגה חדשה היא יחסית מצליחה. אמנם היא מתפרקת מאוד מהר ונעלמת מהר מאוד כי היא לא באה עם שום תוכן, היא באה כמפלגת אופנה. אבל הציבור רעב למשהו חדש. נמאס לנו מזה ומזה.
ולכן, אני בא ומציע שאנחנו פה נדבר על תוכן וגם על מהות. זאת אומרת למי ולמה, לקראת מה אנחנו הולכים. מה אתם חושבים? שהשכונות, ועיירות הפיתוח, והאתיופים, וכולי וכולי - מה הם טיפשים, הם מפגרים? לא, הם לא פראיירים! הם לא יתנו לאף אחד לעשות עליהם עוד סיבוב! נישאר בבית ההרוס הזה אבל זה בית.
וצריך להבין, צריך להבין שיש רגישות. זה לא רק אחד ועוד אחד. אני מזהה שבכלל, בבחירות האחרונות, מה שמנחה את האנשים להצביע זה יותר השנאה מאשר האהבה. את מי לדפוק ועם מי ללכת נגד, ועם מי יש לי את הצ'אנס לנקום. אז אני מציע, בואו ניצור משהו חדש, מסגרת חדשה, בואו נדבר 1,2,3, הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.
עכשיו גם לא צריך את כל הציבור. מי אמר שצריך את כולם? מי אמר שצריך 100% תמיכה? מי אמר? מה אנחנו, משטר מלוכני, או איזה קומוניסטי שכולם צריכים להיות איתנו, וכולם צריכים לחשוב באותה צורה וכולם צריכים ללכת באותו כיוון? אנשים חושבים בכל מיני כיוונים וצרכים ויש את ההסתה הזו, ועומדים להרוג אותנו ולזרוק אותנו לים.
קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.
חבר'ה, כל שלטון אפשר להכניע אותו. כל שלטון אפשר להפיל אותו. אין דבר כזה. כל שלטון אפשר להכניע אותו. אתם זוכרים ב-77? מה שצעקנו זה רק "בגין לשלטון בגין לשלטון" והוא הגיע לשלטון. בשנת 92 באנו לשמיר ולחבר'ה שלו ואמרנו לו "כולנו קופים! דוד לוי קוף וכולנו קופים!" וזה הביא את בשורת המהפך. אח"כ ב99 הבאנו את ברק - שינוי, רוצים לשנות, נמאס לנו! וכל שינוי שאנחנו מביאים נהיה יותר גרוע, יותר מאכזב. נמאס לנו. לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד).
תומלל ע"י ברוך אורן מהוידאו של הכנס.
