מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום - מושגי-יסוד
הצגה ראשונית של המונחים המשמשים את ניצן וביכלר:
מצוטט מתוך ניצן וביכלר, מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום, 2001, פרק ראשון, א. הקדמה.
הספר זמין להורדה חינם באתר המחברים
תוכן עניינים |
[עריכה] ההון כמוסד שליטה
הספר מתמקד בתהליך המרכזי של הקפיטליזם, שהוא תהליך הצבר ההון. בפרק השני של הספר מוצגת תיאוריה חדשה של ההון והצברו. הון אינו יחידה מטריאלית, אף לא תהליך ייצור 'כלכלי' – אלא מוסד פוליטי של יחסי-שליטה. מוסד זה מאפשר לבעלי-ההון לעצב, לנהל ולשנות את הקיום החברתי של המין האנושי בעולם.
אף כי ההון הינו רק מוסד אחד מתוך שלל מוסדות השליטה שנכפו על המין האנושי במרוצת ההיסטוריה, הוא הפך בהדרגה למוסד הדומיננטי בחברה האנושית בימינו. ההון הוא הצורה החודרנית, הגמישה והמקיפה ביותר של העצמה שהתקיימה עד היום.
[עריכה] הצבר ההון
ההון, אפוא, הוא המוסד בו מתרכזים יחסי הכוח בחברה הקפיטליסטית.
חקר תהליך ההצבר הוא למעשה חקר התפתחותם של יחסי הכוח בחברה הקפיטליסטית. יחסי הכוח הקפיטליסטיים מבוססים על סדר כמותי-אוניברסלי. בעלי-ההון לא רק משליטים את הסדר העסקי על החברה, אלא גם חותרים להגדיל את עצמתם ביחס לבעלי הון אחרים.
מכאן, שהמנגנון החברתי המרכזי של צבירת ההון אינו חתירה להשגת 'מקסימום רווח' או 'מקסימום תועלת' כפי שטוענת המחשבה המקובלת. בעלי ההון חותרים 'להכות את הממוצע', כלומר להרחיב את השליטה בנכסים מעבר לנורמה המקובלת בשיעור גידול הנכסים.
[עריכה] הצבר דיפרנציאלי
כדי לצבור ביחס לבעלי הון אחרים, נדחפים בעלי ההון המובילים בחברה לשנות ולמסד-מחדש את יחסי הכוח בחברה ולכפוף לשליטתם יותר ויותר מוסדות חברתיים. יתר על כן, היכולת של הקפיטליסטים להגדיל את שליטתם היחסית, כלומר לצבור הון, אינה עניין 'כלכלי'; היא תלויה אך ורק במיסוד יחסי הכוח השוררים בחברה. 'הכלכלה', כלומר העבודה, הידע, הייצור והפריון, אינה מפיקה רווח; רק היכולת הפוליטית לשלוט ב'כלכלה' היא סיבת הרווח.
מכאן, שגם אם הדחף הלא מודע של בעלי ההון הוא להשיג עוצמה אבסולוטית, הרי שהכוח לעולם מושווה ונמדד ביחס לכוחם של אחרים. ואכן, יחסי הכוח בחברה הקפיטליסטית מקבלים את ביטויים החברתי במונחים יחסיים. אנו מכנים יחסים אלה בשם 'הצבר דיפרנציאלי'.
[עריכה] שינוי יחסי בשליטה בחברה
מאחר שהחתירה להצבר דיפרנציאלי דוחפת את בעלי-ההון לשלוט על חלק הולך וגדל של הייצור-החוזר החברתי, יוצא שהן המניע והן התוצאה של הצבר ההון הינם חלוקה-מחדש של הנכסים ובעצם חתירה לריכוז גובר של בעלויות. כתוצאה מכך, משנים בעלי ההון את יחסי השליטה בחברה.
שינויים ביחסי השליטה לטובת קבוצה חברתית מסוימת, פירושם התרכזות הכוח בידיה. ואכן, תהליך הצבר ההון ותהליך ריכוזיות ההון הינם שתי פנים של אותו תהליך.
[עריכה] ההון הדומיננטי
תפישה זאת של תהליך ההצבר מביאה לכך שהמחקר הכלכלי-פוליטי בספר זה מתמקד לא במוסד ההון בכללותו אלא ב'הון הדומיננטי', כלומר בחקר התפתחותו של גרעין התאגידים הגדולים השולטים והמכוונים את תהליך ההצבר. חקר 'ההון הדומיננטי' הוא למעשה התחקות אחר התפתחותו של המעמד השליט הקפיטליסטי שהולך וכובש יותר ויותר חלקים בייצור-החוזר החברתי.
ניתוח ההיסטוריה של קבוצות בעלי ההון הדומיננטיים והדרך שבה הם ממסדים את שליטתם, הוא ניתוח כלכלי- פוליטי של מבנה העוצמה בחברה הקפיטליסטית.
[עריכה] שיעור הרווח הנורמלי
קבוצות-ההון המרכזיות, השולטות בתהליך ההצבר הקפיטליסטי, חותרות לרדוף ולהדביק את 'שיעור הרווח הנורמלי': אותה נורמה המיוחסת במקום ובזמן כלשהו לענף מסוים, לכלל העסקים או לקבוצות ההון המרכזיות. כך הן חותרות 'להכות את הממוצע'.
מבחינתם של בעלי ההון הדומיננטי, 'רווחיות' אינה נמדדת בעלייה או בירידה של כמות הסחורות שהם יכולים לרכוש ברווחיהם, אלא בשיעור-הרווח שלהם ביחס לשיעור-הרווח של בעלי ההון הדומיננטי האחרים וביחס לשיעור-הרווח של בעלי ההון בכללם.
ה'נורמליזציה' הזאת של שיעור-הרווח הינה השלב הנוכחי בגלגולו של הכוח האיכותי לעבר סדר כמותי-אוניברסלי. התחלתו של התהליך במאה החמש-עשרה - בהפיכת הכוח החברתי לסחורה בערים החופשיות של איטליה; וסיומו – בהתמסדות הציפיות לגידול מתמיד וקבוע של הרווח בשוקי ההון הבינלאומיים של סוף המאה העשרים.
ההון, אפוא, הוא גלגולו של הכוח החברתי ביחידות שליטה הניתנות לקנייה ולמכירה; והנורמליזציה של שיעור-הרווח משקפת את התפשטות מוסד ההון בעולם ואת התבססותו של הסדר הקפיטליסטי. הציפייה שהרווח יגדל תמיד בשיעור נורמלי היא, בעצם, ציפייה שמבנה יחסי-הכוח או הסדר המדיני של ההון יישאר יציב; או, מהכיוון השני: ככל שיחסי-הסמכות הקפיטליסטיים נראים איתנים, כן יהיה שיעור- הרווח 'נורמלי' יותר.
[עריכה] הרחבת והעמקת ההצבר
הרווח גדל בשני אופנים: באמצעות הרחבת מספר המועסקים ובאמצעות העמקת הרווח למועסק. שני האמצעים עשויים לפעול במעורב, אולם בתקופות הופך אחד מהם לדומיננטי ומנציח את רוח התקופה, עד שניתן לדבר על שני 'משטרים' של הצבר.
המשטר האחד מתאפיין בחתירה ל'הרחבת ההצבר'. הוא מתגבש כאשר הקבוצות הדומיננטיות במשק חותרות להצבר דיפרנציאלי באמצעות הרחבת התעסוקה והביקוש בקצב מהיר יותר מאשר ממוצע ההתרחבות, ובכך הן מגדילות את חלקן בשווקים.
המשטר השני מתאפיין בחתירה ל'העמקת ההצבר'. משטר זה מתגבש כאשר קבוצות ההון המובילות חותרות להצבר דיפרנציאלי באמצעות הגדלת הרווח למועסק בשיעור גבוה יותר מהממוצע.
המעבר מאופי הצבר אחד לאחר כרוך בשינויים מוסדיים במבנה הכוחות ובהערכויות הפוליטיות:
תקופה של 'הרחבת ההצבר' מלווה בפרולטריזציה מהירה, בצמיחה כלכלית גבוהה, באינפלציה נמוכה, בנטיות ל'ליברליזציה' ולהחלשת כוחן של המסגרות הפוליטיות הישנות.
תקופה של 'העמקת ההצבר' מאופיינת בסטגפלציה, במשברים פוליטיים ובמתח חברתי.
'הרחבת ההצבר' נשענת על מקורות רווח חדשים שנוצרים בדרך כלל מהגירה, כיבוש שטחים חדשים ואורבניזציה. 'העמקת ההצבר' לעומת זאת, מבוססת על חלוקה-מחדש של ההכנסות ושל הנכסים הקיימים – ולכן עולה בתקופה זו חשיבותם של הארגונים הפוליטיים והמדיניים הרשמיים, השולטים באמצעי האלימות והסדר החברתי. מכאן ניתן לעבור לכלכלה-הפוליטית של ישראל.
[עריכה] ראו גם
- Capital as Power
- מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום - מושגי-יסוד
- רווחי מלחמה
- דיבידנדים של שלום
- כלכלה הטרודוקסית
- כלכלה דמוקרטית
