ג'אנל אורסי

מתוך שקוף באוהל
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ראיון זה הוא חלק מקורס U.Lab 2x

ג'אנל אורסי (Janelle Orsi) היא עורכת דין, וממקימי המרכז המשפטי לכלכלה מקיימת – (Sustainable Economies Law Center - SELC) באוקלנד, קליפורניה. המרכז מטפח נוף משפטי חדש התומך בחוסן קהילתי והעצמה של כלכלה קהילתית. הנה כמה דוגמאות של פרויקטים בהם עוסק המרכז היום:

הנה סיכום הראיון:

תוכן עניינים

[עריכה] חלק ראשון: איך הוקם המרכז המשפטי לכלכלה מקיימת

אורך: 04:31, קישור

השרשים של המוטיבציה שלי היו בגיל שש. בגיל שש סבלתי מבריונות, ואח"כ בגיל שבע, כבר לא. אבל בגלל שעברתי את החוויה הזו בעצמי, הייתי מסתכלת על ילדים שהציקו להם ואומרת לעצמי – זה כל כך אכזרי. אז הייתי מתיידדת עם ילדים שהציקו להם, והייתי רגישה לנושא. ככל שגדלתי והתפתחתי זה הפך להיות חלק ממי שאני – הרגישות לחוסר צדק כשאנשים סובלים מאנשים אחרים או גופים שגדולים מהם ומנצלים את זה. בגיל 11 הבנתי שאני לסבית, שזה אומר שאני שייכת לקבוצה שמדוכאת, ומה זה אומר. גם למדתי על כל האנשים והארגונים שלחמו למען זכויות קהילת הלהט"ב, ואמרתי לעצמי: הם עשו כל כך הרבה בשבילי, מה אני יכולה לעשות בחזרה? היה לי דחף חזק לעזור. אחרי המכללה עבדתי עם נוער, והקמתי ארגון העוסק בהגברת המודעות לחוסר צדק חברתי. עסקנו הרבה במחאה, אבל בשלב מסוים שאתי את עצמי איזה הבדל אנחנו באמת עושים. אבל אז התלמידים שעבדתי איתם סיימו ללמוד בתיכון, ונתקלו בקשיים וחוסר צדק, ואמא שלי אמרה לי, כמו כל אמא, שאני צריכה ללמוד משפטים. בלימודי המשפטים התמקדתי בחוקים על נוער. שלוש שנים של התמקדות באיך אני יכולה לעזור להם. ואז הבנתי שאני לא יכולה לעשות הרבה הבדל אם אעזור להם אחד אחד כל פעם, ושאלתי את עצמי, איך אי יכולה לדאוג שיהיו להם עבודה טובה, דיור טוב, מזון טוב, קהילות טובות לגור בהן, כי החברה לא מספקת להם את זה. אני גרה בברקלי, בקהילה ששיתפה דברים כמו מכוניות, קרקע לגידול מזון, ארוחות, ועוד. והבנתי ששיתוף כזה הוא מאוד עוצמתי, ואולי אני יכולה להיות עורכת דין שעוזרת לאנשים לשתף דברים, אבל בקנה מידה גדול יותר. אז בתחילת 2008 פתחתי משרד, והסתובבתי והצגתי את עצמי כעורכת דין לנושאי שיתוף: אני עוזרת לאנשים לשתף מכוניות, מזון, קרקע, דיור, וכו'. ב-2008 אנשים התחילו להבין למה כדאי לעשות את זה, גם מסיבות כלכליות וגם מסיבות סביבתיות. זה התחיל לתפוש תאוצה, ואז כתבתי ספר שנקרא פתרון השיתוף (The Sharing Solution) שהוא מדריך משפטי מעשי לשיתוף. ככל שצברתי נסיון הבנתי כמה מכשולים משפטיים יש לשיתוף – המערכת המשפטית מתוכננת כדי להפריד בינינו ומתעסקת במחלוקות בין אחד לשני, ובניצול משאבים האחד מהשני. כשמנסים לשתף פעולה יש כל כך הרבה מכשולים משפטיים שמופיעים, וכל כך מעט מודלים שאפשר לחקות, ועורכי דין שמתמחים בתחום הזה. הבנתי שאנחנו צריכים לראות את התמונה הרחבה יותר, וככה הקמתי את המרכז המשפטי לכלכלה מקיימת., יחד עם עורכת דין נוספת שהגיעה לאותה מסקנה.

[עריכה] חלק שני: מכשולים משפטיים לכלכלה מקומית

אורך: 01:12 קישור

תתאר לעצמך שקבוצה של 300 איש בשכונה מתאחדת כדי לקנות יחד מזון מחקלאים בסביבה, לרכז אותו בגראז' של אחד מהם, ולחלק אותו ביניהם במחיר זול יותר מאשר בסופרמרקט. כל אחד שם 300 דולר כדי לקנות את הסחורה ולהעמיד מדפים, וכל אחד מתנדב כמה שעות בחודש כדי שעסק יעבוד. התוצאה היא שהם עוברים על כמה חוקים ותקנות: חוקים פיננסים על כך שהם לוקחים כסף מאנשים ומבטיחים להם תמורה בסופו של דבר, חוקי תעסוקה אם יש דרישה לעבוד בהתנדבות, חוקי תכנון אם משתמשים בשטח המיועד למגורים כדי להקים משהו שנראה כמו עסק, ותקנות תברואה שחלות על סופרמרקטים. הבעיות הללו מצטברות, ועבור קבוצה של 300 איש שרוצה פשוט לשתף פעולה ככה, זה נהיה בלתי אפשרי.

[עריכה] חלק שלישי: השורשים של המערכת המשפטית הנוכחית

אורך: 02:33 קישור

אני חושבת שמערכת המשפט שלנו התחילה מאוד פשוטה ורופפת, כדי שכל אחד יוכל לעשות כרצונו, ולבנות יחסים עם סביבתו כרצונו. בשנות השלושים התחילו לצמוח התעשיות הגדולות, וההשפעות של ייצור בקנה מידה גדול התחילו להיות מורגשות. הזיהום, הניצול של עובדים, הנזק שנגרם לצרכנים, ואז הרשות המחוקקת התחילה להתערב, ולחוקק רגולציות כדי להגן על הצרכנים ועל העובדים. זה היה נכון וטוב, אבל התוצאה הייתה מערכת משפטית הממוקדת בתאגידים גדולים, ולא לוקחת בחשבון שהכלכלה הרבה יותר רבגונית. החוקים הללו מגנים על הסביבה מהניצול של התאגידים, אבל גם על התאגידים עצמם. התאגידים הללו בנויים כדי לנצל כמה שיותר משאבים טבעיים, את העובדים שלהם, ואת הלקוחות שלהם. החוקים מיועדים כדי שהתאגידים לא ינצלו "יותר מידי", אבל אחרי מאה שנה של חוקים כאלה, העובדים עדיין מנוצלים והאקולוגיה מתפרקת. ארגונים שרוצים ליצור פתרונות אלטרנטיביים לתאגידים הגדולים, לא יכולים לעשות זאת כי המשוכות המשפטיות גבוהות מידי, ויקרות מידי. שמתי לב שעסקים גדולים פועלים כדי למען רגולציה בתחום בו הם עובדים, כי הם יודעים שרגולציה כזאת תפריע למתחרים קטנים הרבה יותר מאשר להם. לדוגמה פייפאל (PayPal) והחברות האחרות השולטות בתחום תשלומים באינטרנט פועלות למען רגולציה פיננסית שלא מאפשרת לקבוצות קטנות שרוצות לאפשר למשל הלוואות בין עסקים מקומיים.

[עריכה] חלק רביעי: תעשיית בתי ההלוויות הקטנים

אורך: 02:26 קישור

אנחנו משתמשים באזור מפרץ סן פרנסיסקו בתור הכיתה החייה שלנו, כי זו הקהילה שלנו. יש לנו משרד לייעוץ משפטי מזדמן (ללא צורך בקביעת פגישה מראש), ואנחנו מארגנים את החדר כך שיראה כמו בית קפה או כמו מסיבה. באים קואופרטיבים של עובדים, חוות עירוניות, ואפילו עסקים של בתי הלוויות שורשיים (grassroots) . תעשיית בתי ההלוויות מגלגלת כ-20 מיליארד דולר בשנה, זאת ההוצאה השלישית בגודלה שאדם עושה בחייו אחרי דיור ורכב. כשאדם נפטר ההתנהלות היא מאוד רגשית, והתעשייה מנצלת זאת למחירים מופקעים: בממוצע 10,000$ להלוויה – רק הארון עולה המון כסף. זו תעשייה שנשלטת בידי תאגידים גדולים, ורוב העסקים הקטנים והוותיקים נרכשו על ידיהם. התעשייה גם מתנהלת בצורה הרסנית לסביבה. יש אנשים שרוצים ליצור עסקים קטנים של הלוויות ביתיות וזולות, או בתי עלמין ירוקים. כשמקימים עסק מקומי קטן לבית הלוויות, המשוכות המשפטיות מתחילות להיערם. אז התחלתי להיכנס לזה ואני חושבת שיש כאן המון פוטנציאל. אם כל המשאבים שמופנים היום לתחום ההלוויות יופנו במקום לשימור קרקעות, יצירת משרות טובות או אפילו בניית קהילות סביב המוות בדרך חיובית, תהיה לזה השפעה מעניינת.

[עריכה] חלק חמישי: בעלות קהילתית

אורך: 02:28 קישור

השאלה שאני שואלת את עצמי היא מהם המבנים המשפטיים שיעזו לפזר את ההון והכוח בצורה שוויונית בכלכלה שכים מרכזת אותו בידי מעטים? איך אנחנו יוצרים ארגונים שהם דמוקרטיים בצורה משמעותית, ואז מצמיחים להם שרשים עמוקים בקהילה, כך שהתאגידים הגדולים לא יוכלו לבלוע אותם מחדש. זאת אבולוציה בעבודה שלנו – בהתחלה חשבנו שאנחנו פשוט צריכים ליצור כלכלות מקומיות והרבה עסקים קטנים, ואז הבנו שזה לא מספיק. למשל באוקלנד הייתה קבוצה שיצרה חווה עירונית, שכל כך הצליחה עד שסוכני נדל"ן היו מצביעים עליה כנכס לשכונה, והייתה גורם לכך שמחירי הנדל"ן עלו מאוד בסביבתה. התוצאה הייתה שאחד ממקימי החווה פונה מביתו כי לא היה יכול להרשות לעצמו לגור שם יותר ולשלם את שכר הדירה שעלה. הבנו שאם אנחנו מקימים נכסים של הקהילה המקומית, כדי שייטיבו עם הקהילה, אסור לנו להתייחס לנכסים אלו כאל סחורות שאחרים יכולים לקנות – כי ככה זה בשוק הנדל"ן. אם היינו יכולים להסתכל על נכסים כאילה, ולומר: זה שייך לקהילה, ורק הקהילה יכולה להחליט מה יקרה לזה. אז העבודה שלנו התפתחה מפיתוח עסקים קטנים לפיתוח בעלות קהילתית על נכסים כאלה, ואי-סחירות שלהם. נכסים כמו קרקע, דיור, או כל דבר אחר שאנו זקוקים לו להישרדות שלנו.

[עריכה] חלק שישי: מה עושה המרכז המשפטי לכלכלה מקיימת

אורך: 03:43 קישור

הנה דרך אחת לתאר את התמונה הגדולה: אני רואה גלגל גדול המחולק לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בשינוי תרבות ובניית תנועה, יצירת הרגשה נפוצה שזה אפשרי להתרחק מהמערכת הקיימת וליצור מערכת חדשה, וככה יכולה להראות המערכת החדשה, ולהביא ארגונים ולבנות עניין והתלהבות סביב זה. החלק השני הוא להשפיע על הכלכלה, ולשאול איך אנחנו יכולים להשיג את האוכל, המים, הדיור והאנרגיה שלנו בדרכים שהן יותר מקיימות ושיוויויות? והתוצאה היא שאנחנו מסקים שירותים משפיים להרבה קואופרטיבים, לנאמנויות קרקע, ולארגונים דמוקרטיים אחרים שבנויים כדי לספק את צרכי הקהילות במקום לנצל אותן. המטרה שלנו היא לספק להם שירותים משפטיים אבל גם ללמוד מהם וליצור מודלים שאפשר לשכפל במקומות אחרים. כשתהיה לנו מסה קריטית של מודלים כאלה, קהילות בכל מקום יוכלו להשתמש בהם, אבל בינתיים זה הולך לאט ואנחנו עדיים צריכים ללמוד הרבה. והחלק השלישי הוא חוק ומדיניות – לעצב מחדש את המערכת המשפטית כך שתתמוך בצמיחה של כל זה. אז אנחנו כותבים הרבה חוקים ועובדים כדי לקדם ולהעביר אותם. ויותר חשוב – אנחנו מלמדים אחרים כיצד לכתוב ולהעביר חוקים כאלה, כי צריך לשנות מאות ואלפי חוקים ברחבי ארה"ב, כך שצריך הרבה אנשים שיתארגנו ויקדמו את העבודה הזאת. הגלגל הזה מסתובב כי התרבות תומכת הצמיחה הכלכלית וכולי, והגלגל מסתובב יותר ככל שיותר אנשים נעשים מעורבים.

[עריכה] חלק שביעי: אלטרנטיבות למודלים עסקיים מנצלים

אורך: 08:24 קישור

יש היום חוק בקליפורניה המטפל בנושא האוכל הביתי. לפני חמש שנים העברנו חוק בקליפורניה המאפשר מכירה של סוגים מסוימים של אוכל ביתי, שלא זקוקים לקירור, משהו שלא היה חוקי קודם. תוך שנה מהעברת החוק קמו אלפיים עסקים חדשים, אז הרגשתי שהייתה לו השפעה גדולה, אבל זה עדיין היה מוגבל לסוגים מסוימים של מזון. יש עכשיו כמה חברות טכנולוגיה כמו אובר Uber למשל שיכולות לעסוק במשלוחים של מזון טרי וחם מהמטבח הביתי לצרכן, והן מקדמות חוקים שיאפשרו את זה. העמדה שלנו היא שחברות שבנויות למקסם רווח לבעלי המניות, יעשו זאת על חשבון המטבחים הקטנים, ששולי הרווח שלהם קטנים מאוד גם כך. יש מנטליות של מחסור שמעצבת את הפעולות שלנו – למה מישהו שהפך למיליונר, והוא יודע שהוא "מסודר", עדיין יש לו את הדחף להמשיך ולצבור עשרות ואז מאות מיליונים ואז מיליארדים? המבנה של הכלכלה העסקית מסדר את זה ככה, שזה הדבר האוטומטי לעשות. אני חושבת שזה כל כך מזיק, ויעמיד בסכנה כל תנועה לצדק חברתי, כלכלי וגזעי. אני חושבת שבצורת המחשבה הנצלנית המאפיינת את הכלכלה היום, נקודת המינוף היא תחושת הקהילה והביטחון והאמון שהקהילה מספקת. הדרך המסורתית בה אנו מתכוננים לפרישה לגמלאות היא צבירת רכוש שיספק את צרכינו כשנזדקן, אבל אם במקום זה נעסוק בבניית קהילה סביבנו שתספק לנו מזון ודיור ואנשים שידאגו לנו ולצרכינו, זה כמו סוג שונה של בנקאות. זה כאילו המוח הקדום שלנו מורה לנו לאגור יותר ויותר רכוש, אבל כל מה שאנחנו צריכים זה להירגע ולדעת שהכל יהיה בסדר כי אנחנו חלק מקהילה חזקה. אנחנו מרכז משפטי לכלכלה מקיימת, אז המיקוד שלנו הוא בחוק ומשפט, וגם בכלכלה, אבל הבנו שלא נוכל לעשות עבודתנו אם לא נשנה את התרבות, ונבנה תנועה של אנשים שמאמינים שהם יכולים לעשות זאת. יש מישהו בארגון שלנו שפועל כדי שנתעמק יותר בצד הרגשי והרוחני של מה שיכול לאפשר שינוי כזה. הוא כנראה צודק, אבל אני עדיין מתלבטת כי זה שאנחנו חבורה של עורכי דין נותן לנו לגיטימציה שיכולה להיפגע אם נתחיל לעסוק בדברים רוחניים ורגשיים. אז אני לא יודעת אם אנחנו נכנס לזה אבל ברור לי שמישהו צריך לעשות זאת.

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים