ג'ון מיינרד קיינס
כלכלן בריטי שנתן את הפתרון לעולם המערבי לאחר משבר 1929 - הוא החדיר אלמנטים "סוציאליסטיים" של מעורבות המדינה בכלכלת "השוק החופשי". המודל הכלכלי-פוליטי שהוא פיתח מכונה "קיינסיאניזם", שניהל את העולם עד לתחילת שחיקתו בשנות ה-70, בעיקר ע"י אסכולת שיקגו, שממשיכה עוד בימינו.
תוכן עניינים |
מאת ניצן וביכלר
מתוך דיוקן לאסתר אלכסנדר ולתקופתה
על 'הפרדיגמה הקיינסיאנית'
קיינס יצר בשנות השלושים דוקטרינה חדשה, שנהוג לקרוא לה על שמו: 'קיינסיאניזם', אך יש שקראו לה בשם 'המהפכה המצרפית'. ניתן לראות אותו כאחד ממייסדי מדינת הרווחה שהתקיימה בבריטניה במרוצת דור אחד לאחר מלחמת העולם השנייה, עד לתקופת תאצ'ר.
לב הפרדיגמה הקיינסיאנית היה בנוי על ספר קודש שהוא חיבר בשנת 1936. שמו של הספר היה "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף". הספר הפך לאבן הקעבה של מדע הכלכלה שצמח לאחר מלחמת העולם השנייה.
הרקע לתאוריה
הרקע לספר היה שנות השלושים של המאה העשרים. באותה תקופה פרץ משבר מיתון ואבטלה אשר איים על הקפיטליזם בכלל, ובעיקר על ארץ החלומות ארה"ב. האידיאולוגיה האקדמית אשר שלטה עד אז בעולם האנגלו-סקסי הייתה הדוקטרינה הנאו-קלאסית בצביונה הפונדמנטלי. הדוקטרינה התפתחה בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, והייתה פאסיבית מעיקרה: היא הטיפה לחכות לפעילותם המתקנת של 'כוחות השוק', ולהימנע ככל האפשר מ'התערבות' ממשלתית אשר ידועה כלא יעילה וכמושחתת.
ככל שהחריף המשבר של שנות השלושים, החל היה להיות ברור, שניהול בנוסח 'הלסה-פר' ימוטט לבסוף את המשטרים באירופה המערבית ובצפון אמריקה. היה נראה שהמשטר הקפיטליסטי לא יחזיק מעמד בעיקר נוכח התחזקות משטרים פאשיסטיים וכן נוכח התחזקות מפלגות קומוניסטיות שקראו תיגר על התפיסה הפאסיבית של השוק.
משום כך קיינס נראה בזמנו כמהפכה, מהפכה נאו-קלאסית שהתירה לפגוע בעקרון המקודש של אי התערבות ממשלתית. קיינס נותר נאו-קלאסיקן והאמין ביוזמה פרטית ובשוק. הוא סבר שהם הבסיס לדמוקרטיה. אבל לעת חירום, הוא הבין שיש צורך במעורבות ממשלתית לפחות לתקופות משבר.
הפרדה בין המשק העסקי ובין המשק הציבורי
הדרך שלו בהתמודדות התיאורטית החלה בפיצול, שנחשב בזמנו כפירה, ביסודות המדעיים של הכנסייה הנאו-קלאסית: אותה הפרדה שהוטבעה בלימודי הכלכלה בין ה'מיקרו-כלכלה' לבין ה'מאקרו-כלכלה'. בעצם הוא הפריד בין המשק העסקי ובין המשק הציבורי. המשק העסקי ימשיך להתנהל באמצעות הדוקטרינה הנאו-קלאסית, באמצעות האתיקה של ה'מיקרו-כלכלה'. ההמצאה של קיינס הייתה פיתוח של מה שהוא כינה ה'מקרו-כלכלה'.
מבלי להיכנס עמוקות לדבר הבעייתי הזה, ואין שם עומק מחשבתי רב, שאלת המחקר של קיינס הייתה: "כיצד יתכן שכוחות השוק שאנו הנאו-קלאסיקנים מאמינים בהם, אינם מווסתים את המשקים הקפיטליסטים חזרה לעבר שיווי משקל של תעסוקה מלאה וצמיחה?"
חוסר ביקוש אפקטיבי
התשובה שלו, שנלקחה מיסודות האמונה הנאו-מרקסיסטית שרווחו אז וכנראה גם היום, הייתה: משקים קפיטליסטים בשלים סובלים מבעיה של חוסר ביקוש אפקטיבי מספיק (כלומר חוסר כוח קנייה) מצד הצרכנים ומכאן יוצא, שהמשקים הללו מבחינת התיאוריה תקועים בשיווי-משקל של אבטלה ומיתון כרוניים.
אין שום דבר פנימי במערכת הכלכלית (הפועלת כמערכת פיזיקלית סגורה) שתניע את הקפיטליסטים להשקיע בהעלאת התפוקה במשק ותאלץ אותם לנטוש את החיסכון והריבית הנמוכה אולם הבטוחה. מכאן, שרק גורם חיצוני יכול להניע את המערכת, וגורם חיצוני בעל משקל וחסר פניות, לפחות בעיני קיינס, הוא הממשל על שלל סוכנויותיו.
הצדקת התערבות הממשל
הממשל, אם כן, אינו עושה טובה כאשר הוא פועל באמצעות גרעון תקציבי, או מתערב בשוק ההון לשם הוזלת הריבית, אלא מחובתו לעשות גירעון תקציבי ולפעול להוזלת הריבית בשעת האטה משקית, וזאת, כדי להפעיל את המנוע הסמוי המצוי בלב המשק המודרני, ושמו: 'המכפיל'. זאת ההמצאה הגדולה של קיינס אשר אותה שאל ממחבר קודם.
המכפיל
יעילותו של 'המכפיל' הזה בהפעלת הגירויים במשק תלויה בהרגלי החיסכון/צריכה, שאותם יש לאמוד ולהעריך. כדי לעשות זאת, יש צורך לאמוד את המשאבים וכוחות הצריכה במשק. לשם כך, המציא קיינס את החשבונאות הלאומית, כלומר את הדרך לאמוד את החלקים השונים במכונה הזאת שנקראת משק לאומי, ובעיקר לאמוד באמצעות כלים אקונומטריים את התנועה ההדדית או את הקשר הדינמי שבין החלקים המכניים האלה.
המהפכה המצרפית
המהפכה של קיינס, מבחינת בני זמנו הייתה 'המהפכה המצרפית'. הוא הראשון שבנה באופן תיאורטי את החשיבה המצרפית של המשק, למרות שהיא הייתה כבר קיימת בפועל.
כל הקטגוריות, שמשתמשים בהן כמובנות מאליהן (כולל אויביו המוניטאריסטיים, שהאשימוהו בבגידה ובכפירה בעיקר) -- כמו התל"ג, התמ"ג, ההכנסה-הלאומית, ההשקעה הגולמית, שיעור הצמיחה, הצריכה הפרטית -- הוא היה ממציאן. אבל בעיקר הייתה מרשימה יכולתו ליצור במהירות מהתאוריה כלי מדיניות, להפכה דוקטרינה, ומשם גם לנסות ולהפכה לפרדיגמה.
ואכן, הפרדיגמה הזאת הייתה תפריט שנלמד במהירות, בעיקר באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה: המקרו-כלכלה.
מקרו-כלכלה
תפריט זה הפך במהירות לתרופת-פלא, הלחש-נחש החדש, אשר מוציא את המשקים המערביים מעולם המחסור קשה-היום, מהסכנה הקומוניסטית והפשיסטית, שהומצאו והתפתחו בעולם של סכום אפס.
יש תקווה, יש תכנון ממשלתי, וכל זאת מבלי להיכנס ממש לתוך קווי-הייצור והצריכה. הטכנוקרטים הממשלתיים, שאומנו ביסודות האוניברסאליים של המקרו-כלכלה אמנם מתכננים, אולם הם נכנסים לתכנון הביקוש בלבד -- וגם זאת בגבולות מסוימים של ריבית מוניטארית, שערי חליפין, מיסוי ותקצוב.
קיינס סבר שהוא מצא דרך, על פיה אפשר יהיה לתכנן מבלי להזדקק לשיטות הקיצוב והחלוקה מלמעלה, המביאות לאכזריות ולשחיתות. מבלי להשתמש בשיטות ההשקעה הישירה, התכנון המפלגתי הכפוי. ניתן לדעתו לעבור לשיטות שבהן גם נציגים דמוקרטיים ופקידים מיומנים ברזי המקרו-כלכלה יהיו מסוגלים לפעול בתכנון ציבורי ותקצוב לא שרירותי.
שחיקת הקיינסיאניזם
...עולם המודלים הקיינסיאניים, שהבטיח צמיחה חסרת משברים ו'קץ האידיאולוגיה'. במשך כעשרים שנה הייתה תקווה שהמשברים המחזוריים של הקפיטליזם לא יחזרו. שהצמיחה המופלאה ו'השפע' לא יפסקו.
הקיינסיאניזם המקורי הלך והתעוות הן בממשלים, הן בעסקים והן בקרב הכלכלנים האידיאולוגיים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר המובילים. החל להיות ברור שהפטנט החשוב של קיינס, אותו למד-שאל (מבלי להודות כמובן) מג'ון הובסון -- המדיניות של חלוקת-ההכנסות-מחדש בדרך הרכה והעקיפה -- הולך ומפנה מקומו לטובת 'ניהול ביקוש' עסקי, פראי, תוך חלוקת-הכנסות לטובת העסקים הגדולים, ולבסוף גם למעגלים מתרחבים של שכבות ביניים.
סטגפלציה
הגיע תור חדש: עידן קץ הצמיחה של סוף שנות השבעים במשקים המובילים במערב. ההאטה בצמיחה התלוותה לתוספת אינפלציה, וזאת נחשבה לתופעה בלתי מוכרת אשר הוכתרה על ידי קיינסיאניסט לשעבר, פול סמואלסון, בשם אופנתי חדש: 'סטגפלציה'.
אסכולת שיקגו
ואז החלו המוניטריסטים ואנשי שיקגו לצוף ולעלות מחדש. הם הכינו את הרקע ל'גלובליזציה' של ימינו. במובן האלקטוראלי-המפלגתי הם הכינו את הרקע לעליית ניקסון-תצ'ר-רייגן, וגרורותיהם בפריפריות בגין-שמיר-פרס-רבין-נתניהו ושאר הימין החדש-ישן. לא היה צורך להתאמץ, הם פשוט עלו על חורבות המשטר הסוציאל-דמוקרטי המעוקם.
קיינס היה נאו-קלאסיקן שניסה להציל את הקפיטליזם, לפחות לטווח-קצר. ולכן הוא נותר עם תמונת עולם פיזיקלית (אם כי לא מושלמת) של שני כוחות נגדיים התלויים הדדית: מצד אחד, לחץ של ביקוש מצרפי מביא לאינפלציה, ומצד שני, ירידת הלחץ של הביקוש המצרפי מביא למיתון ולאבטלה במשקים קפיטליסטיים בשלים. (ראו הרחבה ב"היסטוריה של הכלכלה הפוליטית").
סטגפלציה הייתה אוקסימורון מבחינתו ומבחינת חסידיו.
חסידים אלו נטשו במהירות את הספינה מהרגע שהם גילו כי התשבץ נפרם. הם עשו זאת בערך כמו חסידי הפלוז'יסטון בזמנו שנהרו אל הכימיה החדשה מהרגע שהתגלה החמצן והיסודות שמתרכבים ביניהם על ידי אנתון לבואזיה. הקיינסיאניסטים לשעבר נאלצו לחפש להם אידיאולוגיות חדשות: מהמוניטאריזם ותורת-הציפיות ועד למדיניות 'צד-ההיצע' ותיאוריות המשחקים.
המעמד השליט לא צריך יותר את קיינס
האידיאולוגיה הקיינסיאנית פסה מן העולם דווקא משום שחלו שינויים משמעותיים במבנה המשקים בעולם המפותח, ובשפה יותר אקטואלית: הכלכלה-הפוליטית החדשה ששררה מאז שנות השבעים לא יכלה להתאים לזמנו של קיינס. פשוט, האינטרסים של המעמד השליט השתנו מאז מלחמת העולם השנייה.
הוא לא נזקק עוד 'לניהול-ביקוש' בזבזני, המרצה את השכבות העניות ששימשו מאז מלחמת העולם הראשונה כבשר תותחים. המלחמה הקרה הלכה ונמוגה; בריה"מ כבר הייתה בשקיעה מאז ברז'נייב; היא פסקה מלהוות סכנה וכמקור השראה לאלטרנטיבה ניהולית או דמוקרטית.
שחיקת העבודה המאורגנת
הקפיטליסטים לא חששו עוד ממעמד פועלים דינמי ומיליטנטי שיקרא תיגר על משטרם, מה עוד שמספר הפועלים עובדי הכפיים המאורגנים במערב הלך וירד ביחס לכלל הצרכנים. העולם הפריפריאלי [העולם השלישי] נפתח להשקעות בתעשייה עם שכר נמוך וללא תשתית חברתית, שנוצרה במאבק של המהפכה התעשייתית באירופה. העולם עבר בעידוד המעמד השליט לאופנה הפוסט-מודרנית, כלומר לפיצול ולפלורליזם וחלילה לא לניסיונות ניהוליים דמוקרטיים.
הבלוגר "גוליית" על קיינס והמשבר הנוכחי
"מדינות המערב כשלו אחת אחר השנייה בטיפול במשבר הכלכלי כיוון שאימצו מודל קיינסייני, של הוצאת כספים והרחבת תקציבים בתקופת משבר. מדינות המערב גילו שהגדלת התקציב לא פותרת את הבעיות ולהפך, יוצרת משבר נוסף, משבר חובות"
שר האוצר יובל שטייניץ, נאום באוניברסיטת תל אביב, 11 בספטמבר 2011
לפי ההסבר של שטייניץ, מדינות המערב ניסו להתמודד עם המשבר על ידי הגדלת ההוצאות הציבוריות – כלומר ההשקעה הממשלתית בתשתיות, ברווחה ובתחומים נוספים – מתוך מטרה לעודד את הכלכלה, בהתאם לרעיונות שהציע הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס לאחר השפל הגדול בארה"ב. אלא שהגדלת התקציבים לא סייעה לאושש את הכלכלה, ורק הגדילה את החוב הלאומי והגבירה את אי היציבות.
אך הסבר זה תלוש מהמציאות עצמה - אחרי הכל, המדינות האירופיות שנמצאות כיום במצב הקשה ביותר – ובראשן יוון, פורטוגל ואירלנד – כלל לא הגדילו תקציבים ממשלתיים ולא ביצעו השקעות בתשתיות או ברווחה, כפי שהמליץ קיינס לנהוג בתקופה של מיתון כלכלי. מדינות אלה הגיבו למשבר במדיניות צנע, בקיצוץ בתקציבים ממשלתיים ובהפחתות שכר במגזר הציבורי, צעדים שעד כה לא הניבו את התוצאות המקוות.
מכיוון שכך, ברור למדי שמשבר החובות באירופה אינו נובע ממדיניות קיינסיאנית, אלא קשור יותר לרצון של ממשלות גוש היורו – ובראשן גרמניה וצרפת – להגן על מערכת הבנקאות הפרטית במדינות, שהלוותה סכומי כסף עצומים ליוון וכעת עלולה לעמוד בפני מחיקת חובות עצומה, שתערער את היציבות שלה. למעשה, כל תוכניות הסיוע שיזמו האיחוד האירופי וקרן המטבע העולמית עבור המדינות שבמרכז המשבר הן לא יותר מחבילות חילוץ לבנקים אירופיים, שביצעו השקעות לא מוצלחות באג"ח של יוון. אלא שניגוד לארה"ב, שהעבירה את הכסף (כמעט טריליון דולר) ישירות למערכת הבנקאות במדינה, ממשלות אירופה מבצעות מהלך סיבובי, שבו הן מעבירות את הכסף ליוון ולמדינות אחרות, כדי שאלה יוכלו להחזיר אותו לבנקים הצרפתיים והגרמניים.
מקור: יובל שטייניץ ומלחמתו בג'ון מיינרד קיינס: להבין את משבר החובות באירופה, וגם קצת בארה"ב
