דוקטרינת ההלם
סיפרה השני של נעמי קליין אשר מפתח את גישת "הקפיטליזם של האסון" - איך בעלי ההון, יחד עם הממשלים, מנצלים מצבי-משבר כדי לייצר שווקים ולגרוף הון.
מטרת הספר
מצוטט מתוך הספר:
- ספר זה בא לקרוא תיגר על הטענה המרכזית היקרה ביותר ללבם של דוברי הסיפור הרשמי, ולפיה ניצחונו של הקפיטליזם המשוחרר מפיקוח ממשלתי הוא תולדה ישירה של החירות, ושוק חופשי משוחרר מכבלים עולה בקנה אחד עם [[דמוקרטיה]. בכוונתי להראות שקפיטליזם קנאי מעין זה תמיד בא לעולם תוך שימוש בשיטות כפייה אכזריות ביותר, המופעלות הן על גופים אזרחיים ציבוריים והן על אינספור גופים פרטיים. דברי ימי השוק החופשי של זמננו - או מוטב, תולדות עלייתה של השיטה התאגידית - כתובות בחבטות של פעולות הלם.
תוכן העניינים
הקדמה
מחוק זה יפה: שלושה עשורים של מחיקת העולם ועיצובו מחדש - 13
חלק ראשון - שני מרפאים בהלם: מחקר ופיתוח
1. מעבדת העינויים: יואן קמרון, ה-CIA, והחתירה המטורפת למחיקת הנפש האנושית ועיצובה מחדש - 37 2. עוד מרפה בהלם: מילטון פרידמן והחיפוש אחר מעבדת הלסה-פר - 65
חלק שני - הניסוי הראשון: חבלי לידה
3. מצבי הלם: לידתה העקובה מדם של מהפכת-הנגד 4. ניקוי הלוח: הטרור עושה את העבודה 5. "אין שום קשר": כיצד טוהרה אידאולוגיה מפשעיה
חלק שלישי - הישרדות בדמוקרטיה: פצצות עשויות מחוקים
6. מזל שיש מלחמה: התאצ'ריזם ואויביו השימושיים 7. שיטה חדשה לטיפול בהלם: לוחמה כלכלית במקום רודנות 8. המשבר עושה את העבודה: מלאכת האריזה של הטיפול בהלם
חלק רביעי - אבודים במעבר: בזמן שבכינו, בזמן שרעדנו, בזמן שרקדנו
9. טורקים את הדלת על ההיסטוריה: משבר בפולין, טבח בסין 10. דמוקרטיה שנולדה בכבלים: החירות המצומקת של דרום אפריקה 11. דמוקרטיה צעירה על המוקד: רוסיה בוחרת ב"אופציית פינושה" 12. תעודת זהות קפיטליסטית: רוסיה והעידן החדש של שוק שלוח רסן 13. שיישרפו: בזיזת אסיה ו"נפילתה של חומת ברלין השנייה"
חלק חמישי - ימי הלם: עלייתו של מערך הקפיטליזם של האסון
14. טיפול בהלם בארה"ב: בועת בטחון הפנים 15. מדינה תאגידית: במקום דלת מסתובבת - פותחים את השער לרווחה
חלק שישי - עיראק, 360 מעלות: הלם-יתר
16. מוחקים את עיראק: החיפוש אחר "מודל" שיהלום את המזרח התיכון 17. מכת הדף אידיאולוגית: אסון קפיטליסטי מאוד 18. חזרה לנקודת המוצא: מלוח חלק לאדמה חרוכה
חלק שביעי - המתחם הירוק הנייד: אזורי חיץ וקירות מגן
19. מחיקת החופים: "הצונאמי השני" 20. אסון ואפרטהייד: עולם של מתחמים ירוקים ומתחמים אדומים 21. מאבדים את התמריץ לשלום: ישראל כאזהרה
סיכום - ההלם מתפוגג: עלייתו של השיקום בידי העם
על הספר מתוך ראיון עם קליין בעיתון "הארץ", 2009
נעמי קליין ("נו לוגו") טוענת שהמשבר הכלכלי הוא רק קצה הקרחון של הניאו-ליברליזם המושחת מבית מדרשו של מילטון פרידמן. ערב ביקורה בישראל, מציעה המבקרת הבוטה של הקפיטליזם האמריקאי להירגע מפולחן האישיות של אובמה
היא מציעה תיאור פשוט ושווה לכל נפש של תהליכים פוליטיים מורכבים ודפוסים שחוזרים על עצמם במקומות ובנקודות זמן שונות. את ספרה הנוכחי, יותר מ-600 עמודים - אפשר לקרוא כמעט בנשימה אחת. לעתים היא טווה בהם דוגמאות היסטוריות בתפרים גסים, אבל ללא ספק מדובר בהזמנה לקריאה היסטורית רעננה וחדשנית.
בספרה החדש, קליין מנתחת את האופן שבו פוליטיקאים ותאגידים חוללו תמורה ניאו-ליברלית בשיטות הכלכליות של מדינות שונות ברחבי העולם. היא מתארת כיצד מדינות הופרטו עד תום, הסירו כמעט לחלוטין את התערבות השלטון בשוק, ונתנו דריסת רגל לחברות הרב-לאומיות, תוך גזילת כספם של אזרחים ושלילת שירותים בסיסיים שקיבלו בעבר מהשלטון.
לפי הטענה החדשנית של קליין, אליטות פוליטיות וכלכליות מנצלות מצבי אסון כדי להוביל רפורמות דורסניות. תהליכי הליברליזציה והעברת ההון לידי חברות זרות גורמים לפגיעה כה חמורה ברוב האוכלוסייה ומעוררים התנגדות כה עזה, עד שניתן לחולל אותם רק בתקופת חוסר ודאות שבאה לאחר אסון גדול. כך למשל שלטונות סרי-לנקה מכרו את האזורים שבהם שכנו שכונות הדייגים שהוחרבו בצונאמי למיזמי תיירות זרים, ארצות הברית ניצלה את ההוריקן קתרינה כדי להפריט את השירותים הציבוריים בלואיזיאנה והפנטגון העביר לידיים פרטיות יחידות ביצועיות שלו אחרי ה-11 בספטמבר ופתיחת המלחמה בעיראק.
ואולם, הדוגמאות הקיצוניות ביותר הן אלו שבהן, מקור ההלם והזעזוע אינו חיצוני. מדינות כמו צ'ילה של פינושה וסין של דנג שיאופינג מחצו את ההתנגדות לרפורמות ניאו-ליברליות באמצעים כוחניים ורצחניים, שניתקו באופן סופי את הקשר שבין מדיניות כלכלית חופשית לבין החירויות הדמוקרטיות. בצ'ילה ובמדינות אחרות השתמשו פוליטיקאים בגלוי בביטוי "טיפול בהלם" בהתייחסם לאופן שבו יש לקדם רפורמות כלכליות.
מהלכי בזק שבהם נחקקו צווי הפרטה והוסרה מעורבות השלטון בכלכלה בתקופות אסון שינו את חוקי השוק העולמי. הם איפשרו למכור חברות לאומיות עבור תמורה זעומה, ובמינימום התחייבויות מצד מפעילים פרטיים. אם בעבר חברות אירופיות ואמריקאיות רדפו אחרי משאבים טבעיים ברחבי העולם, הרי שכיום שירותי המדינות המופרטות הם נכסים יוקרתיים לא פחות. חברות טלפון במזרח אירופה, שירותי ביוב באסיה, בתי ספר באמריקה הלטינית או חוזים ביטחוניים בעיראק תפסו באופן חלקי את מקומם של המתכות יקרות הערך והמחצבים כסחורה מפתה בבורסות ברחבי העולם המערבי. מקומם של אוצרות הטבע לא נפקד מהסדר העולמי החדש: מכירת החיסול של חברות הנפט הלאומיות ואוצרות הטבע האחרים ברוסיה יצרה בן לילה מעמד של אוליגרכים שזכו במשאביה האסטרטגיים של מדינתם.
מהלכים אלה, גורסת קליין, לא רק הצמיחו משטרים אפלים אלא אף נכשלו מבחינה כלכלית. הם גרמו לכמה מהמשברים החמורים ביותר במדינות שבהן התחוללו - למשל בצ'ילה בשנות ה-70 או במדינות ה"נמר" האסייתיות - סינגפור, הונג קונג, טייוואן ודרום קוריאה באמצע שנות ה-90. כישלונות אלה חשפו את העובדה שרק מעטים מרוויחים משינוי השיטה הכלכלית, ולא הציבור הרחב כפי שניסו לטעון חסידי הרפורמות הניאו-ליברליות.
המשבר הכלכלי הנוכחי בארצות הברית, שפרץ פחות משנה מאז יציאת "דוקטרינת ההלם", עשוי היה לספק פרק סיום דרמטי לספר. לדעת קליין, הוא מגלם את אחד הביטויים הקיצוניים והאבסורדיים ביותר של הרפורמות הניאו-ליברליות: "אנחנו חיים בשלב מושחת ביותר של הניאו-ליברליזם", היא אומרת. "לפחות בשנות ה-90 הרעיון היה לקחת את נכסי המדינה ולהפריט אותם כך שהמדינה תקבל כסף ואילו בעלי האינטרס הפרטי ינהלו את השירותים. מה שקורה בארצות הברית כעת זה שמשתמשים במשבר כדי להעביר סכומים חסרי תקדים של כסף ציבורי לידיים פרטיות. הבנקים לא מספקים שום שירות לציבור והם עדיין מקבלים את כספו. במשבר הכלכלי החובות הולאמו, הסיכונים הולאמו והרווחים הופרטו. שומרים על החלק הרווחי של אידיאולוגיית השוק, אבל ברגע שהיא לא רווחית זורקים את החוקים מהחלון ומסייעים לבנקים. אנחנו רואים את זה כשאובמה אומר 'אנחנו לא רוצים לנהל את הבנקים'. אתה צריך להשתמש בזכות של הממשל להשפיע על הבנקים כדי שאנשים יישארו בבתים שלהם, כדי לשמור על מקומות העבודה ועל שירותים חברתיים - אבל הוא לא עושה זאת".
שאלה: ובכל זאת יש גם התפתחויות בלתי צפויות - נבחר נשיא חדש שהבטיח אחריות חברתית.
"כן, יש נשיא חדש, והוא נבחר בגלל שהוא הבטיח לעשות רגולציה למגזר הפיננסי. אין ספק שהציבור רוצה את השינוי - אובמה הבטיח שהוא לא רק יציל את וול סטריט אלא גם את מיין סטריט (המגזר היצרני), שזו תהיה הצלה מלמטה, לא מלמעלה. אני חושבת שדברים השתפרו, זה עדיף על מקיין, או על נתניהו".
יחד עם זאת, קליין מקפידה למתוח ביקורת על אובמה ומסתייגת מתופעת ההערצה אליו שסחפה רבים מבין אנשי השמאל הרדיקלי בארצות הברית ובקנדה. "זה מוזר", היא אומרת, "אני מאוד שמחה שהוא הנשיא והוא נראה לי איש נבון, אבל הרעיון של להתאהב באדם הכי חזק בעולם, עם הארסנל הכי חזק בעולם, לא מובן לי. אני לא מבינה את החולצות המודפסות עם הדיוקן שלו - תפסיקו, מערכת הבחירות נגמרה. זה מביך".
שאלה: את חוששת מכך שההזדהות עם אובמה תקהה את הביקורת והמחאה העממית של השמאל האמריקאי נגד שלטון התאגידים?
"זו סכנה די תיאורטית, כמעט תרגיל אינטלקטואלי. קודם צריך לדמיין שיש התנגדות, ואז צריך לדמיין שהיא נבלעת. אין שום דבר כזה, והטבע של התרבות הפוליטית בארצות הברית הוא שהבחירות בולעות את הכל. זה לא היה נכון לפני עידן בוש. מה שהיה מיוחד בוועידת הסחר העולמי בסיאטל, ולא חזר מאז, זה שתנועות פוליטיות הפגינו עמדה עצמאית. אותם אנשים הפגינו מחוץ לוועידת המפלגה הדמוקרטית ומחוץ לוועידת המפלגה הרפובליקאית".
מפינושה ועד האפרטהייד
הפוליטיקה והכלכלה הישראליות ארוגות בפרקים שונים בספרה של קליין. נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, היה מעורב בתפקידו בקרן המטבע הבינלאומית במשא ומתן עם מדינות שונות על הנהגת רפורמות ליברליות, וכמה מהאוליגרכים שנהנו מהפרטת הכלכלה הרוסית בשנות ה-90 מצאו מקלט בישראל. בפרק שכותרתו "מאבדים את התמריץ לשלום", מתארת קליין את הכלכלה הישראלית בעשור האחרון כמודל של שוק ליברלי שאינו מושפע ממצב עימות, ואף מרוויח ממנו הודות לייצוא הביטחוני ההולך ומתפתח.
"שיתוף הפעולה הראשון של המחלקה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו לא היה עם האוניברסיטה הקתולית בצ'ילה", היא אומרת, "אלא עם האוניברסיטה העברית בירושלים. אני מסתכלת על ישראל כמודל כלכלי שמדינות שונות בעולם מתקדמות לעברו. בגלל ההיסטוריה שלה, נזקקה ישראל למעורבות נרחבת של השלטון בנושאים כמו תכנון ובעלות על קרקע בעשורים הראשונים לקיומה. מעניין לראות שכיום, כשממשלות בכל העולם מכירות בתוצאותיו הרות האסון של הניאו-ליברליזם, כפי שהן משתקפות במשבר הכלכלי הנוכחי, רעיונותיו של מילטון פרידמן, שהממשל הוא הבעיה ולא הפתרון, זוכים לעדנה בישראל".
התיאורים המרתקים ביותר בספרה של קליין נוגעים לתרומתם המכרעת של מוסדות אקדמיים שמרניים בארצות הברית לשינוי הכלכלי במדינות שונות. גיבורו הבולט ביותר של הספר הוא מילטון פרידמן, הכלכלן מבית הספר לכלכלה בשיקגו שמת ב-2006 והיה גיבורם של רונלד רייגן, אוגוסטו פינושה וגם בנימין נתניהו. המחלקה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו, שפרידמן היה הרוח החיה שלה, הכשירה רבים שהגיעו לצמרת השלטון של פינושה, בתחילה באמצעות תוכנית מיוחדת בארצות הברית ובהמשך בשלוחה שלה שהקימו בצ'ילה.
חסידים אלה של אסכולת שיקגו, שהתחנכו על ברכי פרידמן, לא רק קידמו הליכי הפרטה ודה-רגולציה, אלא היו גם עמוד השידרה בשלטון העינויים והטרור של הגנרל פינושה. פרידמן, שסבר כי אפשר להפריד בין מדיניות כלכלית לבין מאפייניו האחרים של השלטון, לא היסס להשיא עצה לפינושה בביקור מתוקשר בצ'ילה או לצמרת השלטון הסיני בחודשים שקדמו לטבח בכיכר טיינאנמן.
קליין טוענת שאי-אפשר להפריד בין מדיניות כלכלית לבין הטרור שנכפה על הציבור במדינות אלו. "התיאוריות של מילטון פרידמן הביאו לו את פרס נובל; לצ'ילה הן הביאו את הגנרל פינושה", היא מצטטת את הסופר אדוארדו גליאנו בספרה.
כתיבתה של קליין, שהתגוררה משך שנתיים בארגנטינה, מושפעת מהוגים באמריקה הלטינית הקושרים בין הרפורמות הליברליות ביבשת לבין משטריה הכוחניים: "אני חושבת שאנו נוטים להגזים בהבחנה ביניהם. באמריקה הלטינית קשה שלא לקשור בין עינויים לבין התוכנית הכלכלית, שניהם היו מאוד אורגניים באותה עת (שנות ה-70). כשהייתי בצ'ילה בשנה שעברה, הלכתי לבקר באחד ממרכזי העינויים לשעבר, והמדריך שלי, שהיה ניצול של אותו מרכז, הראה לי על הקיר את התאריכים שבהם הוחמרו העינויים, אלו אותן התקופות שבהן האיצו את התוכנית הכלכלית".
קליין מסבירה שאסכולת שיקגו התחזקה בשנות ה-60, על רקע חוסר שביעות הרצון של המגזר העסקי בארצות הברית מכך שבעקבות השפל הגדול, אימץ הממשל האמריקאי עקרונות סוציאליים, שהיטיבו עם העובדים ופגעו ברווחי בעלי ההון. "זה ההקשר שבו נולדה התנועה האינטלקטואלית הניאו-שמרנית וזו הסיבה לכך שוול סטריט מימנה אותה. באותה עת ארצות הברית התאגידית היתה מאוד מודאגת מהתנועה של אמריקה הלטינית אל השמאל: מהלאמתן של חברות ומהעצמאות הכלכלית שמדינות אלו גילו. התוכנית של אוניברסיטת שיקגו בצ'ילה נועדה לשנות את האידיאולוגיה של אמריקה הלטינית. היא הביאה את התלמידים של צ'ילה ללמוד מהכלכלנים הליברליים הקיצוניים ביותר שבאותה עת היו לגמרי מחוץ למפה הפוליטית בארץ שלהם".
שאלה: אין פער בין תיאוריה כלכלית לבין האופן האכזרי שיישמו אותה שלטונות?
"אני חושבת שיש יחס ישר אבל סלקטיווי בין תיאוריה לבין מימושה. אם מסתכלים על גוף העבודה של פרידמן ועל רעיונותיו רואים שהמשטרים שלהם ייעץ לא אימצו את כל רעיונותיו. הוא לא היה רק ליברל קיצוני, שהאמין שצריך להפריט הכל - מפארקים לאומיים ועד הדואר - אלא גם האמין למשל בלגליזציה של סמים. אבל אנחנו לא מדברים על פילוסוף שראשו בשמים. פרידמן היה שחקן פוליטי לכל דבר, שהיה נחוש להפיץ את רעיונותיו ולהגיע למקבלי החלטות. הוא היה יועץ כלכלי לרייגן והיה לחלוטין בתמונה. כמה מהספרים שלו פשוטים למדי - אלה לא ספרים אקדמיים - אם מישהו לא יכול לקרוא ספרים של מילטון פרידמן, לא בטוח שהוא צריך להיות פוליטיקאי".
לדעת קליין אחת הסיבות לכך שהתוצאות הפוליטיות של הרפורמות הכלכליות אינן מוכרות לציבור, היא השינוי שחוללו ה"פרידמנים" באופי מדע הכלכלה עצמו: "בעבר כלכלה היתה תחום של מדע המדינה", היא אומרת, "והבינו אותה כדרך להבין את האופן שבו חברה מחלקת את נכסיה. אחד הדברים שעשתה אסכולת שיקגו היא לא רק לדחוף מדיניות כלכלית מסוימת, אלא גם לדחוף את הכלכלה מחוץ לתחום התיאוריה הפוליטית ולהתייחס אליה כאל מדע בעל חוקים מוחלטים - ממש כמו פיזיקה או כימיה. הדבר גרם לכך שאנשים האמינו שהם לא מתאימים, שאין להם כישורים להביע דעה. זה איום קשה ביותר לדמוקרטיה, אם רק בעלי דוקטורט מאוניברסיטת שיקגו יכולים לחוות את דעתם על הכלכלה, אז ויתרנו על הרבה מאוד".
קליין מצביעה על הפרדה זו בין הכלכלה לבין הפוליטיקה בהיסטוריה של דרום אפריקה. ב-90' לאחר שחרורו של נלסון מנדלה מהכלא, קיימה מפלגתו, האיי-אן-סי, משא ומתן עם המפלגה הלאומית השלטת כדי להימנע מאלימות ופירוק המבנה החברתי עם העברת השלטון. בשעה שמנדלה ואנשיו החלו להתמודד עם הקשיים שבהקמת מדינה חדשה, התנהל הרחק מאור הזרקורים משא ומתן כלכלי שהוביל לאימוצן של רפורמות כלכליות ניאו-ליברליות מרחיקות לכת, המונעות עד היום ממפלגת השלטון לחלק מחדש את עושר המדינה, ולהתמודד עם העוני החמור של האוכלוסייה השחורה. ההלם של חילופי השלטון סלל את הדרך, גם בדרום אפריקה, להפרטה ודה-רגולציה של השוק. "לא זו בלבד שהבנק המרכזי עתיד היה להתנהל כישות אוטונומית במדינת דרום אפריקה", כותבת קליין בספר, "אלא שבראשו עתיד היה לעמוד אותו אדם שניהל אותו בימי האפרטהייד, כריס סטאלס. ולא רק על הבנק המרכזי ויתרה האיי-אן-סי: בצעד נוסף של כניעה רבתי עתיד היה דרק קייס, שר האוצר הלבן של ממשלת האפרטהייד, להישאר גם הוא בתפקידו, כשם ששרי האוצר וראשי הבנק המרכזי בדיקטטורה של ארגנטינה הצליחו איכשהו, תחת השלטון הדמוקרטי, לחזור למשרותיהם".
"מה שקרה בדרום אפריקה קשור לעיתוי הגרוע ביותר שבו יכלו להתבצע הדברים", היא מסבירה. "אם הייתי באה לישראל והיינו מדברים על ליברליזם, אנחנו מדברים על היסטוריה של שלושים שנה שבה אפשר למדוד את התוצאות כנגד הרעיונות - אתם רוצים להפריט את הפנסיות, בואו נראה מה קרה כשניסו זאת בצ'ילה או בכל מקום אחר. עיתונאי פוליטי סיפר לי שאנשים האמינו לג'פרי סאקס (יועץ כלכלי מארצות הברית) שהם עומדים לחיות כמו הדמויות ב'שושלת'. כוח חשוב נוסף היה הלחץ החברתי בסגנון 'כולם עושים את זה'. חצר בית הספר היתה 'דאלאס', לשם הביאו את מנדלה ואת הצוות הכלכלי, ואמרו להם אתם יכולים להיות חלק מהחלק העשיר להפליא של העולם אם תעקבו אחרי הכללים, וזו היתה הבטחה מפתה מאוד. מה שעוד מפתה בכך, זה שאם פוליטיקאי לא בטוח בידע הכלכלי אז האידיאולוגיה הניאו-ליברלית מבטיחה שהוא לא צריך לעשות כלום, 'רק תכניס אותנו ותן לנו לעשות את זה', היועצים הכלכליים אמרו לו".
חגיגה של תאוות בצע
מהלכי הליברליזציה במדינות שונות בעולם העמיקו מאוד את השחיתות הפוליטית ואת מעורבותם של בעלי אינטרסים בעיצוב מדיניות. הקשרים הישראליים שבין הון לשלטון מחווירים לעומת החלוקה הגסה של משאבים לאומיים למקורבים לשלטון בתהליכי ההפרטה של סין ושל רוסיה, או אף לעומת האינטרסים הכלכליים של בכירי השלטון האמריקאי, ובראשם דונלד רמספלד וריצ'רד צ'ייני, שמילאו תפקידים והחזיקו במניות בחברות שהתעשרו מהמלחמה בעיראק, מהפרטת שירותיה ובניסיון לבנותה מחדש.
קליין סבורה כי השחיתות היא חלק בלתי נפרד מהניאו-ליברליזם החדש. "הרעיון ששחיתות היא הפתעה כשעושים דה-רגולציה הוא מטורף", היא אומרת. "יש קבוצה של אינטלקטואלים שבונים את התיאוריה שלהם סביב הדחף האנושי לתאוות בצע והם מופתעים שרואים שחיתות כשמסירים את כל המגבלות. אידיאולוגיית השוק החופשי שאימצו מדינות שונות מתייחסת לתאוות הבצע כקטר הצמיחה המרכזי של ההתפתחות האנושית וגם של הצדק החברתי. מילטון פרידמן ייעץ לפינושה 'אל תנסה להיטיב, אל תנסה לטפל בעוני - פשוט רדוף אחר האינטרס שלך, ובכך תצליח יותר מאשר בניסיונות לדאוג לאחרים'. לכן אולי זה לא מוגזם להגיד שגם אם אתה קצת מושחת ודואג לעצמך, אתה רק מניע בכך את קטר הצמיחה של הקפיטליזם - שכל אחד ידאג לאינטרסים שלו".
אז המתעשרים החדשים מאמינים באידיאולוגיית השוק, או שהם סתם תאבי בצע?
"לא בטוח שזה משנה, כי האידיאולוגיה שבה הם בוחרים היא כזו שחוגגת את תאוות הבצע. בארצות הברית יש צורך מוגזם להאמין ברצון הטוב של אנשים, אני חושבת שמוטב לשפוט אנשים לפי מעשיהם ולא להסתפק בהשערות לגבי כוונותיהם הטובות".*
