דיבידנדים של שלום

מתוך שקוף באוהל
גרסה מתאריך 22:58, 3 ביולי 2014 מאת Gerard (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מצוטט מתוך ניצן וביכלר, מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום,
2001, פרק ראשון, ג. דיבידנדים של שלום.
הספר זמין להורדה חינם באתר


תוכן עניינים

[עריכה] הגלובליזציה ושינוי באופי ההצבר העולמי

המעבר המהיר של אליטת הכוח הישראלית לעבר 'הסדר החדש' נבע אמנם מסתירות פנימיות של 'המשטר הישן', אולם בעיקר התחוללה התפנית כתוצאה מהשינוי באופי ההצבר העולמי. שינוי זה מכונה בלשון מעורפלת בשם 'גלובליזציה'; אך חשוב לציין שגלובליזציה אינה נובעת דווקא משינוי באופי המסחר או משינויים טכנולוגיים. מאז כיבוש אמריקה הפך העולם ל'גלובלי'; חילופי תשומות ותפוקות של עבודה אפריקנית, חומרי-גלם אסייניים ומימון אירופי – בקנה-מידה עולמי – התקיימו כבר במאה השש-עשרה.

מה שמייחד את השלב הנוכחי של הקפיטליזם העולמי, אינו ההתפשטות העולמית של אופני הייצור והצריכה המודרניים או הטכנולוגיות 'החדשות'. האחרונים אינם אלא שלב יותר אינטנסיבי של המצב ששרר קודם-לכן. המיוחד בשלב 'הגלובלי' הנוכחי הוא השינוי במוסדות השליטה. לראשונה בהיסטוריה האנושית, השליטה בייצור החברתי באופן אחיד ומופשט ברחבי העולם מבוססת על קנייה ומכירה של הון ללא הגבלות. ההון, כאמור, הוא מיסוד יחסי הבעלות הקפיטליסטיים; לראשונה בהיסטוריה, הוא מופיע כחתירה לרווח מתוך התייחסות ל'שיעור-הרווח הנורמלי' בעולם כולו. [חזור מעלה]


[עריכה] הצבר ההון הטרנסלאומי

מאז אמצע שנות השמונים, בין השאר עם התפוררותה של ברית-המועצות, התחיל תהליך חדש בהצבר ההון. מדובר במגמה גלויה של התפשטות הסיסטמה הקפיטליסטית ברחבי העולם הפריפריאלי תוך כירסום המבנים המסורתיים. אופי הצבר זה העלה למרכז התהליך את התאגידים הגדולים שהפכו לטרנסלאומיים ולא נזקקו עוד למוסדות הכוח הישנים של מדינת-הלאום. אין צורך במדינה 'חזקה' המווסתת משברי ביקוש, שולטת בשוקי ההון ומפקחת על שוקי העבודה. אין צורך בצבאות גדולים, במרוצי-חימוש ובאינפלציה לשם שמירה על תהליך 'העמקת' ההצבר.

את מקום התחרות החריפה בתוך המדינה על העמקה דיפרנציאלית של שולי הרווח, ירש תהליך חדש; בתהליך זה, ההון הדומיננטי – המיוצג על ידי הגרעין של קבוצות התאגידי הטרנסלאומיים – מחזק את שליטתו הדיפרנציאלית בחלוקת ההכנסה העולמית, באמצעות החתירה ל'הרחבת' ההצבר מעבר למדינה. במשטר זה, צמיחת הרווח הדיפרנציאלי נקבעת על פי היכולת לפלוש לשווקים חדשים – שבהם חותרות קבוצות-ההון הטרנסלאומיות, להרחבת נתחי השוק בקצב מהיר יותר מאשר המתחרות המקומיות והבינלאומיות. אופי הצבר זה מלווה בהתחדשות הצמיחה המקרו-כלכלית – ובירידה בהוצאות הביטחוניות, בשיעורי-המס ובאינפלציה בממוצע העולמי. [חזור מעלה]


[עריכה] הליברליזציה כארגון מחדש של יחסי שליטה

השינוי באופי ההצבר העולמי התחולל תוך אינטגרציה גוברת בין השווקים שבמרכזים הקפיטליסטים ובין השווקים 'המתעוררים' שבדרום-מזרח אסיה, באמריקה הלטינית ובמזרח-אירופה. לאחר שורה של משברים נאלצו הממשלים המקומיים לפתוח את משקיהם להסדרים חדשים. כך קרה בברזיל ובמקסיקו, שהסתבכו במשבר של החזר חובות בשנות השמונים; כך קרה בהודו, שנאלצה לוותר על הגנת התוצרת המקומית לאחר שהוכרעה על ידי משבר חריף במטבע-חוץ שאירע בתחילת שנות התשעים; כך קרה בדרום-אפריקה, שבה התמוטטות מחירי הזהב בשנות השמונים אילצה את האליטה ההולנדית-לאומנית לחסל את האפרטהייד ולוותר על שליטתה במשק המלחמתי המוגן. בכל המשטרים הללו התחוללה היערכות מחדש של יחסי השליטה. בשיחדש מדובר על תהליך של 'ליברליזציה'; אולם למעשה מדובר בסוג חדש של יחסי שליטה, בין ההון הדומיננטי הטרנסלאומי לבין המדינה הלאומית הישנה. [חזור מעלה]


[עריכה] הזכות הטבעית להשקיע

עם המפולת של המדינות מהטיפוס הקומוניסטי במזרח-אירופה, ומדינות הרווחה באירופה – נפרצה הדרך להכרה בדומיננטיות של מוסד ההון. האידיאולוגיה הדומיננטית הפכה להיות 'הזכות הטבעית להשקיע'; פירושה הוא הנצחת זכותו המקודשת של הקפיטליסט לשלוט בקיום החברתי בעולם כולו ללא סייגים של לאום, גזע או הסדרים מקומיים. מכאן נובע המעבר מאופי הצבר המכוון לחלוקה-מחדש של שליטה מקומית המוגנת על ידי הסדרים מדיניים – אל הצבר המכוון לחלוקה מחדש של השליטה בשוק העולמי, תוך חיזוק כוחם של הארגונים וההסדרים הבינלאומיים. [חזור מעלה]


[עריכה] רווחיות התאגידים ושינויים במבנה יחסי-השליטה העולמית

האופי הגלובלי של החתירה ל'הרחבת' ההצבר מתבטא בשינויים שחלו ברווחיות של התאגידים הטרנסלאומיים. בדיקת הביצועים של קבוצות-ההון הבינלאומיות שבסיסן בארה"ב בין 1948 לבין 1995 מראה שהרווחים שלהן מעסקים בארה"ב גדלו בממוצע רק באחוז אחד לשנה. לעומת זאת גדלו הרווחים שלהן שמקורם מחוץ לארה"ב בממוצע של 10% לשנה. בעקבות זאת עלה הרווח הנקי שלהן שמקורו מחוץ לארה"ב, מ 7%-בשנות הארבעים לכמעט 30% מתוך סך כל הרווח הנקי שלהן בשנות התשעים.

עד סוף שנות השבעים כוונה ההתפשטות של התאגידים האמריקניים לעבר מדינות תעשייתיות מפותחות, בעיקר לאזורי אירופה המערבית וקנדה. מאז שנות השמונים מצוי שיעור צמיחת הרווח מאזורים אלה בירידה, ולעומת זאת צומחים שיעורי הרווח בשווקים 'המתעוררים'. השוואת שולי-הרווח (אחוז הרווח הנקי מתוך המכירות) של העסקים האמריקניים באזורים השונים בעולם מראה שבין 1982 לבין 1995 השיגו עסקים אלה במדינות התעשייתיות המפותחות שולי-רווח שנעו בין 3.2 לבין 5.6 אחוזים. במדינות 'המתעוררות', לעומת זאת, הפירמות המסונפות והשלוחות של התאגידים האמריקניים השיגו שולי-רווח שנעו בטווח שבין 5 לבין 9 אחוזים. התוצאה הייתה שהשווקים 'המתעוררים' הפכו להיות חיוניים לרווחיותם הדיפרנציאלית של התאגידים האמריקניים. בגלל השינוי הזה בכיווני התפשטות ההון, בצירוף הטרנסלאומיות העסקית – נוצרו שינויים במבנה יחסי-השליטה העולמית. זהו מקור 'הסדר החדש', שבו משולבת ישראל. [חזור מעלה]


[עריכה] סדר חדש במזרח-התיכון

האיום הקומוניסטי הישן הוחלף באיום החדש של 'האיסלם הפונדמנטלי'; איום חיוור אמנם בהשוואה לעידן המוזהב של המלחמה הקרה, אולם כזה שמשתלב היטב בתוכניות 'הסדר החדש'. ישראל מועדת להשתלב ב'תהליך-השלום' עם מדינות ערביות 'מתונות', וליצור עימן עמדה קדמית – נגד המעגל הפונדמנטלי שבקצותיו מצויות איראן וסודן ובתוכו מצויים כיסים תוססים באפריקה הצפונית, במזרח-התיכון ובאסיה התיכונה. 'הסדר החדש' במזרח-התיכון חיוני להבטחת עמדותיהן של הקבוצות המובילות בארה"ב, שמאז שנות השבעים מנהלות מאבק במתחרות האירופיות והיפאניות על השוק העולמי. אף כי המזרח-התיכון עדיין אינו נחשב לשוק צומח, הוא בעל פוטנציאל טוב להיות כזה בעתיד. 'תהליך-השלום' מיועד לפרוץ את מחסומיו, להביא לעלייה ברמת ההכנסה הפנויה לנפש, להעלות את הביקוש האפקטיבי לצריכה אזרחית; ומכאן – ל'הרחבת' ההצבר של ההון הדומיננטי בארה"ב.


[עריכה] הליברליזציה של ישראל

[עריכה] התפנית בקרב אליטת הכוח של ישראל וקץ המשק המלחמתי

שינויים אלה בישראל גרמו לתפנית בקרב אליטת הכוח של ישראל. הסימנים לתפנית היו ברורים כבר באמצע שנות השמונים: כוחה של 'קואליציית הנפט והנשק' הלך ושקע, ועסקי 'הביטחון הלאומי' דעכו עם תום המלחמה הקרה. הירידה בגידול התקציבים הביטחוניים בארה"ב הביאה את קבוצות הנשק האמריקניות למלחמה על כל פירור של תקציב ממשלתי. גברה התחרות בשוק הנשק העולמי, והדבר התבטא בירידת ייצוא הנשק מישראל. פירמות נשק ישראליות מצאו עצמן במצב של תחרות עוינת עם פירמות אמריקניות. הממשל האמריקני התחיל ללחוץ על הממשל הישראלי בעקביות ובאופן בוטה 'לפתוח' את המשק הישראלי, להסיר את מחסומי המכס והמס ובעיקר 'להגמיש את שוק העבודה'. כך קרה, שאליטת הכוח של ישראל מצאה עצמה בסוף שנות השמונים במשבר הדומה למשברים שאירעו בהודו, בדרום-אפריקה ובאמריקה הלטינית. המשק המלחמתי הגיע לקיצו. לא היה מנוס ממעבר למשק ליברלי, על פי דרישות 'הקונצנזוס הוושינגטוני'.

עד סוף שנות השמונים טיפחו האליטות הישראליות את האשליות, ולפיהן המלחמה הקרה תימשך עוד זמן רב – ולכן ישראל הינה מדינת ציר מרכזית במערך ההגנה על האינטרסים האמריקניים באזור. בשפת התעמולה כינו זאת: 'ישראל היא המבצר הדמוקרטי של המזרח-התיכון'. בשלהי הממשלה הדמוקרטית של שמיר-פרס התברר שלהנחות אלה אין יסוד מוצק. נפילת ברית-המועצות וצמצום מרוץ-החימוש – יחד עם המשבר הפיסקלי בתקופת ממשלו של בוש – הביאו לשחיקת סיוע החוץ האמריקני לישראל, ומאז 1988 הוא נמצא בירידה במחירים קבועים. ירידת השפעתה של ברית-המועצות במזרח-התיכון איפשרה לארה"ב לארגן במלחמת-המפרץ קואליציה להגנת האינטרסים האמריקניים בלי שישראל שותפה בה.

לבסוף, 'האינתיפדה' – אשר רבין ושותפיו בממשלת הליכוד הלאומי לא הצליחו לדכאה – הביאה את אליטת הכוח של ישראל למסקנה ברורה: הפלסטינים הינם נטל על המשק הישראלי, ומהווים איום ממשי על הסדר החברתי והלגיטימציה הפוליטית ('הקונצנזוס-הלאומי') שנהנה ממנה 'המשטר הישן'.

עד אמצע שנות השמונים נראו השטחים הכבושים כמכרה זהב פוליטי ועסקי, הדורש עלויות נמוכות יחסית לתשואה שהוא מביא. אלא ש'מחיר הכיבוש' התחיל לעלות בהדרגה, ככל שירדו ההכנסות ממדינות הנפט במזרח-התיכון. הפלסטינים נותרו ללא מוצא; הם נלחצים יותר ויותר על ידי הגבלות, השפלות והפקעות – עם פחות אדמות ופחות אמצעי-קיום, ושיעור אבטלה הקרוב למחצית כוח-העבודה. אין להתפלא שהם הגשימו את נבואתו המבריקה של ח"כ רפאל איתן (רב-אלוף במיל) והתחילו 'להתרוצץ כג'וקים מסוממים בבקבוק'. המהפך במזרח-אירופה, 'הליברליזציה' בעולם הפריפריאלי ו'הגמשת שוק העבודה' בישראל, יצרו תנאים לתחלופה זולה לפלסטינים בצורת כוח-עבודה זול וצייתן, לפחות לטווח קצר, המיובא מהגרורות הסובייטיות לשעבר ומדרום-מזרח אסיה.



[עריכה] ההון הישראלי יורד מהארץ

בשנות התשעים של המאה-העשרים עמדה אליטת הכוח הישראלית בפני מציאות הסדר החדש. המעבר לעולם כזה, שבו מתחרים תאגידי-ענק בינלאומיים עם ירידת כוחם של הגושים המדינתיים, הטיל ספק ביכולתו של ההון הדומיננטי של ישראל להמשיך ולהישען על ההסדרים המוסדיים של המשטר הישן. כעת, שרידות עסקית הולכת ומתבססת על בריתות ושותפויות מזדמנות עם בעלי-הון בינלאומיים שהולכים ונכנסים למזרח-התיכון. המעבר לתחרות בינלאומית פירושו התנתקות מהמבנה הישן של מדינה חזקה בעלת ממשלה מעורבת בתהליך ההצבר. מאז שנות התשעים מתרכז המאבק של ההון הדומיננטי בישראל לא על 'העמקת' ההצבר הדיפרנציאלי. המאבק אינו על חלוקה-מחדש של שליטה במשק אינפלציוני, אלא על חתירה ל'הרחבת' ההצבר הדיפרנציאלי; כלומר, מאבק על פריצה בקצב מהיר יותר מאחרים לשווקים הצומחים החדשים, בעיקר באסיה. במצב כזה הופך הסכסוך הישראלי–ערבי, ובעיקר הישראלי–פלסטיני, לנטל יותר מאשר לרווח. הסכסוך הופך לנטל לא רק מבחינת האליטה הישראלית, אלא גם מבחינתן של האליטות הערביות ששלטו ברווחים דיפרנציאליים של הנפט ונהנו מהמלחמות העונתיות שפרצו במזרח-התיכון.


[עריכה] התאמת האוכלוסייה הישראלית להון הטרנסלאומי

בקצרה, מלחמות במזרח-התיכון אינן נושאת עוד רווח; לא בעבור קבוצות-ההון הטרנסלאומיות, ולא בעבור קבוצות-ההון המקומיות. צריך עכשיו שלום במזרח-התיכון-החדש. 'כלכלת שלום' פתוחה מחייבת פירוק 'הקואליציה הקיינסיאנית';כלומר, פירוק ההסדרים הישנים של השכירים והאיכרים המאורגנים. הממשלה מוכרת את נכסיה, שוברת את האיגודים המקצועיים, מורידה את המסים על ההון, שוחקת את קרנות-הפנסיה של השכירים, מפרקת את השירותים החברתיים, מקשה ידה על המובטלים. כל זאת למען הוזלת העלויות של העבודה והפיכת האוכלוסייה הישראלית,(מה שהסוציולוגים הממוסדים כינו פעם בשם 'החברה הישראלית') לאטרקטיבית בעבור קבוצות-ההון הדומיננטיות – שפסקו מלהיות מקומיות, והפכו לחלק מההון הטרנסלאומי. כולם מצפים לגבות דיבידנדים של שלום.


[עריכה] 'תהליך-השלום'

[עריכה] ההתנגדות השמאל הממוסד להסדר עם הפלסטינים

בהזדמנות זאת ראוי לציין את פועלם של 'דוחפי-השלום', 'אנשי שמאל' ומעצבי הסכם-אוסלו. אין ספק שהם הצליחו לשכתב את ההיסטוריה הממוסדת. חשוב לציין – למען הקוראים שלא ידעו את התקופות הקשות של 'הקונצנזוס' – שעסקנים כמו שמעון פרס, יוסי שריד, שולמית אלוני, אמנון רובינשטיין, יוסי ביילין ודומיהם, התנגדו עד לסוף שנות השמונים למדינה פלסטינית עצמאית. במחצית השנייה של שנות השמונים עדיין ניסו פרס את ביילין נואשות למחוק את הסיכוי להכרה במסגרת מדינית כלשהי של הפלסטינים באמצעות מה שהם כינו 'האופציה הירדנית', אותו פטנט ידוע של מפא"י-העבודה מאז ימי בן-גוריון–עבדאללה. הם גינו בחריפות את שמיר ו'הליכוד' שטירפדו את מהלכיהם המבריקים, וביכו את 'ההחמצה ההיסטורית'. שריד נטש את חיקה החמים של מפלגת 'העבודה' רק באמצע שנות השמונים והואיל לעבור ל'מרץ', מפלגה ליברלית שהתמלאה בדומיו שפרשו מ'העבודה'. חשוב לציין שבתחילת שנות השבעים, כאשר הברירות היו בהירות והייתה הזדמנות לשלום נפרד עם הפלסטינים ללא חסות המעצמות – אף לא אחד מ'עסקני השמאל' של היום העלה זאת על בדל מחשבתו. מסתבר, שהסדר הקפיטליסטי העולמי נראה להם מתאים לניהול 'תהליך השלום' עם 'רשות' באנטוסטנית.


[עריכה] המצפן של השמאל הרדיקלי

באותן שנות קונצנזוס מקיר לקיר – כשהעסקנים הפוליטיים עסקו במרץ בשמירת האינטרסים האמריקניים באזור, והאליטה העסקית השתלבה היטב ברווחי המלחמה – היה קיים שמאל ישראלי אנטי-ציוני, פעיל ותוסס, שעסק בשיחות שלום עם 'ארגוני הטרור' הפלסטיני, פרסם ספרים חדשניים, והוציא לאור עיתונים שעד היום ניתן להתפעל מהם. קבוצת 'מצפן' על פלגיה השונים היוותה את הגרעין הקשה של קבוצות השמאל הישראלי. היא הציגה ניתוח היסטורי אלטרנטיבי מבריק, שהקדים בדור שלם את החקיינים החיוורים 'הפוסט-ציוניים' של שנות התשעים. בסדר החדש של פירוק 'המשטר הישן', אפילו ביילין הוא 'פוסט-ציוני'. קבוצות שמאל אלה היו הראשונות שחשפו את שורשיו הפלסטיניים של הסכסוך הערבי-ישראלי, את שורשיה הקולוניאליסטיים של התנועה הציונית ואת האינטרסים האימפריאליסטיים שאליטת הכוח של ישראל משרתת. מדובר, כמובן, בעידן האופורי של סוף שנות הששים, שבו עצם המונח 'פלסטיני' לא היה קיים והכרה בקיומו של העם הפלסטיני נחשבה לבגידה.

בין הספרים הבולטים של אותה תקופה יש לציין את ספרם של משה מחובר ועקיבא אור, ממקימי 'מצפן', שיצא עוד בשנת 1962 וכותרתו 'שלום שלום ואי שלום'. הספר הקדים את זמנו. אין פלא שהוא נאסר לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, למרות שאין בו סוד צבאי או מקור סודי כלשהו. בולט גם ספר משנת 1972 שהכיל קובץ מאמרים של מחברים שונים מ'מצפן' שנערך על ידי אריה בובר. שמו של הספר הזה The Other Israel - והוא לא צונזר, אולי משום שהוא הוצא בחו"ל. ראוי לציין, שרבים מהכותבים לא מצאו את מקומם בישראל. הם הוקעו כבוגדים, נמנעה מהם תעסוקה וחלקם אף סבלו חרפת-רעב. חלק מהכותבים ומהפעילים איבדו את משרותיהם, כולל משרות באוניברסיטאות של ישראל וחלקם אף זכה לשבת בבתי-סוהר בעוון 'מגעים' עם 'מחבלים' או בעוון 'ריגול'. מדובר, כמובן, ביהודים – ולא באנשי שמאל פלסטינים, שבתי-הסוהר הפכו להם למצב טבע. כמעט כל תחזיותיהם של בני אדם נאורים אלו התגשמו. [חזור מעלה]


[עריכה] 'תהליך השלום' של נציגי אליטת הכוח של ישראל ונציגי הימין הפלסטיני

אך בסופו של דבר ניהלו את 'תהליך השלום' נציגי אליטת הכוח של ישראל ונציגי הימין הפלסטיני, שלא מרצונם הטוב ותחת לחץ של אינטרסים עולמיים. וכך נותרו הפלסטינים עם ערפאת, שכירי-החרב שלו ופקידי 'הרשות' המושחתים. הישראלים,לעומת זאת, עסקו בכובד-ראש ב'דמוקרטיזציה' ובחיקויים של 'כלכלת-שוק' אמריקנית. משום כך הם התלבטו קשות ולבסוף 'בחרו', לפי מיטב הפולחן של 'הצרכן הריבוני', בין כנופיות קצינים לשעבר של צנחנים ושל שאר כוחות-משימה.

אנשי השמאל נותרו שוב מחוץ לקונצנזוס – והוכנסו, הן בפלסטין והן בישראל, למסגרת של 'חזית הסירוב'. המחקר שלנו מוקדש ללוחמים האמיתיים של החופש והדמוקרטיה במזרח-התיכון האחר הפלסטינים והיהודים. הם נותרו ברובם אלמונים אבל מצער מתרבותם נקלט בתודעתנו, אם גם בצורה מעוותת. בספר עצמו מסופר רק על הנבלים.

[עריכה] ראו גם

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים