הכלכלה הדומיננטית
צוטט מתוך ניצן וביכלר, מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום, 2001, פרק 3, הערת שוליים מס' [1] בעמ' 129.
הספר זמין להורדה חינם באתר
תוכן עניינים |
הסבר כללי
המושג 'Big Economy' מתייחס, בדרך-כלל, לאשכול של פירמות בעלות עמדה חזקה, ואפילו דומיננטית, בענף או בכמה ענפים.
פירמות אלה נבדלות משאר הפירמות במשק בביצועיהן העסקיים − וכן בגודל הנכסים, בסיכונים הנמוכים-יחסית בהשקעות, ובשיעורי-הרווח הגבוהים והיציבים באופן יחסי.
המושג בא, בדרך כלל, בקונטקסט של ניגוד ל'כלכלה הקטנה' − שביצועיה העסקיים ודרכי התארגנותה הפוליטית הינם שונים, ולעתים אף הפוכים לאלה של 'הכלכלה הגדולה'.
הכלכלה הכפולה
גישה זאת, שאינה בוחנת את המשק כמיקשה אחת, מכונה 'הכלכלה הכפולה' (The Dual Economy). היא התחילה בשנות הארבעים, במחקר של סטיינדל על עסקים גדולים ועסקים קטנים (Steindl, 1945) – והפכה למקובלת במחקר האקדמי מסוף שנות הששים (Averitt, 1968).
היו כאלה שתיארו, באמצעות גישה זו, את התפתחות הקפיטליזם בארה"ב מאז סוף המאה התשע-עשרה; בעיקר את ריכוזיות ההון, צמיחת רובד המנהלים והתפצלות שוק העבודה (Edwards, 1979). בחינה אמפירית מקיפה בנושא הראתה ש'הכלכלה הדואלית' בארה"ב התגבשה לראשונה בתקופת גל המיזוגים של תחילת המאה העשרים.
מאז שנות העשרים פיתחו קבוצות 'הגרעין' אסטרטגיה, לפיה הן גיוונו את השקעותיהן בענפים ותת-ענפים הקרובים לענף שבו הן שלטו. בדרך כלל מדובר בענפים בעלי עתירוּת הון, שבהם הן תפסו עמדות שליטה, יחד עם פירמות 'גרעין' אחרות (Bowring, 1986: ch. 7).
במקביל לקיטוב בסקטור העסקי, התפצל שוק העבודה: מצד אחד, נוצרו סקטורים של שכר מוגן ומשלחי-יד בעלי עוצמת מיקוח גבוהה ומצד שני, ענפי עבודה בלתי-מאורגנת, בעלי שכר נזיל וחסר הגנה פוליטית.
שינוי מבני
נראה, שמאז אמצע שנות השבעים החל מבנה זה להשתנות: קבוצות 'הגרעין' האמריקניות נאלצו להיכנס לתחרות ישירה עם קבוצות הון-זרות, ושליטתן בשוק האמריקני פסקה לעלות. במקביל, כוחם של האיגודים המקצועיים הגדולים מצוי בירידה תלולה.
בישראל, נכון ל-1999
עד לשנות התשעים היה קל יחסית למפות את מבנה השליטה במשק; אולם כיום [1999] קשה לקבוע, מה הם גבולות 'הכלכלה הגדולה' − ובעיקר, קשה לקבוע את גבולות קבוצת 'הגרעין' אשר ניצבת במרכזה.
סיבה אחת היא, שקשה לעקוב אחר סבך הקשרים והבעלויות של מאות הפירמות, אשר בחלקן מצויות בתרכובת בעלויות מצטלבות והדדיות; לעתים קרובות מסתיימת שרשרת הבעלויות בפירמות-קש הרשומות אי-שם במרכזים פיננסיים שמחוץ לפיקוח (מקלטי-מס offshore) כמו קיימן וג'רסי.
הסיבה השנייה היא, שהבעלויות משתנות במהירות כה גדולה − עד שהקפאת תמונה בזמן מסוים, עשויה להטעות. בכל-זאת, ניתן לשרטט פחות או יותר את קווי-המתאר העיקריים של קבוצת ההון הדומיננטי בישראל לשנת 1999.
IDB
בראש ניצבת קבוצת IDB הנשלטת בעיקר על-ידי משפחות רקנאטי וקרסו ובעלי-הון זרים אשר נכנסו בעשור האחרון, שהבולטים ביניהם היו גולדמן-זקס וויליאם דוידסון. במרס 1999 מחיר נכסיה של אי.די.בי בבורסה היה 11 מיליארד דולר; הם תפסו %22 מהערך הכללי של שוק המניות התל-אביבי. הקבוצה החזיקה בשליטה מרבית או חלקית, במאות פירמות העוסקות במגוון נרחב של ענפים: בנקים, מימון, ביטוח, היי-טק, תעשיה, קרקעות, בנייה, רשתות שיווק וייבוא, שירותי תיירות ומלונאות והובלה. חלק ניכר מהשליטה נעשה באמצעות שתי פירמות האחזקה הגדולות של הקבוצה: 'אי.די.בי פיתוח' ו'כלל'.
קבוצת עופר
השנייה בדירוג, קבוצת עופר, הייתה 'שווה' בתקופה זאת כ-3.5 מיליארד דולר ותפסה %7.4 ממחיר הבורסה. אחזקותיה כללו מספר רב של פירמות שעסקו בבנקאות, מימון, חומרי-גלם, היי-טק, נדל"ן והובלה.
קבוצת כור
לקבוצת עופר היה חלק מיעוט בקבוצת-ההון השלישית בגודלה, קבוצת כור, אשר בעליה העיקריים באותה תקופה היו משפחת ברונפמן ומשפחת קולבר. עימם החזיקו ב'כור' − דרך שליטתן ב'בנק הפועלים' − משפחות אריסון, נחמה ודנקנר; וכן גולדמן-זקס. מחירה של 'כור' בבורסה היה באותה תקופה כ-2.8 מיליארד דולר או %6 מהבורסה התל-אביבית. עד לפני כחמש-עשרה שנה הייתה 'כור' הקבוצה הגדולה והמגוונת ביותר בפעילותה במשק הישראלי; אבל לאחר ֶשעטו עליה טורפים ותורמים שונים − היא נותרה ממוקדת בעיקר בענפי ההיי-טק, חומרי גלם, נדל"ן, ולאחרונה אף בתקשורת.
קבוצת דנקנר
קבוצת דנקנר, הרביעית בדירוג, נשלטת על-ידי משפחת דנקנר; היא בעלת כוח שיערוך של 1.2 מיליארד דולר, שהם %2.6 מהבורסה. עיקר עוצמתה בא לה מהשתלטותה על 'בנק הפועלים'. הקבוצה שולטת בפירמות של היי-טק, כימיקלים, דלק ונדל"ן. שלוחותיה מגיעות לאחזקות מיעוט ב'כור' וב'כלל' (הנשלטת ברובה, כאמור, על ידי קבוצת אי.די.בי).
קבוצת אריסון
החמישית בדירוג, מורכבת ממשפחות אריסון ונחמה; מחירה היה 1.1 מיליארד דולר שהם %2.3 מהבורסה. הנכסים העיקריים שלה הם 'בנק הפועלים' ופירמות בעלות כושר שיערוך גבוה בהיי-טק, בנדל"ן ובבנייה.
קבוצת הממשלה
הקבוצה השישית בטבלה מופיעה תחת כותרת 'קבוצת הממשלה', אבל זאת רחוקה מלהוות קבוצה: קשה לראות ב'ממשלה' גוף מלוכד בעל אינטרסים משותפים שפועל כ'קבוצת הון'. היא נראית יותר כסוכנות אחזקה הפועלת זמנית בנאמנות בעבור ההון הדומיננטי − מעין אפוטרופוס לנכסים העתידיים של הבעלים הנפקדים. מדובר נכבדות במלאי אחזקות של בנקים ופירמות השולטות בתחומי מפתח של טלקומוניקציה, ייצור צבאי, אנרגיה, תשתית והובלה. אילו היה ניתן לאמוד בשנות השבעים, את כושר השיערוך או את יכולת השליטה של הממשלה − אין ספק שהיא הייתה ניצבת בראש הרשימה, הרחק משאר קבוצות ההון. בסוף 1999 הידלדלו נכסיה עד ל-7.2 מיליארד דולר והיוו %14.8 מהבורסה. חלק מנכסיה − כגון שאריות מ'התעשייה-האוירית', 'תע"ש', 'רפא"ל', 'מע"ץ', 'מקורות', 'מנהל מקרקעי ישראל' ואחרים − עדיין לא שוערכו, אבל הם בדרך המנצחת אל החופש.
אף כי קבוצת הממשלה מדורגת לכאורה כשנייה ברשימה מבחינת מחיר נכסיה, היא מופיעה בנפרד בתחתית הרשימה. לא רק שזהו אוסף מקרי של נכסים, העומדים לחלוקה − אלא שגם מדובר במנהלי נכסים, שאיבדו זה מכבר את האינטרס הקבוצתי המלכד ואת האמונה העצמית המשותפת. מדובר בעצם, בסוס מת.
