המדינאים היצריים נגד הכלכלנים הרציונאליים

מתוך שקוף באוהל
גרסה מתאריך 23:24, 3 ביולי 2014 מאת Gerard (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צוטט מתוך ניצן וביכלר, מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום,
2001, פרק ראשון, ב. רווחי מלחמה.
הספר זמין להורדה חינם באתר


תוכן עניינים

[עריכה] שלושת המוסכמות

הספרות האקדמית והכמו-אקדמית בישראל העוסקת בפוליטיקה ובכלכלה, במלחמה ובשלום, נשענת על כמה הנחות יסוד שעד לאחרונה היה עליהן קונצנזוס מוחלט. הנחות-יסוד אלה רווחו לא רק בקרב מרבית הכותבים האקדמיים, אלא היוו גם חלק מהשקפת-העולם אשר שררה בקרב אליטת הכוח של ישראל:

המוסכמה האחת היא הדומיננטיות של הממשלה בישראל. ומכאן שכל דיון בחברה הישראלית התחיל כמובן מאליו מהגישה 'האֶטטיסטית', ולפיה המדינה הלאומית היא הכוכב המרכזי שמפעיל את ההיסטוריה הישראלית והעולמית.

המוסכמה השנייה היא, שההתפתחות ההיסטורית של החברה הישראלית אינה מתאימה לשום התפתחות היסטורית מקבילה בחברות אחרות – בין אם מדובר בחברות הגירה, חברות מפותחות או חברות מתפתחות. מכאן התפתחה המוסכמה השלישית:

מאחר שישראל הינה 'מקרה מיוחד' – היא לא עברה תהליכים היסטוריים שחברות אחרות עברו, בעיקר בכל הנוגע לקונפליקטים שמתלווים לתיעוש ולדמוקרטיזציה.

הרושם שמתקבל הוא שהחברה הישראלית היא חברה אל-מעמדית, שלא הצמיחה מעמד שליט, ולכן ניתן להתעלם בה מתהליך הצבר ההון. בעשור האחרון חדרו אידיאולוגיות נאו-ליברליות שהביכו במקצת את כתבני הקונצנזוס, אולם האידיאולוגיה הדומיננטית נותרה על כנה. נבחן את שורשי המוסכמות הללו ואת ההסתעפויות השונות שלהן במחקר הפוליטי והכלכלי. [מעבר לעמ' 23]


[עריכה] הגישה האֶטטיסטית

הגישה האֶטטיסטית (או 'הממלכתית' בעברית) רואה את תמצית ההיסטוריה האנושית בפעילות המדינית ובאינטרסים המדינתיים [1]. על פי אנתרופולוגיה מדינית זאת – קיימים יצורים הקרויים 'מדינות' שנדחפים להילחם אלה באלה בגלל כל מיני תאוות ותשוקות ('פוליטיקה'), שנבלמים על ידי מחסור במשאבים ('כלכלה'), או שמגיעים לבסוף לפורקן על ידי מלחמה. מדובר כמובן ביצורים על-היסטוריים ואל-זמניים. בקונטקסט מסתורי זה קיימת מין פסיכוזה או פראנויה הדדית; אחרת אין להבין מדוע עולם הדימויים, החביב כל-כך על המלומדים העוסקים ב'ביטחון לאומי', מתרכז דווקא ב'דילמת- האסירים' [2]. הבנת ההיסטוריה המודרנית, לפי גישה זאת, מסתכמת בחקר המטרות הפנימיות של המדינה ויחסיה המשתנים עם קבוצות חברתיות הכלולות בה.

יחידת הניתוח הבסיסית היא מדינת הלאום; פעולותיה נשלטות על ידי קבוצה אמורפית למדי, המכונה בשמות לא-מוגדרים כגון 'מקבלי החלטות מרכזיים', 'פקידי מדינה', 'קברניטים' ו'מנהיגים' [3]. קבוצה זאת, המוּנעת על ידי אינטרסים 'מדינתיים', שוקדת להשיג מטרות מקרו-פוליטיות, כגון 'חיזוק ההרתעה הצבאית' או 'השגת יציבות חברתית' – וכן מטרות מקרו-כלכליות, כמו 'הגדלת הצמיחה במשק' או 'הדברת האינפלציה' או 'שיפור מאזן התשלומים'. כל המטרות הללו מופיעות כאוניברסאליות ואוטונומיות מאינטרסים פרטיקולריים של קבוצות חברתיות, מובילות או שוליות [4]. המטרות של המדינה מנוסחות על ידי אותה קבוצה על-מעמדית במונחים מצרפיים, הרגל מחשבה שהתגבש מאז עליית הדוקטרינה הקיינסיאנית בשנות הארבעים [5]. מטרות [מעבר לעמ' 24] אלה מופיעות בדרך כלל תחת כותרת של 'אינטרס לאומי', שהוא גלגול של אידיאה מצרפית ומסתורית הידועה מאז ימי ז'אן-ז'אק רוסו בשם 'הרצון הכללי'. במסגרת המצרפית הזאת, נהוג לחלק את החברה לשתי 'מערכות' אוטונומיות:' כלכלה' ו'פוליטיקה'.

בקונטקסט הישראלי נהוג להניח כי 'מערכת כלכלית' תעניק אופטימום רווחה לאזרחים הצרכנים, אם רק יאפשרו לה להקצות מקורות 'ביעילות'. הבעיה, לפי גישה זו, ש'המערכת הפוליטית' מכרסמת ללא הרף ביעילות הזאת: היא מתערבת בתהליך הקצאת המקורות, מפלה בין קבוצות צרכנים ויצרנים, מעניקה זכיונות, מעבירה סובסידיות, נוטלת מסים וקובעת קדימויות – בעיקר למטרות פופוליסטיות', שמעוותות את הקצאת המקורות ופוגעות בצמיחה וברווחה הכללית. לפי אנתרופולוגיה אפלטונית זאת, הפוליטיקאים הם אנשי היצר ואילו הכלכלנים לעומתם מתגלים כסופיסטים גמורים.


[עריכה] הכלכלן הרציונלי, הפוליטיקאי הבזבזן ועקומת תמורה

הניגוד בין הכלכלן הרציונלי לבין הפוליטיקאי הבזבזן בולט בישראל בכל הקשור בעסקי 'הביטחון הלאומי'. כאן נוהגים לשרטט 'עקומת תמורה', שהיא אבן-יסוד בדוקטרינה הנאו-קלאסית, השלטת בתודעת כלכלני האקדמיה בארה"ב ונספחיהם בישראל [6]. בקונטקסט הישראלי מורכבת 'עקומת התמורה' משני צירים: ציר 'צמיחה כלכלית' מול ציר 'נטל הביטחון'. המערכת הפוליטית, בחתירתה הפופוליסטית להשיג מטרות חברתיות וביטחוניות מרובות בעת ובעונה אחת, סוטה משיעור תחלופה אופטימלי בין תוספת 'ביטחון לאומי' ובין תוספת 'צמיחה כלכלית' לאורך גבולות העקומה. ל'עקומת התמורה' יש יתרון בכך שהיא מעלימה כל ויכוח פוליטי, כלומר את הדיון בהגדרת הצירים ובעצם הדילמות. מאחר שהכלכלן הטיפוסי נמנע מדיון בהנחות היסוד, אפשר לרתום את 'מדע' הכלכלה לצרכי 'האינטרס הלאומי'.

כך, מכל מקום, סבר איתן ברגלס, פרופסור לכלכלה ויו"ר בנק הפועלים לשעבר: "... הבעיה המרכזית של המדיניות הכלכלית בישראל בתקופה זאת [של שנות הששים] הייתה בחירת הנקודה הנכונה על פני עקומת התמורה... עד כה התחמקנו מהכרח זה על ידי הגדלה ·ניכרת של הגרעון בחשבון השוטף [שאיפשר את הזזת גבולות העקומה החוצה]. השיקולים בבחירת הנקודה המתאימה הינם שיקולי ביטחון... דיון בשיקולי הביטחון הינם מחוץ לתחום מאמר זה..." (ברגלס, 1970: עמ' 194). יוצא, שקיימת לכאורה 'דילמה' בין תותחים ותחתונים; אבל עד מהרה מסתבר, שאצל כלכלני המימסד נעלמת הדילמה, משום שאין ויכוח על 'ביטחון לאומי'. לא נותר אלא לתמרן בין שני גורמים אחרים: או לצמצם את 'רמת החיים', כלומר לצמצם את ההכנסה הריאלית של מרבית השכירים (שיטת מפלגת 'העבודה') – או לחילופין להגדיל את 'החוב החיצוני', כלומר להעמיס את תשלום החובות על הדורות הבאים של השכירים (שיטת מפלגת 'הליכוד').


[עריכה] 'עקומת התמורה' בשירות הקונצנזוס הלאומי

וכך מסייעת [מעבר לעמ' 25] האידיאולוגיה המדעית של 'עקומת התמורה' להותיר את מדע הכלכלה בתוך הקונצנזוס הלאומי [7]. ברגלס כתב את המאמר הזה בתום מלחמת ההתשה בתעלת-סואץ; אולם גם כשלוש-עשרה שנה לאחר מכן, בתום ההרפתקה הלבנונית, לא השתנו הנחות-היסוד. במאמר מפורסם מאותה תקופה שוב כותב ברגלס כי "... המטרות של הוצאות ביטחון [בישראל] הן גם להרתיע אויבים פוטנציאליים מלפתוח במלחמה ולהשיג עליונות במקרה של פתיחה במלחמה. מכאן שקשה אפילו לגשת לבחינת ההצלחה או הכישלון של תיכנון ההוצאות הצבאיות..." (Berglas, 1983: p.16).

באופן דומה, נחמיה חסיד ויאיר לסר, שהיו אז כלכלנים בכירים במשרד הביטחון, מצהירים כי "... החברה הישראלית במדינת ישראל היא דמוקרטית וחופשית, שוחרת שלום, חותרת להשגת רמת חיים ואיכות חיים דומות לאלו שבמדינות המערב הנאורות. מצד שני על ישראל נכפה מצב מלחמתי מתמשך..." (חסיד ולסר, 1981: עמ' 243).

יש להניח ששני שוחרי דמוקרטיה אלו כתבו את המאמר, בעת שנחתם מזכר ההגנה בין שרון והייג, כאשר שרון ניצח על תוכנית הפקעת כשני מיליון דונם בשטחים הכבושים, וכשההכנות התקציביות של משרד הביטחון לפלישה ללבנון היו בעיצומן. משום כך, אין צורך להיות מופתע ששניהם כותבים: "... שאלת הקצאת המקורות לביטחון הינה בעיית החלטה הכרוכה בסיכונים לאומיים אשר קשה להעריך ולמדוד אותם באופן אובייקטיבי..." (שם).

וכאן עולה השאלה: אם אפילו ההקצאה האופטימלית של המקורות, שהיא הבסיס ליומרנות המדעית של הדוקטרינה הנאו-קלאסית, אינה ניתנת להערכה אובייקטיבית – מה תועלת יש לנו במין מדע משונה זה? אם כל ההחלטות הקריטיות בחברה - כמו גודלו של התקציב הביטחוני, השטחים הכבושים, ההתנחלויות והתלות בארה"ב - מוכרעות מלכתחילה על ידי צרכי 'האינטרס הלאומי', לא נותר אלא לתהות את מי משרתת האידיאולוגיה בכסות מדעית הזאת.


[עריכה] כלכלנים לאומנים

לא כל הכלכלנים הנאו-קלאסיים מסווים את 'האינטרס הלאומי' מאחרי 'דילמות' הדוניסטיות הלקוחות מעולם ליברלי פיקטיבי. קיימים גם כלכלנים לאומנים שנקודת המוצא שלהם היא כפיפותה המוחלטת של הכלכלה לצרכי המדינה. גישה כזאת מוצגת במאמרו של עזרא סדן, שהיה פרופסור לכלכלה ומנכ"ל האוצר בעידן האופורי של שרי האוצר הורביץ-ארידור. הוא כיכב בממשלת בגין בתקופת הפלישה ללבנון, בעידן הבוננזה של הבורסה התל-אביבית ובמבצעי ההתנחלויות המסובסדות בשטחים הכבושים. יותר מאוחר, בעידן האופורי של הסכמי-אוסלו, לא היה מפתיע למצוא אותו בראש צוות מטעם ממשל רבין שעסק ב'אימפליקציות של השלום' עם הפלסטינים. מאוחר יותר, בתקופת פרס, הוא נרתם למחקרי 'שלום אזורי'.

הכלכלן, כיצור מדעי-אובייקטיבי, נידון לשרת את טובת המדינה. מאמרו שופך אור מסוים על דרך החשיבה של מה שמכנים 'מקבלי החלטות לאומיים'. "... בישראל, יעדים כלכליים נובעים מטבעם מו היעוד הכולל של ההשרדות... תיכנון ההישרדות בנסיבות הללו כולל צמיחה כלכלית, וגם כאשר אין זאת מטרה כשלעצמה, הריהי מהווה אמצעי המאפשר ביסוס מערך הגנה הכרחי למלחמות הבאות... התפתחות זאת, פרושה תקופת הכנה שבעקבותיה [מעבר לעמ' 26] מלחמה, תקופת הכנה נוספת, ומלחמה נוספת, וחוזר חלילה במהלך כל תקופת הכנה מתמודדים מקבלי ההחלטות האחראים למשאבי האומה עם בעיות הקצאה רב-ממדית... ההקצאות לצרכי ביטחון הן אחד המימדים, והקצאת משאבים לצמיחה כלכלית היא המימ האחר..." (סדן, 1985: עמ' 120)

אנתרופולוגיה מעמיקה זו גורסת, שבני-אדם מחליפים סחורות בשווקים רק כדי לספק את צרכי שרידותם, ושצמיחה כלכלית אינה אלא כלי-שרת לצורכי המדינה. מכאן ש'המצב הטבעי' של האומה הישראלית הוא להיות מגויסת תמיד לצווי הביטחון הלאומי, כלומר לאידיאולוגיות המדעיות של 'מקבלי ההחלטות המרכזיים' של המדינה. סדן, מכל-מקום, הוכיח שניתן למזג בקלות את התועלת של הצרכן הריבוני עם האינטרסים המדיניים.


[עריכה] פוליטיקה הובסיאנית

זווית-ראייה הובסיאנית זאת רווחת ביותר בספרות הפוליטית האקדמית של ישראל העוסקת בביטחון ובמדיניות-חוץ. ספרות זאת עוסקת בעיקר במתן עצות פטריוטיות כיצד לחשל ולייעל את מדיניות הביטחון של מדינת ישראל.

מהבוטים בזרם הזה ידועים ספריו של יחזקאל דרור (כולם בנוסח 'תזכיר לראש הממשלה'), פרופסור למינהל-ציבורי ובעל שלל משרות ייעוץ בגופים ביטחוניים שהיו יכולים לזכות אותו בתואר ד"ר סטריינג'לאב הישראלי [8]. לידו פרחו מיני מומחים לעסקי ביטחון, ממדיניות גרעינית ועד לטרור שיעי, שהסתופפו במכונים אסטרטגיים, ברובם ממומנים על ידי משרד הביטחון ועסקי נשק.

לצד אלה קיימות עבודות המוגשות כסקירה אובייקטיבית בעלת יומרות מדעיות. כך למשל, אהרון קליימן, פרופסור למדע המדינה, מגלה מעט מאוד ספקנות לגבי טיבם של עסקי הנשק ועוד פחות לגבי טיבם של סוחרי הנשק הישראלים. שנה לאחר שהוכרז על 'סדר עולמי חדש', ישראל נותרה, כמובן, מקרה מיוחד: "... ההבדל העיקרי בין ישראל ובין ספקיות נשק אחרות טמון אולי באילוצים הקשים שבהם נתונה מדינה קטנה, הטרודה במאבק הישרדות מתמשך ועדיין מוצאת עצמה בנידוי בינלאומי..." (קליינמן, 1992: עמ' 13). "... במבט היסטורי לא היה למעשה ברירה בקביעת הקדימויות הכלכליות בין הצבא לשאר הגורמים. הקדימויות נכפו על המדינה. למעשה הוכתבו לה מהאיומים החיצוניים..." (שם, 92 ).

לעתים, ברגעי התלהבות, זונח המחבר את הזהירות האקדמית ועובר לקביעות פילוסופיות-היסטוריות נחרצות: "...ברם, הביטחון בתורת צווי עליון מלווה את ישראל מאז היווסדה. מימד היסטורי זה, אין ערוך לו מבחינת התובנה שהוא מעניק... בהבהרת הדרכים בהן התמודדה ישראל, מנהיגיה, מגזרה התעשייתי והצבאי ויחסי החוץ שלה, עם כורח המציאות, שהכתיב בפניה איומים ואתגרים אזוריים בלתי פוסקים..." (שם, 32).

השאלה המרכזית שמטרידה את קליימן היא, כיצד עשויים עסקי הנשק להביא תועלת למדינת ישראל. בלשונו של המדען בשירות האומה: "... מה דרך התגובה הטובה ביותר שתבור לה ישראל, על הלחצים והאתגרים הנוכחיים כדי לשמור על מעמדה וכושר תחרותה בענף הנשק הקונבנציונלי..." (שם, 326 ). התשובה מפתיעה במקוריותה: "... כדי שדיפלומטיית הנשק לא תגווע, שומה עליה להמשיך את מסורת החריצות מבית והתושיה מבחוץ. תנאי ראשון במעלה הוא היכולת לקרוא נכון את מפת שוק הנשק העולמית... מי שרואה את הנולד הוא שיזכה לפלח עסיסי יותר מהשוק..." (שם, 336 ). אפילו במעריב חדלו לשרבט קלישאות כאלה, בעיקר מאז שהשתלטה עליו משפחת סוחרי נשק.


[עריכה] מי זה 'אנחנו'?

התחליף הדל הזה למחקר מדעי, המתבטא בסגידה לפולחן האטטיסטי, מתבטא בשימוש חוזר של המונח 'אנחנו'. אנחנו' הפך למונח מפתח בשירות הקונצנזוס הלאומי ברחבי העולם [9]. משום כך, מתאר יאיר אהרוני, פרופסור למינהל-עסקים, כיצד "... אנחנו נתבעים, ובצדק, לגלות עצבים חזקים ולהחזיק .מעמד מול לחצים פוליטיים וכלכליים. צעירנו נתבעים לשירות ממושך יותר במילואים ולהקזת דם, וכו' וכו'..." (אהרוני, 1969: עמ' 157). במאמר, העז אהרוני להעלות שמץ של הרהורי כפירה בדבר סדר העדיפויות של ממשלת הליכוד הלאומי של גולדה מאיר. ייתכן שהיו אלה הרהורים נועזים מדי, ועד מהרה הוא טרח לסלקם: "... אין בדברים האמורים לעיל חס ושלום, כדי להטיל ספק בצורך להוציא את כל מה שאנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא כדי להבטיח את עצם קיומנו..." (שם, 160). איתן ברגלס מבשר 'לנו' בסבר פנים חמורות כי "...אם נרצה להמשיך בקצב זה של צמיחה כלכלית עלינו להתחיל מיד בהורדה מהירה של רמת נחיים..." (ברגלס, 1970, עמ 195). משום-מה, מדענים בשירות הקונצנזוס נראים להוטים בכל מקום בעולם, להדק לקבוצת 'אנחנו' את החגורות.


[עריכה] ישראל כמקרה מיוחד

פולחן המדינה בקרב האקדמאים מסתדר היטב עם המוסכמה השנייה, ולפיה ישראל היא מקרה מיוחד (sui generis). ההסבר החוזר על עצמו עד לזרא הוא, שישראל – שלא כמו דמוקרטיות אחרות – מצויה במצב מתמיד של מלחמה, שנכפה עליה על ידי שכנותיה העוינות. "... ככל שמדובר בישראל...", כותב אלכס מינץ, "... הקונספט של הקומפלקס-הביטחוני-תעשייתי במהדורה המערבית-דמוקרטית אינו חל על ישראל, כלומר, במובן של מזימה שקושרים ראשי המימסד הפוליטי הביטחוני והכלכלי לטובת קידום האינטרסים שלהם.

אחרי הכל, עצם הקיום של ישראל נמצא בסכנה מזה שנים רבות..." (Mintz, 1984: p. 104). על רקע זה, רבים חזרו וטענו כי ישראל הינה משטר מיוחד-במינו: "... לרוע המזל, במצבה הנוכחי של הספרות התיאורטית, ישראל מהווה מקרה כה חריג של 'אומה במדים' עד כי האפשרות של השוואתה עם מקרים אחרים באותה קטגוריה מוטלת בספק רב..." (בן-דור, 1977: עמ' 431). גם דן הורוביץ סבור כך: "... למרות ההתייחסויות הרבות לישראל ולצה"ל במחקרים משווים העוסקים ביחסי חברה-צבא, אף לא אחת מהמסגרות התיאורטיות הקיימות בתחום נראית כתואמת לגמרי למקרה של ישראל..." (Horowitz, 1982: p. 96).

[עריכה] התוכן של הפרק הראשון

[עריכה] ראו גם

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים