המיוחסים - אצולת ההון של ישראל
ספר מאת שלמה פרנקל ושמשון ביכלר, 1984, המהדורה האלקטרונית ב-2005
[עריכה] האנשים שמאכילים ומשקים אותנו
מגב הספר, ב-1984
אתם קמים בבוקר, שותים את הקפה של מושביץ, עם לחמניה של אנג'ל ונוסעים לעבודה במכונית שייבא קרסו. במשרד אתם מסירים את המיקטורן שיצר פולק, מטלפנים לבנק של רקאנטי ונותנים הוראה לקנות מניה של אייזנברג. בארוחת-הצהריים אתם אוכלים פסטה של פרופר עם בשר שייבא גיטר, שותים משקה קל של בורנשטיין ומקנחים בגלידה של שטראוס.
כשאתם חוזרים לבית שבנה רובינשטיין אתם נזכרים ששכחתם, לעזאזל, להזמין סוף-שבוע במלון של שיף. ארוחת הערב שלכם מורכבת מדגים של מרידור. אחריה אתם מפעילים את הטלוויזיה של ברנשטיין וגורודצקי, ולא שוכחים לבלוע את התרופה של הורביץ. עיניכם נעצמות לאיטן, ובחלומכם אתם רואים ערימות של רוטשילדים.
הספר הזה הוא סיפורם של המשפחות והאנשים האלה, שמאכילים ומשקים אתכם, מסיעים ומלבישים אתכם, מעניקים לכם שירותים ואשליות, וגובים את רווחיהם מכל תנועה שאתם עושים.
הדרך שבה הם עושים את הונם אינה רק עניינם-שלהם. זהו בעיקר עניינכם-שלכם. זהו הסיפור של המשפחות ושל האנשים האלה כמות שהם, ללא כחל-וסרק. כשתסיימו את קריאתו תהיו אולי חכמים יותר, נזעמים יותר, ובוודאי חסרי אשליות.
[עריכה] השינוי המבני
מתוך המבוא למהדורת 2005
לאחר כעשרים שנה, ניתן לומר שמאומה לא נותר על כנו. הכל השתנה. מהרשימה הנזכרת של שליטי המשק הישראלי, מעט שרדו. כך או אחרת, כמעט כולם נעלמו ממפת הבעלויות של המשק. חלקם נאספו אל עמיהם, או שמניותיהם נאספו על ידי אויביהם-עמיתיהם (אלו שקוראים לעצמם בעיתוני שטיפת-המוח שבבעלותם, 'קהילת העסקים'), או שהם אספו את נכסיהם והמריאו מעבר לגבולות הצרים של ישראל ('יצירתיות עסקית').
המשק עבר 'שינוי-מבני' כפי שאוהבים מדעני הכלכלה לכנות זאת. ישראל עברה ממשטר של קפיטליזם צבאי-לאומי אל קפיטליזם טראנס-לאומי. האידיאולוגים המוסמכים טוענים שפשוט מדובר במהפכה מתמדת: בעבר, המשק היה נתון לידיהם הטורפניות של 'הממשלה'-'ביורוקרטים'-'מונופולים'-רגולטורים'. ואילו עתה הפך המשק ל'תחרותי' ו'יעיל' עד להחריד. הוא אימץ לעצמו סגנון נמרץ של 'כלכלת-שוק', על רקע של 'הפרטה' ו'יוזמה-פרטית'. המתוחכמים אף אוהבים לדבר על 'דה-רגולציה', על 'כלכלה-חדשה', 'היי-טק' ו'סטארט-אפים'. אלו מילות קסם שאין לעמוד בפניהן.
[עריכה] ריכוזיות המשק
אבל מי שטורח להתבונן ישירות ללא עזרת האידיאולוגים, מבין מיד את המציאות. המשק מרוכז היום יותר מאשר בתחילת שנות השמונים. הצמתים האסטרטגיים שלו נתונים בידי קבוצה צרה של שליטים, חלקם 'מקומיים' וחלקם 'זרים'. אחיזתם חזקה היום הרבה יותר מאי פעם, משום שהם שולטים דרך ובאמצעות שוקי ההון העולמיים. ישראל הפכה רשמית לאחד מהמרכזים העולמיים של הלבנת הון, בעיקר עבור ראשי פשע מאורגן.
[עריכה] ממשלות חלשות המשרתות את ההון
הממשלות הישראליות של היום הן החלשות ביותר בתולדות ההיסטוריה הישראלית הקצרה. הן משרתות ללא כיסויים את האינטרסים של ההון הדומיננטי. יתר על כן, שרי הממשלה, פקידים בכירים בממשל, מנהלים במשרדי הביטחון, רוב חברי הכנסת, הינם משרתים ישירים של קבוצות קפיטליסטיות, מקומיות ובינלאומיות. חלקם עוסקים במתן שירותים לפשע מאורגן.
[עריכה] דעיכת התכנון הדמוקרטי
מבחינה 'חברתית', קל לראות שסולקו התפאורות של 'מדינת הרווחה-מלחמה'. אין עוד צורך בהן. האויב הגדול, שהצית את דמיונם של צעירים ויצרנים ברחבי העולם – האפשרות למשטר מתוכנן באופן דמוקרטי – הלך וגווע, ועמו שקעו ארגונים אופוזיציוניים ומעין אופוזיציוניים. מפלגות, מרכזים ציבוריים והוצאות-ספרים נעלמו, ובמקומם עלו 'רשתות' צרכניות ותקשורת-המונים של האוליגרכים אשר כבשו את התודעה ושטפו את המחאה. התהליך הזה ארע בכל המדינות הקפיטליסטיות המרכזיות. ישראל הינה רק חלק שולי ומאוחר בתהליך.
[עריכה] המבנה המעמדי של ישראל
רבים הקפידו להתרחק מנושא זה, אז והיום: יחסי הבעלות והשליטה. יותר מכל הקפידו לא להתקרב לנושא מסוכן זה, עד היום, המשרתים האידיאולוגיים – העיתונאים והאקדמאים. בשנות השמונים, ולמעשה גם כיום, היו מחולקים האקדמאים וכן העיתונאים לכאלו שעסקו במה שיכול להיות מוגדר כ'כלכלה-ציבורית' ('מקרו-כלכלה'). אליהם התווספו הכלכלנים והעיתונאים שעסקו במחקר והפצת ידע על העסקים וניהולם (מיקרו-כלכלה). קבוצה שנייה במורד המדרג, הורכבה מאקדמאים ועיתונאים שעסקו בתהייה אחר תחום נרחב של פוליטיקה ציבורית, צבאית, אסטרטגית, חוץ, פנים, מפלגות, עיריות, ודרך ניהול המשרדים הממשלתיים והארגונים הציבוריים. הקבוצה השלישית בהיררכיה כללה אקדמאים ועיתונאים שכתבו ושידרו על 'בעיות חברתיות' ו'תחלואים חברתיים' למיניהם. אלו כללו בעיקר 'בעיות אתניות', 'שסעים', 'דתיים', 'חרדים', 'כדורגל', 'אידיאולוגיות' ו'תרבות'.
[עריכה] כניסת האליטה
פה-ושם החלה אז לצוץ המילה, הפאשיסטית במקורה, 'אליטה'. מילה זאת הלכה והחליפה את 'הממסד' ו'המערכת' שנשחקו מאז הסבנטיז. אבל בדרך-כלל הכוונה הייתה לכל דבר שניצב בראש היררכיה: ראשי מועצות מקומיות, קציני משטרה מחוזיים, אלופים בצבא, פרופסורים באוניברסיטה ('אליטה אינטלקטואלית'), ועוד דברים מצחיקים כאלה.
[עריכה] מודרניזציה
ה'מודרניזציה' עדיין שלטה בכיפה. כולם רצו בגלוי 'להתקדם'. המילה 'קפיטליזם' נחשבה לסרת-טעם ולמיושנת. הפלסטינים (או 'הפלשתינאים' של אז) זה עתה התגלו, אמנם כישות טרוריסטית בלבד, אולם הם כבר הוכרו על ידי בעלי העיתונים כתורמים לרווחיות עד כדי העסקת 'כתב לענייני השטחים' בחצי משרה.
[עריכה] כשלי המעורבות הממשלתית
כללית, הקו המנחה שריחף באווירה – בעיתונות, ברדיו, באקדמיה, בבנק-ישראל ובמשרדי הממשלה – היה ש'המעורבות הממשלתית' היא הסיפור המרכזי. היא בעיית הבעיות. יותר מידי מסים, יותר מידי סובסידיות נוחתים על 'עמישראל'. מצד שני, כמובן, הואשם הממשל בקמצנות בסובסידיות ובאטימות כלפי עניים ושאר גורמים 'חברתיים'.
הסיבה העיקרית לחולי המעורבות הממשלתית, הייתה המסורת 'הסוציאליסטית' של 'מפא"י-המערך-העבודה', מסורת שיצרה גם את המורסה הסרטנית של ישראל – 'ההסתדרות'. וכך היה ברור לכולם, כי ישראל היא מדינה בעלת משטר אטטיסטי, שבראשה עומדת 'אליטה' של עסקנים ופקידים בעלי מסורת 'סוציאלית'. יש בה משק החנוק על ידי 'מונופולים' הסתדרותיים וממשלתיים מצד אחד, ו'הסתדרות', על '13 הועדים' הידועים לשמצה שמונעים 'הבראת המשק', מצד שני. אם נוסיף לכך את 'הבעיות הביטחוניות' של ישראל, ואת עוצמת הארגונים הצבאיים השונים – מדוע לדבר בכלל על כמה סוחרים קטנים ובעלי בתי-חרושת שמרוויחים ביגיע כפיהם כמה גרושים בחסות הממשלה?
[עריכה] את מי מעניינת אצולת ההון של ישראל?
בקיצור, הון, בעלי-הון, קפיטליזם, והקשר של אלו להיסטוריה הציונית והישראלית, שבהם עסק הספר, לא עניינו אף אחד מהשולטים בתודעה ההמונית והאקדמית. זה הסריח ממרקסיזם מיושן. מכל מקום, לא היה צורך בכך, כי הנה עוד כמה שנים יבואו כל מיני חדשנים, מצוידים בדוגמות נאציות וניהיליסטיות בגלגולן הקליפורני, כדי להפוך את ההיסטוריה ל'דיסקורס' אחר. בעזרתם של אלו, ניתן היה להוריד את כרזות 'המודרניזציה' ו'מדינת-הרווחה' מתוצרת המלחמה הקרה, ולשים במקומן את 'הקפיטליזם' 'הפוסט-קולוניאלי'-האשכנזי'. האדונים אהבו לסבסד את האופנות האלה.
[עריכה] ההיסטוריה האנושית של ההון בישראל
מעל לכל, הספר היה שונה לא רק בגלל התרכזותו בדברים מסוימים, אלא בעיקר בגלל אופן הצגת הדברים. באותה תקופה לא היה נהוג לדון בבני-אדם – אלא אם היה מדובר בביוגרפיות מטעם של דמויות כמו הרצל, בן-גוריון, פרס, רבין, בגין, הרצפלד ושאר מיני עסקנים ללא כוונות רווח. אך להפוך את ההיסטוריה הציונית ההרואית לסיפור של בני-אדם בשר-ודם, בעלי-הון – ועוד מנוולים, חמדנים וסתם נוכלים – זה פשוט חרג מהטעם הטוב. זה היה עיסוק ברכילות. ורכילות הייתה עניין עיתונאי נחות. נכון, בעלי העיתונים נאלצו להקצות מספר טורים לרכילות, אבל אלו נועדו רק כדי לספק את תאבונם של מציצנים, קנאים ותאבי שערוריות. אמנם התפתחו מוסדות לאומיים של רכילות, כמו נניח, מירה אברך שכתבה את עלילותיו הגאוניות של שמעון פרס המסכן, או רחל המשלשלת על כל העולם. אבל זאת הייתה רק רכילות.
הביקורת העיתונאית, או האקדמית, או המפלגתית (בעיקר הביקורת של הסטליניסטים במק"י-רק"ח-חד"ש) גרסה, כי יש לדון ולגנות את 'השיטה', את 'המערכת', את 'המדיניות'. אך בני-האדם שיוצרים או מתכננים או מפעילים או מנהלים את 'השיטה', הם סתם שבבים ניתזים. הם אינם מעניינים אלא כרכילות.
[עריכה] בני-האדם והשיטה
ככל ששקדנו לאסוף את הפרטים הקטנים על האנשים הקטנים, כך הלכה וקרסה 'השיטה'. הלך והתברר שאנו מכוננים מרקם היסטורי חדש בעל הגיון אחר לגמרי. היינו מוקסמים מהיצור החדש. הוא היה חי, קופצני ונושך. לפתע התברר, שמאת השנים האחרונות לא היו רק בלוף של אנשי רוח שהקריבו נפשם למען כל מיני אובייקטים והקימו מלכ"רים על-זמניים, אלא מציאות של בני-אדם מרוויחנים שסברו כי רק טיפשים מתים.
זה היה בפירוש סיפור אישי, או יותר נכון, משפחתי. הסיפור על כמה מאות משפחות עשירות שהגיעו לפלסטינה בסוף המאה התשע-עשרה, עם כניסת הקפיטליזם למזרח-התיכון, והשתלטו עליה. אליהן התחברו משפחות עשירות מקומיות, גם 'מזרחיות' וגם 'אשכנזיות', שגילו את המכשיר של הלאומיות היהודית כמנוף להגדלת השליטה על המשק המתפתח ולביצורה. זאת הייתה תמצית 'השיטה'. שיטת החלוקה החדשה. ההוויה הנוכחית אינה גלגול אידיאולוגי אלא סיפורן של כנופיות שלבשו צורות רשמיות שונות. הן חצו ארגונים מפלגתיים, סקטוריאליים, אתניים ולאומיים.
ברור, שלעומת הספרות האקדמית של אז (ושל היום) – אשר דנה בכובד ראש מסובסד בהתפתחות הדמוקרטיה בישראל, במקורותיה האידיאיים, בהתנוונותה המפלגתית, בסכנותיה התרבותיות – הספר הציג היסטוריה של משטר אחר.
המשטר הזה לא היה ידוע אז, אולם הוא הולך ומתגלה לילידים בשנים האחרונות. אריסטו אמנם טרם הכירו אולם ראוי לכנותו בשם: הקלפטוקרטיה הישראלית – או סתם, שלטון הגנבים.
אפשר גם לסכם ולומר כי הברונים ומשרתיהם לא השתנו במיוחד. בסופו של דבר אין הבדל גדול בין עובד בן-עמי וחתנו לנדאו, ובין הדנקנרים והנמרודים לדורותיהם. אין שוני מיוחד בין יעקב מרידור ויגאל הורביץ לבין איווט ליברמן, בנימין נתניהו ואריאל שרון. אולם נראה כי דווקא 'השיטה' השתנתה.
השיטה, כלומר מארג יחסי-השליטה, עברה שינוי איכותי. כיום, בעידן 'הפלורליזם' ו'השוק החופשי', המארג כרוך ומלופף בחוזקה סביב המון הילידים ונראה כחסין פגיעה.
את המשפט האחרון ניתן להוכיח, יש לקוות, רק בדרך השלילה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הספר באתר המחברים
- מקץ 20 שנה: הקדמה למהדורה האלקטרונית, 2005
- אודות הספר באתר אקו-ויקי
- הספר באתר ההון ככח פוליטי
- רפרנס לספר במאמר הדיבוק הלאומי של אליהו השתחרר עם רכישת מגדל, דה מרקר, 09.03.2012.
