השחרור מהדיקטטורה הסוציאליסטית

מתוך שקוף באוהל
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צוטט מתוך ניצן וביכלר, מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום,
2001, פרק ראשון, ב. רווחי מלחמה.
הספר זמין להורדה חינם באתר

תוכן עניינים

'החטא הקדמון' הסוציאליסטי

שתי המוסכמות − הדומיננטיות המדינית והייחודיות ההיסטורית של החברה הישראלית − נובעות ממיתוס מפוקפק, הרווח אף הוא באקדמיה, הלא הוא מיתוס [מעבר לעמ' 28] 'החטא הקדמון' הסוציאליסטי. על פי מיתוס זה, משלו אי-פעם בארץ ישראל הריקה אפונימוסים מעוררי יראה, אותם אבות קדמונים שמיסדו בפלסטינה בתחילת המאה תרבות סוציאליסטית, שמקורה בתרבות הפוליטית העריצה של מזרח-אירופה. זאת תרבות אוטוריטרית וריכוזית, המנוגדת לתרבות הפוליטית הדמוקרטית האמריקנית –שהיא מקור השראה רוחני וכספי לא-אכזב לזרם המרכזי של האקדמיה הישראלית. מכאן החלו צרותיה ותחלואיה של החברה הישראלי.


הקונספירציה הבולשביקית

אחת הגרסאות הנפוצות ביותר הן באקדמיה והן בקרב ההמון מיוצגת בספריו של יונתן שפירא, שהיה פרופסור לסוציולוגיה וממקימי מפלגת ד"ש. שפירא מציג גירסה נאו-מקיאבליאנית בנוסח מיכלס ופארטו: ההיסטוריה של החברה הישראלית היא סיפור השתלטות קונספירטיבית של כנופיית עסקנים בעלי אורינטציה בולשביקית, שנחתה בחופי תל-אביב בתחילת שנות העשרים. קבוצה זאת שמה לה מטרה אחת בלבד, והיא להשתלט על 'המנגנון' של מפא"י. בהיותם תוצר של התרבות הפוליטית ברוסיה, סגדו אנשי הקבוצה לכוח מדיני מרכזי, העדיפו מטרות קולקטיביסטיות ושנאו את הקניין הפרטי.

למזלם הרע של העסקנים הללו ולמזלם הטוב של אזרחי פלסטינה, ניצב מולם ממשל בריטי חזק ונאור שמנע מהם השתלטות טוטליטרית על כלל מוסדות החברה. משום כך הם נאלצו להתפשר עם כוחות ליברליים ועם יזמים מהסקטור העסקי, "... ובו זמנית הם הקימו מנגנון מפלגתי חזק שהשתלט על הארגונים הכלכליים של ההסתדרות ועל המנגנון של האיגודים המקצועיים..." (שפירא, 1975: עמ' 204).


הגמוניית ההיסתדרות

אמנם הם נאלצו לוותר על שלטון טוטאלי במשק, אך הם לא התכוונו לוותר על הדומיננטיות שלהם בפוליטיקה. הם הקימו את ההסתדרות שחתרה לתפוס את כל עמדות המפתח במשק, כהכנה לתפיסת השלטון לאחר הסתלקות הבריטים. כך הם הבטיחו משטר פוליטי שבמרכזו ניצבת 'מפלגה דומיננטית' בעלת הגמוניה תרבותית ומשקית החולשת על הממשל והצבא. "... הודות להצלחתה של 'אחדות-העבודה' להשליט את עצמה על המוסדות הכלכליים של ההסתדרות הפכה הפוליטיקה בישראל לפוליטיקה ביורוקרטית ולא אלקטורלית..." .(206 ,שם).


הסקטור העסקי הקולקטיביסטי

זהו 'החטא הקדום' שנעוץ בשורשי ההיסטוריה של החברה הישראלית: חטא השתלטות המערכת הפוליטית, תחילה דרך הנהלות המפלגות ואחר-כך דרך הביורוקרטיה הממשלתית, על עמדות מפתח כלכליות. השתלטות ביורוקרטית זו החדירה את האידיאולוגיה הקולקטיביסטית לכל רובדי החברה – ובעיקר לסקטור העסקי, שאיבד את עצמאותו. אם נוסיף לכך את המצב המתמיד של 'מדינה במצור', נוצר משק אטטיסטי. אולם בעיקר נפגעה הדמוקרטיה שהושתתה על תרבות פוליטית "... למעשה טושטשה ההבחנה בין תחומי הפעילות [10] קולקטיביסטית ואוטוריטרית. הציבורית והפרטית. עקרונות יסוד של החברה המערבית הליברלית-אינדיבידואליסטית, כמו ההפרדה בין תחומי הכלכלה והפוליטיקה והחובה להימנע מעירבוב התחום הציבורי-פוליטי והתחום הכלכלי-פרטי, לא היו עקרונות יסוד של המערכת התרבותית שהתגבשה בישראל..." (שפירא, 1975: ע"ע 208-207).


העבר הסוציאליסטי של תקופת המנדט

'המורשת היישובית' הזאת, גם על פי גישות פחות כוחניות, נתפסת על ידי מרבית הכותבים כמין כתוצאה מהתאבנות [12] קיבעון ילדות השולט על המציאות בת זמננו. המוסדות הפוליטיים והכלכליים והקושי להינתק מהירושה המנדטורית, נוצרו 'אנומיות' תרבותיות ו'עיוותים' כלכליים; בראש הרשימה ניצב החטא הקדום של עודף מעורבות הממשל במשק ובחברה הישראלית, מין שיירים מהעבר הסוציאליסטי של תקופת המנדט. ואכן, הספרות הפוליטית ובעיקר הכלכלית של ישראל מלאה בהגה והי על חטא קדום זה. "... ניתן לראות באטטיזם המאפיין את הכלכלה הישראלית, קרי התערבות המדינה במשק, תוצאה של שילוב כוחות, מהם רעיוניים ומהם מעשיים, שעיצבו את עמדות הגופים השליטים בימי טרום המדינה ובשנותיה הראשונות... האבות המייסדים של המדינה, וליתר דיוק, של תנועת העבודה שלה, הראו נטייה חזקה למדיניות של התערבות ישירה ולמשק מתוכנן... אמצעי מדיניות מסוג זה גם המשיכו להיות בשימוש הרבה לאחר שהסיבות הענייניות להנהגתם בטלו מהעולם..." (אפרים קליימן, 1996: עמ' 206).

"... האידיאולוגיה הסוציאליסטית כללה חוסר אמון בשוק, ראיית רווחים כתגמול לטפילים, וכן באופן פרדוקסלי ראיית השירותים כבלתי יצרניים. עם ייסוד מדינת ישראל שיקף התפקיד הדומיננטי של הממשלה במשק הן את ההטייה האטטיסטית של האידאולוגיה הסוציאליסטית והן את הצרכים החדשים..." (Ben-Porath, 1986: p. 14). בעיני שרקנסקי, פרופסור למדע-המדינה, יהודי אמריקני בעל השקפות של ימין-חדש, "... הדומיננטיות של הממשל במשק הישראלי הופכת את ישראל למדינה הסוציאליסטית ביותר מחוץ לגוש הסובייטי...".(Sharkansky, 1987: p. 5)


ממנהיגים מלאי חזון לביורוקרטים מאובנים

המשוואה ברורה, אם כן: אוונגרד סוציאליסטי מתחבר באופן בלתי נמנע עם ביורוקרטיה אטטיסטית הגורמת ל'עיוותים' בהקצאת המקורות, לשקיעת היוזמה החופשית, לעליות שכר בלתי מוצדקות, לסקטור ממשלתי מנופח ולבסוף לסטגנציה ולהתאבנות.

עד שנות התשעים היווה המיתוס הביורוקרטי-סוציאליסטי הסבר עיקרי ל'תחלואים' של המשק הישראלי: בעבר היו מנהיגים פוליטיים מלאי חזון, אלא שבמקומם צמחו ביורוקרטים מאובנים. "... לאחר ששרידי הדור המהפכני עזבו את השלטון, נותרו ילידי הארץ לבדם. עתה בלט כשלונם כמנהיגים לאומיים והם לא הצליחו לתפקד כעלית-שלטת... כשלונם מסביר רבות מההתפתחויות בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות..." (שפירא, 1984: עמ' 148).

וכך קפא לו המשק, שעליו השתלטו הביורוקרטים; שהרי הביורוקרטיה מאופיינת תמיד בחוסר יעילות, בנטייה לבזבוז, בחוסר 'תחרותיות' וברצון להגדיל את שליטת [מעבר לעמ' 30] הביורוקרטים. "... המבנה הזה של המשק לא השתנה גם כאשר קם דור חדש שלא האמין באידיאולוגיה של אבותיו... המעורבות המרכזית נותרה, אך נעלמה היוזמה הממשלתית. היא התחלפה בביורוקרטיה נוקשה שלא השאירה מרחב של יוזמה פרטית וחדשנית..." (אהרוני, .1 'עמ :1991)


שכתוב ההיסטוריה והכנת הילידים לקראת 'הסדר החדש'

מנגד, מתקשים במקצת החוקרים להסביר כיצד המשק הישראלי של שנות החמישים והשישים, אשר נשלט באופן הדוק על ידי ממשלות 'סוציאליסטיות', היה בעל שיעור צמיחה כה גבוה והתנהל כמעט ללא אינפלציה ואבטלה; בעוד שממשלות 'הליכוד', שהיו בעלות אוריינטציה אנטי-סוציאליסטית, הצליחו תוך זמן קצר ביותר לחולל אינפלציה ומיתון.

אבל גם לכך קיים הסבר. דניאל דורון מעניק לנו אותו במאמרו הנושא את הכותרת: 'איך לעזור לישראל לעזור לעצמה'. המאמר מפורסם בבטאונו, הממומן על ידי משקיעים אמריקאים למטרות 'קידום התחרות החופשית וצמצום המעורבות הממשלתית':

"... בשעה שקמה המדינה היה הסוציאליזם מבוצר היטב כמובן, אבל כשלונותיו הכלכליים החוזרים והנישנים אילצו את ממשלות מפא"י להפחית את שליטתן המוחלטת בכלכלה, אם כי באטיות שלא תאמה את הצרכים... הליכוד הדוגל באידיאולוגיה של תמיכה ביוזמה פרטית, ביצע רפורמה כלכלית חפוזה ובלתי מחושבת, שתוכננה ובוצעה בצורה כה גרועה, עד שהולידה אינפלציה מרקיעת שחקים..." (דורון, 1992: עמ' 2).

וכך, בעזרת מימון זעום ופטור ממס, משכתבים את היסטוריה ומכינים את הילידים לקראת 'הסדר החדש'. גם יאיר אהרוני משתלב ברוח התקופה: "... עלייתו של הליכוד לשלטון עוררה תקוות גדולות לשינוי המבנה הפוליטי-כלכלי, אך במהרה התברר שגם בליכוד פועלים אותם כוחות פוליטיים, המעדיפים את טובת המפלגה על השיקול הממלכתי. שלטון הליכוד לא שינה את המשטר. המעבר ממנגנון מפלגתי למנגנון ממלכתי נעצר, והשלטון הוסיף לחלק טובות הנאה..." (אהרוני, 1991: עמ' 85).

מתקבלת היסטוריוסופיה משונה במקצת: מצד אחד, קיימת ממשלה כל יכולה, 'סוציאליסטית' בתחילה, 'אטטיסטית' בהמשך ו'פופוליסטית' לבסוף. מצד שני, קיימים 'כוחות פוליטיים' שמכשילים את כוונותיה לשלוט באופן 'ממלכתי', בגלל תאוותם הבלתי מרוסנת לחלק טובות-הנאה. אשמה בכך המסורת המפלגתית הזאת, שארית מנדטורית מאוסה. מסורת זאת – או, כפי שנוהגים לומר, 'התרבות הפוליטית' – היא שמונעת את יישום העקרונות הנעלים של משק לאומי בריא, המנוהל על ידי יזמים פרטיים ולא על ידי 'מנגנון מפלגתי'.


האליטות הפוליטיות והקושי לבצע שינוי סוחף

להיסטוריוסופיה הזאת יש יתרון: אין צורך להתעמק במבנה יחסי הכוח בישראל. הכל התחיל מתקלה היסטורית בה השתלטו המפלגות על ישראל. משום כך ישראל אינה כשאר החברות הקפיטליסטיות בעולם. "... ישראל הינה מדינת-מפלגות שבה ישק כל דבר כמעט על פי המפלגות..." (גולדברג, 1992: עמ' 16). "... הפוליטיקה בישראל היא פוליטיקה של מפלגות, ופוליטיקה של מפלגות היא פוליטיקה של אליטה..." (אריאן, 1985: עמ' 76).

בישראל, טוען אריאן, הספרה הפוליטית הפורמלית היא מיקום מרכז העוצמה. בספרה הזאת שולטות כמה מפלגות, ובתוך המפלגות שולטות 'האליטות הפוליטיות'. ומכאן, שהאליטות הפוליטיות ('מנהיגי המדינה'), הן בעצם מרכז הכוח הבלתי משתנה של ישראל:

"... מנקודת מבט פוליטית ראוי לציין שההחלטות הכלכליות בישראל מתקבלות בעיקרו של דבר בממשלה, ובתוך הממשלה במשרד האוצר, על ידי שר האוצר והממונה על התקציבים. מכאן אפוא שעמדות אלו במערכת הישראלית אוצרות בתוכן עוצמה אדירה..." (אריאן, שם, 61). "... הרובד שלפני הפסגה הוא זה של 'מקבלי ההחלטות הסמוכים' המעורבים בקבלת החלטות והם בדרך כלל שרים ובעלי תפקידים מינהליים בכירים. בקודקוד הפירמידה נמצאת הקבוצה של צמרת ההנהגה, שבישראל עשויה לכלול את ראש-הממשלה ואולי שניים עד שלושה אנשים נוספים..." (שם, עמ' 80). פשוט ולעניין.

אם הממשל הוא כל-יכול, מדוע קשה לשרי הממשלה לשנות את המדיניות? מסתבר, לפי אריאן, שהמצב אינו פשוט: "... רוב השינויים שמסוגלת ההנהגה הפוליטית-כלכלית לחולל הם משניים במהותם. המערכת פשוט מסובכת מדי, האינטרסים מגוונים מדי וכוח ההרגל גדול מכדי לאפשר שינוי סוחף.

זאת ועוד, שינוי סוחף תובע מן המנהיגים הפוליטיים-כלכליים תעוזה פוליטית וביורוקרטית רבה יותר מזו שיש להם, או מכפי שהם מוכנים להשקיע..." (שם). ובכן, לפי הגירסה המקובלת, קיימת מערכת אטטיסטית ריכוזית הנשלטת על ידי אוסף של 'מנהיגים כלכליים-פוליטיים' שלרשותם כלי שלטון רבי-עוצמה, שהצטברו באשמת העבר 'הסוציאליסטי'. מצד שני, משום-מה, 'המנהיגים' או 'האליטות הפוליטיות' לא מצליחים לחולל 'שינוי סוחף' במדיניות בגלל חוסר 'תעוזה פוליטית'.

השאלה שעדיין לא הובהרה אצל מרבית הכותבים היא, איזה מין 'שינוי סוחף' נחוץ; ויותר חשוב: את מי שינוי זה עשוי לשרת. כפי שנראה בהמשך הספר, לא היה צורך בשינויים עד אמצע שנות השמונים. הממשל שירת ביעילות את קבוצות-ההון הדומיננטיות. השינויים שהתחוללו מתחילת שנות התשעים, נכפו על הממשלים וחשפו את מבנה השליטה הממשי בישראל.


מרכז העוצמה בישראל: הביורוקרטיה המדינית --> 'מהפכת המנהלים'

אחרים רואים את מרכז העוצמה בישראל כממוקם לא בקרב 'המנהיגים' והמפלגות הפוליטיות אלא בקרב הביורוקרטיה המדינית. כאן רווח המיתוס של 'מהפכת המנהלים'.

על פי מיתוס זה, שלטו בעבר מנהיגי המפלגות, שהפכו למנהיגי המדינה. לבסוף הגיעו הפקידים, אשר פיתחו רשת של ארגונים מסועפים שהלכו והתפשטו כגרורות סרטניות ללא בקרה מרכזית וללא פיקוח ציבורי. "... בתנאים אלה של אובדן שליטה מרכזית, השאלה הנכונה שצריכה להישאל אינה 'מי שולט?' אלא 'האם מישהו בכלל שולט?'..."(Sharkansky, 1979: p. 164). מרכז העוצמה עבר לידי פקידי המדינה.

על פי הרגל מחשבה זה, מחזיקה קבוצה של כמה עשרות פקידים מדיניים המצויים בכמה ארגוני מפתח כמו משרד האוצר, בנק ישראל ומשרד הביטחון, במרבית הכוח בישראל. הם מחליטים על הקצאת תקציבים, גובה הריבית, תשלומי ההעברה, המסים והשכר. כך סבורים, מכל-מקום, דוד דרי ועמנואל שרון:

"... עולמם של הפוליטיקאים הוא עולם עתיר ביעדים, במשאלות לב, אך אין בו מגבלות תקציביות. מול עולם זה התפתח בישראל עולם ביורוקרטי שכל כולו מגבלות, אך אין בו פונקציה מטרה. ככל שהצליחו הפוליטיקאים להשיג את מטרותיהם, אגב הקרבת העתיד והיציבות, כן הגבירו שומרי החומות באגף התקציבים ובאוצר את מלחמתם. כתוצאה מהמאבק הזה, נותרה לשרים השפעה מעטה על תקציב משרדיהם ..." (דרי ושרון, 1994: עמ' 12) [13]. יחסי העוצמה בישראל מתנהלים, אם כן, על ידי דחפים פוליטיים ובלמים ביורוקרטיים.


מצעד האיוולת - מקבלי ההחלטות הטיפשים

הסברים דומים לביצועים החלשים של הממשל הכל-יכול עוסקים בחוסר מיומנותם של העסקנים הפוליטיים 'לקבל החלטות'. זהו תחום המכונה 'פוליטיקה רציונלית' –וכאן פורחת 'תיאוריית הטעות'.

בתחום זה השיגה ברברה טוכמן שיא אינטלקטואלי, בהסבירה ש'האינטרס הכללי' של אומה עלול להיפגע משום שמקבלי ההחלטות פוגעים באינטרסים שלהם עצמם בהחליטם החלטות מלאות איוולת. הפלישה לווייטנאם וההתעקשות להחזיק בה נבעה אך ורק מטיפשותו של הרובד המחליט בארה"ב, הנשיא ויועציו בבית הלבן, המנהלים בפנטגון והנציגים בסנאט ובקונגרס. אילו קבוצה זאת הייתה מזהה באופן רציונלי את האינטרסים האמיתיים שלה, לא הייתה מתמשכת המלחמה האווילית הזאת.

באופן דומה הצליח יהודה בן-מאיר, פרופסור למדעי ההתנהגות ובעבר מראשי הימין הדתי, להסביר שממשלת בגין (בה הוא היה סגן שר) הצליחה להסתבך בלבנון משום שלא היו בידיה כלים רציונליים לקבלת החלטות. לאחר שהוא סוקר בכובד-ראש את תרבות קבלת ההחלטות האמריקנית, הראויה לחיקוי, הוא קובע:

"... התוצאה המצטברת של היעדר תהליך שיטתי ומסודר של קבלת החלטות הייתה סדרה של שגיאות טרגיות וטעויות חמורות... מבלי להיכנס לדיון בפרשת לבנון, ניתן לאמר שקיימת מידה רבה של הסכמה שאילו היה קיים מטה לביטחון לאומי ליד ראש הממשלה, או אפילו יועץ לבטחון לאומי ברמה בכירה, פני הדברים היו נראים אחרת. (145 'עמ :1987 ,מאיר-בן).

יש להניח בביטחון רב, שאילו היה קיים בישראל מטה מתוחכם לביטחון לאומי המכיל עד להתפקע יועצים ברמה בכירה מסוגו של בן-מאיר, כמו שאכן קיים בארה"ב, מלחמת-לבנון לא הייתה מסתיימת עד היום.


הגישה 'הרציונלית' מאפשרת שלא להיכנס לדיון טפל בפלישה ללבנון או בפלישה לווייטנאם. אלה עסקים אידיאולוגיים מטבעם, שאין להם קשר עם 'טעויות טרגיות'. כך, מן הסתם, הם גם עסקי ההתנחלויות שבן-מאיר היה אחראי להם בזמנו: סתם 'טעות טראגית' [14].

התוכן של הפרק הראשון

ראו גם

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים