כריסטיאנה פיגרס

גרסה מתאריך 09:41, 15 במאי 2017

ראיון זה הוא חלק מקורס U.Lab 2x

כריסטיאנה פיגרס (Christiana Figueres) היא המזכירה הביצועית של ועידת המסגרת של האו"ם בנושא שינוי האקלים (UNFCCC), והובילה את המשא ומתן המוצלח לקראת ההסכם ההיסטורי בוועידת האקלים בפריז ב-2015. בשיחה זאת, כריסטיאנה מדברת על ההשראה ששאבה מחייו של אביה, הלקחים שלמדה מהמשא ומתן לקראת ועידת פריז, נקודות מינוף לשינוי המערכות הגלובליות שלנו, ועוד.

חלק 1

אורך: 06:26

הסכם פריז היה הסכם היסטורי שנחתם בידי 195 מדינות, ועד היום אושר על ידי 145 מהן. רק 6 שנים לפני כן הועידה בקופנהגן נכשלה לחלוטין.

כשאני חושבת על הניסיון האישי שלי שהביא אותי להישג הזה, אני חושבת על ההשראה שקיבלתי מהורי, ובמיוחד מאבי. הוא נולד בכפר קטן בקוסטה ריקה, היה חקלאי, והייתה לו חווה. בנקודה מסוימת בשנות ה-40, ראה שהפוליטיקה הדמוקרטית ששלטה אז במדינה לא כובדה, והחליט וזה לא מקובל עליו, ויש לשנות את המצב. הוא ארגן והוביל מהפכה מצליחה, כך שהפך את עצמו תחילה למנהיג צבאי, ואחר כך למדינאי בזמן שהשתלט על הממשלה. הוא עיצב מחדש את המבנה הארגוני של הממשל, ואז הוציא מחוץ לחוק את צבאו שלו ואת הצבא של הממשלה הקודמת, ומסר את הכוח לאנשים שנבחרו באופן דמוקרטי. זה היה שיעור מאוד חשוב בשבילי, אפילו שכל זה קרה לפני שנולדתי, כי הסיפור מוכר וידוע לכל אזרח בקוסטה ריקה. השיעור לאני למדתי מזה הוא שרק בגלל שיש מציאות מסוימת בשטח, זה לא אומר שצריך לקבל את המציאות הזאת כמציאות קבועה. אנחנו נקראים לשים את המציאות דרך פילטר של צדק חברתי, של רווחה כלכלית, במיוחד עבור מי שהם הפגיעים ביותר, ואז להחליט אם אנחנו עומדים לשנות את המציאות הזאת. אני חושבת שזה מה שהקדשתי לו את חיי.

אנחנו לא מוותרים על השימוש בתל"ג כדי למדוד צמיחה כלכלית, אבל אנחנו צומחים בצורה חכמה – לא על חשבון משאבי הטבע שלנו, אלא ביחד עם ההון הטבעי שלנו. אנחנו מגנים על ההון הטבעי שלנו, ומשתמשים רק בריבית, אפשר לומר, בלי לפגוע בקרן. בחמישים השנים האחרונות השקענו המון במערכת החינוך ובהגנה על המערכות הטבעיות: פארקים לאומיים ותשתיות אנרגיה מתחדשת. בשנה הקודמת היו יותר מ-250 ימים בהם כל תצרוכת האנרגיה של קוסטה ריקה הייתה ממקורו מתחדשים, והשנה כנראה נחזור על ההישג הזה. קוסטה ריקה מחויבת לנייטראליות בפליטות פחמן עד 2021. זה לא משהו שמדינה מתפתחת יכולה לעשות מהיום למחר, זה מחייב עשורים של השקעות ומחויבות לחזון ארוך טווח של שלום, איזון ופיתוח, ושימוש במשאבי הטבע לחיזוק ולא להחלשת ההון הטבעי של המדינה. אני חושבת שזה הופך את קוסטה ריקה למדינה מאוד מיוחדת.

חלק 2

אורך: 07:52

יש שני לקחים עיקריים שאני למדתי בעבודתי על הסכם פריז: הראשון הוא שקשה מאוד להכתיב תוצאות או ערכים שנתפסים כערכים חיצוניים לבעל עניין כלשהו. במקרה זה, הבנתי מהר מאוד שלהכתיב את הצורך בהפחתה גלובלית של פליטות פחמן, לכל מדינה ומדינה, לא יעבוד. עדיף לעבוד מול המדינות כדי לראות איך כל ממשלה יכולה לנצל את הפחתת הפליטות לטובתה ולטובת הפיתוח בר הקיימא שלה, לטובת הצמיחה הכלכלית שלה, לטובת הביטחון האנרגטי ובטחון המים והמזון שלה. אז הכתבה מגבוה של משהו על בעלי עניין, בין אם הם מדינות או מנהיגים מקומיים ברמות שונות – לא עובד. זה הרבה יותר מסובך ומורכב להיות סבלניים מאוד ולהקשיב לכל אחד ואחד מהצדדים, עד שימצאו כיצד הם יכולים להרוויח ברמה המדינית, הכלכלית, או המקומית, אבל זאת השקעה טובה מאוד. הסכם פריז נבנה על אוסף של מדינות, שכל אחת מהן תורמת להפחתת הפליטות הגלובלית, לא כדי להציל את העולם, אלא כדי לקדם את הפיתוח בר הקיימא שלהן. זוהי גישה שונה מאוד לעומת ועידת קופנהגן 2010.

הלקח השני הוא שלעיתים רחוקות בלבד יש מעגל מצומצם מאוד של אנשים או מוסדות שרק הם אחראיים להתקדמות. לרוב יש קבוצת ליבה שאחראית על רוב ההתקדמות, אבל הם זקוקים לשיתוף פעולה, מוטיבציה ומחויבות מקבוצה רחבה הרבה יותר של בעלי עניין ושחקנים כדי שתהייה התקדמות משמעותית. אמנם הממשלות ברמה הלאומית הן אלו שמנהלות את המשא ומתן, ואחראיות על קביעת הכיוון של הפיכת הכלכלה לבלתי תלויה בפחמן, אבל לי היה חשוב מאוד לפתוח את השיחות להשתתפות של ממשלים בדרג נמוך יותר, כמו פרובינציות וערים, וכן הסקטור הפרטי כמו תאגידים, חברות ביטוח ובנקים, ואפילו החברה האזרחית ממוסדות דת ועד לקהילה המדעית. הסיבה היא שכולם מושפעים ממשבר האקלים, ולכולם צריכה להיות האפשרות להשפיע. אז ההשתתפות הרחבה גורמת לכך שההתקדמות תהיה איטית ומורכבת יותר, עובדה שלקח לנו 60 שנה להגיע לקונצנזוס הזה, אבל לתוצאה יש שרשים עמוקים הרבה יותר, ותמיכה רחבה הרבה יותר.

אני חושבת שהצלחתי בגלל העקשנות שלי, ובגלל שלא הסכמתי לקבל את המנטליות של הקבוצות הסגורות, והייתה לי כוונה מאוד ברורה לטוות את הרשת שמחברת את כולם, ולגרום לכל בעלי העניין לדבר זה עם זה. מאוד קל לנו לדבר עם אנשים כמונו, בעלי הכשרה כמו שלנו, או מרקע דומה, מאותה מדינה, או כל קבוצה סגורה כזאת בעלת מאפיינים משותפים. אבל העובדה היא שהעולם הוא הרבה יותר מורכב, והיום הוא גם הרבה יותר מחובר ממה שהיה אי פעם, וחשיבה מקבילה בקבוצות סגורות כבר לא עובדת יותר. אז אנחנו צריכים לתרגל את השרירים שלנו בתחום המשילות, ואת היכולת שלנו לחשוב ולפעול בדרך של קישוריות הדדית. הרבה יותר קשה, וכנראה שבקצב יותר איטי, אבל כשעומדת לפנינו משימה מונומנטלית כזאת, זאת הדרך היחידה להתקדם. זה דורש נחישות שלא ליפול לדרך החשיבה הרגילה, והרבה סבלנות להמשיך ולעודד אנשים לחצות את הנהר ולדבר עם האנשים בצד השני שלו, אבל זה מה שעובד בסוף.

חלק 3