מדינת רווחה-מלחמה

מתוך שקוף באוהל
גרסה מתאריך 00:11, 24 ביולי 2014 מאת Gerard (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קטע מתוך מאמר מאת ניצן וביכלר, המציג את הטענה שמדינת-הרווחה היא בעצם תשלום עבור התגייסותם של האזרחים למלחמות של ההון. עם שינוי מבנה בעלות ההון, כך גם קטן הצורך בגיוס מאסיבי של חיילים, ואיתו גם נשחקה מדינת הרווחה.

זהו הפרק התשיעי של המאמר Cheap wars, המקור באתר המחברים, אנגלית.

תוכן עניינים

[עריכה] מקור הצבא ההתנדבותי

הרעיון של צבא מאסיבי ו"התנדבותי" נוצר מהמהפכה הצרפתית. הסתבר, שהחיילים החדשים הם זולים יותר, וגם יותר נאמנים מאשר שכירי-החרב, והם נלחמו טוב. אולם, היה צורך לחנך את ההמון כדי שהוא יוכל לקרוא את העיתונים ולספוג את התעמולה, מכאן היווצרות החינוך "היסודי" חובה. בהמשך, ההמונים התחילו לדרוש הטבות נוספות. הם דרשו תרבות, ביטוחים, גמלאות והטבות לחיילים וותיקים.

[עריכה] מלחמות יקרות

בתחילת המאה ה-20, האליטות שיטו בהם. הם שלחו את ההמונים לטבח במיליונים בשוחות של מלחמת העולם הראשונה, ואז נטשו את אלו ששבו משם. הזנחה זו יצרה התנגדות. בשנות ה-40, היה צורך להציע לאזרחים-חיילים חבילת "מדינת-רווחה", כדי שהם יסכימו ללכת שוב לטבח, במלחמת העולם השנייה. מה שבהתחלה נראה כעסקת "חיילים בחינם", הסתבר בכדרך יקרה לנהל מלחמות.

[עריכה] נשק חכם

המלחמה היקרה האחרונה היתה ווייטנאם. עם הגלובליזציה הנאו-ליברלית שמחליפה את את מדינת הרווחה-מלחמה, לא היה יותר צורך בצבאות מסיביים שעלות תפעולם גבוהה. במקום, הקפיטליסטים התחילו להשקיע ב"נשק חכם", שניתן להפעלה ע"י נושרי אוניברסיטאות ושגורם נזק רב. הם נטשו את הגיוס לטובת צבאות מקצועיים - חלקם ממשלתיים, חלקם פרטיים [הליברטון, בלקווטר].

[עריכה] ישראל

תהליך דומה התרחש בישראל. במהלך שנות ה-70, בימי כלכלת הרווחה-מלחמה, ההוצאות הצבאיות הסתכמו בכ-25% מהתמ"ג, גיוס-החובה כלל את רוב האזרחים היהודים (חוץ מהחרדים) והממשלה הוציאה סכומים נכבדים על שירותים חברתיים.

אך עם הרחבת ההצבר של שנות ה-80 וה-90, התלות של בעלי ההון בישראל בכלכלת המלחמה הלכה וירדה. ישראל החלה את "תהליך השלום" עם מדינות ערב השכנות, והצבא גם צומצם וגם השתנה. ההוצאות הצבאיות ירדו לכדי 6% מהתמ"ג, ופעולות צבאיות רבות הופרטו.

משך השירות הצבאי קוצר, ופחות ופחות גויסו. במקביל, מדינת הרווחה גם עברה תהליך של פירוק, כאשר החינוך, שירותי בריאות ושאר שירותים חברתיים הולכים ונשחקים. מאות אלפי עובדים זרים יובאו, ואיגודי עובדים הפכו ל"וועדות קישוט".

עד תחילת שנות ה-90, שיעור העושר של העובדים ובעלי ההון נע ביחד. אך עם תחילת משטר הרחבת ההצבר, דרכיהם נפרדו. במהלך שנות ה-90 ותחילת ה-2000, השכר בקושי עלה, כאשר רווחי ההון הרקיעו שחקים.

חיילי המילואים החלו לחוות את שחיקת השירותים החברתיים, חוסר הבטחון התעסוקתי, עלויות הדיור המופקעות, אובדן השטחים הפתוחים. הם יודעים שפציעה בשדה הקרב היא עסקה גרועה, אשר תזכה לפיצוי דל. ומעל לכל, הם יודעים שהאליטה ששולחת אותם להילחם, לא ממש אכפת לה מהם.

להון הדומיננטי אין כאלו תלונות. מסתבר, שיום לפני ששר הביטחון פרץ סירב להיענות לטענות המילואימניקים, ממשלתו הפריטה את בתי הזיקוק עבור 800 מיליון דולר. בראיון, הזוכה, צדיק בינו, נשמע כמעט נבוך:

המדינה לא היתה צריכה להפריט את בתי-הזיקוק, ולא את "אל-על", "בזק", "מגן דוד אדום"... השלב הבא יהיה להפריט שת צה"ל... אנו עדיין נלחמים על קיומינו, וזה לא משתלם להעביר נכסים אסטרטגיים לידיים פרטיות.

[עריכה] ממנהיגים לקלפטוקרטים

מדינת הרווחה-מלחמה הישנה נשלטה על ידי דמויות כאריזמטיות, "מנהיגים", כגון צ'רצ'יל, דה-גול ובן-גוריון אשר נתפסו כמנותקים מאינטרסים אישיים. בניגוד לכך, המדינה הניאו-ליברלית נראית כמאוכלסת ע"י פקידים, רובם מושחתים ופושעים, כגון בוש, שיראק, ברלוסקוני, שרון, נתניהו ואולמרט, אשר אפילו לא מנסים להסוות את הנאמנות האמיתית שלהם.

[המשך יבוא]

[עריכה] אייטמים קשורים

[עריכה] ראו גם

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים