מושגי יסוד בשיח הפוליטי
(יצירת דף עם התוכן "השיח הכלכלי והפוליטי נשען על מספר מושגי יסוד, שמשמשים בכל דיון פוליטי. להלן רשימה תמציתית ...") |
(←פלוטוקרטיה) |
||
| שורה 145: | שורה 145: | ||
[[קטגוריה: כלכלה]] | [[קטגוריה: כלכלה]] | ||
[[קטגוריה: מחאה]] | [[קטגוריה: מחאה]] | ||
| + | [[קטגוריה: רשת מושגים]] | ||
גרסה אחרונה מתאריך 21:15, 3 בדצמבר 2014
השיח הכלכלי והפוליטי נשען על מספר מושגי יסוד, שמשמשים בכל דיון פוליטי. להלן רשימה תמציתית המתבססת על ציטוט הפסקאות הראשונות מהערכי "וויקיפדיה" הרלוונטיים:
תוכן עניינים |
דמוקרטיה
(מיוונית: שלטון העם - "דמוס" עם, "קרטוס" - שלטון)) היא שיטת ממשל בה יש לאזרחים יכולת וזכות להשפיע על המדיניות הציבורית במדינתם, באופן חוקי וממוסד. הם יכולים לעשות זאת, לדוגמה, באמצעות הבעת דעות בפומבי, הצבעה בבחירות או במשאלי עם, השתתפות בדיונים לפני ההחלטות ובהחלטות עצמן, התמודדות בבחירות או הצטרפות אל מפלגה המתמודדת בהן. דמוקרטיות של ימינו מעמידות במרכז גם את ההקפדה על שמירת זכויות אדם כמו: הזכות לחירות, חופש דיבור, חופש התאגדות, זכות קניין, וחופש התנועה.
נכון לעשור הראשון של המאה ה-21, מרבית המדינות הדמוקרטיות דוגלות גם בשוויון הזדמנויות ועושות מאמצים לאפשר השפעה שלטונית שווה של כלל האזרחים, בלא תלות במוצא, מעמד חברתי וכלכלי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה. כדי לממש שוויון כזה ניתן, למשל, להגביל את יכולתו של מועמד בבחירות לממן תעמולה מכיסו הפרטי ולמנוע יתרון של מועמדים עשירים או לדאוג לקלפיות נגישות ולאפשר הצבעה לאזרחים נכים וזקנים.
רפובליקה
רפובליקה (לטינית: Res publica = עניין הציבור) היא שיטת ממשל שבה השלטון (לרבות שלטון פורמלי) אינו עובר בירושה, אלא נקבע על ידי האזרחים לתקופה מסוימת, בדרך כלל באמצעות קיום בחירות. בעברית על פי האקדמיה קרויה בשמה הלועזי אך אליעזר בן יהודה קרא לה בשם קְהִלִּיָּה (שם הניתן כיום לחברות יותר קטנות).
לפי הגדרה זו, משטרים מונרכיים או דיקטטוריים אינם רפובליקות. גם משטר שבו נבחר "נשיא לכל החיים" אינו נחשב כרפובליקה. מקור המילה בביטוי הלטיני "res publica" שפירושו "עניין הציבור" ומכאן משתמע, כי רפובליקה היא החזקת השלטון על ידי חלק גדול מהציבור. רפובליקה אינה בהכרח גם דמוקרטיה (לדוגמה הרפובליקות האסלאמיות או מרבית מדינות אפריקה), ודמוקרטיה יכולה להתפתח גם במדינה בה שיטת השלטון היא מונרכיה חוקתית כמו הממלכה המאוחדת (בריטניה).
בדרך כלל ברפובליקה נבחר ראש המדינה בידי הציבור והוא מכהן לתקופת זמן קצובה, שלאחריה נערכות בחירות חדשות והוא יכול להיבחר מחדש או לפנות את מקומו לנבחר אחר.
הרפובליקה העתיקה ביותר, שנקראה בשם זה, היא הרפובליקה הרומית ששלטה ברומא העתיקה בין השנים 509 לפנה"ס עד 44 לפנה"ס. במשטר ברומא שלטו שני שליטים (קונסולים) והסנאט הרומי (מלשון "סנקס", שפירושו בלטינית "זקנים"), אשר היווה את הגוף המחוקק, שהעלה הצעות חוק להצבעות דמוקרטיות, בדומה לפרלמנט או לכנסת בימינו. מקור
דיקטטורה
שיטת ממשל בה נשלטת המדינה על ידי אדם יחיד המרכז בידו כוח מוחלט, ללא הפרדת רשויות, כך שהדיקטטור שולט בשלוש רשויות השלטון: הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת. בדרך כלל, מבדילים בין דיקטטורה לבין מונרכיה (לרבות מונרכיה אבסולוטית, בה מרכז המונרך את כל סמכויות השלטון) שבה קיימת טענה ללגיטמיות השלטון מכוח ירושה או מסורת חוקתית. מקור
ליברליזם
ליבֶּרליזם (liberalism; מהמילה הלטינית liber, מילולית: 'אדם חופשי')[1] היא פילוסופיה פוליטית אינדיבידואליסטית המבוססת על עקרון חירות האדם. הליברליזם תומך בעקרונות כגון ממשל חוקתי, חופש הדת, זכות הקניין, חופש הביטוי ושוויון בפני החוק ומתנגד למדיניות אטטיסטית ומשטר אוטוריטרי.
מקובל לראות את ראשית הליברליזם כתנועה פוליטית מובהקת בהוגי עידן הנאורות, אז גובש הליברליזם לכדי תפיסה עקבית וצבר תמיכה משמעותית בקרב פילוסופים וכלכלנים במערב. הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק, בן המאה ה-17, נחשב על פי רבים כאבי הליברליזם. לוק קידם את רעיון הזכויות הטבעיות לפיו לכל אדם זכות לחיים, חירות ורכוש. מקור זכויות אלה, לפי לוק, אינו בצו ממשלתי או טוב ליבו של המחזיק בשלטון, אלא בעצם טבעו של האדם. לפיכך, בעוד לממשל סמכות להגן על זכויות אלו, אין לו כל הצדקה לעשות שימוש אחר בכוחו. יש הטוענים כי ניצני המחשבה הליברלית מופיעים עוד בעת העתיקה, ובפרט בתרבויות רומא, יוון העתיקה וסין העתיקה.
בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 בא הליברליזם לכדי ביטוי פוליטי ברפורמות נרחבות אשר שמו קץ לשיטה הפיאודלית, זכויות היתר של האצולה, התיאוקרטיה (ובפרט, דומיננטיות הכנסייה הקתולית) וכן למונרכיה האבסולוטית ברחבי אירופה, אמריקה הלטינית וצפון אמריקה. המורדים במהפכה האמריקאית, במהפכה הצרפתית ובמהפכות נוספות מאותה תקופה הושפעו מעקרונות הפילוסופיה הליברלית וזו עמדה בבסיס הצידוק המוסרי למהפכות אלו. מקור
קפיטליזם
שיטה כלכלית וחברתית שהתפתחה באירופה בין המאה השש עשרה והמאה התשע עשרה, המבוססת בעיקרה על הזכות לקניין פרטי ועל הסדרת יחסים כלכליים באמצעות מנגנון השוק, תוך הסתמכות על אכיפת זכויותיהם באמצעות מוסדות חברתיים. לאורך ההיסטוריה ואף כיום ישנו מגוון רחב של משטרים חברתיים כלכליים המכנים את עצמם "קפיטליסטים". הנבדלים זה מזה בעוצמת חשיבות עקרון זכות הקניין, ובמקומה של הממשלה כאחראית ליחידים.
הקפיטליזם קשור לתורות מוסר (דוגמת הליברליזם) העוסקות בזכות הבעלות הפרטית ובצמצום הגבלות ממשלתיות על מימוש זכות זו. מקור
מרקסיזם
תאוריה כלכלית-חברתית המבוססת על הגותו של הפילוסוף קרל מרקס. תאוריה זו הייתה התאוריה הראשונה בתחום המטריאליזם הדיאלקטי ואחת מבין כמה תאוריות סוציאליסטיות שהתגבשו באמצע המאה ה-19. עיקרי התאוריה פורסמו בשנת 1848 על ידי קרל מרקס ופרידריך אנגלס, במניפסט הקומוניסטי.
לפי השקפה זו, במציאות הקפיטליסטית קיים קונפליקט בין שני כוחות מרכזיים: המדכאים, הם הבורגנים בעלי אמצעי הייצור, ומעמד הפועלים המדוכא שתלוי באמצעים אלה. השקפה זו מבוססת על ההנחה המטריאליסטית שהמהות של האדם היא ייצור לשם קיום, צריכה ושליטה על הטבע. לפי גישה פילוסופית זו, הדת, הפילוסופיה, והמוסר אינן מניעות את המציאות, אלא הן השתקפות של ייחסי היצור, דהיינו היחסים המעמדיים[1], ובמונחים מרקסיסטיים: מבנה העל הוא השתקפות של מבנה הבסיס. המדינה, לפי מרקס, משמשת ככלי בידי הבורגנים לשימור יחסי הכוחות, והתודעה הכוזבת משמשת ככלי להרדמת תחושות ההתמרמרות של מעמד הפועלים[2].
אלא שהבורגנות, לשיטתו של מרקס, מכילה בתוכה יסוד של הרס עצמי. מכיוון שזו מעדיפה תחרות על פני שיתוף, היא מייצרת הרבה יותר ממה שנדרש וממה שהציבור יכול לרכוש. כתוצאה מכך, נסגרים מפעלים, האבטלה גדלה ושכר הפועלים יורד, מה שמחמיר את מצב השוק. התשובה הקפיטליסטית לקושי זה היא כיבוש של שווקים חדשים, ושיכלול של אמצעי הייצור על מנת לחסוך בכוח אדם ולייצר יותר ויותר סחורות. מרקס חזה שבסוף תהליך זה מעמד הפועלים ימצא את עצמו מחוץ לתהליך הייצור, ומכאן הדרך להתפכחות מהתודעה הכוזבת ולמרד בסדר הקיים היא בלתי נמנעת[2].
מרקס האמין שלפרולטריון, אשר סבל מעוול מתמשך, תהייה תודעה חברתית-כלכלית ולכן הוא יפעל לביטול ההיררכיה המעמדית. כמו כן, מכיוון שאין לו רכוש הוא לא ירגיש צורך להשתלט על רכוש כמו המעמד הבורגני[2]. לפי התחזית של מרקס, ישתלט מעמד הפועלים על אמצעי הייצור, יבטל את הקניין הפרטי ויבנה חברה סוציאליסטית שאין בה מנצלים ומנוצלים.
במשך השנים לא נשאר המרקסיזם בצורתו המקורית. התשתית החשיבתית של המרקסיזם, אמנם לא בצורתו הטהורה, הוסיפה להתקיים, ומורשת המרקסיזם מתקיימת ברוב הזרמים הביקורתיים. מקור
סוציאליזם
סוציאליזם הוא שם-אב לקבוצת אידאולוגיות ומערכת כלכלית ושלטונית מדינית ליישומן, שבהן הקניין וחלוקת המשאבים נתונים לפיקוח ממשלתי במטרה לצמצם את הפערים החברתיים, וכך להתקרב, ואף להגיע, לשוויון. כשיטה כלכלית, סוציאליזם מקושר לבעלות משותפת על אמצעי הייצור. שליטה זו על אמצעי הייצור יכולה להיות ישירה - באמצעות בעלות קולקטיבית כגון קואופרטיב - או לא ישירה, בשם "העם", על ידי המדינה.
התנועה הסוציאליסטית החלה את דרכה בעולם המודרני מתוך תנועת מעמד הפועלים בסוף המאה ה-19. בתקופה זו, המונח "סוציאליזם" היה מקושר בראש ובראשונה למבקרים חברתיים אירופיים, אשר מתחו ביקורת על הקפיטליזם ועל מושג הרכוש. לפי קרל מרקס, שהגדיר ועיצב את התנועה הסוציאליסטית בעידן המודרני, סוציאליזם הוא השלב הסוציואקונומי לאחר המהפכה של הפרולטריון, ולאחר שאמצעי הייצור יועברו לבעלות משותפת. לפי מרקס, החברה תתקדם משלב זה לשלב של קומוניזם.
קיים מספר רב של זרמים שונים שניתן לקרוא להם, או שכונו על ידי אחרים, כ"סוציאליסטים". מאז המאה ה-19, לא קיימת הסכמה בתנועה הסוציאליסטית לגבי הדוקטרינה או האסטרטגיה להשגת מטרות התנועה. תומכי התנועות הסוציאליסטיות השונות משתייכים לעתים לזרמים מנוגדים, ובייחוד ניתן להבחין בין רפורמיסטים לבין קומוניסטים. חלק מן הסוציאליסטים מאמינים בהלאמה של אמצעי הייצור, בעוד שאחרים, למשל סוציאל-דמוקרטים, תומכים בהלאמה של מספר מצומצם של תעשיות מפתח, בתוך מערכת כלכלית משולבת. חלק מן המרקסיסטים תומכים בתכנון מרכזי של הכלכלה, שיבוצע על ידי המדינה, בדומה לדגם הסובייטי. אחרים, כולל הקומוניסטים ביוגוסלביה והונגריה (החל משנות ה-70), הרפורמיסטים בסין וחלק מן הכלכלנים המערביים, תומכים בשילוב של סוציאליזם וכלכלת שוק, תוך ניסיון לנצל את יתרונותיה של כלכלת השוק לטובת העקרונות הסוציאליסטיים (ר' סוציאליזם שוק[1]). אנרכו-סינדיקליסטים וחלק מתומכי השמאל החדש תומכים בהקמת "מועצות עובדים" וניהול אמצעי הייצור דרכן. קיימים עוד מספר זרמים אחרים. מקור
קומוניזם
שיטה כלכלית־חברתית המוגדרת כבעלות מוחלטת של החברה על הנכסים השונים שלה, תוך שמירה על שוויון כלכלי וחברתי ניכר וללא קיומה של מדינה. מונח זה הפך לנפוץ בזכות פרסום ספרם של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, המניפסט הקומוניסטי, שתיאר את הקומוניזם כשלב הבא בהתפתחות החברה האנושית, אשר יביא לפתירת מצוקות האדם שנגרמו על ידי השיטה הקפיטליסטית. שלב חשוב בתהליך ההגעה אל הקומוניזם הוא קיומה של המדינה הסוציאליסטית, הקומוניזם בצורתו המלאה (קומוניזם טהור) כנראה לא יושם מעולם, כמו גם קפיטליזם בצורתו המלאה (קפיטליזם טהור). מקור
פשיזם
אידאולוגיה ושיטת ממשל לאומנית וטוטליטרית. האידאולוגיה הפשיסטית נוצרה באירופה, במיוחד בצרפת ובאיטליה, בשלהי המאה ה-19. כשיטת ממשל היא התקיימה באיטליה, בהנהגתו של בניטו מוסוליני, בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה.
מקור המילה 'פשיזם' הוא סמל ה"פָאשֶס", או פסקס בלטינית - צרור זמורות שבו נהגו לעטוף את הגרזנים בתהלוכות הניצחון ברומא העתיקה. סמל זה ביטא את הרצון להחזיר את איטליה לתפארת העבר. הוא צורף לסמלי הארגונים והמפלגות הפשיסטיות.
האידאולגיה הפשיסטית היא מקבץ רעיונות הטרוגני, ותווי הגדרתו כאידאולוגיה הם "נזילים" ו"שנויים במחלוקת" בין חוקרים ממדעי הרוח והחברה; לדעת החוקר זאב שטרנהל הוא פרי "משבר הדמוקרטיה הליברלית ושל משבר הסוציאליזם", לאחר שנוסו משלהי המאה ה-19; הגם כי ניתן להצביע על איפיון עיקרי שלו: "לאומנות מופלגת ועל כן של פרטיקולריזם קיצוני" של קבוצה אתנית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפשיזם כתפיסת עולם היה נחלתם של מגזרים מגוונים בחברה האירופאית; הוא "שיגשג הן במרכזי התעשייה הגדולים של אירופה המערבית, והן בארצות הנחשלות באירופה המזרחית. הוא משך באותה המידה כמה מבחירי האינטלקטואלים, כמו גם המוני איכרים אנאלפביתיים".[1] מקור
טוטליטריזם
משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה, בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון. אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים על פי השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה, הדרכה ושטיפת מוח. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.
המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא הכסות האידאולוגית שבה הוקמו: אידאולוגיה קומוניסטית-לכאורה (בברית המועצות, סין ומדינות אחרות); אידאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית; אידאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים; אידאולוגיה דתית באיראן ובאפגניסטן של משטר הטאליבן. לעתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.
הדבר שונה ממשטר עריצות בו שליט יחיד עולה מתוך מצב של כאוס או חוסר יציבות ולא מתוך אידאולוגיה ברורה ואוטופיסטית כשהוא מבסס את שלטונו בעזרת טרור מדינתי, פחד ויצירת תלות נפשית. מקור
אטטיזם
אטטיזם (מצרפתית, Étatisme) הוא מונח המתאר מערכת פוליטית או מערכת כלכלית שבה הממשלה מתערבת במידה רבה, גם אם מוגבלת, בחיי הפרט, או מקיימת רמה גבוהה של תכנון כלכלי ריכוזי. המונח מתייחס למספר אידאולוגיות שונות, שהמשותף להן הוא ההעדפה לתכנון ריכוזי המבוצע על ידי המדינה. הגישה המנוגדת לאטטיזם בכלכלה היא מערכת של כלכלת שוק שבה המדינה נמנעת מהתערבות ומאפשרת ביזור של התכנון הכלכלי על ידי גורמים פרטיים או בלתי-ממשלתיים.
רוב זרמיו השונים של הסוציאליזם (סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם) והפשיזם הם אידאולוגיות אטטיסטיות, אם כי יש זרמים בסוציאליזם כמו סוציאליזם אנרכיסטי, טרוצקיזם וכן תורות אוטופיסטיות וקומונליות אחרות שאינן דוגלות במדיניות אטטיסטית (ולמעשה, אינן רואות תפקיד כלשהו למדינה). מדיניות אטטיסטית תיתכן במשטרים אוטוריטריים וכן במשטרים דמוקרטיים שבהם המדינה מתערבת במערכות חברתיות וכלכליות במידה רבה יחסית. יש המבחינים בין פשיזם וקומוניזם כמערכות שבהן יש התערבות רבה מאוד של המדינה בחיי הפרט לבין אטטיזם שבו ההתערבות היא רבה אך מוגבלת, ולכן הוא נמצא כיום גם במשטרים דמוקרטיים.
האטטיזם הוא מערכת ערכים שמתוכה נובעת שיטה כלכלית שיכולה להיות ריכוזית-מרקסיסטית, אך מתוך אותה מערכת ערכים ממש יכולה לצמוח כלכלה שנוקטת בגישה הפשיסטית. מקור
אנרכיזם
אנרכיזם הוא מושג כללי המתאר מגוון פילוסופיות פוליטיות, או דעות אישיות, התומכות בביטול משמעותי, מוחלט או חלקי, של מבנים חברתיים היררכיים. אידאולוגיות אנרכיסטיות שונות קמו במהלך ההיסטוריה בעיקר כביקורת אקטיבית על מוסדות ממשלתיים, או צורות ממשל שונות.
האנרכיסטים גורסים כי לכל מערכת חברתית היררכית תהיה השפעה שלילית משמעותית הן על הפרט הנמצא תחת סמכותה והן על בעל הסמכות באותה קבוצה.
אנרכיסטים מזרמים המתנגדים למוסר-הרכוש גורסים כי במקום המבנים הפוליטיים הריכוזיים, הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור, ומנהגים כלכליים כמו עבודה תמורת שכר - כל ההתקשרויות וההסכמים בין בני האדם צריכים להיות מבוססים על התנדבות ללא תמורה גשמית, ניהול עצמי ושליטה קהילתית. החברה צריכה להיות מורכבת מיחידים עצמאיים וחופשיים, תחת הרעיון שלקהילות ויחידים יש זכות לקבל החלטות על חייהם, בפרט ביחס למידת השפעת ההחלטות עליהם. מקור
מונרכיה
מונרכיה (ביוונית: μοναρχειν - "שלטון יחיד", μονος (מונוס) - יחיד, αρχειν (ארכיה) - לשלוט) או "ממלכה" היא שיטת ממשל שבה בראש המדינה עומד שליט יחיד המכהן, מרגע מינויו, לכל ימי חייו. לגיטימיות השלטון נובעת לרוב מכח הורשה אך לעתים גם מסיבות אחרות כגון מכח המסורת והנוהג או מתוקף החוק. טענה זו ללגיטימיות היא המפרידה בין המונרכיה לדיקטטורה. ראש המדינה מכונה מונרך ולו מעמד טקסי מיוחד המלווה בתואר כבוד כגון: מלך, נסיך, קיסר, צאר, ברון, דוכס, רוזן, אמיר, אפיפיור וכו'.
ביוון העתיקה, משמעותה של מונרכיה הייתה ריכוזו של כל הכח הפוליטי בידיו של אדם אחד, שליט כל יכול. כיום, משמעות זו מיוחסת לשלטון אוטוקרטי או דיקטטורי, והמונח "מונרכיה" קיבל משמעות שונה במקצת. המונח יכול להתייחס לשיטת הממשל הנהוגה במדינות שהעומד בראשן טוען ללגיטימיות שאינה מנדט העם, טענה הנעשית לרוב, או לפחות מגובה, על ידי הכרזתו של השליט על עצמו כעל מלך, קיסר או כל אחד מתארי הכבוד הניתנים למונרכים. לחלופין, המונח יכול להתייחס גם לשיטת הממשל במדינות שבהן תפקיד השליט או ראש המדינה מועבר בירושה, דבר המגובה לרוב בטענות השלטון ללגיטימיות אך לא תמיד. עמידה באחד משני תנאים אלו "מזכה", לעתים, מדינה במעמד של מונרכיה על אף שאינה עומדת בכל התנאים המוזכרים בתחילת הערך.
המונח "מונרכיה" יכול לשמש גם לתיאור מדינה הדוגלת בשיטת השלטון המונרכית. בדרך-כלל, לעומת זאת, מדינות כאלו מזהות עצמן באופן צר יותר לפי התואר בשימוש על ידי המונרך, לדוגמה: ממלכה, אמירות, נסיכות, קיסרות או דוכסות. גם הדרך שבה מגדירה המדינה את שיטת הממשל שבה עלולה להשתנות כתלות בתואר המונרך ולהיקרא מלוכה, למשל. מקור
תאוקרטיה
תאוקרטיה - (מלשון "תאוס" - אל, "קרטיה" - שלטון) - משטר הרואה באל את השליט הישיר של החברה והמדינה והגורס כי חוקיו הם החוקה הלגיטימית היחידה.
שלטונו של האל מתבצע באופן ישיר דרך שליט יחיד או, לרוב, דרך מוסדות שלטון המייצגים אותו כגון הכנסייה, המסגד או המקדש. מוסדות אלו שולטים בחברה האזרחית כנציגיו של האל.
השימוש הנפוץ במושג תאוקרטיה מתייחס למשטר שבו השליטים מייצגים את הדת השלטת; במשטר זה המדיניות השלטונית זהה או מושפעת באופן מהותי מעקרונות הדת. הממשל מבסס את שלטונו כנציג האל או כל כוח עליון אחר, בהתאם לדת המקומית. תאוקרטיה יכולה להיות שלטון יחיד, אשר בו זהה ההיררכיה השלטונית להיררכיה הדתית, או לחלופין להכיל שתי זרועות, כאשר ההיררכיה הדתית שולטת בהיררכיה השלטונית ולא להפך.
תאוקרטיה נבדלת ממשטרים חילוניים שבהם מזדהה המדינה עם דת מסוימת, במשטרים אלו קיימת לרוב מערכת הסכמים בין ההיררכיה השלטונית לדת. התאוקרטיה גם נבדלת ממונרכיות שבהן ראש המדינה שואב את הלגיטימציה לשלטונו מחסדיו של האל ונוטה לבנות סביבו הילה קדושה; כל עוד מוסדות הדת כפופים לשלטונו של השליט אין להגדיר שלטון זה כתאוקרטיה, אך במקרים שבהם השלטון נזקק במידה רבה למוסדות הדת כבסיס לגיטימי לשלטונו נוטה המשטר להפוך לתאוקרטיה.
במשטרים תאוקרטים לרוב מערכת המשפט מותאמת גם היא לדת השולטת, ובתי המשפט פוסקים בהתאם. דוגמאות בולטות לכך הן המשפט העברי היהודי, השריעה המוסלמית, והמשפט הקאנוני הנוצרי. מקור
אריסטוקרטיה
אריסטוקרטיה (מיוונית: 'שלטונם של הטובים ביותר'), אחת משלוש צורות השלטון החיוביות על פי אריסטו (מלוכנות, אריסטוקרטיה, דמוקרטיה). בימי אריסטו שימש המונח להגדרת שלטון המעטים בעלי "המידות הטובות", השולטים למען הכלל. בקוטב השלילי של האריסטוקרטיה על פי אריסטו מצויה האוליגרכיה.
מובנו של המושג כיום שונה ומשתמשים בו לציין שלטון העובר בירושה, שלטון של שכבת אצולה מסורתית הממלאת את מרבית התפקידים הפוליטיים והצבאיים בחברה, כאשר ההצטרפות לשכבה זו חסומה כמעט לחלוטין. אנשי שלטון כאלה נקראים אריסטוקרטים. מקור
אוליגרכיה
צורת ממשל שבה רוב הכוח הפוליטי מצוי אצל חלק קטן מהאוכלוסייה (שהוא לרוב החזק ביותר גם במובנים אחרים – כלכלית או צבאית). המילה "אוליגרכיה" מגיעה מהמילים היווניות ל"שליטה" (ἄρχω – arkho) ו"מעט" (ὀλίγον – óligon). יש תאורטיקנים פוליטיים שטענו כי כל חברה היא למעשה אוליגרכיה, גם אם חושבים שיש בה מערכת פוליטית אחרת.
פעמים רבות שולטות באוליגרכיה כמה משפחות חזקות, המגדלות את ילדיהן במגמה שירשו את כוח האוליגרכיה, בדרך כלל על חשבון שאר האנשים בחברה. בניגוד לאריסטוקרטיה (ממשל "הטובים ביותר"), כוח זה אינו תמיד גלוי, שכן האוליגרכים מעדיפים לעתים להישאר "מאחורי הקלעים", כשהשפעתם כלכלית יותר מאשר פוליטית ישירה. אומנם אריסטו הוא שהשתמש ראשון במושג כמציין שלטון של העשירים (ששמו המדויק הוא "פלוטוקרטיה"), אולם אוליגרכיה אינה תמיד שלטון העשירים, מכיוון שלפעמים האוליגרכים הם פשוט קבוצה מועדפת כלשהי. יש שהציעו כי מדינות דמוקרטיות ליברליות רבות הן בעצם אוליגרכיות, מכיוון שהנבחרים אינם מייצגים את הבוחרים שלהם באמת.
חברה עשויה להיהפך לאוליגרכיה מתוך בריתות משתנות של מנהיגי שבטים שונים, אם כי כל צורת ממשל יכולה להפוך לאוליגרכיה בנקודה כלשהי בהתפתחותה. המנגנון השכיח ביותר לשינוי זה הוא ההצטברות ההדרגתית של כח כלכלי. אוליגרכיות עשויות גם להתפתח לצורות אוטוריטיות קלאסיות יותר של ממשל, לפעמים כתוצאה מכך שמשפחה אחת זוכה בכח רב יותר מאחרות. מונרכיות אירופאיות רבות שנוסדו בימי הביניים החלו את דרכן כך. מקור
פלוטוקרטיה
פלוטוקרטיה (מיוונית: pluotos - הון, kratos - שלטון) היא שיטת ממשל בלתי דמוקרטית שבה הכוח השלטוני מצוי בידי בעלי ההון. סוג זה של משטר כולל ריכוזיות גבוהה והימצאות השליטה ברוב מוסדות המדינה בידי קבוצה קטנה של האוכלוסייה המשמרת בכך את כוחה הפוליטי והכלכלי. שלטון זה מתאפיין באי שוויון כלכלי גבוה ובאפשרות נמוכה למוביליות חברתית. רעיון זה של שיטת ממשל מופיע לראשונה אצל פילוסופים ביוון העתיקה. מקור
