מימון המון

שיטת מימון (שמות נוספים: מימון הקהל)

בשיטה זו, יזם של פרוייקט שמעוניין בהשקעה ראשונית שהוא לא יכול או לא רוצה לממן בעצמו, פונה לקהל של אנשים כדי שיעזרו או יממנו את ההשקעה, כאשר כל אחד מהם משלם סכום נמוך באופן משמעותי מאשר סך כל ההשקעה הראשונית.

זאת להבדיל משיטות ההשקעה המסורתיות, שבהן היזם פונה למשקיע בודד או קבוצה מצומצמת של משקיעים בעלי אמצעים, שמשקיעים סכום גדול.

במימון ההמון הפרוייקט ממומן על ידי הרבה אנשים (crowd=קהל), כשבד"כ כל אחד נותן כמה שהוא רוצה, וכמה שהוא יכול.

הסיבות העיקריות של הקהל לממן את הפקוייקט:

- כדי לקדם נושא בעל עניין אישי או חברתי, 
- כדי לייצר מוצר ללא פערי התיווך או עמלות של משקיעים רגילים,
- כדי להיות מעורבים ולהשפיע יותר על המוצרים או השירותים.

סקירה של ההבדלים העיקריים בין השיטה הריכוזית לשיטת ההמון:

- בשיטה הריכוזית המשקיע משקף את האינטרסים שלו בלבד, והצרכן הסופי מקבל תוצר שהוא ברירת מחדל עבורו.
- בשיטה הריכוזית, המשקיע נותן את הכסף מתוך כוונה כדי לקבל רווח שולי על חשבון הצרכן הסופי (שמות נוספים: עמלה, סרסרות, ספסרות) ולא כתמורה למוצרים או עבודה אמיתית.
- הבחירה באיזה מוצרים לתמוך וכמה להשקיע בכל פרוייקט מבוסס על דעת הרוב. לעיתים יש בזה חיסרון, למשל אם בשיטה הריכוזית יש למשקיע אפשרות להביא בעלי ידע מיוחד כדי לכוון את הפרוייט באופנים שהקהל לא יודע או לא יכול לדעת עליהם.
- במימון הקהל התלות בין יזם הפרוייקט למשקיע - שונה: לקהל של אנשים אקראיים יש פחות אפשרויות לפקח, לעקוב ולכוון. יתכנו יתרונות וחסרונות לכאן או לכאן. באופן כללי ניתן לומר שלמשקיעים במימון הקהל יש יד חופשית יותר בביצוע.
- בשיטת מימון-קהל היזם משתחרר מההגבלות הטבעיות של צורך בסך השקעה גדול ומרוכז: הצורך לחכות שמאגר כזה יהיה זמין, הצורך לבנות ולקיים מאגר פיננסי כזה.
- במימון הקהל, כל אינדיבידואל יכול לתת סכום כסף קטן ואפשרי שאינו משבש או משנה את אורח החיים שלו ושל סביבתו.