סיכום מהאסיפה הארצית בדימונה 24.2

מתוך שקוף באוהל
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

המפגש ה-16 של האסיפה הארצית. יום שישי 24.2.2012. מרכז יעדים, דימונה.

בערך 30 נוכחים. מהמרכז דרומה: הרצליה, ת"א, אור יהודה, פלמ"חים, י-ם, אשדוד, ב"ש, ירוחם, דימונה, שדה בוקר.

תוכן עניינים

[עריכה] 10:00-10:50 - דברי פתיחה

רו: הרגשה של דעיכה ומשהו חייב לצאת, ואם לא יקרה משהו משמעותי וקריטי אנחנו נהיה עוד בדיחה בארץ נהדרת. בדימונה היו 30 אוהלים והתחיל תהליך יפה ומעניין. עכשיו הוא צריך להימשך ובגדול. בדימונה הוחלט שרוב ההתמקדות היא בעניינים מקומיים עם הסתכלות למה שקורה בחוץ. הגענו למסקנה שיש לחלק לצוותים קטנים שיתעסקו בכל מיני דברים עד שבסוף לחתור לאיזושהי מטרה. נושא הדיור הציבורי, עמידר, מול העיריה – אוספים את האנשים ובודקים איפה חסר. צדק חלוקתי – רץ כבר 5-6 חודשים. יש עוולה גדולה בנושא המועצות האיזוריות במדינה הזו, שהן אלו שלוקחים את הכסף. היום הן מרוויחות את הכסף מתעשיה ולא מחקלאות. דימונה, ירוחם, ערד ,ב"ש לא צריים להתקיים כעניים מתקציבי איזון של המדינה. הדרום מלא במשאבים, ומאותם משאבים אנחנו צריכים להרוויח. מועצה איזורית תמר למשל חולשת על שטחים גדולים ותעשייה רווחית עם מעט מאוד ישובים. נפגשנו עם ראש המועצה והוא הסביר ש"אתם לא תקחו, זה שטחים שלנו". אמורה תוך חודש לקום ועדה שתעסוק בכך. למה דווקא בדימונה ולא בכללי? – הבנו שנורא קשה להילחם בארצי, ורוב הפעילים בדימונה בעלי משפחות. המועצה האיזורית מקבלת 80 מיליון שקל בשנה, והיא העשירה במדינה. ברגע שנעשה את השינוי בוועדת גבולות במשרד הפנים הכסף יגיע גם לדימונה. נושא הדיור – דיור ציבורי, דיור לצעירים. ישבנו עם ראש העיר שהודיע כי הצליחו להוריד את מחיר הדירות ב-50 אלף ₪, והמחיר עכשיו הוא 800 אלף ₪. הסברנו לו שלצעירים כאן אין סכום כזה של כסף.

דו: אני חדש באסיפה הארצית, מאז האסיפה האחרונה באשדוד. מדבר על מאבקי גבולות שבעבר הובילה גם נורית חג'ג'.

רא: זה אכן נעשה בזמנו. הגשנו בג"ץ. יש על זה מסמכים, יש על זה תוכניות. גם ברביבאי בק"ש קיבל רגלים קרות אחרי הוא היה בסיפור. אחרי שהקיבוצים מחזיקים שם שטח אדמה עצום לעומת ק"ש (11 אלף דונם). מאיר כהן הכשיל את זה. נורית היא מהקשת המזרחית וגם אני.

דו: זה מעלה מתח גדול בעניין המזרחי-אשכנזי ובעניין הקיבוצניקי-עירוני. גם עם מתעסקים בארנונה בק"ש ומועצה איזורית גליל עליון יש את ההד ההיסטורי והוא נכנס מכל הכיוונים. בירוחם מיכאל ביטון יצא למאבק צודק לגמרי. (חן מעירה שזה יחד עם התושבים) בקרית מלאכי היה מאבק קשה מול באר טוביה כי לא יכלו להקים שכונה. והצליחו. יש גם כפר קאסם – ראש העין, על האיזור תעשיה. כל המאבקים הם על כסף. אם יהיו מספיק תקציבים יוכלו (העיריות) לעשות מה שצריך, ואם לא יעשו אז התושבים צריכים להיאבק בפן הזה. אולי כדאי שהאסיפה תיגע במתחים החברתיים מעבר לכסף. לא באים לאותן מועצות עשירות ולא מתיישבים בהם, כלומר יש את אותו מספר תושבים כמו מקודם. לאסיפה הבאה, מי שירצה שאלת איזורי תעשיה ומחנות צבא – למי הולכת הארנונה בסופו של דבר. לי: אפשר להקים צוות אד-הוק שיעסוק בזה או צוות שיעסוק בזה לאורך זמן.

תחילת הדיון. הרעיון לקחת מחאות מהעבר, ללמוד מה שהיה שם ולקחת הקשרים

או: מעוניין לשמוע על כל המאבקים, ומעוניין לעשות זאת בפאנל ומעגל אחד. לפחות לשמוע סיכום של מה שהיה בכל מעגל


[עריכה] 12:00-10:50 - חלוקה למעגלים

המעגלים השונים: מאבק הפנתרים השחורים. מאבק הסטודנטים 2007. שבילי אופניים בת"א. המאבק בגלובליזציה

[עריכה] מעגל בנושא מאבק הפנתרים השחורים

מציג: ראובן אברג'ל מנחה: דו פרוטוקול: לי משתתפים: עד, ענ, דו, רו, ינ, עמ, יש, לי, אס


סבב שמות

דו: ראובן יפתח ויספר על מאבק הפנתרים.

ראובן: אדבר על השנה האחרונה, ופחות על ההיסטוריה. הצטרפתי למאבק מההתחלה. ראיתי שתי קבוצות – היו את הסטודנטים בי-ם ואת הצעירים ברוטשילד. לא הייתי בפרונט אלא רציתי לחוש את האנשים בשטח. כך עזבתי את הסטודנטים ואת רוטשילד ויצאתי למסע בעיירות הפיתוח. חשבתי, ואני עדיין חושב, שהמקום הזה מלא פצעים ומורסות ישנות וראוי למקום הזה שהצעירים יקחו את המושכות. אין לי מקום אחר חוץ מהמקום הזה, למרות שיש לי עדיין את הרגש למקום שאני בא ממנו, מרוקו. ואני רוצה להתנתק ממנו. לכן, אלחם על הזכות שלי לחיות במקום הזה שווה בין שווים.

היום השפה היא של "המעמד הבינוני". השפה של "אשכנזים/מזרחים" היא הבחנה של המערכת הפוליטית, וכשהתבגרנו השפה עברה כיבוס – "מעמד הביניים" זה אומר בעצם אשכנזים, וכשאומרים "העשירונים התחתונים", מתכוונים בעצם למזרחיים. מי שרוצה לראות, שייגש לנתונים. הסוציולוגים קוראים לזה "יוצאי אסיה ואפריקה". כל זה, זה מכבסת מילים. הפנתרים השחורים דיברו בגלוי על שחורים/לבנים.

יש פחדים ויש שדים. השואה; הקיום שלנו במקום הזה מול האויבים מסביב; השד העדתי – כל הדברים אלו הם מכשירים לשליטה בציבור, ואפילו שליטה בשכבה הבינונית. אנשים כמהים לשינוי, אבל זה מפחיד אותם. בסה"כ היה מדובר אז ב-6,000 איש – זה הכל. אם החצי מיליון שיצאו עכשיו היו משתמשים בחצי אחוז של זכות המחאה, היו השינויים באים.

המקום הזה ציני – אם יש לנו שינויים לעשות הם צריכים להיות גם בתוך המערכת השלטונית. לא יתכן שאנחנו מצביעים קדימה ומקבלים שם אחורה. או הצבעתי ש"ס ואני פתאום מקבל שם מרצ, או הצבעתי ליכוד וקיבלתי את ש"ס שאני לא סובל אותם. הפנתרים השחורים דיברו על כל הדברים האלו.

מכבסת המילים – זה גם שמפחידים אותנו מימין קיצוני ומשמאל קיצוני. במקום הזה אין בכלל שמאל. ולמרות זאת עושים שימוש במונח הזה, "שמאל סהרורי". הצעירים של היום ששואפים לשינוי וכמהים לשינוי – הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להפטר מהפחדים האלו. אני שהייתי מהמקימים של הפנתרים, אני הייתי נחשב עבריין. כולנו. לא התגייסנו, לא לקחו אותנו. הייתי צריך לשנות את כל הנורמות שלי והדפוסים שלנו. האפתיה ששולטת בחיינו. "שהוא ילך לעבוד"; ,שהוא ילך ללמוד" – זה לא נוגע לי. מה זה עושה לי – הקפיטליזם החזירי הזה? מבחינה מוסרית, זה כמו נאציזם. לפני שעשה חיסול לצוענים וליהודים הנאציזם דיבר על מצוינות, ועל אנשים שלא צריכים אותם. במקום זה, אנחנו צריכים להיות חזקים אחד בשביל השני. בכל חברה יש חוליות חלשות. אם אומרים לנו שמאחר שתש כוחך אתה כבר לא טוב בשבילנו – כי אתה זקן, או מסיבה אחרת, המחאה צריכה ללבוש צורה אחרת ותעוזה אחרת. על זה אפשר לדבר – איך אנחנו רוצים להראות.

תודה.

שכחתי לציין שאני היום משתייך לתנועת תראבוט, והיום לא הלכתי לפעולה שיש לנו. השתתפתי בהרבה דיונים של האסיפה, ואני חושב שזה חשוב מאד – כל אזרח לא משנה לאיזו קבוצה הוא משתייך, צריך להיות במקום הזה, ולצאת לרחוב. המפלגות בעוכרינו.

דו: ראובן דיבר על זה שהוא היה צריך להתרגל להרגשות חדשות. קראתי במהלך המחאה שאנשים אמרו – ודווקא המעמד הבינוני – פתאום אפשר להגיד שקשה, להגיד שאני לא סוגר את החודש, זה לא כי אני דפוק. אני מזמין להגיד את התחושות של כל אחד. דבר שני – מה מהמאבק של הפנתרים יכול להיות רלוונטי, יכול להיות רלוונטי למאבק שאנחנו מקווים שיהיה בקיץ. אבקש שתתייחסו לשניהם.

רו: במישור האישי – כשיצאנו למחאה הזו, זה היה מבחינתי אחרי שיחה עם מנהל בנק, שאמר לי שאני צריך לצמצם את ההוצאות שלי. אמרתי לו – תסתכל 5 שנים אחורה, תסתכל אם הגדלתי את ההוצאות שלי. מישהו לוקח לי את הכסף. אני עם שלושה ילדים, אני מקטין הוצאות, והמינוס שלי רק גדל. מישהו מגדיל לי את ההוצאות. מישהו מגדיל לי את החשבון חשמל, ואת החשבון בסופר.

היתה פה מחאה גם נגד שופרסל. אני רוצה שינוי, מבחינתי עד שהסופרים יסגרו. זה אותם מוצרים. הרווח שלך, מנהל הסופר, גדל באותם אחוזים שגדל האוברדראפט שלי. כל החיים הייתי נחשב כעצבני ומשוגע. ודווקא במחאה הזו זה לא היה הכוון. היתה תחושה שלא סופרים את הצעקות של הפנתרים. גדלתי בי-ם בשכונות. היתה לי הרגשה שצריך לדבר ממקום אחר. זה עבד, אבל התבדיתי הרבה. יש תנועה – היא נוגעת, חופרת, מדברת. אבל אחד הדברים שחסרים זה לחפש את החוצפה. זה חובה; זה הכי משמעותי. אם הקיץ הזה לא יהפך חוצפני ומשפיע, אנחנו נהפוך לבדיחה. יש אנשים שאומרים שלא עשינו מספיק. אבל קמה תנועה. בדימונה היינו 30 אוהלים – אבל אתה יודע כמה אנשים היו צריכים לצאת? במיוחד בשביל אותם אנשים שלא העזו, ולא היתה להם את המסוגלות לצאת החוצה, אנחנו צריכים להרים את המדינה הזו ולנענע אותה. אני יכול לתת 100 רעיונות משוגעים.

אס: אתם גנבתם בקבוקי חלב ממפתני הדלת, וחילקתם אותם לדלתות אחרות. הסמל הזה, זה משהו שאנחנו צריכים להסתכל עליו ולשאול – איפה נמצאים בקבוקי החלב בקיץ 2012? גם לי, היה חסר התעוזה, הלשבור את הכלים. הפגנו ליד הקריה בת"א, והממסד הענק הזה שומע אותנו מאזינים לשלמה ארצי, ואנחנו לא עושים כלום. איך אנחנו לוקחים את זה צעד אחד קדימה? אם נצעק "העם דורש צדק חברתי", זה נחמד. אולי נהיה בדיחה בארץ נהדרת, כמו שאמרת, או אולי בדיחה במוזיאון של הכנסת. אני יכול לתת לאנשים את הכלים להתארגן – אנחנו לא זזים, אנחנו שוברים את הכלים. למה אנחנו לא סוגרים את שופרסל?

עד: ניסינו וזה לא כל כך הלך...

ראובן: בי-ם היה אז רק סופר אחד, נכנסו סטודנטים אשכנזים חברים שלנו, כי אותנו היו מעיפים, והם הדביקו מחירים אחרים, על כל המוצרים, על העוף.. אנשים שילמו 100 ₪ על עגלה שעולה 1000 ₪, והקופאים לא הבינו.

עד: הקונים לא שיתפו אתנו פעולה. אני מסכימה, אבל פרקטית, אני ניסיתי, ופשוט גירשו אותי משני סופרים, בקרית יובל ובבית אגרון. גם כשעמדנו מול הסופר, זה לא משהו שקל לעשות, גירשו אותנו.

ראובן: בואו לא נכנס לפרקטיקות. נסיים קודם את המעגל.

עד: אני חושבת שצריך לקום שינוי. לדעתי, בקיץ האחרון כן חל שינוי – לפני שנה כשארגנתי הפגנות, הפגנה גדולה היתה 2000 איש. אז כן התחולל שינוי. עכשיו הפגנה גדולה זה 20,000 איש. אבל אני חושבת שהיציאה היתה זמנית, והיתה נסיגה אחורה. אנשים אומרים המחאה לא הצליחה, אין לי יותר מה להיות פעיל.

ינ: אני בנאדם מאד עקשן. אני לא הייתי נסוג מאיזה מאבק שהייתי מתחיל אתו בקיץ. מה שראובן אמר למשל, לשפוך בקבוקי חלב – זה נשמע קצת קיצוני. באמת יהפכו אותי לבדיחה.

עד: קשה להחזיק אנשים במשך חצי שנה.

רו: אני מסתכל על האסיפה, ויש בה צוותים. גם אנחנו צריכים צוותים. במקרה של השופרסל, עם שלושים איש, המנכ"ל יצא אלינו אחרי יום וחצי. אם היו יוצאים אליו אנשים מכל הארץ, הוא היה סוגר.

עד: מיסמסו אותנו כי הצליחו לגרום למחאה להתפצל לאלף דברים. אני שייכת גם לצוות מיפוי – מהמחאה הקיץ יצאו כל כך הרבה דברים, אבל כל קבוצה עובדת לבד. אני חושבת שהתפצלנו יותר מדי.

רו: אם תהיה הפגנה, לא יבואו כולם? זה נראה אותו הדבר. תמיד היו קבוצות – אנחנו חדשים, אבל יש פה אנשים שפעילים שנים. תשאלי אותם.

ינ: בפן האישי שלי, אני עובד במערכת סופרפארם. אני חושב אם לשכור דירה, ורואה כמה חברים שלי מרוויחים, וזה מונע ממני להתקדם, או לחלום על דירה שכורה. בעבודה אומרים לי להתאמץ – אין למה להתאמץ יותר. גם להתחתן, גם לשכור דירה, גם החזקת דירה – המצב הוא בלתי אפשרי. כשאני שומע שבכנסת שמעלים שכר לשרים ולח"כים, פתאום כשזה נוגע לכיס שלהם כולם משתתקים. הם לא מסתכלים על המצוקות שלנו. צריך שנצא לרחובות באפן אינטנסיבי. הצטרפתי לאסיפה באסיפה ה-15. כולם מנסים להשוות את המחאה לשמאלנים, ימנים, אשכנזים, מזרחיים. אין פה דבר כזה. אני מאוכזב מביבי, אני אשכנזי, מה זה אומר? כמו שראובן אומר, ראובן ראה את זה, איך אנשים שעולים מאירופה נותנים להם יותר. העוגה צריכה להתחלק שווה בשווה.

עמ: אז יש קשר, אין קשר?

דו: יש קשר...

ראובן: תמיד נמצא את השאלה הזו, אבל אנחנו לא רוצים לחפש אותה. הייתי בכל ההפגנות, זה חצה את זה. אנשים עשירים; אנשים בשכונות.

עמ: אז אתה לא מסכים עם שלמה מעוז, שמי יצא בקיץ, זה הילדים של האשכנזים.

ראובן: זה לא המעוז שלי.. אני סולד מהאיש הזה.

עמ: בהמשך למה שרו אמר, אני זוכר לפני 20 שנה, אנשים שעבדו בכיתן, אנשים שלא הרוויחו הרבה, יכלו לחסוך לדירה, לנסוע לחו"ל או לצאת לבית מלון. היום אני לא רואה סיטואציה כזו. אני זוכר את עצמי בגיל 17 עם פחות כסף מסתדר יותר טוב. ההפגנה אחרונה בתקווה היתה הרבה יותר עוצמתית מכל הפגנה שהייתי בה. היה מרגש. אנחנו צריכים, אם נצא בקיץ, להתמקד בנושא אחד. אני לא יודע אם יש איזו ממשלה בעולם שתוכל לפתור את כל הבעיות החברתיות במכה. אנחנו מדברים על הכל, וצריך לדבר על משהו אחד. המאבק של פורום פריפריה על הדיור הציבורי הוא בעיני הרבה יותר חשוב מהמאבק על הקוטג' או לנסוע לחו"ל. אני כן חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר קשוחים.

ענ: מתחבר גם לדברים של עד ושל אחרים: אני חושבת קצת הפוך ביחס למחאה הזו, ביחס לנושא של המזרחיות ושל השחור/לבן. העוצמה של המחאה נובעת מהמציאות. כמו שהמציאות היא לא דבר אחד, גם השינוי הוא לא דבר אחד. הניסיון להתמקד בדבר אחד – זה היה מפרק. ברמה העקרונית האסטרטגית – זה שיש למישהו את האפשרות להגיד "לי מפריע שאני לא יכול לצאת לחו"ל", זה מאפשר גם לו לצאת לרחוב. אנשים מצביעים על בעיות דומות – בסופו של דבר מזה מגיע לקפיטליזם, ולשפה של התועלתנות והיעילות. המנגנונים משפיעים בצורות שונות על אנשים שונים. כל עוד כל אחד יכול להצביע על הדברים שמפריעים שלו, זה הכוח של המחאה, לעומת האסטרטגיה של לכוון למקום אחד.

בקשר למה שאת עד אמרת, שזה מפוצל. היום יש הרבה יותר – אנשים שהסתכלו על המצב מהבית, שלא יכלו לצאת, היום יש הרבה יותר אנשים שאומרים "יש לי מה לעשות עם זה". ברגע שיש יותר אנשים, יותר קבוצות, אני חושבת שזה דווקא כוח. מה שאני מסכימה, זה על השאלה איך יוצרים את השיח שמחבר חזרה. הפעולות האקטיביסטיות של הפעולה הישירה של ללכת לסופר, זה מעלה במודעות, זה משמר, וזה חשוב. אבל אני חושבת שיש הרבה הישגים למחאה, ויש הרבה הישגים שאין עוד את האומץ להשתמש בהם. נגיד, לקחת את המחירים של הטייקונים ולהדביק אותם בחוץ, וזה שמכריחים את תשובה לבחור בין חברות שלו, הוא יצטרך לבחור עוד בין 20 דברים, ועוד יהיו עוד 1000 זהבית כהן. המאבק בשופרסל הוא תהליך. זה צריך להיות סמל למי הבא בתור. כל עוד זה ישאר ברמת הדיון נקודתי – סביב השופרסל או הקוטג', זה מקטין את ההשפעה שיש המחאה. את האמירה על התשתית, על העיוות של המערכת.

עמ: אני רוצה לענות למה שאמרת. אני חושב שזה בעייתי אם חבר שלי בת"א נלחם על לקבל חצי דונם. כי זה בא על חשבון בנאדם בדימונה. אין אינסוף כסף. דברים באים אחד על חשבון השני. אז אני לגמרי חושב שזה בעייתי אם הוא נלחם על טיסות לחו"ל ולא על דיור ציבורי. אני באפן אישי לא זקוק לדיור ציבורי, אבל אני נלחם כי זה נראה לי בסיסי, וזה גם האינטרס שלי שלא יהיו הומלסים ברחוב.

דו: אחד הדברים המורכבים ביותר זה לזהות מה בא על חשבון מה. מה בא על חשבוני. טיסות לחו"ל – זה נשמע מותרות – אבל זה באמת? יש דברים שהם כן מנוגדים, ויש דברים שהם לא מנוגדים. יש דברים שזורמים באותו כוון. אני לא יודע לזהות בדיוק. לא בטוח שזה 'אם זה דיור ציבורי זה יצליח, ואם לא זה הפוך'.

יש: אנחנו גרים פה בדימונה, בגרעין. עולים לי הרבה דברים, שאלות אליך ראובן – מוכן גם להזמין אותך לשיחה אתנו בגרעין. דיברת על המאבק של המזרחים, וזה מאד נוגע לי. גם כשהיינו בי-ם, גרנו במוסררה ועשינו סיור היסטורי וראינו. אתה מאד לא רוצה לקחת את זה לכוון העדתי, אבל אני רוצה לשאול אם לא צריך להקים פה מעמד.

ראובן: אני חושב שזה עדתי, אבל אני לא רוצה לדבר במונחים האלו. הגיע הזמן שאנחנו נתקן את החברה שלנו. זה מעבר לקבוצה אחת. אם ההורים שלנו המזרחיים והאשכנזים טעו, אנחנו נתקן.

יש: אני אגיד מה אני חושב. אני חושב שהדברים הם שיטה. השיטה היא לנצל. זה שיש את דימונה, זה שמי שמתרומם מפה עוזב את דימונה, כי זה "המקום הנחשל", זה כי יש אנשים שמרוויחים מזה. אני חושב שצריך להבין מה קורה. זה שיש אנשים שמכוונים לדבר מאד מסוים, הקפיטליזם באמת מאד דורס. כשהיינו במסע בפולין, באנו לשיחה של חצי שעה עם ניצולה, והיינו 6 שעות. היא דיברה 6 שעות על זה שהשיטה היא אותה שיטה, שתפסו אנשים במקום שבו הם מנוצלים. לגבי איך שהמאבק צריך להיות, צריכים להיות יותר אנשים שיקדישו את עצמם למאבק. שהמאבק לא יהיה רק של נוחות. לא לחזור לפינה השקטה והאדישה. אנשים שלא מתפשרים, בשום צורה, כי אנחנו לא יכולים לפספס עוד פעם. אנחנו צריכים לקחת את הדברים, לתקף אותם בעצמנו, ולדרוש אותם ממקבלי ההחלטות.

דו: מבחינה רגשית – אתה אומר, "אם זה יפוספס זה באמת יהיה יותר גרוע". וזה שהעניין העדתי צריך להיות מדובר חזק. אני לא סגור.

לי: יש לי הרבה מה להגיד לגבי נושאים שעלו כאן לגבי המשך המחאה, אבל נדבר על זה באסיפה הבאה, ואני מרגישה שעברנו מהר מדי להווה, ויש עוד הרבה מה לשמוע על העבר. ראובן, יש לי שתי שאלות שחשוב לי לשאול. לא מדברים מספיק על הפנתרים, ולא מלמדים את זה בבתי ספר. מה שאני יודעת, זה קצת, וצריך תמיד לדעת יותר. ממה שהבנתי, אנשים שילמו מחירים מאד קשים – איבדו מקומות עבודה, ואפילו גישה לכספי ביטוח לאומי ולשירות רפואי. ואתה אומר שאנשים גם מתו. האלימות של המדינה רק נהייתה יותר מתוחכמת עם השנים. כוחות הביטחון פועלים נגד האזרחים בדרכים שלא הכרנו קודם, ואחרי הביומטרי נגיד, אין מה לדבר על לרדת למחתרת. אתם מדברים על החרפת המאבק – אבל אני רוצה לשאול, איך אנחנו נערכים לאלימות של המדינה? כדי להשיג הישגים ולא סתם לסבול? ראינו קצת מזה הקיץ, במעצרים ומכות, וזה יכול להיות עוד יותר גרוע.

הדבר השני, זה רציתי לשאול על הסולידריות בין אשכנזים ומזרחים במאבק. אני בסיפור של המאבק המזרחי כבר יותר מ-20 שנה, ואני אשכנזיה ומאד קשורה לזהות האתנית שלי, וזה המקום שאני פועלת ממנו. איזה משמעות יש לסולידריות הזו? האם זה חשוב בעיניך? האם זה היה משמעותי אז?

ראובן: לגבי המעגלים החיצוניים – לגבי השאלה של ענ. בואו נדמיין את המעגלים האלו כמו שעון – אם היינו בונים להם שיניים, היה לנו שעון שעובד לתפארת, בלי שאף אחד ירגיש מקופח. איך אנחנו יכולים ליצור את המעגלים האלו ולתת להם את התחושה של קיימות? אפילו שהוא מעגל קטן, אבל הוא מחובר למעגל היותר גדול, ושניהם צועדים עם הזמן. כל פעם הם מראים לנו זמן אחר. אנחנו לא יכולים לגעת בכל הנקודות – אבל במעגלים מסתובבים אנחנו יכולים לגעת בכל הנקודות – זו המטפורה. לחבר את השיניים. גם אם הוא גלגל קטן הוא יודע שבלעדיו הגלגל הגדול לא יסתובב.

בקשר לתנועה של הפנתרים – היא לא היתה מקבלת את התובנות שהיו לה אלמלא המפגש שלנו עם האשכנזים. אני וחברי נחשבנו כחתולי רחוב שמעולם לא חבשנו את ספסל הלימודים. לשבת ולנסח רעיונות מרקסיסטיים, או סוציאליסטיים או אוניברסליים – היינו צריכים את ההכרות הזו. ברגע שאתה קולקטיב, זה אחרת. כשאתה שורד, אתה שורד לבד. אתה מפתח כלים להישרדות – לקחת מהחזק מה שהוא לא נותן לך. אם אין מכנסיים, אתה לוקח מ"בוטיק החבל" – מהכביסה שתלויה. זה ההישרדות. כשקמה התנועה אתה מגלה שאתה קולקטיבי – אתה גונב את החלב כדי לתת אותו למישהו אחר. זה ויתור מאד גדול לשורד. קודם לא נתתי לאף אחד, לקחתי רק בשבילי. אז אתה משיל את הקליפות, ואתה הופך להיות בשביל כולם. זה תהליכים נרכשים.

מה שהיה טוב במאבק שלנו, זה שהאשכנזים הבינו שהם לא צריכים להיות בפרונט, ואז אנחנו יכולנו להיות נקיים. הם הסכימו איתנו – הם היו בחו"ל, ואני לא ידעתי שיש פנתרים בארה"ב או צ'ה גווארה. לכן אני אומר, בן אדם כשהוא יוצא למאבק, יש לו רק מה להרוויח ואין לו מה להפסיד: הוא מרוויח איכויות מוסריות ממדרגה ראשונה. התאווה שלנו בלתי נגמרת, ואנחנו מוכנים להשיל את התאוות שלנו בשביל האחר. אני ואתה, כתף וכתף בתוך מאבק, ואני מרגיש שאתה נתת הכל, גם אם אתה גר בסביון.

דו: אנחנו צריכים לסיים. מבקש שכל אחד יכתוב על הפתקים: משהו שהוא היה משמר, ומשהו לשיפור, בשביל הסיכום.



[עריכה] מעגל מאבק הסטודנטים 2007

6 משתתפים: חנ, ני, מש, גו, נו, מי

גו: נרשמתי ללימוד חינוך בסמינר הקבוצים וב 2006 פרצה שביתה סטודנטים. אני פחות יתייחס לשביתה ויותר לחוויות שלנו בשביתה. מבחינת זה היה אירוע מכוננן בתפיסה הפוליטית שלי. כול הדברים הם רק מנקודת המבט שלי.הרקע לשביתה הייתה ועדת שוחט שנועדה לעשות סדר במימיון של המכללות והאוניברסיטאות. בועדה לא ישבו סטודנטים. מלחתחילה היה נראה שיש לועדה מסקנות קבועות מראש, שהם הגדלת שכר הלימוד. שני אירגוני הסטודנטים פרצו בשביתה, בכל המכללות מלבד סמינר הקיבוצים, שבה לא היתה אגודת סטודנטים. הסטודנטים סירבו להמשיך בלימודים ללא בירור מקדים למרות ההודעה של המכללה שהלימודים ממשיכים. בפגישה על הנושא ביום הראשון ללימודים אחר פסח נכחו כ-50 סטודנטים. שם התחילה הההתנהלות המעגלית של השיח והתחיל הדיון בנושא. שיבנו שם שעתיים שבסיומם הוחלט שאנחנו מצרפים לשביתה ומרחיבים את הנושאים גם לשאלות של חברה, התפצלנו לכמה קבוצות עבודה. השביתה נמשכה כמה שבועות שבמהלכה קיימנו פעילות שלנו. עשינו סמינר להעמקה בנושא של חברה וכלכלה. במהלך השביתה התפתחה הרגשה שיש הנהגה מצומצמת שמקבלת החלטות על השביתה בלי לשתף את הציבור הרחב של הסטודנטים. מכיוון שלא הייתה לנו נציגות (אגודה) היינו על הטווח בין הרצון להשתתף בהחלטות לבין הרצון שלתף את הציבור, אנחנו התנגדנו לאופן שבו התקבלה ההחלטה על ההסכם החדש.לאורך המאבק עודדנו כול הזמן את הפעילים, גם את אלה המתנגדים לנו העיקר שיתקיים השיח בין האנשים. ערב שבועות נחתם המסמך בהתנהלות בעייתית מהפרספקטיבה שלנו. לאחר שהסתיימה השביתה נשארנו כמה מאות פעילים עם תחושה חזקה של התעוררות פוליטית בשנה שאח"כ קמה אגודה שפועלות בשונה מאגודות אחרות, ברמת הדמוקרטיזציה וברמת השיתוף והשיח עם הציבור. לראיה בשנה שלאחר מכן כול המורים שבתו ורק בסימנר הקיבוצים עשו פעילות נוספת במחאה הזו. האם וכיצד אתם מתחברים למאבק? מה הדימיון או השוני בין המאבק הזה למאבק שלנו.

מי: אני יתחיל על דרך השלילה, לפני השביתה אני הייתי יו"ר הסטודנטים בטכניון לרפואה. להבנתי היה מאבק מאוד אינטרסנטי, והמכללות הפרטיות לא שבתו. בתור מי שהיה מאחורי ציבור ההתנהלות מאוד צרמה, לאורך כל הדרך הסטודנטים היו בערפל. לי היה מאוד חשוב להציג שקיפות, לא הייתה ועדת ביקורת באגודה והיו"ר וסגנו יכלו לעשות מה שהם רוצים. ההצבעה שלא נתנו לסמינר הקיבוצים הייתה הצבעה יחסית, וההצבעה לסיים את השביתה הייתה לפי ידים ולא לפי גודל של מכללה. שתי מסקנות הן ביקורת ושקיפות שהיו חסרים שם

נו: בגדול נראה לי שהעניין במאבק הוא לחנך ציבור, ובקיץ לא עשינו את זה מספיק למרות שהצלחנו להגדיל את מספק האנשים, מה שמפחיד אותי שלפעמים מנסים ליצור קבוצה אבל נשארים רק ברמת הקבוצה. אם היינו קבוצה שמנסה לפנות לכולם זה תהליך קשה הרבה יותר.

חנ: אותי מעניין איך קיבלתם החלטות, אצלנו זה היה נושא מאוד גדול בפורום דרום, כי אי אפשר לשבת 100 אנשים ולקבל החלטה

גו: זה נושא שמאוד מענין אותי איך מקבלים החלטות, באותו מאבק ההתנהלות הייתה ספונטנית והגרעין הקשה העדיף למשוך לדיאלוג ולא לקבלת החלטות. לגבי הוצאת פעילויות כול מי שרצה עשה פעילות. ההחלטות היו בעיקר ספונטניות. באיזה שהוא שלב הקמנו חדר שבו התרכזו הדיונים וכאשר היה צריך להוציא הודעה היינו מנהלים דיון, גם כאשר שאלו אותנו מה דעתנו על הדברים ניסינו לתת את מכלול התשובות. חן: אני חושבת שהבעיתיות של המאבק והיופי שלו הוא שהוא מאבק ארצי, זה חשוב שכולם צועדים ביחד ולי היה מאוד קשר על הקבלת החלטות, בעיקר היה קושי מול "המרכז" שיצאו בהודעות לתקשורת שאנחנו לא הסכמו איתם.

מש: תפקידה של ההנהגה הוא להרחיב את מעגל ההנהגה.

גו: בנוגע לקבלת החלטות אמרנו שלא נראה לנו שיכול להיות אדם שרואה את הדברים בפעם הראשונה יצביע עליהם. רק באספה רחבה יכול להתקיים דיון, ולאחר שהכל הסתיים חזרנו ללימודים והחלטנו שאנחנו עושים משאל על המסמך. הגענו ל 25 אחוזי הצבעה. וזה מבחינת הצלחה, נעה: אחד הדברים שאנחנו נתקלנו בהם זה שנוצר קושי מאוד גדול בקבלת החלטות באוכלוסיה מגוונת. גור: אין יכולת לקבל החלטה במאבק של קבוצות אינטרסים.

ני: אני בתור פעיל דרג ב' היה לי ברור שאני שם, מבחינת קבלת ההחלטות כלל לא הייתה שקיפות. חוץ מזה ארגוני הסטודנטים לאו דווקא צריכים לפעול בדברים שאינם סטודנטיאלים, ההתאחדות לא צריכה להתמודד על חברה וכלכלה אלא על האינטרסים של סטודנטים. אלא במקרה שהדברים עולים מהשטח. הדברים חייבים להגיע מהשטח, אבל מדובר בגוף היררכי שמנהיג.

מש: הלחץ הוא לא רציונלי, יש צורך לפרק את הלחץ הזה בתהליך ארוך ורק לאחר מכן ניתן יהיה לקיים דיון רציני.

גו: אגודת סטודנטים צריכה לדאוג רק לאינטרסים של הסטודנטים, אבל כול דברים קשורים לאגודת הסטודנטים, כולל זיהום אויר, מקומות תעסוקה וכו... אני מסכים איתך כאשר מדובר על הנהגה שמקבלת החלטות בשביל האחרים. הנקודה השניה היא שאני חושב שאנחנו נמצאים בתרבות של ניכור ואלימות, אני חושב שהדרך להתמודד עם זה היא המעגל. הדרך שהתמודדנו עם זה בסמינר היא מעגלים וכול פעם שהיה קושי לקיים את השיחה עשינו מעגלים קטנים יותר.

נו: חלק מהמטרות שלנו זה להוריד את מסך הניכור.

גו: הבסיס לפעילות פוליטית רחבה היא העצמה פוליטית של הציבור, וזה להבנתי הבסיס לשינוי.


[עריכה] 12:15-13:15 – דיון בנקודות שיפמור (שימור/שיפור)

נושא המעגל נק' שימפור (שיפור/שימור) הערות
הפנתרים השחורים שימור:

סולידרות

סולידריות בין מאבקים וקבוצות

הכוח הוא בריבוי המאבקים ושמירת התקשורת ביניהם

הכוח שהיה בקיץ.

למרות שיש תחושה שזה התפוגג, אך היא קיימת ופשוט מחולקת במעגלים אחרים

כמו שהיה בפנתרים. ויש שם עוד מקום לשיפור



שיפור:

אומץ.

אסטרטגיה או מחשבה מראש

העלאה למודעות.

למקד מה המאבק ומה רוצים.

איכות התקשורת בין המעגלים שנוצרו כיום.

להסתכל על האחר כמשלים ולא בהכרח כמפרק.

המושג המוביל צריך להיות מדינת רווחה.

כולנו היינו נחמדים יתר על המידה ונטולי אומץ.

איך נערכים מול האלימות של המדינה שצפויה כאשר המאבק יחריף.






סטודנטים שימור:

לאגד קבוצה סביב רעיון

שיח משתף וגם יעיל.

העצמה פוליטית של הציבור הרחב

לא עדר אלא כל אחד יראה עצמו כבעל כח פוליטי



שיפור:

מיסוד של מבנים ותהליכים

תפקיד ההנהגה היא להרחיב את מעגל ההנהגה ולא את מעגל המונהגים.

איך מקבלים החלטות שמסוגלת להכיל אנשים שונים.

איך פותרים סכסוכים ומאבקים פנימיים בקבוצה רחבה.

לשים כמה עוגנים שיאפשרו פעילות ארוכת טווח.




אופניים שימור:

צריך לדעת לא להתייאש מול מקבלי ההחלטות כשהם נשמעים נחרצים, כי קבלת ההחלטות שלהם נתונה ללחץ.

למצוא פתרונות יצירתיים להרחיב את השיח בעם על המאבק.

מקצועיות והליכה מעבר לרעיון מופשט לרעיון עם תכנון אפילו מפורט.

שימור ושיפור: התנהלות ממקום ששם את האגו בצד.

בהתייחסות לסיסמא: העם דורש צדק חברתי פוליטיקאים הם לחיצים. ומה שהופך אותם לפוליטיקאים זה שהם נשמעים תמיד נחרצים, אבל שבוע אח"כ משנים את דעתם לגמרי.




שיפור:

המון התמדה והמון סובלנות.

בחשיבה לטווח הארוך חשוב לדעת מתי להסתפק בהישגים זמניים, כדי להגיע בטווח הארוך להישגים נוספים.

האם הרעיון שאנו מציעים הוא באמת האופטימלי ואולי יש משהו יותר טוב.

יש דברים שצריך לדרוש אותם במקומות הרלוונטיים (כמו חקיקה), אך יש דברים שאתה יכול לעשות בעצמך.

להמשיך לשמור על הגחלת עד הבחירות הבאות ונראה היכן נהיה אז




גלובליזציה שימור:

שיטת העבודה שמנסים לטפח באסיפה ובמאבקים חברתיים. דמוקרטיה ישירה, חוסר פירמידיאליות.

שת"פ ועבודה רוחבית.

עבודה רוחבית ואופקית.

לעורר את המודעות הציבורית והחשיבה בנושאים אלו.

פוליטיקה שטוחה.

דמוקרטיה ישירה

שת"פים של מכנה משותף רחב

זה משהו שצריך לעודד במעגלים שונים כדי להראות שזה יכול לעבוד.







שיפור:

להצליח להתעלות על מאבקים אינטרסנטיים פנימיים, ולמגר את זה.

מאבק יותר מתוכנן עם חשיבה לטוות קצר, בינוני וארוך

להגדיר מושגים שאפשר להיאבק עבורם במשותף.

הגדרת מטרות משותפות והצלחות קטנות.

לבחור דרך. האם כללי וצדק חברתי בגדול או מטרות ספציפיות.

נחישות ודבקות במשימה

לעלות לציבור מה כל אחד יכול לשנות ולפעול כדי להפוך את החברה ליותר טובה

הגדרת מטרה ברורה של המחאה. ולא רק כללי כמו צדק חברתי גלובלי.

להתמקד פחות במטרות ויותר על עקרונות שיהיו מספיק רחבים ובכל זאת מספיק נוקשים כדי לא לשתף קבוצות שאינן מתאימות.

להחזיר את נושא הכיבוש.

שת"פ עם מגזרים ותנועות שונות בישראל בצורות מגוונות.

לאחד את הארגונים החברתיים לדו שיח אחד.

לא לשתף פעולה עם דברים שפוגעים בדמוקרטיה הישירה והשטוחה שאנחנו מנסים לקדם.

כמו הדוגמא של אי ציות אזרחי.

מדברים גבוה במושגים גבוהים שקשה להתחבר אליהם.











הערות נוספות:

רא: מהניסיון של המאבקים של עשרות שנים. היכולת של המערכת לצחוק בדרך אל הבנק כי היא יוצאת מנקודת הערכה שמאבקים לא מחזקים הרבה זמן. כשקבוצות חזקות הם מחדירים סוסים טרויאניים פנימה ומעוררים ספקות ושאלות אמיתיות וזה מפרק תהליכים. האגו שכולנו מתקיימים איתו. במאבקים האגו הוא טוב כי הוא אות תודה למעשים, אך אוייב לקבוצה. מנהיגים כנים יכולים להשיל מעליהם מעט מהאגו ולהעביר אותו לאנשים בעלי מעט אגו בקבוצה. מיכאל: למדתי מהמאבק של שבילי האופנים. כמו שגנדי אמר: קודם מתעלמים ממך, אח"כ צוחקים עליך, אח"כ נלחמים איתך ובסוף אתה מנצח

אג: צריך לחשוב לקראת ההמשך על התארגנות כבר מעכשיו שתנצח את ההישגים שלנו מהקיץ.

צב: הרצון היה לתת ליותר אוכלוסיה רגילה להשתתף במחאה, ולא להיות נחמדים לשלטון. אולי כדאי להדגיש כמה נקודות ספציפיות.

[עריכה] 13:15-13:30 - הודעות

מי מעוניין להצטרף לצוות הכנה לאסיפה הבאה: מה זה צדק חברתי?

לי: זה המון עבודה. ולא רצוי שאותם אנשים יעשו אותה כל פעם.

טל: זה המקום לאפשר פוליטיקה ישירה ורוחבית.

יפ: מארגנים את הכנס על עתיד המחאה בב"ש יחד עם חמי וחדר המצב.

הצלחה של צוות דיור. לפני יומיים פורסם נוסח חדש של הרפורמה לתכנון בניה ובעקבות הלחץ הציבורי שהיה לפני חודש בוועדה, היא הצליחה ללחוץ על משרד רוה"מ בנוסח החדש רוה"מ ומשרד האוצר איפשרו לבנות דירות להשכרה במחירים מפוקחים.

מכ: הצורך ביותר תיאום לקראת הקיץ בתוך ומחוץ למחאה. קיים לצורך כך צוות מיפוי ורישות של יוזמות וארגונים מתוך ומחוץ למחאה. למטרת בניית מארגן מידע של ארגונים ואנשי קשר שיהיה ניתן להשתמש בו. הצוות מחפש חברים נוספים.

לי: צוות דיור מחפש עוד אנשים. סיוע בעניין של מחקר שהוא רחב מאד: דיור ציבורי, שכירות, משכנתאות ומימון. העבודה הפרלמנטרית צריכה חיזוק, ונעשית בשת"פ הדוק עם המשמר.

אב: כנס סדנאות של המכללה החברתית כלכלית ב-15.3

גו: צוות דינמי של סמינרים של האסיפה הארצית. עצם קיום הסמינרים מותנה ברלוונטיות שלהם. נושא שעלה בסמינרים האחרונים היה איך נראית מנהיגות בפוליטיקה שטוחה. השתתפו בפעם האחרונה מעט אנשים ונוצרה טיוטה, ואנו מעוניינים שיקחו בזה חלק יותר אנשים. הקול באסיפה היום היה מאוד גברי וזה משהו שאולי צריך לשים לב אליו.


[עריכה] ראו גם

מאהב באר שבע

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים