סיכום נקודות שהועלו בכנס מרכז ופריפריה 3.11.2011

מתוך שקוף באוהל
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כנס "מרכז ופריפריה" 3.11.11 אולם הסנאט, אוניברסיטת בן גוריון (קישור לתוכניית הכנס).


תוכן עניינים

[עריכה] רבקה כרמי (נשיאת אוניברסיטת בן גוריון - אב"ג):

מדברת על מאמר (מלפני שלוש שנים של גרדוס) העוסק בהשפעות הגלובלזציה על הנגב והחלטת המדינה.

מערכי הגלובליזציה: רווחיות, מצויינות, הפרטה, גלובליזציה, אי התערבות המדינה, פתיחת השוק והורדת מכסים.

למרות הכל, מדגישה כרמי, צריך להתייחס גם לדברים הטובים במדינה. רק על רקע הדברים החיוביים, ניתן להתייחס לשליליים.


[עריכה] רוביק דנילוביץ' (ראש העיר באר שבע) קורא:

לכו לפוליטיקה! בשביל באמת לשנות. 

האקדמיה לא מגדל שן, הם שותפים בתהליכי השינוי.

ביחס לנגב- התקדמות, יצירת שותפויות, פארק ההיי-טק יוצא לדרך עוד שבועיים. נחישות, הובלה ודרישה, לא התבייכנות.


[עריכה] פרופ. פועה בר (ראש המחלקה לגיאוגרפיה):

המחאה מכסה את הארץ, אך מרכזה בתל אביב.


[עריכה] פרופסור גרדוס:

התושבים לא עוסקים בבעיות של האיזור.

לעודד פיתוח מלמטה על ידי אנשי המקום ולא בפקודות מלמעלה. 
לנגב אין ייצוג ותקציב, נשלט על ידי המרכז- ריכוזיות יתר של משרדי הממשלה במקום ביזור.

חשיבות בחירות איזוריות - אין כמעט נציגים של הנגב בין מקבלי ההחלטות.

מבקר המדינה ייעץ ליצירת תקצבים איזוריים ואפילו חיים רמון קידם זאת, אך הממשלה נפלה.

דוגמא לאי השיוויון: 4% מתקציב הכבישים במדינה הולכים לנגב למרות שהוא מכיל 30% מהכבישים במדינה.

לזכות האוניברסיטה - פועלת לפיתוח הנגב. דוגמא זו שימשה מוטיבציה להקמת הפקולטה למדעי הבריאות בצפת.


[עריכה] פאנל בנושא "כל ישראל פריפריה - מחאת האוהלים ותרומתה לשינויים חברתיים וכלכליים בפריפריה". מנחה: זאב צחור (מכללת ספיר).

צחור:

הטילים בספיר, וכיום גם בב"ש אינם מעניינים מרשל"צ צפונה.


[עריכה] אביה ספיבק (המחלקה לכלכלה):

הייחודיות באוניברסיטה שאינה סנובית. המחאה החלה מהמרכז - מרוטשילד - והתרכזה מאוד בתקשורת.

בשלב ב' צריך לעמול על התוכן.

אנשי המחאה הבינו במהלכה שיש עוד קבוצות (מחוסרי דיור למשל), וצריך לסייע לפריפריה החברתית.

ההפגנה בב"ש איפשרה לראות שילוב נדיר של מקומיים עם סטודנטים.

הייחודיות של האוניברסיטה נובעת מהפתיחות של הפקולטה למדעי הרוח באב"ג לקבלת בעלי דעות "רדיקליים". מכיוון שכך בצוותי החשיבה של המחאה יש רבים מאוניברסיטה זו.

טענות אופייניות לדה-לגיטימציה של המוחים: למה ברוטשילד?! ניהול הפיננסים של האנשים אינו אחראי. ילדים מפונקים, לכו לעבוד. האם קבוצת ילדים יכולה להגיד משהו על המדינה?! מדובר באנשים לא רציניים. אי אפשר לשנות - אמירה שמתאימה לגישה בדוח טרכטנברג.

לפי דוח טרכטנברג -

האכזבה של טרכטנברג - לא קיבל תמיכה לא מרוטשילד ואפילו לא מהסטודנטים.

הבעיה עם חוק כלל ההוצאה: היה מצב בו נגבו עודפים ממיסים, והממשלה החליטה להוציא אותם בתור הטבות מס. זאת כדי לא לחרוג מחוק כלל ההוצאה (קובע כלל של יחסי הוצאה ממשלתית לעומת תוצר), ולשמור על הוצאות ציבוריות נמוכות יחסית ("להרזות את האיש השמן" לפי נתניהו).

יש מדיניות ברורה לצורך כך והיא עובדת: 2002-2003 יחס הוצאה ממשלתית/תוצר 50% --> כיום 42%.

מערכת הבריאות והרווחה למשל לא מסוגלות להתמודד עם העומס, וזה מתבטא בשביתות פראיות (העו"סים והרופאים והמתמחים).

טענה הממשלה: תביעות המחאה פופוליסטיות ולא ריאליסטיות.


תפקיד נוכחי: לספק תוכן ותשובות לשאלות. התפקיד שלנו הוא תוכנית שתאפשר לרצונות של המחאה לקרום עור וגידים.

לאחר למידת הנתונים, אי השיוויון מתבלט בחלוקה של מרכז לעומת פריפריה. למשל בבריאות (תוחלת חיים, מיטות לנפש, מיתת תינוקות).

בעשור האחרון יש גידול משמעותי ברווחים של הקפיטליסטים (אנשי ההון), ולעומת זאת השכר הריאלי במשק לא עלה.

המחאה הביאה אמירה כי אינה מעוניינת במודל האמריקאי וכי יש מודלים אחרים שניתן להתייחס אליהם.


[עריכה] פרופ' יוסי יונה (המחלקה לחינוך):

תפקידי באוניברסיטה כל הזמן לדבר על חצי הכוס הריקה, שהתרוקנה קצת יותר והביאה מחאה. (מתאר את תפקיד המרצה לפי וורת'י).

תפקידנו באוניברסיטה הוא להוציא אנשים ביקורתיים. אנשים הם אלו שבנו את המערכת ואנשים יכולים לשנותה.

מציג את השאלה הזו לפני הסטודנטים: האם המציאות בה אני חי עולה בקנה אחד עם עקרונות של צדק.

תהליך אינסטרומנטליזצית יתר של ההשכלה כמו התכניות של הטבות למחלקות מסוימות. יוצר מוסד להכשרה, ומוביל להדלדלות הרוח.

פעילותנו כיועצים למחאת האוהלים לא תמה. יש עדיין - כנסים, ארגונים, רשויות מקומיות, סטודנטים.

נחשפנו לראשונה לרצון אנשים מהעם להבין מאקרו-כלכלה.

האיש משכונת התקווה ראה מצגת עם גרפים של מארקו-כלכלה, ופער את עיניו בניסיון להבין.

עבודה של אנשי האקדמיה לייעוץ למחאה הייתה במסירות והתנדבות. מפגן של אזרחות פעילה.


הערה: בשלב זה הייתה הפסקה ופיזרו על כל שולחן שני פלאיירים: מעגלי שיח 11.11, המשמר החברתי.



[עריכה] נושא: תעשייה בנגב כמנוע צמיחה במרחב פריפריאלי

פרופסור דפנה שוורץ:

עסקה בעיקר בתעשיית היי-טק.

מו"פ ושירותים דורש התערבות ממשלתית ליצירת בסיס להשקעות ואז לאפשר להם להמשיך באופן עצמאי.

רוב ההון הוא פרטי- השקעות של 50 מיליארד דולר. זאת לעומת המדען הראשי שתקציבו 300 מליון (שקל/דולר?).


[עריכה] מאיר בביוף (יושב ראש ההסתדרות):

טיפול בעובדים שאינם מגיעים לעבודה בעקבות ביטול לימודים על ידי בתי הספר שנובעת משגרת הטילים.

כיום כבר קיימים הסכמים מסודרים שמתחדשים כל מספר שנים קבוע בין הוועדים להנהלות: כיל, ים המלח, ברום, פוספטים, טבע, כימגיס וכדומה.

התעשייה המסורתית יציבה ורווחית. ועדים חזקים שדורשים לקבל את חלקם מהרווחים.

הייתה שביתה כללית ארוכה בכי"ל. כיל כימקלים לישראל רצו לקחת חזרה מהוועדים את כוח הניהול, מחשש מצבירת כח של הוועד.

פעלו ע"י ניכוי משכר עובדים שנקטו בעיצומים. ההנהלה החליטו לעשות זאת באופן חסר תקדים בתוך מפעלים אלו במקום לפנות אל הוועד כנהוג.

התעשייה המסורתית היא גאוות ההסתדרות אבל ההסתדרות פועלת לעודד התאגדויות נוספות. הייתה הצלחה עם כימאגיס.

300 עובדי פאלאס תעשיות - כישלון. ההנהלה נלחמה קשות בנושא. כך גם במפעלי נירלט, קמה-דע, סניב תעשיות נייר.

השת"פ בין עופר עיני (יו"ר ההסתדרות) - שרגא ברוש (יו"ר איגוד התעשיינים) קיים בחלונות הגבוהים, אך ברמת שטח אין שיתוף פעולה מצד התעשיינים.

ההסתדרות בנגב לא נלחמת על עובדי הניקיון בבאר שבע עם כוח לעובדים, מכיוון שאינה מתנגדת ליוזמתם. יצירת תחרות יוצרת מוטיבציה.

נשאל ע"י הקהל האם גם עובדי קבלן קיבלו פיצויים.

בביוף, בתשובה לשאלות שנשאל:

עייני במשא ומתן נמרץ עם ביבי ושטיינץ למניעת שביתה אך אין הבנות. בשבוע הבא - תהיה שביתה כללית במשק.

חוק עובדי כוח האדם לא חל על עובדי שירותים.


[עריכה] אשר גרינבאום (כימיקלים לישראל - כי"ל):

בתגובה לטענות מתושבי ערד באולם כי פוספטים בערד - פוגע בבריאות התושבים: כשייצא דוח רציני של מומחים (לא כמו דוח משרד הבריאות).

כימיקלים לישראל לא קובעת כמה לשלם על משאבי הטבע.


ההמשך יבוא...

כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים