גרסה אחרונה מתאריך 15:46, 23 במאי 2015

מאת ניצן וביכלר, מתוך הספר מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום

מבוא

עד 1948 צמח המשק היהודי כשהוא הולך ומתפשט וחותר להיפרדות מהמשק הפלסטיני, אשר נעלם כלֹא היה לאחר שנה זאת. החברה הישראלית שלאחר 1948 הייתה חברה יהודית-ציונית, המורכבת ברובה ממהגרים שיובאו לאחר שנה זאת.

לידה התקיימה שארית הפליטה הפלסטינית. איננו דנים במשק הפלסטיני שצמח במהירות מאז תחילת הקולוניזציה הציונית ועד לחורבנו המדיני. עם זאת יש לזכור שהחברה הישראלית על מוסדותיה הפוליטיים לא צמחה בתקופת המנדט בחלל ריק אלא הייתה שזורה בתוך משק פלסטיני תוסס, שהחל לעבור תיעוש ומודרניזציה בעיקר מאז שנות השלושים [9].

אולי משום כך, תראה הסקירה הקצרה שלנו לעתים כתיאור של בועה המנותקת מסביבתה. ואולי זאת תמצית ההיסטוריה של הקולוניזציה הציונית, היסטוריה של בועה המנסה להשלות עצמה שהיא מנותקת מתהליכים היסטוריים ששיחקו תפקיד חשוב במאה הנוכחית.

[עמ' 141]

מכל-מקום, אנו משקיפים על הכלכלה הפוליטית של ישראל ממרומי סוף שנות התשעים; אנו מתרכזים בתהליכים אחדים שלא היו נראים חשובים בעבר – אולם במבט רטרוספקטיבי הם דומיננטיים כיום לא רק בישראל, אלא בכל מקום שבו נגע הקפיטליזם.

החברה הישראלית צמחה בתוך המסגרת 'הפלורליסטית' של שנות העשרים, שבה שימשו הארגונים הפוליטיים בסיס להתהוות 'סקטורים' כלכליים, שריכזו פעילות של מעין 'קבוצות תרבות'. המשטר הזה אופיין בקואליציות בין אליטות סקטוריאליות שנשענו על בסיס ארגוני של מפלגות [10].

ארגון סקטוריאלי זה התקיים באוטונומיה היהודית ('היישוב' בלשון הממסדית) תחת מטריית משטר המנדט הבריטי, עד סוף שנות השלושים.

הסיבות לצביונה הפלורליסטי של המסגרת הכלכלית-פוליטית

1. משום שתהליך הצבר ההון היה איטי ומבוזר. התשתית למיסוד יחסי הכוח העסקיים עדיין לא התפתחה. פירמות היו קטנות וחסרות אינטגרציה בין-ענפית ושווקים פיננסיים לא הוקמו; כך שהון לא היה 'סחיר' ומרבית הקפיטליסטים לא היו 'בעלים נעדרים', אלא בקושי 'יזמים' ובעלי 'בתי-חרושת' משפחתיים.
2. אמצעי הכפייה והאלימות היו בידי האימפריה הבריטית.
3. ההתאגדויות החברתיות החשובות היו עדיין וולונטריות, כך שכוחות די חזקים היו בידי קואופרטיבים חקלאיים, אגודות אשראי משותפות, עיריות וקבוצות-אינטרס שונות. מאידך, עליונותם של הארגונים המפלגתיים הייתה ברורה, בעיקר בגלל העדר יכולת הצבר הון מקומי, ברמה שיכולה להבטיח התעצמות סקטור עסקי וצמיחת בורגנות לאומית חזקה. וכך התפתחו דפוסי הקצאה, בעיקר בתשתית ובענפים חדשים, שנקבעו על ידי מנהלי הארגונים המפלגתיים, זאת משום שליטתם הישירה והעקיפה בייבוא הון ובחלק גדול של מכסות ההגירה.

הארגונים הצבאיים והמיליציות המקומיות היו חלשים וכפופים להנהלות הארגונים הפוליטיים. ארגונים אלה יצגו ובדרך כלל שלטו ב'סקטורים', אותה רשת של ארגונים, התאחדויות ושירותים ציבוריים.

הסקטורים

עד שנות השבעים נהגו לחלק את המשק לשלושה סקטורים עיקריים. חלוקה זאת הייתה אמורה לשקף את ההיערכות הכלכלית-פוליטית, אם כי מאז שנות החמישים הפכה לפחות ופחות מציאותית.

ההסתדרות

המגובש ביותר בין הסקטורים היה זה שכונה עד לאחרונה 'הסקטור ההסתדרותי' (או 'ההסתדרות'). בראשו עמדו עסקני שתי מפלגות: 'אחדות העבודה' ו'הפועל הצעיר' (שהתמזגו מאוחר יותר למפא"י, הלא היא 'המערך' שהפכה ל'עבודה' ששבקה חיים כ'ישראל אחת'). בעבר המנדטורי הייתה חפיפה די הדוקה בין הארגונים המפלגתיים לבין הארגונים הכלכליים שהסתופפו תחת ארגון-על רופף שבמרכזו ניצב 'הועד הפועל של ההסתדרות'. סביב להסתדרות התגבשה 'קבוצת תרבות' – אוסף של מהגרים שנקשרו והיו תלויים ברשת[עמ' 142] הזאת בתהליכי ייצור וצריכה של מוצרים ושרותים. הקבוצה הזאת התכנתה אז בכינויים שונים, בהתאם לרוח התקופה ולצרכים הפוליטיים של העסקנים, והכינויים הידועים ביותר היו 'מעמד עובדים' ו'ארץ ישראל העובדת'.

הסקטור האזרחי

בפלסטינה הציונית של שנות העשרים והשלושים היה נהוג לדבר על 'סקטור אזרחי' שהיווה מעין גוש פוליטי ליברלי. סקטור זה לא היה מלוכד באופן פוליטי, ובראשו ניצבו בעלי מטעים, ייבואנים, בעלי מלאכה, בעלי-בתים וראשי עיריות [11].

סקטור הממשלתי

הסקטור השלישי היה מה שיהפוך בעתיד לסקטור הממשלתי: צירוף של מה שכינו 'המוסדות הלאומיים' וגופים של הממשל המנדטורי. הסקטור 'הלאומי' הכיל את כל אותה רשת של ארגונים פיננסיים, פוליטיים וקולוניאליים שהוקמו מאז תחילת המאה על ידי הארגונים הציוניים המרכזיים בגרמניה, בבריטניה ובארה"ב. בין הארגונים והפירמות החשובים של אותה עת פעלו 'אוצר התיישבות היהודים', 'הכשרת הישוב', 'אפ"ק', 'רסקו', 'קרן היסוד' ועוד; 'הסוכנות היהודית' הייתה ארגון-העל הפוליטי.

משקיעים זרים

ליד שלושת הסקטורים הללו פעלו קבוצות משקיעים זרים, שבדרך כלל שיתפו פעולה עם 'המוסדות הלאומיים', לעתים קרובות תוך קשרים אישיים עם הנהלות 'המוסדות הלאומיים'. בין המשקיעים ידועים רוטשילד ('פיק"א'), רוטנברג ('חברת החשמל'), פולאק ('נשר') וכן קבוצות כמו 'פי.אי.סי', 'פי.סי' ו'אפריקה א"י'. באופן נפרד פעלו קונצרנים בינלאומיים שהיו קשורים בעיקר בממשל הבריטי כמו 'ברקליס בנק', 'של' ו'אי.סי.אי'.

הסקטורים כקבוצות לחץ

'הסקטורים' התגבשו, החל מאמצע שנות העשרים, סביב לקונפליקט על השגת זכיונות ועבודות קבלניות מהצבא הבריטי, וכן מסביב לחלוקת ההון הציבורי הציוני. משום כך הארגונים הפוליטיים החשובים, שחלקם קיימים עד היום, הוקמו במקורם במתכונת של קבוצות לחץ, צורה המאפיינת משק מבוזר בעל יחידות כלכליות קטנות.

כך לדוגמא, 'המשרד לעבודות ציבוריות' (סולל-בונה) הוקם במקור כדי להשיג עבודות ציבוריות בקבלנות מהממשל הבריטי. ההסתדרות ורשת ארגוניה כמו, 'חברת העובדים', 'בנק הפועלים', 'ניר' ו'המרכז החקלאי' קמו כקבוצות לחץ להקצאת ייבוא ההון מ'הסוכנות היהודית'.

במקביל להקמת הארגונים ההסתדרותיים, קמו במהירות קבוצות לחץ של 'הסקטור האזרחי', שעל פי שמותיהן קל להבין את פעילותן: 'התאחדות בעלי התעשייה ונותני העבודה בתל-אביב יפו' (1921), 'התאחדות האיכרים' (1922), 'התאחדות הסוחרים הכללית והמעמד הבינוני' (1925). מטרתה המוצהרת של האחרונה הייתה לקבל נתח מרשיונות הייבוא ופתיחת בתי עסק מהממשל הבריטי.

בין הסקטורים התנהלו בשנות העשרים מאבקים אידיאולוגיים מרשימים, בעלי פראזות 'מעמדיות' שיובאו מאירופה מוכת האינפלציה שלאחר מלחמת-העולם הראשונה ורוסיה שלאחר המהפכה [12]. הנושא העיקרי של 'המעמדיות' הזאת נע סביב השאלה 'מי תורם יותר' למטרות הלאומיות-ציוניות, שאף הן היו שנויות במחלוקת.

כך או אחרת, נקבע 'ההסדר המוסדי' הראשון שהחזיק מעמד במרוצת עשרים השנים הבאות: הייתה זאת עסקת חליפין, לפיה ההסתדרות הציונית מייבאת הון, ואילו [עמ' 143] הסתדרות העובדים דואגת לייבוא כוח-עבודה יהודי צייתן ומאורגן, בעיקר מהמאגר הגדול של מזרח אירופה, שיעמוד בפרויקטים הקולוניאליים. זה הסדר שהיה נהוג באופן דומה, אם כי בשמות אחרים, במפעלים קולוניאליים בארה"ב ובקנדה של המאה השמונה עשרה [13].

מכאן גם מובנת מסורת התודעה הריכוזית-היררכית של עסקני מפא"י-ההסתדרות, שנאבקו לרכז בידיהם את השליטה על הנהלות רשת הארגונים החקלאיים, הקבלניים והכספיים; כל זאת כדי למנוע הקמת ארגונים מתחרים שישברו את הזיכיון הבלעדי שלהם על שוק העבודה היהודי. שיטות הפעולה של עסקנים אלה כללו מצד אחד כפייה, השמצות וחנק כספי, כפי שעשו למתחריהם משמאל – 'גדוד העבודה' ו'סיעה ב' [14], ומצד שני מיזוג ('קופטציה') ומתן טובות הנאה כפי שעשו למתחרים הדתיים, 'הפועל המזרחי' [15]. זאת גם הייתה הסיבה העיקרית למלחמתם נגד המיליציה הלאומנית של ז'בוטינסקי, אשר הקים הסתדרות מקבילה ולשכות עבודה מתחרות, תוך כדי ברית עם חלק מבעלי המפעלים ומטעי הפרדסים.

גם הדחף הבלתי נלאה והבזבזני של עסקני מפא"י-ההסתדרות להיכנס ליוזמות חדשות, בלי לתת משקל מינימלי לרווחיות ('כיבוש' בעגה הציונית-הסתדרותית), נבע מרצונם שלא לתת לגופים קולוניזטוריים אחרים לזכות בתקציבי פיתוח של 'הסוכנות היהודית'.

ולבסוף, הסיכוי להשתלט על 'הסוכנות היהודית' הביא לצעדי מיזוג בין 'הפועל הצעיר' ובין 'אחדות העבודה' (שהיא כשלעצמה הייתה במקורה מיזוג בין 'פועלי ציון' ובין 'הבלתי מפלגתיים'), מייד עם הכיבוש הבריטי. המיזוג, שהחל בהקמה משותפת של 'ההסתדרות' על ידי שתי המפלגות, נועד לסכל השתלטות ('סידור' בעגה ההסתדרותית) מתחרה על המוני הפועלים שהיו אמורים לזרום לפלסטינה עם הקמת המנדט.

שיתוף פעולה בין האליטות הסקטוריאליות

לאחר תקופה של מאבקים ומיזוגים בין ארגונים מפלגתיים שונים, שבמיתולוגיה הציונית רואים בה תקופה הירואית, החל להתגבש שיתוף פעולה בין האליטות הסקטוריאליות. שיתוף הפעולה הלך והתהדק במרוצת שנות השלושים דרך הנהלות הארגונים המשותפים 'הלאומיים', כולל הסדרי שליטה משותפת במיליציות הצבאיות, דרך תהליך ההחלטות על הקצאות ההון הציבורי המיובא, ועד לתיווך ונציגות משותפת בארגוני האוטונומיה היהודית כלפי הממשל הבריטי. ניתן לאמר, שאז החל להתמסד דגם 'המשק המעורב', שבקונטקסט הישראלי הביא לניהול ושליטה במשק אטטיסטי גדול על ידי 'המעמד החדש': אותה אליטה ביורוקרטית שצמחה מהארגונים הסקטוריאליים, מעמד שהחל להתגבש לצד הבורגנות ולהשתלב במטרות ההצבר הקפיטליסטי [16].

[עמ' 144]

משבר 1937

שיתוף הפעולה שבין הקפיטליסטים ובין 'המעמד החדש', היה המשבר שהחל בשנת 1937. בעקבות משבר זה הסלים הקונפליקט בין הפלסטינים והיהודים מצד אחד, ובין שניהם והבריטים מצד שני. המשבר הגביר את הסולידריות בין האליטות הסקטוריאליות וגיבש את הארגון המדינתי בעל המבנה הקואליציוני המוכר של שנות החמישים עד לשנות השבעים.

התבנית הייתה 'הגמוניה' של המפלגה הלאומית מפא"י-העבודה, עם קואליציה קבועה של חלוקת שלל שהורכבה בעיקר מליברלים ודתיים. התגבשות קואליציונית זאת נוצרה, גם בגלל ירידת כוחם של בעלי מטעי הפרדסים, שהיוו עד אז סקטור אופוזיציוני מובהק של הבורגנות הלאומית. ירידת כוחם של האחרונים נבעה מהמשבר של 1937 שהביא להתמוטטות ייצוא ההדרים, אשר היה עד אז ענף הייצוא העיקרי של פלסטינה והפך את בעלי המטעים לאוטונומיים יחסית מבחינה פוליטית ולבלתי תלויים בייבוא ההון הציבורי [17].

ירידת כמות ייבוא ההון העסקי, הידלדלות ההגירה של יזמים פרטיים לפלסטינה (בניגוד למצב של ראשית שנות השלושים), התמוטטות שורה של פירמות וארגונים כספיים (בעיקר ארגוני אשראי קטנים) וסגירת שוקי המזרח-התיכון מאז פלישת איטליה לאתיופיה; כל המשברים האלה הביאו להיערכות חדשה של המשק והארגונים הפוליטיים. כך נוצקה התבנית הקואליציונית של 'המשק המעורב'.

מלחמת-העולם השנייה ותכנון המשק ע"י הבריטים

מלחמת-העולם השנייה האיצה את תהליך הריכוזיות במשק: הממשל הבריטי – שעד אז נקט מדיניות קולוניאלית טיפוסית, של הקפדה על מינימום התערבות כלכלית ישירה ואיזון קפדני של התקציב – החל לפעול במרץ לתכנון הייצור והצריכה במשק, כדי להבטיח אספקה לצבא הגדול שחנה במזרח-התיכון.

דגם 'מוצרי תועלת' של הממשל הבריטי בפלסטינה, שימש חזרה כללית למדיניות 'הצנע', שהתנהלה עשור מאוחר יותר בישראל. כבר אז, מחיר מוצרי ה'תועלת' שבפיקוח נקבע על פי אומדן עלויות (לרוב מנופח) פלוס רווח מאושר.

סולל-בונה

מאליו מובן, שפיקוח על ייצור ומיכסות על תשומות גלם, מהווים מכרה זהב למקורבים. כך לדוגמא החלה הפריצה הגדולה של 'סולל-בונה' (כור). למרות השלומיאליות האופיינית של הנהלתו, 'סולל-בונה' הצליח להרוויח בכל אשר פנה [18]. גאון אחד בשם הלל דן, אחד ממנהלי 'סולל-בונה', סבור שההצלחה נזקפת לזכות ההנהלה הנמרצת וגודל חזונו. לעומתו גורס מנהל ידוע אחר [עמ' 145] , דוד הכהן, שדווקא קשריו הטובים עם פקידי הממשל וקציני הצבא הבריטי, אשר רכשו את תוצרת מפעלי 'סולל-בונה' בכל מחיר, הם שהפכו את הקבוצה תוך תקופה קצרה לקונצרן הגדול במזרח-התיכון. גם הלל דן מודה בכך: "... יותר משביקשנו לייצר זכוכית ולמכרה, ניזקק לה הצבא לצרכיו הדוחקים. לשוק המקומי לא נודעה חשיבות באותם ימים. הצבא הבריטי כאמור, היה הצרכן העיקרי. אפשרנו לשלטונות הצבא לקנות את כל הדרוש להם ישר מן המפעל. הקימונו ארבע חברות שיווק בחו"ל, בשותפות עם סוחרים מבני המקום. אנו מכרנו לחברות השיווק מטר מרובע זכוכית ב-3.5 לירות א"י. החברות מכרו את המוצר ב-7 לירות א"י... תוך פחות משלוש שנים כיסו רווחינו את כל ההשקעה ואף נותר לנו רווח נקי של 75 אלף לירות... " (דן, 1963: עמ' 188).

אחת מקבוצות-ההון הבולטות ביותר שצמחה אז במהירות תוך שיתוף פעולה הדוק עם הממשל הבריטי ו'סולל-בונה' הייתה 'החברה המרכזית למסחר והשקעות' (לימים הפכה ל'כלל תעשיות'). פירמה זאת קמה ב-1944 לאחר שמייסדיה, ייבואנים וספקים של הצבא הבריטי, נוכחו לדעת שניתן להרוויח עוד יותר כשמקימים קרטל במסווה של חברה להשקעות. החברה איגדה את כל סוחרי העץ והברזל הגדולים, אבל בעיקר חילקה את השוק עם 'סולל-בונה' [19].

וכך, מלחמת-העולם השנייה ומדיניות 'הצנע' של הממשל הבריטי האיצו תהליך זה של ארגון-מחדש, שלווה במעורבות גדולה של הממשל במשק, ושכלל ביקוש ממשלתי-צבאי גבוה, פיקוח הדוק על הייבוא, אינפלציה וחלוקה-מחדש של הכנסות. אלה היו התהליכים המרכזיים שהתחוללו למן סוף שנות השלושים ועד סוף שנות הארבעים.

תהליכים אלה של 'בום' כלכלי, תוך שינוי חריף במבנה חלוקת-ההכנסות, אירעו סימולטנית ברחבי הקולוניות הבריטיות ואזורי התלות בעולם, בעיקר באמריקה הלטינית, אפריקה הדרומית והמזרח-התיכון.

שינוי עמוק במבנה חלוקת-ההכנסות

בכולם נוצרו תנאי חממה להשקעות נוכח קריסת המשקים האירופיים וירידת שיעורי-הרווח במשבר המתמשך של שנות השלושים והמלחמה של שנות הארבעים. כתוצאה מרווחי המלחמה החלו להסתמן בענפים שונים התחלות של פירמות מובילות שנהנות מביצועים דיפרנציאליים, ובמקביל, התחלות של קבוצות-הון העוסקות במגוון השקעות בענפים שונים תוך רכישה ומיזוג של מפעלים קיימים.

הרחבת ההצבר הדיפרנציאלי לא רק יצרה עסקים גדולים כמו 'סולל-בונה', 'המשביר', 'נשר', 'החברה המרכזית למסחר והשקעות', 'אפ"ק' (בנק לאומי), ו'בנק דיסקונט' (אשר הונו העצמי גדל בתקופת המלחמה בכאלף אחוזים!! על פי עדות בעליו [20]). אלא גם שינתה את יחסי השליטה: פחתה התלות שלקבוצות אלה במנהלי הארגונים הפוליטיים; ומאידך, נוצרו קשרי גומלין עסקיים בין הנהלות הקבוצות [21].

החל להסתמן קיטוב הכנסות ברור בין רובד המנהלים בפירמות [עמ' 146] ההסתדרותיות ובין השכירים בסקטור ההסתדרות ובמשק בכלל. החלוקה-מחדש של ההכנסות במשק השתקפה בכל הסקטורים: בסקטור ההסתדרותי בלטה תחילת השקיעה של המשק הקואופרטיבי שפרח בשנות השלושים ובמקביל הפיצול הפוליטי ששיקף תהליך זה עם הקמת 'סיעה ב (שהפכה בשנות החמישים למפלגת 'אחדות העבודה'). במקביל להיחלשות הקואופרטיבים, החלה הירידה של הבורגנות הקטנה, בעיקר של שכבת הרנטיירים [מקבלי דמי השכירות מנכסים] שנפגעה במלחמה מהקפאת מחירי הדירות.

יחד עם התחזקותן של המיליציות הצבאיות לקראת העצמאות, הוכן הרקע לעלייתו של המשטר המדיני החדש. לאחר העצמאות בשנת 1948, גירושם ובריחתם של מרבית הפלסטינים וההגירה המהירה של מאות אלפי יהודים לישראל, הגיעה לסופה שיטת המשק הסקטוריאלי'המעורב' והחל עידן המשק ה ֶאטטיסטי.

ראו גם

• מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום
• Capital as Power
• ניצן וביכלר
• כלכלה הטרודוקסית