פוסטיזם
(←פוסט-אידאולוגיה והסתרת הסדר הקפיטליסטי) |
|||
| שורה 43: | שורה 43: | ||
*[[נאו מרקסיזם]] | *[[נאו מרקסיזם]] | ||
*[[התנועה לרפורמה מוניטרית]] | *[[התנועה לרפורמה מוניטרית]] | ||
| + | * [[שיחדש]] | ||
| + | * [[תאוריית קונסטרוקציה]] | ||
| + | * [[פוסטיזם]] | ||
| + | [[קטגוריה: אידאולוגיה]] | ||
[[קטגוריה: כלכלה פוליטית]] | [[קטגוריה: כלכלה פוליטית]] | ||
| + | [[קטגוריה: ביקורת]] | ||
| + | [[קטגוריה: שיחדש]] | ||
| + | [[קטגוריה: רידוד השיח הפוליטי]] | ||
[[קטגוריה: מחאה]] | [[קטגוריה: מחאה]] | ||
[[קטגוריה: ניצן וביכלר]] | [[קטגוריה: ניצן וביכלר]] | ||
גרסה אחרונה מתאריך 20:54, 24 בינואר 2015
מונח זה משמש את ניצן וביכלר כדי לתאר את הבלבול המושגי המאפיין את השיח הכלכלי-פוליטי דהיום, בעיקר בצד שמאל:
תוכן עניינים |
[עריכה] פוסט-אידאולוגיה והסתרת הסדר הקפיטליסטי
מתוך מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום, פרק 2, ו. קץ הבסיס המטריאלי של ההון:
כתוצאה מהפיצול התודעתי, התפתחה מאז שנות הששים אופנה אקדמית שטענה כי הקפיטליזם הגיע לקיצו: פסו המאבקים המעמדיים, נעלמו האידיאולוגיות המעמדיות. 'קץ האידיאולוגיות' מסמן את כניסת המין האנושי לעידן של חברה 'פוסט תעשייתית', 'פוסט קפיטליסטית' – ואפילו, בלי צחוק, 'פוסט מודרנית'.
אין פלא שקטגוריית ההון היוותה בעיה אשר יש להחביאה, לכלוא אותה בתוך הייצור או בתוך 'המערכת הכלכלית'. יש צורך לבטלה כלא-חשובה, מול כוחות העתיד של 'הידע' ו'התקשורת' וה'היי-טק' ו'הפלורליזם התרבותי'. בקיצור, יש לבטל את הקפיטליזם כלא היה – ולהותירו כמין דימוי מעורפל, בפיהם של דמגוגים ואנשי תקשורת. בסופו של דבר, לשם מה קיימים 'מדעני חברה' ומה מקור השראתם ומימונם ועתיד קיומם.
[עריכה] מנאו-מרקסיזם לפוסט-רציונאליזם
[מתורגם מתוך Capital as Power]
[עריכה] שנות ה-30 ואסכולת פרנקפורט
במהלך שנות ה-30, המרקסיזם האורתודוקסי ספג מתקפה תרבותית מכמה כיוונים. האכזבה ממשטרו של סטאלין, הניצחון לכאורה של הנאציזם והאופי הסמכותני של תרבות ההמונים הקפיטליסטית, כולם הצביעו אל-עבר הגבולות של הניתוח הכלכלי-פוליטי ה"מטריאליסטי". על הכף היתה מוטלת עצם המתודה של החקירה החברתית המרקסיסטית, והראשונים שביצעו בה הערכה מחדש, היו ההוגים של "אסכולת פרנקפורט".
אמנם עדיין בפרספקטיבה מהפכנית, הוגים אלו התייחסו אל ההנחות ושיטות הניתוח של מרקס כנקודת מוצא, שצריכות להיבחן מחדש, ואם צריך, יש לפסול אותן עקב חוסר רלוונטיות. הם אתגרו את הפוזיטיביזם ואת הגישה המדעית - כולל את חלקם במרקסיזם - ובחנו מחדש את המשמעות של מהי בעצם ה"אמת".
[עריכה] האוטונומיה של התאוריה
בעקבות קרל מרקס, הם טענו שתיאוריה - הן חברתית והן במדעי הטבע - היא בשר מבשרה של החברה האנושית ולכן, לא ניתן לראות אותה כעומדת "מחוץ" לחברה. בו-זמנית, ואולי באופן סותר, הם גם התעקשו על האוטונומיה של התאוריה.
בעיקר, הם הזהירו מפני הכפפה של התאוריה להכתבה של המפלגה הקומוניסטית והדרך בה היא מגדירה את האינטרסים של הפרולטריון.
הכתבים המוקדמים של אסכולת פרנקפורט הולידו ספרות רדיקלית אשר הטילה ספק באופי המוחשי של הכלכלה, אם לא בעצם קיומו ובמקום זאת התמקדה בכוחות התרבותיים הדכאניים של הקפיטליזם. במקור טופלו שאלות אלה כחלק מחדש של דברי הגל הצעיר, מרקס הצעיר, לוקאש וגראמשי. אולם משנות ה-70 החקירה נסחפה לכיוון שונה לחלוטין, ממוקם איפשהו בין פוקו לדרידה.
[עריכה] פוקו ודרידה
האופנה החדשה הזו, שטופחה במקור בצרפת ובקליפורניה, מבוססת לרוב על מיחזור ציני של מרקס, הגל ובעיקר מרקוזה, ואשר מתחזה למחשבה מקורית ורדיקלית. חסידיה של אופנה זו מתיימרים להציע בחינה אנטי-מודרנית או פוסט-מודרנית לקפיטליזם. אך בניגוד למבקרים הראשונים של אסכולת פרנקפורט, העמדה של ספרות זו היא בעיקר אנטי-סוציאליסטית והמתודות שלה נגזרות, גם אם באופן לא מודע, מהעומקים האינטלקטואליים של הנאציזם.
[עריכה] ביקורת תרבות ללא כלכלה
למרות שהתובנות של תיאוריה זו לגבי המימדים התרבותיים של הקפיטליזם הינן פורצות דרך, הרי לתיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט יש חיסרון בוטה: היא ויתרה על ה"כלכלה". ומדברת אך ורק על תרבות ותו לא. מכיון שהחוקים הכלכליים שמרקס זיהה עברו לכאורה פוליטיזציה ולכן הם כבר לא יכולים להיחשב ככוח "אובייקטיבי" ומכיון שעצם האפשרות של מדע חברתי של עובדות חברתיות אובייקטיביות הועלו בספק, לתיאוריה הביקורתית לא נותר כבר הרבה מה לומר על המאפיינים המבניים של הצבר ההון.
[עריכה] דקונסטרוקציה של הפוסט-סטרוקטורליזם
ההטייה הזו הוכפלה פי כמה וכמה ע"י ה"פוסטיסטים". אלו היו יותר משמחים לעזוב את המחקר השיטתי של המציאות הקפיטליסטית ובמקום זאת צללו אל תוך הדקונסטרוקציה של הפוסט-סטרוקטורליזם, זהות, גזע ומיגדר. הקפיטליסטים מצידם סיבסדו את הקו המבטיח הזה של "מחקר ביקורתי". ומדוע שהקפיטליסטים לא יסבסדו אפיקי ביקורת כאלה. מבחינתם, ההשקעה הזו הניבה תשואה יפה.
[עריכה] העלמת ההון
ככל שהקפיטליזם התפשט ברחבי העולם ושלטון ההון צמח לכדי כוח אוניברסלי, כך גם הקולות ששללו אותם - הלכו והתגברו. השלילה הזו היא הכוח הנגדי שהגל הצעיר היה אולי הראשון לכתוב עליו, גם אם עשה זאת באופן די ערטילאי: האפשרות של התנגדות דמוקרטית או של חלוקה דמוקרטית של תכנון דמוקרטי של חיים טובים. כדי שהקפיטליזם יוכל להמשיך לשלוט - השלילה הזו היתה צריכה להישבר, להיות נלעגת ומנוטרלת. והדרך הטובה ביותר להשיג מטרות אלו היתה להפוך את ההון לבלתי נראה.
באמצעות הפצת בורות, הפוסטיסטים עזרו לשמור את מערכת יחסי-הכוח של הקפיטליזם כבלתי-נודעים, ולכן, קשים להתנגדות. ועם אנשי-הרוח מנוטרלים וציבור ההדיוטות מטומטם, לא היתה התנגדות משמעותית להתפשטות הגורפת של הקפיטליזם.
[עריכה] חיסול מדינת הרווחה והמרחב הציבורי
מ-1970, האוטונומיה הציבורית של מדינת הרווחה, עד כמה שהיא היתה מוגבלת מלכתחילה, צומצמה באופן ניכר. נתחים משמעותיים של המרחב הציבורי הופרטו ונמסרו לידי בעלי ההון. ומשטרים דכאניים ברחבי העולם קיבלו לגיטימציה בשם "הרב-תרבותיות" ו-"פוסט-קולוניאליזם".
