שדה האוהלים 2: דמוקרטיה חדשה - מבנים קהילתיים/ארגוניים לקבלת החלטות שיתופית וביקורת עליהם
זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.
זהו דף הקשור לאמנות המנהיגות ההשתתפותית. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.
זהו דף הקשור לדמוקרטיה ישירה. דפים נוספים הקשורים לנושא ניתן למצא כאן.
שדה האוהלים 2 - בית ברל – 2.2.13
הקלדה ע"י כרמל - הפרוטוקול כמעט זהה להקלטה
מנחים – אריה פלאט וברוך אורן
ברוך - העניין של איך הקבוצה מקבלת החלטות, חושבת ביחד, ומייצגת את עצמה, הזהות והתקנון שקבוצה קובעת לעצמה מאד משפיעים עליה וכל אחד בתוך ההתארגנות מרגיש את זה. הנושאים הללו רלוונטים למגוון רחב של התארגנויות – קואופרטיבים, מעגלים ויוזמות יותר אנרכיסטיות.
אריה - אני מציע שראשית נציין משהו. התקנון מאד משפיע על הקבוצה. תקנון זה חוזה רשמי ולא רשמי. החוזה הלא רשמי לפעמים מתגלה בטעות ולא בצורה שכלתנית, קבענו משהו בפועל כתוצאה מנסיבות כאלו ואחרות ולא כתוצה ממה שחשבנו בהתחלה, כולנו חיים באמצע, בין ההגיוני ללא הגיוני, כששניהם פועלים במקביל. כשרוצים לדבר על יתרונות וחסרונות שיטות ארגון צריך לשים אצבע על החלק הלא-רציונלי, כי בדרך כלל מתחילה שם התפוררות של משהו שבמקור היה מאד יפה. קוראים לזה מטה-עבודה – איך עובדים ולא רק מה עושים.
נטלי - צריך גם לשים לב להתארגנויות הספונטניות, ולהיות קשוב להן.
ברוך אורן – אספר על כמה התארגנויות שחוויתי מנסיוני: במאהל הראשון ברושטילד ישר ניסיתי להבין מי מקבל החלטות, מי האמא והאבא, אמרו לי אתה גר פה זה הבית שלך תתמודד עם זה – זה היה מהפכני בשבילי, לאט נפלתי למקום של ואקום - אם צריך מנהיגות או קבלת החלטות אנסה לראות מה אני יכול לתרום לזה. קבלת ההחלטות במאהל ניסתה להיות לא היררכית ולא מוגדרת, וכך באמת לא התקבלו החלטות במאהל. שנית, היה ניסיון שלי לבנות תהליך מסודר סביב תרומות וכספים במחאה – בחרו במנגנון מאד פורמלי של עמותה מסודרת עם חשבוניות וקבלות. מנגנון שלישי חשוב הוא האסיפה הארצית – בהתחלה ניסו לקבל החלטות בקונצנזוס – אח"כ בקונצנזוס רך ואח"כ ניבו לא לקבל החלטות ואח"כ פשוט הפסיקו להפגש. המשמר החברתי – ניסו לחשוב האם להתארגן בעמותה – עשינו יתרונות וחסרונות, התארגנו בעמותה ואחרי חצי שנה אנשים שכחו מחסרונות וכל המחלות של העמותה הגיעו. כעת קם קואופורטיב חדש מהניילון – ניסינו לחשוב על יתרונות של קואופרטיב ולא על התמונה הגדולה – זה הצליח ועכשיו יש קשיים, אבל אנחנו אומרים לעצמנו "היי הצלחנו אז כנראה שאנחנו בדרך הנכונה".
נטלי – פעילה חוסר קבלת החלטות \ קבלת החלטות רופפת – זה משפיע על הצטרפות והמשכיות של האנשים בעשייה, בהתארגנויות ספונטניות הייתי ממליצה להציע מודל של קבלת החלטות ואחריות לאדם החדש כדי שיבין איפה הוא נמצא, ואם הוא מצטרף למשהו מוגמר צריך להגיד לו איך הדבר פועל.
ברוך – יש קטע משעשע של ערכים של ארגון והאופן שבו הם באים או לא באים לידי ביטוי בקבלת החלטות. למשל, עורו מנסה לבנות מודל של התארגנות של דמוקרטיה דיגיטלית, אבל הארגון עצמו מתנהל כמו חברה עסקית רגילה – זה קצת מוזר ומצחיק להמציא מנגנון של דמוקרטיה אינטרנטית כשאתה לא פועל בדמוקרטיה אינטרנטית – זה מתח מעניין לדבר עליו.
אורי – מאהל קרית שמונה - שבי אתמול הגדיר זאת כמושג במחאה – דילמת "ארץ חדשה". מראש אתה רואה משהו מראש עם הרבה פאקים אבל הוא הולך לכיוון שאתה רוצה – האם השיטה הזו לא תגרום לזה להיכשל ואז לא נרצה לנסות זאת שוב. הרבה אנשים במחאה חושבים שלצורת הדמוקרטיה יש קשר לדרך התקשורת שלנו באינטרנט.
איתמר – הדילמה היא האם האמצעים שאני משתמש בהם לקדם אמונה צבועים בצבע של המטרה, האם לעשות את מה שאני מאמין בו דרך כלים שהם לא שלי, מקדם את מה שאני מאמין בו. יש לי בהקשר זה סיפור נחמד – חבר'ה של ארגון אייל במרד גטו ורשה רצו לקבץ אנשים ולא ידעו מה הולכים לעשות, ובהנהלה של הגטו הציעו להם לקחת מאפיה כי המנהלים שם לוקחים מחירים מופקעים ואנשים לא יכולים להרשות לעצמם ולעשות זאת במחירים הוגנים, אבל הם לא יודעים לאפות והיו צריכים לשלם לאופים שכר לא הוגן, אז הם וויתרו למרות שזה היה אמור לעזור להרבה אנשים. בקבלת ההחלטות שלך אתה עובר דרך הרבה דרכים דרכם אתה מחזק את צדקת הדרך, את הרעיון. בעיני ארגון שבא לקדם דמוקרטיה חדשה חייב לאפשר לאנשים שבתוכו התנסות אמיתי בלעשות את הדבר הזה – סוג מסוים של קבלת החלטות, ואם אין את זה אין שינוי אמיתי או מרד במציאות הקיימת.
ברוך – אני מבין את הדילמה – המטרה או הדרך. יש לי עוד דוגמא – בסוף אוגוסט היה ניסיון להקים מפלגה בסגנון שיתופי אחר – היו שם ברק כהן, לירון אחדות, יגאל רמב"ם ועוד. היו שתי פגישות והוחלט להקים ועדת היגוי מקצועית שתוביל את התהליך , כזה בא להגיד שאם רוצים דרך חדשה היא לא יכולה להנהל בלי שקיפות – ועדת ההיגוי הייתה מקצועית גרידא בלי סמכויות ייצוג, אבל היא הפכה לועדה פוליטית שמחליטה עבור כולם, בניגוד למה שהוסכם.
איתמר – יש מתח מאד דק , היכולת של אנשים לתת אמון אחד בשני חשובה מאד כשבאים ליצור שינוי עמוק בחברה, ביחד בקבוצות ובמעגלים, כדי שאנשים יניעו תהליך אמיתי של שינוי הם צריכים להאמין אחד בשני,.יש הבדל בין לתת תוקף להקמת וועדה לבין לתת תוקף לקבוצה קטנה של אנשים מתוך המעגל של אנשים שאני סומך עליהם שיקבלו החלטות ויביאו אותן אליי. היכולת להיות שקוף או לא תבוא מהמנדט שאני נותן לדבר הזה, מתוך אמונה בהם, ביכולת שלהם לקבל את ההחלטות. יכול להיות הנהגה מתחלפת או שאנשים יוצאים ונכנסים אליה בכל זמן נתון. הטריק זה היכולת לתת אמון ולרצות להיות מונהג ומודרך ע"י אנשים שאתה נותן בהם אמון.
נטלי – ברוך, כשוועדת ההיגוי התנהלה בסוד, הרגשת שאתה לא סומך עליהם? האם זה עובד כשברגעים הראשונים נוצר אמון?
ברוך – היו אנשים שנורא סמכתי עליהם ועבדתי איתם שנה ומשהו, בגלל זה לא הגעתי לאחד מהמפגשים כי סמכתי עליהם,זה לא היה קשור לאמון שלי, הם הניחו שמותר להם להתנהג בצורה שלא תואמת את סולם הערכים שלהם, לא היו מסוגלים לראות את הדואליות הזו, בנושאים של שקיפות זה שובר את האמון במיוחד.
אריה – יש משהו שחוזר על עצמו בדוגמאות. בכל הדוגמאות הללו החוזה הוא חד פעמי לתמיד, לא משתמע שיש מרחבים ששם יש אופי התארגנות אחר. דיקקטור זה מישהו שנותן הוראות ומובן מאליו שהוא נותן הוראות תמיד, אין לו גבול בזמן. יש את הדוגמא של מכבי האש – בזמן שריפה יש דיקקטורה ובזמן רגיל התהליך יותר דמוקרטי משתף ומתחשב.
נטלי – האם העובדה שהדיקקטורה הזמנית לצורך קבלת החלטות קובעת לו"ז לבחירות להובלה לאורך זמן, לא מחלישה את יכולת התמרון והפעולה של אותה דיקטטורה?
אריה – התכוונתי להדגיש את פרק הזמן ולא את נושא הדיקטטורה, למשל ארגון יומולדת, בשביל הוצאה לפועל מותר לך במשך שבועיים להגיד למישהו "האם אתה מוכן להביא במבה?" ואם מישהו הסכים הוא חתם על זה בדם, מותר לו לא להתנדב אבל ברגע שהתנדבת אתה מחויב. (נטלי –המציאות שונה, אריה – אני יודע, מזה אני מתפרנס). גם בארגונים ממוסדים אנשים מקבלים משימות ולא מבצעים אותן. יש שלב התדיינות ולפעמים הביצוע דורש שמישהו יקבל תפקיד של מרכז הביצוע - להחליט החלטות בלי להתייעץ ובלי לכנס דיון בכל רגע, כל עוד יש כיוון כללי מוסכם. לכל ארגון כזה אמורה להיות מטרה ודרכים להשגת המטרה – עושים טועים ומחדדים מטרות, לא חייבות להיות לנצח, יש מרחבים של התדיינות שבמסגרתן משנים את המטרות, מה שצריך להמשך לנצח זה התדיינות פתוחה של חשיבה לגבי איפה אנחנו עומדים, ולאו דווקא מה שהוחלט, וזאת כדי להשיג מטרות. ישנה פירמיה שיושבת על שלושה קודקודים, שמחזיקים את ביצוע המטלה. 1. חוזה – קבוע מראש או נקבע דרך התדיינות. 2. בקרה – בקרת ביצוע - התנדבותי עד שהתנדבת לבצע משהו קונקרטי. 3. תמיכה – בכל ארגון דואגים שאם מישהו קיבל משימה, הוא יקבל הכשרה או שילמדו אותו במקום. בקרה טובה היא תמיד תומכת - לא רק להגיד "כל הכבוד" אלא גם לעזור וללמד. אם אין מרחבים לחשיבה משותפת לקבלת החלטות ודרכי עבודה, אין להם סיכוי – שום דרך לא תהיה טובה לנצח – כל פעם יושבים ובודקים את הדקטטוריה הזמנית, זה חשוב שלא יהיה לנצח, קשה לעשות את זה כי להנהגה קשה לשחרר - "אני קובע – איך הם יעשו את זה בלעדיי?".
נטלי – מה קורה אם יש אי הסכמות, האם לא צריך קודקוד נוסף של הסכמה למישהו שיש לו את התואר של בורר – למי פונים כשיש אי הסכמה?
אריה - זה חלק מהחוזה.
אורי - הבורר זה המעגל הפתוח, ברגע שהמעגל נתן כוח למישהו להיות אחראי על משהו מסוים, והוא לא מספק את הציפיות שלי או לא מוכן להקשיב לי, אז יש את המעגל הגדול. אני מכיר את המודל משני מקומות – מאהל קריית שמונה והקיבוץ שלי. מאהל קריית שמונה – הדבר הראשון שמגיע לארץ זה מודל עגול ולא משולש (מהרצאה של ניר גירון) – בלי קודקוד בראש של מעט אנשים עם הרבה כוח. מבנה של אסיפה – לכל אחד כח שווה. היתרון הוא שיש יכולת הכלה גדולה של מישהו חדש שמגיע, ולכן הרבה אנשים מצטרפים. החסרון הוא שנוצרת סחבת וזה נמשך מלא זמן. אצלנו היה ניסיון לשבור את המעגל הזה בכוח – "לי יש יותר כוח מבנאדם מן השורה" – בפעמים שבהם זה קרה הבנאדם הוצא מהמעגל ולא הצליח להמשיך לפעול במסגרת המאהל. אחרי שנוצרו קווים משותפים וידע על הסכמות ואי הסכמות כלליות, אדם לקח על עצמו משימה, הוא צריך לנסות ולעמוד בה, לי היתה הרגשה שזה לא תמיד קורה – כי לא עובדים בשכר ויש אי וודאות גדולה לגבי הדבר. שנית, כשאנשים לוקחים על עצמם לעשות משהו הרבה פעמים הם יצאו פגועים, כי אלו שלא לקחו אחריות על המשימה נתנו להם ביקורת שלילית שהם נורא ריכוזיים. לדוגמא: המתווה הארצי בקריית שמונה או בהפקת הלילה הלבן, אומרים לך "אתה חייב לעשות זאת כך וכך" ויש לך כמויות של עבודה אבל הם לא עוזרים.
שי – יש את נושא חלוקות עבודה ומשאבים (כסף או זמן) – ככל שיש יותר אנשים באסיפה אתה צריך לחשוב על זמן קשב שהולך ונעלם, משאבים של אנשים וגם איכות הקשב יורדת. וכשאתה מנסה לעשות עוד דברים חוץ מלהקשיב כמו לקחת אחריות, יש יותר בעיות. חלוקת המשאבים הכי בסיסית היא האם אנחנו מבינים את הזמן הכרוך בביצוע ההחלטות שלנו?. בבית קפה בתוך בית העם שלנו קיבלנו החלטה שלא מגבילים בזמן, יש טבלה עם משימות, אנשים לוקחים משימות וזה נגרר אבל זה מה שהחלטנו עליו כי אנשים מתנדבים ואין להם הרבה זמן. אפשר גם לקבוע מסגרת זמן ולתמוך ולבקר, אם הרעיונות לא מכומתים בזמן זה קשה ליישום. כדי שהמסגרת תמשיך להיות דמוקרטית צריך להבין שאנשים מוגבלים בזמן וביכולת הקשב להם ולשנות את מסגרת הזמן תוך כדי.
אריה – אפרופו משימות ובקרה. האידיאלי זה כשמישהו אומר שהוא עושה משהו זה לבקש שיציג תכנית עבודה עם התחלה, סוף ומשאבים דרושים. לא כולם יודעים לעשות את זה ולפעמים נדרשת כאן תמיכה, זה הצד הטכני. אבל לפעמים זה לא רק קטע טכני, לפעמים צריך לוותר על מטרות וצריך תמיכה כדי לעזור לא לתכנן שטויות שנידנות לכשלון, תכנית עבודה דמוקרטית אבל מחייבת, גם במדינה זה כך, אזרחים בדמוקרטיה טובה נמצאים עם הציפורניים והשיניים בחוץ כל הזמן, זה אחריות וצריך לדעת את זה, אם לא יודע לפנות לבג"ץ או לכתוב כתבה, תצטרך לפנות למומחה שיעשה זאת, זה לא אומר שהוא יקבל החלטות על הכל. לגבי המחויבות, הרבה פעמים אני עובד בארגונים היררכים ואני צריך לרדוף אחר הבוסים לפעמים חודש כדי שיגיבו לתכנית העבודה שהצגתי, כי הכי קל בסוף השנה לשאול מה עשיתי. אני הולך לעשות משהו וקובע תכנית עבודה ואם אתה חותם לי עליה אתה לא בא אליי בטענות, זה דמוקרטי ביותר, קיבלתי אחריות עם מידה מסוימת של סמכות, להפריד ביניהם זה דיקטטורה – לאזרח יש אחריות ואין לו שום סמכות (אפשר לשנות את תכנית העבודה בדרך כמובן).
נטלי – זה בעייתי, לרוב אני מוצאת בשטח שמי שמנהל, עקב זה שהוא לא המבצע, מקבל עמדה מועדפת: "עשית טוב או לא טוב", "לא לזה התכוונתי" או "הדרך שבה זה נעשה היא לא נכונה", "הייתם צריכים לעשות כך וכך אמרתי לכם". ברוך – השיח הזה של לקחת אחריות למשימות מול בוסים הוא מעניין, נניח בקואופרטיב את יודעת שאת שותפה להחלטה למנות את הבוס שלך. השאלה שלי היא האם זה חייב להיות איך שאנחנו מכירים אותם? או שיש סוגים אחרים שיכולים להתמודד עם בעיות כאלה של לתת מטלות ולא לפקח או לגבות מספיק? אני שואל על הקשר בין צורת ההתאגדות לאופי העבודה.
אריה - חלק מהחוזה זה תחנות בקרה מוסכמות על שני הצדדים – מציגים תכנית עבודה ובודקים אותה, בעלי הסמכות יכולים להגיד – "נראה לי או לא נראה לי". זה לא נשאר פתוח לשנה ואז יבדקו מה יצא מזה, השיתוף נעשה בכוח, הממונה צריך לקבל החלטות ולנקוט בעמדות, ולא שיגיד לי אח"כ מלמעלה אם היה טוב או לא, או שהוא לוקח אחריות או שלא יעבוד איתי. זה שאני לא ממונה זה לא אומר שאני אפס, יש לי גם דרישות.
איליה – רציתי לשאול שני דברים. ראשית, מקיאבלי מדבר על תכונות אופי. ראיתי בחיפה שבשניה שאדם קם והתחיל לעשות אוטומטית הוא נהיה מנהיג – מנהיגות טבעית מתחלפת – לא המליכו אותו אבל קם עושה ולא מצפה לשום דבר, הכוח מגיע גם מהצניעות – יודע לעשות ולא לבקש משהו מסוים. שנית, זה כמו מיקור חוץ בחברה – עשיתי עבודה, אם היה טוב יקחו אותי ואם לא אז לא, גם בקרה עצמית וגם מול הלקוח. השאלה היא האם אפשר לבנות מערכת שתשלב מנהיגות טבעית מול מיקור חוץ?
דביר – קרית שמונה - בשלבים מסוימים זה מה שקרה – קבענו שיש הפגנה הצבענו בעד אבל אף אחד לא בא. השאלה היא מה הפלומבה של האסיפה, זה דיקקטורה אישית - האדם היחיד קובע אם הוא מבצע או לא. אסיפת עם היא מקום לשתף אבל היא לא מצליחה לקבל החלטות כי כל אחד בה הוא אינדבידואל ויחליט להצטרף ליוזמה שלך או לא, לפי מה שבא לו, לפי הדיקטטורה שלו, כי הוא לא חייב להסכים ולעשות. הרמת אצבע לא תגרום למשהו לקרות בדר"כ, אבל אם הוא לקח על עצמו לעשות משהו, אז כנראה שהוא יעשה את זה.
אורי - זה חלק מהתנהלות אנרכיסטית – כל אחד ריבון למעשיו ולא מכריחים אף אחד לעשות משהו שהוא לא רוצה. באסיפות יש שתי שאלות מרכזיות – ראשית, אם מישהו מטיל וטו ולא רוצה שהארגון יתעסק במשהו. שנית, מי רוצה להיות חלק ולעזור בזה? ההחלטה לעשות או לא זה של מי שרוצה לעשות את זה, מה זה משנה מי בעד ומי נגד – זה רק לתמיכה, לנשוב רוח במפרשים כדי שימשיכו הלאה, אבל זה לא באמת משנה.
דביר – זה קרה לנו ביום כיפור. האסיפה החליטה פה אחד שמאהל המחאה בקרית שמונה לא עושה פעילות ביום כיפור, אבל גבי הלך ועשה בכל מקרה, וטוב שכך, כי ההחלטות של המעגל דמוקרטיות כלפי המעגל אבל כל אחד הוא דיקטטור כלפי עצמו. אני לא יכול להחליט שגבי לא יעשה משהו, להגיד לי שהפנים שלי מייצגות את המאהל ולכן אני לא יכול לעשות משהו מסוים זה בעיות שלכם.
ברוך – do-ocrasy – השליטה של עשייה, מאד נפוצה בקרב הקהילה של התנועה החופשית ובתחום האנרכיזם. כולם שואלים מתי משהו יהיה – שבו תעשו ויהיה מה אכפת לנו? זה היה נפוץ גם במאהלים. הרבה פעמים היה וטו הדדי – אם הוא לא עושה הוא קם מהמאהל ואם הוא עושה אז מישהו אחר קם מהמאהל . ב - 12.5 – היה אסיפה שנפגשה שלושה חודשים, ושבועיים לפני שאלו מי רוצה להפיק את זה ולגרום לזה לקרות, אף אחד לא קם, כולם רצו לקבוע מדיניות, כי כל מה שאעשה יגידו שאני דיקטטור, אבל אין מה לעשות, כמו שאריה אמר, יש מקרים שבהם יש show time וצריך להיות במאי דיקטטור. נושא נוסף הוא הדדיות – כל אחד ריבוני לעצמו – חלק מהקסם של היכולת להוציא לפועל דברים זה היכולת לפשרות כואבות ולשיתוף פעולה של עבודה משותפת. האם המעגל יודע להסתכל גם על הצד של המשאבים של זמן וכסף, אם אתם בעד הפגנה, אתם צריכים לדעת שכדי להקים את ההפגנה אתה צריך מחר למחוק חצי יום, ואז גם באה שאלה של התגמול.
גבי – התגמול היחיד בהתנהלות כזו היא התחושה שאתה שותף לקבלת החלטות ושאתה משפיע. יש גישות סמכותניות ויש לא סמכותניות. דיקטטורה של הפרולנטריון – אסיפה שקובעת. אני מאמין בהתנהלות לא סמכותניות. אפשר לקבוע את המחלוקת בין מרקס ללקונין או רוזה לוקסמבורג. אני חושב שלא כדאי ליפול לאידיאליזציה של הקיים – של ארגונים היררכים – יש מלא חוסר סדר וכאוס בצבא, יש כשלון של הקיים, ואנחנו מנסים ליצור משהו חדש.
אריה – יש נושא שעולה בגלוי או בסמוי – באיזה מידה אפשר להאמין או לא להאמין בגוף שמקבל החלטות במיוחד בגוף דיפוזי של אסיפה. צריך להציג תכנית עבודה כי זה קשור למשאבים – זמן , עזרה וכדומה, אם אין את זה אין עבודה. מוזר לי שלא נעשתה הבדיקה – שנקבעה הפגנה ואף אחד לא בא.
אורי - בגישה הכלכלית שלנו מה שלא מכומת בכסף זה לא משאב. בדר"כ אנשים שהגיעו למאהלים באו מכל מיני מקומות והזמן שלהם היה שווה פחות או יותר כסף – ולא ידעו להעריך זמן פנאי. פתאום להגיד שיש לנו זמן וזה המשאבים שאנחנו משקיעים, לתרגם זמן ועבודה לכסף זה להגיד לעצמנו אנחנו בסוג מסוים של ריבונות. מי שיש לו עודף זמן מתנהל שונה מזה שעובד ועסוק – בקרית שמונה זה הצטצמם עד שנוצרה מדינה שלנו עם אנשים שיש להם את אותו ערך של זמן.
גבי - שדה אוהלים 2 הוא פריפריאלי – אני לא מכיר הרבה ארגונים לא מאורגנים שהתקיימו ברצף כמו מאהל קרית שמונ. ויש את גם טבריה, פרדס חנה וב"ש.
ברוך – דיברנו על המיקרו – סמכות ואחריות, ודיברנו פחות על באיזה מתכונת כדאי לי לראות את הדברים כדי שהם יצליחו – האם ללכת לקואופרטיב או אסיפה או דברים כאלה, פחות נגענו בזה
אריה - כל מבנה בסיסי אפשר לקיים אותו בצורה נכונה או לקלקל אותו, כל עוד לא מטפלים בדברים שדיברנו עליהם, אלוהים נמצא בדברים הקטנים, זה רלוונטי לכל צורת התארגנות. סוף
