גרסה מתאריך 07:45, 14 ביולי 2014 (הצגת מקור) ברוך אורן (שיחה | תרומות) (←70 פנים לצדק - אל תהיה צודק, היי אשת שלום) → מעבר להשוואת הגרסאות הקודמת		גרסה מתאריך 11:58, 14 ביולי 2014 (הצגת מקור) ברוך אורן (שיחה | תרומות) (←המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית) מעבר להשוואת הגרסאות הבאה ←
שורה 6,334:		שורה 6,334:
	==המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית==		==המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית==
		+	===מה עושים כשיש כל כך הרבה אמצעי תקשורת?? פייסבוק וואטסאפ טוויטר ?===
		+	[[אתיקת שימוש בכלי תקשורת שונים]]
	===עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך===		===עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך===
	====הא'-ב' של השימוש בפייסבוק: הוראות בטיחות====		====הא'-ב' של השימוש בפייסבוק: הוראות בטיחות====

---

גרסה מתאריך 11:58, 14 ביולי 2014

זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.

תוכן עניינים 1 ידע מהסופשבוע 1.1 רעיונות מהפכניים חדשים 1.2 קרדיטים 1.3 תמצותי ותמלולי מעגלים 1.4 טפסי סיכום מעגלים 1.5 מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע 1.6 תמונות 1.6.1 תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים 1.6.2 תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן 2 מאמרים נספחים 2.1 אהבה 2.2 חמלה 2.3 תקווה 2.3.1 תקווה vs. ייאוש 2.3.1.1 התאבדות היא ההפנמה האישית של הייאוש, והייאוש הוא תוצר חברתי 2.3.2 סוף העולם 2.4 למה האחרונים תמיד בסוף? על איטיות, סבלנות, אמונה והשיעורים הנוספים שהדרך מציעה 2.5 קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם 2.5.1 החיים קצרים 2.5.2 רפקלציה (השתקפות) בסיסית 2.5.3 השתקפות במבט מסוף הדרך, אחורה 2.5.4 התמקדות: תודעת המראה הריקה 2.5.5 על התגוננות, קושי וסבל 2.5.6 להיות נביא בשער 2.5.7 העולם החדש 1: למידה על הקצה של השינוי בין הישן לחדש 2.5.8 העולם החדש 2: להשתנות ביחד כדי לשנות את העולם 2.5.9 ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי? 2.5.10 על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה 2.5.11 unfriend 2.5.12 בדידות 2.0: לדעת להיות לבד זה המפתח למיגור הבדידות 2.6 unwar 2.6.1 10 הנקודות של יוס ברוך 2.6.2 צוות מחבקיםות 2.7 ביחד 2.7.1 לגעת 2.7.2 להתאגד 2.7.3 אמון 2.7.4 המנעות משיפוט 2.7.5 קהילת הברנרים (Burning man): קבלה רדיקלית ככלי ליצירת מרחב ביטוי 2.7.5.1 ומנגד: האם להאכיל את הטרול? 2.7.6 להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי 2.7.7 ולפעמים עדיף לבד 2.7.8 זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום 2.7.8.1 להתמקד בהפגנה אחת גדולה או לקיים מגוון הפגנות במקביל? 2.7.8.2 טייקוניזם חברתי: מעשה אל"ג 2.7.8.3 נושא אחד למאבק או שילוב נושאים? 2.7.9 בין אמא ואבא 2.7.10 פוליאמוריה 2.7.10.1 על האיזון בין זריזות ובין היכולת לעשות בתיאום קהילתי 2.8 שילוב מאהבים 2.8.1 כשהמדינה משתפת פעולה עם העבריינים 2.8.1.1 צה"ל וכנופיית תג-מחיר 2.8.2 פערים זה עניין של תודעה 2.8.3 ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול 2.8.4 כחול לבן או דמוקרטיה? 2.8.5 להט"ב 2.8.6 נשים 2.8.7 פלסטינים תושבי ישראל והמחאה 2.8.8 פלסטין והמחאה 2.8.9 מזרחיות 2.8.10 פריפריה 2.8.11 הבדואים בנגב 2.8.12 מבקשי מקלט 2.8.13 השמאל 2.8.14 הימין 2.8.15 הדור שלכם והדור שלנו 2.8.16 מבקשי המקלט 2.8.17 לבנות ולשלב את קהילת ה'בוגריםות' 2.9 לעשות 2.10 לא ברור 2.11 אלימות 2.11.1 אלימות ומגדר: מדוע יש כל כך מעט רוצחות סדרתיות נשים? 2.11.2 האלימות מופנית כלפי פנים 2.11.3 מלחמות זה כבר לא מה שהיה פעם 2.11.4 המודל האוקראיני 2.11.5 על ההפך מאלימות 2.11.6 לאומיות ואלימות 2.11.7 מתי נתקעים בקיר ומפסיקים את האלימות? 2.11.8 האם האלימות משתלמת? 2.12 קהילתיות ובניית קהילות 2.12.1 ביקורת שלילית ככלי להרס קהילות 2.13 מדינאות 2.13.1 השלום 2.13.1.1 לעשות שלום זה להפיץ אהבה 2.13.1.2 בוגיזם 2.13.1.2.1 מיסגור בטחוני כדי למנוע דיון ציבורי+איך האביב הערבי יכול להאבק במסגור הזה? 2.13.1.2.2 הצבא כמפעיל מדיניות נישול בשטח 2.13.1.2.3 סרבנות גופי התכנון כמפעילת מדיניות נישול בשטח 2.13.1.3 אין-פתרון 2.13.1.4 פוסט-רפובליקניות: כי אנחנו הא.נשים להןם חיכינו 2.13.1.5 ובזמן שאין שלום 2.13.1.6 2014: שלום בין מושחתים ככלי לחיזוק הניצול 2.13.2 עוני כמדיניות 2.13.3 פולחן המוות: עם נובר באפרו 2.13.3.1 מסרבות לאבל הלאומי 2.13.4 הלם כמדיניות - דוקטרינת ההלם של נעמי קליין 2.13.5 הפחד (אין-ביטחון) 2.13.6 הטלת פחד: ציד מכשפות הוא המדיום של משטרת המחשבות 2.13.7 מבחן התוצאה 2.13.8 על האופוזיציה 2.13.9 פוליטית, לא מפלגתית 2.13.9.1 טקסט מקורי שערכתי בפברואר 2.13.9.2 פוליטיות כיצר הישרדות. כשיטה שלא עובדת אבל כן מנהלת אותנו 2.13.9.3 "לאחד את השורות" 2.13.9.4 על הפיתוי המוסדי ככלי לרמיסת מנהיגות 2.13.9.5 שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים? 2.13.9.6 מקרה אלבי ועיר לכולנו , והקהילה הקווירית/פמיניסטית כמקרה בוחן 2.13.10 בשדה המפלגות 2.13.10.1 רקע: המפלגות בישראל 1977 ועד היום 2.13.10.2 רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית 2.13.10.3 אי-בחירה: להצביע למפלגת כלום 2.13.10.4 "הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו 2.13.10.5 "יש עתיד" עם יאיר לפיד 2.13.10.5.1 "יש עתיד" כמבשרת הפאשיזם בישראל 2.13.10.6 "הבית היהודי" עם נפטלי בנט 2.13.10.7 העבודה עם יחימוביץ' 2.13.10.8 הרכבת קואליציה 2.13.11 מפרקותים את שיטת המפלגות: פוליטיקה פיראטית 2.13.11.1 למה צריך הצבעה דיגיטלית קרוב לבית? 2.13.12 פוליטיקה של הטוב המשותף (common good) 2.13.12.1 סוגיית הדגלים: מבחן לגישה השתפנית (אינטגרטיבית) 2.13.12.2 התנועה הליברלית, מקרה מבחן לגבולות הסולידאריות 2.13.13 האח הגדול: החרדה של המדינה מהחופש והפרטיות של האזרחיםות 2.14 מחוץ לשדה הכסף 2.14.1 מדינה וכסף לא הולכים ביחד 2.14.2 קהילה וכסף כן הולכים ביחד 2.15 עייפות? 2.16 שיח פוסט-השמאל-החדש: דברו על פריוילגיות ולהיות בעל/ת ברית, במקום על כיבוש ודיכוי 2.17 שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח 2.17.1 מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?) 2.17.2 תחרות התקרבנות למתקדמותים 2.17.3 התבוננות בשומרי הסף 2.17.4 הזמנה לשכונה 2.17.5 דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה 2.17.6 העגלה הריקה 2.17.7 תשב/י בצד ותשתוק/י 2.17.8 טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני 2.17.8.1 רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני 2.17.9 אוריפורת 2.17.10 מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013) 2.17.10.1 ואשכנזים מסגבירים 2.17.11 בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 2.17.12 ברק סגל 2.17.13 המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת 2.17.14 תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power) 2.17.14.1 אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming) 2.17.14.1.1 ריקלום כסוג-של דיכוי 2.17.14.1.2 ועל אפקטיביות שיווקית 2.17.14.2 כשהאונס הוא בתוך הקהילה: מבט-פנימה אל מבני הכח בקהילה הגאה לאור החשדות לאונס בברנוער 2.17.15 אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד 2.17.16 המדריך לבעל הברית המתחיל 2.17.17 יוס 2.17.18 נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר? 2.17.19 חתונה גאה והזכות להורות 2.17.20 1% מול 99% 2.17.20.1 מה ה1% חושבים לעצמם? 2.17.20.2 הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה? 2.17.21 שרתי הסירנות של לנייר - ה-1% החדש 2.17.22 הפריוילגיה ככלי הרסני 2.17.23 שיח פריוילגיות-ספטמבר 2013 2.17.24 התעשרות כשיעבוד, המקרה של התוכנה החופשית 2.18 רעיון גננות 2.19 צדק תרבותי 2.20 קיימות במחאה 2.20.1 it's not about numbers 2.21 קיימות חדשותית newsonomic 2.21.1 על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה 2.21.1.1 התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1 2.21.1.2 התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף 2.21.1.3 תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור 2.21.1.4 התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו 2.21.1.5 העיתונות המסחרית הופכת לעיתונות חצר בשירות ההון 2.21.1.5.1 ידיעות אחרונות: שואפים להשפיע לטובת החזקים במאבקם באוכפי החוק 2.21.1.5.2 המקרה של הכיבוש האמריקאי בסוריה 2.21.1.5.3 חזרה לשגרה: המקרה של נזקי בריטיש פטרוליום 2.21.1.5.4 תהיו בשקט שם למטה: המקרה של דנה וייס והרעש מהשדרה 2.21.1.5.5 הדם בפריפריה פחות סמיך: המקרה של השריפה בבתי הזיקוק, מרץ 2014 2.21.1.5.6 אדם ברוך - העיתונות וכלכלת השוק: נכות נפשית 2.21.2 התקשורת המסחרית היא האוייב הכי גדול של המסרים שלנו 2.21.3 חומות חסימה זה לא עובד 2.21.4 פרסומות זה כבר לא עובד 2.21.5 הולכים על הקצה 2.22 הישגי המחאה החברתית 2.23 בלאגן שצריך לסדר 2.24 ועוד בלאגן מה-16/3 2.24.1 שירה 2.24.2 שמולי 2.24.3 לוקחים אחריות על ימי הזיכרון 2.24.4 ועוד דברים 2.25 ועוד בלאגן מה8/4 2.25.1 ערסים במפלגת העבודה 2.25.2 אקטיביזם של מצב הרוח 2.26 ועוד בלאגן מאהרן פורת 12/4/2013 2.27 12M12 - התנסות בפוליטיקה חדשה 2.27.1 תהליך המעבר מאסיפת תל אביב TLVGA להפקת עצרת ה-12M12 2.27.2 לקפוץ למים או למות: כשהביקורת מרסקת את מרחב העשיה 2.27.3 תהליך ההפקה בפועל 2.27.4 התוצאות בשטח (צריך באמת פרק כזה?) 2.27.5 הקזת דם וריפוי - הסקת מסקנות פנימית 2.27.6 ביקורת חיצונית 2.27.7 שנה אחרי 2.28 עוד דברים 2.29 כישורים חברתיים 2.30 התקציבולטור 2.30.1 להעתיק מהמחברת את הטקסט שכתבתי עם שבי על ההבדלים בין צורות ההתאגדות המשפטיות והלא משפטיות ומדוע מומלץ על קואופ 2.30.2 שיתופי פעולה בין עמותות 2.30.3 על המשמעות האזרחית והאפקטיביות של כלי מחאה שונים 2.31 מה למדנו על תפקודה של מדינת ישראל? 2.31.1 היועמ"ש 2.32 בלאגן יוני 2013 2.33 בלאגן יוני 2013, חלק 2 2.34 בלאגן יוני 2013, חלק 3 2.35 בלאגן יוני 2013, חלק 4 2.36 בלאגן אמצע יוני 2013 2.37 קונקטיב - כשקולקטיב עובד על גבולותיו עם המדינה ועם הפרט 2.38 מול הממשלה 2.39 2/6/2012 - מחאה פוגשת בבחירות לכנסת 2.40 עוד דברים סוף יוני 2.41 עוד דברים תחילת יולי 2013 2.42 עוד דברים אמצע יולי 2.42.1 המחאה נגד דפני 2.42.2 שנתיים למחאה עם מאיה רימר 2.42.3 פייסבוק זה קקי פוליטי 2.43 הון-שלטון - עולם תחתון 2.43.1 שני אוטובוסים נוגסים את חצי הכדור 2.43.2 פלוטוקרטיה: התכווצותה של המדינה ומעבר לשלטון תאגידי 2.43.3 המפלגות מיישרות קו כשמדובר באינטרסים של ההון 2.43.4 חצי מונופול חצי ציבורי אפס ביקורת: הכסף הולך למיליציות המיסוי וכיצד הן מגינות על עצמן מביקורת ציבורית 2.43.5 להעלות את מחירי הדיור זה טוב לבעלי ההון 2.43.6 להוריד את מס החברות זה טוב לבעלי ההון 2.43.7 משטרת ישראל בשירות ההון 2.43.8 הפטור ממכרזים מנווט את הההון למקורבים 2.43.9 על הבושה: סופו של עידן ההון העל-לאומי והמישמוע החדש "כסף חופשי" 2.43.10 סוף עונת הצמיחה העולמית 2.43.11 מאבק קהילתי בהון - המקרה של קהילת בולדר, קולורדו נגד חברת הכח אקסל 2.43.12 קריאה לפעולה 2.44 שפה 2.44.1 יולי 2013 2.44.2 ספטמבר 2013 2.44.3 מיליטריזם, סקס והשפה 2.44.4 שפה: קללות 2.44.5 שפה: קללות 2 2.45 המרחב הציבורי 2.46 על מטריצת הדיכוי והמאבק בה (אולי אפשר להעביר לפרק "עם עצמי") 2.47 נוב 2013 2.47.1 על אלימות פוליטית ככלי להתמודדות עם דיכוי פוליטי 2.47.2 על גזענות וניסיונות לשיתוף פעולה בין מאבקים 2.47.3 צבעי המחאה 2.47.4 ספר טלפונים ציבורי 2.47.5 השיטה לא עובדת + צריך יותר ממילים 2.47.6 אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי 2.47.7 משאבים ברשת 2.47.8 מדיטציה יוצרת שיני גנום? 2.47.9 איך עושים אתר שגם ירצו לתרום לו 2.47.10 עכשיו זה הזמן לפסק זמן 2.47.11 אנרכיזם פלסטיני 2.47.12 רישוי הפגנות 2.47.13 משהו השתנה כאן - הישגי המחאה? 2.47.14 ברק סגל על פרוילגיות כלכליות 2.47.15 המגזר השלישי צריך להוביל את החיפוש אחר שיטות חדשות ואת היישום שלהן 2.47.16 למה לא יוצאים מהבית > קאנדי קראש כהתמכרות למשחקי מזל 2.48 דצ 2013 2.48.1 עוד כנס חירום לקהילה הגאה, ושובפעם למה הנשים לא באות 2.48.2 שלושת/ארבעת/חמשת/ששת הRים 2.49 ניהול קמפיינים פוליטיים 2.49.1 ראשי הפרקים לניהול קמפיין פוליטי 2.50 שיח פתרונות 2.51 ינואר 2014: הבטחתם תקיימו 2.52 שיח זכויות 2.53 פברואר 2014 2.53.1 אתיקת השתתפות בהפגנה? 2.53.2 מי זה העם ומה הוא דורש > דורש מעורבות בהחלטות 2.53.3 מעבר מפירמידה לרשת - שינוי פרדיגמה - בחינוך דמוקרטי 2.53.4 דמוקרטיה אקטיביסטית 2.53.5 רשימת הלאמות כושלות 2.53.6 ממטיקה - להצליח לראות את התבניות של שדה הדיכוי 2.53.7 עתיד כלכלי - רוב המגיבים מצפים שהמדינות ישמטו את חובותיהן 2.53.8 שיר של זאב זינרייך מתמצת את המצב בישראל 2.53.9 מתוך הדף של תנועת אחדות 2.54 מרץ 2014 2.54.1 70 פנים לצדק - אל תהיה צודק, היי אשת שלום 2.54.2 מה נדפק בדמוקרטיה ואיך נתקן את זה? 2.54.3 שירותי הרווחה, ושינה 2.54.4 טיפים לסטראטאפ בתחילת דרכו 2.54.5 שרתי הסירנות מציגים קונפורמיזם ללאומנות 2.54.6 ביטקוין 2.54.7 מרחב בטוח 2.55 אפריל 2014 2.55.1 מיסוי בפריפריה - איך לעשות את זה נכון 2.56 מאי 2014: איך לגדל בעצמך מזון 2.56.1 כמה אדמה לאוכל לשנה שלמה? 2.57 רבעון שלישי 2014 - יוני עד ספטמבר 2.57.1 כלכלה ירוקה זה בעצם הכשרת הקפיטליזם, זה אנטי מטריאכלי וזה אלים 2.57.2 אין לי כח לסדר יוני 2014 2.57.2.1 חיקוק ככלי לשינוי כלכלי: דוגמאות לכשלון ממשלתי 2.57.2.2 תכנון פנסיה: כשל שוק שהמדינה אינה מסוגלת לו 2.57.2.3 הון שחור וחברות ארנק 2.57.2.4 לרדת מהארץ 2.57.2.5 נקמה 2.57.2.6 תכנון ובניה ואידיאולוגיה 2.57.2.7 מה הכח של חופש הביטוי? אין לו באמת כח 2.57.2.8 המוזות באורגיה: מלחמה 2.57.2.8.1 לא רוצים מלחמה 2.57.2.8.2 סרבנות 2.57.2.8.3 לא רוצה הערצת חיילים 2.57.2.8.4 שנאת שמאלנים 2.57.2.8.5 מה עושים כתושבים פשוטים כשיש מלחמה? 2.57.2.8.6 דני גוטווין לצפות וללמוד 3 מדריכים טכניים 3.1 ערכים מרכזיים לארגוני החברה האזרחית 2.0 3.2 אסיפות עם 3.2.1 למה? ומדוע זה חשוב? 3.2.2 ארגון אופקי 3.2.3 היסטוריה של אסיפות העם בתנועת האנטי-גלובליזציה (רוני ערמון?) ובתחריר/15M 3.2.4 היסטוריה של אסיפות העם בישראל 3.2.5 איך להתניע אסיפת עם חדשה? 3.2.6 איך לנהל אסיפה: המדריך הספרדי והמדריך התלאביבי 3.2.7 חתירה לקונצנזוס - למה? 3.2.8 חתירה לקונצנוס - איך? 3.3 ארגון לא מאורגן 3.4 ביקורת 3.5 על קמפיינים מבוזרים ברשת 3.5.1 שבעה פרמטרים לתכנון/בחינת קמפיינים מבוזרים 3.5.2 קמפיינים להעלאת מודעות (כלומר, חינוך) 3.6 פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה 3.7 אזרחות 2.0 3.7.1 מה עושים כשהשוטר עובר על החוק? 3.7.2 מתי צריך להזדהות בפני שוטר/ת? 3.8 בחירות מוניציפליות 3.8.1 הון-שלטון-עיתון 3.8.2 איך אפשר להבין את ההחלטה שלא להצביע? 3.8.3 העלות והתועלת של הבידול השמאלי 3.9 המדריך להפקת אירועי מחאה 3.9.1 יחסים עם המדינה 3.9.1.1 בפעם האלף: מתי דרוש רישיון להפגנה? 3.9.1.1.1 מהו "נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני"? 3.9.1.2 האם כדאי לבקש רישיון עבור אירוע שלא נדרש לו רישיון? 3.9.1.3 איך משיגים טופס רישוי להפגנה? 3.9.1.4 מה עושים כשהמשטרה מערימה קשיים אינסופיים? 3.9.1.5 מתי צריך להוציא רישוי עסקים לאירוע? 3.9.1.6 "הפרת השלום" - למה הכוונה? 3.9.1.7 מותר ואסור לשוטרים באסיפה חוקית (ללא צורך ברישיון או עם רישיון) 3.9.1.7.1 מתי מותר למשטרה לקבוע מסלול הליכה בתהלוכה? 3.9.1.7.2 מתי מותר לסגור רחוב בפני מפגינים? 3.9.1.7.3 מתי מותר למשטרה להורות על כיבוי או סגירת אמצעי הגברה או כלי מוזיקה המשמש להפגנה? 3.9.1.7.4 מתי מותר להחרים או לתפוס ציוד, חפץ או חומר ממפגיןה? 3.9.1.7.5 מתי מותר לשוטר לעצור מפגין? 3.9.1.7.6 מתי מותר להתנגד באלימות ולברוח ממעצר? 3.9.1.8 ומה עושים כשהשוטר/ת לא יודע/ת את החוק? 3.9.1.9 על השימוש במצלמות ככלי להגנה על הדמוקרטיה 3.9.2 על האיזון בין הפגנות לעבודה פוליטית 3.9.3 רעיונות מעשיים להרחבת השורות במחאה החברתית 3.9.3.1 על הצורך בהרחבת השורות 3.9.3.2 כלים להרחבת השורות1#: המגוון והמרחב הציבורי 3.9.3.3 כלים להרחבת השורות2#: הכסא הריק לאליהו הנביא 3.9.3.4 כלים להרחבת השורות3#: הושטת יד 3.9.3.5 כלים להרחבת השורות4#: אסיפות עם 3.9.3.6 כלים להרחבת השורות5#: אתיקת/פוליטיקת קוד-פתוח 3.9.3.7 כלים להרחבת השורות6#: המסת הפחד בחום הקרבה 3.9.4 סיסמאות זה מעורר השראה 3.10 המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית 3.10.1 מה עושים כשיש כל כך הרבה אמצעי תקשורת?? פייסבוק וואטסאפ טוויטר ? 3.10.2 עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך 3.10.2.1 הא'-ב' של השימוש בפייסבוק: הוראות בטיחות 3.10.2.2 הקמת דף אוהדים/דף אהבתי (like page/fan page) 3.10.2.3 קידום אורגאני (ללא תשלום כספי) לאירוע 3.10.2.4 אממ, אנמם וממה כדאי להזהר? 3.10.2.5 ההתראות מתו; יחי ההודעות האישיות 3.10.2.6 נטיקת פייסבוק 2013.0 3.10.3 טבלת המרת אישורי השתתפות 3.10.4 ממים בפייסבוק 3.10.5 גדלים של מודעות בפייסבוק 3.10.6 אז האם לאלדד יניב מגיע קרדיט על ההתקפלות של רקפת רוסק-עמינח? 3.10.7 פייסבוק כחסם תקשורת 3.10.8 המשתמשים לא אוהבים סינון 3.10.9 עוד קישורים מדיה חברתית וזה 3.11 שיתופי פעולה והתאגדות קואופרטיבית 3.11.1 כשלנפוץ1: חלוקת עומס העבודה / תגמול חסר למי שנושא בעומס 3.11.2 כשלנפוץ2: שינוי פרדיגמת ספק-לקוח לשותפות קהילתית 3.11.3 כשלנפוץ3: מחיר יקר מדי ללקוח (חוסר יעילות תפעולית) 3.11.4 כשלנפוץ4: תיקנון-יתר או חוסר-תיאום-ציפיות 3.11.5 כשלנפוץ5: חיוניות הביקורת, הקושי לנסח ביקורת נכון, והקושי לקבל ביקורת 3.11.6 כשלנפוץ6: ריכוזיות שלטונית וכליאת ידע 3.11.7 כשלנפוץ7: האיזון בין תגמול יזמות לרדיפת בצע 3.11.8 קואופ לשינוי חברתי 3.12 בשדה הכסף: איסוף ופיתוח משאבים כספיים לפעילות חברתית 3.12.1 המדריך המחאתי למימון המוניםות 3.12.2 פיתוח פעילות מכירתית בארגוני שינוי חברתי 3.12.3 הרחבת משק התרומות 3.12.4 ללכת על הקצה: סיפור על מחיקת חובות (לשקול להעביר למקום אחר, זה קצת פחות קשור לעמותות) 3.13 המדריך הטכנולוגי למחאה 3.13.1 כלים טכנולוגיים לחיזוק המחאה - איך עושים VPN 3.13.2 דע את האויב: ריגול פוליטי אחר אזרחים 3.13.3 אנרגיות ותום עידן הנפט אצל אורן בלאובלאו

ידע מהסופשבוע

רעיונות מהפכניים חדשים

• עוצמת-בית - (אוסו באיו) עלה לי רעיון: דיברנו בכמה מעגלים אתמול על חוגי בית קטנים, עם תוכן מעניין ולא חד-חד-מחאתי :-) אלא מעצים באשר הוא. 10 איש בערך ומעבירים הרצאה, או סדנה, או דיון, ובלבד שיהיה מעניין וברוח ערכי המאבק. מי מכם שיכול להנחות ערב כזה, בין שעה לשעתיים וחצי - מוזמנותים להירשם כאן למטה ונתחיל לבנות מאגר מנחים מתנדבים. כמו שראינו בסמינר לא חסרים לנו מגנטים אנושיים עם מתנות לתת :)

קרדיטים

• תפקידי על

• טבלאת מעגלים

שם מעגל	הנחה	השתתפו	תיעדו
המחאה והמשיכה הרומנטית שי קנוהל אורי זיו דביר נטלי רוזנמן
מבנים לקבוצות אקטיביסטיות	אריה בלאט וברוך אורן		כרמל ??
חכמת הפטריות	חמי שטורמן		כרמל ??
אומנות ומחאה במרחב הציבורי	גיל מועלם דורון	דביר ??? ברוך אורן מעיין רעם גבי ווינרוט איתמר ?
2013	גיא שמיר	חמי שטורמן ??
האסיפה הארצית
סדנת טוויטר

• יעזרו בתמלול: איה יוסף אלי אבי

תמצותי ותמלולי מעגלים

תמלול היא עבודה שדורשת מאמץ וריכוז רב, נא לשים לב בזמן העבודה לשמור מדי פעם גיבוי בצד

נא לשים לב הקבצים בתהליך עלייה לשרת

שישי:

• שדה האוהלים 2: חודרים את ההון-שלטון-עיתון. איך בכל זאת מייצרים תוכן על המחאה בעיתונות החינמונית המסחרית הכתובה? עם ירון בן עזרי (טייפ: 211-225)
• שימור והפצת ידע: איך לשפר את ההיכרות עם המחאה? עם נטלי רוזנמן (במצלמה)
• שורשיות זה יעיל? האם קיים בקהילת המאבק שיח רדיקלי? עד כמה השיח הזה מקדם את ערכי ומטרות המחאה? עד כמה הוא מאפשר לה לצמוח ולהתחבר לקהלים חדשים? עם עו"ד גליה שמילוביץ-גרינגרד (טייפ: 229-249)
• שדה האוהלים 2: מעגל נטוורקינג אישי בדגש מחאתי עם אוסו באיו (במצלמה)
• שנה וחצי למשמר החברתי בכנסת: מסקנות מהפעילות ב-2012 ומבט לתוכנית העבודה של 2013 עם ארן רונדל (טייפ: 252-266)
• וויקיגוב - הגיע הזמן לעבור לשלב הבא של הדמוקרטיה עם ניר להב (במצלמה)
• עסקים חברתיים על מנועי צמיחה בתוך היוזמות החברתיות שלנו עם עו"ד גליה שמילוביץ-גרינגרד (טייפ: 269-288 אוזן ימין)
• לוביסטים (טייפ: 270-291 אוזן שמאל)
• גנרל חורף: איך שומרים על החום למרות הקור בחוץ? הניסיון של קריית שמונה עם גבי ווינרוט (טייפ: 293-317 אוזן ימין)
• הבחירות לכנסת ה-19: יעדים והישגים של המחאה החברתית עם איתמר בק (טייפ: 293-317 אוזן שמאל)
• רומנטיקה ומחאה (טייפ: 318-340)

שבת:

• שדה האוהלים 2: דמוקרטיה חדשה - מבנים קהילתיים/ארגוניים לקבלת החלטות שיתופית וביקורת עליהם עם אריה בלאט וברוך אורן
• שדה האוהלים 2: חוכמת הפטריות: התמקדות והתמקצעות מול התפזרות ורישות בקהילה (טייפ: 366-391 - הרוב תומלל, צריך רק לבדוק שהכל תומלל באופן מלא)
• אומנות מעורבת חברתית והמרחב הציבורי עם גיל מועלם-דורון (טייפ: 393-415 אוזן שמאל)
• שדה האוהלים 2: לקראת 2013 עם גיא שמיר (טייפ: 393-410 אוזן ימין)
• האסיפה הארצית: הקאמבק. על היעלמותה ומדוע יש להחזירה. וגם: איך עושות את זה? עם ברוך אורן (טייפ: 425-443 אוזן שמאל)
• Twitter לטובת המחאה החברתית עם טיילור VJ (טייפ: 425-449 אוזן ימין)

שני דיונים נספחים:

• על קיימות ומחאה: לקראת שדה אוהלים חדש - הרצאה של ברוך אורן במכללה למנהל בראשל"צ, 9/1/2013 (ראשי הפרקים כבר שם, מתמלל: ברוך אורן)
• פוליטיקה אורגנית: פוליטיקה לפי הפרמקלצ'ר עם אורי פורת ואהרן פורת (מתמלל: ברוך אורן)

טפסי סיכום מעגלים

===שישי=== ====רדיקאלי (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. למדתי שיש צורך ברדיקלי מכיוון ש-קל מאוד להתגלגל בהדרגתיות למיינסטרים, ובניסיון לקרב יותר אנשים לגרום לדיכוי השיח הרדיקלי. 2. המגזר העסקי יכול להיות כלי להכנסת ערכים רדיקליים למיינסטרים, כמו עסקים חברתיים. 3. מאוד חשוב החיוביות ויצירת אלטרנטיבות כדי לא "לשפוך את התינוק עם המים". תובנות: 1. להסתכל על שיח רדיקלי כמשהו שהוא יותר עבור הפעילים מאשר עבור המעגלים החיצוניים. הוא אומנם לא מקרב אנשים מבחוץ אבל הוא כן פותח את הראש לפעילים, ולכן יש להיזהר לא לדכא אותו, אלא לאפשר אותו גם אם יש התנגדות. 2. אפשר להתחיל מרדיקלי, רצוי להמשיך בעידוד חדירה כלשהי למערכת. דברים מעוררי השראה: ====נט-וורקינג (11:00-13:00 יום שישי)==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. תובנות: 1. ליצור נט-וורקינג דרך ארגונים קיימים שגם כך פעילים בתוך המסגרת או הממסד שמעוניינים לפעול מולו, במקרה שהפעילים אינם מעוניינים בקשר ישיר עם הממסד (תיווך). 2. לחזק יוזמות קיימות!!! ====בחירות (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: דברים מעוררי השראה: דימוי אסוציאטיבי תפקיד ===שבת=== ====חוכמת הפטריות מפת המחאה החברתית- חמי (10:00-12:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. שיווק זה יכול להיות להגיד ולהסביר את הדברים באופן שונה כדי שגם אחרים יוכלו להבין. תובנות: 1. כדי לשקף לעצמי ולהציג לאחרים צריך לשים גבולות לפחות באופן זמני. 2. כשיוצרים כלי, להשאיר מראש מקום לשיפור ושידרוג. דברים מעוררי השראה: 1. המפה עצמה, וזיהוי הצורך במשהו ויזואלי. ====אסיפה ארצית (15:00-16:30 יום שבת) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. אין סולידריות אמיתית!!! תובנות: 1. לחזק יוזמות של אחרים שחופפות את ראיית העולם שלי, אפילו אם לא לגמרי, הוא הכלי החשוב ביותר 2. החינוך הדמוקרטי הוא גם הבסיס הנכון ליצירת מחאה המבוססת על הערכים בהם אני מאמין.

מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע

ברוך:

1. לוודא שסלבס מחאה מאשרים השתתפות כי אחרת חלקים ניכרים בקהילה מתקשים לעכל את חשיבות האירוע.
2. שמח שהגיעו אלו שהידע חשוב להם
3. לבחון חלוקת הנושאים למעגלים גדולים וקטנים. אולי בכלל לעשות כל מעגל 3 שעות כדי לאפשר התעמקות ותור דיבור נרחב. וגם: לסדר רישום מראש כדי לאפשר לחכמת ההמונים להתערב בשיקולי הלוז. וכך להבטיח מינימום נוכחות.
4. מעגל לילה צריך להתחיל בשעה 9:30 והתכנון צריך להיות כזה שלוח הזמנים הרשמי מסתיים בשעה 23:30 עבור אנשי השמש. אנשי לילה מובהקים (קמים אחרי שעה 11:00 בבוקר) צריכים לקחת אחריות על מעגלי הלילה שמתחילים אחרי 23:00.
5. צוות בישול במקביל למעגלים במצב של בישול/דיבור, ובכלל בזמן המעגלים משימות הכנת מזון, שטיפת כלים ובישול לכל.
6. התעמלות בוקר חובה, ורצוי גם אחרי ארוחת הצהריים
7. נוכחות מים לשתיה חמה בחורף היא חובה, להביא קומקום חלופי בכל מקרה. רצוי גם תרמוס של 3-4 ליטר.
8. בירה 1 ארגז ל-24 שעות ל-15 איש.

תמונות

תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151680457584644&set=a.10150530025084644.394091.732629643&type=1&theater

המחברת עם האינטגרל על הכספים לבית ספר - המדינה מכשילה אותי קופי של מעיין רעם

הדמוקרטיה האמיתית נקבעת ברחוב - מתאים לדיונים על מרחב ציבורי - יש ריליס מנתן שקרצ'י הצלם.

צנזורה בפייסוש מתאים לאנממ אממ. לדעתי אין זכויות יוצרים כי של המהפיכה בטורקיה

מה מעניין את משטרת ישראל - לילה שחור ולא רציחות, ג'והן בראון מתאים לפרק על התעמרות המשטרה במחאה, או בנושא אישור ורישוי אירועי מחאה - כהטפה לקיום אירועים ללא רישוי משטרתי

to serve and protect the ruling class - כנ"ל, המשטרה מציקה למחאה

ציטוט של מרטין לותר קינג, שמדבר על כך שאי אלימות היא גם לסרב לשנוא את הזולת

מה ככ רע בקפיטליזם ובסדר הקיים?

הדברים הטובים בחיים הם חינם - לדעתי מתאים בעיקר לאיזור הביחד

אל תצביע, תשפיע - תמונה של דוד ענבר שלדעתי פורסמה בדיוק בשביל הפצה

קרן ק. צילמה לדעתי היא תסכים "מי שמאמין לו מפחד"

לגבי דיון בצהיבות סביב פענוח הרצח בבר נוער - קריקטורה של מיש

כי גר היית בארץ מצריים - אסתי סגל מצלמת את צעדת החופש

FEAR CONSUME

אבי בלכרמן מהפגנת הפליטים 21/12/2013

עוני - נשק להשמדה המונית

הציביליזציה תקרוס בגלל אלו שפשוט,עושים,את,עבודתם שוטר מכה מפגין

מה היית עושה אם היית יודע שלא תכשל?

rich people tell the middleclass to blame the poor

facebook stop optimizing my expirience!

פיקוד העורף כחייל הגנת תקציב הביטחון

רשימת לא-קניות מתאים לפרק על 5 ה-Rים

ייצור הכסף בעולם עובר מהבנקים המרכזיים לבנקים המסחריים

ככל שתצא יותר מהר מאיזור הנוחות שלך, תגלה שבעצם לא היה שם כזה נוח

one race=human

שיוויון צדק ופירוק הגדרות :-)

להגביר את האור - קורצאק?

קולנוע ברוטשילד נינו הרמן

מעגל שיח ברוטשילד, דן חיימוביץ נינו הרמן

נועם חומסקי על פרופגנדה של מחיקת הפוליטי: תנו לייק לחיילי צה"ל, אל תגידו האם אתם בעד המדיניות שלנו

אוסרים להכניס את כיפה אדומה לבית הספר בגלל בקבוק יין בסל, למה לא אוסרים להכניס נשק לבית ספר?

כמה פעמים נחסל את החמאס

חיבוק של נפגעי אלימות משני הצדדים

חמשת הממ'ים של ז'בוטינסקי

תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן

האסטרטגיה שלנו צריכה להיות לא רק עימות עם האימפריה אלא גם להציב לה מצור. למנוע ממנה חמצן. לבייש- אותה. ללעוג לה. באומנות שלנו, במוזיקה שלנו...

אוהבים חפצים מנצלים בני אדם

בחירות החיים דרך נעה סביר

המנהיגות החדשה דרך שיר אלוני

לוקחים את המאפיה

אם היה לי פטיש

חמי וחכמת הפטריות בצלחת פטרי

תמהתי למה אף אחד לא עשה ואז גיליתי שאני גם מישהו

להמשיך לעשות

אני מעורר

טד סמינר הקיבוצים + הרבה אומנות מעוררת השראה

אומנות רחוב מדהימה ויפה

ביבי על תקציב אחראי

חג החירות עם לוביסטים

מריח כמו בולישיט אה זה מיינסטריםמידיה

social media infographics 2013 בעצם מגיע מכאן

גם מעניין - מי משתמש בנייד לטובת גלישה ברשת? חסר: כמה משתמשים בנייד רגיל שאיננו זמין לרשת? כמה אינם זמינים לרשת כלל? או זמינים פעם בשבוע ופחות?

העתיד הוא שלנו ליצור אפשר לבדוק עם יובל כץ

ככה נראה איש שמתסכל על מחשב

לפיד מחלץ את ריקי כהן מהבוץ

אמיר שיבי אינפוגרפיקה על 900 מיליארד שקל

חוסמים את איילון

גז ולא גזירות הפגנה חוצה את קינג ג'ורג' 11/5 דן חיימוביץ

החלפ י את הפחד מהלא נודע בסקרנות!

הגאונות של הטייקונים היא שיש להם את אנשי הממשל המליונרים

שלחתי להם הודעה, טרם חזרו

[1]

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151511478895369&set=p.10151511478895369&type=1&theater בחיים לא צריך מזל, צריך להתאגד

החיים קצרים מדי בשביל לכעוס על טרולים + לקחת את התמונה מהפוסט של שירי אייזנר על ההישרפות בפייסבוק

[2] לשחרר

פמיניזם מקוון לציפיערן

אזרחי ישראל מתבקשים להפסיק למות במרחב הציבורי

מצעד הגאווה של בנות/י הברית: זועמיםות שלא נותנים להן להסגביר!

איזה מהפיכה תהיה קודם? על תחרות התקרבנות ועל סדרי עדיפויות מהפכניים

מהפיכה של אהבה בצעדת "בעד" ככל הנראה 2011. צילום עמית צינמן

אל תקח לאחרים את הזכויות

לא רוצות להיות שוות לכן

מחילות הלוביסטים נדלה בו ביום פורסם 21/2/2014

הזמן הנוזל ברשת החברתית

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/255210651245255/?type=3&permPage=1 מוכרחים לעצור את מצעד הגאווה

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/241798689253118/ פרדוקס לפיד

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/263633640402956/?type=3&permPage=1 פרס נובל בכלכלה לצעיר ישראלי

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/423919211041064/?type=1&theater ילדי שנות ה-80 דור מזויין

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/275590399207280/?type=1&permPage=1 פרודיה על שלטי ההפגנות - צאו מהמרפסת

https://www.facebook.com/hagiler.comics/photos/a.220780964688224.36224.220498428049811/334723323293987/?type=1&permPage=1 תוכנית החלל+האחרון שיכבה את האור

איזור הנוחות ומה נמצא מחוצה לו?

מרחב מערכות היחסים מוכיח שמונוגמיה זה צבע אחד בתוך מניפה

אני בוחר להיות מובל אבל לא מנוצל לטובת הקורס בניסים

טלויזיה משדרת חרא

אני אישה ונתנו לי להיות בקרבי , זה גורם לך להרגיש אישה פלסטינית משוחררת?

גודל הפושע והקשר לחוק

מאמרים נספחים

• נועם יורן על הניאוליברליזם של הריאלטי כבידור

אהבה

חן לוי על אהבה

אלי קרסניץ על אהבה עצמית ומודעות 30/8/2013 נדלה בו ביום

מיכאל רועה (2013), "הקטע הבא אמיתי לחלוטין!". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/10/2013. נדלה בו ביום

"הקטע הבא אמיתי לחלוטין!

בסמינר של נשים בנושא "איך לחיות במערכת יחסים אוהבת עם בעלך", הנשים נשאלו, כמה מכן אוהבות את הבעלים שלהן?

כל הנשים הרימו את ידיהן. לאחר מכן הן נשאלו, "מתי הייתה הפעם האחרונה שאמרת לבעלך שאת אוהבת אותו?" חלק מהנשים ענו: היום. כמה מהנשים ענו: אתמול. כמה מהנשים ענו: לא זוכרות.

אז אמרו לנשים לקחת את הפלאפונים שלהן ולשלוח לבעליהן את הטקסט הבא: "אני אוהבת אותך, מותק".

ואז נאמר לנשים להחליף פלאפונים ביניהן ולקרוא את הודעות הטקסט שהגיעו.

הנה כמה מהתשובות ששלחו הבעלים:

1. מי זו?

2. האם את חולה?

3. אני אוהב אותך.

4. מה עכשיו? מה קרה שוב לרכב?

5. אני לא מבין למה את מתכוונת?

6. מה עשית עכשיו? אני לא סולח לך הפעם.

7. ?!?

8. אל תלכי סחור סחור, רק תגידי לי כמה את צריכה?

9. האם אני חולם?

10. אם לא תגידי לי למי ההודעה הזו באמת, מישהו ימות.

11. בקשתי ממך שלא לשתות יותר.

12. מה שאת רוצה התשובה היא לא.

13. את בסדר?

14. תשכחי מזה, לא הולכים להורים שלך בשבת!

15. רק אל תגידי לי שאת שוב בהריון"

חמלה

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152401820570859&set=a.10151135831940859.468085.717075858&type=1&theater וגם - עשיתי לך קן

תקווה

דורון אופק: "לא משנה מה נעשה, יש לנו תמיד החובה להתערב, החובה לעזור, החובה לסייע למי שצריך .. החובה שלא להישאר אדיש."

• ברק כהן תפילת המהפכן

תקווה vs. ייאוש

נדב איל (2013), "שנתיים להפגנת המיליון: גחלי המחאה עדיין רוחשות בעוצמה". אתר NRG, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"ההנחה ששום דבר לא השתנה היא העניין המסוכן ביותר בכל הסיפור הזה. אנחנו לא עוסקים כאן בחומר אלא ברוח, לא בניסוי מדעי במבחנה אלא בתודעה אנושית; אם נספיד את השינוי, הוא ימות מעצמו. זהו תמרון הניצחון הגדול של חסידי הסדר הישן; לשכנע אותנו שכלום לא קרה כאן. אם כלום לא קרה, למרות המאמץ האדיר של רוב הישראלים, אז אולי שום דבר גם לא יכול לקרות. תחושת החוסר האונים, האין מוצא, הרושם ששום דבר לא יכול להשתנות - אלה כלי הנשק היעילים והמסוכנים ביותר של הבוזזים למיניהם."

ליאור מנצ'ר (2013), "התאבדות כהתחלה". הירבורים - בין הירהור לבירבור (בלוג), 8/7/2013. נדלה בתאריך 1/9/2013

"מאז שאני זוכר עצמי ליוותה אותי אפשרות ההתאבדות, הסיום המוחלט הרצוני, כצל סמוי. זה תופף על כתפי בעת לאות, כשאיבדתי את היכולת לתת משמעות, כשהכעס, ההתלהבות, הפחד או התקווה תשו, כשלא היה אפחד איתו רציתי לדבר.

"אז אני עוצר, מסתכל לאחור על חברי היקר, הצל, בוחן אותו מכה על בגדיו, מניס את אבק הזמן, מותח חיוכו המוכר, המנחם, הנינוח, "אני עוד כאן" הוא אומר "תמיד כאן, הסוף המוחלט והשקט, הרגיעה החשוכה, השלווה".

"אנשים, בודאי גם אתם, נבהלים בשומעם זאת, לא מבינים איך נוכחותו יכולה לנחם, אבל כך הוא עבורי, כי אחרי פלרטוט קל עם חברי, צילי היקר, אני מחייך אליו חזרה ואומר "לא עכשיו".

"מסתכל שוב על הים, השמים או החתולה המתחככת ברגלי, תמיד יש חתולה מתחככת ברגליי, נושם עמוקות, בוחן את ריאותיי בעוד סיגריה, תמיד יש עוד סיגריה, יוצא לצעוד, להרגיש את שרירי אחוריי נעים, רוח, שמש.

"בדרך כלל מדפדף באיזה קלווינו או וולך, שם איזה לנון או אלבינוני ואומר לעצמי "עוד לא".

"יש אהבות שעוד לא גיליתי, דברים שעוד לא העזתי ועוד חוצפה אחת או שתיים לנסות."

Yoram Symons (2013), "Since Saturday night". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 16/7/2013. נדלה בו ביום

"Since Saturday night I have been camped outside the Government Complex in Tel-Aviv. And in that time many many people have come past. And almost all of them, truly, almost all of them - had nothing but the strongest support for what we are doing.

"Please - return the mecha'ah" "Goddamn we must do something" "Overturn this terrible government"

And more and more and more and more.

Avi and I went into one of the buildings nearby. He told a lady there that I was camped in a tent to protest the destruction of public housing in Israel. She returned a moment later with a plate of food and a bottle of Coke.

I don't understand it. i truly don't. In Australia it just wouldn't work like this. But here in Israel, for reasons I still don't entirely comprehend - the sight of a tent brings out some deep feeling in people. It reminds them of what it means to be good to each other, it reminds them of the ideal of a society - each one helping out the other for the simple reason that it is right and good. It fills people with hope. It fills people with faith - that something can be better, that something can change.

A maahal doesn't do anything concrete. It doesn't give people houses, it doesn't put food on the table, it doesn't stop an evil and cruel budget from being passed, it doesn't solve the energy crisis or the water crisis. It in itself doesn't actually do anything.

But it does.

It does something and that thing is stirring within people's hearts. People want to be good. People are good. People know that goodness is good. And the sight of a humble tent, rocking back and forth in the breeze, so fragile, so ephemeral, so fleeting - brings people in this country back to the hope that goodness isn't simply a fantasy - but it's the way we ought to all be.

Ad ka'an.

דני רייזר (2013), "לא דיברנו עוד על מחאה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 15/12/2013. נדלה בו ביום

לא דיברנו עוד על מחאה

ולא הגענו אל סופה

אין דבר, הלחם עוד יחסר מחר

ואז, נפיל את המשטר.

לא רוצה שלטון מושחת

שהורג אותי לאט לאט

אותך.

לא דיברנו עוד על מהפכה

ולא זימרנו את שבחה

אין דבר, הרוח עוד יסער מחר

ואז - נפיל את המשטר.

אני רוצה לקום איתך

ללכת להפגין בעד בעד

לעד.

ףלא דיברנו עוד על התקווה

ולא הבנו את חוזקה

אין דבר, התופת עוד יבער מחר

ואז, נפיל את המשטר.

אני לא רוצה למות איתך

אך לא נותנים להיות סתם כך, סתם כך

אזרח.

התאבדות היא ההפנמה האישית של הייאוש, והייאוש הוא תוצר חברתי

ליאור קיי (2014), "על הפרטת ערך החיים ועל לאומנות". פוסט על הקיר האישי, 10/6/2014. נדלה בו ביום

השבוע הממשלה העבירה שתי הצעות חוק, המשקפות את הערכים הלאומניים על פני הערכים חברתיים לשמירת איכות חיי האדם.

הצעת חוק ראשונה- אסיר פלסטיני ששובת רעב, על מנת שלעמו יהיו חיים טובים בעתיד, יואכל בכוח רק שלא ימות ויפגע באינטרסים שך ממשלת הכיבוש.

הצעת חוק שנייה- העברת חוק המתות חסד, לתת בידי האזרח הישראלי האינדיבידואל את הזכות לשלוח יד בנפשו, כמובן באמצעות קליניקות רפואיות מופרטות. כלומר, למדינה אין אפשרות לשמור על איכות חיי האזרחים שבה ולכן היא מפריטה את ערך החיים ונותנת ליחיד את "הבחירה" להתאבד- והוא עוד ישלם על זה כסף אצל רופא מומחה. יודע כל סטודנט שנה א' במבוא לסוציולוגיה שהתאבדות או "המתת חסד" היא פעולה חברתית שדוחפת את היחיד לבצע את "בחירתו" .

המוות של אסיר פלסטיני לא משרת את המדיניות הלאומנית אך מוות של אזרח ישראלי משרת מדיניות האנטי חברתית של הממשלה ( כי פשוט אין למדינה כסף לטפל בו...)

על זה נאמר ממשלה אנטי חברתית, אנטי אנושית- אידיאולוגיה נציואל-סוציאליסטית מעוותת.

סוף העולם

אמה גולדילוקס (2012), "סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 22/12/2012

"אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ, כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.

"הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. [...] בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.

[...]

ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.

הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.

הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.

אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.

המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?

ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח."

The Flobots (2008?) – We Are Winning, תרגום חופשי

ברוך אורן

"אנחנו בונימות עולם חדש

אל נא תשבי בנחת בצד

אל נא תשאר בהילוך סרק

אל נא תסמכי על השידור הזה לבד

אנחנו רק חזקותים כמו הסיגנל שלנו

יש מלחמה על המחשבה שלך

אם אתה חושבת - אתה מנצחת

התנגדות היא ניצחון

תבוסה היא בלתי אפשרית

כלי הנשק שלך נמצאים בידך

פני אל תוכך ומצא את האמצעים כדי להשיג את החופש שלך

הלחמי עם כלים

הגורל שלך ושל כל מי שאתה מכיר תלוי בזה"

???? ציטוט ללא מקור???? הניחוש הוא שזה משהו מ-YNET איזהשהי יועצת זוגיות ככל הנראה.

"אהבה היא לא איזו מטרה, אלא דרך חיים. שהעיסוק בלחפש אחריה מפריע לחוות את הקיום שלה. עם זאת אני פוגשת נשים רבות וגם גברים שנוטים להתמרמר בכל 14 בפברואר, ולא כי לא יקבלו פרחים או מתנות, אלא פשוט מתחושת מחסור. אז אני מתריאה בזאת כי אני מוכנה לחלק אהבה לכל אדם שמרגיש בה מחסור. לא אקנה לכם פרחים, לא אציין זאת דרך הארנק, ואפילו כהבטחה, אתן לכם אותה בכל ימות השנה ולא רק בתאריך הזה.

"בינינו, יש לי כל כך הרבה סוגים של אהבות שאני מרגישה די רוויה, ובכל פעם שאני חשה במחסור אני לא צריכה לצייץ יותר מרגע בשביל שיתמלא לי החלל. יש משהו מאוד מרגיע בתחושה הזאת, ואני לא מפחדת לומר את זה בקול רם כי אני מרגישה לאחרונה כמו הד, כל מה שאני רוצה בו בעצמי אני שולחת לאדם אחר, וכך אני מקבלת בלי היסוס בכלל את כל מה שביקשתי. שלא יגמר לעולם.

"ישנם גם את אלה שיגידו שאני טועה, שבכדי להרגיש אהוב עליך לאהוב קודם את עצמך. אני מסכימה עם האמרה הזאת ב-100 אחוז, אבל בעולם שבו בני אדם מרגישים באופן תמידי לא מספיק טובים בדבר כלשהו, לא מספיק מוצלחים, או פשוט לא מספיק, לאהוב את עצמנו הפך למשימה לא פשוטה שאפילו אלו שמצליחים בה חוטאים לעיתים.

"עם זאת כשאנחנו מרגישים אהובים אנחנו אוהבים את עצמנו ובכך אנחנו הופכים לאהובים אפילו יותר. אז אין אמת ואין נוסחת קסם. יש רק אהבה, וכל כך הרבה ממנה, אם תחטאו בלאהוב רק אדם אחד אתם עלולים לפספס את כל הפואנטה.

למה האחרונים תמיד בסוף? על איטיות, סבלנות, אמונה והשיעורים הנוספים שהדרך מציעה

אורי פורת (2013), "אני לא מבין את זה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 17/11/2013. נדלה בו ביום

"אני לא מבין את זה

"כל כך הרבה אנשים במדינה לא מסכימים עם הדרך שבה מתנהלים פה הדברים, ובכל זאת, שום דבר לא משתנה.

"אני לא מחפש תשובות בנאליות, כמו "כי אף אחד לא עושה כלום" או "אנשים מפחדים לשנות את הדרך שבה הם חיים", אני מנסה להבין איך זה שהאדישות מנצחת, שהציבור משתתק פעם אחר פעם, שלא זז פה שום דבר.

"איפה כל האנשים שנמאס להם מאייל גולן, ורני רהב, וטבע ויאיר לפיד. איפה כל האנשים שרוצים שחברות ענק יחלקו דיווידנדים לציבור? למה הם ממשיכים לשתף פעולה עם המערכת?

"למה אנחנו ממשיכים לשתף פעולה עם המערכת?

"מחשבות כאלה הופכות לי את המוח מעת לעת. בעקבותיהן אני חוזר לחשוב ברצינות על לעזוב את העיר, לזרוק את המחשב בפח, וללכת לגור בין העצים. הם אולי לא מעלים תמונות של חתולים לרשת, אבל לפחות אתה יכול לסמוך עליהם מבחינת צל וענפים ואולי אפילו איזה תפוח.

"הסיבה שאני לא עוזב עדיין היא כי אני מאמין שעולם אחר הוא אפשרי.

"אבל ככל שהזמן עובר אני שואל את עצמי, אולי העולם האחר הזה כבר מחכה לי מעבר לפינה? אולי במקום לנסות לשנות את העולם אני צריך להניח לו לנפשו?

"אולי אני זה שצריך להעיז לשנות, לצאת מאזור הנוחות, לוותר על המוכר לי, ולהפסיק לשתף פעולה עם המערכת...

"המון אולי. וכלום לא בטוח. אני לא כותב את זה כדי לקבל חיזוקים או תשובות. רק משתף את מה שעובר עליי. "

ואורי עונה לעצמו אחר כך בשיר:

הפיד שלי מלא בדברים שאני גם חושב, זה ברור

אני יודע שכולם מספרים את אותו הסיפור

והמפכה היא תודעתית, והיא תקח זמן, והכל

אבל נגמרה לי הסבלנות! רוצה שבבילון תיפול

אז אפשר להמשיך ללהג על כמה אנשים מפחדים משינוי

אפשר לדבר על זה שכל הקבוצות צריכות לעשות איחוי

אפשר גם להצהיר שאין דבר פרט לעכשיו,

ושום דבר לא משנה, לכן בצל העץ נשכב

אפשר. והכל טוב ויפה. אבל זה לא מספיק לי

באופן אישי, לפחות. הייתי רוצה להאמין יותר.

ולפחד פחות.

הייתי רוצה להרגיש שאני, בעל משמעות, כזו או אחרת

הייתי רוצה להיות חלק מחברה קצת יותר נאורה ופחות מפגרת

הייתי גם רוצה להיות איש נהדר לתפארת

אבל אני לא. זו המציאות איתה צריך לחיות

זה לא אומר שצריך להתנהג כמו קופים ולאכול חיות

זה גם לא אומר שלא צריך. או שאי אפשר

לעשות מה שטוב לי כדי להיות מאושר

הדיסוננס הוא שכדי שיהיה לי טוב

אני צריך לשנות את השאר

כי לא טוב לי לחיות בעולם מנוכר"

ברוך אורן משיב באותו שרשור (שם):

"המהפיכה היא שאתה יכול לדבר כמו שאתה מדבר כאן בשירשור הזה, בשפה שאתה המצאת, על מהפיכה ושינוי תודעתי, דברים שבתקופות אחרות בהיסטוריה רק על זה שאמרת אותם היו - צולבים אותך ומגלגלים במורד המדרון או לפחות מכניסים למחנה חינוך-מחדש בסיביר. כאן והיום אתה יכול להיות מי שאתה, עם התסכולים ועם האושר, ועם הכישרון הבלתי-נדלה שלך לגעת במציאות, לצלם אותה ולכתוב כל כך יפה ועוד בחרוזים. תמשיך ככה, אתה הרוח שעוזרת לספינת התודעה להפליג במורד נהר הצ'י.

"עוד משהו קטן: לי באופן אישי, עוזר להציב פנס על עצמי, כדי לראות את ההשתקפות של המאווים שלי במראה. ולהבין שאני קשור לשאר האנושות. ולהבין שאת הניכור, חוסר הנכונות לצאת מאיזור הנוחות ובעיקר את הפחד שאני רואה משתקף באחר - אני יכול לתקן באמצעות עבודה על הפצעים שאני מביא איתי לחדר המראות.

"אוהב + חיבוק, ברוך ההומו"

עידו עטרי (2013), "פוסט רוחני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום

"פוסט רוחני: בספר בראשית מתואר שאלוהים היה צריך להרדים את האדם כדי לקחת צלע מצלעותיו כדי לבנות את בת זוגו. ישנו משפט אלמותי הקיים בכל התרבויות הנוגע לחשיבות הסבלנות בנוגע לתהליכים עמוקים וממושכים (למי מראים חצי עבודה...). לא טוב לקפוץ מעל הפופיק ולשאול 'נו' ומתי...ויאללה כבר. הזמן לפעמים עושה את שלו. המדרש אומר כי אם אדם היה רואה בסרטון תלת מימד את תהליך היווצרות חווה העור הגידים כלי הדם וכו' הוא לא היה יכול להימשך אליה...לפעמים כשמבינים שהחיים באים בגלים...טוב לפעמים לעצום עין, לתת אמון בתהליכים הקורים מתחת לפני השטח. לפעמים ההצצה התביעה לרדת לרזולוציות קטנות, עודף הפרפקטציוניזם והביקורתיות גם בזוגיות וגם בחיים עשוי דווקא להוביל לסלידה ואולי לריחוק לא נכון. אולי צריך להתרחק בזום אאוט במבט רחב ולשמור על אופטימיות שאכן התהליכים קורים ומתרחשים ושגם אנחנו האזרחים נותנים חמצן ואוויר והזדמנות למקבלי ההחלטות להפתיע אותנו לטובה. למרות שהלחץ הרשמי עליהם ירד, הם עדיין מנסים להתאמץ בפירוק הוועדים והמונופולים בענפים שונים. הגעתי למסקנה אישית שלפעמים טוב גם להרפות, זה בריא גם עבורנו. הלחץ הנפשי הזה והעמידה עם סטופר וחוסר האמון בנבחרים הגם שהיא מוצדקת בגלל ההיסטוריה...איננה בריאה לאורך זמן. אנו בהפסקה ניתן להם לעבוד בשקט...אם שוב יתעצלו נדע לחזור בכוחות מחודשים לדרוש בחזרה את המנדט. נמצא אחרים שידעו את העבודה ולא יתרפו ממלאכתם כנבחרי ציבור. לילה טוב"

קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם

החיים קצרים

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151165297479226&set=a.10150323606084226.351272.634049225&type=3&theater

על איזה כפתור לוחצים היום? https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152872037893508&set=a.418765393507.208283.412556758507&type=1

רפקלציה (השתקפות) בסיסית

לאוניד (לוני) נתנזון (2014), "יש אנשים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 25/5/2014. נדלה בו ביום

יש אנשים שנלחמים באלימות ואלימים כלפי עצמם ו/או הקרובים אליהם

יש אנשים שמדברים בעד שלום ונמצאים במלחמת עולם פנימית עם עצמם יש אנשים שמדברים על חלוקת משאבים צודקת וסוחטים את המשאבים הפנימיים של עצמם עד כלות יש אנשים שמדברים על שוויון ושמים את עצמם בתחתית סולם העדיפויות של עצמם יש אנשים שמדברים נגד שטיפת מוח והפחדה של התקשורת הממוסדת ונותנים לתקשורת הפנימית של הפחדים האישיים לנהל אותם כל עוד העבודה החיצונית לא תואמת את הפנימית - זוהי חצי עבודה אנחנו משנים בהתנהלות היומיומית שלנו לא פחות מאשר בפעילות האידיאולוגית המוצהרת

קרן קסטנבנד - כואב לי שאנשים לא מבינים שהמהפיכה זה לראות אחד את השני כבני אדם

השתקפות במבט מסוף הדרך, אחורה

ברוני וור (2014), "The Top Five Regrets of the Dying". מצוטטת אצל עופר כספי (2014), "על מה תתחרטו ביומכם האחרון?" כללית בלוגים, 29/5/2014. נדלה ב1/6/2014

ברוני וור, אחות אוסטרלית שמטפלת בחולים סופניים בשבועות האחרונים של חייהם. [..] במסגרת עבודתה ניהלה וור שיחות רבות עם אנשים על ערש דווי, והחליטה לתעד את דבריהם האחרונים [...]

לדברי וור, על סף מותם אנשים מצליחים להתבונן אחורה על חייהם בצלילות רבה, וכולנו יכולים ללמוד הרבה מהתובנות שלהם. היא שאלה רבים מהם על מה הם מתחרטים או מה היו עושים אחרת אילו הייתה ניתנת להם ההזדמנות, והופתעה לגלות שאותם נושאים עלו שוב ושוב. אף אחד לא אמר למשל "אוף, חבל שלא עבדתי יותר!".

הנה חמש החרטות הנפוצות ביותר:

1. הלוואי שהיה לי האומץ להיות נאמן לעצמי, ולא לציפיות של אחרים ממני!

"זו החרטה הנפוצה ביותר. כשאנשים מבינים שחייהם עומדים להסתיים ומתבוננים אחורה בבהירות, קל להם לראות כמה חלומות לא מימשו. רובם לא חתרו להגשים אפילו חצי מהחלומות שלהם, והם נאלצים למות כשהם מבינים שהסיבה היא ההחלטות שקיבלו או לא קיבלו. לא רבים מבינים איזה חופש נותנת לנו הבריאות, וכשהם מבינים זה כבר מאוחר מדי".

2. הלוואי שלא הייתי עובד כל כך קשה!

"האמירה הזו הגיעה מכל אחד מהגברים שבהם טיפלתי. הם פספסו את הנעורים של הילדים שלהם ואת זמן האיכות עם בת הזוג, והתחרטו שבזבזו כל כך הרבה מחייהם על פרנסה וקריירה. היו גם נשים שהתחרטו על כך, אבל רוב הנשים שבהן טיפלתי לא היו המפרנסות העיקריות בבית".

3. הלוואי שהיה לי האומץ לבטא את הרגשות שלי!

"אנשים רבים הדחיקו את הרגשות שלהם בשביל לחיות בשלום עם אחרים. כתוצאה מכך, נאלצו להתפשר על חיים בינוניים ולא זכו להיות כל מה שיכולים היו להיות. הרבה מהם חלו כתוצאה מהמרירות והטינה שהם פיתחו בשל כך".

4. הלוואי שהייתי נשאר בקשר עם החברים שלי!

"רבים מהם לא הבינו את היתרונות של שמירה על קשר עם חברים ותיקים עד לשבועות האחרונים של חייהם, ואז לא תמיד יכלו לחדש את הקשרים הללו. הם היו כל כך מרוכזים בחייהם שלהם, עד שנתנו לחברויות ישנות וחזקות להתאדות לאורך השנים. כולם מתגעגעים לחברים שלהם כשהם עומדים למות".

5. הלוואי שהייתי נותן לעצמי להיות מאושר יותר!

"הופתעתי ממספר האנשים שציינו את החרטה הזו. רבים מהם לא הבינו עד מותם שאושר הוא בחירה. הם היו תקועים בהרגלים ישנים ופחדו משינוי, וזה גרם להם להעמיד פנים בפני הסביבה ובפני עצמם שהם היו מסופקים, כשלמעשה בתוך תוכם רצו לצחוק מהלב ולהכניס לחייהם קצת רוח שטות. הדבר הזה השפיע על מצבם הנפשי, וגם הבריאותי".

ועל כל אלה אמר איינשטיין: "היכולת לחוש כי מאחורי כל דבר שאפשר לחוות נמצא משהו שמוחנו אינו מסוגל לתפוס, משהו שיופיו ושגיבותו מגיעים אלינו רק בעקיפין ובהשתקפויות רפות, זוהי דתיות. במובן הזה, ורק במובן הזה, אני דתי".

התמקדות: תודעת המראה הריקה

אומנות ההקשבה, "תודעת המראה הריקה..", פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 18/5/2013. נדלה בתאריך 17/7/2013

"תודעת המראה הריקה..

"מידע עתיק שהתפתח ביפן לפני יותר מ800 שנה ממשי ומתרחש גם היום- אצל כל אחד במחשבה.

"העולם נברא בדיבור. אנחנו בוראים אותו במחשבה שלנו.

"בזן בודהיזם נאמר כי העולם רק משתקף בתודעה שלנו.

"כדי לשנות את העולם, כדי לפגוש ולחוות בעולם יותר הצלחה, שמחה, אהבה, הגשמה- עלינו לשנות את התודעה.

"אך, כיצד ניתן לשנות את המחשבה?

"המחשבה היא דבר המתרחש בתוכנו - אבל היא לא שלנו. לנו אין שליטה עליה כלל. המחשבות שלנו- רק מלוות אמונה.

"התמקדות Focusing - מזמינה אותנו להקשיב למחשבה, לאומונות שלנו על עצמנו;

"הקשבה ללא הזדהות, ללא שפיטה, עם המון סקרנות וחמלה.

"זו הקשבה עדינה ומיוחדת- המקשיבה למחשבה בגוף שלנו- כאשר היא מופיעה כתחושה.

"בלווי הנחייה, מקשיבים לתחושה בגוף כאשר היא מופיעה.

"כאשר אנחנו מקדישים מעצמנו באמת תשומת לב, והקשבה -

"התחושה משתנה. ההקשבה מרפאה. המחשבה מתאימה את עצמה.

"יחסים חדשים עם עצמנו מתכוננים- ובלי ששמנו לב-

"העולם השתנה.."

אורנה מור עמוס (2013), "היום הבנתי שעברתי שינוי". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 4/8/2013. נדלה בו ביום

"היום הבנתי שעברתי שינוי, ואני מודה למי שעזר לי להבין את זה, גם אם בדרך הקשה.

העלבון נחווה כגאווה . ההבנה הפכה להתפכחות. הוויתור הפך לעמידה איתנה. החולשה הפכה לכוח . האהבה השברירית הפכה לבטוחה.

"התוצאה אינה חשובה וגם לא תמיד ידועה, הדרך לימדה אותי שעור טוב וחשוב הלאה, הרגשה שעלי לנצור."

על התגוננות, קושי וסבל

אור שנפי (2013), "כל צעד וצעד שלי במחאה הזו". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 24/7/2013. נדלה בו ביום

"כל צעד וצעד שלי במחאה הזו, אני מתחזקת מתוך גילוי חולשות עצומות שלי, שאפילו לא חשבתי שהן חולשות. היכולת לסתום את הפה גם שבא לך כבר לצרוח והיכולת לא לענות אפילו כשיורקים לך בפנים, אנשים שמעולם לא פגשו אותך או ביררו מי אתה, אנשים שמניחים שהם יודעים על פי חוויות עבר אישיות משל עצמם. היכולת לסתום ולא לצאת צודק רק כי אם תתחיל לענות אתה יודע שזה לא יגמר ובדרך הזו שלקחת על עצמך, יהיו כל כך הרבה כאלו בהמשך. היכולת להתעלם היא כל כך קשה לי כבן אדם, אבל זו גם תמיד היתה החולשה שלי. כל צעד קשה לי והבכי עומד לי בגרון, בדיוק עוד שניה פורץ החוצה, אבל בכי שנובע מאבן שזזה בפנים וכואבת אבל זזה בכיוון נכון - היא מתפרקת. וזה כל כך כואב.. אבל - היא מתפרקת."

לאור נהלל מצטטת מתוך הקורס בניסים

"אי התגוננות היא כל מה שעליך לתת ובתמורה אתה נפטר רק ממה שמעולם לא היה ממשי כדי להביט ב"משיח" שבך. אי התגוננות היא כוח, היא מהווה עדות לזיהוי המשיח שבך והתגוננות היא חולשה, היא הצהרה שדחית את המשיח והתחלת לפחד מ"זעם האלוהים" ("קרמה"?), מה יכול להצילך עכשיו מפני רעיון השווא של אל זועם? מה יכול לvגן עליך עתה כאשר מה שאתה נדבק בו אינו אלא אשליות ? נכונותך להתנער מן האשליות היא כל מה שדרוש, העולם ממתין לרפוייך ולאושרך כדי שתוכל להדגים את ריפוי העולם. הרגע הקדוש יתפוס את מקומם של החטאים אם רק תישא איתך את תוצאותיו, ואך אחד לא יבחר לסבול עוד.

"הרפא כדי שתוכל לרפא והאמת תגלה לך כי בחרת להרשות לסמלי האהבה לתפוס את מקום החטא והאשמה, האמת תציב את נס הריפוי במקום שבו היו זרעי מחלה ולא יהיה שום אובדן, רק רווח.

"סבל הוא שימת דגש על כל הדברים שהעולם עשה כדי לפצוע אותך, תחייתו של החלק שאתה ממלא בהצלת העולם מהרשעה הוא היחלצותך שלך.

"נס בא לרפא, לסגור את הדלת על חלומות החולשה ולפתוח את הדרך לגאולתך ושחרורך.

"תם המסע (של הסבל) והוא מסתיים במקום שבו הוא החל, שום שריד לא נותר ממנו בשום אשליה ושום נקודה לא השארת כדי להסתיר את פני ה"משיח" (הגאולה) מעצמך, רצונך נעשה שלם וכעת צלמך באור, מאיר מכל דבר שחי ונע בתוכך כי הגענו אל המקום שבו כולנו אחד ואנחנו בבית." (הקורס בניסים)

להיות נביא בשער

אורנה עמוס (2013), "אתמול בחוף ניצנים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/6/2013. נדלה בו ביום

"אתמול בחוף ניצנים, טיילנו על הדיונות המדהימות אל עבר החוף. רגלנו שקעו בחול וההליכה היתה קשה. ברקע השמש כבר הודיעה שהיא רוצה לעזוב והירח מנגד מלא וזוהר עלה בשמיים. שיחה עם חבר פסיכולוג שהוא גם מורה לקפוארה . קפוארה עוסקת בחופש עם גבולות פנימיים ( ריקוד של עבדים שמצאנו נחמה בפורקן תחושת הדיכוי). השיחה התגלגלה וגילנו את המשותף בעיסוקנו, הוא בשינוי חברתי הוליסטי, נאבק בקפיטליזם בדרכו ואני בדרכי . הניצוץ בשיחה עלה כשגילנו שנינו שאנחנו מתמודדים עם אותן סוגיות בשדה הזה, כל נשמה בדרכה. השיחה היתה מעצימה ומחזקת. לרגע הצלחנו להבין את המעגל של המתריעים החווים בדידות מעיקה , היוצרת חרדה ולעיתים גם תוקפנות, כזו שאנו לא רוצים בקרבנו - גם מאלו הסובבים אותנו שנראה כביכול שהם ואנחנו עוסקים בדומה . הסתפקנו בהבנה עמוקה שהמיקוד פנימה ובניית הערוצים המנתבים לחיי עשייתנו את האנרגיה והעשייה המדויקים יותר למטרה הגבוהה שלנו, הם הדרך לסגת מאותו מעגל פוצע. שנינו היינו מחויכים בהבנה הזו. המשכנו ללכת אל החוף . שם כבר המתינו הבוקסות הגדולות עם מוסיקת הטרנס הרועמת לקראת שבת ... הבנו שהנה מבחן קטן נוקש על דלתנו. האם נצליח להתעלם מהרעש הזה מסביב, ביודענו על קיומו ונוכחותו הבלתי מתפשרת? התקרבנו אל החוף, רק הגלים הקוצפים נשמעו . והשיעור ממשיך בתוכנו ."

העולם החדש 1: למידה על הקצה של השינוי בין הישן לחדש

קצת על המקום הרגשי הזה, של העולם החדש, אפשר ללמוד בפרידה של דניאל דנסי ברכל מהבר קיימא, שהיה מקום עבודתה כמעט משך שנה שלמה:

דניאל דנסי בכרל (2013), "אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי בבר-קיימא". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"הבר-קיימא היה בשבילי תופעה מאוד מוזרה. וידוי: היו לי מעט מאוד רגעים של אושר במקום הזה. מצד שני מעולם לא חוויתי תחושת הקרבה, או שאני נותנת למען איזשהו ערך שגבוה ממני בלי לקבל חזרה. מהרגע ששמעתי על הבר-קיימא ידעתי שאני צריכה להיות שם. זו לא הייתה בחירה שלי, זו מעולם לא הייתה שאלה, המקום הזה היה מאתגר בשנה האחרונה, והיו ימים שאפילו סבלתי, אבל בשום שלב לא היה לי ספק שכאן אני צריכה להיות. מה אני אעשה, זה לא אני החלטתי, כנראה שזה אלוהים.

"היו לי כל כך הרבה אתגרים בכל כך הרבה מישורים, ומכל אחד מהם הפכתי לאישה טובה יותר, עצמאית יותר, בטוחה יותר, חזקה יותר, וחכמה יותר. אלו מכם שהיו שם לאורך כל הדרך ודאי ראו את השינוי שעברתי, וממשיכה לעבור בשניות אלו ממש. אני משחררת את הבר-קיימא והבר-קיימא משחרר אותי, מבקשת סליחה מכל מי שנפגע ממני בדרך, מבקשת סליחה מעצמי שלפעמים בחרתי לפגוע, וסולחת לכל מי שפגע בי.

"כל האנשים שעוררו בי השראה, שסיפקו לי שיעורים, שהיו שם בשבילי ברגעים קשים, אני רוצה לומר תודה לכם, לי, ולאלוהים.

והלאה להרפתקאה הבאה."

"[..]

"פשוט כמו ששמאל וימין התבטלו מבחינתי לפני שנה, כי המציאות היא בול באמצע וההגדרות הן רק הסחת דעת, בשנה הזו קפיטליזם וסוציאליזם התבטלו. אין הגדרות, יש רק אנשים, והם קובעים איך המערכת תיראה."

ועונה אופיר אביגד: (שם):

"מכל בחינה אמיתית הקפיטליזם נגמר, ועכשיו הגיע לתחנה הסופית ברכבת והנהג מבקש מכולם לרדת ואנשים מרוב חרדה שהם נולדו בקרון הזה לא מוכנים לצאת, אפילו שרכבת חדשה וחדישה יותר מוכנה כבר: רכבת המידע... בה מה שחשוב זה לא מידע כזה או אחר אלא היכולת ללמוד, ללמד, להיות הגיוני עבור אחרים, לתת לאנשים כלים להגשים את מה שהם רוצים.

"ולדעת איך לא להיות אידיוט גמור, זה גם יהיה חשוב כאן."

ואמיר כרמל (שם):

"בעולם הישן ניסינו להתאים את האנשים לאידיאולוגיות, בעולם החדש הרעיונות מתחילים לשמש את האנשים ולא להיות חשובים בפני עצמם. הסיפור שלך נפלא דניאל, ומראה שאת חיה בתודעה של העולם הבריא, העולם שבו לא משליכים את הקשיים והשריטות שלי על אחרים, אלא משתמשים בהם כדי ללמוד, להתפתח, לגדול ולעבור אבולוציה, ללמוד להיות אנושיים במלוא מובן המילה, ולא רק בצורה החיצונית. תודה ששיתפת אותנו."

העולם החדש 2: להשתנות ביחד כדי לשנות את העולם

נילי לרנר (2014), "בעיקבות הדיונים המאוד ריגשיים שמגיעים לקבוצה". קבוצת ביטקוין ישראלי בפייסבוק, 17/4/2014. נדלה ב19/5/2014

"מה שקרה כאן עם הישראקוין היה מוטומטם ומחורבן העתק מושלם לאיך שהעולם שאנחנו רוצים לשנות מתנהל. אין כבוד הדדי אין הקשבה, אין דיון מכבד אין שקיפות, אין נכונות להודות בטעויות, אין נכונות לשתף פעולה, אין התגיסות למטרה. אין שום נכונות להשתנות ביחד כדי לשנות."

שיר "ארנבת חופשייה" אלוני (2014), "רק יום אחד". פוסט על הקיר האישי, 4/7/2014. נדלה בו ביום

רק יום אחד זה לקח. אפילו פחות. עניין של שעות.

וזה דרש פתיחה אמיתית, מלאה, כנה, של הלב. אמון מלא.

והחלטה אחת: להפיץ אור ואנרגיות חיוביות.

התוצאה: הצטרפו אלינו היום לקבוצת מפיצי אור בפייסבוק חברים וחברות מהמגזר הערבי, שמשתפים אלינו מסרים של אהבה ופיוס. מהדהדים אלינו בחזרה את האור ששלחנו.

היום יותר מתמיד, אני מאמינה שהמציאות היא עניין של בחירה, וברגע שאנחנו מחליטים מה המציאות, אנחנו יכולים ליצור אותה, אם רק נאמין ונהיה פתוחים לזה לחלוטין.

ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי?

שואל אופיראביגד, מנהל דף הקונספירלה, אשר מציג לכמה אלפי א:נשים את העולם החדש:

אופיר אביגד (2013), "טוב, שאלה מעניינת". פוסט על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013, נדלה בו ביום

"נגיד מישהו רוצה להתנדב בלהפוך את העולם למקום טוב יותר, ולא בלעזור לחלשים אלא בלהקים עולמחדש.

"לאן שולחים אותו?"

ועונה לו דן (דנדן) דיימל (שם, בתגובית):

"אז ככה , מוזמן לקרוא את שנכתב כאן עבורך לא ברפרוף פייסבוקי רגיל אלא באמת לקרוא ואולי אף להפנים . קודם כל אפשר להתחיל בלהבין לאינסוף שהכל כבר בסדר (ב - סדר ... בתוך סדר ) והכל קורה מדוייק . העולם כולו נמצא בשלב דומה לשלב הגולם (רוב העולם בתרדמת ועיוורון כמעט מוחלט כלפי מה שקורה עיין ערך רוע , שחיתות רצח וכו' ... החדשות הטובות הן שהגולם עתיד להפוך לפרפר וזקוק לתמיכה שלנו כאן בני האדם (המהווים צינור בין שמים לארץ...) . אם הגעת עד לכאן והבנת ולו משהו קטן ממה שנכתב כאן עבורך אז נמשיך ( :

"המלצתי אם כן עבורך היא להיות בהקשבה ללב ולגוף המדבר איתך כל יום - כל היום ...ולא למיינד פאק שעולה במחשבות ... (כי המחשבות הן לא אתה ... הגיע הזמן שבני אנוש יתחילו להפנים אט אט ... ) והשביל חכם מההולך בו... וצעד אחר צעד עקב בצד אגודל תוכל לראות איך הדרך נפתחת עבורך בכל רגע ורגע , ותוכל לראות עובדה פשוטה : ברגעים בהם אתה רואה את האור שלך ואת הטוב שלך תוכל לראות את הטוב שבאחרים ובכולם (גם אם הוא רוע מוחלט... ) על כן כל שנותר לך לעשות הינה עבודה פנימית שהיא בעיקרה מנוחה... מנוחה אמיתית ואותנטית בתוך כלי הרכב שקיבלת (הגוף שלך ) ולהרגיש כל פעם קצת וכל פעם מחדש את הנהג שמוביל אותו ... ופשוט להבין שאתה הנוסע ... אז כל תפקידך הוא פשוט לקבל את הנסיעה ! ברגע שתלמד להיכנע ולקבל אותה לאינסוף , באופן טבעי ואפילו אוטומטי (כמו הנשימה שפשוט קורת מעצמה ) תבחין שאתה פשוט מקבל את מה שקורה ואין לך שום צורך (כמעט ) להגיע במשא ומתן עם החיים , ואז גם אין צורך בפירושים של החיים ואין צורך בכלום בעצם . חוץ מהחיים עצמם ( :

"ייתכן שכל זה נשמע לך מופרך ואף מעורפל כמעה (תלוי במקום בו אתה נמצא ) במידה וכן אתה פשוט יכול להתחיל בלזרוק לכל הרוחות את כל מה שאי פעם למדת (עיין ערך בתי ספר צבא ,חינוך קלוקל , מורים פצועים ... ומערכת חינוך המחנכת לרובוטיקה ... ) ופשוט אט אט להתחיל להיזכר באור הצרוף והאהבה הטהורה שאתה . מה שעשוי מאוד לתמוך את כל זה - זה פשוט להתבונן בתינוקות ולהיות לידם ולהרגיש את ההילה המרפאה שלהם נטולת השיפוט כלפי כל דבר . ואט אט תיזכר במה באת לעשות כאן (אחד בא להיות מורה , אחר הגיע להיות מרפא וכו' ) והיופי הוא שכולנו מורים וכולנו מרפאים ורוב האנושות פשוט אינה רואה זאת . אז עקב בצד אגודל... ואם נהיה קשה בדרך , אל תשכח שזהו רק קושי ואין מה להזדהות איתו ... פשוט להתבונן בו ולתת לו להיות . טוב ... זו ללא ספק התשובה הארוכה ביותר שנתתי בחיי למישהו שאינני מכיר בכלל (לא שאני מחזיק בתשובות אך מדי פעם שהרגע הנכון מגיע משהו כזה קורה ... ) פשוט פתאום הרגיש ככה ( :

"אם תיקח רבע ממה שכתוב כאן - אתה על הסוס ! תבורך ידידי ( :

"תקשיב קצת לשיר כאן אולי הוא יועיל לך במשהו..."

אורי פורת (2014), "נורמלי זה בקושי ממוצע". אקטיביזן - מעבר לשער התופעות זורם נהר הטאו. וכל השאר הבל הבלים. (בלוג). נדלה בו ביום

אנחנו משועבדים למערכת, ואנחנו לא מודעים לזה.

אנחנו מורגלים כל כך לספור שקלים, לבחור מתוך פחד ולהתנהל בחיים בתודעת מחסור. עד שברגע האמת, רובנו מעדיפים להשאר בעבודה שלא טובה לנו, במערכת יחסים שאנחנו לא שלמים איתה, או בכל סיטואציה אחרת, כל עוד היא מוכרת ונוחה לנו. רק שלא נצטרך לצאת אל שדה אי הודאות של האפשרויות. וחבל, כי רק משם יכול לבוא שינוי.

הרי איינשטיין אמר כבר ש"אי אפשר לפתור בעיות על ידי שימוש באותה צורה חשיבה שבה יצרנו אותן".

בהרצאה מאלפת על פסיכולוגיה חיובית והקשר בין יעילות לבין אושר, מציע הפסיכולוג שון אקור דרך חדשה להסתכל על העולם ולפעול בו.

בין היתר, הוא טוען שם שאם נתרגל את המוח שלנו לחשוב חיובי ונחזק את שרירי האושר, נהיה יעילים יותר, ונחייה חיים מספקים יותר, ובריאים יותר.

אז התפטרתי מהעבודה שלי בגלל שאני לא רוצה לקום בכל בוקר וללכת למשרד. אני רוצה לחיות חיים מלאי סיפוק, ולעשות את הדברים שעושים אותי מאושר. ויותר מזה, אני לא מאמין שאימליים, עצומות אינטרנטיות, ושאר מחאות וירטואליות (או לא וירטואליות) הן אלה שישנו את העולם. נכון, יש לדברים האלה חשיבות בכמה רמות. ראשית, יש מצוקות שצריך לפתור עכשיו, והדרך לפתור אותן היא להפעיל לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות. שנית, ולא פחות חשוב, עצם ההשתפות במחאה שכזו, אפילו כשמדובר רק בלשלוח אימייל או בלעשות "שייר" בפייסבוק, מרגיל את הציבור להיות מעורב בתהליכי קבלת ההחלטות.

אבל לי זה לא מספיק. אני הולך ומבין שהדרך שלי לשנות באמת את העולם, עוברת דרך האושר האישי שלי. וכל עוד אני משקיע את מרבית היום שלי בלהתעסק במה ששלילי בעולם, אני אסתכל על החיים דרך משקפיים שליליות, וזה יהיה מבאס, וזה יקשה עליי מאוד לראות את הפתרונות הזמינים לנו, ולפעול לקידומם. הבחנתי פתאום שהחיים שלי מלאים באנרגיה של כעס, מאבק ואלימות. אני לא יכול להיות מאושר ככה, ואיך אני יכול לשנות את העולם לטובה כשאני עסוק בלהרגיש חרא?

אז יצאתי משם, כי אני לא רוצה לשנות את העולם. אני לא רוצה להלחם באף אחד, לא משנה מה הסיפור מאחורי זה. אני כאן כדי ליצור עולם חדש, עולם טוב יותר, ובשביל זה, (וההרצאה מקודם גם נותנת אישוש מדעי לטענה הזו), אני צריך להיות מאושר בעצמי קודם.

המערכת שאנחנו חיים בה מתוכננת להיות לא יעילה. הדברים הטובים לא מקודמים, כי כדי שהגלגל ימשיך להסתובב, צריך שלאנשים תהיה עבודה, ושהכל יזרום כמה שיותר לאט. אחרת, הטכנולוגיה תתקדם מהר יותר מהכלכלה, והכל יקרוס. אולי לאנשים יהיה טוב יותר, אבל צריך לעבוד איזה שהיא קפיצה תודעתית כדי להיות מסוגלים להבין את זה. הרי מה יותר הגיוני מלתת לאנשים להחליט בעצמם בנוגע לדברים שנוגעים ישירות אליהם? בין אם מדובר בשיפוץ רחוב, או בהחלטה האם לבנות בית ספר במקום חניון או במקום גינה ציבורית, ובין אם מדובר בהחלטות גדולות יותר, הנוגעות לכסף ולחיים של כולנו. רוב נבחרי הציבור שייכים עדיין לדור הישן, שבאמת מאמין שאי אפשר לקבל החלטות בקבוצה גדולה של אנשים.

אני מאמין אחרת, כי ראיתי את זה קורה.

יצא לי להיות שותף להפקה דמוקרטית של פסטיבל לאלפי אנשים, להיות מעורב בהקמה של בר- מסעדה קואופרטיבי בבעלות מאות אנשים, ולקחת חלק מעוד ניסיונות והתנסויות רבות ומגוונות בדמוקרטיה ישירה כזו או אחרת. אין לי ספק שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד בתחום הזה, ואני ארחיב בפוסט אחר קצת יותר על השינוי התודעתי שלדעתי העולם עובר ממש עכשיו בהקשר הזה, אבל השורה התחתונה היא המשמעותית:

ציבור גדול יכול לקבל החלטות ביחד ולהיות אפקטיבי.

המפתח הוא להתרכז בדברים החיוביים, ולראות כל הזמן איפה אפשר להתקדם ולהשתפר עוד, במקום להסתכל על הזמן על מה שלא בסדר. ככל שאנשים עושים יותר את מה שהם אשכרה נהנים לעשות, ככה הם מתקדמים מהר יותר, ומביאים תועלת רבה יותר למטרה הגדולה.

זה נכון לפרויקטים ספציפיים כמו שזה נכון לחברה האזרחית כולה.

יש המון דברים להאבק ולמחות עליהם, אבל העולם לא משתנה כשעומדים מנגד וצועקים, גם אם צועקים חזק. את הלקח הזה למדנו במחאה החברתית של קיץ 2011. מאות אלפי אנשים יצאו לכיכרות באמונה שהפוליטיקאים יבינו שהם טעו, ושאנחנו רוצים אחרת. מה שיצא לנו מזה זה יאיר לפיד, אותו שום הדבר בתלבושת יותר נוצצת. לפיד לא רוצה לעשות רע, הוא פשוט לא מבין אחרת. הוא גדל כל החיים במציאות שבה ברור מאוד מה אפשר ובעיקר מה אי אפשר. ובמקום בו הוא נמצא היום, אין לו את היכולת או את הפריבילגיה לחלום.

העולם לא צריך תוכניות חדשות. הוא צריך אנשים עם חזון חדש. (דניאל קווין)

אנשים שמסוגלים לדמיין אותו אחרת, ולפעול בכיוון. הרעיון הזה של לחשוב ולדבר על פתרונות, על מה אפשר לתקן, הוא הרעיון שלדעתי יכול להביא לכולנו באמת כיוון חדש להתפתח בו.

אני מסתכל על העולם שלנו ורואה כמה דברים כבר הצלחנו להשיג, ואני מסרב להיות פאסימי. אני בטוח שהמין האנושי מסוגל לצאת מהברוך שהוא נכנס אליו. אני יודע שאפשר ליצור עולם שבו יש משאבים שזמינים לכולם, שבו אנשים חיים בשפע, ושבו גם הטבע שאנחנו חלק ממנו נהנה מהקיום של בני האדם. אנחנו רק צריכים לשנות את מצב התודעה שלנו, וזה משהו שניתן לעשות באמצעות אימון פשוט. שון אקור מציע לתרגל חיוביות, ולגלות איך זה משפר לא רק את מצב הרוח שלנו, אלא גם מוביל אותנו לפרודוקטיביות ולהצלחה. יש דרכים נוספות לעשות את זה. מה שחשוב הוא שנבחר בצורה מודעת.

ברגע שכמות גדולה מספיק של אנשים תפסיק לקבל את העובדה ש"ככה זה" ותתחיל לחשוב איך זה יכול להיות, אנחנו נגלה שהשינוי קורה הרבה יותר מהר משחשבנו. המערכת מורכבת מאנשים, וכשהאנשים יתחילו לחיות אחרת, המערכת הזו תשתנה ביחד איתנו. אנחנו יכולים רק לעשות את הכל על מנת שהשינוי שאנחנו מקדמים או לוקחים בו חלק, יהיה שינוי לטובה.

על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה

כרמן אלמקייס מצטטת את ברכה סרי ז"ל

כשליבך יהא נכון אישה

לאהוב את גופֵך

להלל את נוגה דרכך

וטוב ליבֵך.

כשליבך יהא נכון אישה

ואמונתך מוצקה

ואמִתֵך ללא דופי

ייקָרה בדרכך אישך

הטוב בגבָרים.

כשנאמנה תהא מלאכתך

ירחקו ממך תועי הדרך

ושבורי הלב.

כשטהורה תהיי מזוהר החמה

יבושו מפנַיך

כל נושאי האשמה.

כשגופך שלם ונכבד

כנשמתך הטובה

ידבקו בך לאהבה

יודעי אמת

אסופֵי שלווה.

[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387271,00.html כנרת טל מאיר (2013), " האם אפשר לשלוט במשיכה המינית שלנו?" YNET-יחסים, 2/6/2013, נדלה בו ביום]

"מה מושך אותנו?

לפני שנבדוק מה אפשר לעשות בקשר למשיכה, נבחין בין שלושה סוגי משיכה:

"א. משיכה פיסית, ראשונית, המבוססת על מערכת הטבעות בסיסיות ולא מודעות, שנוצרו כנראה בגילאים מוקדמים.

"ב. משיכה כביטוי לצורך שלנו להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. חלק מן האנשים נמשכים למי שמעורר בהם את התחושות הללו: יש מי שתמשך לגבר בעל ביטחון עצמי גבוה, מצליחן, כזה שנשים אחרות מסובבות אחריו את הראש.

"קירבתו של אחד כזה וההתעניינות שלו בה, גורמות לה לחוש בעלת ערך. אחרת תמשך לגבר עדין, כזה שזקוק לתמיכה ולרוך אמהי. היכולת שלה למלא אחר הצרכים שלו ואולי גם לשלוט בו, היא שתעורר בה תחושה של ערך עצמי ומשמעות.

"ג. משיכה כביטוי לתחושת חוסר הערך העצמי שלנו. חלק מן האנשים נמשכים דווקא למי שמעורר בהם את הצורך להוכיח שוב ושוב שהם בסדר, ולעיתים קרובות, לא משנה מה יעשו, תמיד יישארו 'לא בסדר' בעיני אותו אדם. משיכה מן הסוג הזה היא הגרועה ביותר, משום שהיא גורמת לנמשך לרצות תמיד את זה שאינו מעוניין בו. היא גורמת לו לחלום על מי שלעולם יהיה בלתי מושג – ולסלוד – מכל מי שהופך להיות מושג.

"[...]

"להרחיב את גבולות המשיכה

"מניסיוני בעבודה עם 'נמשכים ונמשכות', סינגלס וזוגות, מצאתי שאנו יכולים להרחיב את גבולות המשיכה שלנו ולא רק להימשך באופן אוטומטי, כימי ובלתי נשלט, אל מי שהלא מודע שלנו בחר להמשך אליו. על מנת להרחיב את גבולות המשיכה, יש לבסס הנחת יסוד חשובה אחת: אנחנו ורק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו מתוך התפיסות שלנו, ובידינו היכולת לנהל את המערכת הרגשית שלנו. לכן - כל עוד אתם מאמינים שמשיכה היא דבר בלתי נשלט – אינכם יכולים לעשות דבר על מנת לטפל בה.

"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה, תלויה למעשה ביכולת לשלוט בתחושת הערך העצמי. ככל שזה יהיה גבוה יותר, כך יש סיכוי גדול יותר שטווח האנשים שתמשכו אליהם יהיה גדול יותר, ויכיל יותר אנשים נעימים, טובי לב, שמחזרים אחריכם ומתייחסים אליכם יפה. מצד שני, ככל שהערך העצמי שלכם נמוך יותר, תבחרו להימשך תמיד אל אלה שאינם מעוניינים בכם וגורמים לכם להרגיש שאתם 'לא באמת שווים'.

"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה תלויה גם ביצירת תאום בין הרצון המודע בזוגיות - לבין הלא מודע שכנראה חושש מפניה. אנשים שנמשכים אל הבלתי אפשרי חיים למעשה בפחד לא מודע מפני זוגיות אמיתית. המערכת הלא מודעת שלהם מתעתעת בהם ומשדרת להם 'הוא לא מושך', ביחס לכל אדם שמהווה פוטנציאל אמיתי לזוגיות.

"לכן - על מנת ליצור זוגיות אמיתית שיש בה משיכה ואהבה הנשארות לאורך זמן, רצוי לעשות מספר דברים, כולם נעשים באימון ליצירת זוגיות:

"א. לחזק את הביטחון העצמי, ההערכה העצמית והכבוד שלכם לעצמכם.

"ב. להצהיר על מערכת הערכים החשובה לכם באמת, ולבחור בן זוג המחזיק במערכת ערכים דומה.

"ג. להכיר את מערכת התפיסות הלא מודעות שלכם ביחס לזוגיות, ולהרגיע פחדים לא מודעים מפני זוגיות ארוכת טווח.

"ד. להאמין שמגיע לכם לחיות חיים שאין בהם פשרה.

"ברגע שתעשו את הדברים הללו, תמצאו את עצמכם נמשכים אל מי שנמשך אליכם. זו לא תהיה פשרה. זו תהיה אהבה. כזו שניתן להגשים, ולהפוך לזוגיות טובה וארוכת שנים.

"בהצלחה!"

unfriend

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151664822094226&set=a.10150323606084226.351272.634049225&type=1

https://www.facebook.com/lior.kayavishai/posts/10203083575143023

בדידות 2.0: לדעת להיות לבד זה המפתח למיגור הבדידות

שירלי טורקל בTED אנימציה בנושא של שימי כהן

unwar

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151854822109226

10 הנקודות של יוס ברוך

יוס ברוך (2013), "מה אפשר לעשות?". האי היווני - בדרך למהפכה עממית, תרבותית ואנושית (בלוג) (אין תאריך מדוייק). נדלה בתאריך 25/10/2013

"איך משנים את המציאות? איך אני, הקטן יכול להשפיע על העולם הגדול הזה, עם המערכות הגדולות החזקות כל כך, עם הפוליטיקה הממוסדת, עם התאגידים, עם מקום העבודה שאני תלוי בו לקיומי ולפרנסת משפחתי?

"יש לא מעט תשובות, אבל אני אנסה לתת פה אני מאמין קצר, של דברים פשוטים וקלים שאפשר לעשות, כל אחד ואחת בקטן, בחלקת האלוהים שלנו, כדי להשפיע ולשנות, יחד ובגדול. אשמח לשמוע עוד רעיונות והצעות.

"הנחת היסוד כאן היא שכל המערכות הגדולות – מדינה, בנקים, מקומות עבודה, רשתות שיווק, מערכת הבריאות- כולן צריכות אותנו, הההמונים והצרכנים, לשם קיומן. הן תלויות בנו, הן קיימות כדי לשרת אותנו, ומרגע שאנחנו מבינים את הכח שיש לנו עליהן כשאנחנו מאוגדים, כל שנותר לנו הוא למקסם את הכח הזה.

"אם כן, לפניכם הדרך הקלה לתיקון עולם, בעשרה צעדים פשוטים:

1. מצאו אפיקי השפעה מהנים, ובקיצור- תהנו מהדרך. אל תעסקו בפעילות שינוי או פעילות פוליטית שאינכם נהנים ממנה, או שאתם חלילה סובלים ממנה. אם היא גורמת לכם סבל, אתם לא צריכים להיות שם.party-ideas

2. התאגדו באיגוד מקצועי. אם אין לכם איגוד מקצועי במקום העבודה, אתם יכולים להקים אחד. רוב ארגוני העובדים הקיימים החלו מחבורה של שלושה או ארבעה עובדים שהחליטו לשנות את התנהלות מקום העבודה והתנאים שלהם. כח לעובדים (ארגון עובדים דמוקרטי) הוא ארגון מצוין להתאגד בו. גם מען הוא ארגון טוב. אפשר להתאגד גם בהסתדרות העובדים הכללית. עובד מאוגד הוא עובד מוגן יותר, תנאי העסקתו הוגנים יותר, ואופק ההעסקה שלו ארוך יותר. בדוק.demo-mishpachtonim

3. צירכו חדשות ממקורות מגוונים. מהדורת החדשות של ערוצי התקשורת הפופולאריים לא תמיד משדרת את האמת המלאה. זו לא קונספירציה, לכלי התקשורת המרכזיים יש אג'נדות, מוטיבציות עסקיות ופוליטיות, וגם לוחות זמנים עמוסים על גבול הבלתי אפשריים. יש מגוון ערוצי תקשורת אחרים המאפשרים חשיפה למציאות רחבה ומעניינת הרבה יותר. כמה דוגמאות: העוקץ, קפה גיברלטר, העולם אחרת, מגאפון, במחשבה שניה, J14 (אתר המאבק החברתי). (אם פספתי\השמטתי משהו, סליחה, ושתפו אותי).Unplugthesignal_download2

4. לכו להפגין פעם בחודש. צאו מהבית, כיתבו שלט על לוח קרטון, קחו את הילדים בעגלות ואת בן\בת הזוג, ולכו להפגין. הפגנות הן המסיבה הכי טובה בעיר, והן לא עולות שקל. זה גם חינוך טוב לילדים. כן, הם אומרים שזה לא תמיד אפקטיבי, הם אומרים שזה סתם לצעוק, הם אומרים שהם אדישים. זה ברור- מה ציפיתם שהם יאמרו? הם הרי רוצים אתכם זומבים אדישים בבית, רואים פרסומות ומכורים לקניות. זה לא נכון. הם סופר רגישים לענין הזה. אין אדם שמפגינים מול ביתו או משרדו, שלא מושפע מזה. הפגנות הן אמצעי הלחץ ההמוני האפקטיבי ביותר כדי להשפיע על אנשים. בגין הלך הביתה בגלל הפגנות. רבין, להבדיל, סבל מהן רבות, וזכה לרגעי חסד של נחת בזכות הפגנת השלום בערב בו נרצח, ואפילו ביבי להבדיל הקים את טרכטנברג בגלל הפגנות. בקיצור- לכו להפגין. זה גם כיף לא נורמלי :) הפגנה-בדרך-לצעדה

5. השמיעו את הקול שלכם. גם אם אתם ביישנים. גם אם אתם לא סופרים מהוללים. גם אם אתם חושבים "מה זה כבר ישנה?". יש לכם קול, ויש לכם דעה, השמיעו אותן. זה ישנה. השמיעו אותו במקום העבודה. השמיעו אותו אצל חברים. השמיעו אותו אחת ליום בטוקבק או בשיתוף בפייסבוק. קול ועוד קול ועוד קול בסוף יוצרים רעש גדול. ורעש גדול בסוף מזיז דברים.TK871842)_wa

6. אל תפחדו מביקורת. אל תחששו מהתנגדות. ביקורת מוצדקת היא דבר שצומחים ממנו. ביקורת לא מוצדקת, למי אכפת ממנה בכלל?{F69C8DC3-CA52-4EA5-B6AC-67FEE78C5CF6}

7. צמצמו צריכה. הבגדים שלכם הם על הכיפק. התסרוקת שלכם מעולה. הנעליים הישנות נוחות וכף הרגל התרגלה אליהם. אתם לא צריכים אייפון מהדגם האחרון. האוטו שלכם לא מגדיר אתכם. גם לא השעון, האייפד, הלפטופ, הספה בסלון והכוננית. אתם נמדדים יותר בזכות החיוך, החכמה, הנשמה, המילים והאופי שלכם, מאשר בזכות הבדים שאתם לובשים והחפצים המקיפים אתכם.

8. הקיפו עצמכם באנשים. היו כמה שיותר במחיצת אנשים אחרים, בדיאלוג, במפגשי חברים, בטיולים, בפיקניקים. המערכת רוצה אתכם מבודדים, מנוכרים נוחים להלעטה כמו פרות בכלובים. האדם הוא חיה חברתית (אריסטו). זיכרו – אנשים נותנים לכם כח. ואתם נותנים להם.open_siach1

9. כבו את הטלוויזיה. היא לא צריכה ללוות את היום יום שלכם. אתם לא צריכים את הטרטורים שלה מהתארגנות הבוקר ועד חצי שעת החסד שלפני השינה. תנו למוסיקה ללוות אתכם. תנו לשקט. תנו לציוץ ציפורים, לנביחות כלבים, לספרים, למה שבן\בת הזוג רוצים לומר לכם, לילדים שלכם, להורים שלכם. מגישי הטלוויזיה לא ילוו אתכם בבית החולים ולא יבואו לבקר אתכם בבית האבות. הם לא ישמחו בשמחתכם ולא ינחמו אתכם בשעת עצב. הם לא באמת בני אדם ממשיים, הם לא נוכחים בחייכם. הם מתפרנסים מלספר לכם סיפור שמישהו אחר רוצה שתשמעו. הקשיבו לסיפורים שמעניינים אתכם. כיתבו אותם בעצמכם.3961355144_cde9b4db4b_z

10. זה שלכם הדבר הזה. החיים שלכם. לא שלי. האופק פתוח. אני משאיר לכם את הסעיף הזה. מלאו אותו כרצונכם"

צוות מחבקיםות

http://alllies.org/blog/archives/33845 חיבוק במקום תוקפנות - כך מתמודדים עם אלימות ושנאה

ביחד

לגעת

על האמפתיה והסימפתיה (סרטון וידאו)

מאוד כדאי לתמלל את הוידאו הזה ותודה לליאור מנצ'ר

הכח של האומץ לגעת באחר, הוא הכח שבו אנו מצליחותים לשנות את המציאות.

איריס שגב (2013), "خيارنا السلام. דווקא שלום". פוסט עם תמונה בפייסבוק (קודם באמצעות תנועת "Crack in the Wall"), 30/6/2013. נדלה בו ביום

"אלה החיים האמיתיים בעיני. לגעת אחד בשני. גם אם הנגיעה היא לא פיזית, אלא במילים כתובות. רציתי שאיסמעיל חטיב, אבא של אחמד, ידע שגם אני איבדתי בן במלחמה הקשה וחסרת הפיתרון הזאת. אין בי כל כעס על כך שהערבים הרגו את בני, יש בי כעס על האנשים שלא עושים מספיק כדי להפסיק את המלחמות האלו. יש בהם יהודים, יש בהם ערבים, יש בהם אנשים מכל העולם. אבל הם כולם מנהיגים והם מחנכים אותנו שהמלחמה שלנו צודקת.

"אנחנו – בני העמים – בוודאי היינו מסתדרים בינינו. בעיקר אנשים כמו איסמעיל וכמוני , שאיבדו את בניהם בגלל הצדק המעוות הזה. כי אנחנו יודעים מצוין שלא יכול להיות שום דבר צודק במוות של ילד.

"הבן שלי לא היה ילד. הוא היה גבר נשוי, בן 28, אב לילד בעצמו. בנו – נכדי - היה בן שנתיים וחצי כשאביו נהרג. בעוד מספר שנים גם נכדי יגויס לצבא וימשיך להילחם את המלחמה ה"צודקת" הזאת. הוא, עוד יותר מילדים אחרים, ירצה להיות לוחם כמו אבא שלו. אני רוצה לסתום לו את האוזניים ואת העיניים – שלא יראה ולא ישמע את מה שמלמדים במדינה הזאת – שהמלחמה שלנו היא מלחמה צודקת.

"בסרט אומר איסמעיל חטיב שיותר קל לנו, היהודים, להתמודד עם הרג, עם מחבל מתאבד שיבוא ויהרוג בנו, מאשר עם מעשה אציל ואנושי כמו שהוא עשה. אני חוששת שזה נכון."

להתאגד

אמנון רבינוביץ' (2013), פוסט בפייסבוק, 26/4/2013, נדלה בו ביום

"אני לא רוצה לבאס את ההתלהבות מהתגובות שרצו בפייסבוק, אבל יש לי סיפור חשוב לספר למען תדע ההיסטוריה של מאבקי הזכויות איך מנצחים נצחונות וירטואוזים.

"אי אפשר שלא להודות מקרב לב לגופים ולאנשים שתמכו ולחברי המועצה ולפעילים הפוליטיים ולמתראיינים לתקשורת.

"אבל מה שהביא את הסיפור הזה לסיום, לא היו גופי ענק. ולא פוליטיקאים משומנים. וגם לא כתבות גדולות בערוץ 2. אלו היו מורים פשוטים. "סתם" מורות ומורים. שפעלו מאהבה אחד לשניה. שכל מה שהם רצו, זה שיהיה להם מקום ותנאים ראויים לחנך בהם.

"והאנשים האלו גם עשו משהו מאוד מיוחד שאולי פעם היה לו מעמד של כבוד. קוראים לו: ועד המורים. ממש ככה. כן, כן, אלו שמספרים עליהם שכל היום בישיבות הם מתווכחים אם לקנות קפה עלית או טייסטר צ'וייס. אלו שדואגים למתנה בערב פסח. אלו שיכולים גם להביא את מורות ומורי בית הספר ואולי גם עוד רבים אחרים לחיים טובים יותר.

"כל מה שהיינו, זו קבוצה של מורות ומורים שעשו את זה ביחד. ועם הרבה עבודה שחורה. ממש הרבה. של פגישות ושיחות טלפון, וכתיבת מכתבים, ומעבר על תלושי שכר, והחתמת מורים וישיבות אין סוף. עם הייעוץ המשפטי, ואגף כספים, ואגף תקציבים, ואגף כ"א ועוד הרבה דברים "אפורים" שלא מצטלמים כל כך טוב. אפשר להסתכל על זה איך שרוצים. דברים התחילו לזוז, רק כשהיו ממש הרבה מורים שחתומים יחד על מכתב נחוש וחד שמאוד מאוד כדאי להקשיב לו.

"למה אני מספר את כל זה? כי חשוב שכל מורה ומורה בארץ הזאת וכל פעיל חברתי שמכבד את עצמו ידע. יש כאן סיפור חשוב. כדי לנצח לא חייבים להיות פוליטיקאים גדולים. וגם לא חייבים לדעת להצטלם טוב. ולא חייבים קשרים במקומות גבוהים. זה לא סקסי, אבל זה אמת: כדי לנצח צריך לפעול ביחד. לאורך זמן. וצריכים להיות מוכנים לעשות הרבה מאוד עבודה שחורה."

אמון

• גם א' פורת.

ברוך אורן (2013), "אמון." בלוג הועד המנהל, אתר שישה צבעים, 22/4/2013. נדלה בו ביום.

המנעות משיפוט

דניאל עוז (2013), "מוסריות זה לפעמים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

ברוך אורן (2013), "לאחרונה, סביב יום השנה לטראומת סילמן". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 19/7/2013. נדלה בו ביום

"לאחרונה, סביב יום השנה לטראומת סילמן, עולה שוב הצורך לתת לכאב להכתיב לנו את מודוס המחשבה השטחי, זה של ה fight or flight, "הילחם או ברח".

"מודוס המחשבה שמבקש לחלק את העולם ל"טובים" ול"רעים".

"תקשיבו, העולם כידוע מתחלק לשתי קבוצות - הקבוצה עם האנשים שמחלקים את העולם לשנים והקבוצה של האנשים שמסרבת לחלק את האנשים כל הזמן לקבוצות וקטגוריות. הקבוצה השניה, זו שבה יש רתיעה גדולה משיפוטיות, ובה יש רצון גדול לצמצם ולהגביל את השימוש בשיפוטיות, ואם כבר נאלצים להשתמש בשיפוטיות אזה עושים זאת רק במידה ורק תחת זכוכית מגדלת. וזו היא כנראה הקבוצה התודעתית שאליה תנועת המחאה מכוונת."

אסי עזר על שי פירון: עוד בנושא

אסי עזר (2014), "יש לנו אויבים בקהילת הלהט"ב, אני לא חושב ששי פירון הוא אחד מהם"

לפני מספר חודשים הוזמנתי על ידי שר החינוך פירון למפגש עם ראשי מערכת החינוך. הקרנתי שם את הסרט שלי "אמא ואבא יש לי משהו לספר לכם" ומיד אחרי שוחחנו על הסרט. פירון הציג אותי ובדבריו אמר משהו שמאד הכעיס אותי. אני לא זוכר את הניסוח המדויק אבל השתמע מפורשות מדבריו שנטייה מינית היא משהו שניתן לשנות. כעסתי. מאד. אתה לא יכול להזמין אותי לשבת לידך כדי שתיראה נאור ומתקדם ובאותו זמן להגיד משפט כל כך מיושן, חשוך והומופובי. התווכחנו, ליד כל סגל מערכת החינוך הבכיר. כעסתי עליו. אבל ניהלנו ויכוח ענייני ומכובד.

כל היום חשבתי על הויכוח שלנו אחר כך. והאמת, לכשנרגעתי, כעסתי על עצמי שכל כך כעסתי עליו. למה? כי לפחות הוא מנסה. לפחות הוא בוחר לנהל דיאלוג, גם בידיעה שהוא ישלם על כך מחיר גדול מול הקהילה שממנה הוא מגיע. והוא עושה דרך. כמו שההורים שלי (שאמרו דברים חשוכים לא פחות) עשו ועושים דרך. ואני בוחר לכבד את זה. אתמול התפרסם ראיון עם השר פירון שגם שם, הוא אמר טקסט מבאס מאד לקהילה ולכל מי שמאמין בשיוויון. טקסט מבאס מאד שיוצא משפתיו של שר החינוך, מי שאמור להוות דוגמא לכל מורי ומחנכי ותלמידי ישראל. אפשר לראות את ההשלכות החמורות לדבריו של השר פירון בטוקבקים. הוא מקבל חיבוק חם מכל מיני הומופובים עלובים. מבאס. ושוב, כעסתי עליו. מאד. וראיתי איך בפייסבוק חבריי הגאים קורעים לו את הצורה, וכמעט שעשיתי את זה גם אני. אבל אז החלטתי שלא. כי די. מותר למישהו לחשוב אחרת ממני, כל עוד הוא מוכן להקשיב לי, כל עוד ברגע האמת (בהצבעות בכנסת) הוא מצביע נכון! לא אצטרף ללינצ'ים הפייסבוקים הכל כך רווחים לאחרונה, כל עוד אני רואה בוודאות שהוא עושה כל מה שהוא יכול כדי ללמוד ולהבין מי אני. ובעיני הוא עושה. חברים, שי פירון הוא כרגע הרב היחידי שבאופן מוצהר וגלוי מנהל דיאלוג בריא עם קהילת הלהט"ב. ונכון, לפעמים זה דיאלוג מעצבן, ומכעיס אבל אין מה לעשות, לא הכל שחור ולבן. והכל הוא כן תהליך. אני בוחר לכבד ולהעריך ולהמשיך לנהל דיאלוג, כי עד כה, ברגעי האמת, כשהגיעה העת להצביע בכנסת ולשנות משהו עבורי ועבור הקהילה שממנה אני מגיע, שי פירון עשה את המעשה הנכון. ואני מאמין בלב שלם שהוא ימשיך לעשות כך, גם אם לעיתים זה מתנגד עם הערכים עליהם הוא גדל והתחנך. יש לנו אויבים בקהילת הלהט"ב, אני לא חושב ששי פירון הוא אחד מהם.

קהילת הברנרים (Burning man): קבלה רדיקלית ככלי ליצירת מרחב ביטוי

ברנינג מן הוא פסטיבל אומנותי שמתקיים בכמה מקומות בעולם. ראו גם הפוליטיקה של הברנינג מן. הפסטיבל הוא מעין איזור אוטונומי זמני, המופק כעיר מדברית מנותקת מהמציאות הקפיטליסטית - ובה מתקיימים ערכים שונים, בין היתר אי-מסחריות וכלכלת מתנות.

ראו גם הפוליטיקה של הברנינג מן

מסביר על 10 הכללים של הברנינג מן ראוי לחבר למייקל סטון לגבי מגוון, וגם לטקסט של ברוך אורן על מגוןן ומרחב ציבורי:

ברוך אורן (2012), "זה רק רווח נגד אנושיות: ואתה עדיין לא יודע באיזה צד אתה". j14.org.il - האתר הרשמי של המחאה, 20/8/2012. נדלה בתאריך ...

יש לכלול בשלמותו

והנה מאמץ לתרגם את הטקסט של הברנרים לעברית עוד מאמר על 10 העקרונות בעברית

לוני נתנזון (2014), "הפריווילגיה לפסול או לטרפד פעילים שאנחנו לא אוהבים את האופי שלהם". סוכני מעבר וחברים (קבוצת פייסבוק סגורה), 26/3/2014. נדלה בו ביום

סוכנות וסוכנים בזמנים של מעברים

מה שלומכם?.

עלתה לי תהייה וזאת הקבוצה שרציתי להעלות אותה בה. כי סומך עליכן.

במהלך הגל של המחאה 2011-2012 נפגשנו עם כל מני אנשים ודמויות. היינו צריכים לעבוד יחד עם אנשים שלא הכרנו בכלל. נוצרו קבוצות אורגניות וחיבורים טבעיים וגם לא מעט קונפליקטים. היו התנהלויות מכל מני סוגים. נוצרו סטיגמות ודימויים על אנשים מסוימים . וזה ממשיך איתנו גם ב-2014. בא לי לפתוח את זה [..]

[..]

מה אני שואל בכל החפירה הזו בעצם?.. אני שואל האם במצבנו אנו, שישנה יחסית מעט עשייה לכמות האתגרים, האם יש לנו את הפריווילגיה לפסול או לטרפד פעילים שאנחנו לא אוהבים את האופי שלהם?. או שמא זה חשוב לחשוף את "פרצופיהם האמיתיים" למען לא יצברו כוח על התמימות של האנשים.

באמת אני שואל.. תודה! :-)

ומנגד: האם להאכיל את הטרול?

שירי אייזנר על הישרפות ברשת

להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי

יוס ברוך (2013), "אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/5/2013. נדלה בתאריך 2/6/2013

"אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית, נתתי אחד לג'ינג'ית שטוחה מהזן המובחר. היא הסתכלה לי בעינים ושאלה אותי למה. אמרתי לה שזה חשוב מאוד. היא שאלה אם אני אוכל חיות. אמרתי שכן. היא אמרה שזה מאוד חשוב לה. אמרתי שאני מבין, ושאני כל הזמן בהתלבטות לגבי הסיפור הזה. אז היא אמרה "אני מבטיחה לך לחשוב על זה ברצינות, אם אתה מבטיח לחשוב על זה ברצינות". הבטחתי לה.

אז עכשיו אני חושב על זה ברצינות. הסבל בתעשיית הבשר הוא איום ונורא. הרג החיות מזעזע, שלא נדבר על תנאי המחיה במכלאות. ומצד שני, טעמו המשובח על ההמבורגר, והקובה, והאמפנאדס המזורגגות, וצ'וריסוס ופראנקפורטר עם בירה.

"כל טיעוני הטעם והפיתוי החכי האלה הם חסרי טעם, ודאי שמול הטיעונים המוסריים.

"ועדיין, אין דבר שמתחשק לי עכשיו יותר מאשר נקניקיה עם כבוד. או בלי כבוד.

"דילמה."

ליאור מנצ'ר (2013), "התייעצת איתי". פוסט על פרטי על הקיר של ברוך אורן, 14/11/2013. נדלה בו ביום

"התייעצת איתי איזה סוג של מחאה יכולה לעורר שינוי בחשיבה, למשוך תשומת לב ללא אנרגיות אלימות. ראיתי את הסרטון הזה והתלהבתי מהרעיון. להושיב אנשים זה מול זה, במרחב הציבורי, ללא דיבורים ובודאי ללא מגע ושפשוט יסתכלו זה לזה בעיניים כמה זמן שהם רוצים.

"זה חכם, זה פשוט, זה מצטלם נפלא ולא דורש הרבה."

ולפעמים עדיף לבד

• יובל גורן "דווקא המאבקים העצמאיים הצליחו"

זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום

להתמקד בהפגנה אחת גדולה או לקיים מגוון הפגנות במקביל?

בקיץ3# גוברים הקולות נגד פיצול הפגנות ומולם גוברים הקולות שמסבירים שזה בסדר שיתקיימו כמה הפגנות במקביל. המהפכנות הרדיקלית בתובנה שכל אחד יכולה לפתוח אירוע בפייסבוק, ושכדי להרים הפגנה של 500 איש/ה צריך ידע מועט והרבה כח רצון, הופכים כל אחדת מאיתנו ל-דפני ליף פוטנציאלי. ולכן, אין טעם לנסות להקים "מועצת המהפיכה" שתחליט איזו הפגנה היום ואיזו מחר. פשוט להפיק הפגנות ולעוף על זה. וכמה שיותר ובכמה שיותר מקומות.

טייקוניזם חברתי: מעשה אל"ג

כשבעל הפריוילגיות משנה תאריך להפגנה שלו, כך שהיא מתנגשת עם הפגנה קיימת, זהו מחטף. אפשרי שיתקיימו 2 הפגנות במקביל, אך זה צריך לקרות לכל הפחות בתיאום (אפילו בין דרום וצפון קוריאה יש קו טלפון אדום לתיאומים..)

יגאל רמבם (2013), תגובית בהפגנת "יאללה לרחובות" 8/5/2013

"אדמינים, לא יודע מי מכם שינה את מועד האירוע, אבל זה מעשה נבלה. יש בשבת הקרובה הפגנה על הגז מול הבית סילבן.

"תעשו מעשה הוגן ותפסיקו להיתמם. Daphni Leef Alon-Lee Green Liat Biron

"'השקרן גרוע מן הגנב, שכן, הגנב גונב את ממונך והשקרן את דעתך'.

"תחזירו את האירוע לתאריכו המקורי ה18/5/13, או תתאמו עם המארגנים של ההפגנה מול הבית של סילבן."

להוסיף כאן על טייקוניזם חברתי לליטל כהן ביטון

אור סג'ונוב, "אני אגיד לכם ממה לי נמאס." פוסט על קיר אירוע ה"נמאס לנו" (הפגנה בכיכר הבימה במקביל להפגנה שתתקיים מול ביתו של יצחק תשובה בנתניה), 15/5/2013. נדלה בו ביום

"אני אגיד לכם ממה לי נמאס. לי נמאס מזה שכבר יש הפגנות מתוכננות לאותו ערב ואתם הולכים ומתנהגים כמו סתיו שפיר. דורכים על החברים שלכם למחאה כדי לזכות בעוד כותרת. לי נמאס מכם. ושרק תנסו למחוק את מה שכתבתי כאן"

ועונה לה עודד רוזן:

עודד רוזן (2013), "הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות". תגובית בשירשור, שם

"הי, הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות: זאת וההפגנה שמול הבית של תשובה.

"אני מעורב בארגון ההפגנה אצל תשובה, שמדברת ספציפית על ייצוא הגז. היא מתבצעת בתיאום מלא עם מארגני ההפגנה התל אביבית, וההיפך.

"הגענו לישיבות אחד של השנייה, אנחנו בקשר בצ'ט ובטלפון עוד מההתחלה.

"ישבתי אתמול עם דפני [ליף ב.א.] ועם יונתן [פרחי ב.א.] על הטקסט לאירוע הזה ועל מסרים שייצאו ממנו.

"בעצם שני האירועים מקדמים אחד את השני ולא מפריעים זה לזה. אנחנו מארגני ההפגנה השנייה לא רואים בהפגנה הזאת הפרעה, אלא שמחים שיהיו כמה שיותר אנשים ברחובות בכל רחבי הארץ, סביב כל נושא שמפריע להם.

"תמיד יהיו אירועים מקבילים ואנחנו רואים בזה יתרון, ומשתדלים לתאם ולסייע זה לזה. מבחינתי אם יש אנשים שעושים דברים בשביל האגו של עצמם, ניאבק בשלב זו אחר גם בהם כמו שאנחנו נאבקים בכל אדם עם התנהגות דורסנית - בכנסת או במשק.

"אבל כאן זה לא הסיפור, מארגני ההפגנה כאן משתפים פעולה, מדברים בהפגנה ובתקשורת על נושא הגז ויתנו לו להוביל את ההפגנה כי הם מודעים לחשיבותו.

"אני קורא כמובן לכל מי שיכול להגיע לפולג לבוא איתנו, יש גם הסעות מהבימה וחזרה. נושא ייצוא הגז הוא קריטי ומשמעותי, ותשובה עושה כרגיל את הכסף שלו על חשבוננו, בצעד שיעלה לנו מאות מיליארדי שקלים. וזה עוד בלי להזכיר את התספורות ושוד כספי הפנסיה שזה כבר שגרה אצלו.

"אבל מי שלא יכול או לא מעוניין להגיע להפגנה בנתניה - שיצא בכל זאת מהבית כדי לעשות בבלאגן בתל אביב, ירושלים או איפה שהוא רק יכול.

"מבחינתנו שיהיו גם ארבעים אירועים באותו זמן - כל מה שחשוב הוא שמי שרוצה לצאת מהבית - ייצא. שכל מי שיש לה מה להגיד - תגיע ותצעק.

"אשמח לענות לשאלות אם יהיו.

"יום טוב ויאללה בלאגן"

ומספר דקות אח"כ ממשיך עודד (שם):

"אני מבין ממה אור נפגעה ועוד רבים אחרים וגם אני חושב כמוה.

"שיש רודפי מיקרופונים שלא אכפת להם מחבריהם לדרך. אכלתי לא פעם כאפות כאלה בעצמי.

"הקיץ פותחים גל מחאה חדש וכרגע נראה שהוא הרבה יותר שפוי מקודמיו בנושא התיאום, למדנו לא מעט מהניסיון הקודם שלנו. את המסרים שלנו כבר לא ידרסו. וכמו שאמרתי בשבת הנוכחית יש תיאום נרחב בין ההפגנות ואמן שיגיעו כמה שיותר לשתיהן."

גם גיא שמיר נדרש לעניין:

גיא שמיר (2013), חג שמח לכל האזרחים האמיתיים". פוסט על קיר אירועים שונים בפייסבוק, 14/5/2013. נדלה בו ביום

"חג שמח לכל האזרחים האמיתיים, שדואגים לזכויות של כולנו ושינוי השיטה והמציאות בליבם ונפשם.

"יש תחושה שינוי התדר המהפכני גורם לבלבול ונסיון להחליט מה חשוב יותר ומה יקבע את גורלנו. כל מה שיש לי להגיד זה... בלי פאניקה, אין מקום לדאגה.

"כל ניסיון לשלוט בתדר המחאה והמהפכה יביא לפירוד ושיבוש. אין אירוע או נושא עדיף. אין מה לדחות אירועים לשבוע הבא או עוד חודש.

"ריבוי היוזמות, ההפגנות והאירועים הוא המטרה העיקרית מכיוון שאין נושא או אישיות אחת שאחראית למצב אלא מקשה אחת של תחומים ואנשים, שהחלפתם או שינוי התנהלותם הוא המטרה שלנו.

"הניצחון יגיע ביום בו יתנהלו אירועים קבועים בכל מחוז, מול כל שר, טייקון ומקבל החלטות בו זמנית בכל סופ"ש.

"זה נראה מדע בדיוני אך לא. אנשים לא באים בהמוניהם מכיוון שאין להם יכולת (זמן, כסף, כוח פיזי) ואפשרות להגיע כל שבת לתל אביב.

"הפגנה מול יונה יהב בחיפה, ביבי בקיסריה, תשובה בנתניה, יאיר - ליבני בתל אביב, סילבן ברמת גן, בנט ברעננה.....

"הפגנה אחת היא טובה, התמדה והפגנה קבועה היא מצויינת. הכמות חשובה אך לא קובעת. ארגון כמות אירועים בו זמנית, בהם משתתפים אפילו 50 איש, היא אסטרטגיה מנצחת.

"רק משמרות מהפכה מול היעדים, בהתמדה ונחישות, תביא כניעה וקבלת נציגי עם מקצועיים, בקיעים בנושא אותו הם מייצגים, למשרד ראש הממשלה, ללשכות השרים ואפילו להדברות עם הטייקונים.

"סופ"ש קבוע - משמרות מהפכה מול בתי ראש הממשלה, בתי השרים, מקבלי ההחלטות והטייקונים תביא תוצאות. אנחנו יודעים זאת מזמן.

"הפגנות כוח המוניות מטרתן חיזוק ותמיכה לפעילים ולמערכה כולה, הסברה, התרמה וצירוף אזרחים חדשים למערכה. דתיים, חרדים, ערבים, משפחות, ילדים, נוער וסטודנטים כולם מחפשים דלת למערכה ולא מצליחים להתחבר. ניזונים מהלוקשים ונקודת המבט של התקשורת המתפוררת שמנסה בעצמה לשמר את כוחה שחלף לו, רבים מהאזרחים נמנעים מהפגנות בגלל נוכחות המפלגות ופעילים שעדיין לא הבינו את ההבדל בין מפלגה לאזרחות. המפלגות מטרתם פרטית ומפלגת, מהפילוג המפלגות ניזונות בדיוק כמו הממשלה והמערכת.

"מבקש לחזור ולהפיק בשקיפות, במרחב הציבורי ולאפשר לכולם להחליט, לקחת אחריות ולפעול.

"חג שמח וקיץ 3 מהפכני כמו שלא נראה במדינת ישראל מעולם. בהצלחה לעם ישראל."

וגם בני אהרון, בטון דיבור קצת יותר פיוטי:

בני אהרון (2013), "על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם," פוסט ותמונה בקיר האישי, 14/5/2013, נדלה בו ביום

"על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם,

"חג מתן תורת חיים שמח !!!

"כל התורה כולה על רגל אחת , ו"אהבת לרעך כמוך" [צדק]

"אחרי 6000 שנה ו-8 מיליארד בני אדם, מסתבר שזה לא מספיק "כמוך" [אהבה]

"בעידן מהירות האור צריך להתעלות מעל האדם הישן [אגו]

"העם בישראל מוחה, בהפגנות רבות בכל הארץ ודורש "צדק חברתי" [מחאה]

"לכן אני שמח בחג הזה המארגנים והמוחים יד אחת בכל האירועים.[אהבת חינם]

"במשפט אנחנו לא משוחדים

"ברפואה אנחנו לא אכזריים

"בתקשורת אנחנו לא רמאים

"בכלכלה אנחנו לא גנבים

"במנהיגות אנחנו לא קורצים עין

"בהשכלה אנחנו לא כסילים

"לכן אנחנו קוראים לכם לבוא ולהשתתף בהפגנות בכל הארץ

"כוחנו באחדותנו

"חובה חובה להגיע, כל אחד להפגנה בקרבת ביתו וגם להביא חברים הגיע הזמן.

"כנסו שתפו!!!!

"בתמונה: "אימא אדמה" כולנו אחים"

נושא אחד למאבק או שילוב נושאים?

אריה גל (2013), "כל שבוע בשוסטר". תגובית בשירשור על הקיר של אור שנפי (2013), "עייפה אך מרוצה." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 11/7/2013. נדלה בו ביום

"כל שבוע בשוסטר. דווקא אתמול לא מעטים מאזרחי השכונה שאלו אותי ( אני עם שער לבן, נראה כמו אחד שיודע לענות ) על מה אנחנו פה.

"הלוואי ויכולתי לומר להם: על אלף ועל בית ועל גימל.

"אבל נראה שהחלטנו,- לא בלי תבונה,- ( וזו בדיחה קבועה של חה"כ אורי בר לב .) "להתמקד לכל הכיוונים". כך נוכל לאגד ולשמש בית לכל מי שנפגע ממעשי ומהתנהלות הממשל. כך נהיה רבים יותר. אלא שכך, באמת, חוץ מלומר לשואל את המשפט הערטילאי : "באנו כדי שיהיה כאן יותר טוב",- לא הייתי יודע מה להשיב לזוג המבוגר והמכובד א' או לאשה עם הילד הקטן ב'.

"באנו כדי שיהיה כאן יותר טוב". כן. דא.

"ואני הייתי רוצה שממש כמו במחאת הגז תהיה נקודה אחת אשר בשלה באנו. שאחריה,- כשהיא תיפתר, נבוא, עד שגם היא תתוקן, בשל נקודה אחרת.

"מה שנקרא: "פרה פרה".

"חשבתי להציע שנשוב למחאה המקורית של "האוהלים": "הבו לנו דיור במחירים שפויים".

"כי בדירות במרכז נראה שהמרכיב העיקרי במחיר הוא הרווח של הקבלנים. והממשלה ( יודעים שהשר לשעבר שלום שימחון ישמש עכשיו דירקטור בחברת "שיכון ובינוי" של שרי אריסון? ) כמובן יודעת ולא מעוניינת לשנות זאת.

"כי מחיר בנייה של דירה 80 מ"ר הוא 400,000 שקל. ( בדוק. ) הוסף לזה דמי פיתוח ומחיר בניית השטחים הציבוריים והגעת ל 500,000. אילו הקצתה המדינה קרקע ( רוב הקרקע היא של המדינה ) בחינם לבעלי זכאות,- משמע מי שעשה צבא ואין לו שום דירה אחרת,- לצורך בניית רק דירות 80 מ"ר,- כל השאר תישארנה ב"שוק חופשי",- אנחנו לא הולכים להיות קומוניזם,-

"ולו שימשה המדינה יזם ומסרה בניית הדירות לזכאים לקבלן שזה במכרז כי הציע לבצע במחיר הזול ביותר,- נאמר 100,000 שקל רווח נטו, שזה 200,000 שקל ברוטו, והנה דירה במרכז, בלי שקל אחד של כסף ממשלתי, ב 700,000 שקל.

"אבל המדינה לא רוצה שככה יהיה כי זה ימשוך למטה גם מחירי דירות אחרות ובכלל יפגע ברווחי "שיכון ופיתוח" ושאר חברות הבנייה של החברים העשירים שלה הטייקונים,

"ואנחנו צריכים להפעיל לחץ גדול כדי שהממשלה למרות שזה יפגע ברווחים של החברים שלה הטייקונים היא כן תסכים,-

"הפגנה !!!

""דיור במחירים שפויים !!!".

"תשובה ברורה וממוקדת.

"אבל כאמור החלטנו "להתמקד בכל הכיוונים",-

"וכך עניתי למי ששאלו שאנחנו כאן מפני שהממשל היום חד משמעית ובמצח נחושה עובד לטובת הטייקונים ולגמרי נגדנו.

"ושלפתי את הכרזה שהכנתי בבית. משני עמודי A4 מנייר כתום זוהר, עליהם מודפס במדפסת הביתית בשחור ( ראש צבע הוא יותר יקר ) " יאיר לפיד. השר להגנת האלפיון העליון".

""יאיר לפיד. השר להגנת האלפיון העליון".

"והם הנהנו. ואמרו שאפו. והבינו.

https://picasaweb.google.com/107883140867456733512/1172013#"

בין אמא ואבא

דפנה הקר (2014), "נשים עובדות, גברים משתמטים". ynet דעות, 25/2/2014. נדלה בו ביום

"הנתונים המעציבים הללו מעידים על כך שלמרות העלייה המשמעותית בתעסוקת נשים בשכר, בחברה הישראלית נשים הן עדיין ההורה המטפל העיקרי במשק הבית ובבני המשפחה ואילו גברים נהנים מהכנסה גבוהה יותר בשוק העבודה בשכר תוך שהם לא ממלאים את חלקם השווה בעבודת הבית והטיפול. החוק הישראלי הקיים בקשר לגירושים לוקח את המציאות החברתית הזו בחשבון, וטוב שכך.

"כדי שהמציאות המגדרית הזו תשתנה, צריכים להתרחש שני שינויים משמעותיים. ראשית, גברים ישראלים צריכים לחלוק עם בנות זוגם את ביצוע מטלות הבית והטיפול בילדים. שנית, שוק העבודה בשכר צריך להפסיק לצפות לעובדים מחוסרי מחויבויות משפחתיות"

וטענת המטקבקים - אלו הן בדיוק מסקנות שיפמן-(שם, טוקבק 28)

"נוסחת שיפמן נותנת מענה לכל המצבים:

1) כאשר האם שוהה רוב הזמן עם הילדים

2) כאשר האם מרוויחה פחות מהאבא

3) (אך גם) כאשר האבא והאמא מרוויחים דומה ומתחלקים חצי חצי השהות עם הילדים."

פוליאמוריה

תמונה עם רשיון מתאים

אורלי ברלב (2013), "פוסט סיכום 2013 - אישי (וחשוף) מתובל במהפכני". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה ב7/2/2014

בשנה האחרונה יצאתי למחקר מעשי. אחרי כמה שנים שבהן חשבתי על זה, ואחרי עוד שנה-שנתיים שרציתי לבדוק את זה ולא יצא, בשנה האחרונה סופסוף בדקתי על עצמי, גופי ובשרי (ליטרלי) איך זה להיות פוליאמורית.

הגדרה: פוליאמוריה (מלטינית: ריבוי אהבות) משמעותה קשר רומנטי עם יותר מאדם אחד. ובקשר רומנטי עם יותר מאדם אחד, אני לא מתכוונת ליחסים פתוחים שבהם יש מערכת יחסים רומנטית אחת ובנוסף יש חופש לפרטנרים מיניים נוספים. לא בזה מדובר. פוליאמוריה אומרת שאפשר לאהוב - ממש לאהוב אהבה רומנטית עמוקה - יותר מאדם אחד, ובמקביל לקשר או קשרים אחרים. במילים אחרות - פוליאמוריה היא ההפך המוחלט ממונוגמיה.

אז אחרי שהגדרנו את שצריך היה להגדיר, נחזור למחקר שלי.

בשנה האחרונה היו לי שתי מערכות יחסים רומנטיות במקביל עם שני גברים שונים. שני הצדדים ידעו על זה, זה היה גלוי ושקוף וידוע, וגם לכל אחד מהצדדים היו את העניינים שלו.

קראנו לזה בפשטות "אהבה חופשית".

אני אקדים ואומר כבר עכשיו ששתי מערכות היחסים האלה הסתיימו, אחת לפני חודשים רבים והשנייה לפני חודשים אחדים. אבל הן לא הסתיימו בשל מחסור באהבה או קושי לנהל ריבוי אהבות. זה נגמר בגלל נסיבות החיים. כמו שקורה לפעמים…

כשאני מספרת לאנשים על "אהבה חופשית" או פוליאמורית תמיד עולות השאלות הקבועות: ואין קנאה ורכושנות? איך בכלל אפשר לאהוב יותר מאדם אחד? והאם זה לא הורס את כל תחושת היציבות והביטחון שמעניקה המונוגמיה? הרי בכל רגע יכול מישהו חדש להיכנס לתמונה והקשר יכול להסתיים…

אז התשובות הן די פשוטות בעצם. כן, לפעמים מרגישים קנאה. אבל עובדים איתה. היא חלק מהעניין, חלק מהאתגר והיא גם מהווה הזדמנות לצמיחה משותפת. ואני כותבת ש- *לפעמים* מרגישים קנאה, כי לא תמיד חשתי קנאה כשבן הזוג האחרון שלי למשל, יצא עם מישהי אחרת. היו רגעים רבים שבהם לא חשתי קנאה, כי ידעתי שהוא עושה משהו טוב למען עצמו ושמחתי עבורו באמת ובתמים. וכמה נעים להרגיש ככה. כמה משחרר!

בעניין הזה אגב, תמיד נהוג לחשוב שלהתאהב באדם נוסף, זה בא על חשבון האהבה הראשונה. אבל כשיוצאים מנקודת הנחה שאפשר ומותר לאהוב יותר מאדם אחד, התוצאה יכולה להיות בדיוק ההפך: אהבה מגבירה אהבה, תשוקה מגבירה תשוקה. זה לא אחד על חשבון השני... זה בנוסף!

ולגבי היכולת לאהוב יותר מאדם אחד… כל הורה ליותר מילד אחד יכול לספר איך הלב מתרחב כשמגיע הילד השני. זה קל. הלב, כשריר גמיש, פשוט גדל. יש מקום לכולם.

וכך הגענו לחלק שהכי מטריד אנשים: מה עם היציבות? מה עם הביטחון? אז ראשית, חשוב שנזכיר שגם במונוגמיה אין ביטחונות. אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש. בארצות הברית זה אחד משניים. ועוד לא אמרתי מילה על כך שחוסר נאמנות מינית בנישואים הוא עניין, איך לומר, נפוץ. אבל יותר מעניין מזה, זו השאלה מה עושה חופש למערכת יחסים. וזו הסיבה שאני בכלל כותבת את הפוסט הזה. כי אני רוצה לדבר על חופש.

במערכות היחסים החופשיות שהייתי בהן, דווקא החופש הוא זה שהגביר את היציבות. ודווקא החופש הוא זה שהעמיק את הקשרים. ודווקא החופש הוא זה שהגדיל את עוצמת האהבות. ודווקא החופש הוא זה שנתן לי את התחושה המלאה והחזקה של להיות נאהבת כפי שאני, בדיוק כפי שאני.

כי כשחיים חופשי ופתוח, אז במידה מסוימת העתיד המשותף שאליו צועדים הוא פחות מובן מאליו. ואז ההווה נוכח במלואו. כאן ועכשיו. וכל יום משותף נחווה לעומק וביראת כבוד לרגע עצמו, ולחוויית הביחד.

וכך מצאתי את עצמי בכל יום בוחרת מחדש באהוביי, ובכל יום גם נבחרת מחדש. פעמיים. ואיזו עוצמה זו. וכמה אהבה זו.

אז כן. חופש ואהבה. יחד.

בן זוגי האחרון ואני שוחחנו הרבה על נושא החופש. אחד הדברים שהוא אמר לי, זה שההשפעה של החופש עבורו איננה רק סביב הרצון להתחבר עם עוד אנשים, אלא שזה נוגע בכל. לכל אחד הייתה הזכות בכל רגע לנהל את יומו כפי שהוא רוצה, והייתה פתיחות מוחלטת לרצונות השונים, תוך תקשורת אמיתית כנה וגלויה על הכל. "איתך אני יכול לדבר על הכל בלי חשש. איתך אני יכול לדבר על הכל בלי לפחד איך תגיבי, ואם תתאכזבי או תכעסי. איתך הרגשתי בטוח לחשוף את הכל, ומתוך כך הרגשתי שאני יותר פתוח וגלוי בפני עצמי".

אז למה אני יושבת וכותבת פוסט כל כך אישי במרחב הכל כך ציבורי של הפייסבוק?

כי כשעושים מהפכה, שאינה רק כלכלית או פוליטית או חברתית, אלא ממש מהפכה תרבותית, כדאי שנבחן את כל הנחות היסוד שגדלנו עליהן. וכדאי ללמוד להטיל ספק בכל. ממש בכל. גם במבנה המסורתי של הזוגיות שגדלנו לתוכו.

אגב, אני מודה שלמחקר האישי הזה שלי ניגשתי מבלי להעמיק יותר מדי בידע תיאורטי בנושא. למרות שישנם מחקרים על מונוגמיה בקרב בעלי חיים (מיעוט זעיר) או על מונוגמיה בקרב חברות שונות של בני אדם (כיום ולאורך ההיסטוריה והפרה-היסטוריה - מיעוט גם כן), אני בחרתי להתחיל בהתנסות. בעיקר מתוך ההבנה האישית שלי, שאין שום דבר הגיוני או טבעי (עבורי) במונוגמיה. למעשה, הבנתי שמונוגמיה - בוודאי כמוסכמה החברתית והאחת והיחידה לחוויית אהבה - היא למעשה כבלים תרבותיים שנוגדים את הגנים של רבים מאיתנו.

ולא, אין בפוסט הזה קריאה לכולם לנטוש את המונוגמיה ולרוץ למשהו אחר. יש כאן סיפור אחד, על מחקר אישי אחד שעדיין נמצא בחיתוליו (בכל זאת רק שנה אחת של תרגול מעשי), וכל זה בזמן שאינני חושבת שזה בהכרח המודל שמתאים לכולם. אבל כדאי להתחיל לדבר על זה, בשביל אותם אלה שעבורם זה בדיוק הדבר שהם צריכים.

צריך גם לומר שלניסוי הזה ניגשתי אחרי שכבר סימנתי וי על הקמת משפחה. התחתנתי, הבאתי לעולם שתי ילדות, התגרשתי ואין לי רצון לעוד ילדים. אולי ממקום כזה, קל יותר לצאת לדרך כזו במבנה החברתי שבו אנחנו חיים. אחרי הכל אנחנו לא חיים בשבט, וצריך כפר שלם כדי לגדל ילד, ויש כאן אתגר לא קטן. מצד שני, גם לו הייתי היום רווקה בתחילת הדרך (אבל עם התובנות שיש לי היום), אני לא מאמינה שהייתי בוחרת במודל המונוגמי הסטנדרטי.

אגב, חשוב לי לציין, שבתוך כל החופש הפוליאמורי הזה, היו תקופות שלמות עם בן זוגי האחרון שבהן בפועל התנהלנו במונוגמיה. ולמרות שבפני כל אחד עמדה תמיד האפשרות להיפגש עם עוד אנשים, היו זמנים רבים שבהם כל מה שרצינו היה להיות אחד עם השני, ורק אחד עם השני. אבל זו לא הייתה מונוגמיה אוטומטית. זו הייתה בחירה חופשית.

אז בזמן שאנחנו מחפשים לצאת לחופשי מכבלי התרבות, אני מניחה כאן עוד אפשרות לחופש. כי עבורי, שנת 2013 הייתה שנה של חופש ואהבה.

זאת הייתה עבורי שנה שבה הלכתי על הקצה. זאת הייתה שנה שבה ניסיתי משהו חדש שלא ניסיתי אף פעם (וגיליתי שהוא טוב לי). זאת הייתה שנה שבה הבנתי באמת ולעומק כמה רחב הלב, וכמה גמיש ופתוח הוא.

זאת הייתה השנה שבה טעמתי אהבה וחופש יחד. וגיליתי שאני רוצה את שניהם. ושאפשר.

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר הרבה זמן. ואי שם עוד חשבתי שאפתח אותו במילים "אני פוליאמרית". אבל האמת היא שלא רק שאני לא מונוגמית, אני אפילו לא פוליאמורית. אני פשוט חופשיה.

על האיזון בין זריזות ובין היכולת לעשות בתיאום קהילתי

אלישע אלכסנדר מוטרד מהקפיצה של האגודה להפגנה מול הבית של שר הפנים בסוגיית התינוקות בפונדקאות שלא הצליחו לצאת מתאילנד. כאשר לשיטתו האחראיות לבעיה ולפתרונה הן חברות מסחריות לתיווך פונדקאות, ולא שר הפנים. ואם כבר יש בעיה ממשלית, אז היא שייכת לשר החוץ. https://www.facebook.com/elisha.alexander.75/posts/276953272454917

ועם זאת, יש לבחון כל שר -מאיזו מפלגה הוא מגיע ומאיזו מפלגה מגיע שוקי?

"יותר ממה שאני מוטרד מההתנהלות העדרית של הקהילה הגאה לאחרונה, אני מוטרד מחוסר האחריות המשווע של אירגוני הקהילה ו"בכיריה". לאחרונה נדמה שכמעט כל פעילות מחאתית מונעת מאחורי הקלעים בידי אינטרסים זרים לקהילה, בין אם מפלגתיים ובין אם מסחריים. מילא שאנשים פרטיים לא בקיאים בתהליכים מורכבים ורצים להפגין ולמחות מבלי להבין את ההשלכות, אבל האם לא ניתן לסמוך על אירגוני קהילה שיבררו נושאים עד הסוף לפני שהם מצטרפים לעדר? מה קרה לדיבורים היפים של האגודה על חשיבות שיתוף פעולה ותאום? ההתנהלות הזו היא טיפשות פוליטית, ולא רק שלא מקדמת את הקהילה, אלא מזיקה לה לטווח הארוך ובעיקר מקדמת את הידיים הנעלמות המכוונות את העדר."

רותם לימר צוחק באותו שירשור ששר הפנים הוציא הודעה בנושא הזה באותו שבוע לפני ההפגנה.

שר החוץ = ליברמן? שר הפנים = גדעון סער = ליכוד

לימוד זריז מגלה כי הפתרון בסופו של דבר הגיע דווקא מצד משרד החוץ, שהיה עליו לגבש את המדיניות בנושא ולחתום על מסמך משפטי. המסמך המשפטי של משרד החוץ, הוא זה שלכאורה פתר את העניין. news.walla.co.il/?w=//2714440

שילוב מאהבים

דפני ליף

"אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף"."

כשהמדינה משתפת פעולה עם העבריינים

צה"ל וכנופיית תג-מחיר

יוסי גורביץ' (2014), "צה”ל משקר לך, מותק (והוא ממש גרוע בזה)". החברים של ג'ורג' - ביקורת שמאלית וליברלית ומעקב אחר התפרקותה של ישראל (בלוג), 10/4/2014. נדלה בו ביום

שני חלקי הכנופיה זקוקים זה לזה: בלי המתנחלים, הצבא היה נותר ללא רוב המשימות שלו, ובלי הצבא, טרור המתנחלים לא היה יכול להמשך.

פערים זה עניין של תודעה

ליאור מנצ'ר (2013), "העיקר שהסטקים נפלאים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/6/2013. נדלה בתאריך 29/6/2013

"העיקר שהסטקים נפלאים

"היום היתה לי שיחה עם קרוב משפחה שהוא ומשפחתו הנפלאה חיים באזור המועד לפריצות ברמה היום יומית (לא מזמן היו דיבורים עליהם בגלל גניבתו של לפ טופ מבכיר), אמרתי ש"זה מה שקורה כשנוצרים פערים חברתיים משמעותיים" והוא באמת לא הבין "אילו פערים חברתיים, אנחנו בקושי מעמד בינוני", שאלתי "מי גונב ?" והוא ענה ללא כל היסוס "הערבים" (ואני מאמין לו).

"הוא כועס על שני דברים, על כך שהמשטרה לא מגינה עליו ומנגד יש עליו איסור על שימוש בכוח כנגד פורצים. שאלתי אם הם כבר שכרו חברת שמירה פרטית והקיפו את הישוב בגדרות הגנה, "ממש לא" אמרו הוא ואשתו בזעזוע.

"חזרתי ואמרתי שהרי ברור שזה מה שהם יצטרכו לעשות, הם עדיין לא הבינו, כשתקציבי המשטרה מקוצצים, כמו שאר הקיצוצים החברתיים, לא יהיה איך להקל על הפערים ולא יהיה מי שישמור עליכם מפני הפערים. דרך אגב, לא התאפקתי והוספתי, דווקא במהלך המחאה העלו את שכר השוטרים ומצאו די הרבה כוחות כדי "למגר את התופעה". הוא לא הבין מה הקשר בין דבר לדבר ועבר נושא.

"הוא סיפר לי על חוות הגז שהולכים להקים סמוך ליישובם, להחריב את כל שטחי הטבע היפים באזור, הזקנים שאין להם מה להפסיד נאבקים, אבל הוא מפחד שיהיה לו תיק המשטרה. תהיתי אם הוא יודע על מאבקים מקבילים בנושא הגז בארץ והוא לא ידע ושוב לא הבין מה הקשר בין הדברים.

"ואז הוא אמר לי שהוא מצביע לפיד גאה, החמאתי לו הסטקים הנפלאים שהוא הכין."

ברוך אורן (2012), "על ינואר, שוקולד, גנבים, אובדן ושתלנות". בלוג באתר שישה צבעים, 29/1/2012. נדלה בתאריך 19/8/2013

"הגישה שלי לגבי גנבים היא דיי שמאלנית. הם בדרך כלל לא גונבים בשביל האומנות כמו שסטינג מספר על שחקן הקלפים. הם לא מחפשים את הגיאומטריה הסודית של הסיכוי. הם פשוט רעבים. אני נוטה להאמין שהם רעבים לסמים, כי סתם אוכל אפשר להשיג בכל מיני בתי תמחוי. בגלל זה אני לא אוהב סמים; בגלל הנטל המרגיז הזה של גניבות ואלימות שהם כופים על החברה. הגנבים עצמם כאילו יוצאים אצלי זכאים מראש. הם גונבים בשביל לאכול או בגלל שהם באי שפיות זמנית. זה קצת מעצבן שהם לוקחים בלי לבקש רשות, אבל, אני חושב לעצמי, רוב הקניין שלי נשאר אצלי. ובכלל, you can't take it with you when you go.

"[...]

"זה כנראה הקיטוב הנוראי הזה בתוכנו. התחושה הזו שגם כשיש הפגנה נגד גזענות, אז זו הפגנה נגד גזענות של אתיופים, ואין צורך שהקהילה הגאה תקח בה חלק. זה כמובן לא מדוייק, ראיתי אתכם - שי דויטש ושרון יגרמן, עומדים שם עם דגל גאווה ומנסים להגיד, המאבק בגזענות הוא גם מאבק של הקהילה הגאה. אבל שני אנשים עם דגל גאווה זה מעט מדי. אולי זו גם מראה מכאיבה מדי בשבילי, שמשקפת לי כמה קטן ולבד הייתי בכל כך הרבה מקומות שבהם פשוט באתי עם הדגל כי זה היה לי חשוב שהדגל יתנוסס שם, ופתאום ראיתי שאני היחיד שהדגל הגאה חשוב לו. שוב, זה לא עניין של קרדיט. זה עניין שפשוט הקהילה שלנו כל כך מפולגת. ההומואים העשירים לא הגיעו להפגנות של מחאת הדיור כי יש להם בית. יותר נכון יש להם דירה. אני לא מכיר כל כך הרבה הומואים שיש להם בית קרקע. הדגל הזה שתלינו ברוטשילד בתחילת מחאת האוהלים, זה היה דגל גדול אבל זה היה דגל בודד. הקהילה לא נענתה לקריאה שקראנו, שתבוא בהמוניה לשדירה כדי להראות שלא רק להומלסים אין איפה לגור, גם להט"בים נמצאים עמוק במצוקת הדיור. ועכשיו גם במחאה על הגזענות. ועל הדרת הנשים. יש פחות מדי מעורבות של הקהילה.

"זה גורם לי בעיקר תחושה קשה, שאני לא יודע להסביר אותה לעומק. לפי ההרגשה שלי, זה לא שלקהילה לא איכפת. זה פשוט שלחזקים בקהילה לא איכפת, ולחלשים בקהילה ממילא אין אפשרות לקחת חלק במשחק הדמוקרטי. זו כמובן הכללה, כדרכן של רגשות. אולי גם אני נמצא במקום הזה, שפעם הייתי מגדיר את עצמי חזק שאיכפת לו, מעין זאב בודד כזה שמגיע פתאום עם דגל. והיום אני שייך במובן מסויים לחלק המוחלש בקהילה. אין לי את המשאבים שאני רוצה כדי לנהל את המשחק במגרש הדמוקרטי. אוכל יש לי במקרר, אבל יוקר המחייה מאלץ אותי להשאר שעות על שעות בעבודה. אולי בעצם לא איבדתי עניין בקהילה. איבדתי מהיכולת להנות מהעניין שיש לי. וזה בגלל שלעשות שינוי חברתי זה משהו כל כך קשה במציאות החברתית שלנו כאן בישראל. וזו כנראה הסיבה שעדיין מעניין אותי לעשות שינוי חברתי."

ברק כהן (2013), "אפשר להציע מבחן עזר זמני ?" תגובה בשירשור על תמונה שהציב ג'וליאן פדר, ???? טרם נדלה

Barak Cohen אפשר להציע מבחן עזר זמני ? תאגידים שזכו בהטבות מס - בפנים שוויון - בחוץ יוקר מחיה - בפנים חירות - בחוץ ביבי - בפנים משטר - בחוץ דיור ציבורי - בפנים האדמה של כולם - בחוץ לא לייצוא גז - בפנים משאבי טבע של כולם - בחוץ מעצרי פעילים - בפנים מעצרים מנהליים - בחוץ וכן הלאה

״קהילת המחאה״ תסכים כנראה על הפנים ותתחמק מהבחוץ Unlike · 4 · Jul 17 Julian Feder Uri Porat אתה מתעסק בסימנטיקה שמשעממת אותי. הכותרת מאוד פשוטה: אם אתה מזדהה עם תוכן המסמך תפיץ אותו, אם לא אז לא. אני לא מבין איך אתה מסוגל לייצר ביקורת על התנסחות כזאת. אין לי כוח לזה. Edited · Like · 2 · Jul 17 Uri Porat ברק, זה מעולה, אבל אולי כדאי לנסח את זה הפוך? זאת אומרת שהבפנים יהיה מי שאיתנו?

ואגב, אני חושב שאפשר להגיד שהמכנה המשותף למה שהמיינסטרים מסכים לגביו זה התמקדות בספציפי ולא בעקרון. ביבי ולא המשטר, גז ולא משאבי הטבע של כולם.

איפה שיש אמירה מהותית לדבי הדרך שבה מתנהלים החיים שלנו אנשים מפחדים, כי זה עלול לערער להם את המוסכמות ולך תדע לאן זה יגיע Unlike · 2 · Jul 17

ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול

גיא תמר, סטטוס בפייסבוק, 6/5/2013. נדלה בו ביום (בשלמותו)

רוצה לומר משהו בעניין הסרטון שצולם בתוך האוטובוס של אוהדי בית״ר ירושלים שם הם נראים מקללים ושרים שירי הלל ליגאל אמיר ועוד המון ביטוים של שנאה כלפי ערבים.

כשצפיתי בזה לראשונה הרגש הראשון שצף בתוכי היה של שנאה, שנאה כעס תסכול והרבה גועל והתגובה הראשונה שרציתי לכתוב בעניין הייתה מן הסתם משפריצה מלא שנאה ואמירות נוראיות שמין הסתם לא היו שונות מאלו שהיו באוטובוס.

ובחרתי במקום להגיב מהבטן ומתוך כעס לספור עד עשר ולנשום עמוק (:

עכשיו בואו נשים רגע בצד את האמירות הנוראיות והמכעיסות שיצאו שם, בואו ננסה לחשוב רגע מחוץ לרגש האוטומטי שעולה בנו כשאנחנו רואים התנהגות בזויה כזו.

הכי קל זה לשנוא אותם ולתעב אותם בחזרה אבל אז במה אנחנו שונים?

במקום זה אני מעדיף לנסות להתעסק ולחשוב במה הביא אותם לזה? לנסות להבין מה יצר את השנאה הזו?

וכן פה אפשר רק להאשים, להאשים את המדינה והממסד שחינך אותנו כל הזמן שאנחנו עם נבחר, שחינך אותנו ציונות שאומרת שזה הסדר שיש אזרחים נחותים מאיתנו רק כי הם מדת אחרת, מערכת שלמה של בתי ספר מוסדות להשכלה צבא ועוד שחינכו אותנו שהם הם תמיד וכולם האויבים שלנו רק מעצם היותם שונים, כמה אנשים באמת חיים במדינה הזו ומתייחסים באופן אישי לאזרחים הערבים שבתוכנו כאל שווים? :ספק אם יש הרבה כאלה.

מערכת חינוך שמפרידה בין דתות שונות, מערכת חינוך שמקפידה ללמד רק צד אחד ולהציג אותנו תמיד כהמונים ואותם כשטן, מערכת חינוך שלמה שמחנכת אותנו להיות נאמנים לדגלים ולסמלים ולמדינה יותר ממה שאנחנו נאמנים לבני אדם ולחיים.

עכשיו על כך זה תוסיפו פוליטיקאים סוג ז׳ שמסיתים מבוקר עד לילה, תוסיפו לזה ממסד שמפלה כשיטה בין אזרחיו, ממסד שמפיץ שנאה בעצמו.

ועל זה תוסיפו חיי יום קשים של אזרחים שהשלטון מספר להם שזה הכל בגללם, בגלל הערבים, בגללם אין שלום בגללם צריך צבא גדול בגללם צריך ציונות שמפלה בין אזרחים ובגללם אין כסף, על כל זה תוסיפו שנים רבות וקשות שידעה ירושלים עם מאות הרוגים ופצועים בפיגועי תופת קשים מאוד, כמעט ואין ירושלמי שלא נחשף לפיגוע בדרך כזו או אחרת.

כל זה יחד מייצר שנאה, כל זה יחד מייצר כעס, כן המדינה אשמה כי אלו הערכים שעליה היא גידלה אותנו ועליה היא מגדלת את ילדנו, הם הרי רצו שד קטן מלא בכעס ושנאה ומלא בגאוות יחידה כדי שכולנו נהיה חיילים טובים יותר על מנת להגשים את החלום, את החלום שהפך לסיוט, רק שהשד הזה עכשיו גדל למימדים מפלצתיים ומאיים על הממסד, אז עכשיו הוא יוצא נגדו, אז מה עושים? במקום טיפול שורש אמיתי פשוט מסיתים, הפעם את הצג השני, הפעם אותנו נגדם, נגד הנערים האלו שספק מבינים את המשמעות של המעשים שלהם, הרי כך חינכו אותם ולתוך זה הם גדלו. וכמובן שהם הצד הקיצוני של התוצר הזה, אבל בניינו כולנו כמעט כולנו נמצאים שם, רק אנחנו מתהדרים במילים יפות וגבוהות, במילים מתנשאות ושופטות, כן גם אני גדלתי בירושלים בתקופה שאם היה עולה ערבי לאוטובוס העיניים שלי היו נפתחות בחשש כבד, גם אני גדלתי בירושלים שאם חבורה של ערבים אזרחים כמוני היו הולכים לידי בלילה הייתי נדרך ומפחד... זו המציאות, כואבת ככל שתהיה.

הגיע הזמן שנתחיל להתמודד עם המציאות הכואבת ונפעל לשנותה מהיסוד, טיפול נקודתי בחבורה כזו או אחרת לא יפתור את הבעיות האמיתיות של החברה שלנו.

רק שבאמת נפנה את עצמנו מלשנוא את מי ששונה, חרדים חילונים מתנחלים אוהדי ביתר פליטים בדואים ערבים דרוזים אשכנזים מזרחים וכו... רק אז אולי יוכל משהו פה להשתנות באמת.

כחול לבן או דמוקרטיה?

טל עמית מסביר שאי אפשר לדבר על דמוקרטיה כאשר מתנוססים דגלי כחול לבן ברקע:

טל עמית (2014), "מה זה פה?" פוסט על הקיר של הפגנת "לא ניתן לקיצוניות לנצח - תג מאיר" בכיכר רבין, 8/7/2014. נדלה בו ביום ואף הוסר מהרשת

מה זה פה? השמאל הלאומי? השמאל הציוני? שלום עכשיו? מרצ? עתיד כחול לבן? מפלגת העבודה?

למה יש דגל ישראל בתמונת הקאבר? בשמו נעשים כל העוולות ב-66 שנה האחרונות, אם לא שמתם לב. יהודית היא לא דמוקרטית, מספיק לשחרר את הצביעות הזאת- גם אם עליה התחנכתם. זה לא עובד ולא צודק. מרגיש לי פה אלדד יניבי. אודה אם לא תביאו דגלי ישראל.

להט"ב

שירי אייזנר, "אהבה ללא גבולות: התעלמות מהגבולות לא תמחק אותם". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 16/8/2011

יש שם גם תמונה מהממת של כביסה שחורה

"סטריאוטיפ אי-הנאמנות שופך אור על מטאפורת הביסקסואל/ית כבוגד/ת (אחת מהאהובות עלי, אישית). המילון מגדיר בגידה כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את ממשלת המדינה לה חב הבוגד נאמנות, או לרצוח את השליט", הגדרה שמדגישה את תפקידה של ביסקסואליות בתור גורם מסית. אנחנו יכולות לחשוב על ביסקסואליות בתור בגידה באמון שנכפה עלינו על ידי מנגנוני הכח*, כמו גם בתור התגשמות של הנסיון להפיל או "לרצוח" את הסדר ההגמוני. אנו יכולות, אם כן, להשתמש במשמעות הזאת בתור שער לבגידה במונוגמיה, לבגידה בהטרופטריארכיה**, לבגידה בממשלות, מדינות, מלחמות. לבגידה בתנועת הלהט"בית (ה-ההה"ה-ית), על הנורמליזציה*** שלה ועל הנסיונות שלה למסמס את הקהילות שלנו בחברה. אנחנו יכולות להיות בוגדות בכל דבר שמגביל אותנו, ובכל דבר שעומד בדרכנו: כל מנגנוני הכח, כל הדיכויים.

• מנגנוני הכח הם מבנים היררכים אשר שולטים בחברה דרך כסף, משאבים וכח. למשל, ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות וכן הלאה.
  • הטרופטריארכיה היא פטריארכיה הטרוסקסואלית, כלומר שלטון גברי הטרוסקסואלי כפוי.
    • נורמליזציה היא נסיון להשתלב בנורמה, ליצור מצב נורמטיבי או סטטוס קוו. לרקע, כדאי לקרוא כאן על דומואים."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.

אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?"

ברוך: לא יודע לענות על מדוע לא מדברות על זה בהטרונורמה. רק מחזק את הטיעון של שירי בכך שבעיתון היחידי שסוקרה בו ההפגנה, מעריב, הסיקור התעלם לחלוטין מהחיבור בין שתי ההפגנות.

ברוך: בתוך הקהילה הגאה (וגם בתוך קהילת המחאה במידת מה), התקיים שיח ניכר בסוגיית שילוב המאבקים. עדות לכך באירועים שנפתחו ע"י הפלג הראדיקאלי ("באנו חשוכים לגרש!" - האירוע שפתח חאדר אבו-סייף, "לא היררכיה, לא מגדר, מפילות את המשטר. גוש שחור ורוד במוצ"ש" - האירוע שפתחו דן וג ואברם גור-אריה ) אל מול "שתקנו מספיק. היום מתחילים לצעוק!", האירוע הדומואי המרכזי שנפתח ע"י האגודה, איגי וחוש"ן. מסתבר שהעובדה שנפתחו מספר אירועים הפריעה למפיקי האירוע הדומואי, עד כדי שהם טרחו לדאוג לחסימת חשבון הפייסבוק של דן וג, מפיק האירוע השלבני "לא היררכיה לא מגדר" וכו'. דיונים רבים שביקשו להצר את המאבק לזוית דומואית, נתקלו בדיון פוליטי ער]. במקביל הופיעו גם פוסטים נוספים שביקשו להרחיב את היריעה הפוליטית אל נושאים כגון כיבוש, פינקוואש וטבעונות.

כדאי לשים לב גם לכך שעבור הפגנת הצדק החברתי כנגד המעצר האלים של דפני ליף, נפתחו שני אירועים - האחד, "לוקחים חזרה את הרחובות!", ע"י הגמוניית המחאה (שיר נוסצקי, ליטל כהן ביטון, ברק כהן, עדי פלד, יואב פקטה, משה מנקין, אורי בנדוב, ליאת בירון), והשני - "הפגנת זעם היום ב19:30! רוטשילד - מול הבימה" - ע"י קבוצה שהתקראה "השלב הבא - עושות מהפכה‎" - כלומר, קבוצה אנרכה-פמיניסטית בעצמה, שככל הנראה כללה פעילימות מפאנורמה - דן וג ושירי אייזנר. כלומר, יש כאן צעד מעבר לניסיון פשוט לשילוב מאהבים. יש כאן הזדהות משותפת עם הרצון לאחד בין ההפגנות.

ספיר סלוצקר-עמראן, "אני לא יודעת מה היה קורה". אתר העוקץ, 23.06.12

"אי שם ביישוב קטן אחר, אולי בפריפריה חברתית או גיאוגרפית כלשהי, יושבים נערות ונערים בבגרותם ולא מבינים מה לא בסדר איתם שעם כל הדברים על הסדר היום, חברי כנסת במדינה בוחרים להתעסק דווקא בחדר המיטות שלהם. בשבילם אני יוצאת להפגין היום [הפגנה נגד הקריאות ההומופוביות של אנסתסיה מיכאלי ב.א.] וקוראת לכולם להצטרף, לפני שהולכים/ות להפגנה אחרת [הפגנת הזעם על מעצרה האלים של דפני ליף ביום שלפני כן]. כדי שעוד כמה שנים אותם נערים ונערות ירגישו מספיק בטוחים ושלמים כדי להצטרף להפגין איתנו גם על הזהות שלהם ולא רק על המצב הסוציו-אקונומי שלהם.

אני בטח שלא יוצאת להפגין בשביל סיקור חיובי לעיריית תל אביב אחרי שהבריונים שלה בשליחות ראש העירייה היכו אתמול פעילים חברתיים, שחלקם בשבילי כמו בני משפחה, ובטח ובטח שלא בשביל האגודה הממוסדת והמיינסטרימית שלרוב צועדת עם המצב הקיים יד ביד ולא לוחמת כדי לשנותו.

רק בשבילם."

• מאוד מומלץ גם לכלול את הקומיקס המהרס של טל/י ווזנר@!!!

נשים

דורית אברמוביץ' אצל שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.

אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם."

פלסטינים תושבי ישראל והמחאה

שרה אוסצקי-לזר, "אחוות עמים: הערבים והמחאה החברתית". הדף הירוק, 8/9/2011

"בימים הראשונים למהפכה התבוננו עליה האזרחים הערבים מן הצד בחשדנות מלווה בייאוש שקט. דומה כי ההפגנות בכיכר תחריר, שהיוו השראה למה שהתרחש כאן, עשו עליהם רושם גדול יותר מאשר המחאה התל אביבית. אמנם המצוקות מוכרות להם היטב והסיסמאות מתאימות להם, אך המרחק הגיאוגרפי והמנטלי בינם לבין שדרות רוטשילד מנע הצטרפות המונית. זאת גם על רקע של שנתיים ארוכות של חקיקה פוגענית ומפלה נגדם בכנסת והתבטאויות בוטות כלפיהם מפי פוליטיקאים בכירים, שדחקו אותם עוד יותר אל מחוץ לשוליים. אוהל קטן בפינת רחוב החשמונאים, שנשא את המספר 1948 ואוכלס על ידי נשים צעירות מיפו, הפך למוקד לדיונים בנושא היהודי-ערבי, וגם בו התגלעו חילוקי דעות לגבי אופי ההשתתפות במחאה. לאט לאט הוקמו מאהלים קטנים ביישובים ערביים ברחבי הארץ - כמו סח'נין, מיסר ומג'ד אלכרום - ודוברים ערבים עלו הבמות בחיפה ובעפולה ואפילו בתל אביב. העיתונות הערבית ניהלה פולמוס ער בשאלה, אם להצטרף ורוב הכותבים תמכו בכך, תוך דרישה לחדד את הבעיות המיוחדות לערבים - בייחוד קרקע, תוכניות מתאר ודיור. אך חודש הרמדאן הציץ בפתח והשילוב הבלתי נסבל של החום, של הצום ושל תחושות הניכור והפקפוק החזיר אנשים הביתה.

[...]

מוחמד דראושה, מנכ"ל שותף של יוזמות קרן אברהם סבור, שעם סיום עיד אלפיטר יתעוררו הערבים, יבינו כי זו גם המחאה שלהם ויפעלו ביתר שאת. במאמר שפרסמו הוא ואמנון בארי-סוליציאנו קראו השניים לממש ברגליים את השיח האזרחי החדש שנוצר כאן: "זה שמערער על הסדר החברתי הקיים, שאפליה והפרדה על בסיס לאומי-אתני הן חלק בלתי נפרד ממנו". עוד הם כותבים: "מול מגמות של לאומנות ושל גזענות בחברה היהודית וכאלה של בדלנות ושל ניכור בחברה הערבית, ניצבים רבים, משתי הקבוצות, הרוצים באמת ובתמים שילוב ושוויון, ורואים במחאה הזדמנות נדירה לחיבור אזרחי ערבי-יהודי וליצירת תשתית לחיים משותפים"."

חנין זועבי (2013), "לא אצטרף למחאה ציונית". סלונה (בלוג), 21/07/2013. נדלה בתאריך 28/7/2013

"הייתי בטוחה שבזמן קריאת העמדה שלך אתנגש בנקודת מחלוקת באמצע הטקסט, ואכן זה קרה ברגע שצמצמת את מה שאני מייצגת למיעוט אתני, "לאומי", עדיף להגיד. ואכן, אני נאמנה לעם שלי, להיסטוריה שממנה נבע הסבל והזכות של העם הזה אולם לא רק לו אני נאמנה, ואני לא נאמנה לו בכל התנאים, אלא בהיותו קורבן.

"וזה אומר, שאני נאמנה למאבק הצודק שאותו הוא מייצג, אני נאמנה לעם שלי בהיותו קורבן של העושק ושל הנישול. הגדרה זו, הופכת את הפעילות שלי, לפעילות שמיצגת ערכים, ולא רק לפעילות שמיצגת לאום מסויים.

"אני מקווה שאני אכן אדם אמיץ, ואם אני כזאת, אז זה בזכות הערכים שאני מאמינה בהם: צדק ושיווין. הזהות הלאומית שלי, והנאמנות לעם הפלסטיני, היא חלק מתפיסת הצדק, שמאמינה בזכויות קולקטיביות ולא רק בזכויות אינדיבידואליות. זהות, ובמיוחד זהות לאומית, היא זכות אנושית מודרנית, ואני מאמינה בה בתור זה, ולא בתור שייכות אתנית ערכית.

"זהות אינה ערך בפני עצמו, אדרבא, היא צריכה חיסון בפני גזענות ועליונות, באמצעות ערכים אנושיים ודמוקרטיים.

"אם אתה תופס אותי, ואת המאבק הלאומי של הפלסטינים במולדת הזאת, בתור מאבק ערכי ולא רק לאומי, אז אתה מבין שאני מיצגת חזון ערכי כולל, ואת כל האזרחים שמאמינים בערכי הצדק והשיוויון, ואותם אני אהיה נחושה ליצג, באותו ״להט״ שבו אני מיצגת את העם שלי.

"ולמחאה החברתית אני אצטרף, כאשר גם מחאה זו תיצג ערכים אוניברסליים של צדק ושיווין, ותפסיק להיות ״ציונית״. והיא תעשה את זה כאשר היא תגלה שהמקור של ״אי הצדק״ הכי נוראי שקיים אצלנו, נמצא בדרך בה המדינה מנשלת את הפלסטינים מאדמתם ומשאר זכויותיהם. וכאשר היא תכיר בצביעות בה מפגינים מדברים על מצוקת דיור וצדק חברתי, בזמן שהם שותקים לגמרי, וממלאים את פיהם מים, לגבי נישול 40 אלף פלסטינים מאדמתם בנגב, וטיהור הערים ה״מעורבות״ (שנעשו מעורבות אחרי גירוש 90% מהילידים הפלסטינים ב -48), מתושביהם הפלסטינים .

"ברגע שהצדק יפסיק להיות ציוני, ויחזור להיות ערך אנושי אוניברסאלי, אני אהיה איתך במחאה החברתית-פוליטית, ואיתך אנחנו נחסום כבישים, ונעמוד באמצע הרחוב עם הסיסמאות הלא פחדניות, ושלא בורחות מהפוליטיקה, מההתנחלויות, מהמיליטריזם, מהכיבוש, מהנכבה. לפחות, אני אהיה רגועה אז, שהמשטרה לא תיכנס בנו עם כל הסוסים והמסתערבים, והגז המדמיע והיס"מים, כי יהודי אתה, ועלי זה יגן."

פלסטין והמחאה

חגי מטר

"האתגר האמיתי, כמו שאמרתי בעבר ושוב רק לפני יומיים [לקישור] , הוא לחבר את המאבק העממי העיקש לזכויות ולצדק חברתי במרכז תל אביב עם זה שבדרומה, עם הפריפריה, עם ערבים וחרדים, וכן – גם עם המאבק העממי הפלסטיני לחירות, לדמוקרטיה, לסיום הכיבוש ולחיים של שלום וביטחון של כל בני האדם במרחב הזה. רק כך יבוא שינוי אמיתי."

חגי מטר

" זוהי חובה הן של המחאה החברתית והן של :התקשורת לזכור שהדרישה לצדק חברתי לא נגמרת בגבולות הקו הירוק, ושמי שהורסים אוהלים ברוטשילד, לוינסקי והתקווה הורסים אוהלים גם בלב המדבר של דרום הר חברון."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים"."

ונועה שינדלינגר מסבירה בהרחבה:

נועה שינדלינגר

"בבסיסה של ה"מחאה" עומדת ההנחה שמדינת ישראל, שאיכשהו הייתה עד לא מזמן ישות פוליטית דמוקרטית לגיטימית, עומדת בפני השתלטות מוחלטת של כוחות החושך המזוהים עם הימין הפוליטי והניאוליברליזם. למעשה, האקט הסימבולי של ניפוץ שמשות הבנקים ממחיש בדיוק את התפיסה הזאת, לפיה האויב מספר אחת ולפיכך הבעיה העיקרית של יושבי הארץ הזאת הוא הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. אולם לא כך הוא.

כפי שכבר טענתי בעבר [לקישור] הבעיה העיקרית כאן הוא המבנה הקולוניאלי, קרי, קיומה של ישות פוליטית כובשת בלתי לגיטימית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת וגם לרכוש לעצמה לא מעט אהדה בעולם.

הישות הזאת מתקיימת בזכות אוכלוסיה מגוונת מאוד של כובשים, וגם בתוכה מתקיימת הררכיה חברתית-פוליטית (בעלת השלכות כלכליות): בראשה עומדים קולוניאליסטים לבנים שגם מניעים את המערכת הפוליטית והכלכלית שלה, ומתחתיהם נמצאים אוכלוסיות שעוברות מערכות דיכוי דיפרנציאליות – מזרחים, קווירים, פלסטינים (גם בתחומי 48 וגם בשטחי 67), מבקשי מקלט ופליטים, וגם מהגרי עבודה לא-לבנים ולא יהודים. חלק גדול מהאוכלוסיות הנמצאות תחת שליטה ודיכוי מבצעות בעצמם דיכוי של אלו שנמצאים מתחת להם (אבל איכשהו מוצאים עצמם מואשמים תדיר בגזענות, הסתה ואלימות).

האופן שבו ראשי ה"מחאה" החברתית מוכרים את הלוקש כאילו הם דורשים צדק חברתי הוא נכס אסטרטגי עבור המדינה הקולוניאלית, שכן התנועה עצמה משתיקה מסרים אנטיקולוניאלים מובהקים ומצליחה לשלב בקואופטציה כוחות פרוגרסיביים יותר, שישמשו עלה תאנה עבורה. באופן זה, הדגש על הכלכלה הקפיטליסטית כשורש הבעיה מושך אל תוך התנועה הזאת גורמים מרקסיסטיים-סוציאליסטים-קומוניסטים, שאופן הניתוח הדומה שלהם מזהה בכלכלה את הבסיס ואת כל ה"שאר" כחלק ממבנה העל שנובע ממנה.

[...]

כל מי שהמציאות בשטחים מוכרת לו, לא היה יכול שלא לגחך לאור התדהמה המעושה של "לוחמי הצדק" התל אביבים אתמול: אלימות משטרתית, מעצרים המוניים וכו'.

ובכן, בזמן שיצאתם לשחק בנדמה לי מהפכנים, נעצר בבית אומר איאד אל-צליבי בן ה-14, וגבר נוסף בן 56 הוכה עד שנשברה ידו. במזרח ירושלים באותו הזמן, השתמשו השוטרים בגז מדמיע כדי לפזר הפגנה ליד שכר שכם – ובידי מי? בידי אותם חברים של מפגיני J14, כשהם לובשי מדים.

וכאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?

אין לי ספק שבהפגנה אתמול השתתפו גם חברים, אנשים טהורי כוונות, המכוונים להשגת צדק חברתי אמיתי. אבל גם ברור לי שמרבית המשתתפים בהפגנה כמו גם מנהיגיה אינם מעוניינים בהפלת המשטר הציוני ובמיטוט של הסדר הקיים, אלא בשימורו תוך, אולי, שינויים קוסמטיים קלים שיעבדו לטובתם. יכולתי לומר שעד שלא יקראו האלפים לסיום הציונות, הכיבוש והאפרטהייד וכינונה של מדינה דמוקרטית מהירדן ועד הים אני אצטרף אליהם. אלא שאני ריאליסטית. מעט מאוד מבעלי הפריווילגיות הקולוניאליות יסכימו לוותר עליהם ולהיאבק למען הצדק. הרוב, בסופו של דבר, ייענו לקריאה להתייצב לדגל (הציוני), ימשיכו ללבוש את המדים ולהפעיל אלימות שהפכה לשגרה נגד אלו שכל חטאם הוא שאינם יהודים."

ועם זאת צריך לזכור שישנם פערים תרבותיים מאוד משמעותיים בין הצדדים לקוי 67. ברשות הפלסטינית תוכל למצא עצמך חצי שנה בכלא על פרסום פוסט בפייסבוק שמבקר את הממשל - פעולה שכמעט כל פעיל חברתי עושה בישראל פעם ביום. אצל שי זיו

יואב פקטה (2014), "אז חשבתי הרבה על ענין של חוק "המישוש"". פוסט על הקיר האישי, 2/3/2014. נדלה בו ביום

אז חשבתי הרבה על ענין של חוק "המישוש" שאחד החלקים הלכאורה הזוים בו הוא שעל סמך חדש לעבירה עתידית מותר להיכנס לבית של אדם לעשות בבית חיפוש, כולל במחשב וכ כל זאת ללא צו וללא הודעה לאותו אדם, אפילו לא לאחר מעשה

האמתי שהבנתי שבעצם זה כבר מה שקור בשטחים בסה"כ המשטר רוצה להכשיר חוקית את הפרקטיקות שהוא משתמש בהם ביום יום. בעצם זה חוק ראוי, שמטרתו הורדת המסיכה ואמריה שאם זה מוסרי לעשות את זה כלפי הפלסטינים ומיכוון שאנחנו הכי מוסירם בעולם זה אומר שזה מוסיר לעשות את זה כלפי אזרחי המדינה הרי אחרת זה להודות שאנחנו לא מוסרים כלפי הפלסטינים ואז נצטרך להודות שאנחנו לא הכי מוסרים בעולם

בימשור אחר זה ענין של קרמה, מה שאת\ה\אני , עושה כחלק מעם לאחרים, עושים לך בחזרה הרווחנו את זה בישור כששתקנו כשנקטו בשיטות האלה כלפי אחרים ועכשיו כשהנורומות האלה נכנסות אלינו הביתה.......

ולמי שלא מבין על מה אני מדבר שיקרא מקרה שקרה שבוע שעבר נכנסו לבית של חשוד פסלטיני, חשוד בכך שתכנן פעילות חבלנית אך אם זאת מדובר בפשיעה עתידית,, נוראית ככל שתיהי, מדובר בפשיעה עתידית. הקיפו את הבית, סירב החשוד לצאת רו על הבית טיל, שברו את הקירות אם טרקטור עדין סירב לצאת נכנסו פנימה והרגו אותו הוא לא הרים נשק הוא לא ירה על אף אחד פשוט סירב לצאת מביתו חשוד בפשיעה עתידית

מי שמפעיל משטרת מחשבות על פשיעה עתידית כלפי האחר סופו שתוםעל כלפיו

מזרחיות

כרמן אלמקייס בראיון אצל יסמין גואטה ורותם שטרקמן (2013), "אם שפרה ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד היו מקפלים אותה ב-5 דקות". דה-מרקר, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"בימי המחאה של קיץ 2011 היתה אלמקייס מלצרית בבית קפה ברוטשילד. "זה היה מצחיק, כי הייתי מגישה קפה לאנשי המחאה ברוטשילד, מסיימת את העבודה והולכת למאהל לוינסקי או התקווה", היא נזכרת. "זה נראה לי אבסורד להילחם על שכר דירה כשאני רואה אנשים בלי אוכל בבית. זה לא ששכר הדירה לא חשוב, אבל התיקון לא צריך להגיע משם, הוא צריך להגיע מלמטה. איך אתם לא מבינים שיש אנשים שחיים ככה במאהלים?".

"אז למה אליהם התקשורת התייחסה?

"אם מישהי אחרת עם שם משפחה אחר, נניח שפרה ביטון, היתה מקימה מאהל במקום דפני, היו מקפלים אותה תוך חמש דקות, שמים אותה בניידת ואומרים לה 'לכי הביתה'. לאנשים לא נוח לראות עוני. יום־יום זורקים אנשים מהבית ואף אחד לא שומע על זה. אנשים נזרקים לרחוב אבל זה פחות סקסי, פחות מצטלם טוב, יותר טוב לצלם חבר'ה מנגנים ברוטשילד עם גיטרות. וכשבאמת הגיעו לרוטשילד מחוסרי הדיור התחיל בלגן. זה הפריע להם לפסטיבל. בג'סי כהן פירקו אנשים מכות, ומנגד המאהל של רוטשילד פורח. אנשים חיו במאהלים לפני רוטשילד, הם ניזוקו מהמאהל של רוטשילד כי קיבלו בדיוק את ההפך"."

שלמה קראוס, "הקיץ של השכונות". אתר ynet, 20.06.12

"ואלה שמות: "חג'ג', מנקין, בן-יפת, אברהם, וענונו" - חמישה מתוך הפעילים שזומנו לחקירה ולחלקם אף נערך חיפוש בבית. אם לא מצאתם את החוט המקשר, השוו אותם לשמות אלה שלא נחקרו: "ליף, שפיר, קונטס, נוסצקי, גרין". אמנם זה לא נכתב עד כה, אבל היחידים שזומנו לחקירה הם פעילי שכונות ופריפריה. לא צריך להיות חסיד של תיאוריות קיפוח כדי להכיר בעובדות: אם המשטרה ביקשה להיערך לקראת הקיץ, מדוע קציני המודיעין פנו לפעילים שוליים יחסית ולא ל"קודקודים", שכבר הצהירו כי בידיהם תוכניות והוכיחו יכולת להוציא אותן לפועל? הסיבה היא, שהמשטרה יודעת כי הפעילים האלמונים האלה עומדים לכבוש את הכותרות בחודשים הקרובים, ועושה הכול כדי לסכל זאת.

[...]

בקיץ הקודם התבוננו העשירונים התחתונים מהצד ובחשדנות במחאה החברתית. עמוק בפנים הם הרגישו שגם אם המהפכה תצליח, הכסף לא יגיע אליהם - הם ימשיכו לקושש את הפירורים הנושרים מהשולחן, עת המעמדות העליונים נאבקים בינם לבין עצמם. עבור השדרה המרכזית של המחאה, ההפרדה הזו הייתה פיקטיבית - הבשורה במחאה החברתית הרי נועדה לאחד את כל המעמדות. אבל בפועל, שנים של מדיניות "הפרד ומשול", יחד עם מיתוג תקשורתי שצבע את המוחים בגוון של מעמד אחד ונהנתן, מנעו מהציבור הרחב בפריפריה להזדהות עמה."

לקריאה נוספת:

אורטל בן דיין, שולה קשת, יוספה טביב-כליף ושירה אוחיון (2012), "משאבי התרבות בישראל 2008 – 2011 - קריאה לחלוקת משאבים של משרד התרבות על בסיס עקרונות של שיוויון, פלורליזם וצדק חלוקתי". אתר תנועת אחותי, 7/6/2012

"קואליציית לבי במזרח, קוראת למשרד התרבות להיות שותף לתיקון עוול היסטורי. שינוי בהקצאת משאבי התרבות – על פי עקרונות של צדק חלוקתי והעדפה מתקנת- יהווה השפעה מכרעת על מכלול החיים החברתיים בישראל ומרקם החיים העדין והשברירי בה. זו ההזדמנות של מנהל התרבות ומחובתו לקחת חלק מרכזי בשינוי הזה.

בזמנים אלה, כשרוח חברתית אזרחית מתעוררת ישנה חשיבות יתרה לתחום העשייה התרבותית ככזאת הנושאת מסר של יצירה וחופש ובכוחה להיות קול משמעותי ודומיננטי בקריאה לצדק חברתי לכלל אזרחי המדינה והמגוון התרבותי המרכיב אותה. הקואליציה רואה בתרבות זכות יסוד לה זכאית כל קהילה וכל אדם באשר הם והיא כולה תקווה לשיתוף פעולה פורה ומשותף."

תהל פרוש (2009), "מוסדות תרבות מזרחיים מקופחים באופן שיטתי". אתר עכבר העיר, 13/10/2009

"שירה אוחיון, אשת חינוך פמיניסטית מזרחית, האחראית על כתיבת הדו"ח, אמרה כי הנתון הבולט בו הוא חוסר הייצוג של אתיופים בוועדות מינהל תרבות. "יש להם אפס אחוז ייצוג", אמרה. גם הייצוג של מזרחים בוועדות לוקה לדבריה, ומשום כך אין הזרמת תקציבים לתכנים שאינם אירופוצנטריים. לדבריה, גם בחלוקת התקציבים במוזיקה, מועבר 99% מהכסף לתזמורות מערביות קלאסיות. אוחיון מזכירה את תרבות הפיוט שהולכת ונכחדת ואת להקת ענבל הוותיקה, שלדבריה לא מוגדרת מבחינת מינהל התרבות כלהקת מחול."

שירשור שלם על שיבוץ מזרחיים מול אשכנזים בצבא

הוכחה שיש קשר חיובי בין קוטן היישוב ומידת ההתגייסות לקרבי

פריפריה

רפאל בלולו, "אנטגוניזם ושמו דפני ליף". אתר הארץ, 24.06.2012

"ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?

[...]

[...] לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם."

שלום בוגוסלבסקי, "תיאוריית החלונות השבורים." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 24/6/2012

"אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות."

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011

"ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".

ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה."

הבדואים בנגב

טוב קתרזיס טוב משם טוב. וטוב מאוחר מלעולם לא.

אברי גלעד מאפשר לנו ללמוד שוב את נושא הבדואים בנגב.

תודה על הנכונות להקשיב ולספר.

עוד הוכחה שהדרך היחידה לשנות עמדות היא במפגש אנושי, במרחב הציבורי.

1. המרחבהציבורי #מפגשאנושי שדה האוהלים - מסקנות מהמחאה החברתית (ספר וקהילה לומדת) #קפהחברותא #בדואיםבנגב

אברי גלעד (2013), "בדואים פרק ב'". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/6/2013. נדלה בו ביום

"

הפוסט הקודם שלי על הבדואים עשה הרבה רעש, עורר הרבה הזדהות אצל תושבי הנגב היהודים והרבה כעס אצל הבדואים ויהודי המרכז. התחייבתי לביקור נוסף, והפעם עם הבדואים, כדי לשמוע על מצבם. ביום חמישי קיימתי את הבטחתי.

הנה 10 דברים נוספים שלמדתי על הבדואים בנגב.

1. באוניברסיטת בן-גוריון צפיתי בצילומי אויר של הנגב שצילמו הבריטים מ-1945. לא נעים, אבל רוב הנגב היה מיושב אז בבדואים, הקרקע כולה מעובדת, ריבועים ריבועים, שמות השבטים על המפה. אם היתה להם בעלות על הקרקע כפי שהחוק הישראלי תובע זה עניין אחר, אבל מה שברור – הם ישבו שם.

2. הבדואים עצמם מודים בפה מלא בעבריינות הבדואית, באלימות, בהשחתות, בגניבות, בפרוטקשן, בנהיגה המטורפת. כל התופעות האלה פוגעות קודם כל בהם עצמם, בתוך הישובים. הם מייחלים לאכיפת חוק אמיצה כדי שהצעירים חסרי המנוח והתקווה שלהם ירוסנו. אי-אכיפה היא סוג של גזענות.

3. הם מסבירים את כל התופעות האלה בפער העצום בינינו, היהודים , לבינם, החיים בפחונים, ללא חשמל, מים, חינוך, תשתיות. שמעתי סיפור על צעיר בדואי שיוצא כל יום שואה לבאר שבע לחראקות עם מוסיקה בפול ווליום כדי לבטא את כעסו. ברור שאם הייתי (כ"דור שני" ובכלל) נתקל בו ברחוב בבאר שבע ביום השואה, בצפירה, הייתי שמח לעצור אותו ולהשכיב אותו על הכביש החם. עכשיו, בבית, ליד המחשב, במזגן, כשאני רגוע, אני לא בטוח שאם הייתי גר בפחון לוהט ללא מים, חשמל, בידוד, כביש, עתיד, הייתי מצליח לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה.

4. הבדואים נעלבים עלבון עמוק מכל התכניות הממשלתיות להסדרת מצבם מסיבה אחת; לא מדברים איתם בגובה העיניים, לא משתפים אותם בדיונים ובתכנונים לחיים שלהם. הם רגילים לפטרונות יהודית, הם רגילים לזה שרואים בהם סיכון בטחוני, אבל זה שהם רגילים לא אומר שהם ישתפו פעולה עם כל פיתרון שלא יגובש איתם.

5. אחת הבעיות המרכזיות של הבדואים היא הביגמיה והפוליגמיה. הבדואים היו שמחים שהמדינה תתערב בעניין הזה, ותחיל סנקציות נגד גברים שלוקחים יותר מאשה אחת, בעיקר כי זה פוגע קודם כל בחברה הבדואית עצמה. אבל המדינה? היא מעדיפה לשלם ביטוח לאומי ולעצום עיניים במקום לטפל בעניין. משונה בעיניי. פחדני.

6. ראיתי בח'ורה, עיירה בדואית חדשה יחסית ומנוהלת היטב ליד צומת שוקת, בתי מגורים חדשים. בצמוד לכל בית יש דיר או רפת עם מאות ראשי צאן ובקר. הריח מזוויע. הבנתי שניתן להוציא את הבדואים מהחקלאות, אבל לא ניתן להוציא את החקלאות מהבדואים. לגזור על כל הבדואים להיות תושבי עיירות במקום כפרים חקלאיים זה עוד רעיון פטרוני, שנזקו רב.

7. הבדואים עצמם מוכנים להתכנס לתוך כפרים מוכרים ולפנות שטחים בהם הם יושבים בתפזורת שלא ניתן לספק לה תשתיות. הם דורשים שיכירו בכפרים שכבר קיימים ויחברו אותם לתשתיות. נראה לי הוגן שאם יהודי בישראל יכול להחליט אם הוא חי בישוב כפרי או עירוני גם בדואי יוכל. חוק שונה לאנשים שונים – זו הבעיה הכי קשה בישראל.

8. ועוד בעניין תשתיות, גם בישובים מוכרים אין בהכרח חשמל ומים. ראיתי בתי ספר של אורט, מרכזי פיס, הרבה רצון טוב, אבל בלי חשמל ומים. לא סביר שכל יהודי ששם קרוון בשטחים יקבל במיידי חשמל, ובדואי שחי בישוב מוכר יצטרך להביא עוקבי מים ולשים גנרטורים מזהמים בכל פינה. ככה לא בונים סולידאריות אזרחית.

9. כאשר קם מנהיג בדואי ששם בצד את האכלו לי שתו לי, דוגמת ד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה (בתמונה), הוא מצליח לגייס את הממשלה, הקרן הקיימת, חברות מסחריות, נדבנים יהודים מכל העולם, ולעשות שינוי עצום בעירו. הבדואים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ולפעול. המדינה היהודית כמהה לאנשי חזון בדואים וכל יציאה מתדר הקורבן נענית בשיתוף פעולה מרגש.

10. בקיצור, היהודים בנגב סובלים, הבדואים סובלים, המדינה לא מעזה להסתכל למצב בעיניים ופועלת באי שקיפות. צריך לכנס את כל הנוגעים בעניין לאיזה מלון בים המלח (או פחון באבו-בסמה) ולדבר. הפתרון אינו בלתי אפשרי אבל הוא יושג רק בדיאלוג בין שווים, עם כוונות טובות מחד ונכונות לאכוף פיתרון שיושג בהחלטיות ללא פשרות מאידך. האם יש לנו מנהיג שיעשה את זה ? האם יש להם מנהיג שיעשה את זה ? או שצריך להגיע למלחמה גלויה בינינו לבינם כדי שנתחיל לחשוב על הסדר מכבד ?

תודה לד"ר תאבת אבו-ראס שלקח אותי לסיור, תודה לפרופ' אבנר בן-עמוס ופרופ' אורן יפתחאל, תודה לעו"ד ראויה אבו-רביע ולד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה שפגשו אותי וחלקו איתי את הידע שלהם.

משהו אישי לסיום הפוסט הארוך הזה- רשמתי לפני שוב שאני נוטה להשתכנע מהר מדי, להגיב חריף מדי, לפסוק משפט במעמד צד אחד. זה חלק מהאימפולסיביות של הפרעת הקשב שלי ומהשטחיות שאני לוקה בה באופן כללי. אני כנראה כבר לא אשתנה מהותית, אבל אעשה השתדלות. כקוראים עליכם לקחת את זה בחשבון..."

מבקשי מקלט

תמר הופמן (2014), "קצת על הסתננות למדינת ישראל". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/1/2014. נדלה בו ביום

ב-1973 שרתתי בחיל המודיעין ביחידה שהיה לה "מרחב" בו שהיתי בבאר שבע.

מידי יום, כמה פעמים במהלך היום נהגנו לקבל עידכונים מהפיקוד (דרום) על חציית הגבולות (מצרים ודרום ירדן). לפעמים זו היתה קבוצת מטיילים עם נעלי פלדיום (שנקראו אז נעלי קומנדו, לפחות בז'רגון הצה"לי), על חיות מחיות משונות שחצו את הגבול ועוד. אולי לא היו גדרות אלא רק אבנים גדולות שציינו את הגבול, חסידה לא יכלה לנדוד למצרים מבלי שעיניהם המדהימות של הגששים הבדואים יציינו את זה.

אז אל תספרו לי היום, כשיש כל כך הרבה טכנולוגיה שתולה בתוך האדמה של הנגב שמישהו בעולם הזה יכול להסתנן לתוך הנגב (אחר כך שרתתי ביחידה ששתלה מכשירי האזנה באדמה  ;).

יתר על כן, אם הם הסתננו איך זה שהם הגיעו לגן העצמאות באוטובוסים???

טלו קורה מבין עיניכם!! מי שהתיר את כניסתם והתכוון לגזור עליהם קופון (הורדת שכר המינימום, למשל) היה לא אחר [מ]ממשלת ישראל.

השמאל

ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר, "מלבאס אותי אתה עשית תואר". אתר העוקץ, 29.12.12

"קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?

החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת."

שירי אייזנר (2013), "על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו ולמה אצביע בל"ד". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית, 20/1/2013, נדלה בתאריך 10/3/2013

"העובדה ששמאלניות/ים הינן קבוצה שנואה כרגע בישראל הוא נתון כמעט מובן מאליו. ברגע שבחרנו להזדהות עם קבוצות מדוכאות, לקחנו את "הצד הלא נכון" במלחמות הטריטוריה בין המדכאים למדוכאות/ים. אבל העובדה שלקחנו צד – ושבחרנו להיות בעלות ברית – עדין לא הופך אותנו לחלק מהקבוצה המדוכאת. ה"שנאה" שממנה סובלות/ים שמאלניות/ים כרגע, וכל הפגיעות בחופש הביטוי של השמאל כולן גם יחד, הן כאין וכאפס לעומת מצור, רעב, רצח שיטתי, טיהור אתני, כליאה, ועוד מליון ואחת דרכים שבהן חוות דיכוי קבוצות שהן באמת מדוכאות.

כאן כבר אפשר להגיד שאני מדברת בעיקר על הפלסטיניות/ים. ושימו לב שבכל מדינה אחרת בחו"ל, המאבק שכאן נקרא "נגד הכיבוש", שם נושא את השם "סולידריות עם פלסטין" (Palestine solidarity). כאשר השמאל הישראלי ממקם את עצמו בתור הנושא של עצמו, הוא מוחק את המטרה האמיתית של תנועות שמאל – להיות בעלי/ות ברית, בסולידריות ובתמיכה למאבקים של קבוצות מוחלשות. הוא עושה נזק למטרתו המקורית בכך שהוא מנרמל את הדיכוי הקשה שעוברות קבוצות אחרות וממרכז את עצמו בתור "הקורבן האמיתי" (כי "כשזה קורה להם אז זה כבר ברגיל, אבל כשזה קורה לנו…!"). אותה נטיה חושפת את פניו האמיתיות של השמאל הישראלי במלוא כיעורן – שמאל נרקסיסטי שמתעסק בעצמו, לא מכיר בפריווילגיות, ובטח ובטח שלא מוכן לוותר עליהן."

ניצן שור (2014), --. טיימאוט, --. מצוטט אצל שיר אלוני (2014), "ניצן שור", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 2/2/2014, נדלה בו ביום

"אני לא אוהב לחלק עצות לאף אחד. חלק מהדיון הכללי בדעיכתו של השמאל הישראלי עוסק תמיד במה שחייבים לעשות. אתם חייבים ככה ואתם חייבים ככה. אף אחד לא חייב שום דבר. אבל אולי כן כדאי לעשות משהו – להפוך את כיוונה של הרטוריקה האסונית, הנרגנת. להאמין שהשמאל הישראלי הוא צודק, וכרגיל, במה שהוא מאמין עכשיו – יאמינו כולם בעוד 10־20 שנה; ה״בוגדים״ של היום יהיו הגיבורים של המחר. שבעתיד, הימין הקיצוני ייחשב לאנקדוטה מטופשת ממש כמו הקו קלאקס קלאן בארצות הברית. שיום אחד יהיה כאן מדהים. אני יודע שהמלנכוליה מציעה נחמה; שנעים להתבשל בתוך תלונות אינסופיות. שהחיים הפוליטיים כאן הפכו לרוק ישראלי – נוגה, מדוכדך ופסיבי. אני אפילו לא יומרני מספיק כדי לכתוב שאנשים צריכים לצאת אל הרחובות. לעשות משהו. אל תעשו כלום. אבל תהיו חיוביים. תרימו. גם אם זה רק בראש שלכם – תהיו שוּלה."

הימין

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011

"אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים."

ברוך אורן: אני נוטה שלא לקבל את הטענה הזו של שלום בוגוסלבסקי. ראשית משום שההתנחלויות כן השתתפו במחאה (היה מאהב באריאל והיה מאהב ברמת הגולן). ושנית משום שבאמת יש מצוקת דיור גם בהתנחלויות. ושלישית משום שאם יש אוכלוסיה שלא סובלת ממשבר דיור (פרט ל-1% כמובן), היא אוכלוסיית בני ה-50+ שסיימו לעבוד בפרך עבור המשכנתא שלהם, וכאמור, לא דיירי ההתנחלויות. מעדיף את הגישה של יהודה אלוש:

יהודה אלוש, "בניית אמון ושיתוף פעולה" / נאום בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 תומלל ע"י ברוך אורן, אתר שקוףבאוהל

"ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?

[...]

ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה! למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?

צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!

כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!

אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.

[...]

[...]הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.

[...]

קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.

[...]לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד)."

הדור שלכם והדור שלנו

טל שניידר (2011), "הורי מעמד הביניים: "יכולנו לעשות משהו נגד יוקר המחיה". גלובס, 7/10/2011. נדלה בתאריך 27/7/2013

לא ברור ממש האם כל הכתבה הזו מעניינת ו/או קשורה.. זה כמעט כל טקסט הכתבה, צריך לקרא ולערוך

אז מי אשם במצב? האם זו הממשלה המכהנת, ואם כן, את מי שם מאשימים? אולי זו לא רק הממשלה הזו, אלא היא וכל קודמותיה? ואיך אפשר להאשים את כל ממשלות ישראל, כאשר אנחנו בחרנו בהן.

אולי כל אחד יכול להאשים את עצמו, את ההחלטות שקיבל, המקצוע שבחר. את האופן הרשלני בו ניהל את חסכונותיו. רגשות האשם על הבזבוזים הגדולים מתגנבים פנימה ורגע לפני הדיכאון הקל המלווה ברוח של ראשית החורף, אפשר גם לתלות את האשם למצבנו בהורים. הם הרי מוכנים לספוג הכל, במיוחד בתקופת החגים ואולי הם אשמים.

אולי לא אנחנו אחראים למצב הכלכלי האישי שלנו, אלא דור שלם, הדור של ההורים, שזנח את הערכים החברתיים, את הערבות ההדדית ואת הדאגה לחלש. מי שחינך וגידל את אלה שהיום הם בני 25 עד 40, השכבה המשמעותית של המועסקים במשק הישראלי, הם ההורים, דור שני למייסדי המדינה שהטיפו בבתיהם לקפיטליזם, הישגיות, תחרותיות ואפילו דורסנות כדי להגיע להישגים.

"אני מרגישה שהדור שלי, הדור השני, ילדים להורים שהגיעו מן השואה וילדים להורים שהקימו את המדינה, אנחנו הדור שקיבל לידיו מדינה נפלאה ואנחנו לא שמרנו על הערכים של ארץ ישראל היפה והטובה שקיבלנו לידנו", אומרת אסתר קונטס, 57, אמו של רגב קונטס, ממנהיגי מחאת האוהלים.

"לא פעלנו מתוך זדון, אלא מתוך אזורי הנוחות שלנו. הרשינו לדברים להתמסמס, מתוך רדיפה אחרי הצורך לתקתק את העניינים, להתחתן, ללמוד מקצוע מניב, ללדת, בלי כל החיפוש העצמי. הרגשנו שצריך להכניס את המדינה לתוך נורמות וסדר ועל הדרך, גם אם היו דברים שלא נראו לנו, לא יצאנו למחות ברחובות. לא על נושאים ערכיים. לכל היותר ישבנו בסלון וקיטרנו.

"אבל אנחנו, הדור השני, הגענו למשהו. כי הדברים לא היו כל כך יקרים כמו היום. לבני דורי יש דירות ומכוניות ונסיעות לחופשות והחיים בסדר, אבל כולם, כל חברי חייבים לעזור לילדים שלהם, כי הילדים לא מצליחים להגיע לשום דבר".

- ואז התחילה המחאה ואת הוצפת ברגשות אשמה?

"כן. כל מה שאנשי המחאה אומרים זה שהסולידריות החברתית נעלמה, שאין הידברות בין הקבוצות, שאין שוויון ואין נתינה ומבחינתי אלה לא סיסמאות, אלא ערכים שהיו פעם כאן ונעלמו ועכשיו הם חוזרים".

קונטס עובדת בתור מורה-מחנכת בבית ספר ברמלה מזה 35 שנה. בנוסף, היא שחקנית יוצרת, ומופיעה בתיאטרון ב-11 השנים האחרונות. על בנה רגב היא אומרת שספג את הערכים של האכפתיות, החברות והמעורבות מאביו של קונטס (ממנו התגרשה).

- למה את מרגישה צורך להתנצל בפני רגב ובפני בני דורו?

"כי יכולנו לעשות משהו, אבל פשוט ישבנו בסלון ולא עשינו כלום. לרגב ולחבריו לא מפריע המחיר האישי הכבד, לא אכפת להם שחם וקשה ושהם משלמים מחיר פיזי, נפשי וכלכלי, כי יש להם עכשיו ניצוץ של אמונה במה שהם עושים. אנחנו פשוט נתנו לכל ממשלות ישראל לעשות מה שהן רוצות והרי אנחנו העם, יש לנו המון כוח ולא עשינו מעשה. בני דורו של רגב עושים ומזיזים דברים ואנחנו רק בגדנו ולכן יש לי תחושת אשמה קשה".

- אבל אם את מחנכת את ילדיך לאחריות אישית למעשיהם כיצד אפשר היום לבוא לדור הצעיר ולומר להם, זה לא אשמתכם, אתם לא אחראים על מצבכם הכלכלי, אתם צריכים להטיל אחריות על הממשלה, על העדר סולידריות?

"כי הבעיות הן של כולם. הרי לא מדובר בבעיה שצצה אצל אדם אחד, אלא מדובר בבעיה כלכלית של דור שלם. זה לא הוגן שאדם ייקח אחריות על מעשיו מחד ומן הצד השני, הוא כל הזמן יזדקק לסיוע. אם כל האזרחים במדינה נחנקים, אז יש משהו לא בסדר בשיטה. לכל הילדים של החברים שלי, שהם בגיל של רגב פחות או יותר, אין כסף לקנות דירות. לבתי, שהיא בת 31, יש סכום התחלתי ואין שום צ'אנס שתוכל לקנות דירה באזור המרכז, אפילו ברמלה היא לא יכולה להרשות לעצמה. אז מה מצפים, שהם יעבדו בשתי משרות? הרי לא מדובר בילדים עצלנים או מפונקים, אלא באנשים יוצרים שאין להם שום סיכוי להתפרנס כראוי מעבודותיהם".

- כאשר שוחחת עם רגב על הדברים האלה, הוא חש את האשם כלפי הדור שלכם?

"לא, בשום פנים ואופן הוא לא מפנה אלינו אצבע מאשימה. זה אני שמרגישה ככה ושוחחתי עם הרבה מחברי והם אמרו שמה שאני מרגישה, דומה מאוד למה שהם חשים".

אחריות של דור

פרופ' סילווייה ביז'אווי, 60, מומחית בתחום הרווחה והמשפחה, מן החוג לסוציולוגיה במסלול האקדמי של המכללה למנהל אומרת שחלו שינויים גדולים בשוק העבודה הישראלי והוא הפך למאוד אכזרי.

"דור ההורים, הדור השני, התקומם נגד האחיזה של מפלגת העבודה במדינה והם צדקו בהיבטים רבים כי שליטה והגמוניה של מפלגה אחת, היא דבר אנטי דמוקרטי. אך הבעיה היא ששפכו את התינוק עם המים. יחד עם ההיפטרות מערכי מפלגת העבודה, לא השאירו מקום להגנה על זכויות העובדים. שנים דיברו על כך שיש השקעה בחינוך ושהמורים מפונקים ולא עובדים בקיץ ובחגים, אבל זה הכל היה שקר".

- את רואה אחריות דורית להתדרדרות החברתית?

"כן. הצעירים של היום יכולים להגיש כתב אישום דורי. לא כתב אישום כל אחד נגד ההורה שלו, אלא לראות את האחריות של דור שלם להתדרדרות. הרי בתקופה שאנחנו היינו צעירים בשוק העבודה, הרגשנו כל הזמן בתחרות זה עם זה, חוסר אמונה, שכל הזמן צריך להילחם על ההישרדות והיום, הצעירים מדברים על סולידריות ולא במבנה הקומוניסטי, אלא מתוך כבוד לאדם והסתכלות על האחר".

- ובכל זאת, קשה להבין למה ההורים אחראים למצב.

"כי מדובר על השנים בהן החברה נבנתה. שוק העבודה כיום מורכב מילידי 76', 77' ואילך. אלה ילדים שנולדו כשהליכוד עלה לשלטון ודפוסי חשיבה בנוגע לנושאים כלכליים השתנו אז. אני זוכרת שנים שבהן לימדתי מושגים של צדק ורווחה ואמרתי שאלה הן זכויות אדם בסיסיות, ולכן גם פנסיה, חינוך ובריאות הם חלק זכויות האדם שלנו. אבל התייחסו אלי כמשוגעת, כמנותקת".

חיים שמולי, 59, אביו של יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי וממובילי ההפגנות נגד הממשלה, עבד כל חייו כמסעדן ובמשך שנים ארוכות היה עצמאי. הבעיה לדעתו, מתמקדת דווקא בשינויים הכלכליים שחלו בעשור האחרון. "אם מסתכלים שלושים שנה אחורה, אז אני זוכר שהייתה הרבה עבודה, ואנשים הכניסו כסף ולמרות האינפלציה, עבדו ובזבזו. לאט לאט התחילה להתכווץ החגורה, עד שהגענו למצב שזוג צעיר כיום לא יכול לרכוש דירה וגם כדי לעבור את שנות האוניברסיטה צריך תמיכה מן ההורים".

- הקשיים הללו מאפיינים לדעתך רק את הדור הצעיר כיום?

"אני השתחררתי מהצבא וישר יצאתי לעבוד ולהקים משפחה ומהר מאוד הפכתי לעצמאי בתחום המסעדות. התחלתי בסצנה של צפון תל-אביב בשנות ה-70', נכנסתי כשותף וניהלתי מסעדות ואני לא יכול להגיד שהיה קשה. זו הייתה תקופה שלאנשים היה כסף, לא כמו היום. אם אני היום לא עוזר לאיציק או לאח שלו שרק התחתן, אין להם שום סיכוי".

- אתה מרגיש שהדור שלכם צריך להתנצל בפני הצעירים?

"לא על דברים שקרו לפני יותר מ-25 שנה, אבל כן על מה שהתרחש בעשר עד חמש עשרה שנים האחרונות, כאן כבר נוצרה בעיה. בשנים האחרונות לאנשים ממש קשה לגמור את החודש".

איך לדעתך תיגמר המחאה של הדור של איציק?

"אני לא יודע. אבל חייבים למצוא פתרון וקשה לי להאמין שהוועדה שהוקמה תקבל אפילו חמישית מן הדרישות. אני מקווה שהם לא ימרחו את הצעירים, כי הבעיות היום הן של כולם, גם חסרי הדיור, גם צעירים וגם של דור מבוגר שחיפש במשך שנים את הדיור הציבורי ולא מצא. הכי מטריד אותי שזה לא ייגמר ברוח טובה. כי להדליק גפרור ולהצית את הכל זה עניין של שניות. אני מקווה שזה ייגמר כפי שהתחיל, בטוב".

"דורות של ישראלים לא צעקו"

ד"ר ענת גופן-שריג, מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית שחוקרת את תחום המוביליות הבין-דורית, אומרת ש"אם מסתכלים על הדור הזה של המחאה, הם הרי צעירים שצמחו בבתים נוחים ומשכילים. מי שלחץ על הכפתור שהדליק את המחאה הזו, הם לאו דווקא אנשים שחוו על בשרם פערים חברתיים עמוקים. אלה הם לא צ'רלי בוזגלו ולא ויקי כנפו".

- אז היכולת שלהם לגייס ציבור עצום היא מכיוון שנגעו בנקודות אמיתיות?

"בהחלט, כי שוק העבודה כיום לא דומה למה שהיה פעם. כמות שעות העבודה אינה נורמלית, אנשים יוצאים בבוקר, חוזרים בלילה ולא רואים את ילדיהם ואנשים מסביב חושבים שזה מבחירה, כי הם מחפשים סיפוק, אבל זה לא רק זה. צעירים עוזבים היום את הוריהם בגיל יותר מבוגר, כי לפני שבוחרים מקצוע, אנשים מנסים למצות את עצמם, לממש את עצמם. במקביל, המדינה מספקת הרבה פחות שירותים חברתיים וכאשר מתחילים לעבוד באופן מלא, אנשים נכנסים למעין איזה מעגל, רוצים שילדיהם ישיגו יותר, משלמים יותר על השכלה משלימה לילדים, יותר על ביטוחי בריאות פרטיים, כי מה שהמדינה מספקת אינו טוב. כל הדברים הללו עולים הרבה, ועם העובדה שמתחילים לעבוד יותר מאוחר, לאנשים יש פחות כסף".

- את רואה בעידן העבודה המודרנית, הרבה פחות סולידריות?

"הייתה שבירה של איגודים מקצועיים, והמדינה עצמה, כמעסיק, מפרה את החוקים ומעסיקה עובדי קבלן במשכורות נמוכות ממינימום וכמות עובדי הקבלן היא לא תיאמן. אין לנו בישראל בעיה של חוקים, אבל יש בעיה חמורה של אכיפת החוקים, ואם המדינה לא אוכפת על עצמה את החוקים, מפלה נשים, לא נותנת הזדמנויות למוגבלים, מעסיקה מתחת לשכר מינימום - אז איך אפשר לצפות שהשוק יהיה סולידרי. הממשלה נותנת דוגמה רעה".

- איך אפשר לתקן את המצב שאליו הגענו, ואיפה כאן אחריות האזרחים, הדורות המבוגרים יותר, למתרחש?

"במדינות מתוקנות, האזרחים הם חלק מתהליך קבלת ההחלטות, בעיקר בנושאי ממשל מקומי, אבל פה בישראל, למרבה הצער, לאנשים היה נוח שמישהו אחר יקבל עבורם את ההחלטות ודורות של ישראלים לא צעקו, ולא מחו ולא דרשו להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. ולכן מה שצריך בישראל זה מעורבות חברתית מתמשכת, ולא דחיפה או מחאה חד פעמית. אנשים צריכים להבין שלא הכל זה המדינה, אלא האחריות היא גם שלנו".

"החיים היו יותר פשוטים"

רון שפיר, 50, רואה חשבון במקצועו ואביה של סתיו שפיר, גאה בדור המחאה שצומח אצלו בבית, אך מאמין שלדור שלו אין אחריות למצב שאליו הגיעה המדינה.

"אני חושב שהדור שלנו היה שבוי במוסכמות של אמונה בשלטון. חשבנו שלמנהיגים שלנו יש אינטרס להוליך אותנו לכיוונים הנכונים ואולי לא שאלנו יותר מדי שאלות. עסקנו בפרנסה ואולי לא ירדנו לעומקם של נתונים כלכליים. בני הדור של סתיו, רוצים הרבה יותר תשומת לב עליהם. הם לא רוצים שהעבודה תהיה עיקר חייהם. הם לא הולכים בתלם של החשיבה שאנחנו היינו שבויים בה".

- אתה רואה שקשיי המחייה כיום הרבה יותר גדולים מפעם?

"כשהיינו צעירים, החיים היו יותר פשוטים. נושא הקיום לא היה דרסטי ואנשים אולי לא הרגישו שדורכים עליהם. אני לא חושב שהרגשתי בגיל 25 או 30, שאני משלם מחירים בלתי סבירים. בינתיים העולם התקדם, איכות החיים עלתה בכל העולם. בישראל איכות החיים עלתה רק בנתונים היבשים של משרד האוצר, אבל היא לא עלתה בפועל, בחייהם של האנשים".

- אתה מסתכל על סתיו ועל חבריה, ואתה מדמיין שאולי יכולת גם אתה להיות חלק ממחאה כזו?

"סתיו מייצגת את הדעות שלי. אני הרי לא יכול לחזור אחורה גם אם הייתי רוצה. זה התפקיד שלה וזה לא שהיא באמת תכננה את זה. זה יצא לה ככה והיא צריכה להתמודד עם האירועים. אנחנו הלכנו להפגנות, והתמיכה שלנו היא אבסולוטית".

- אתה מרגיש שהדור שלך צריך להתנצל בפני הצעירים?

"אין לי על מה להתנצל. לא עשיתי כל דבר רע ואני לא מהטיפוסים הרגשיים שיתחבר לקטע של סליחה על העבר. אני דווקא יכול לחשוב במושגים אחרים, של אבא מאוד גאה, ועל כך שסתיו היא מי שהיא וברור שאת הכל למדה בבית ושהתווינו לה דרך נכונה. האופן שבו היא וחבריה ניהלו את זה, בשקט מופתי, בלי אלימות, פשוט צריך להוריד את הכובע בפניהם".

ארד אקיקוס מרהיב את יהבו על דור הביניים ואחריותם אז, וגם היום, למצב:

ארד אקיקוס (2013), "במשמרת של הדור שלכם". פתק בפייסבוק, 25/7/2013. נדלה ב29/7/2013

"הגיע הזמן להגיד את זה

"כשההורים שלנו הביאו אותנו לעולם הזה, הם הבטיחו להגן עלינו, לעשות כל מה שהם יכולים כדי שנמצה את הכישורים שלנו ושתהיה לנו קרקע פוריה לעשות את זה.

"בהבטחה הזאת, הגיע הזמן להגיד, הם פשוט לא עמדו.

"דור הבנים, שהיו אמורים להמשיך את דרכם של מייסדי המדינה, התנהגו כמו חבורה של פרזיטים במשך שלושים שנה - הם עמדו מהצד, וראו איך אזרחי ישראל נבזזים, נאנסים ומושפלים על ידי החזקים מהם, ולא עשו כלום כדי לשנות את זה.

"הם ראו את הטייקונים גונבים את משאבי הטבע, הכלכלה והחברה, ולא אמרו דבר. ראו ממשלות מושחתות משתכשכות בכסף שלהם, ובמקום להילחם בחזרה, השפילו את הראש והמבט. הם ראו את הבנקים רודפים את החופש שלנו בברוטאליות, ולא ניפצו אפילו שמשה אחת.

"הם, שראו את העניים הופכים לעניים יותר, את העשירים לעשירים יותר, ואת מעמד הביניים מנושל מנכסיו, השתתפו בפשע הגדול מכולם, ולא הגנו על הצאצאים שלהם - הם ראו את השחיתות, הקומבינות, הגזל הסקטוריאלי, וחינוך לחזירות חסרת מעצורים - והם יושבים עכשיו בבית ומספרים לילדים שלהם שככה העולם מתנהל, ושהעובדה שיש פה כמה אנרכיסטים שמנסים לשנות אותו, זה במקרה הטוב בדיחה עצובה.

"אז הגיע הזמן להגיד את האמת - אתם, הבנים של, בגדתם בחובה הבסיסית שלכם למדינה הזאת.

"בגדתם כשראיתם טייקונים גונבים את נכסי המדינה, ולא פציתם פה - בגדתם כשראיתם ראשי ממשלה מחרחרים מלחמה למען עתיד ילדנו, ובחרתם בהם שוב ושוב - בגדתם כשנתתם לשרי אוצר להעלות מיסים במקום לקחת מהתאגידים שעושקים אותנו, וסתמתם את הפה - בגדתם כשראיתם כנסת שלמה משסה את הסקטורים של העם הזה בעצמו, ובגדתם כשנטשתם את הזירה הציבורית מתוך פחדנות ואנוכיות, ונתתם לעסקנים וחזירים בלי כבוד להשתלט עליה - אם על כל אלה לא עליתם לירושלים עם פחי נפט ולפידים, בגדתם בחובה האזרחית והמוסרית - גם כלפי הילדים שלכם, וגם כלפי המדינה והדמוקרטיה.

"יחסנו לאן

"שלושים שנה הרדימו וסיממו אתכם עם תקשורת ופוליטיקה מניפולטיביות, שלושים שנה שיתפתם פעולה - קצת מחוסר ברירה, קצת בגלל שפשוט אלה החיים, אבל בשנים האחרונות העיניים מתחילות להיפקח - הילדים שלכם לא מסתדרים בלי הכסף שאתם מעבירים כל חודש, גם לא הילדים של החברים. ההורים שלכם, הסיעודיים, לא מעניינים את מערכת הבריאות הציבורית. מחירי הדירות כמובן מופרכים, וכל מבט בחשבונית של הקניות מהסופר עושה לכם בחילה. אתם רואים את המשכורות שאתם משלמים לעובדים שלכם, ועמוק בפנים, יודעים שככה אי אפשר לחיות באמת.

"וגם אתם נלחמים. כי להיות איש אקדמיה זה לא פשוט, ולהיות עצמאי במדינה הזאת, לא משנה כמה אתה מצליח, זה מאבק יום יומי - ולא משנה כמה תשתדלו להמשיך בחיים רגילים, אתם יודעים שכל זה פשוט לא צריך להיות ככה.

"אז נכון, יש כמה מבני דור הבנים שעשו דברים גדולים - טכנולוגיה, מדע, חברה, אידיאולוגיה וערכים - היו לא מעט מבני הדור הזה שתרמו באמת למדינה, וגם הרוויחו את כספם ביושר, אבל אם מסתכלים בפרספקטיבה רחבה יותר, נראה שהגיע שלכם הזמן לתיקון.

"אנחנו נמצאים בתקופת מעבר אינטנסיבית - מהפכות בתקשורת, מהפכות חברתיות ומהפכות פוליטיות - בעוד כמה שנים כבר לא נזהה את מה שישאר מהמדינה, והשאלה אם זה יקרה לחיוב או לשלילה תלויה, בעיניי, בעיקר בכם.

"אתם, שצברתם את הונכם בשנים שעוד היה אפשר לצבור פה הון, שהתחברתם למוקדי הכח במדינה הזאת. אתם, שיש לכם יכולת השפעה אמיתית - אנשי עסקים, מנהלים בכירים, אנשי אקדמיה, תקשורת, חינוך, חברה - אתם אלה שיכולים להטות את כף המאזניים בשינוי שעובר עלינו - אתם המנוע האמיתי של המשק, אתם אלה שהפוליטיקאים מפחדים מהם באמת, ועכשיו, כשעברו שנתיים מהרגע שבו הילדים שלכם יצאו לרחובות, הגיע כבר הזמן לחזור בתשובה.

"אני לא אתיימר לכתוב בדיוק איך אתם צריכים לעשות את זה, אבל כמו כל תהליך של תיקון, הכיוון די ברור.

"הגיע הזמן לכבוש בחזרה את המדינה - תפתחו את הארנק, שימו את הכסף בארגונים חברתיים - אם אין אחד שמספיק חשוב לכם, תקימו ארגון לובי חברתי שידאג לאינטרסים של העם בכנסת. תסבירו לסטודנטים שלכם מה המשנה הכלכלית הניאו-ליברלית שאתם מלמדים אותם באמת עשתה למשק הישראלי. תסבירו לצופים שלכם בטלוויזיה שהפוליטיקה בארץ היא הונאה, שקר, שרלטנות. כשאתם מראיינים את שר האוצר או ראש הממשלה, תשאלו אותם למה הם משקרים - תשתמשו במילה הזאת, זו לא בושה. תנצלו את הכח והמעמד שלכם - תספרו בכל מקום ששיטת הממשל במדינה הזאת היא לא דמוקרטיה, אלא פלוטוקרטיה - שלטון ההון והאליטה. לא מאמינים? לכו לקרוא בויקיפדיה.

"שלושים שנה שתקתם. הורדמתם, נרדמתם - בעיניי זה בכלל לא משנה.

"לפני שנתיים דור הילדים שלכם יצא לרחובות, וביקש, גם מכם, עזרה - להתעלם מהקריאה הזאת, זה פשע שעליו כבר לא תוכלו לכפר.

"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו; ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" / אסתר ד'14"

ועונה לו ליאור לוין (שם):

"אני מסכים עם מירב דברייך, אך לא הייתי מטיל את מלוא כובד האשמה על דור הורינו. הם רצו שיהיה לנו טוב ושקט ולא הכירו דרך אחרת. נכון, צריך לפקוח להם את העיניים לגבי המצב שהמדינה הגיעה אליו במשמרת שלהם, וצריך לגייס אותם למאמץ. אך כפי שזה נראה היום אנו רואים ניצנים של התגייסות דור ההורים, אני לא חושב שהטלת אשמה תעודד מגמה זו. בסופו של יום כאמור, הם רוצים את טובתנו. אך לוקח להם זמן לערער על בסיס תפיסת עולמם שנבנתה בישראל של פעם."

ויוסי גורביץ' (שם):

"אוי, די כבר עם הנוסטלגיה בשנקל לארץ ישראל הישנה והטובה. היא היתה רעה מאד לרוב תושביה. רוב האנשים שחיו פה לא ייבשו ביצות, הם היו סוחרים קטנים שניסו להתקיים במשטר אגררי פסיכי ששנא ערים והתנכל להם. וזה בלי לדבר על ההגירה הכפויה מארצות האיסלם ומה שקרה לה, ועל הגירוש של הפלסטינים. משטר מפא"י היה רע לרוב יושביו, דפק את המדינה באופן שאי אפשר יהיה לתקן אחר כך, והותיר אותנו עם שתי ירושות ממאירות במיוחד: דת הדגמ"ח, שאומרת שצה"ל מעל לכל, ודת השואה, שאומרת שההתקרבנות מעל לכל. בדרך, גם שיבשו לבלי הכר את יחסי דת ומדינה בצורה שכבר אי אפשר להתיר. הדור של "לפני 30 שנה," כלומר הדור של שנות ה-80, היה כנראה הדור המוצלח ביותר בסביבה. זה הדור שהתחיל, והצליח, לדחוק אחורה את מערכת הבטחון ולמתוח עליה ביקורת (התוצאות של מלחמת יום הכיפורים, המחאה הגדולה של מלחמת לבנון, פרשת השב"כ), הצליח להביא לעליה חסרת תקדים בתודעה האזרחית, והצמיח ניצנים של התנגדות למשטר הלאומני פה."

וגלעד סרי-לוי:

גלעד סרי-לוי (2013), "לא הבטחנו יונה". ספר חברה תרבות - הבלוג של גלעד סרי-לוי, 27/7/2013. נדלה בו ביום

"ובכן. עכשיו אני כמעט בן חמשים. והילדים שלי הם כבר אנשים, ולכן אני מצעירי הקבוצה שהוא מכנה אותה "דור ההורים" ורואה את עצמי מוסמך להגיב בשם ההורים.

"הגעתי לשוק התעסוקה טיפה אחרי הימים ההם שהבורסה נפלה וכולם קפצו מהגג. והיתה תכנית הייצוב, ולא, לא ליקקתי דבש. והיום אני עובד מדינה ("המחוברים" של רולניק? זה אני) ראיתי על בשרי את השינויים בשוק התעסוקה ובכלכלה העולמית. הייתי פה כשהמציאו את המע"מ, ושילמו הרבה יותר מסים מהיום. אז לא כל כך הבנתי את מה שאני מבין היום. את עלית הקפיטליזם הניאו ליברלי. את רוח הבלהות של מרגרט תאצ'ר שמהלכת עד היום בכל אירופה, ואת תפיסת העולם של רונלד רייגן. לא הכרתי את תעלוליו של מילטון פרידמן בדיקטטורות בדרום אמריקה, לא ידעתי מי זה פרידריך האייק, ולא הבנתי מה קשור ג'רמי בנתאם למחיר הלבן במכולת של חיים.

"כשקורים תהליכים היסטוריים, אנשים שנמצאים כשהם קורים לא תמיד מסוגלים להבין אותם ולצפות את תוצאותיהם. את אלה המכוונות ובוודאי את אלה שאינן מכוונות. המצב הכלכלי השתנה במובן העמוק. ורובו בגלל תהליכי מאקרו, ולאו דווקא בגללנו. התהליכים העולמיים האלה קרו בכל מקום. ובמיוחד פה. בלי דיון ציבורי ובלי שאף אחד הבין את תוצאותיהם. זה נשמע נפלא. ליברליזציה במטבע חוץ. מי לא אוהב ליברליזציה? חופש לבחור. מה יותר טוב מזה. ומשם זה המשיך. (אם אתם רוצים לדעת עוד על מה שקרה, יש את הספר המצוין של ידידתי תמר בן יוסף. וגם אמיר בן פורת כתב על זה. )

"ויש גם את הענין עם תרבות הצריכה. רמת החיים שעולה ועולה. אנשים רוצים יותר, וקונים עוד ועוד. גם את זה לא המציאו פה. ולא ממש קשור אלינו. ורק שתדעו, פעם הייתה הרבה יותר שחיתות פוליטית. ואז לא היה יאחב"ל שיחקור. והדברים היו נסגרים בשקט, כמו שצריך. (גם על זה יש ספר, אם תרצו לקרוא).

"ועכשיו הוא לא מרוצה. אז בבקשה, תעשה מה שעשה הדור של ההורים קצת לפני מלחמת יום כיפור ואחריה. תפעל כדי לשנות את המציאות.

"בתוך התקופה הזו שהוא בז לה כל כך היו כמה קבוצות משמעותיות שהשפיעו על החברה בישראל באופן דרמטי. לא כולם אוהבים את התוצאות, אבל בוודאי איאפשר לומר שהם "עמדו מהצד" ונתנו לדברים לקרות. אני מתכוון לגוש אמונים שהצליחו לשנות באופן משמעותי את המפה, ול"שלום עכשיו" שהובילו את השיח הציוני למקום אחר ממה שהוא היה. אני מדבר על הפנתרים השחורים וחבריהם ששינו את השיח, שאז נקרא "העדתי". להם בוודאי לא תוכל למכור את ההבלים על "הדור הזה קיבל מהמשטר את הכבוד המגיע לו". הם פעלו מתוך מחויבות, והשפיעו בתוך הכנסת ומחוצה לה.

"בשנות השבעים הייתי רק ילד, ולא אקח קרדיט לעצמי על כל אלה, וגם לא על מבצע יונתן ולא על הניצחון המופלא באירוויזיון אבל בחייאת אדון אקיקוס. תפסיק להתבכיין."

מבקשי המקלט

אורי זיו (2013), "פוסט סיכום הפגנת הפליטים נגד בתי הכלא חולות וסהרונים". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/12/2013. נדלה בו ביום

"[..] היה קשה לשמוע את מה שעובר עליהן, אבל זה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה שזה פשוט ליצור דיאלוג, וכמה זה קל להתגבר על הסטיגמות [..] בסוף השיחה עולה בי תובנה אחת חזקה - הבעיה העיקרית של השמאל זה שהוא מנותק מהשכונות והפעילים בשכונות. הדרך היחידה להצליח להזיז משהו זה לחבר בין המאבק של שפירא והתקווה למאבק של הפליטים להכרה.

[..] וארגוני השמאל צריכים לחבור לפעילות מהשכונות האלה, וליצור תכנים משותפים. במקום שהשנאה שולטת צריך להצמיח אמון. אין דרך אחרת. נפרדנו בחיבוק... הייתה הרגשה טובה..."

לבנות ולשלב את קהילת ה'בוגריםות'

ליאור ברגמן (2014), "אמץ את הבוגר". שימושי לשלישי - מידעון ארגוני תשתית למגזר השלישי (ניוזלטר/בלוג), 26/5/2014. נדלה ב29/5/2014

בסדנה הוצגו מקצת ממסקנות המחקר לפיו התפתחות פעילויות בתחום הבוגרים היא תופעה של השנים האחרונות, הנובעת בין היתר מקיומה של טכנולוגיה זמינה וזולה כמו פייסבוק המאפשרת שמירה על קשר, ומהבנת חשיבות הנטוורקינג בפיתוח קריירה בשוק העבודה המשתנה של ימינו. תובנה נוספת מהמחקר היא שבעוד בוגרים מסייעים לארגוניהם כמתנדבים וביצירת קשר עם גופים עסקיים, תמיכתם במימון פעילויות עוד רחוקה ממיצוי הפוטנציאל הגלום בה.

למידת עמיתים היוותה את שיא הסדנה, ואכן רבים מהמשתתפים ציינו כי הערך המוסף של הסדנה הוא באפשרות להיפגש עם אנשים כמוהם, בעלי תפקידים דומים שניצבים לפני אותם אתגרים. בינתיים, נשתף פה במספר רעיונות פשוטים וטובים שכבר מצליחים בארגונים אחרים:

• "דייט צהריים" – הבוגרים מקבלים מראש רשימה של כל המשתתפים בכנס או באירוע אליו הוזמנו, ומתבקשים לבחור אנשים שישמחו לשבת איתם לארוחת צהריים. כך נוצרים קשרים חדשים בין אנשים שלא הכירו קודם לכן.
• "קבוצת שיתוף" – סדנה בה בוגרים מתייעצים זה עם בסוגיות אישיות. לדוגמא, כל משתתף משתף איפה ירצה להיות עוד 5 שנים וחברי הקבוצה חולקים מהידע, הקשרים והחוויות שלהם כדי לעזור לו להגיע לשם.

בעקבות הסדנה הוקמה קבוצת פייסבוק ייעודית למנהלים של קהילות בוגרים אשר רוצים להתייעץ עם עמיתים מארגונים אחרים (לחץ להצטרפות)

לעשות

MOVE FAST AND BREAK THINGS https://www.facebook.com/aviv.gonen/posts/10151827565508249

שי דויטש (2013), "עייף, מותש, מותקף, חסר כוחות, מלא תחושת חוסר הערכה וכפיות טובה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/12/2013. נדלה בו ביום

"עייף, מותש, מותקף, חסר כוחות, מלא תחושת חוסר הערכה וכפיות טובה, מרוצה, מרוגש מלהיות חלק מרגע היסטורי, גאה, נפעם מהא/נשים הפעילות , לא יכול לחדול מלקרוא את השיח, מתאפק שלא להתערב, מופתע מכמה שכל כך הרבה א/נשים לא חושבים או תופסים את האגודה כמייצגת אותם ובאותה נשימה חשוב להם שהיא תגיד תמיד בדיוק מה שהם חושבים/ות ותהייה שם בשבילם/ן. מכה על חטא, מכיל, שמח, מרוגש שבעלי כועס על זה שתוקפים אותי כשהוא בכלל לא רואה אותי בגלל התוקפים, מתוסכל, מרוצה מאוד מאוד ממה שעשינו עד כה ומה שעוד נעשה בקרוב ובעיקר מבולבל. ועל אף כל זאת או בגלל היום ב 20:00 גם אני אהייה בכיכר הבימה. תתלבשו חם ותגיעו."

לא ברור

טוקבקיסט אנונימי

"מובילי המהפכה הם תמיד משכילים ומתוחכמים יותר מההמון שהם מתיימרים לייצג.

לדודי, 14:23 24.06.12

התופעה ידועה והיא כנראה טבועה באופי האנושי. מובילי המחאה לעולם אינם נמנים על הסקטור המדוכא. מובילי המחאה הם תמיד משכבות חברתיות סוציואקונומיות מבוססות, בני אדם משכילים, לא אחת פרופסורים ופוליטיקאים שנחנו ביכולת ניתוח וכושר רטורי שאין לבני השכבות שלמענם הם נאבקים. דוגמה. לא השחורים בארה"ב הם שהביאו לשחרורם מעבדות. מרד העבדים שהוביל נט טרנר, עבד שידע קרוא וכתוב, ב 1831, דוכא במהירות ומחוללו הוצא להורג. הנשיא אברהם לינקולן הוא שחולל את מלחמת האזרחים שהביאה לביטול העבדות 30 שנים מאוחר יותר.

אלימות

ברק כהן (2014), "יש ערבית מדוברת". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 17/2/2014. נדלה בו ביום

יש ערבית מדוברת

יש ערבית ספרותית

יש גזענות מדוברת

יש גזענות ספרותית

גזענות מדוברת באיצטדיון

גזענות ספרותית בתיאטרון

גזענות מדוברת בקניון

גזענות ספרותית בסמינריון

יש אלימות מדוברת

יש אלימות ספרותית

אלימות מדוברת, אגרוף שלוח, סטירה

אלימות ספרותית, טיל ממטוס, מספינה

אלימות מדוברת, ״יא חתיכת מזדיין״

אלימות ספרותית, ״זאת מסיבה פרטית, הבן״

יש עברית מדוברת

יש עברית ספרותית

הפרשדונה, בתגובה לשירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זו לא המהפיכה שלי", 25/6/2012

"אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.

אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח: http://alllies.org/blog/archives/3606

"מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"

מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.

עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?

עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר."

מרב אלדן (2013), "המאבק שלי הוא לא אלים." פוסט על הקיר האישי, 23/5/2013. נדלה בו ביום

"המאבק שלי הוא לא אלים. המאבק שלי נגד הבנקים הוא לא אלים. ואני מתכוונת לדבוק באי-האלימות הזו ולחבור לאנשים נוספים שדוגלים במאבק לא אלים.

"למילים שלנו יש משמעות, כפעילה האחריות על המילים שאני אומרת וכותבת גדולה עוד יותר. במיוחד כשזה נוגע לאלימות.

"להגיד שיש קשר בין מעשה הרצח הנוראי לבין המאבק נגד הבנקים, להגיד שהרצח הוא איזשהו מעשה - המשך למאבק נגד הבנקים. זה להגיד שמותר, שמותר בתור פעיל - אקטיביסט, מותר לנהוג באלימות. זה להגיד שמותר לפגוע באחרים כל עוד זה משרת את המסר, את האידאולוגיה.

"למישהו זה נשמע הגיוני??

"אלימות לא יכולה לשרת את האידאולוגיה שלי. כי מלכתחילה כל פעולה אלימה היא חלק מהדבר שנגדו אני יוצאת.

"אז אני קוראת לכל מי שהרגיש ומרגיש את מעשי הכוח והאלימות שיוצאים תחת ידיה של מערכת הבנקים לצאת לרחבות להפגין. לצאת החוצה לדבר עם אנשים להתאגד ולארגן מאבק. מאבק לא אלים! כנגד המערכת הזו. כי את הכוח והאלימות שהמערכת הזו משליטה עלינו האזרחים, נוכל לקחת בחזרה רק אבל רק במאבק לא אלים של אזרחים שהתאגדו ביחד למען מטרה זו."

ועונה לה:

"Yulli Shapira אני רק רוצה להגיד שבתוך מכבסת המלים של ההתנגדות לשינוי, יש כל מיני שימושים במילה אלימות שאני כופרת בהם וראוי בעיני שכל פעיל יכפור בהם. רצח הוא אלימות, אין לי בכלל ספק בזה וכאן אני איתך לגמרי. באופן כללי כבר ראיתי איך השלטון/תשקורת/משטרע מכנים אלימות מעשים אקטיביסטיים שאפשר לחלוק עליהם או לא אבל אינם אלימים בעיני, ולעומת זה מכנים "השבת הסדר הציבורי על כנו" את האלימות שלהם עצמם. רק רוצה שיותר אנשים ישימו לב לזה."

• לקרא ואולי לצטט גם מNRG (המון מובילי מחאה צוטטו שם) - http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/472/555.html

• http://parshedona.wordpress.com/2013/05/21/%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%95-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C%D7%99/ הפרשדונה על אלימות

ליטל כהן ביטון (2013), "בקצרה על שאירע הערב ואז אלך סוף סוף לישון". פוסט ותמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 30/6/2013. נדלה בו ביום

"הפעילות סיפרו שהלכו רגע הצידה, וכשהן עמדו לבדן בצד, בשקט, בלי מגפון, אחד השוטרים שאל אותן אם הן מחפשות זין. אחת משתיהן הוציאה את הנייד שלה וביקשה ממנו לומר את הדברים שוב, הפעם כשהוא מצולם. הוא התרגז ותקף אותה. השניה ניסתה להגן עליה ותוך שניות שתיהן היו בתוך ניידת בדרך לתחנה.

"ובזמן שכולנו ממתינים לעצורים, עולה כתבה ב"וואלה" בה המשטרה טוענת שהפעילות התעמתו עם שוטרים ביוזמתן ואחת מהן "קפצה על שוטר", טוב שלא נטען שהן חיכו לשוטרים עם אלה בסמטה חשוכה.

"הפעילות שוחררו לבסוף עם הרחקה ל-15 יום מצפון תל אביב וערבות צד ג' של 4500 שח.

"בתמונה: הכתף של אחת הפעילות שיצאו מהמעצר חבולות

"באופן יותר כללי ובלי קשר למקרה הספציפי הזה חשוב לי לומר: כאשר שוטר תוקף אזרח, מבחינתי זו זכות המותקף להגן על עצמו, לפעמים לא חכם ולא רצוי, אבל בפירוש לגיטימי, גם אם החוק לא מכיר בזכות שלו להגן על עצמו, אני מכירה בה. אם מדברים על פירוק הריכוזיות במשק, אז צריך גם לפרק את הריכוזיות של האלימות, לא יתכן שלמשטרה ינתן דרור לעשות ככל העולה על רוחה, לתקוף, להטריד מינית ולעבור על החוק, כשהגוף היחיד שהוסמך לטפל בתלונות נגדם זורק את כל התלונות לפח, והאזרח יידרש מעכשיו ועד עולם לאיפוק מוחלט ולא תנתן לו אפילו הזכות הכל כך בסיסית להגן על עצמו כשהוא מותקף. כעקרון אני דוגלת באי אלימות ומעדיפה לרב פתרונות לא אלימים, אבל ככל שתופעל על האזרחים יותר אלימות, כך תגדל הלגיטימציה שלהם להפעיל בעצמם אלימות ושום חוק שמכשיר אלימות אחת ואוסר אחרת לא יוכל לשנות את זה. שמעתי פעם את ראובן אברג'יל אומר, בדיון פומבי שנסב סביב הגבולות הרצויים להתנגדות עממית, שנשאף תמיד להפעיל פחות אלימות ממה שיפעילו עלינו."

• עוד תמונה מהמעצר
• עדות של כרמן אלמקייס בדיון בכנסת על אלימות המשטרה, 4 ימים לאחר מכן
• באתי לחפש בולבולים
• שיר נוסצקי (2013), "בעקבות הדיון היום בועדת הפנים על אלימות משטרתית". פוסט עם תמונה על הקיר האישי, 2/7/2013. נדלה בתאריך 7/7/2013

"בעקבות הדיון היום בועדת הפנים על אלימות משטרתית, הנה סיכום טענות המשטרה:

"1. "הרבה מהבעיות נוצרות בעקבות חוסר תיאום".

"נכון. כי למסיבה פרטית בבית אחותי בלילה הלבן נדרש תיאום. ובכלל, עונש ראוי ומידתי על שלא הוצאת טופס מהמשטרה הוא סימנים כחולים וחנק.

"2. "הם התחילו להפגין מול בתים פרטיים... זה מפריע לשכנים, זה אזורי מגורים עם מפחות וילדים".

"ח"כ אורית סטרוק הזכירה להם שניסו להעביר חוק בכנסת על איסור הפגנה מול בתי פוליטיקאים ובכירים. הוא לא עבר. אתה איש ציבור? זה חלק מהחבילה. או כמו שאמר היו"ר כלפה: השכנים שלהם נהנים ברוב השנה מאבטחה חינם ועליית שווי הנכס. או כמו תקדימים משפטיים שקובעים חד וחלק שחופש הביטוי עולה על נוחיות במקרים שכאלה. ואני מוסיפה - זה שיעור מצוין לילדים בדמוקרטיה, ובטח יותר חינוכי להם לראות אנשים נאבקים למען העתיד שלהם מאשר נשים נגררות באלימות על ידי שוטרים.

"3. "זה משמח אותי לשמוע שיש תלונות עלינו גם משמאל וגם מימין, זה אומר שאנחנו לא מפלים".

"ברור שאתם לא מפלים. אתם דופקים מכות לכולם. לכל מי שמעביר ביקורת על מדיניות השלטון, בכלל בנושא הזה -

"לראשונה אינטרס משותף של הסיעות החרדיות, סיעות השמאל והבית היהודי. כולם ציבורים מפגינים, כולם טוענים שהמשטרה אלימה באופן לא מידתי ולא מוסרי, הסכמה מקיר לקיר - אורית סטרוק, דב חנין, דוד אזולאי (ש"ס) ואילן גילאון מדברים בשבחו של העקרון הדמוקרטי והזכות להפגין ללא פחד. רק כוכבית קטנה: דמוקרטיה זה מהמם כשהיא מגנה אליך, האתגר הוא לדבר בשבחה גם כשהיא פוגעת באינטרסים שלך (וחבל מאוד שלא היה אפילו נציג אחד של אף אחת מ3 המפלגות הגדולות - הליכוד ביתנו, העבודה ויש עתיד)

"4. "לגבי מקרי האלימות - מדובר בעשבים שוטים".

"בזמן שסגן מפקד המרחב אמר את המשפט המופרך הזה הוקרנה מעליו במקרה תמונה של תנ"צ אוחיון חונק מפגין. תנ"צ. בעבר ובהווה. מולו ישבה כרמן אלמקייס שעלתה לבירה עם קביים וחבורות ונתנה את אחד המונולוגים האמיצים שנאמרו בין כותלי הכנסת. מיד אחרי הוצגה מצגת עוצמתית שהכינה Esty Segal ומראה את ההתפתחות של האלימות המשטרתית וממחיזה אינסוף תמונות של שוטרים שונים בסיטואציות שונות, מכים במפגינים ובמפגינות, בחניקות ובבעיטות, בחורף ובקיץ, ב2012 וב2013, אף לא אחד מהם הודח. עשבים שוטים? שדה שלא נגמר.

"ולמה אני מספרת לכם רק על טענות השוטרים והמופרכות שלהן?

"כי לא היה דבר מלבד זאת בדיון.

"נציג מח"ש והמשטרה הגיעו ללא כל נתונים מדויקים.

"רק לקראת סוף הדיון הועלתה הצעה קונקרטית על ידי ח"כ מקלב מיהדות התורה, שיוצבו סמויים של מח"ש בין השוטרים. הצעה מצוינת. אבל הדיון כבר הסתיים, ללא מסקנות קונקרטיות, ורק עם הבטחה לדיון נוסף במושב החורף. כמה משפטי נקמה יערכו עד אז לפעילים? לכמה עוד חבורות כחולות יזכו המפגינים? כמה תקיפות מיניות יתרחשו כלפי מפגינות? וכמה משכורות יקבלו אוחיון וסהר בצ'י? מי יודע."

מונה ניר גלעד (2013), "פוסט הבהרה חשוב". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 4/7/2013. נדלה בו ביום

"ועוד משהו חשוב לגבי משטרת ישראל. ההפגנות של קיץ 2011 לא היו אלימות והן הולכות ומקצינות. הן מקצינות כי ההוראה היא מלמעלה והיא פשוטה - לחסל את המחאה. אני שומעת מאנשים שלא יוצאים לרחובות שהמשטרה עושה את התפקיד שלה ושאולי אנחנו אלימים. יורם אוחיון יצא לתקשורת בעקבות ההפגנה בקיץ שעבר, שבה נעצרו מפגינים והוכו באכזריות, וסיפר שזרקו אבנים על שוטרים. אז אני פונה למפכ"ל המשטרה בבקשה אישית - תעמוד מאחורי הדברים של פקודיך. לנו יש אינספור סרטונים ושידורים חיים מהפגנות שבהן מתועדת אלימות המשטרה.

"בכל הפגנה מגיעים עשרות צלמים של המשטרה ומתעדים כל רגע. אז בואו ותראו לנו את האבנים שזרקנו עליכם, את היריקות שירקנו עליכם ואת הקללות שקיללנו אתכם. למה זה לא מופיע בתקשורת? למה זה לא עולה במשפטים של פעילי ופעילות המחאה בבתי המשפט? כי אין עדויות כאלה. אז אם אתם מצלמים וטוענים שיש לכם חומרים, תציגו אותם לציבור.

"ואם אכן כך הם פני הדברים ואנחנו אלימים, כפי שטוענת המשטרה, איפה היה המפכ"ל בדיון השבוע בכנסת על אלימות המשטרה?"

אסתי סגל (2013), "מי הריבון ומי משרתיו". J14 - האתר הרשמי של המחאה, 6/7/2013. נדלה בו ביום

"תחזיקו את עצמכם. אני הולכת לחשוף באוזניכם את הסוד השמור ביותר במדינת ישראל. אתם יושבים? אז הנה זה בא:

"בדמוקרטיה העם הוא הריבון.

"והריבון בוחר את נציגיו (חברי הכנסת) והם ממנים את הממשלה שתפקידה לשרת את הריבון שהוא הציבור. אחד מהכלים שאמורים לשרת את הריבון שהוא הציבור, לדאוג לבטחונו, לשמור על חייו, על רכושו, על חופש הדיבור, ההתקהלות, המחשבה, והמחאה שלו – היא המשטרה.

"כלומר הציבור הוא הריבון. לא פקיד הממשלה, לא השוטר, ולא המפכ"ל (כפי שנאמר לחברינו לא פעם). והמשטרה אמורה לשמור עלינו הציבור. היא לא המליציה הפרטית של רוה"מ (שאגב, כדאי שמישהו יעשה פעם תחקיר על מספר החטיבות שכל תפקידן לשמור עליו), לא של שר האוצר, או שר האנרגיה, ולא של הממשלה בכלל.

"תפקידה של המשטרה במדינה דמוקרטית הוא לשמור על זכויות האזרח של הציבור, על חייו, על רכושו, ועל חופש הדיבור וההתארגנות שלו.

"המשטרה: מגיני הציבור ושומריו

"ואחרי שהתאוששתם מההלם (ואתם כמובן מוזמנים לבדוק אותי), בואו נראה איך העסק הזה מתנהל במדינת ישראל, ואיך בדיוק המשטרה שומרת על חופש הדיבור וההתארגנות של הציבור.

[..]

"לשבור את המחאה

"אז מה מטרת האלימות החוזרת שוב ושוב, המעקבים, הזימונים, ההאזנות, ההתראות, הסמויים, הצילומים, אם לא הרתעה? אם לא רצון לשבור את הפעילים? למה מיועד הכוח הגדול הזה אם לא למנוע מחאות?

"ואז אנחנו (כמעט) נחשפים לעדות של היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין שחשף בדבריו בפני לשכת עורכי-הדין כי גורמים בדרג המדיני, ובהם ראש הממשלה, ביקשו ממנו למנוע הפגנות, ואמר כי דחה את בקשותיהם. "כוחות הביטחון, לרבות ראש ממשלה, לרבות שרים ונגידים, היו פונים אלי בבקשה לאסור הפגנה כזו, הפגנה אחרת", אמר וינשטיין. "אני ככלל לא הייתי מתיר את הדברים האלה והייתי מאפשר להפגנה לצעוד".

"ולמה כמעט? כי לדברי "העין השביעית" הידיעה שמסקרת את העדות של ויינשטיין שהיתה אמורה לעלות ביומן הבוקר נגנזה:

"לדברי גורמים יודעי דבר, בשעת ערב מאוחרת של יום רביעי, אחרי שהאייטם כבר שובץ במתווה השידור, התקשר מנהל קול-ישראל, ד"ר מיכאל (מיקי) מירו, אל עורכת יומן הבוקר של אותו יום, פאר-לי שחר, והורה לה להסיר את הכתבה. מירו סירב להתייחס לפניית "העין השביעית". כך או כך, הכתבה נגנזה. בשיחה עם "העין השביעית" הודתה שחר כי שידור הכתבה בוטל, אולם אמרה כי הדבר נעשה מסיבות ענייניות.

"האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי

"אם צריך עוד הוכחה שהאלימות המשטרתית מכוונת מגבוה, והסיפור הוא הרבה מעל לסנ"צ יוסי שפרלינג, או תת נצב יורם אוחיון, או מפקד המשטרה דנינו, ואפילו מעל השר לבטחון פנים אהרונוביץ, אז שימו לב לאמירה של יוג'ין קנדל בוועידת הנשיא ב-20.6.13 : "האיום הגדול על הכלכלה והדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי בנושאים כלכליים" שבעקבותיה הגיעו תוספות של נתניהו ולפיד על פופוליסטים הזויים וכו' וכו', כי ב22.6.13 (רק יומיים לאחר מכן) דוכאה ההפגנה נגד יצוא הגז בירושלים באלימות נוראה. שוטרים על סוסים עלו על המפגינים, אין סוף מעצרים, אלימות מידי שוטרים סמויים ועוד."

אלימות ומגדר: מדוע יש כל כך מעט רוצחות סדרתיות נשים?

By Ryu Spaeth (2012), "Why are there so few female mass murderers?" The Week, December 17, 2012. נדלה ב6/3/2014

Taking into account that most physical violence is male-driven, it's clear that "the transition from boy to man is a risky endeavor," says Erika Christakis at TIME, "and there can be a lot of collateral damage." So what's to be done? Charles and Kennedy-Kollar note that "the positive presence of a father in the life of a son constructing his hegemonic masculinity identity is a key means of preventing the emotional problems that trigger male violence." In addition, educators and officials probably need to view mass murders not as random events, but as stemming from a common cause. "Our refusal to talk about violence as a public-health problem with known (or knowable) risk factors keeps us from helping the young men who were at most risk," says Christakis, "and, of course, their potential victims."

כשלוקחים בחשבון את העובדה שרוב האלימות הפיזית מבוצעת ע"י גברים, ברור ש"המעבר מנער לגבר הוא תהליך מסוכן," כמו שאומרת אריקה כריסטאקיס לTIME, "ויכול להיווצר נזק סביבתי רב." אז מה אפשר לעשות? צ'ארלס וקנדי-קולר מציינים ש"הנוכחות החיובית של אב בחיים ילד, הבונה את זהותו הגברית ההגמונית, היא מפתח למניעת הבעיות הרגשיות שמעוררות אלימות גברית." בנוסף, כנראה שמחנכיםות ובכירים צריכים לראות ברוצחים סדרתיים לא כמקרים אקראיים, אלא כנובעים מתוך סיבה משותפת. "הסירוב שלנו לדבר על אלימות כבעיית בריאות-הציבור עם גורמי סיכון ידועים (או ניתנים לידיעה) מונעת מאיתנו מלעזור לאותם גברים צעירים שנמצאים בסיכון הגבוה ביותר," אומרת כריסטיאקיס, "וכמובן, מהקרבנות הפוטנציאליים שלהם."

האלימות מופנית כלפי פנים

http://j14.org.il/articles/29430 מכתב פתוח מ-M15 ל-J14 – 8 ביולי 2012

"...לנסות להילחם במצב הזה על-ידי בחירת מנהיגים שיגידו לבעלי הכוח מה אנחנו רוצים זו בדיוק אותה טעות נפוצה שאנחנו נופלים בה שוב ושוב. אם דפני ליף, סתיו שפיר, או כל אחד אחר ממשיכים להופיע בתקשורת, לקבל על עצמם את תואר “מנהיגי המחאה”, ולדבר בשם אנשי המחאה, זה אומר שהם לא הבינו מילה וחצי מילה מהמהפכה החדשה שלנו. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט להתעלם מהם ולהשקיע את האנרגיות שלנו בדרכים החדשות, שרק הן מסוגלות באמת להביא שינוי לעולם..."

https://www.facebook.com/riki.benlulu/posts/10201737362985151 ריקי כהן בנלולו (2013), "פוסט קשה אבל חייבת להגיב לכל הפרסומים". פוסט על הקיר האישי, 14/7/2013. נדלה בו ביום]

"הגענו למפגש בקפלן והנה יש במה והנה יש גדרות והנה מונעים מאיתנו להיכנס כבר מהתחלה למתחם הסטרילי שהיה סטרילי אבל היו בו פעילים אחרים שהם לא אנחנו . ויקי וענונו ששיכת לקבוצת המעברה ביקשה לדבר וסירבו לתת לה לעלות , נוצר כעס וויקי התפרצה בזעם. כעסנו גם על כך שהביאו את צ'רלי ביטון לדבר בשמנו במקום לפתוח בפנינו את השערים לרווחה ולקבל אותנו בזרועות פתוחות חסמו אותנו . ולכן נוצרו דחיפות , לנו הלא נחמדים לא היתה כוונה ממילא לעלות לנאום . לא לנו הבמות , לא לנו הנאומים אנחנו מאמינים בעשייה. לא בפסטיבלים חד שנתיים.

אני מוקיעה כל אלימות מסוג שהוא. אבל גם רכיבה על עשייה והתנכרות למצוקות שלנו גם אותה אני מוקיעה. לא פלא שהדברים הגיעו לידי כך וזה עצוב בהחלט."

יובל לוי בתגובה לשירשור ריקי כהן בנלולו (2013), "פוסט קשה אבל חייבת להגיב לכל הפרסומים". פוסט על הקיר האישי, 14/7/2013. נדלה בו ביום

"Yuval Levi ויקי וענונו לא עברה סלקציה!!! אז היא התפרצה וזעמה ואולי אפילו הרימה ידיים וקיללה לכל עבר, בטח חשבתם שהיא תעמוד בשקט ו"תמתין" עד שהסלקטור יראה אם היא נמצאת ברשימות. סלקציה! צורה של אלימות שנועצת את הסכין עמוק עמוק בנפשו של הנחסם, ומסובבת. פני המחאה כפני החברה. אליטה אשכנזית שחושבת שכולם עובדים אצלה, כמה מזרחים מלחכי פנכה והמון מגלגלי עיניים ומצקצקי לשון שלא מבינים "מאיפה נובעת האלימות הזאת..?" נגמר. נגמר הסיפור שלכם ונקרעו המסכות. סתיו שפיר, איציק שמולי, דפני ליף רגב קונטסט או איך שקוראים לו, שיר נוסצקי וכל המתוקות והמתוקים האלה כמשל. נגמר. הגיע זמן הזעם להציף את הרחובות ולשים קץ לשלטון המעמדות. אנחנו כבר שנתיים ברחובות בלעדיכם והמטרות שלנו ברורות. רוצים לתאם תבואו אלינו, גייסתם תקציבים תתחלקו איתנו, כמו במדינה גם ב"מחאה" או שתהיה עוגה לכולם או שלא תהיה עוגה. אנחנו לא נשרוף את עצמנו, אנחנו נעלה בלהבות את המדינה לפני שניתן שיירמסו אותנו עוד ויבקשו שנשתוק, נירגע, ונחכה בחוץ."

http://megafon-news.co.il/asys/archives/164247

לבנה בן יצחק (2013), "יש אנשים שתמיד יודעים "לתפוס טרמפ" כשנדלקים האורות" תגובית בשירשור מונה ניר גלעד (2013), "קצת נמאס!!!!!". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום

" יש אנשים שתמיד יודעים "לתפוס טרמפ" כשנדלקים האורות, ויש אנשים מדהימים שהיו חלק פעיל ואקטיבי בשקט בצנעה עם סולידריות עמוקה למוחלשים/והשקופים בחברה הישראלית מתוך אמונה אמתית לשינוי. כן, המחאה שבה עם אותם חולות רעות כמו אז, מלחמות אגו מטורפות, ניתוק וניכור, ומידור אנשי הפריפריה (ושוב לא רק הפריפריה הגאוגרפית אלא החברתית), והנהגה פופוליסטית ונבובה. כן, דבר לא השתנה השאלה עבור מי הפעם היא מקפצה- לתפקיד הבא? ולא זו לא ציניות אופיינית לי אלא אמת פשוטה. שנייה לפני ט' באב, יום חורבן בית המקדש ייטב כי את וחברייך תעשו חשבון נפש נוקב לאן המחאה הזו הולכת (אם בכלל), לזהות את מי שפגע בך/בכם ולנסות לגשר ולפייס למחול ולהתנצל. אין כל מקום לאלימות בשיח הדמוקרטי- אך, גם אין מקום למידור מובילים/פעילים נוספים מתוך רגשות אדנות!"

ברוך אורן (2013), תגובית בשירשור אבי בלכרמן (2013), "לא מבין ולא מבין.", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום

" שמתי את זה כדי להראות שכבר לפני שנתיים היה אפשר ללמוד משהו על:

- שיתוף אמיתי בקבלת החלטות - תיאום ציפיות ככלי לבניית אמון - מאבטחים, במות וגדרות ככלי ליצירת מחסום בתקשורת ואלימות - עודף אנדרנלין כזרז להסתבכויות רגשיות... "

לין חלוזין-דברת (2013), "אבי, לא הייתי בהפגנה". תגובית בשירשור אבי בלכרמן (2013), "לא מבין ולא מבין.", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום

אבי, לא הייתי בהפגנה. אבל נדמה לי שנשאלה כאן שאלה – איך יכול להיות שיש כל כך הרבה כעס, איך יכול להיות שמשהו כזה קורה, שיוצאת אלימות חבלנית שכזו, וגם איך מתקנים את זה ועושים שלום במחנה שלנו.

הרבה אנשים אומרים "אגו", "אגו", וממשיכים הלאה. אבל להגיד "אגו" זה להגיד שמדובר רק באנשים פרטיים, רק ב"בעיות אישיות". ספגנו כבר את סוג ההסברים הזה מהמתנגדים שלנו בממשלה – זו בדיוק הדרך לא להסתכל לקשיים הפוליטיים בעיניים. ויש כאן תבניות פוליטיות קשות שתנועת המחאה נופלת בהן פעם אחר פעם, מאז 2011, ושצריך בדחיפות להסתכל עליהן טוב טוב.

בתוך המעגלים הפנימיים של המחאה, הפוליטיקה השטוחה ניצחה. אבל יש משהו שאנחנו לא יודעים לעשות: וזה לטפל בממשק בין "פוליטיקה חדשה" ו"פוליטיקה ישנה" - בין מה שקורה בפנים ובחוץ. בימים האחרונים דורין כתבה כמה פוסטים בזכות ההתארגנות השטוחה, האנרכיסטית של ההפגנה בקפלן. הלב שלי אתך דורין ואני שמחה בשמחה הזו. אבל צריך להבין שמה שהציבור הישראלי מבין, ומה שכותבת התקשורת זה שדפני ליף עשתה יומהולדת למחאה. ולא רק הציבור הרחב. גם מי שקורא J14 אין לו שום דרך להבין משהו אחר. במובן הזה, אין שום משמעות לעבודה שטוחה בתוך המחאה. עד שהפעילים במחאה לא יוכלו לתת שם של התארגנות אנרכיסטית, או דמוקרטית, או שילוב של שתי הפרקטיקות, הפוליטיקה הרחבה לא תושפע מזה.

"הלא נחמדים" הם אחת הקבוצות שהצליחו לצאת מהלימבו הזה – אני לא יודעת איך הקבוצה מתנהלת, אבל מהמעט שאני יודעת התרשמתי שזו קבוצה שעובדת ביחד, בשיתוף, ושיש בה מקום לאנשים להביע את עצמם ולקחת תפקידים של הנהגה. לא יתכן שהלא נחמדים או כל קבוצה אחרת תצטרך לבקש יפה (או לבקש בכלל) להשתתף בארוע או במסיבת עיתונאים – זה הופך את כל העבודה שלנו מאז 2011 לעקרה.

היום דפני ליף לא מרשה לעצמה לחבל בצורה גלויה בהתארגנות השטוחה, כמו שהיא וחבריה עשו ב-2011. אבל יש כאן דפוס שחייבים לשנות: דפני ליף היא לא סתם אישה פרטית. היא בנתה כוח תקשורתי עצום על גב המחאה. עד שהיא לא תסכים להכפיף את הכוח התקשורתי הזה לתנועה שמאפשרת לה להכריז על מסיבות עיתונאים ועל הפגנות, אני ופעילים אחרים נמשיך להרגיש שהכוח הישן שולט גם כאן.

בואו נגיד את זה כך: האם היה עולה על דעתך אבי, להזמין אנשים ל"הפגנה של אבי"? האם היה עולה על דעתך דורין, לארגן מסיבת עיתונאים בשמך, ואז לחשוב את מי להזמין אליה (ראו את הפוסט של ריקי למעלה)? לעשות פוליטיקה חדשה זה אומר לעשות רוטציה בתפקידים, ובכל מקרה, להיות כפופים להחלטות של מבנה מאורגן של פעילות ופעילים. תווי העבודה הקיים מחרב את המחאה – ומאז 2011 לא חסרות הוכחות לכך.

ויש כאן גם זווית מעמדית ואתנית: האשכנזים ממשיכים לעשות מה שהם יודעים – לעשות הון פוליטי על חשבון עבודה של אחרים. מי שלוקח את התפקיד של השחורים הדפוקים – במקרה הזה ה"לא נחמדים" ממשיך לא לרצות להנהיג את כולם. אני מתייחסת כאן למה שכתב אורי בן-דב: הוא צודק. אין שום סיבה שאמשיך להגיע להפגנות אחרי שבכל ראיון משה, אתה טורח להבהיר לכולם שמי שלא מגיע מהשכונה שלך הוא לא חלק מההפגנה. בכל הפגנה שמארגנים הלא נחמדים והמעברה, בואו נתערב שיותר משליש מהמשתתפים הם אשכנזים כמוני, שלא רק שמקבלים עליהם את ההנהגה של הלא נחמדים, אלא רוצים בה ממש, ורוצים להמשיך לתמוך בה מבחוץ. למה אנחנו צריכים לשמוע שאנחנו בעצם לא רצויים? שאנחנו מבחינתך לא חלק מהתנועה? אם אחרי שנתיים כל הפעילים המסורים עדיין לא זכו באמון, אני בספק שהם יזכו.

מסיבות אישיות אני לא יכולה עכשיו לתרום לבנייה של התנועה הזו כמו שהייתי רוצה. יוצא שאני יכולה רק לתמוך מבחוץ, להגיע להפגנות, לתמוך בעבודה החשובה של פעילים כמו משה וריקי, והמעברה, ואבי, אורי ודורין (ובאמת שזה רק מדגם זערורי מכל אותם אנשים נפלאים שלצערי, גם היום אחרי שנתיים, לא מזוהים בשם קבוצתי שחורג מהתגית "דפני ליף").

אבל היום אין לי הפגנה ללכת אליה: להפגנות של הלא נחמדים אני כבר לא יכולה ללכת, כי הבהירו לי שלעולם לא אתפס כחלק מהמחנה. לימי ההולדת של דפני ליף באמת שלא בא לי ללכת – זה מחרב את סוג הפוליטיקה שאני מאמינה בה. ונדמה לי שבמצב שלי נמצאים עוד הרבה אחרות ואחרים. (ניסיתי לתייג את כל החברים שמצוינים בפוסט ולא הצלחתי - אם מישהו יכול לעזור בזה אשמח).

• וממשיכה אחכ (שם):

ההערה שלי מתייחסת באפן ספציפי לנקודת הממשק בין הפנים והחוץ. בפנים נראה לי שגם אם יש עדיין הרבה עבודה, למדנו בשנתיים האלה לא מעט. אבל ברגע שיש מגע עם העולם - ומה לעשות, זה המקום שבו אנחנו אמורים לעשות הבדל, בעולם של הפוליטיקה הישנה - יש בעיה כללית והיא חוזרת על עצמה בכל המקומות הרגישים. משה ואחרים חוזרים על מסרים כאלה בתקשורת - אולי זו אסטרטגיית בידול, אני לא יודעת מה זה, אני יודעת מה זה עושה לי, ונדמה לי, אחרי שקראתי מה שכתב אורי, שאני לא היחידה שמבינה את זה ככה.

• וברוך עונה (שם):

קודם כל אני ממש שמח על השיח הזה. מה שאני לומד ממנו בגדול, הוא שהתקשורת המסחרית מחרבנת לנו את המסרים. אולי הגיע הזמן לעשות REFUSE ופשוט להפסיק לעבוד עם התקשורת המסחרית

מלחמות זה כבר לא מה שהיה פעם

אורי שטרנפלד (2014), "לכל מצדדי המבצע הצבאי". פוסט על הקיר האישי, 8/7/2014. נדלה בו ביום

לכל מצדדי המבצע הצבאי, מסתבר שבעשור האחרון צה"ל כבר יצא למספר מבצעים מוצלחים בהם השמיד לחלוטין את החמאס ומנע לעולמי עולמים את האפשרות לשגר רקטות:

אוקטובר 2004 - מבצע ימי תשובה - מבצע נרחב בצפון רצועת עזה על מנת למנוע ירי רקטות קסאם על שדרות

ספטמבר 2005 - מבצע גשם ראשון - קשת התקפות ופעולות של צה"ל ברצועת עזה בעקבות ירי כבד של רקטות קסאם על שדרות

פברואר 2006 - מבצע מכת ברק - סדרת תקיפות אוויריות ברצועת עזה בגיבוי הפגזה ארטילרית בעקבות ירי כבד של רקטות קסאם על קיבוץ כרמיה

יוני - נובמבר 2006 - מבצע גשמי קיץ - מבצע ברצועת עזה לשחרור החייל החטוף גלעד שליט ולצמצום ירי רקטות קסאם

פברואר - מרץ 2008 - מבצע חורף חם - מבצע ברצועת עזה שנערך כתגובה על התגברות ירי רקטות הקסאם על שדרות ואשקלון

דצמבר 2008 - מבצע עופרת יצוקה - תקיפת עשרות מטרות בעזה על ידי חיל האוויר, חיל הים, חיל השריון, חי"ר והנדסה כתגובה על ירי רקטות לנגב המערבי

נובמבר 2012 - מבצע עמוד ענן - תקיפת אלף מטרות בעזה על ידי חיל האוויר, במטרה להפסיק את ירי הרקטות מרצועת עזה

או כמו שאמר מארק טווין: "להיגמל מעישון זה הדבר הכי קל בעולם; עשיתי את זה כבר אלפי פעמים"

המודל האוקראיני

אור סג'ונוב (2014), "למה אצלנו לא עושים את זה כמו באוקראינה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 23/2/2014. נדלה בו ביום

יש לי פיד מלא באנשים שלא מבינים למה אצלנו לא עושים את זה כמו באוקראינה או כמו במדינות ערב וזה קצת מזכיר לי את שיחות הסלון מלפני שנתיים בזמן הפרסומות מהאח הגדול "ככה לא יקרה כלום! צריך לשרוף צמיגים ברחובות! צריך לנפץ זכוכיות! צריך אלפי עצורים ומרי אזרחי ואי ציות ועוד ועוד ועוד". ועוד פרסומת אחת וחזרנו. אז תשמעו, אין איזו קבוצה של אנשים שמקבלת דף הפעלה בענייני מהפכה ומרד מהעם היושב בפייסוש. באוקראינה מתים אנשים. חושבים שזה מה שצריך? מתנדבים להיות הראשונים? בבקשה. תרגישו בנוח לעלות לכנסת עם פטישים ואלות ותביאו אתכם את החברים והשכנים ואולי זה יתחיל להראות כמו במצרים. ברמה האישית אני יכולה להגיד שלי אין שוב כוונה למות בעד ארצינו. בשום קונסטלציה.

"לכל אלה שמקנאים באוקראינים - לא לדאוג". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 23/2/2014. נדלה בו ביום

וגם - https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10152000597519226?stream_ref=10 בעיקר המאמר בתגוביות

על ההפך מאלימות

מלחמת העולם השניה בפייסבוק וההיפך מאלימות https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151605022409226

לאומיות ואלימות

דן דימי עם ציטוט של קרישנמורטי על כך שהגדרות לאומיות הן למעשה אלימות, מתאים לפרק על אנטי-לאומיות ומייד עונים על המגוון: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=898449836839150&set=a.157857480898393.34926.156473571036784&type=1&comment_id=898453260172141&offset=0&total_comments=49 טרנגי'ט סינגה (2014), "מגוון". תגובית על התמונה של a revolt - digital anarchy, 25/5/2014. נדלה ב10/7/2014] Diversity is when I said I'm Christian. Division is when I say I'm proud to be Christian and your religion is shit

מתי נתקעים בקיר ומפסיקים את האלימות?

לפעמים צריך שיתוש ינחת לך על הביצים כדי שתבין שאין טעם באלימות וחייבים יצירתיות

האם האלימות משתלמת?

אישתון על הסטטיסטיקות טילים

אני עשיתי על זה קצת דיון אצלי על הקיר אבל זה נשאר יבש https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10152269013914226

קהילתיות ובניית קהילות

ביקורת שלילית ככלי להרס קהילות

https://www.facebook.com/groups/btcil/permalink/647847375294994/

מדינאות

השלום

השלום הוא למעשה הצדק החברתי. כשיש צדק, אפשר לחיות בשכנות טובה. בחדר המיטות, במשפחה, בשכונה, ביישוב, במחוז, במדינה וביבשת. לכן, המלחמה, האי-שלום, האין-פתרון, הם כלים אידיאולוגיים כדי לתחזק את האי-צדק. כדי לתחזק את הפערים. כדי לשמור על הגריפה וההצבר של המעמד השולט.

תמונה של הרכב המשטרתי שומר על המעמד השליט מופיע ב"תמונות עם רישיון מתאים"

לעשות שלום זה להפיץ אהבה

יעל אריאל (2014), "צומת שילה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2014. נדלה בו ביום

צומת שילה לפני כמה שנים אני עומדת בשעות אחר הצהריים . ממתינה לטרמפ. בקבוק עם נוזל כלשהו נזרק עלי מרכב פלסטיני חולף אני זוכרת את האימה ברגע הראשון. כשחשבתי שמדובר בחומצה או בקבוק תבערה. את תחושת ההשפלה כשהבנתי שזה סתם מיץ דביק וכולי מסריחה ודביקה ומה עושים עכשיו.. את צחוקם של הצעירים ברכב החולף. צחוק לאידי, שנותר להדהד בואדי הלב שלי מלא בתחושות: השפלה. זעם. רצון לנקום. שנאה לערבים. כולם. ואז ברגע מפוכח הבנתי: שנאה או אהבה. זו הבחירה שלי. העולם מחכה שאבחר. הרים עוצרים נשימתם. . המקרה כבר קרה. עכשיו מה? השנאה מרעילה.. מתפשטת בגוף.. מי יפגע ממנה? רק אני. קרבן השנאה של עצמי. האהבה יודעת לטהר את המרחב. ברגע אחד של בחירה, הלב נפתח. בבגדים דביקים ומסריחים חזרתי הביתה להתלבש מחדש.. משוגעת. מאושר. חדש. אינסופי. ניצחתי. אחר כך נזכרתי שהחברים הפלסטינים שלי, לעולם לא ינהגו כך. שהכאב (כאב הוא תמיד אישי) מעביר אנשים על דעתם: נוער "שבאב" פלסטיני ונוער גבעות משלנו.. שהחיים קורים אבל אני זו שבוחרת

בימים האחרונים מתוך הייאוש והרצון לברוח. מתוך תחושת השפלה תחושה שאנחנו נתונים למניפולציות, נכפים בכותרות אדומות גדולות ל"הסלמה" שמשרתת גורמים משני הצדדים. (מלחמה מוכרת יותר עיתונים) הסלמה שרובנו, הרוב הדומם משני הצדדים, סולד ממנה בכל ישותו.. שיח מאיים בין "מנהיגים" כאילו הסוף קבוע מראש.. אני נזכרת ברגע המכונן ההוא וברגע של זעם, מסננת לעצמי: רוצים הסלמה? קדימה. אנחנו נסלים אהבה. נדרדר למחוזות אפלים: נעצור טרמפ גם למי שלא הרים יד בתחנה ניתן זכות קדימה,גם לנדחפת המעצבנת ההיא על אפם וחמתם. אנחנו נאהב והם יאכלו את הכובע. יאללה מסלימים בכיף!

בוגיזם

http://mekomit.co.il/%D7%94%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%90%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%95%D7%90-%D7%94%D7%9E%D7%97%D7%A9%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%99%D7%95/

מיסגור בטחוני כדי למנוע דיון ציבורי+איך האביב הערבי יכול להאבק במסגור הזה?

תמונה של אמיר שיבי על המסגור בדובר צה"ל

גיא רולניק (2013), "הערבות ההדדית מתה; תפוס כפי יכולתך זה העיקר". מרקרויק דמרקר, 28/12/2013. נדלה ב23/5/2014

אבל הציבור אדיש. הוא אינו מחבר בין יוקר המחיה ורשתות ההגנה המתפוררות בישראל לבין עשרות המיליארדים שנבזזים; בין חוסר היכולת לנהל, למשוך כוח אדם טוב ולסלק עובדים גרועים לבין השירותים העלובים לאזרחים. המחאה החברתית עזרה לנו לקרוע את המסיכות מפניהם של הברונים השודדים בפירמידות ובמוסדות הפיננסיים, אך לא הצלחנו להרחיב את זה לבורות השומן במגזר הציבורי המורחב, המשקולת השנייה שמייצרת עוני, אי־שוויון, פריון נמוך, בריחת מוחות, יוקר מחיה, ייאוש בקרב הדור הצעיר וחסימת הזדמנויות.

כלבי השמירה שחששו לפני שלוש וחמש שנים להתעמת עם הטייקונים ובני בריתם, שרצו לשאת חן בעיני מוקדי הכוח, רוצים עכשיו לשאת חן גם בעיני קבוצות הכוח במגזר הציבורי. לאיש אין עניין ותמריץ להצביע על עשרות המיליארדים שנבזזים.

שאלתי השבוע את אחד הגורמים הבכירים בירושלים כיצד הוא מסביר את אדישות הציבור לביזת המיליארדים גם בעידן שלאחר המחאה החברתית. הוא היה מריר ומיואש: ״זה לא רק הציבור. נתחיל דווקא במנהלים הבכירים במגזר הציבורי, אלה שרואים כל יום את הבזבוז והשחיתות במקומות שבהם כולם יודעים שיש עודפי כוח אדם במאות מיליונים. הם כלל לא מעוניינים לומר משהו על צמצום כוח האדם, כי אין להם שום תמריץ. העובדים לא ייתנו להם יום אחד של חסד, ובסוף הם ימצאו את עצמם ללא גיבוי מצד השר, ללא עבודה ועם חשש מנקמה בעתיד".

האזרחים האדישים לא מפנימים את הקשר בין הניפוח, השחיתות וחוסר היכולת לנהל את המגזר הציבורי לבין חשבון החשמל, הארנונה והמסים שהם משלמים - והם משלמים הרבה על מעט. ההתנהגות של המגזר הציבורי היא בבואה של החברה: הערבות ההדדית מתה. "תפוס כפי יכולתך" זה העיקר. הטייקוניזציה והנהנתנות של ראשי הממשלה האחרונים - הרדיפה אחרי כסף גדול ומהיר - לצד העלייה ביוקר המחיה והתרחבות הרפואה הפרטית הביאו את כולנו לקניבליזם, בסגנון "אקח כמה שרק אוכל לקחת״. הדנקנריזם לא נמצא רק באי.די.בי.

מיליציית המיסוי הגדולה מכולן

מזה שנים ארוכות אני מנסה לשכנע אתכם בטור זה שקבלת ההחלטות והקצאת המקורות בישראל אינן באמת דמוקרטיות, אם יש דבר כזה בכלל, אלא שיווי משקל של אוסף קבוצות אינטרסים מיוחדים שצוברות כוח פוליטי ובוצעות נתחים גדלים מהתקציב, מההכנסה הפנויה ומהתוצר. חלק מהקבוצות האלה זוכות כאן לכינוי ״מיליציות מיסוי עצמאיות״. כמעט בלתי אפשרי לפרק את מליציות המיסוי העצמאיות מנשקן ולהשיב את הגזילה אל הציבור. הצלחה ענקית ובולטת נרשמה בפירוק חברות המיסוי הסלולריות - סלקום, פרטנר ואורנג'. חשבון הסלולר של 2013 יהיה נמוך בכ-5 מיליארד שקל מהחשבון של 2011. זהו חיסכון שרובו זרם לשכבות החלשות, לעצמאים ולבעלי עסקים זעירים, קטנים ובינוניים.

מיליציית המיסוי של הבנקים והביטוח גדולה פי שלושה מזו של הסלולר, ושתיהן מתגמדות מול אוסף המיליציות שהוזכר למעלה. אבל אם כל המיליציות, קבוצת האינטרס החזקה מכולן, היא כמובן מערכת הביטחון הישראלית.

בעשור האחרון נטען כאן שוב ושוב שאין קשר בין איומי הביטחון על ישראל לבין ההוצאה הביטחונית, ושמערכת הביטחון, כמו כל מערכת גדולה, עסוקה בעיקר בהגדלת תקציבה וכוחה. את הטיעון הזה אפשר להרחיב כמובן, ולשאול שאלה נוקבת הרבה יותר: האם האינטרסים של מערכת הביטחון גורמים לא רק לבזבוז של עשרות מיליארדים, אלא גם לחסימת כל סיכוי להסדרים מדיניים באזור?

את השאלות האלה הפניתי השבוע לפרופ' אורן ברק מהאוניברסיטה העברית, שבאחרונה פירסם יחד עם פרופ' גבריאל שפר את הספר Israel's Security Networks בהוצאת קיימברידג' יוניברסיטי פרס. שפר וברק טוענים בספרם שאפשר להסביר רבות מהתופעות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות בישראל, אם מתמקדים בקיומה המתמשך ובהשפעתה המופלגת של מה שהם מכנים "הרשת הביטחונית". הם טוענים כי מאז הקמתה של ישראל, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אפשר לזהות רשת ביטחונית לא פורמלית אך רבת עוצמה, המורכבת מאנשי ביטחון בשירות פעיל ובדימוס ומשותפיהם בתחומים האזרחיים השונים. רשת ביטחונית זו משפיעה על התרבות, הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והשיח הציבורי בישראל וכן על יחסי החוץ של המדינה. הם חוזרים ומתארים בספר את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית ואת האינטרס החזק של הרשתות הביטחוניות להשאיר אותה כך ולדחוק לשוליים שיקוליים כלכליים, תרבותיים ואזרחיים.

שאלתי את ברק אם אפשר לראות מאחורי הוויכוחים העזים בעניין השטחים ותהליך השלום משהו פשוט יותר - קבוצת אינטרס חזקה שנאבקת לשימור מעמדה, מועדון ביטחוני שמצליח להכפיף את מדיניות החוץ, הפוליטיקה ותקציב הביטחון לאינטרסים שלו. ״כן, זו בדיוק הטענה שאנחנו מעלים בספר", אומר ברק. "לא מדובר במועדון במובן של מקום מפגש בין אנשים, אלא באמונות ובערכים משותפים לחברי הרשת, ובראשם העליונות של הביטחון כפי שהם תופשים ומציגים אותו ושל צה"ל כמייצג העיקרי שלו.

"חברי הרשת הביטחונית בהחלט מסוגלים לעשות יד אחת כדי לקדם מדיניות המשרתת את האינטרסים שלהם. תקציב הביטחון הוא דוגמה בולטת לעוצמתה ולהשפעתה של הרשת, ואפשר להיווכח כיצד מדי שנה הם מסכלים כל ניסיון להקטין את התקציב הזה, ובמקרים רבים פועלים כדי להגדיל אותו לאחר אישורו הפורמלי בידי הכנסת. כך אפשר להסביר את הפער הגדול בין התקציב המאושר לתקציב בפועל".

הנשיא דווייט אייזנהאואר הזהיר לפני 52 שנה את הציבור האמריקאי ממצב זה, שבו המועדון הביטחוני המורכב מגנרלים ומסוחרי נשק ישתלט על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, וטבע את המונח Mlitary Industrial Complex - והמועדון הזה אכן גרר את ארה"ב ב-50 השנים האחרונות ממלחמה למלחמה.

האם החונטה הביטחונית הישראלית, שניפחה את תקציב הצבא, השב"כ והמוסד ל–70 מיליארד שקל, אינה בעצם Mlitary Industrial Complex ישראלי?

״כשאייזנהאואר דיבר ב-1961 על הקומפלקס בארה"ב הוא דיבר על התהוותו בעקבות המלחמה הקרה וההתחמשות המסיבית של ארה"ב, על כך שהוא עלול לצבור 'עוצמה שאינה במקומה', וכן על ההשפעה הפוטנציאלית שלו על תחומים רבים במדינה. כלומר, זו היתה קריאת אזהרה לציבור האמריקאי מפני מה שעלול להתחולל. הדבר שעליו אנחנו מדברים במקרה של ישראל אינו עניין תיאורטי, אלא המציאות עצמה: הרשת הביטחונית כבר קיימת והיא חודרת לתחומים ציבוריים רבים ושונים, כולל הפוליטיקה, החברה, הכלכלה והתרבות.

"דוגמה אקטואלית לכך היא תחום הגז. זמן לא רב לאחר גילוי מאגרי הגז בים התיכון חל תהליך של ביטחוניזציה (Securitization) של הגז, כלומר הוא נהפך מסוגיה אזרחית לסוגיה בעלת אופי ביטחוני, וחברי הרשת הביטחונית מילאו תפקיד חשוב בתיוג של הנושא הזה כביטחוני, ראה למשל הדיון בכנסת בעניין הגז. מאחר שהגז נהפך לנושא ביטחוני התעורר צורך דחוף להפיק אותו מהר, כדי שלא ייפול בידי ידיים עוינות, ובאחרונה נוצר גם צורך להגן על אתרי הקידוח בעזרת כלי שיט חדשים ויקרים. זה בדיוק האופן שבו הרשת הביטחונית פועלת: מסגור של נושא כביטחוני, הפקעה שלו מתחום ההחלטה של האזרחים - הציבור, הכנסת, הממשלה - והעברת השליטה בו לידי חברי הרשת.

"בשנים האחרונות יש טענות שלפיהן בארה"ב קיים שוב מעין קומפלקס צבאי־תעשייתי, ובמיוחד לאחר המלחמה בטרור, שאין לה סוף, ושארה"ב מקימה למעשה אימפריה. בישראל אין אימפריה צבאית כמו זו שיש בארה"ב, אבל יש לה יצוא ביטחוני מסיבי וכמובן שטחים ותחומים שונים שצריך להגן עליהם, בתוך המדינה אך גם מעבר לגבולותיה.

"בספר אנחנו דנים במקרים דומים למקרה הישראלי: מדינות קטנות יחסית שניצבו מול איום קיומי אמיתי או מדומיין מאז עצמאותן ובחרו להתחמש ולהקים לעצמן ממסד צבאי גדול שאינו נפרד מן המגזר האזרחי. דוגמאות טובות למדינות כאלה הן קוריאה הדרומית, טייוואן, דרום אפריקה וסינגפור. גם בחלק מהמדינות האלה הופיעו רשתות ביטחוניות. חלק מהמדינות האלה מקיימות או קיימו בעבר יחסים טובים ביניהן ומחקות זו את זו״.

מפלגות השמאל והימין בישראל ומיליוני מצביעיהן ממסגרים את הדיון על הפתרון לשטחים והסכסוך הפלסטיני רק כדיון אידיאולוגי, דתי, תרבותי והיסטורי. חוסר היכולת להגיע לפתרון מיוחס לאידיאולוגיה של המנהיגים, לדת, להיסטוריה וכדומה. האפשרות הפשוטה יותר, המוכרת לכל אזרח, התמריצים של המנהיגים ומקבלי ההחלטות לא זוכה לדיון ציבורי רציני לא בארץ וגם לא בעולם.

האם ייתכן שתהליך השלום תקוע משום שהסטטוס קוו, כלומר מלחמה ומתיחות בלתי פוסקות ולצדן תהליך שלום בלתי נגמר, משרתים את האליטות הביטחוניות, הדיפלומטיות והפוליטיות בישראל, ברשות הפלסטינית, בעולם הערבי ובכל שאר המדינות המעורבות בסכסוך ובתהליך פתרונו?

״אני חושב שמצב המלחמה המתמשך באזורנו משרת את הרשת הביטחונית, משום שבמצב זה יש צורך בכישורים הייחודיים של חבריה כמומחי ביטחון. איני טוען בהכרח שכל חברי הרשת הם מחרחרי מלחמה. חלקם התפכחו ומכירים בחשיבות של שלום אזורי ושל סוף מצב המלחמה בין ישראל לשכנותיה. אבל רובם עדיין מתבוננים במצב דרך הכוונת, וגם כשהם מעורבים בתהליך המדיני הם מתייחסים אליו בעיקר כסוגיה ביטחונית ולא כנושא אזרחי. כמובן שהתייחסות כזאת הופכת את התהליך כולו לבעל אופי ביטחוני ומעקרת אותו מתוכנו האזרחי, וכמובן שהיא מעצימה מאוד את אנשי הביטחון. כך היה בתקופת תהליך אוסלו, שהחל כיוזמה של אזרחים ועבר תהליך של ביטחוניזציה.

"כמובן שהאליטה הביטחונית בישראל אינה היחידה שנהנית ממצב עניינים זה. גם אליטות ביטחוניות במדינות נוספות באזור, ובמיוחד כאלה שמעורבות בסכסוך הישראלי־ערבי, נהנות מכך מאוד, שכן הדבר מאפשר להן לשמר את מעמדן הדומיננטי, להשתיק ביקורת פנימית, ולעתים אף להשתמש בכוח נגד שחקנים חברתיים המעוניינים להשתתף עמן בשלטון".

סוכנות הידיעות רויטרס פירסמה בשבוע שעבר עוד תחקיר על עשרות מיליארדי דולרים של העם האירני, שמנהיגי המדינה הצליחו לבזוז בשנים האחרונות באמצעת הפרטות שבהן הקונים העיקריים היו חברות בשליטת עלי חמינאי ומקורביו. האם ייתכן שמאחורי תופי המלחמה האירניים יש אליטה פוליטית־ביטחונית שמשתמשת במסך עשן של תוכנית גרעין כדי לשדוד מאות מיליארדי דולרים מהעם לטובת קבוצה בשלטון ומקורביה?

"אנחנו לא יודעים מספיק על האליטה הפוליטית והביטחונית באירן, שהיא מדינה די סגורה. ייתכן שהפרויקט הגרעיני, ובמיוחד ההיבט הצבאי שלו, הוא מסך עשן שמשמש אמתלה בידי אליטה ביטחונית פוליטית בעלת אינטרסים כלכליים. אך בעיניי פרויקט זה קיבל דחיפה גדולה בעקבות הפלישה האמריקנית לעירק ב–2003, כאשר התברר למנהיגי אירן שהאמריקנים נחושים למנוע ממשטרים 'רשעים' להצטייד בנשק להשמדה המונית, שהאמריקאים מוכנים לכבוש את המדינות האלה כדי לממש את מטרתם ושמי מבין המדינות 'הרשעות' שתקדים ותתחמש בנשק גרעיני תוכל למנוע מעצמה את הגורל הזה, כמו קוריאה הצפונית, שפיתחה נשק גרעיני וזכתה לחסינות מפני תקיפה. לדעתי בסוריה הגיעו למסקנה דומה, ולכן בנו את הכור הגרעיני שהופצץ אחר כך.

"אני לא ממש יודע מי מרוויח ומי נהנה מתכנית הגרעין באירן: האם אלה השמרנים, משמרות המהפכה שיש להם השפעה מאוד גדולה במדינה (הם מעין צבא המפקח על הצבא), או סוג של קומפלקס חברות ששייכות לבכירי השלטון. קשה מאוד לדעת משום שזו אינה מדינה פתוחה. אבל אפשר להניח שיש מי שגוזר קופון ממירוץ החימוש נגד ישראל, מפיתוח כלי נשק חדשים וכמובן גם מהפרויקט הגרעיני. כך זה גם אצלנו בישראל".

מחנה השמאל רואה במנהיגות שלנו את האשמה העיקרית בחוסר ההתקדמות המדינית. האם ייתכן שבנוסף לרשתות הביטחוניות והדיפלומטיות הישראליות, שנהנות כלכלית וחברתית מהסטטוס קוו, יש חלקים בהנהגה הפלסטינית שמעוניינים בתהליך בלתי נגמר של מדינה בדרך, כי במקרה של עצמאות והקמת מדינה הם יצטרכו להתמודד עם בעיות חברתיות קשות?

״אני חושב שבשתי האליטות, הישראלית והפלסטינית, יש המעוניינים במצב המתמשך הזה של מדינה בדרך ונהנים ממנו. מדינה מבוססת ומוגמרת פירושה לא רק בעיות חברתיות קשות אלא גם מגבלות וריסונים על ההנהגה הפוליטית, כמו גבולות ברורים ומוגדרים לא רק של המדינה ושל שכנותיה (במקרה זה ישראל, ירדן ומצרים), אלא גם בין תחומים חשובים בתוך המדינה, כמו הפוליטיקה, הכלכלה, החברה, הצבא והדת. הרבה יותר נוח להיות מדינה בדרך שנאבקת על קיומה מול עולם עוין, וישראל היא דוגמה טובה לכך. ברור למדי שמדינה פלסטינית, אם תקום - ויש לי ספק רב בכך - תהיה מדינה כושלת שתלויה באחרים, כמו ישראל והאיחוד האירופי, וזה לא תרחיש מפתה במיוחד עבור מנהיגיה. ראה למשל המקרה של דרום סודן, המדינה הצעירה ביותר באזורנו".

האם אפשר לטעון שהאביב הערבי שהתחיל בקהיר והמחאה החברתית שהתחילה בישראל בקיץ 2011 משקפים תנועה טקטונית בתוך החברות הערבית והישראלית, שתגרום לכך שהיכולת של המנהיגות והמועדונים הביטחוניים לקנות לעצמם שקט ולשמור על השליטה והסטטוס קוו תישחק, כי הציבור רואה מעבר למסכי העשן הביטחוניים ורוצה פתרונות לבעיות חברתיות?

״בתחילה זה באמת נראה כך. דוגמה בולטת היא במצרים, שם פועלת סוג של רשת ביטחונית עם השפעה מאוד גדולה על הפוליטיקה, הכלכלה והחברה. במצרים היו הפגנות ענק נגד משטר מובארק, והוא נאלץ בסופו של דבר לפנות את מקומו למשטר אזרחי של האחים המוסלמים כאשר הצבא עומד מן הצד. אבל המשך הדברים דווקא מראה את העוצמה של הצבא ושל הרשת הביטחונית, שפעלה כדי לשמר את כוחה מול האתגר האזרחי, והצליחה למעשה לסובב את הגלגל לאחור. כלומר, הרשת הביטחונית בהחלט יכולה להתמודד בהצלחה עם אתגר אזרחי, במיוחד כשהיא עושה שימוש בנימוק הביטחוני ומציגה את יריביה הפוליטיים כסכנה ביטחונית למדינה.

"בסוריה קורה דבר דומה: גם שם יש מעין רשת הכוללת לא רק את המשטר והמגזר הביטחוני הכפוף לו (הצבא ושירותי הביטחון האחרים), אלא גם אנשי עסקים וכל מיני קבוצות שתלויות בשלטון לרווחיהן, כולל מונופולים וזיכיונות, ולקיומן, למשל קבוצות מיעוטים. לכל השחקנים האלה יש אינטרס ברור לתמוך במשטר אסד נגד האופוזיציה.

"דווקא במדינה כמו תוניסיה, שבה הצבא לא היה חזק ולא היו איומים צבאיים ממשיים, המחאה האזרחית הצליחה יחסית. כך שהתשובה שלי היא שאמנם הציבור במדינות האזור רוצה מאוד פתרונות לבעיות החברתיות - ולבעיה של היעדר השתתפות בפוליטיקה - אך השליטים בחלק מהמדינות האלה, ובמיוחד היכן שקיים איום ביטחוני פנימי או חיצוני, עושים שימוש מאוד יעיל בנושא הביטחוני וכך מאלצים למעשה את הציבור ואת קבוצות האופוזיציה להשלים עם מעמדם ההגמוני, כולל הנכסים שצברו לעצמם. למעשה, השליטים מציגים לציבור שלהם את הברירה 'אנחנו או אנרכיה' ומציגים זאת גם כלפי חוץ: 'תמכו בנו או תקבלו את אל־קעאדה'".

אם לסכם: קבוצות אינטרס הן קבוצות אינטרס, ותמריצים כלכליים, מעמדיים וחברתיים משפיעים על קבלת ההחלטות, הקצאת המקורות ותמונת המציאות שהאליטות השליטות רוצות לצייר. יש קווי דמיון ברורים בין השוד בפירמידות העסקיות, מיליציות המיסוי במגזר הציבורי והתהליך הבלתי נגמר של ״שלום״ ו״מלחמה״. השאלה היחידה היא אם הציבור יתעורר יום אחד ויבין מיהם האנשים שמציירים לו את תמונת המציאות, ומדוע הוויכוחים האמיתיים בכלכלה, בפוליטיקה ובביטחון הרבה פחות אידיאולוגיים ממה שנדמה.

הצבא כמפעיל מדיניות נישול בשטח

-- (2014), "אחת המטרות העיקריות לאימונים של צה"ל בגדה המערבית היא נישול פלסטינים מאדמתם". דף הפייסבוק "החברים של ג'ורג', 21/5/2014 מתייחס לכתבה עמירה הס (2014), "צה"ל מודה: אימונים בשטחי אש בגדה משמשים לסילוק אוכלוסייה פלסטינית". הארץ 21/5/2014. נדלה בו ביום

אל"מ עינב שלו, קצין אג"מ של פיקוד מרכז, מודה שאחת המטרו העיקריות לאימונים של צה"ל בגדה המערבית היא נישול פלסטינים מאדמתם.

שלו אמר עוד ש"מדיניות צה"ל להחרים ציוד הומניטארי לפני מסירתו ליעדו נתנה "מכה באף במקומות הנכונים. כשאתה מחרים עשרה אוהלים גדולים, לבנים ויקרים, זה לא קל. לא פשוט להתאושש." ואכן, כתוצאה מההחרמות הללו ארגונים הומניטריים התייאשו והפסיקו לסייע.

נניח עכשיו לעובדה שהדברים של שלו חושפים את העובדה שהמדינה שיקרה, פעם אחר פעם, לבית המשפט העליון בנושא. אף אחד לא מצפה יותר - גם לא בית המשפט - מהמדינה לומר אמת, ואף אחד גם לא מצפה מבית המשפט להגן על כבודו ולהכניס לכלא את האחראים.

אפילו על התגובה הצפויה והבזויה של דו"צ - "בצה"ל מייחסים חשיבות עליונה לשמירה על כשירות הכוחות באמצעות ביצוע אימונים שוטפים הנעשים בשטחי אימונים ברחבי מדינת ישראל ובפרט באזור יהודה ושומרון. לכן, ישנו צורך בשמירה על שטחי האימונים של צה"ל מפני פולשים ובנייה בלתי חוקית בתחומי שטחי האימונים הן על ידי גורמים ישראלים והן על ידי גורמים פלסטינים ואחרים. מעבר לכך, לא נתייחס לדברים הנאמרים בוועדות סגורות" - אין טעם להגיב.

צריך לומר רק דבר אחד: אל"מ עינב שלו הודה בכנסת שצה"ל מבצע מדיניות של טיהור אתני, של נישול אנשים מאדמתם בשטח כבוש. המדיניות הזו היא פשע מלחמה. הגיע הזמן שאנשים כמו אל"מ שלו יבינו שבפעם הבאה שהם יצטרכו להסביר את עצמם לא תהיה מול הכלבלבים הכנועים של בג"צ; היא תהיה בהאג. לשם אנחנו צריכים ללכת, כי אין שום פתרון אחר.

סרבנות גופי התכנון כמפעילת מדיניות נישול בשטח

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=674672982594463&set=a.127765680618532.19596.117581211636979&type=1

אין-פתרון

קהילת המחאה בראשון לציון (2012), "אם תרצו רקטות בתל אביב", בלוג "הרחוב", 30/10/2012. נדלה בתאריך 29/8/2013

"המיצג האומלל בקמפוס היום היה תמצית של מדיניות הממשלה בשנים האחרונות: יש תנועה, יש מימון, יש פעילים להוטים, ובפי כולם אותו הזמר: יש איום בטחוני ואין פתרון. יש רקטות וצבע אדום, ואת המילה שלום אסור לומר. יש טובים ויש רעים. יש "ציונים" שמזדהים ויש "שמאלנים" שלא אכפת להם. ומעל לכל ישנו הפחד הקדוש, הפחד מהאיום הבטחוני והפחד מהזר הלא-יהודי. כי מה, בעצם, התבקשתי להרגיש נוכח רקטות הקאסם בקמפוס? בטח לא הזדהות, שכן ההזדהות עם מי שנמצא תחת אזעקות צבע אדום רק גורמת לי לחשוב שמוכרחים לעשות הכל – ומייד – כדי להביא לשלום. התבקשתי, במפגיע, לפחד ולזהות את "אויבי האמיתיים". התבקשתי לבטל את הזדהותי עם כל עוולה אנושית בשם הפחד וה"אין פיתרון", וכל זאת תוך שימוש ציני במצוקה אמיתית."

פוסט-רפובליקניות: כי אנחנו הא.נשים להןם חיכינו

כותב שי נימצן:

שי נימצן (2013), "כשהמדינה הזו אומרת - הם טרוריסטים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום

"כשהמדינה הזו אומרת - הם טרוריסטים, והטרוריסטים אומרים על המדינה שהיא עושה פשעים כאלה וכאלה נגדם, נראה שנשכח כאן גורם נוסף, שלישי - האזרחים. למרות שלרוב ישנו גורם נוסף וזה לא כמו שמנסים להראות את זה, כאן יוצא שיש שני צדדים: אנחנו זה המדינה והם זה הטרוריסטים. זה אף פעם לא שני גורמים. במצרים זה לא היה העם מול הממשלה כי יש גם את הצבא כפי שרואים. בסוריה זה לא רק המורדים מול השלטון אלא יש גם התערבות זרה והמוני פליטים. איך פתאום כאן אין שום גורם שלישי בסיפור? דווקא בגלל קו גבול שטוענים שאינו קיים כבר, שמפצל את האזרחים לשניים, ישראלים ופלסטינים, כמו מדינה וטרור, שמתבסס על אי קיום המדינה הפלסטינית ומשדך באורך פלא אזרחים מסויימים למדינה ואזרחים אחרים לטרור. כל האזרחים צריכים להתאחד ולהשאיר את המלחמה למדינה ולטרוריסטים ולדרוש הכרה בזכותם להתקיים. כאן ושם."

ועונה לו ברוך אורן (שם):

"אני לוקח את הדברים שלך דווקא לכיוון האינטגרציה. ברגע שאנחנו האזרחיםות נקח אחריות על העוולות שהמדינה עושה בשמנו, וברגע שאנחנו האזרחיותים נקח אחריות על הטרוריסטים הישראליים שעושים בשמנו, אפשר יהיה להתחיל לבקש מהשכניםות שלנו לקחת אחריות גם כן על מעשיהםן.

"בכל מקרה, אחריות לוקחים, לא מטילים. לכן, טילים לא יעזרו כדי לשכנע את השכנותים לקחת אחריות; דוגמא אישית דווקא יכולה לעזור.

"אולי זה נשמע מאוד רפובליקני ("מה את.ה עשית בשביל מדינה?") לבוא ולהגיד שאנחנו כאזרחיםות צריכותים לקחת אחריות על המדינה ועל האלימות שלה ושל פרטים בחברה, אבל זה בדיוק להיפך. אולי אפשר לקרא לזה פוסט-רפובליקני. זה אומר שאנחנו כבר הפסקנו לסמוך על המדינה, אנחנו עכשיו רוצימות להגביל את כוחה של המדינה לעשות בשמינו, האזרחימות, עוולות. בדיוק כמו במצריים, כאשר ישנם קשרי דיסקו א'-ב'-ג' (ראה הספר בולו'בולו) - כלומר, כאשר החברה האזרחית מלוכדת ואיננה מפולגת לפי מעמדות כלכליים - אז פקידי המדינה ייאלצו להיות הרבה יותר אנושיים. תעלם האלימות הממסדית. גם כלפינו, האזרחים, וגם כלפי השכנים שלנו."

ובזמן שאין שלום

התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت (2013), "אתמול, באסיפת התחברות-תראבוט על הכיבוש". פוסט עם תמונה על קיר הארגון, 3/11/2013. נדלה בו ביום

יש שם תמונה מוצלחת שלדעתי אפשר להשתמש בה

"האם אין כיבוש? יש ועוד איך: גם כיבוש צבאי, וגם אפרטהייד, וגם קולוניאליזם התנחלותי; גם שליטה עקיפה, דרך פיקוח ומנגנוני שליטה מתווכים – וגם שליטה ישירה. "מי אמר שהמציאות צריכה לתאום איזה מודל אחד?" מדובר, כך אמרה, בתמהיל של מנגנוני שליטה, שבו לשליטה הצבאית יש תפקיד מכריע, גם היום. הצבא ממשיך להיות הריבון בכל שטחי הכיבוש, וגם מעשי הגזל היום, ב-2013, מסתמכים על צווים צבאיים מראשית הכיבוש. "הקולוניאליזם בשטחים הכבושים מוביל אותנו קדימה ואחורה בזמן – כי הוא מעצב עתיד וגם מלמד אותנו הרבה על שיטות הנישול שהיו קיימות לפני 67 וגם לפני 48.""

2014: שלום בין מושחתים ככלי לחיזוק הניצול

אסף אבן-חן (2014), "קיבלתי במהלך הסופ ש פניות בנוגע למצבו של המו"מ המדיני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 5/4/2014. נדלה בו ביום

שבוע טוב. קיבלתי במהלך הסופ"ש פניות בנוגע למצבו של המו"מ המדיני וכך שלא כתבתי בנושא. אציין כי דעתי כמובן לא השתנתה. ההסכם סגור. כל שהיה בשבוע שעבר הוא מסך עשן, של חילופי שמות אסירים מצד שירותי הבטחון של ישראל לפלשתינאים. לב המחלוקת: מועד שחרור ברגותי וכן שמות הערבים הישראלים שישוחררו. אציין כי שחרור פולארד כפי שנחשף כאן כבר לפני חודשים ארוכים, הוא ענין סגור מראש. כל ענין ה'קריסת מו"מ' זו פיקציה של פרשנים שלא בקיאים במקרה הטוב ושמטעים בזדון במקרה הרע. מחר פגישה משולשת עם המתווך מרטין אינדיק, פלשתינאים, ישראלים ואמריקאים (פרסום-אל ערביה). ויש עוד עדכונים רבים בזירות השונות. אעלה בהמשך. בגדול, ממליץ להתעלם מהמסכי עשן והשקרים של התקשורת הישראלית. בברכת שבוע טוב ומקסים. בשורות טובות.

ובהמשך, בתגובית לשירשור שהתפתח:

יוחנן, צר לי לאכזב. ההסכם המדיני לא יעשה טוב לאף אחד מאזרחי ישראל או פלשתין. השחיתות פה חסרת תקדים.

זהו הסכם בין ממשלים מושחתים. שכל מטרתו הוא שמירה על היציבות האזורית בעת הזאת, בעבור האמריקאים בראש ובראשונה. והכנסת ארגזים של מזומנים לישראל למען שימור הכוח של ביבי וליברמן

כך שאמליץ לא לחשוב בתפיסות של 'שמאל' ל המאה ה 20. תבין לעומק מה נעשה כאן ובכל העולם, וכיצד הקולוניאליזם כאן , הן הרוסי-סיני והן האמריקאי, רק יוסיף להתחזק.

הלוואי והייתי טועה. בניגוד לדבריך.

אבל ההסכם המדיני הזה, הוא סגור ומוגמר, יהיו עוד הרבה מסכי עשן

זכור היכן נחשף ענין פולארד לראשונה או ההסכם של ה 5+1 מול אירן. ותבין שכנראה עבדך הנאמן, כותב דברים בצורה שונה ממה שנחשפים בעיתונות הממוסדת, בכל הצניעות.

המצב הוא כעת שליברמן מכשיר את שלטונו והממשל יהיה עוד יותר ריכוזי, תוך כדי ריסוק זכויות אדם ואזרח, וכמובן, חיסול מאגרי הטבע של ישראל ושל פלשתין כאחד, תוך פגיעה בעצמאות ישראל.

עוני כמדיניות

מרים איתנה מחמול (2014), "הרחבת מעגל החייבים הנה הדרך להסיר את האחריות". פוסט עם תמונה על הקיר של אליסה אבי-בנקים לא מעל החוק, 7/7/2014. נדלה בו ביום

כדאי לקחת משם גם את התמונה, לדעתי אין בעיית רישיון שימוש

הרחבת מעגל החייבים הנה הדרך להסיר את האחריות מהמדינה שיוצרת עוני. היא דרך להסיר את האחריות מהבנקים המחוייבים לבדוק יכולת החזר כתנאי למתן הלוואות, משכנתאות ואשראי!!! האחריות כולה נופלת עלינו, הקרבנות של השיטה! היא הופכת את מי שלקח הכל ומוכר לנו את שלנו, עכשיו, ביוקר, לבעל אחריות של מוכר סמים מצוי! שתפקידו מסתכם בלתת את החומר, ולא מעניין אותו איך המכור משלם! פער בין הכנסות והוצאות הופכת את כולנו למכורים לנסיון לגשר על פער בלתי אפשרי! המדינה יוצרת קודים בכלכלה שאינם שונים ממחלת הסרטן! היא מתפשטת אם לא עוצרים אותה!!!! להלן הדרך בה בחרתי לעבור דרך המערכת המנצלת במסווה של מצילה! להשאיר את החוב ביני לבנק, מסרבת להעביר אותו לדור הבא! מזמינה לקרא בתקציר הסיפור שלי, שבית המשפט המחוזי בתל אביב, הכיר באחריות מי שנתן כסף ולא דאג ליכולת החזר! הרחבת מעגל החייבים אינו אילא הדרך להביא את הבוגדנות לתא המשפחתי! האדם המצוי, שיפגע מבני ביתו החייבים, יהפוך לשונא בני ביתו. לוקח זמן להבין שמדובר בשיטה שמאדירה את ההנהגה ומבטלת את העוצמה והאהבה שלנו לבני ביתנו. צריך להבין שהחוקים כולם משרתים פילוסופיה ופסיכולוגיה, שמטרתה להפוך את הרוב לעושה דברו של האדיר מכולם! רק שמי שהתבגר קצת במשחק הזה למד לדעת: שהחזק הינו חלש ולכן עוסק בהחלשת ההמונים באמצעות פחד ובושה! אין בעיה עם החוקים והנוהלים! המקור הוא בנסיון להפוך אותנו בני האדם לכוח עבודה זול בכפייה, חיילי המולך ואמהות רוצחות נפש ילדיהן שלא יחלמו על עולם לכולם! אין חוק סתמי. יש חוק מגמתי!!!!

פולחן המוות: עם נובר באפרו

צבי לירז (2014), "עם נובר באפרו במקום לבנות את עתידו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/1/2014. נדלה ביום 23/4/2014

כשהחלו הנסיעות לפולין בהדסים, לפני כמעט שלושים שנה, הצעתי לשלב בהם גם לימוד של יהדות אירופה המשגשגת תרבותית קודם למלחמה. כשיונתן בנינו חזר מפולין לפני 14 שנים התחמקנו בקושי מהשירה הדביקה השיתופית בנתב״ג של ״אין לי ארץ אחרת״. עכשיו, כשהכנסת מתכנסת באושוויץ אני חושב שנשבר שיא. עם נובר באפרו במקום לבנות את עתידו. תשאירו את הזכרון לימי זכרון ולהיסטוריונים.

יובל בן-עמי (2014), "אילו היינו קושרים את אותו אבל בכמיהה לשלום ומקימים לו מקדש". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 23/4/2014. נדלה בו ביום

החיים קדושים והשכול הוא נורא. את בית יד לבנים בירושלים חייבים לכבד, אבל אני לא בטוח שהוא צריך להיות מקום פולחן. הדרישה שמופיעה בתחתית, בנוסח שמזכיר כל כך שלטים במקומות כמו רחבת הכותל (ובעברית פגומה) זורה אור על הכשל שבתרבות הזכרון שלנו. אנחנו לא מבכים את הנופלים, אנחנו סוגדים להם במסגרת הסגידה לצבא. זו דת והיא דת של דם, ולכן, כאדם חילוני ששונא מלחמות, אני מתקשה להאמין בה. אילו היינו קושרים את אותו אבל בכמיהה לשלום ומקימים לו מקדש, כזה שלא דורש העלאת עוד קורבנות, הייתי שוקל להתפלל בו.

אביב גפן (2014), "מכתב פתוח לראש הממשלה". דף האוהדים של אביב גפן, 1/7/2014

כבוד ראש הממשלה, קברנו שלושה ילדים אחרי רצח מתועב ונפשע, נפשות שלא עשו מאומה לאיש חוץ מלהיוולד במקום מסובך ומסוכסך. אני מודה שהחיה שבי קמה ודורשת לנקום, גם אם אין כתובת ספציפית זה לא משנה כשאתה מחפש נקמה, העיקר זה לראות אותם סובלים, מאבדים נפשות ואם אפשר אז כמה שיותר וככל שהם יסבלו יותר ככה החיות שבנו יותר ירגעו. וזה מעגל דמים שכזה אדוני ראש הממשלה, שבמדיניות שלך אתה בנית בשקט וסדר מופתי.. אבל איפה זה נגמר ראש הממשלה? איזו אסטרטגיה מונחת לך על השולחן חוץ ממסע ההרג הזה, שלא מוביל לשום מקום חוץ מסבל ושכול? האדם שבי , שנלחם ביצר החייתי שלי , מציע לך לחשוב רגע לפני שאתה מחזיר לנו את ״הכבוד״, אתה הרי יודע שנקמה זה כמו פלסטר שמחזיק בדיוק יום… כמה דם ישפך בנהר ומי יבנה את הסכר? אולי אתה שנבחרת תראה צעד אחד קדימה,הרי בשביל זה אתה שם לא? כשהיצר החייתי קם לתחיה האנושיות מתה קצת.. בכבוד רב, אביב גפן

מסרבות לאבל הלאומי

אינה מיכאלי (2014), "ואולי לא כולנו באבל?". עדשה מקומית (בלוג) 4/7/2014. נדלה בו ביום

כיוון פוליטי משכנע ומבטיח יותר בעיניי, הוא פוליטיזציה של הזדהות ואמפתיה, כלומר ההכרה בכך שהם כבר מראש מעוצבים על ידי כוחות חיצוניים לנו. ומכאן, התערבות רגשית מודעת במציאות, במקום היסחפות רגשית חסרת מעצורים ואובדן שליטה קולקטיבי בדרך אין מוצא.

אני מדברת על הצבת אלטרנטיבה קונקרטית להיסחפות ולמערבולת הרגשית. אלטרנטיבה לכאב משתק, שלכאורה אין ברירה אלא לחוש בו. אלטרנטיבה לצו להרגיש את מה שכולנו מרגישים – וחייבים להרגיש על מנת להיות חלק מה"אנחנו". בל נשכח שלאבל לאומי יש עוד תפקיד חשוב לטווח הארוך, מלבד חיזוק אחדות לאומית – לשכנע עוד ועוד אנשים להיות מוכנים להמשיך להרוג ולמות למען הלאום. באופן פרדוקסלי, להרגיש שמי שנרצחו יכלו להיות הילדים שלנו – להרגיש כאילו הם הילדים שלנו – זה אחד המנגנונים המשכנעים אנשים לשלוח את הילדים שלהם להרוג ולמות. ברגע שכל הילדים הם הילדים של כולם, הם גם קצת של אף אחד.

כל זה עלול להיות מפחיד. להציב סימני שאלה על אבל לאומי עלול להוביל להדרה חברתית, כאילו היה זה קו בין נאמנות לבגידה. זה בדיוק המקום בו אנחנו צריכות לייצר יחד אלטרנטיבה פוליטית – שהיא גם, בהכרח, אלטרנטיבה רגשית. במקום לקבל את חוקי המשחק של הממשלה והתקשורת, בואו נשאל מחדש ובכנות – מהן הטרגדיות פה? מה מפחיד? מה מעציב? מה מייאש? על מה ועל מי אפשר ורצוי להתאבל, ואיך? בואו נציע לעצמנו – ולאחרים/ות סביבנו – איך להסתכל ביחד על המציאות, איך לחוות ולהרגיש אותה, באופן שמקדם את החיים שהיינו רוצים לחיות.

הלם כמדיניות - דוקטרינת ההלם של נעמי קליין

קומיקס של מוש - צריך לבקש רשות דרורי בועז (2014), "כיצד התנהלה ממשלת ישראל מול הציבור בישראל באירוע החטיפה עד להודעת הבשורה הכואבת על מציאת הגופות". פוסט על הקיר האישי, 1/7/2014. נדלה ב7/7/2014

לפני שלושה שבועות נחטפו שלושה ילדים יהודיים שבחרו לתפוס טרמפים באזור מסוכן.

מיד עם הודע דבר החטיפה, הטילה הממשלה צו איסור פרסום גורף על המקרה כדי לתכנן את צעדיה ללא הפרעה תקשורתית. הפוסט הזה יוכיח לכם כי כל התנהלותה של ממשלת ישראל בכלל וחברי הכנסת של הבית היהודי בפרט, החליטו לנצל עד תום את החטיפה למען עשיית הון פוליטי על חשבון אזרחי המדינה.

עוד בבוקר שלאחר החטיפה, הגיעו אלי ידיעות כי נמצא הרכב אליו עלו הנחטפים, הרכב היה שרוף ונמצאו בו קליעים רבים. בהקלטת שיחת הטלפון המצמררת והאומללה שנתקבלה במשטרה מאחד החטופים, נשמעו בבירור קולות ירי דרך משתיק קול.

ממצאים אלה מעידים כי מדובר בפעולה מקצוענית ומתוכננת היטב שלא עולה בקנה אחד עם היכולת של אסירים משוחררים.

המתנתי עד היום כי בדיעבד, יקל עלי להסביר שהחטיפה הונפה לצורך ניצול הזעם וההלם בציבור הישראלי אשר היו צפויים ממהלך חטיפה כזה, אולם הניצול הפוליטי הפעם עבר כל גבול.

ראשית כל האשים ראש הממשלה את אבו-מאזן וזכה לתשבוחות רבות.

שנית, אפשרו לתקשורת לטחון עד דק את דעת הציבור במקרה וכולנו זוכרים היטב את שלל הלהג על מאומה ששודר במשך שלושה ימים ברציפות. כל אדם בר דעת מבין את המשמעות של שטיפת מח תוך המתנה מתסכלת ומעוררת יאוש. העם התחיל להתחמם. נשכחו הבחירות הדוחות לנשיאות, נשכחה הכספת של פואד, נשכחו רהיטי הגן של נתניהו, נשכחו פסקי הדין בפרשת הולילנד, נשכחה פרשת הרפז, נשכחה השריפה בבתי הזיקוק בחיפה, נשכח הילד שנהרג מפגיעת טיל במת הגולן, נשכח הפוגרום בפליטים בניצנה, נשכח השוד והגזל הציבורי.

במשך שלושה שבועות תמימים, כאשר ממשלת ישראל מודעת היטב לתוצאות החטיפה ולהנחת העבודה השגויה במכוון, הפעילה מכבש לחצים אדיר על ציבור אזרחיה, לא זו אף זו, המומנטום נוצל עד תום, תנסו להזכר בארועים הרבים שעברנו:

עוצר רחב היקף, מעצרים שוא רבים בתואנה של "דרוש לחקירה" כאשר התוצאה ידועה.

שליחת אמהות החטופים להתרפס בפני עצרת זכויות האדם של האו"ם.

"עצרת הזדהות" של כיפות סרוגות בכיכר רבין עם כל המשמעויות הרחבות שיש לעצרת זו במקום הזה. הנשיא המיועד בא לישיבה ממנו יצאו התלמידים וביקש לחזק את ידיהם בשעה קשה זו בשעה שהוא יודע את התוצאות שהיו ברורת לי מאד ובוודאי ברורת לממשלה ולנשיא המיועד.

חברי הכנסת השייכים לזרם הציוני לאומני לא בחלו לטעון כנגד כל מי שהעז להתריס כנגד הקוצנזוס הנוח שהעמידה להם פתאום ממשלת ישראל. קריאת הסטטוסים של חברי הבית היהודי שבקשו לחסל כל דבר שזז, או במילים שלהם: "בעל הבית השתגע". מי שהעז לטעון אחרת נדרש לארוז ולעבור לגור בעזה ומי שמכיר אותי יודע את חומרת התוצאות של ההסתה הזו שעולה מתוך הבית היהודי. אפילו דמה של חנין זועבי (חברת כנסת מכהנת) הותר בריש גלי עד שגורשה בבושת פנים מבתי קפה על ידי אזרחים תמימים שמאמינים לממשלתם, שהרי אם המשטרה החליטה שיש מקום להעמידה לדין, מה יגידו אזובי הקיר. כך גם נמצאה השעה להשתלח בעמרם מיצנע ובכל אדם המאמין שיש צורך בדו-קיום. מעולם לא היתה המילה "שלום" שלילית כמו בשבוע האחרון. קיטונות של בוז ואיומים מצד חובשי כיפות סרוגות שהאלוהים והנביאים להם ובני הנביאים יודעים הכל רק לא למחול, אל קנא ונוקם.

במשך שלושה שבועות תמימים, נוצל הארוע העצוב הזה לצורך הגשמה של אג'נדה פוליטית בדרכים השפלות ביותר שניתן לדמיין אותם.

הפחד (אין-ביטחון)

ראי גם "התמודדות עם הפחד" ב-"כלים להרחבת השורות"

קהילת המחאה בראשון לציון (2012), "זעקי ארץ אהובה", בלוג "הרחוב", 22/7/2012. נדלה בתאריך 29/8/2013

"מתי הפכנו מעם הספר, עם של רוח, עם של סולידריות, לעם שכל מה שחשוב לו הוא גובה הגירעון בתקציב? הערצת הממון? ממתי החלשים בחברה הפכו למיותרים בחברה?

"זה קרה כאשר מדיניות הממשלה נתנה לאליטה צרה את נכסי המדינה והשאירה את היתר להילחם על פירורים. פירורים כה מעטים שיש בהם לקיים את האנשים בקושי, ורק בקושי. נכה שמקבל קצבה, קשיש שמקבל פנסיה, חסר דיור שמקבל דירה, עולה שמקבל סיוע, עובד מדינה שמקבל ביטחון תעסוקתי, חרדי בישיבה – כל אלה הפכו להיות נטל. כל אלה הפכו להיות מיותרים.

"האחר הפך להיות אויב. הוא אשם במצבך, בגללו אתה עובד קשה, בגללו את משלמת יותר, בגללו אין לך עבודה, בגללו אין לך דירה. האחר הוא מי שאינו אתה. בערמומיות רבה משתמשת האליטה בתקשורת שבבעלותה כדי ללבות את זרעי השנאה ולהפיץ פחד. פחד של אלה שיש להם מפני אלה שאין להם, פחד של אלה ששותקים מפני אלו שזועקים, פחד של אלו שנשארים בצד מפני אלו שמתאגדים, פחד של הימין מפני השמאל ולהפך, פחד מפני האיראנים, פחד מפני הסורים, פחד מפני המצרים, פחד מפני הערבים, פחד מפני חרדים. חברה של פחד.

"החברה הישראלית מפולגת ומפוצלת. יש גורמים שמרוויחים מהפיצול, ולכן מלבים אותו. צריך להבין שהאחר הוא אדם כמוך, שפוחד וכואב כמוך. מראהו ודעותיו שונים משלך, אבל בעזרת דו-שיח וכבוד הדדי אפשר לגשר על הפחד. אדם שמסתכלים בעיניו, שמשוחחים עמו, שמשתפים אתו את הכאב, מפסיק להיות חלק מקבוצה מפחידה והופך להיות אדם עם שם. פחות מפחיד. ואולי כשנפסיק לפחד זה מזה נוכל לסמוך אחד על השני ואז, אולי, גם נלמד להתעלם מההפחדות שמשלחים בנו השלטון והתקשורת. רק כך נוכל לשנות את המציאות שלנו."

יובל - (2013), "להיות ת(ל)מיד מוכן בישראל". מאבד תמלילים - הגלוב (בלוג), 6/10/2013. נדלה בתאריך 25/2/2014

[..] האופן שבו המדינה מתנהלת מול אזרחיה: באמצעות הפחדה. אני טוען, וממשיך לטעון, שזו טקטיקה שלטונית מודעת, נרחבת ומושרשת. המערכת השלטונית ממציאה איומים או מנפחת איומים קיימים כדרך להחדיר פחד קיומי בחיי האזרחים שכן אזרח פוחד הוא אזרח לא חושב – הוא עסוק בהישרדות. אזרח פוחד עומד 40 דקות בתור כדי לקבל קפה בחמישה שקלים. העניין הוא שמהרגע שאתה, כאדם בוגר, מבין שמפחידים אותך כשיטה, אתה יכול להתחיל ולהתנגד לה וזו כמובן בעיה ששלטון מבוסס-הפחדות צריך להתמודד איתה. הטקסט שלפניכם מציג את הפתרון.

[...]

מדינת ישראל, באמצעות משרד הביטחון, באמצעות צבא הגנה לישראל, באמצעות פיקוד העורף בשיתוף מלא עם משרד החינוך, שולחים לתוך בתי הספר, לתוך הכיתה של הבת שלי, חיילת מפיקוד העורף, שמבקשת מהתלמידים לשלוף חוברת שנרכשה מבעוד מועד ששמה "אני ת(ל)מיד מוכן" שמחזיקה 100 עמודים. במשך שבוע שלם, שעתיים מדי יום, כל יום, חיילת בת 18 מסבירה לילדים בני 9 שעוד מעט, למעשה ממש בכל רגע, פורצת מלחמה ולכן הבת שלי צריכה להיות מוכנה ושזו אחריותה לדאוג שההורים שלה יהיו מוכנים. אחריותה. של נגה.

בשלב מסוים נגה פנתה למורה שלה ואמרה לה, ביוזמתה, מבלי שאנחנו אפילו היינו מודעים לכך, שהשיעורים האלו מלחיצים אותה ולכן בימים האחרונים נגה ישבה מחוץ לכיתה במשך שעתיים וחיכתה שהשיעורים יגמרו.

בשיעורים אני כמובן לא השתתפתי, אבל הנה כמה קטעים מהחוברת שמדגימים את השיטה: איך קודם מאלפים את הילדים שלנו, כמו עכברים במעבדה, ואז מפחידים אותם עד עמקי נשמתם (על כל התמונות ניתן ללחוץ כדי להגדילן).

יובל - (2011), "נמאס לי מכם, מפחידנים עלובים". מאבד תמלילים - הגלוב (בלוג), 14/1/2011. נדלה בתאריך 25/2/2014

[..] זה לא שנתניהו הפסיק להאמין בשיסוי, הוא פשוט הבין ששיסוי לא מוביל ליציבות שלטונית. לכן הוא והממשלה שלו בוחרים במכשיר רטורי טוב יותר: פחד.

[..]

חשבתי על זה כאשר שמעתי בגלי צה"ל שתי פרסומות האחת אחרי השניה, רגע לפני החדשות. בראשונה נאמר כי הבית שלנו תמיד נתפש בעינינו כמקום הכי בטוח אבל הבית יכול להיות מקום מסוכן. למה? חשבתי שמדובר בפרסומת של המוסד לבטיחות וגיהות אבל הסתבר לי ש"רעידת אדמה בישראל היא רק עניין של זמן" ולכן אסור לי לתת לה לתפוס אותי לא מוכן. מיד אחריה שודרה פרסומת אחרת שבה רננה רז הסבירה לי שכבר שבע שנים לא ירד פה גשם כמו שצריך ושעד עכשיו ירדה רק 25% מכמות המשקעים הממוצעת. "ישראל מתייבשת", היא אמרה לי בעודה מתקלפת.

כך, תוך 60 שניות, למדתי לפחד משני איתני טבע שאין לי עליהם שום שליטה: רעידת אדמה ועננים. לזה צריך להוסיף את הפחד מאש, הפחד משפעת, הפחד מתקיפה באירן – וזו כמובן רק תחילתה של רשימה: הפחד מכך שאין בעצם על מי לסמוך (שר החוץ תחת חקירה, הרמטכ"ל המיועד תחת חקירה, המועמד המרכזי למפכ"ל המשטרה תחת חקירה, שר האוצר לשעבר בכלא, הנשיא לשעבר בדרך לכלא, ראש ממשלה לשעבר בדרך לכלא, חצי ממפלגת ש"ס כבר בכלא או בדרך לכלא) ושכל מערכות המדינה קורסות – מערכת הבריאות נמצאת בקריסה, מערכת החינוך נמצאת בקריסה, מערכת הסעד והרווחה נמצאת בקריסה, יחסי החוץ של ישראל בקריסה, מערכת החוק נמצאת בקריסה, הרכבת נמצאת בקריסה, מערכת הכבישים בקריסה, המסים כל הזמן עולים כי אין כסף לממן את המערכות שאוטוטו קורסות, הנגיד מזהיר שהנה הוא עומד להעלות את הריבית והמשכנתא תקפוץ פי כמה, מה שאומר שמעבר לכך שהמדינה שולחת יד לכיס שלך ומוציאה משם כמה כסף שבא לה, גם הבנק יעשה זאת בקרוב. הדולר יורד מדי והשקל מתחזק מדי, בשוק הנדל"ן מתפתחת בועה, "ישראל היום" הוא סכנה לדמוקרטיה, צה"ל מנופח מדי, המשטרה מצומקת מדי, אין מספיק חוקרי ילדים, רופאים מרדימים, בתי חולים לזקנים ותשושים ובפייסבוק ילדים מתאבדים.

לצד זה, אנחנו מותקפים, כל הזמן מותקפים על ידי גורמים שרוצים ברעתנו: הפליטים מסודן שבאים לחסל אותנו, מהגרי העבודה שמשתלטים על הרחובות, הערבים שרוכשים שטחים ובתים, החרדים שרוצים מדינת הלכה, המתנחלים שעוקרים עצי זית, הבדואים שגונבים מכוניות, הבנות הספרדיות שרוצות ברוב חוצפתן ללמוד עם הבנות האשכנזיות, האתיופים והרוסים שהם בכלל לא יהודים, הסורים שרוצים את הגולן, המצרים שמאיימים לחסל את התיירות באילת, הלבנונים שבוחרים בחיזבאללה, הפלשתינאים שלא רוצים שלום, הטורקים שרק רוצים מלחמה, האירנים שבונים פצצה, הבריטים שרוצים להעמיד אותנו לדין, האמריקאים שנמאס להם מאיתנו, הדרום אמריקאים שמכירים במדינה הפלשתינאית, ההודים והסינים שלוקחים מכאן עבודה.

לכל מקום שאתה מביט אתה מוצא מישהו שמאיים עליך, מישהו שרוצה ברעתך, מישהו שמזהיר אותך מפני משהו נורא. בכל פינה סכנה אורבת, תופעה חדשה או ישנה מבקשת לחסל אותך. כולנו נמצאים סנטימטרים ספורים מקו העוני, בדרך לתאונת דרכים, למחלה סופנית, לשתיה של מים לא בריאים, למנת אוכל מקולקל, למטוס שנחת במסלול הלא נכון, לרכבת שעולה באש, לשוטר מושחת, לרופא שלא ישן 36 שעות, לעובדת סוציאלית שחטפה מכות, למורה שנמאס לה מהתלמידים שגומרים ללמוד והולכים לשתות אלכוהול, להסניף גז מזגנים, לעשן מבסוטון. אנחנו חיים בחברה מתפוררת, דמוקרטיה מתפרקת, מדינה שנמצאת על סף כליה.

[...]

נכון, העולם מלא סכנות, וישראל מאיומת יותר מנורבגיה. יש לישראל צרות ובעיות וחלקן אמיתיות וכואבות. ועדיין, ישנם מקומות בעולם, חלקם ממש לא רחוקים מכאן, שאנשים חיים בהם את חייהם בלי תחושה פנימית שלא מרפה של פחד שנוקש בעצמות. הם הנורמליים. אנחנו חיים תחת שלטון הפרנויה של נתניהו שמתחבר לנטייה ההיסטרית של אמצעי התקשורת ההמוניים לצבוע כל כותרת באדום, להגדיל את הפונט ולהכריז על אסון.

נמאס לי מכם, מפחידנים קטנים ועלובים. לא תצליחו להפחיד אותי. אני לא בודהיסט ואני לא מאמין שאחזור לכאן בגלגול הבא. ניתנה לי הזדמנות אחת לבלות בעולם ואני לא מתכוון לבזבז אותה על פחד.

הטלת פחד: ציד מכשפות הוא המדיום של משטרת המחשבות

אסתי סגל (2014), "הצלצול הזה הוא בשביל כולנו". פוסט עם תמונה (אינפוגרפיקה) בדף האישי בפייסבוק, 20/1/2014. נדלה בו ביום

משרד החינוך השקיע החודש כ-330 אלף שקל בקמפיין "ישראל עולה כיתה" בעיתונות ובאתרי האינטרנט, ואני באמת חושבת שהצלצול הזה הוא לכולנו, כי מה שקורה בימים האחרונים בתיכון אורט גרינברג, מחייב כאן עצירה וחשבון נפש עמוק.

והבעייה כמובן שזו לא פעם ראשונה בשנתיים האחרונות שמפטרים כאן או מזיזים הצידה מי שלא מתיישר עם הדוקטורינה השלטונית. זו גם לא פעם ראשונה שמעודדים כאן הלשנה ורדיפה.

ולכן החלטתי להכין אינפוגרפיקה קטנה שתרכז את השמות, הנתונים, העובדות והפיטורים, ובחרתי להתחיל במקרה קצת ישן יותר, אבל נורא מאוד. המקרה של רפי רותם החוקר המצטיין של רשות המיסים שחשף שחיתויות אדירות ושילם על כך בעצם בחייו כי מאז החשיפה ב-2003 הוא נרדף על ידי המדינה, מושפל, וחי ברחוב. http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000724925

משם עברתי לסטטיסטיקן הראשי שהעז לדבר על גזל הפנסיות ועל מדיניות האוצר ולכן פוטר אחרי 11 שנה במייל http://www.themarker.com/career/1.1897118

אחריו, אנחנו מגיעים לסיפור רדיפת ארגון ימני קיקיוני את ד"ר גלעד נתן, החוקר הטוב ביותר של מרכז המחקר של הכנסת שהעיז לכתוב את הנתונים האמיתיים על בעיית הפליטים, ולכן מצא עצמו מודח מתפקידו (ועל מה שעשו לו, על הפחדנות של הממונים עליו, ועל המשת"פיות של הכנסת אכתוב בקרוב מאוד) http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1905136

ומה לגבי דוד צרפתי שטען שנתוני האבטלה שמפרסם שירותי התעסוקה מוטים כלפי מטה, ופוטר http://www.news1.co.il/Archive/001-D-341127-00.html

ומפמ"ר אזרחות אדר כהןֿ http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4264798,00.html

ומנהל תיכון נט בתל אביב רם כהן שבסוף דווקא לא פוטר למרות שכתב מאמר "שמאלני" בהארץ http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1902964

וכמובן הסיפור של אדם ורטה...

אז תודה גדולה לרונית צח שהמאמר שלה "התיזו את ראשו" עזר לי מאוד בתחקיר (וכמו תמיד מומלץ ביותר מאשר חום רב) http://www.ha-makom.co.il/node/482

ומה נגיד?

הצלצול הזה הוא בשביל כולנו

זה צלצול שקורא להתאים את בית הספר לעולם משתנה

שנועד לפתח מצויינות, להצית סקרנות, להעמיק את המחוייבות לקהילה ולמדינה

צלצול שקורא לנו להאמין בתלמידים ובמורים

שמעניק לכל ילד מקום להגשים חלומות

אז הצלצול הזה הוא בשביל כולנו

אז תתעוררו כבר.

אודי מנור ואדם ורטה (2014), "מידע". פוסט עם העתק של התכתבות מיילים על הקיר האישי בפייסבוק, 21/1/2014. נדלה בו ביום (מופיע גם אצל מעיין דותן (2014), "התכתבות מייל שאולי תוסיף מעט מידע לפרשה בין Udi Manor למורה אדם ורטה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 21/1/2014

2014/1/21 אודי מנור <udimanor@gmail.com>

שלום אדם. אנחנו לא מכירים. שמי אודי מנור, אני מרצה באורנים בחוגים להיסטוריה ולאזרחות. אתה בוודאי מבין מדוע אני פונה אליך. מראש אני מודה לך על הזמן שתשקיע בי, כולל קריאת מכתב זה שמראש ברור לי שאם לא תענה לבקשה שאציג בהמשך, אקבל זאת בהבנה מלאה.

בקשתי היא כאמור בשורת הנושא – מידע. מה בעצם היה? ליתר דיוק, כיצד התנהלו השיעורים? כי על הפרשה הציבורית-תקשורתית אני לומד כמו כל אחד אחר, אבל אולי כמו רבים אחרים, אני חש שהמידע שאני מקבל מהתקשורת לא רק סותר בעליל (גרסת ידיעות אחרונות, גרסת הארץ, גרסת הפייסבוק), אלא לא מכסה את הנושא החשוב ביותר לדעתי: כיצד התנהלו השיעורים בפועל.

השאלה הזו מעניינת אותי פעמיים לפחות: פעם אחת כאזרח המנסה להבין מה באמת היה, ופעם שנייה כמרצה שעוסק בשאלות אלו ועוד יותר לאור העובדה שהסטודנטים בקורסים שאני מלמד העלו את הסוגיה וביקשו לשמוע את דעתי (והשמיעו את שלהם כמובן).

להבנתי דבר אחד זה לעורר למחשבה בין השאר באמצעות 'פרובוקציות' או אמירות שתלמידים מסויימים עלולים לפרשן ככאלו. דבר אחר לגמרי זה לנצל את הבמה החינוכית ובשם 'חופש הביטוי' 'החופש האקדמי' להטיף לעמדות מסויימות. למען הסר ספק, אני נגד הליך הפיטורין, השימוע או כל מה שקשור לזה. אני בדעת אלו שהכשלון בפרשה הזו נמצא בעיקר אצל המערכת (הנהלת בית הספר, הנהלת אורט ומשרד החינוך כמובן).

אבל בתור מרצה באורנים העוסק בשאלות דומות והחותר ללא ליאות בכל קורס לגרום לסטודנטים שלי לחשוב, גם לטובתם האישית, גם לטובתה של חברה אזרחית עניינית יותר, וגם לטובת תלמידיהם לעתיד, חשוב לי לדעת מה התרחש בכיתה לאורך הלימודים הסדירים: איזה סוג של אינטראקציה לימודית-עיונית ניהלת עם התלמידים ובעזרתם ושותפותם. תודה מראש על כל תשובה, כולל זו הדוחה את בקשתי על הסף.

בברכה רבה, אודי מנור

From: verete28 . [3]

Sent: Tuesday, January 21, 2014 12:34 PM

To: אודי מנור

Subject: Re: בקשת מידע

שלום אודי,

אנחנו תמימי דעים בעניין התנהלות השיעורים בין אמירת הדעות ובין אינדוקטרינציה. מכיוון שזמן מרובה אין לי בימים אלה אני מצרף את המכתב ששלחתי לעמיתי באורט טבעון שמסכם את הדברים. מקווה שזה עונה על בקשתך, וככל שתרצה אשמח לשוחח אתך. תודה על התמיכה, אדם ורטה.

חברים יקרים, האירועים בקצרה:

1. בתחילת שנה שעברה צחקתי מהערה גזענית שהשמיעה ספיר סבח. ספיר התלוננה, ובשיחה אצל לילך התנצלתי בפניה, הסברתי לה שאין לי שום דבר נגדה, שאני שמח שהיא בכיתה שלי, וברוח טובה היא שבה לכיתה.

2. בחצי השני של השנה שעברה, בסופו של שיעור ובעקבות תלמיד שאמר שהמוסלמים משוגעים, אמרתי לכיתה שלדעתי המוסלמים לא יותר משוגעים מהיהודים. בעקבות האמירה הזו התפרצה ספיר ואמרה לי: "רק שתדע, שבמדינת ישראל יש עונש מוות לבוגדים, ואתה בוגד!". יצאתי מהשיעור ומיהרתי אל לילך, שהתעקשה שהטיפול במקרה יהיה "חינוכי" ולא "משמעתי". בשיחה עם הצוות הרחב ועם ספיר ואמה, התעקשו השתיים שמעשיה של ספיר תקינים לחלוטין, לאחר שספיר סרבה אפילו להתנצל הדבר התמסמס.

3. לפני שבועיים, בזמן שהייתי בבית ספר, קרא לי לפתע אבי שוורץ לחדרו, אחרי שבאותו יום ביטל את פגישתנו הראשונה מאז ומעולם (הוא אינו יודע מה אני מלמד, ורק בפגישה נודע לו שאני רכז המקצוע). הוא הודיע שזוהי שיחה בעקבות תלונה של תלמידה, ולכן ירשם פרוטוקול על ידי לימור. בשיחה נודע לי על ידי הקראה על מכתב תלונה ששלחה ספיר סבח לשר החינוך, ונתבקשתי להשיב על הטענות. את הטענות השקריות הכחשתי ואת המעוותות דייקתי (בקצרה: מעולם לא אמרתי שמדינת ישראל היא לא מדינת היהודים אלא הערבים - אני לא מפגר, מעולם גם לא אמרתי שצה"ל הוא הצבא הכי לא מוסרי בעולם, כשדובר על מעשים לא מוסריים של המדינה, סיפרתי שבצעירותי צעקתי במחאה על דברי בלע של דני איילון "ויוה פלסטין" וגם אמרתי להם בעקבות שאלתם שאני מתנגד לרפורמת 'עוז לתמורה' ושלא סיימתי את לימודי ההוראה כדי לא להיכנס לתכנית), הסברתי מה היה ההקשר החינוכי שבו נאמרו הדברים שיוחסו לי, והדגשתי שלדעתי מחובתו של מורה להביא גם את דעתו לכיתה, כחלק מחינוך לדמוקרטיה ולערכיה. כשבוע לאחר מכן, מסר לי אבי הזמנה לשימוע אצל מירב עטרי (ראש מדור משאבי אנוש, או משהו כזה). את בקשתי לקבל לידי את מכתב התלונה נגדי דחו אבי שוורץ ומירב עטרי בטענה שמחובתם להגן על הילדה.

4. יומיים לפני השימוע באורט, ביום שני האחרון, התפרסם מכתב התלונה של ספיר בדף הפייסבוק של חבר הכנסת לשעבר, צדיק הדור, מיכאל בן ארי, וחשף את שמי המלא למסכת הגידופים, ההסתה והאיומים ששמורים בדרך כלל למי שנתפסים כאויבי העם, שחלקם מגיעים מתושבי טבעון ותלמידי בית הספר. מיד כשנודע לי על כך שלחתי הודעה כעוסה לאבי שוורץ. ובכל הזמן שעבר מאז ועד עכשיו לא פנה אלי אף גורם מבית הספר או מאורט, כאילו לא קרה דבר, וההגנה היחידה שקיבלתי היתה מתלמידי, שהתעלו על עצמם, התעקשו לומר את האמת, ריגשו עד דמעות, והצדיקו את שמה המצחיק של מגמת "מנהיגות". אני פניתי למשטרה ולסיוע משפטי כנגד הרדיפה הפוליטית שהחלה להסתמן. החוקר בתחנת המשטרה הציע לי לגשת לבית משפט בבקשה לצו הרחקה מבית הספר כנגד התלמידים המסיתים, ולאור החשש מהתלמידים וחוסר הוודאות לגבי עמדת בית הספר ואורט, החלטתי שלא להגיע לבית הספר כל עוד לא נעשה שום צעד כדי להגן עלי.

5. בשימוע שנערך לי ביום ד' הכחישו אבי שוורץ, לאה קליינמן ומירב עטרי שידוע להם משהו על המתרחש בפייסבוק, ועל תלמידים שמאיימים על מורים ועל תלמידים אחרים, ובתגובה לכך שאמרתי שהודעתי לו על כך בהודעה אמר לי אבי שאינו נוהג להיכנס לפייסבוק. לאחר השימוע ביקשה ממני מירב עטרי בחוצפתה שאתפטר, לטובתי ולטובת המערכת, ולהשיב לה מה בדעתי לעשות עד מחר, יום ראשון. לאחר התלבטות רבה החלטתי שחובתי לתלמידי היא הגדולה מכולם, ובעבורם עלי להמשיך להגיע לבית הספר, עד שהדבר יימנע ממני. בעיניי, הטיפול של בית הספר במקרה, שבמקום לברר ולהבין מי התלמידה ומי המורה, מיהר להעביר דיווח מפורט על האמירות החמורות, שאינן מנוגדות לנוהל, ושיוחסו לי שלא בצדק, נובע מכשל חמור בהבנת הסיטואציה ובניהולה. את המשך הגיבוי שספיר קיבלה, לאחר שמניעיה האידיאולוגיים כבר התבררו עם תגובותיה לפרסום בפייסבוק של מיכאל בן ארי, אני לא יכול לראות אלא כמחדל חמור שמאחוריו חוסר מקצועיות משווע במקרה הטוב, ורדיפה פוליטית במקרה הרע.

6. אני לא כועס על היעדר הסולידריות שהיה או יהיה, אני מכבד את כולכם, ובהחלט מבין שלא כל אחד מעוניין או מרגיש מספיק בנוח לתמוך בי במקרה הזה. חשוב לי, עם זאת, להגיד לכם ששיתוף הפעולה של בית הספר ורשת אורט עם ספיר ועם מיכאל בן ארי, תוך מתן גיבוי מלא לרדיפה הפוליטית שספיר סבח החלה כנגדי, הם תעודת עניות למוסד שמכנה עצמו "בית חם של ערכים ודעת", וראוי שקולכם יישמע.

7. דבר אחרון. חשוב מאוד מאוד, שכולכם תדעו כי מותר ורצוי שמורה יביע את דעתו הפוליטית בכל עניין, ושהאיסורים הם רק על קריאה לתמיכה בתנועה פוליטית, על מניפולציה לשכנוע בעמדתך, או על אמירות גזעניות או כאלה המסיתות לאלימות. הטענה שנשמעת שוב ושוב שעל פי חוזר מנכל "אין להביע את דעתך בכיתה" היא שקרית לחלוטין, והטוענים אותה מונעים או מחיבת יתר לנהלים, או משנאת יתר לחופש הביטוי. לעניות דעתי, אסור לנו לישר קו עם הנוהל המומצא הזה, חשוב לדון עם התלמידים בכל נושא, בייחוד אם מדובר ב"חומר נפץ", וחשוב שהתלמידים ידעו שאנו אנשים בעלי דעות ואידיאלים שבשמם אנחנו פועלים, שאיכפת לנו מהנעשה בעולם, ושאנחנו לא עושי דברה של מערכת מנוונת.

אדם.

דני אורבך (2014), "המנוס מחופש: על פרשת המורה אדם ורטה". הינשוף - הבלוג של דני אורבך, 24/1/2014. נדלה בו ביום

ספיר סבח: "הוא משתמש במעמדו על מנת להחדיר לתלמידים מחשבות שגויות כאלה על המדינה שלנו ועל הצבא שלנו"

דני אורבך:

ספיר סבח כותבת כאן במפורש כי בעיניה, הבעיה היא לא "הלעג ששם אותה אדם לעיני הכיתה." היא אפילו לא טוענת שורטה ניסה להשתיק אותה, למרות שלמורה בתיכון יש הרבה :מאד דרכים להשתיק תלמיד, אלא שהוא "משתמש במעמדו על מנת להחדיר מחשבות שגויות." שימו לב לנימה הטוטליטרית של הדברים: ישנן מחשבות "נכונות", שהן מן הסתם המחשבות המקובלות על המשטר, וישנן מחשבות "לא נכונות" שיש להגן על העם מפניהן. לא פקיד של משרד החינוך הוא שאומר את הדברים, אלא תלמידה המעוניינת שיחדירו לראשה את המחשבות ה"נכונות" הללו, תוך בידודן ממחשבות "שגויות". היא לא מסתפקת בביטוי העמדה הפוליטית שלה, זכות בסיסית לכל הדעות, אלא רוצה לשמוע אותה ואך ורק אותה מגורמי הסמכות שסביבה.

כבר כתבתי כאן בינשוף לא מעט פעמים על קווי הדמיון המבהילים (לצד ההבדלים המשמעותיים) בין ישראל לבין יפן הלאומנית של שנות השלושים. אחד מהם הוא ללא ספק התשוקה הבלתי נשלטת של אנשים מן השורה להיות מפוטמים בתעמולה, והחרדה העצומה שהם חשים ברגע שהם שומעים משהו החורג מן הקו הרשמי. החוקר ברק קושנר, מומחה לתולדות יפן מאוניברסיטת קיימברידג', כתב כי בזמן מלחמת העולם השנייה, הוצף משרד התעמולה היפני במכתבים של אזרחים מודאגים, שהתחננו בפניו להגביר את מינון התעמולה, הן בכמות והן באיכות, ואף חלקו עמו את תובנותיהם כיצד יש לעשות זאת. היו אלו גם אזרחים מן השורה, שזעמו ואף יצאו להפגנות אלימות כנגד כל מי שניסה לחרוג מהקו הרשמי. יש כאן דמיון מסויים ל"מנוס מחופש", התופעה שנחקרה בידי הפסיכולוג הנודע אריך פרום: האדם כמה למשטר סמכותני, משתוקק שיאמרו לו מה לחשוב ואיך לחשוב, כדי להימנע ולהתחמק מהמורכבות המערערת של העולם המציאותי. בעולמה של ספיר סבח אין מורכבות: יש יהודים ויש ערבים, יש טובים ויש רעים, יש יהודים נאמנים ויש "שמאלנים", ובעיקר, דעות מסויימות הן "נכונות" ואחרות הן "שגויות". המורה אדם ורטה הרגיז אותה כל כך, דווקא כי מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. לפי גרסתו של ורטה:

התנהל דיון בכיתה בטענה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. בין השאר ניסינו לדון בטענה מהו צבא מוסרי ומהו המשמעות של 'הכי בעולם'. לאחר מכן התלמידים שאלו לדעתי, ואמרתי כי צה"ל לפעמים עושה מעשים לא מוסריים, ובהם אני מתבייש.

צריך כמובן לחיות בעולם של אגדות כדי להאמין שצבא כלשהו, כולל צבא הגנה לישראל, מוסרי במאה אחוז מהמקרים – ובוודאי שלא צבא הפועל בתנאים של כיבוש. ורטה ניסה ליצור דיון בכיתה, לאתגר את התלמידים, לסבך את ההגדרות, ובסופו של דבר אמר את דעתו (שאין בה שום דבר חריג או קיצוני). בכך, ניסה להרגיל את התלמידים למחשבה ביקורתית, אלמנט חיוני לכל אזרח ואפילו לכל חייל במדינה דמוקרטית. הרי גם מחייל, שאמון על ציות לפקודות חוקיות, לא מצפים להיות רובוט או אוטומט. אבל סבח לא רוצה דיון. היא רוצה וודאות. היא רוצה שלא לשמוע "דעות שגויות", משום שעצם פתיחת האשנב לחירות מחשבתית מערערת על הוודאות הטוטליטרית השלטת בעולמה.

בנקודה זו, משתלבת הטוטליטריות מלמטה עם הטוטליטריות מלמעלה. צבי פלג, מנהל רשת אורט, רואה כאמור באחוזי גיוס לצבא את פסגת שאיפותיו החינוכיות. גם הוא לא סובל ספק, דיון או מחשבה חופשית. "אסור לערער על מוסריות צה"ל", הוא אמר בפסקנות, ואף הוסיף כי אם ורטה יעשה זאת "הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה." שימו לב לניסוח: אסור לערער. יש דעה אחת נכונה, ויש לדבוק בה בלי קשר לעובדות. ונניח שצה"ל, למרות הסיוע למאחזים, למרות הכיבוש ולמרות כל יתר הדברים, הוא צבא מוסרי לעילא ולעילא. מה יקרה אם מחר ישנה הצבא את דרכיו וינקוט בצעדים לא מוסריים? מה יקרה אם למורים ברשת אורט יגיעו עובדות חד משמעיות המערערות על מוסריות הצבא? כמובן, אליבא דפלג, עליהם להתעלם מהעובדות הללו ולדבוק בדעה "הנכונה" שהוא מכתיב להם מלמעלה. והדבר העצוב ביותר הוא חוסר הביטחון מכמיר הלב של הטוטליטריות הדורסנית הזאת. כי מי שבטוח בעצמו ובצדקת עמדתו, לא מפחד מויכוח, מדיון, מאתגרים אינטלקטואליים. רק מי שיודע בסתר ליבו כי משהו רקוב בפנים, כי עמדתו נשענת על יסודות שקריים ורעועים, משתבלל בהיסטריה בתוך עצמו ומגיב בתוקפנות של קיפוד בכל אימת שנשמעות דעות סותרות. וחוסר הביטחון הזה, שמוביל למעגל מכושף של היסטריה, חיפוש קורבנות ודיכוי, מסוכן למדינת ישראל הרבה יותר מכל דעה שישמיע מורה בכיתה, קיצונית ככל שתהיה.

מבחן התוצאה

איזו מדינה שמוציאה יותר על הרג מאשר על שלום?

על האופוזיציה

מנחם לורברבוים (2012), "מדינת היהודים: על האופוזיציה". דברים אחדים - תרבות יהודית מעת לעת, גיליון 18, יוני 2012. נדלה בתאריך

"פרופ' מנחם לורברבוים, עם הקמת ממשלת האחדות הצטמצמה האופוזיציה בכנסת באופן ניכר ומעמדה הפך כמעט זניח ביחס לקואליציה החדשה שהוקמה. הדבר מעורר את השאלה מהו בכלל תפקידה של האופוזיציה בפוליטיקה הישראלית

להבנתי לאופוזיציה ישנם שני תפקידים מרכזיים: הראשון מתמקד בהווה, ביומיום הפוליטי: השמעת העמדה הנגדית לקול השולט וביקורת מתמדת על הקואליציה. התפקיד השני אינו מתמקד במתרחש כאן ועכשיו אלא צופה לעתיד, ולדעתי הוא התפקיד העמוק יותר של האופוזיציה: בנייה ועיצוב של חלופה לשלטון הקיים והצעתה לפני הציבור. זו משימה שדורשת יותר משאבים וזמן, אבל בה נבחנת השאלה האם האופוזיציה ממלאת את תפקידה. הניסיון לבנות אלטרנטיבה שלטונית הוא סיזיפי ומתמשך, הוא בדרך כלל לא מתגמל, והוא דורש לעמוד בפיתוי של כניסה מוקדמת מידי לשלטון – אבל הוא חשוב מאין כמותו לפוליטיקה דמוקרטית, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית נמצאת האופוזיציה.

גם בסוגיית הצטרפות קדימה לממשלה, הפרספקטיבה העמוקה להבנת הדברים היא זו ארוכת הטווח. להבנתי כוונתו של נתניהו במהלך הזה היתה למחוק את קדימה כמפלגת אופוזיציה לטווח הרחוק; זהו מוקד העניין יותר מאשר גודלה של האופוזיציה הנוכחית בכנסת. מנגד, אני חושב שהמהלך הזה מאפשר בפעם הראשונה לשלי יחימוביץ' להלחם על המקום המרכזי של המפה הפוליטית הישראלית ולהציע חלופה שלטונית – גם זה בתהליכים ארוכי טווח. לדעתי מי שישים בעשור הקרוב לנגד את עיניו את המטרה לכבוש את המרכז הפוליטי הישראלי ויעמול קשה לטובת העניין – יקטוף את פירותיו לשנות דור.

מה לגבי המטרה הראשונה של האופוזיציה, השמעת העמדה הנגדית באופן יומיומי – האם יש לתפקיד זה חשיבות כאשר אין לאופוזיציה שום השפעה ממשית על קבלת ההחלטות?

יש לכך חשיבות קריטית להתנהלותה של הפוליטיקה. שכן הביקורת האופוזיציונית אינה באה רק לשנות את החלטות הקואליציה, אלא גם לבטא את העובדה שהפרלמנט מייצג את כל גווני הציבור שבחר אותו. כך למשל, לפי ההלכה כאשר בית דין שדן בדיני נפשות מרשיע את הנאשם פה אחד – החלטתו פסולה. לכאורה, לא ברור מדוע; הלא הרוב אמר את דברו וקבע את אשמת הרוצח! אבל העובדה שלא כל הקולות נשמעו במהלך הדיון היא עדות מובהקת להיותו דיון פסול. הפרוצדורה לפיה קולות הרוב קובעים את המדיניות נשענת על ההנחה שהקולות השונים הנשמעים בדיון משקפים את דעות הציבור, וכדי שהקולות ישקפו את הציבור צריך לוודא שכל קשת הדעות תושמע. אם המיעוט מושתק וקולו לא נשמע, ההחלטה אינה ציבורית, היא לא שייכת לציבור, גם אם היא משקפת את דעתו של רוב הציבור. למעשה, ההלכה קבעה כתנאי בסיסי שללא השמעת קול אופוזיציוני החלטה לא יכולה להיות מחייבת.

ומה קורה כאשר האופוזיציה נכשלת בתפקידה, ואינה מצליחה לייצר אלטרנטיבה או לייצג את דעת המיעוט?

לצערנו זה קורה די הרבה, בעיקר בגלל התקבעותה של האופוזיציה או התמסדותו של הקול האופוזיציוני. כשהאופוזיציה מפסיקה להיות דרוכה, קופאת על מקומה ועוברת איזשהו תהליך של התמסדות רעיוניות, היא מתחילה לחזק באופן עקיף את השלטון הקיים במקום לאתגר אותו. ואכן, קולות שמאתגרים את השלטון לא תמיד מאורגנים בתוך החיים הפוליטיים הממוסדים ופעמים רבות הם צומחים מחוץ להם. תנועת המחאה החברתית של הקיץ האחרון, למשל, לא צמחה מתוך הפוליטיקה הממוסדת אלא מתוך הרחוב."

פוליטית, לא מפלגתית

• תמונה מוצלחת - גבי וינרוט "זה פוליטי" לדעתי אין בעיה להשתמש

טקסט מקורי שערכתי בפברואר

רותם אילן כנס השמאל הישראלי 2, 11/5/2012 תמלול ע"י ברוך אורן

"בתחילת המאבק, שעוד רוב האנשים בכלל לא ידעו מי זה הילדים האלו, תמכו בנו אולי 4 חברי כנסת. הייתי כל כך נואשת לעצור את גירוש הילדים, שכל מה שהיה לי חשוב זה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה. אז כן, חזרתי על המנטרה, זה לא פוליטי, זה לא מפלגתי. זו שאלה מוסרית בסיסית שכולם יכולים להתחבר אליה.

והאמת היא שלתקופה דיי ארוכה דיי הצלחנו. ולפתע המאבק הפך להיות בלב הקונצנזוס. ופתאום תמכו בו, כשזה התאים להם, חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. אפילו שרה נתניהו הצטלמה עם אופק שהייתה מועמדת לגירוש.

אבל מה, כדי לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, בסופו של דבר, דיברתי על הסימפטום ולא על המחלה. לא הסברתי, למשל, את העובדה שבישראל אין מסלול התאזרחות ללא יהודים, כי במדינה יהודית פחות אוהבים לשמוע על זה. לא דיברתי על העובדה שמרבית החוקים נגד מהגרים נכתבו בכלל נגד פלסטינים, וזה רק איזשהו עיוות חדש שלהם. על השנאה, הגזענות והקסנופוביה לכל מי שאיננו יהודי או יהודי מהסוג הנכון, וזה לא שמור רק לילדי מהגרים.

ואני רוצה להגיד לכם שבמאבק הנקודתי ניצחנו ניצחון בלתי ייאמן. השגנו מעמד לכמה ילדי מהגרים שאני האחרונה לזלזל בזה , זה באמת הישג אדיר ומדהים. אבל מה? כיום, הרעש התקשורתי, כהרגלו, קצת שכח. ואלי ישי הודיע, בלי אגב שאף אחד יעשה על זה כתבה או יצא להפגין שבקיץ הקרוב הולכים לגרש 400 ילדי מהגרים שמתחנכים במערכת החינוך.

והבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר, לא נגענו בשורש הבעיה. שוב פעם טיפלנו בסימפטום. כן, כי היה לי חשוב לגייס כמה שיותר תמיכה. ואגב, אם זה לא היה ברור, כיום נשארנו בדיוק עם אותם 4 חברי כנסת, אחד מהם מנחה את הפאנל הזה כמובן. הילדה איתה שרה נתניהו הצטלמה, נכלאה למשך 10 ימים וגורשה כבר מישראל.

וזה בעצם מה שאני רוצה להגיד לגבי המחאה בקיץ. בעיני, אסור לנו בשם הרצון הזה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, לוותר על העקרונות האמיתיים של הצדק החברתי. כי אין דבר כזה צדק שהוא רק לך ולמי שדומה לך.

[...]

ואנחנו לא יכולים, משפט אחרון, בעיניי, אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר על העם הזה, שדורש צדק חברתי, כשהעם הזה לא כולל את כל מי שחי במדינת ישראל, או מי שסובל מהשלטון שלה. בטח שלצערי העם הזה הוא מאוד יהודי ומאוד לבן, ואני גם אומרת את זה בתור חלק מהשיטה הזו, בתור מישהי שהיא חלק מהשיטה הזו ונהנית מהפריוילגיות האלו בעצמה, כי אחרת גם המחאה תטפל בסימפטום ולא תרפא את המחלה."

ברוך אורן: ואני רוצה להגיד שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק, שאנחנו נגיד שזה צדק לכולם. נחוץ גם לבנות את המקום בתוך השיח הזה למגוון של קולות שאינם יהודיים ואינם לבנים. שירגישו שזה שיח שהוא הבית שלהם. כלומר, יש כאן צורך לוותר על הפריווילגיה. שילוב של מודעות וויתור על פריוילגיה, נשמע לי כמו תנאי מספיק והכרחי לשינוי השורשי שאנחנו מחפשים.

יורם קניוק, "בלי פוליטיקה, אין טעם לגור באוהלים". אתר הארץ, 25.06.2012

"מה יועילו ההפגנות היפות מדי אם אינן מתחברות למשהו הלא נעים הזה, המכוער הזה, הנקרא פוליטיקה מול החרדים, מול השטחים, מול ההבל הכללי. לצעוק צודקים ברחוב זה סקסי ויפה יותר מאשר לעבוד קשה כדי לשכנע אנשים שאולי יהיו העם שהמהפכה מחפשת, אבל זו רק ריאליטי, שכל מה שיש בה זה הסיסמה שצריך לשנות. לשנות מה? איך משנים בלי עשייה?

[...]

לו ליף היתה צועקת שצריך להקדים בחירות, לו הצטרפה לאיזו מפלגה גדולה יותר מציפורן שיכולה לחולל פה שינוי, היא היתה יכולה להכות בלי לשבור את היד. אנחנו זקוקים לשכל של סתיו שפיר, שחוללה יחד עם ליף את המהפכה בשנה שעברה. כי שפיר (כך נדמה לי) מבינה שמלים עושות רעש אבל נשק אנטי-טנקי בצורת פוליטיקה יכול אולי להחזיר את החוגה למקומה. למי שלא זוכר, היו פעם טלפונים עם חוגות. פעם חייגתי. החוגה נתקעה. כל חור היה על המספר הלא נכון. נתתי מכה. החוגה חזרה. ככה זה."

אמה גולדמן

"אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק"

ברוך אורן: אפשר לחבר בין התפיסות של גולדמן, קניוק ואלוש, במקום שבו אקטיביזם השטח מסוגל לשנות תפיסות, עמדות ומודעות, ולהביא לפוליטיזציה של ההמונים. במקום הזה, ממילא אין ערך לבחירות כסמל, אלא לתודעה הציבורית ככח פוליטי. וזה גם מתחבר לשיח על הפריוילגיות וכו'.

ברוך אורן: מעניין דווקא להכיר בכך שגם בתוך המחאה מתגבשות נורמות אה-פוליטיות. כלומר, נורמות הגמוניות שקוראות להכיר במשותף ולדלג על נקודות המחלוקת. בכל הליך חתירה לקונצנזוס נדרש מקור, יש תהליך פוליטי ארוך ומייגע של הקשבה ושיח, שנועד ליצור למידה, שכנוע, וחשיבה יצירתית שהן אלו שמאפשרות בסופו של דבר את הקונצנזוס - כלומר - את הפתרון הפוליטי שמקובל פוליטית על הפוליטאי (הציבור). ודווקא כאן אנחנו רואים איך התרגלנו כל כך לברוח מהמחלוקות, שגם כאן אנחנו מעדיפים להביא את החלק הקל בסוגייה הפוליטית! במקום להביא את השיח על הסיפור הפוליטי (העובדה שנאום צונזר, הכוחות והמאבקים הפוליטיים שהביאו לכך), אנחנו מתמקדים באיזור הנוחות, איזור ההסכמה הא-פוליטי (גוף הנאום).

וואפא טיארה, "החברה הישראלית חולה". אתר j14 - האתר הרשמי של המחאה, 5/6/2012

"וואפא טיארה הייתה אמורה לנאום במוצ"ש (2.6) בעצרת בתל אביב. מבלי להיכנס לוויכוח על הנסיבות שהביאו לכך שהיא לא נאמה בסופו של דבר, אנחנו מביאים לכם את הדברים הנוקבים שהייתה אמורה לשאת"

ועוד כסופרלטיב, אנחנו מניחים שהדברים שוואפה הייתה אמורה לשאת, הם הדבר ה"נוקב", הפוליטי, השנוי במחלוקת. זה כמובן מגוכח, לאור העובדה שהטון הפוליטי של וואפא חייב לייצג את הקונצנזוס של האידיאולוגיה הפוליטית על אותה במה, שהרי וואפא הייתה אחת מהמפיקות של אותה עצרת, והארגון אותו היא מנהלת - דע"ם, אף היה מנוי ואחראי על איסוף הכספים למימון העצרת...

אם לתרגם את האירוניה כאן לשדה הויזואלי - האם ייתכן שהתמונה הבאה, בה נראית בבירור הקריאה "צדק חברתי גם לפלסטינים", מייצגת את השסע הפוליטי הגדול, את הסיפור המעניין מאחורי העצרת?

הפורום לצדק חברתי, "הפגנה לצדק חברתי - 2.6.12". פייסבוק

האם ניתן להסיק כעת, ברטרוספקטיבה, שהקריאה "זה פוליטי, זה לא מפלגתי" היא קריאה שמובילה לרידוד הנכונות הקהילתית להתמודד עם סוגיות פוליטיות? אולי אפילו אפשר לקרא בקריאה הזו, "זה פוליטי, זה לא מפלגתי", כח שמבקש להמנע מן הפוליטי? שמסרב להכיר בכך שהמילה "מפלגה" היא מוסד פוליטי שההתעלמות ממנו תגבה את המחיר של נסיגה משדה הפוליטיקה?

יש לחדד ולהראות כי מדובר בדיכוי הגמוני קונצנזוסיאלי - שהרי ברמת הכלל זה עובד, אבל ברמת הפרט זה לא תקף. יחידותי סגולה בקהילה כן מצאו את האומץ להתמודד עם סוגיות פוליטיות. מיכאל קורדובה 12/5 החזיק בטענתו שחייבים להביא את המפלגתי לתוך המחאה. אלג מביא את חד"ש כגון: לאיזו מפלגה כדאי להצביע? סוגיות שנדונו באומץ ע"י הפעילים היותר אמיצים.

כדוגמא בולטת, נביא את ניתוח מפלגות השמאל של אור לי ברלב. זהו אחד הפוסטים העמוקים ביותר שפורסמו בנושא ע"י מישהי/ו מ"פעילותי המחאה", ולכן חשיבותו. חשוב לראות כמה נרטיבים חשובים בטקסט של אור-לי:

1. אור-לי פותחת בכך שיש ביקוש עצום להרכעות מפלגתיות מטעם המחאה. הציבור מבקש שהמחאה תכריע בעצמה מה היא חושבת? למה המחאה רוצה להצביע? איזו מפלגה/ות תקדם/נה את המחאה? איזו מפלגה/ות תמשיך/נה את הקו שהמחאה יצאה נגדו?
2. שוב פעם, הנכונות לברוח מן הפוליטי ולהתעלם מסוגיות "מדיניות". כי המחאה היא פוליטית אבל לא מפלגתית.
3. והתוצאה המתבקשת: אי אפשר להכריע בין המפלגות, כי כולן טובות / לא טובות מספיק. למרות שיש הבדל תהומי בין המפלגות בשדה המדיני!
4. בנוסף, יש לתת את הדעת על ההתעלמות הקטגורית, הכואבת והאירונית מהמפלגות "הליכוד" עם ביבי נתניהו (ע"ע), "הבית היהודי" עם נפתלי בנט (ע"ע) ו"יש עתיד" עם יאיר לפיד (ע"ע). מפלגות שזכו לתמיכה עצומה בבחירות הקודמות וגם בסקרים, ומשום מה הטקסט של אור-לי מתעלם מכך שיש לפרט ולנמק ולהסביר, מדוע הן מפלגות שאינן תואמות לרוח המחאה. היא מסתפקת בתשובות קצרות מהמותן, בדיוק במקומות שבהם יש דיון פוליטי נוקב.

אור-לי ברלב, "הצעה אישית לבוחר החברתי | בחירות 2013". פייסבוק, 18/1/2013

"כפעילה במחאה החברתית רבים שואלים אותי למי אני מצביעה ולמי כדאי להצביע. רבים תוהים מהי הצבעה חברתית ורבים מחפשים אפשרות טובה להצבעה שתבטא את השאיפה לחיים שפויים וטובים. עבור כולכם הפוסט הזה נכתב.

הבהרה 1: כל מה שייכתב כאן מייצג אך ורק את דעותיי האישיות, ואין בכך שום ייצוג של קהילת המחאה החברתית, אין בכך שום ייצוג של חדר המצב של המאבק החברתי או של איש, פרט לייצוג שלי עצמי.

הבהרה 2: הפוסט יעסוק רובו ככולו בשיקולים כלכליים-חברתיים להצבעה ולא בשיקולים בנושא המדיני. לטעמי זהו הנושא שנמצא היום במרכז מערכת הבחירות, זו הבחירה שעומדת בפנינו: בין כלכלה עושקת ודורסת לבין כלכלה צודקת והוגנת.

הבהרה 3: טרם החלטתי למי אני מצביעה. (הרחבה בהמשך)

[...]

"כשאני בוחנת כך את המפה הפוליטית, אני מזהה חמש מפלגות שאני מאמינה שכל אחת מהן בדרכה תקדם צדק חברתי בישראל: העבודה, מרצ, חד"ש, דעם, וארץ חדשה."

[...]

(היזהרו מבנט: מאחורי המבט החייכני מסתתרת רשימה שבה בין השאר יש חסידי מדינת הלכה ואויבי מדינת רווחה. ולגבי לפיד – בשתי מילים: תואם ביבי מבחינה כלכלית)."

נמשיך מכאן לניתוח החריף והחד-משמעי של אישתון בנושא מפלגת ארצחדשה. הגם שיש לציין שאישתון הוא בלוגר אנונימי, שזה לא בדיוק פעיל מחאה מוכר. מעניין למה הוא טורח להשאר אנונימי, שהרי רשויות המדינה גם ככה כבר יודעות בדיוק מי הוא.

אישתון, "בחירות 2013: תחקיר ארץחדשה – מפלגת הפתק הלבן". אישתון (בלוג), 20/1/2013

"ע"פ המספרים ארץחדשה לא עוברת כרגע את אחוז החסימה. מסתמן כי מפלגת הפתק הלבן, לא תהיה רק כזאת מבחינת ההצהרתיות כנגד המערכת, אלא גם מבחינת האפקט בקלפי. אבל כמובן שאי אפשר לדעת זאת בוודאות. בכל מקרה, גם אם יעברו וגם אם לא, זו דעתי כי המפלגה שרוצה להתחיל לשנות את ישראל, הייתה צריכה להתחיל בעצמה בצורה נאותה יותר.

אל תשכחו ללכת להצביע וכפי שאני אומר תמיד – תצביעו עם השכל."

לאור אלו, יש לציין דווקא את הטקסט של גיא תמר, שמספק את מה שרוב הטקסטים לא - את הבסיס הרגשי-תודעתי לשינוי פוליטי-מפלגתי. הטקסט היה כל כך חזק, שאף זכה כמעט מיידית להלחנה והפך לשיר.

[ גיא תמר, "גם אני הייתי פעם ימני, בתקופות מסויימות אפילו קיצוני". פייסבוק, ??]

"

לצידם של אלו, עלו שני כוחות הגמוניים במחאה, שיש להבחין ביניהם, על אף ששניהם ביקשו להרחיק את המפלגתי. הקול הראשון הוא קול שאין הרבה מה לדבר עליו, הוא קול קורא לרדידות השיח והתעלמות מקשיים בשיח. ראו הסדנא לידע ציבורי מנסים לעשות ניתוח פוליטי "אובייקטיבי". זהו קול תרבות הרייטינג והמצביע החציוני. העניין היחידי הוא בשאלה - איך להתמודד עם הקול הזה?

הקול השני הוא קולו של דני קורן, המבקש לסמן את קץ המפלגות. זה קול שמתחבר היטב לקולות של הM15, שמדברים על הפוליטי השטוח כפתרון לפוליטיקה הייצוגית. זהו הקול הפיראטי, קולה של הדמוקרטיה הישירה והנזילה.

שני קולות אלו מצאו ביטוי אלים דווקא בהפגנה הגדולה ביותר ב2012, הפגנת ה-12/5/12. הפגנה זו זכאית למחקר נפרד. ספציפית נרצה להתמודד עם תופעת האלימות האנטי-מפלגתית באחורי הבמה. נטען ע"י משה מנקין ופעילים אחרים כי פעילי מפלגות הונחו שלא להגיע לאירוע. מול טענה זו, פעילי מר"צ והתנועה הירוקה לא בדיוק הכירו את ההנחייה הזו. בשטח התבקשו פעילי המפלגות שלא להתקרב לבמה עם שלטים, כדי שלא ייראה כאילו הם מנסים לנכס את ההפגנה. הם כמובן סירבו לכך, והתוצאה הגיעה לכדי אלימות פיזית בשטח, והתערבות המשטרה לאור בקשת ההפקה.

גם בקיץ3#, לקראת הפגנת "יאללה לרחובות" ב-11/5/13, שוב הופיעו שירשורי-הפלצת בנושא הזה. סיכם יפה ארני הראבן:

אהרון הראבן (2013), "התהפכו היוצרות". סטטוס על קיר הפגנת ה"יאללה לרחובות", 9/5/2013. נדלה בו ביום

"התהפכו היוצרות : מחאה שלא מבינה מי האשמים ,שלא רוצה שותפים לה, של אנשים שלא מבדילים בין אופוזיציה לבין קואליציה. מחאה של אנשים שלא אוהבים את יחימוביץ, שלא רוצים את מנהיגי מר"צ, שלא רוצים שלידם יהיו לא ערבים ולא קומוניסטים ......שמאשימים את האופוזיציה בכל מה שיאיר לפיד וביבי עושים לכולנו! סתיו שפיר היא "בוגדת" לדידכם...למה מה?? היא קיבלה תפקיד בממשלה?? לא רוצים את דוב חנין כי הוא קומוניסט..למה כי הוא אולי זה שקובע כמה מע"מ נשלם??

"'זהבה גלאון לא יפה, מיקי מגמגם, דב חנין אוהב ערבים'....ואסור להם לבוא לפסטיבל "האנטי" שלכם ?? ..... ובינתיים ביבי חוגג בסין את כל הקולות שנתתם לו בסירובכם ללכת להצביע, ביום היחידי בארבע שנים שהיה לנו ,לאזרחים להגיד בגדול מה אנחנו רוצים לעצמנו ולמדינה.

"הפחד הלא אזרחי להראות בחברת אנשים עם דעות "שמאל" מעביר אתכם בדעתכם. החינוך הלאומני הצליח לשתול בלבכם גועל גדול יותר למי שתומך במחאה ,מאשר לבנקים ולימין הקפיטליסטי בהגדרה אידאולוגית."

פוליטיות כיצר הישרדות. כשיטה שלא עובדת אבל כן מנהלת אותנו

רעות גיא (2013), "מחר הבחירות למועמדי ומועמדות עיר לכולנו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 29/6/2013. נדלה בו ביום

"מחר הבחירות למועמדי ומועמדות עיר לכולנו, למועצת עיריית תל אביב. מסתבר שיש המון מועמדות ראויות וגם כמה מועמדים לא רעים אם כי אני פחות מכירה, מודה. ויש גם כמה שאינם ראויים, ואלו שיודעים שהם אינם ראויים אבל לא עושים עם זה חצי דבר וסייג לשתיקה "אחווה".

ובאופן כללי זה אמור לשמח, אם כי אני לא שמחה כלל וכלל. הטקטיקות לא משתנות, רק האנשים שככה אמרו להם שצריך כדי להגיע.

"ושוב דיבורים על המחאה, מי עשה יותר, מי היתה הכי, זה מזכיר לי שפעיל מחאה שאל אותי שלשום במפגש אקראי במאהל ארלוזרוב כשהגעתי לחפש אחרי אשה שהותקפה, מה אני עושה בימים אלו, ואני עניתי את אותו הדבר אתה יודע, נשים, צעירות, רחוב זנות, כן אבל הוא מתכוון מבחינת המחאה מה אני עושה. "מבחינת המחאה".

"אז יש מי שהשכילה לסגור דיל, ויש מי שהשכילה לצלצל ולבקש תמיכה, ויש מי שבפנים ויש מאחורי הגב, ויש לכלוכים וקנאה, ויש מי שמפרידה ומושלת, ויש מי שמנסה לאחות את הקרעים בתמימות מקסימה. ויש את מי שהיו"ר מחבב, או היו"ר לשעבר שלא באמת עוזב. ויש מי שלא גילו לה, או לא גילו לה עד הסוף, באמת שהיו לה ציפיות ועכשיו היא מרגישה מרומה.

"וככה זה בכל מקום שיש א.נשים, לא זו לא הפוליטיקה שמשחירה אותנו, זה אנחנו שמקלקלים אותה. אני אוהבת פוליטיקה, אני אשה אסטרטגית, אני רואה קדימה, והצידה ואחורה כל הזמן, ככה זה כשאת הישרדותית, את לא יכולה להרשות לעצמך לפספס את הסדק בחומה ממנה עלול ביום מן הימים להגיע גם קליע, לכי תדעי, אף אחד כבר לא יפתיע אותי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודת רחוב כשהוא באמת יוכיח לי שהחיים הם שדה קרב והזמן, הוא זמן מלחמה.

"טבעה של השרדות זה שאת נשארת אחרונה לראות את כל זה מרחוק - לא נופלת, לא מתרסקת, ולוקחת סיכון רק אם הוא מחושב כי יש לך מה להפסיד, עבדת קשה נורא.

"לוקחת אוויר ומסדירה נשימה, בסוף יש חברות, זה מה שיש. תצביעו בעד החברות שלכן, תהיו חברות טובות אחת לשניה, זו הדרך היחידה שלנו לנצח את השיטה, כל דרך אחרת - כפי שאתן כבר שמות לב, נכשלה.

"בהצלחה חברות לשעבר, חברות להווה, חברות לעתיד. חברות לחיים, חברות לרגע קטן, למחאה, לעבודה, לים. בהצלחה לכולכן."

"לאחד את השורות"

זוהי כמובן סיסמה שנשמעת מדי פעם, בדרך כלל מהדורות שקדמו לדור ה-Y שממילא חושב אנרכיסטית. הקריאה לאחד את השורות נובעת מהרצון כמובן להתארגן פוליטית ולהחליף את השורות. היא מפספסת את העובדה שזה שכולנו בעד שינוי השיטה, זה נכון, אבל זו קואליציה מאוד רחבה של רצונות לשינוי השיטה, שעד לא מזמן כללה גם גופים שבעד לשנות את השיטה לטובתם של בעלי ההון.

לפיכך ההצעות "לאחד את השורות במחאה" נתקלות זה מכבר בבוז מוחץ. כך למשל כותב יפתח בריל, מהמתנדבים הבולטים ב"מרכז המידע" במאהל רוטשילד וחבר ועד מנהל במשמר החברתי בכנסת, בתגובה להזמנה למפגש "תיאום בין כל ארגוני המחאה כדי ליצור פעולות ואירועים גדולים ומתואמים.":

יפתח בריל (2013), תגובית על ההזמנה למפגש בתנועה הקיבוצית, קבוצת "מאבק הגז - קבוצת הפעילים" בפייסבוק, 1/7/2013. נדלה ב3/7/2013

"ניסיתי להסביר לאורי שכבר היו 20 שולחנות עגולים שניסו לאחד את רוח הרפאים הקרויה תנועת המחאה, אבל הם נכשלו כי אין כאן תנועות מהסוג שאפשר לאחד. קמפיין הגז השיג שיתוף פעולה נרחב מכיוון שהוא העלה סוגיה ציבורית ספציפית שלארגונים וגופים רבים היה עניין לקדם יחד. יוזמות עתידיות יוכלו לגייס תמיכה רחבה באותה צורה - הדבר האחרון שחסר לנו הוא ערוצי תקשורת שבהם אפשר ליידע את כלל הפעילים על יוזמות פעולה."

"..."

"אני לא נגד אופטימיות, אני נגד חזרה אינסופית על כישלונות העבר כאשר אפשר ללמוד מהניסיון. החזרה האינסופית הזאת נובעת מהבנה לקויה של הסוציולוגיה של גל המחאה הנוכחי, וניסיון לטפל בו בכלים שמתאימים לקואליציות מלפני ארבעים שנה. כשמושיבים לשולחן נציגים של איגוד הימאים, מזכירות התק"ם, ארגון המורים הארצי ופועלי סולל בונה, אפשר לדבר על קבלת החלטות משותפת שבעקבותיה יורדו הנחיות לדרגים הנמוכים ויופעלו ה"קאדרים". זה מצב של חברה שחלק גדול ממנה מאוגד ומאורגן מלמטה. מכאן יכולים לקום צוותים למו"מ, שביתות המוניות וכו'. כל זה לא רלוונטי למה שקרוי "תנועת המחאה", שאין לה מנגנונים מאורגנים כאלה. אז נניח שאתה מושיב לשולחן אחד את ברוך אורן, ברק סגל, ליטל בר, דפני ליף ואייל עופר (סליחה עם כל ה"מנהיגים" שלא הזכרתי, זו דוגמה בלבד). ונניח שאתה מקבל "החלטות משותפות". מה קורה אז? -- לכל היותר האנשים האלה יכולים לפרסם בפייסבוק המלצה להצטרף למיזם כלשהו. אין להם תנועות, אין להם מאות פעילים שסרים למרותם, אין להם משאבים כלכליים. ה"פלטפורמה" של שולחן עגול היא פאנטום גמור. אתה יכול לגייס פעילי שטח רק אם תציע להם פעילות קונקרטית בנושא קונקרטי - אז למה לא להתחיל משם?"

ומצטרפת מעיין רעם שם:

"יפתח מסכימה איתך מאוד אין למחאה מנהיגים ולא מצא חן בעיני ההגדרה פעילים מרכזיים.

"[..]

"פיספסת את ההערה. היא לא מגיעה מאגו אלא ההפך. ההגדרה פעילים מרכזיים מונעת מאנשים חדשים להצטרף כי הם לא מגדירים עצמם מרכזיים."

"זה מרחיק אנשים אם הם לא תופסים עצמם מרכזיים. צריכים שינוי פרדיגמה בתפיסת המחאה ביחס לארגונים מעמדיים"

ויפתח ממשיך שם:

"אתם פונים לאנשים שהתנסו בעשרות התארגנויות בשנים האחרונות, ובמקום ללמוד מהם אתם מטיפים להם לבוא "בשם חשיבות המאבק החברתי". זה לא יעבוד.

"ולגבי "בוא להגיד את זה ביום רביעי": באתי ואמרתי את זה במפגש שהתקיים לפני שנה. זה בפרוטוקול. עוד לקח משולחנות עגולים מהסוג הזה: אל תזמין עשרים אנשים כדי לדבר על האופן-שבו-הם-רואים-את-שיטת-הארגון-הרצויה, כי כל זמן שלא הנחת הצעה מעשית על השולחן - המפגש יתחיל וייגמר כסמינר בפילוסופיה פוליטית. סמינר מעניין שנהניתי ממנו מאוד בעשר הפעמים הראשונות, אבל הגיע הזמן לגוון."

ועימם גם ליטל כהן ביטון שם:

"מבחינתי התנועה הקיבוצית לא עוברת את ועדת הקבלה למחאה. יש לי מעט מאוד משותף איתם, ויש לי גם סיבות טובות להפגין נגדם, אם יש שיתוף פעולה רלוונטי שאפשר לעשות, מילא, אבל להפגש איתם כשותפים כלליים לדרך נראה לי מוגזם. אם הם רוצים להצטרף, אין בעיה, שיבואו להפגנות של הלא נחמדים."

"[..]

"סבבה, נורית, אז בואו נתאחד ביחד עם יצחק תשובה, או יותר טוב בואו נחבק ונחזק עוד איזה יאיר לפיד, בשם האיחוד, כמו שעשתה סתיו שנה שעברה, ואגב, גם אז כשיצאנו נגד האיחוד עם לפיד, עם "המחנה של שיוויון בנטל" ועם "אם תרצו" קראו לנו טהרנים, היו מאמרי דעה בהארץ שטענו שמי שלא תומך במהלך של סתיו פשוט התאהב במחאה. ואז שיכנס הכוכב החדש לכנסת נקבל ממנו אצבע משולשת.

"זה לא ענין של טהרנות... וכמו שאמרתי אם יש שיתוף פעולה נקודתי זה נסבל, אבל לשבת עם התנועה הקיבוצית ולתכנן את המשך המחאה זה כבר הזוי מבחינתי, מצטערת, שיהיה לכם בהצלחה.

"ללמוד מניסיון העבר = טהרנות"

וממשיך דרור רשף שם:

"מחאה היא דבר אחד - היא אומרת מה לא עושים ועל זה קל להסכים. בקיץ 2011 היו לנו קומוניסטים ותומכי איין ראנד (התנועה הליברלית החדשה) שצעדו באותן הפגנות. כולם הסכימו שצריך מחאה כי לא הסכימו עם המצב הקיים. קל להגיד מה לא.

"הרבה יותר קשה להגיד מה כן. אבל בסופו של דבר מה כן יוצר בריתות עמוקות יותר וגיבוש אידאולוגי ארוך טווח. מחאה עצמה אינה יעד בפני עצמו. היא לא משיגה הרבה מלבד זה שהיא מציפה את הצורך בשינוי. אבל אז השאלה היא איזה שינוי."

על הפיתוי המוסדי ככלי לרמיסת מנהיגות

חררדו לייבנר (2013), "מאבק לשינוי חברתי או פוליטיקה ממסדית מחשבות ערב הבחירות לרשימת עיר לכולנו", פתק בפייסבוק, 29/6/2013. נדלה בו ביום

"בעיר לכולנו בא לידי ביטוי החיבור בין מספר מאבקים ואוכלוסיות שהפוליטיקה הממסדית השלטת נוהגת להפריד ביניהם. בבחירות הקרובות עיר לכולנו תהיה מונהגת על ידי מועמדה לראשות העירייה אהרון מדואל, מזכיר וועד כפר שלם, מנהיג חברתי בולט של תל אביב האחרת, העיר הלא-לבנה, זו ששמשה עד כה כחצר האחורית, ספקית כוח העבודה והשירותים עבור החלקים השבעים יותר של תל אביב הבורגנית.

"המועמדות לראשות העירייה מבטאת הכרה עמוקה ביכולותיו המיוחדות של אהרון מדואל, אשר בחמש השנים האחרונות הוכיח את עצמו כחבר מועצה מצטיין וכמקצוען המשלב הבנה בהליכי תכנון ובנייה עם אכפתיות ומחויבות חברתית. במקום פוליטיקה של ממסד ו\או של "כוכב נולד" תקשורתי, עיר לכולנו העדיפה פוליטיקה של מנהיגות עממית הצומחת לאחר עשרים שנה של פעילות והנהגה שכונתית ועוד חמש שנים של התמודדות בתוך המערכות העירוניות מתוך עמדה אופוזיציונית עניינית. זו חתיכת אמירה כשלעצמה.

"הבחירה הזו בפוליטיקה הצומחת מלמטה למעלה והבחירה במועמד שצמח מתוך האוכלוסיות אשר מקופחות בחלוקת המשאבים והכוח של החברה הישראלית התאפשרה גם בגלל המבנה הדמוקרטי-פנימי של עיר לכולנו. רק במערכת פתוחה והשתתפותית תיתכן צמיחה של מנהיגות פנימית איתנה שאיננה נחסמת על ידי הצנחות של דמויות שקופצות עם הון-פוליטי הנובע מתחום עיסוק אחר (צבא, תקשורת, כנסת, אקדמיה, הון-עסקי). אהרון מדואל הוא מנהיג עירוני שמנהיגותו נובעת אך ורק מהערכת תומכיו ושל כל אלה שזכו לפעול לצדו.

"גם במסגרת דמוקרטית ומודעת חברתית כמו עיר לכולנו הבחירה במדואל לא הייתה ברורה מאליה והיו כאלה שהיססו בשלב זה או אחר האם לא כדאי לתמוך במועמד עם פרופיל תקשורתי גבוה, שבא מהכנסת גם אם כלל לא ידועות לנו עמדותיו בנושאים העירוניים העיקריים. אנחנו שמחים שרוב החברים האלה שוכנעו במהלך השבועות האחרונים בחיוניות של מועמדותו של מדואל ובאמת העמוקה שהיא מבטאת ובכוח שטמון בלבוא לציבור המצביעים עם אמת פשוטה כזאת.

"ברור שהפיתוי לפעול בכלים הממסדיים קיים גם בקרבנו, פעילי ופעילות עיר לכולנו, שהרי כלי התקשורת, שיעורי האזרחות כפי שלמדנו אותם בתיכון וכל המערכות משדרים לנו כל הזמן שעלינו לפעול מתוך המערכות הקיימות ולהיות קונפורמיסטיים ולא לדרוש ולא לצפות יותר מדי. זה אפילו בא לידי ביטוי בתוך החבורה הנחמדה שהחלה את המחאה החברתית החשובה של שנת 2011. הפיתוי הממסדי לכד דמויות כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי ואלה הפכו להיות ח"כים במפלגות המייצגות את הגרוע של הפוליטיקה הממסדית. אלה נבלעו בממסד וכבר עכשיו, רק שנתיים לאחר שפרצו אל התודעה הציבורית, הפכו לבלתי מורגשים ובלתי רלבנטיים מנקודת המבט של המאבק לשינוי חברתי בישראל.

"לא רק על צעירים בורגנים מורדים פועל הפיתוי הממסדי. בכל תולדות המאבקים החברתיים של המוחלשים והמודרים הפיתוי הממסדי תמיד פעל את פעולתו על מנת לסרס מנהיגויות עממיות. באמצעות חלוקת ג'ובים, עמדות כוח וטובות הנאה, באמצעות אשליית השותפות בכוח, מנהיגים ופעילים שצמחו מלמטה וצברו קצת כוח פותו פעם אחר פעם וסורסו על ידי הממסד. וקשה לבוא אליהם בטענות כי כאן מנגנון הפיתוי איננו רק ניפוח האגו שלהם והקריירה האישית אלא גם, לפעמים, היכולת הניתנת להם מתוך הממסד אליו הם מצטרפים ללקט פירורים למען קהילותיהם, פירורים שנמנעים מהם אם הם מתמידים בעמדה מרדנית.

"הדוגמא הבולטת ביותר למהלך כזה במועצת עיריית תל אביב – יפו היא ההצטרפות לפני כשנה של נציג סיעת יפא לקואליציה העירונית של חולדאי. הפירורים המושגים במהלכים כאלה הם חשובים מאוד אולי לכמה אנשים, חשובים לפעמים קיומית, אבל בו בזמן מעניקים את הלגיטימציה להמשך מדיניות הדחיקה החוצה מיפו של השכבות החלשות בתוך הקהילה הערבית. חבל מאוד, כי בשנים האחרונות דווקא נוצרו שותפויות מרתקות שכללו הפגנות משותפות לתושבי כפר שלם ויפו נגד מדיניות חלמיש והעירייה ונציגי ציבור ופעילים ערבים באו לתמוך בכפר שלם ואהרון מדואל היה מעורב בהתנגדות פעילה לפינוי של משפחות יפואיות ולהריסות בתים.

"גם בשכונות דרום העיר, בקרב האוכלוסייה המזרחית ברובה, ישנה מסורת של היטמעות של מנהיגים מקומיים בממסדים הפוליטיים. ראו את הדוגמא העצובה של חבר מועצת העיר מסלאווי, אדם אולי עם כוונות טובות למען הקהילה שלו בה צמח בשכונת התקווה, שעבר בתוך כל הממסדים האפשריים במפלגת העבודה ובליכוד גם יחד. זו דוגמא למנהיגות מסורסת ומסרסת. אחת מנקודות השפל שלו היה כאשר הפך לשותף העיקרי של חולדאי בחיסול ביה"ס קדמה בשכונתו. בשנים האחרונות הוא מנסה לבנות עצמו על הסתה ודברי שנאה על רקע הבעיות הקשות הנובעות מנוכחות מאסיבית של פליטים בשכונות הדרום, למרות שבתור חבר הנהלת העירייה הוא לא מציע שום פתרונות מעשיים שיקלו על המצב.

"אהרון מדואל הוא ההיפך הגמור של מסלאווי. אדם שצמח כמו רבים מבני עדות המזרח בדורו בשורות הליכוד אך מעולם לא מילא בו תפקידי ממסד ותמיד שמר על עצמאות פעולתו למען שכניו. מדואל לא הסס לצאת ולהתעמת בכל ממסד בלי קשר לזהות מפלגת השלטון התורנית כאשר זה פגע באינטרסים של כפר שלם. בהמשך היה לאחד ממנהיגי עיר לכולנו ולחבר מועצה המחויב למצעה ולציבורי המצביעים שלה. בוועדת התכנון והבנייה הוא כבר נחשב ל-"פלס", לסמן של הגינות עניינית ומחויבות לתושבים. הוא וחברי עיר לכולנו עמדו בכבוד בפיתוי של כניסה להנהלת העירייה כאשר חולדאי זימן אותם לאחר הבחירות האחרונות. הם הציגו בפניו ארבע תביעות מרכזיות מתוך מצע עיר לכולנו וכאשר דחה אותן לא הסכימו לשמוע על תפקידים וכיסאות.

"השילוב בין מחויבות עמוקה למאבק לשינוי חברתי לבין יכולת העמידה מול הפיתוי הממסדי הוא השילוב המועדף שעלינו לחתור אליו בבחירת רשימת עיר לכולנו במועצת העירייה.

"אנחנו צריכים מספר רב של נציגות ונציגים מציבורים מקופחים ומוחלשים בעיר, נציגות ונציגים חזקים של ציבורים מוחלשים. אנחנו צריכים כמובן גם את הבנות והבנים המורדים שנולדו לשכבות המרכזיות אבל מוכנים להירתם לשינוי חברתי כי בין היתר המדיניות של עיר לעשירים, אליטיסטית ומדירה יותר ויותר, גם פוגעת בהם. אנחנו צריכים איזונים, אבל לא איזונים מתוך שיקולים ממסדיים אלא איזונים שמכוונים להשיג רשימה חזקה ומגוונת הפועלת בעקביות לשינוי חברתי."

שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים?

ספיר סלוצקר עמרן (2013), "20:30, צומת עלית ברמת גן. ג'ודי כבר מוכנה." פוסט עם תמונה בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013

"אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שהמאבק עוד ארוך ואני צריכה לבחור טוב טוב מי השותפים שלי לדרך. לא אנשים שיתקעו לי סכין בגב או ישקרו לי, לא כאלו שמונעים ממניעים זרים. כאלו שהמשיכו להלחם ברחובות, כאלו שנאבקו לצידם של אלו שהתקשורת לא רצה לצלם אותם, כאלו שנעצרו איתי בניסיון למנוע פינויים מבתים. שהיו פה והמשיכו בעשייה ללא הפסקה כל הזמן הזה, לא שיחקו ב"כוכב נולד". אין פה עניין של פוליטיקה פנימית או אגו, אלא עניין של אמונה ואחווה הדדית. של מי רואה את עצמו כעוד בורג המשרת את טובת הכלל ומי משרת את טובת עצמו. העם יוצא לרחוב, העם תכף גם חוזר. אל תהיו תמימים. נצטרך לעשות עבודה רבה כדי שהוא יחזור שוב כיוזמה ולא כתגובה, לא כי יש גזירות אלא כי המצב הנוכחי חרא. לפני הגזירות ואחרי הגזירות. ובהמשך המאבק, אני רוצה גברים ונשים שלבם נקי לצדי.

"תביאו תופים, סירים, מחבתות, מגפונים, פיצות.

"רק תעשו לי טובה, אל תביאו פוליטיקאים מכהנים או בהתהוות. 0 סובלנות לנושא."

מקרה אלבי ועיר לכולנו , והקהילה הקווירית/פמיניסטית כמקרה בוחן

https://www.facebook.com/shir.alony2/posts/429134170538417?comment_id=2188489&offset=0&total_comments=31&notif_t=feed_comment_reply

https://www.facebook.com/taly.wozner/posts/10152158348272786

יכול להיות גם בהקשר של סולידאריות

בשדה המפלגות

רקע: המפלגות בישראל 1977 ועד היום

אפשר גם סקירה היסטורית על מפלגות - אצל מיכל שמיר (סיכום) http://www.bashaar.org.il/News.asp?id=88

ואפשרי להעיף את כל הפרק הזה.

רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:

קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.

דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?

אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.

אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".

אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.

חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני."

אי-בחירה: להצביע למפלגת כלום

ברק כהן (2013), "לא בוחרים - מצביעים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/8/2013. נדלה בו ביום

"

נניח לרגע שהבחירות לכנסת מבטאות את ריבונות החברה. בלוף גלוי, אבל נניח. תופעה מיוחדת מתרחשת כבר שנים רבות. מפלגות חדשות קמות, וזוכות ברגע אחד לפול גדול של מצביעים ומצביעות. מפלגות שבהמשך נעלמות כאילו לא היו. מה שמיוחד בהיעלמות המפלגות האלה, הוא שהמצביעים לא מרגישים שום אבדון. אין שום תחושה של הפסד מאי קיומן. מיד בסמוך לבחירות קמה לה מחליפה תאומה בהרכב אנושי אחר. שוב, אותו פול של מצביעים נודד אליה. מי יודע היום מי זאת יוליה שמאלוב ברקוביץ. מי יודע היום מיהו אלחנן גלזר. את מי הם מעניינים בכלל.

הגמלאים, שינוי, קדימה ויש עתיד הן הדוגמאות הקלאסיות לתופעה. ישנם כל מני ניתוחים על המפלגות האלה ועל המצביעים להן. אחת התופעות, שנדמה לי שלא ניתן לה ביטוי, היא תופעה שאני מכנה ״אי בחירה״. להצביע לאופציה שאינה בחירה במשהו ממשי.

הצבעה בכלום אינה בחירה. ואם בחרתי בכלום, אין לי שום אחריות גם כשלא נעשה כלום. אם אני מצביע למפלגה, שמראש ידוע לי שאין שום סיכוי שתתעמת עם שאלות היסוד של החברה, ושאין לה עמדה אמיתית באותם הנושאים - גם אין סיכוי שאדרש לאחריות כלפי תוצאות כלשהן.

לבחור ברעיון ומטרות פוליטיות מוצהרות ? פה נדרשת אחריות אישית. נדרש להכיר את הרעיון, להאמין בו, להילחם עליו, לשאת בתוצאות כשלונו או להתרומם מהצלחתו.

רוב המצביעים לא בוחרים. הם מצביעים. רק מיעוט קטנטן בוחר. ממש בוחר. במפלגת בל״ד בוחרים לא מצביעים. במפלגת ״אגודת ישראל״ בוחרים לא מצביעים. אבל ל״יש עתיד״ ? לה מצביעים, לא בוחרים.

הצבעה ולא בחירה ? זה פטנט מעולה לחסרי אחריות ואימפוטנטים של דעת. הם לכאורה קיימו איזו מעורבות אזרחית, אבל מבלי להידרש לדבר.

הדגמה : נניח שב״יש עתיד״ ירצו להוציא איזו הפגנה. נניח למען ״חוק המשילות״ (המקבילה המקומית של ״חוק ההסמכה״ הנאצי) ; כמה מהמצביעים שלהם יצאו איתם ? הלוא כל פעיל מקהילת המאבק יכול ליזום ולארגן הפגנה גדולה יותר.

כך, המקסימום והמינימום נפגשים בקלפי, ורק לצורך הצבעה. אין למצביעים אלה שום עניין במעורבות נוספת. ומפלגה שמצפה מהם אך ורק למעורבות הזאת ? תזכה בהם. תמיד.

מפלגה המעמידה רעיון פוליטי אליו נלוות מטרות פוליטיות, הדורשות מעורבות, פעילות, מאבק ? זאת לא מפלגה למצביעים, זאת מפלגה לבוחרים ולבוחרות.

מאחורי בחירה יש אחריות. ומי שלא רוצה באחריות, רק מצביע. לא בוחר. אז הרבה מאוד מצביעים יש ליאיר לפיד. אבל בוחרים ? אולי כמה מאות מחבריו לקקני התחת האינטרסנטים.

אז מי שרוצה ל״דבר להמון״ שיחפש מצביעים. ומי שמבקש לקדם רעיון ? מחפש בוחרים."

דןוג על חירות

תמונה על אנרכיזם ככלי לחירות - פטיש על הכנסת

"הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו

יהודה אלוש וכו'. הופיע כבר כאן בספר , שמדבר על הליכוד.

וגם האינפוגרפיקה

אסתי סגל (2013), "(כמעט) כל אנשי רוה"מ". תמונה ופוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/9/2013. נדלה ב27/9/2013

"יש עתיד" עם יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא ללא ספק ההפתעה של הבחירות האלו. גם הוא עצמו לא צפה את ההצלחה המסחררת של המפלגה החדשה שהקים, "יש עתיד".

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה."

דפני ליף (2013), "הפוליטיקה החדשה של לפיד בעשר נקודות". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 3/8/2013. נדלה בו ביום

"הפוליטיקה החדשה של לפיד בעשר נקודות

1. לא משנה מה אתה עושה, משנה איך אתה ממסגר את זה בדיבור 2. תספור לייקים בפייסבוק, אל תספור את מספר ההבטחות שהפרת 3. תישאר בקונצנזוס, תגיד כלום בכמה שיותר מילים 4. לעולם אל תיקח אחריות, תמיד יש מישהו אחר להאשים 5. תקדם הוגנות תוך כדי התחשבות בטייקונים 6. תזכור שיותר מלעשות את התפקיד שלך היום, חשוב המירוץ לראשות המשלה מחר 7. תהפוך את המחאה החברתית למשהו שאתה יצרת- ככה היא תהפוך להיות על כל דבר שאתה רוצה 8. כשאין לך מה להגיד, דבר על יצפאן. אנשים אוהבים אותו... 9. כשמישהו אל מסכים אתך במפלגה, תזיז אותו הצידה. אבל בנט זה אח 10. כשמבקרים אותך תזכור שהציבור מטומטם והציבור ישלם"

ברוך אורן (2013), "במקום לתת רבע מליון שקל לניצולי השואה". פוסט עם קישור לכתבה על הקיר האישי בפייסבוק, 19/8/2013. נדלה בו ביום

"במקום לתת רבע מליון שקל לניצולי השואה, בוחר שר הרווחה מאיר כהן ממפלגת "יש עתיד לשלטון ההון" - להעביר רבע מליון שקלים לחבר קרוב, נוני מוזס מידיעות אחרונות. פיכסה של פוליטיקה ישנה ופיכסה של עיתונאות-בשקל."

דוד אברהם (2013), "בלעדי: מדוע מעבירים שרי לפיד מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות”?" אתר וואלה!, 19/8/2013. נדלה בו ביום

"מדוע שרי ממשלה ממפלגת "יש עתיד" רוכשים דווקא מעיתון "ידיעות אחרונות" שירותי תדמית ופרסום ללא מכרז בעלות מאות אלפי שקלים? לוואלה! ברנז'ה נודע כי משרד הרווחה ירכוש מ"ידיעות אחרונות" קמפיין פרסומי שילווה בתוכן מערכתי בשווי של רבע מיליון שקלים. מטרת הפרויקט היא קידום תדמיתו של המשרד בראשות השר מאיר כהן באמצעות קידום פרויקט לאירוח ניצולי שואה בתקופת החגים, והוא יכלול מודעות פרסום במוספי העיתון השונים אשר ילוו באייטמים של מערכת התוכן.'

תומר שרון (2013), "טוב, אז עכשיו יש שני אנשים שמזוהים בשמם שעישנו עם יאיר לפיד". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/8/2013. נדלה בו ביום.

"טוב, אז עכשיו יש שני אנשים שמזוהים בשמם שעישנו עם יאיר לפיד. הרהרתי בזה קצת עכשיו, ומה שיפה הוא שהענין מעלה מחשבות רחבות יותר מאשר "שר האוצר שלנו שקרן". מה יש בגראס שמאיים כל כך על אנשים מסוימים? על דרך מחשבתם והשקפת עולמם? הגראס הוא תרופה אנטי תחרותית. ההרגשה שכל מה שיש מולך כרגע מספיק לך, כלומר, אנשים נחמדים, צחוקים טובים, חום וקבלה במקום חשדנות ומרפקים, היא-היא המאיימת על ניאו-ליברלים דוגמת לפיד. היינו בצבא, ויאיר היה הכותב של התכנית שלנו בלהקת הנח"ל. הוא והבמאי הכריזו על שיטת עבודה יצירתית: כיוון שהלהקה היתה משופעת בליצנים כותבים, אנחנו נשתתף בכתיבת הקטעים ויאיר ינחה אותנו. ההבדל בין יאיר לפני השאכטה לזה שאחריה היה קיצוני. לפני, זה היה מישהו חריף ואינטליגנטי אבל מבוצר ויהיר, שהתנהג כדמות אב דמיונית למרות שהיה מבוגר מאיתנו בשבע-שמונה שנים. ההומור הפרוע שלנו איים עליו והוא כל הזמן דרש לדעת למה זה מצחיק והאם זה יעבוד. אחרי? איש מקסים ורך שהתפוצץ מצחוק מהשטויות שלנו ועודד אותנו לכתוב עוד מהן. הבעיה היתה כשהתגלה שהשטויות שלנו יותר מצחיקות משלו. או אז התפוגג הקסם ואף מערכון, זולת אחד, שכתבנו, לא נשאר בתכנית. זה גם היה המערכון היחיד שהצחיק בה. לשאר הקטעים שהוא כתב הגיבו החיילים בדריכת נשקים. כשניסינו למחות ולאמר שהחיילים מתבאסים מההופעה נענינו בבוז ובמשפטים כמו, מי אתם חושבים שאתם, פישרים. הניאו-ליברל המוקדם גבר על הסטלן המחויך וכשמרדנו ודרשנו, לטובת בטחון ישראל, לשנות את ההופעה מן הקצה אל הקצה, הוא כעס ואיים שידפוק לנו מכות אם נראה אותו ברחוב. השתדלנו להתרחק מאזור שינקין ומדירת הסטלה שלו במספר 18, כי זכרנו את המשקולות העצומות שלא הצלחנו להרים אפילו צד אחד שלהן ביחד. אז יודעים מה? עזבו ששיקר. עזבו שעישן. השאלה היא לא מה, אלא למה. עזבו גם את האינטרסים של חברות התרופות, שאחת מהן השתתפה בכתיבת המצע שלו. הענין העמוק יותר הוא תרבות של תחרות אנושית לעומת זו החזירית. של כף יד פתוחה לעומת מרפק. של קבלת היצירתיות והיופי של האחר לעומת חריקת לסתות קנאית. אני ממש חיבבתי אותו, בגירסתו המעושנת. מן השנייה קצת פחדתי. כשקראתי בידיעות אתמול ש"גם יאיר הקודם היה כועס על שר האוצר לפיד" חשבתי, הקודם? השניות הזאת הכרחית בפוליטיקה החדשה? הוא היה מישהו אחר לפני הבחירות? יאיר הקודם הוא זה שרץ בבחירות! זה כמו לאמר, גם יאיר החמוד, המחויך, שעישן כולה איזה שלוש ארבע שאחטות מסכנות וזה הרגיע אותו, היה כועס על יאיר הנוכחי, שמשווה אנשים כועסים לשנאוצרים, שמשריין את מקומו עד 2020 בלי בחירות, שמוריד לרצפה חברת כנסת שהעזה לחשוב אחרת, שמטיל על העני את האחריות לעוניו, על הדחוי את האשמה בדחייתו, על המוחלש את עצם חולשתו? אולי. אבל זה היה יאיר הקודם. אנחנו מונהגים בידי הנוכחי"

"יש עתיד" כמבשרת הפאשיזם בישראל

עדי קול (2014), "היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות." תמונה עם כיתוב על דף האוהדים, 11/3/2014. נדלה בו ביום

היום אצביע בעד חוק המשילות. למרות שאינני מסכימה איתו. ואני בטח לא חושבת שיוביל ליותר משילות.

חשוב לי לומר אם כן כי הבעד שלי לא יהיה בעד החוק אלא בעד יאיר לפיד. וזו למעשה תהיה הפעם השלישית שאני עושה כן. הראשונה היתה כשבחרתי להצטרף אליו למסע הזה שנקרא יש עתיד. לא היה לי מושג למה אני נכנסת, אבל לו ודאי לא היה מושג במה (או יותר נכון במי) הוא בחר. יאיר ״הצביע״ בעדי בלי שנכיר. לא היתי בין חבריו, מקורביו, או שותפיו לאימוני הכושר (לצערי הרב). אלא סתם אחת עם חלום אמיתי לשנות את העולם. והוא לא סתם בחר אותי, הוא עשה זאת כשהוא מבקש ממני רק שני דברים: נאמנות, ולהיות חברת הכנסת הכי טובה שאוכל.

הפעם השניה שבחרתי בו היתה בקלפי. כמו רבים אחרים גם אני הכרתי אותו רק מהקמפיין. שמעתי אותו בחוגי בית (אם תעירו אותי בלילה אוכל לצטט בלי בעיה מדבריו במהלכם), ראיתי אותו בטלוויזיה וקראתי אותו בעיתון, אבל לא באמת ידעתי מיהו. ורק הוא יוכל להעיד כמה רציתי לדעת. מה שכן הבנתי, וזה הספיק לי בשביל הבעד השני, זה שאני מאמינה לו. מאמינה שהוא רוצה באמת ובתמים (כן, בתמים, זו תכונה נפלאה בעיני), לעשות שיהיה פה יותר טוב. והוא מוכן לתת לשם כך את כל מה שיש לו. כלומר את חייו. וכמי שנתנה את חייה קודם לכן, בעד הרבה פחות, כל שיכולתי לעשות הוא לתת לו גם את הבעד שלי.

והיום בשלישית כאמור, אחרי שנה לא קלה לכל הדעות, אני נותנת לו אותו שוב. והפעם ממקום בוגר, מפוקח, וכן גם חכם יותר. היום אני יודעת שאנחנו לא מסכימים על לא מעט דברים. אבל שכן מותר לא להסכים. כל עוד הולכים ביחד כשהשעה מחייבת (והיום היא מחייבת, למעשה אם לא נלך יחד היום, לא נלך בכלל). אני גם יודעת שאני אחטוף על הפוסט הזה לא פחות משחטפתי על ההימנעות שלי. כי בסוף מי ש״רקד לי על הדם״, ״הלך לי על הראש״ או איך שלא תרצו לקרא לזה, עשה זאת לא מתוך תמיכה בי אלא מתוך שנאה יוקדת ליאיר. והשנאה הזו תעוור אותו, אותם, אתכם, גם עכשיו. ותגרום לכם לחשוב שמדובר בפוסט פוליטי שמטרתו קידום עצמי ולא יותר.

ובכן אתם מוזמנים לחשוב כך, וכמובן מוזמנים לכנות אותי בשמות ואפילו להמשיך לשלוח סמסים ( כבר קיבלתי אלף מאתמול, מה זה בשבילי עוד כמה). אבל אתם גם מוזמנים לראות שהשעה 6 בבוקר. להבין שאני כבר לא ישנה כמה שעות. ושבאמת לא קל לי. להסתכל אחורה על כל השנה האחרונה , על מי שאני, מה שעשיתי ומה שאמרתי, ולהבין שאני כותבת בכוונה שלמה, ומתוך רצון חופשי, ומאותה כוונה ורצון אצביע היום בעד. בעד יאיר לפיד. לא ״שר האוצר״, לא ״המנהיג״, האיש. אם הייתם מכירים אותו, הייתם עושים כמוני. שיהיה לכולנו בהצלחה.

ומשיב על כך יוס ברוך:

יוסף יוס ברוך (2014), "עדי קול, בדומה למפלגתה, היא בלוף." שיתוף עם הערה על הקיר האישי, 11/3/2014. נדלה בו ביום

"[...] היא אפילו מעוררת לחצי שניה אמפאתיה כשהיא מדברת, אבל זו רק קליפה חלולה. תדמית. לא יותר מזה.

כי כשהיא צריכה לבחור בין הדמוקרטיה ובין ״האדם לפיד״, היא בוחרת באדם לפיד, ביחיד, רק כהחזרת תודה על הכסא שהיא קבלה ממנו בכנסת. כי הנאמנות למנהיג היא הערך המנצח. יש לזה שם, כשהאדם היחיד הוא מעל הדמוקרטיה. קוראים לזה פאשיזם. והוא מגיע עם חוקי משילות, וסתימת פיות, וביטול האופוזיציה."

"הבית היהודי" עם נפטלי בנט

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו."

תומר פרסיקו (2013), "הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף..." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, ‬28/5/2013. נדלה בו ביום

"הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף אך מרוצה, והנה צדה את עיני הידיעה המרעננת שהבית היהודי נגד שילוב נשים וחילונים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. נאמר מיד, החוק המוצע מיטיב עם מועמד מסויים, הוא הרב סתיו. אבל הבית היהודי לא אומר שהוא יתמוך בחוק אחרי הבחירות, כלומר כשהוא כבר יהיה חף מנגיעה פרסונלית. הם פשוט נגד. כנראה קיבלו הוראה "מהרבנים".

"אז מתברר שהבית היהודי לא רק פועל נגד מרבית מצביעיו, אלא גם בניגוד לקלישאות הדביקות שנמרחו לאורך ולרוחב תעמולת הבחירות שלו, דהיינו בנייה משותפת עם חילונים, הזמנה אל "הבית של כולם" ועוד מני ססמאות. המפלגה למעשה שוברת לכיוון החרד"לי של התבדלות ושל ההתנשאות המציבה אותם במעמד "היודעים" שאמורים לספר לחילונים מי יהיה הרב הראשי שלהם. מסתבר שבנט לא אח, ו"חילונית" הבית היא לכל היותר קישוט. האמת? בנט הוא הקישוט. כי מה יש לנו כאן? הח"כים של תקומה כפופים לרב דב ליאור. ומסתבר שיוני שטבון ומוטי יוגב כפופים לרב טאו. בקיצור, אין מפלגה. יש רבנים.:

נפתלי בנט (2013), "הלילה אני גאה בראש הממשלה שלנו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013

"הלילה אני גאה בראש הממשלה שלנו

"**

"ח״כ ג׳מאל זחאלקה אמר לח״כים: ״היינו כאן לפניכם, ונהיה פה אחריכם״

"**

"ראש הממשלה נתניהו עלה לדוכן וענה בפשטות: ״אתה אמרת היינו לפניך, ונהיה אחרייך. החלק הראשון לא נכון. החלק השני לא יהיה״

"**

"פשוט. נכון."

העבודה עם יחימוביץ'

https://www.facebook.com/terzis/posts/10151707084362539 נדלה בו ביום סיכום הבחירות הפנימיות לראשות מפלגת העבודה 2013.

הרכבת קואליציה

• קואליציה וקופות שרצים אצל אורי אבינרי
• הטקסט של ברק סגל

מפרקותים את שיטת המפלגות: פוליטיקה פיראטית

צריך למשוך מהקישורים הללו ציטוטים:

• לשים כאן מהטקסט המקורי של "קץ עידן המפלגות".
• הירוקה רצה עם הפיראטים - עוד מידע? אולי הפוסט של אמנון? אולי לכתוב לבד

• מה בדיוק קרה בתנועה הירוקה?

ברוך אורן (2012), "להיות או לחדול". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 5/12/2013

ברוך אורן (2012), "24 שעות קשות, ומה הלאה". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

דוד אלכסנדר (2012), "ירוק ודמוקרטי? רגע האמת". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

פוליטיקלי קונקט

לומדותים מהפיראטיםות הגרמנים איך לעשות קמפיין לפרלמנט

מפלגת הפיראטים

[http://activearts.org/myblog/?p=115 "מלחמות הפיראטים". לא יורדים מהעצים - חוויות אנתרפולוגיות מחזית השוליים (בלוג), 2/9/2012]

[http://haemori.wordpress.com/2012/04/12/israeli_pirates/ טל מסינג ויואב ליפשיץ (2012), "יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 12/4/2012]

לחפש גם איזה פוסט שמסכם את המאמץ הפיראטי לקראת הבחירות, או, לראיין את כוזר ושם טוב.

יניב טל מציע לנצל את ההפגנה כדי לדבר על דמוקרטיה ישירה

יש גם סרטונים פיראטיים שהצבתי במפגש השני של תנועה חברתית להחלפת השלטון

למה צריך הצבעה דיגיטלית קרוב לבית?

יוס ברוך טוען: דמוקרטיה אמיתית, מתקיימת לכל היותר 15 דקות מהבית:

יוס ברוך (2013), "דמוקרטיה היא ענין של פשרות. עד לדמוקרטיה עצמה." האי היווני - בדרך למהפכה עממית, תרבותית ואנושית (בלוג), 15/11/2013. נדלה ב21/11/2013

"אלטרנטיבה דמוקרטית יכולה להתקיים רק אם היא מתנהגת בשקיפות מלאה, ומגיעה לכל פינה בארץ. אורי וולטמן החכם כתב פעם בהודעה לעיתונות של החזית החיפאית "שכל אזרח יוכל לצאת להפגין מרחק נסיעה עירונית אחת באוטובוס מדלת ביתו". בקיץ 2011 קבלה החזית הצפונית החלטה עקרונית שלא לקיים "ארוע מרכזי", אלא לקיים כמה שיותר הפגנות בכמה שיותר יישובים. בעקבות ההחלטה, לפי דיווחי המשטרה, הפגינו בצפון באותו ערב 100 אלף איש, לעומת כ-350 אלף שהפגינו בשאר הארץ. מספר חסר פרופורציה ביחס לאחוז הצפוניים במדינה. ככה זה כשעושים דמוקרטיה מבוזרת ונגישה. האנשים צמאים אליה.

נדמה לי שהגיע הזמן לעבור לבחירות דיגיטליות, גם בבחירות המקומיות וגם בבחירות הארציות. שיטת הפתקים והקלפיות מיושנת, ארכאית ונוחה לזיופים.

[..]

הרחקת הקלפיות מיישובי הפריפריה משמעותה אפליה של אוכלוסיות אלו, והרחקתם של מתפקדים מהקלפיות. בעצם, יש כאן פגיעה בזכותם הדמוקרטית, או לפחות, הרחקה שלהם מהתהליך הדמוקרטי. כנגד טענה זו יש שטענו "כל מתפקד יכול להצביע 15 דקות ממקום מגוריו". אבל כדי ליסוע 15 דקות צריך רכב צמוד, וזה לוקח לפחות 35 דקות (15 לכיוון פלוס ההצבעה) ובקיצור, זו השקפה של מי שיש לו רכב פרטי וזמן. זקנים, מוגבלים בתנועה וסתם עניים – הדבר מקשה עליהם מאוד.

פוליטיקה של הטוב המשותף (common good)

סוגיית הדגלים: מבחן לגישה השתפנית (אינטגרטיבית)

בהמשך לדיונים שעלו בנושא "האם אפשר לבוא עם שלטים גדולים של מפלגות?" ב-14J11, -12M12, ב-13M13 מתחלים לדבר גם על המחיקה המפלגתית שייתכן והביאה את מפלגת אג'נדת-הריק "יש עתיד" לשלטון...

סתיושפיר 2012

"אני שמחה על זה שפעילי מפלגות משתתפים במחאה אבל יש הבדל בין להגיע לבין ניסיון להשתלט. מה שיאיר לפיד היה ניסיון השתלטות. להגיע לפני ההפגנה, ולמלא את המקום בפלרי"גים. זה לא מכבד. למחאה יש הרבה זוויות, כל עוד המפלגות מתחייבות לדרך של המחאה הן מוזמנות אבל השתלטות כזו יוצרת אווירה לא נעימה. אתה עומד שם ורואה בעיקר שלטים של מפלגה אחת כי הם קנו את השלטים הגדולים ביותר. הכול עניין של גודל וכסף. אם פוליטיקאים רוצים להשתתף הם צריכים לכבד את המשתתפים האחרים".

גבי וינרוט (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013

"מי שמתעצל לעשות שלט ימצא את עצמו עם שלטים של אחרים. אנחנו לא מפלגתיים ואנחנו הרוב. קחו קרטון ותעשו שלט. השלטים הממונים של המפלגות יטבעו בים של השלטים שלנו."

"[...]

"תחשבו על שלט שאתם רוצים להניף במקום שלט שאתם רוצים להוריד. כמה שיותר שלטים יותר טוב. הכי גרוע זה אנשים שבאים לטיול בלי שלט בכלל."

מיכאל ספיר (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013

"מודה שלא קראתי את כל התגובות ומתנצל, רק רציתי לתרום מחשבה אחת: הפגנה לא מפלגתית רק אומרת מה אנחנו לא רוצים. היא רק הפגנה נגד משהו. היא לא יכולה להגיד בבירור מה כן רוצים.

"הפגנה עם נוכחות מפלגות מאפשרת לאנשים להגיד - הנה, לא רק שאני נגד התקציב הזה, אני גם בעד מה ש- X מציעים בתור פתרון.

"*התפקיד של מפלגות הוא להציע פתרונות* וזה הכי רלוונטי בעולם להפגנה הזו. מי שלא רוצה להיות מזוהה עם מפלגה שלא יזדהה עם מפלגה, שיתרחק מצדי מאלו שכן כדי שלא יהיה בלבול, אבל די עם השטויות האלה של החוסר-מפלגתיות. המטרה כאן היא שינוי המציאות, לא שחרור לחץ בחברותא!"

ברוך ריכטר (2013), שם

"דפני צודקת ב 100%. מה שהרס את המחאה זה הזיהוי הפוליטי השמאלני המובהק שלה, מה שהדיר ממחאה כל כך צודקת, וכל כל קרוס-סקטוריאלית כל מי שלא מזדהה עם האג׳נדה של השמאל (במיוחד במובן הבטחוני).

"אולי הפעם לראשונה ננסה אחרת? נחפש את המכנה המשותף ומה שמאחד את כל העם הזה במקום שוב אותה רטוריקה פלגנית של ימין שמאל? בואו לא נפספס את ההזדמנות הפעם להתאחד כולם. תשאירו את מה שמפריד בבית. לא חסר מה שמאחד אותנו"

התנועה הליברלית, מקרה מבחן לגבולות הסולידאריות

תמונה מוצלחת - לא נחמדים כן נחמדים 1/8/2013 בתוך השירשור של ניר כהן

ניר כהן (2013), "אפשר הסבר על מי אלו 'התנועה הליברלית החדשה'?". פוסט על קיר האירוע "צעדת אחדות המונית בנושאי דיור ,יוקר המחייה ותקציב דורסני", 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013

"לצערי חששותי לא התבדו, אני חושב שעליך להבין לא כל אחד הוא בר קואליציה. התנועה הליברלית החדשה בעד לפרק את העבודה המאורגנת, ופירוק וביטול מוחלט של הדיור הציבורי. לצעוד איתם זה לירות ברגל בהרבה קבוצות שכן אשרו הגעה."

יוסי ברסייר (2013), "כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה ופסאודו-מדע". פוסט על הקיר של האירוע "צעדת אחדות המונית בנושא דיור, יוקר המחייה ותקציב דורסני", 3/8/2013. נדלה בו ביום

<כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה ופסאודו-מדע>

כותרת חלופית: מה הבעיה בתפיסת עולם נאו-ליברלית לה חונכו אנשי אוניברסיטת שיקאגו, כמו סטנלי פישר, יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, או יוג'ין קנדל, המועמד הבא של נתניהו לתפקיד נגיד בנק ישראל.

להלן הסבר קצר על המונחים מדיניות פיסקאלית, מדיניות מוניטרית, ליברטריאניזם, אובייקטיביזם, ואחרון חביב... נאו-ליברליזם.

אח"כ יבוא תאור הדרך שבה המונחים הללו משפיעים על החיים שלנו, ועד כמה הם משפיעים...

מדיניות פיסקאלית - לפי הכלכלן ג'ון קיינס בעת משברים כלכליים יש להגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לעודד את הביקושים ואת הפעילות העסקית. ובעת צמיחה, יש לצמצם את ההוצאות ואת הגרעון כדי לצבור משאבים. כלומר, שהמדינה אחראית לפעולתו התקינה של השוק הכלכלי באמצעים תקציביים, כך שתהיה תעסוקה מלאה, שתגביר ביקושים וצריכה, שיביאו צמיחה שתאפשר ליישם מטרות כלכליות וחברתיות של המדינה.

מדיניות מוניטארית - מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת החלה להתפשט תפישה מוניטריסטית של הכלכלן מילטון פרידמן, שלפיה יש לצמצם את מעורבות המדינה בכלכלה, ולתת לכלכלה להיקבע ע"י כוחות השוק בלבד. לפי תפישה זו, על בנק מרכזי עצמאי לפקח על היצע הכסף וכך להשיג יציבות מחירים וכתוצאה ממנה שגשוג כלכלי.

ליברטריאניזם - פילוסופיה פוליטית, שלפיה לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לעשות באלו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. תפישה זו מסיקה מכך שעל הממשלה לאכוף את זכות הקניין, אך לא לקיים את הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה. לפי תפישה זו על הממשלה לנהל תקציב מצומצם, ולגבות מבעלי הון מיסים מעטים.

המשמעות המעשית של תפישה זו – השלטון מספק חרות לבעלי הון, וכופה חיי שיעבוד ומחסור לכל השאר.

אובייקטיביזם – תורה פוליטית קפיטליסטית שהגתה הסופרת איין ראנד. תורה זו דוגלת באגואיזם רציונלי.

על מעריציה של איין ראנד בישראל, נמנה הפילוסוף משה קרוי. מספרים עליו שכה מסור היה לאובייקטיביזם, עד שכשהיה אדם מתארח בביתו, היה קרוי גובה ממנו סך של 5 אגורות עבור כוס התה שהיה מגיש לו...

נאו-ליברליזם - תפיסה כלכלית פוליטית שנועדה ליישם באופן קיצוני מדיניות מוניטארית וערכי ליברטריאניזם/אובייקטיביזם, ולהימנע ממדיניות פיסקאלית. נאו-ליברליזם מקדש את זכות הקניין ולכן דורש לצמצם מאד את גביית המיסים מבעלי הון. נאו-ליברליזם דורש מהממשלה לנהל תקציב מצומצם, ומבטל את הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה.

תפישה זו מכונה גם רייגניזם, או תאצ'ריזם, על שמם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר שהנחילו תפישה זו בארה"ב ובבריטניה בהתאמה.

אנשים הדוגלים בתפישה זו, רואים במיסוי שלוקח יותר מהעשירים ומעביר לעניים כגניבה. לפי תפישתם מדיניות רווחה היא גניבה מבעלי הון, ובמקומה אפשרי שבעלי הון יתנו צדקה לעניים. הם מתנגדים לזכויות עובדים כגון חופש ההתאגדות, שכר מינימום, פיצויי פיטורין, שעות נוספות ועוד. מסיבות פרגמטיות הם לפעמים מתפשרים על עניינים כגון אלו, אך האידיאל מבחינתם הוא לקדש את זכות הקניין ולאכוף אותה ע”י השלטון, ולמנוע לחלוטין את קיום הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה, המכונים בפיהם, גניבה.

התפישה הנאו-ליברלית החלה להתפשט בעולם בשנות ה-70 של המאה העשרים, והיא מוּנעת על ידי גורמים בעלי עניין, שהם התעשיינים ובעלי ההון, המרוויחים העיקריים מהפחתת המיסים על בעלי הון והעלאת המיסים על המעמדות הכלכליים שאינם גבוהים, מצמצום התקציב הממשלתי, מהפרטת חברות ממשלתיות, ומצמצום זכויות העובדים.

הבנק העולמי, קרן המטבע הבינ"ל, מדינות נאו-ליברליות (בעיקר ארה"ב), ומשקיעים בינ"ל לחצו על מדינות שונות ובהן ישראל לאמץ את התפישה הנאו-ליברלית, ולהשתלב בגלובליזציה.

החל משנות ה-70 של המאה העשרים, בנק ישראל, מהווה סוכן שינוי של הבנק העולמי ומעורב בייבוא התפישה הנאו-ליברלית לישראל. מראשי הבנק בעבר ובהווה, הם תלמידיהם של מוניטריסטים בארה"ב.

נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, למד ולימד באוניברסיטת שיקאגו אצל מילטון פרידמן, ואף היה משנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית, ב-1983 היה חבר בצוות יועצים אמריקאי שמינה מזכיר המדינה האמריקאי, ושתפקידו היה לייצא תפישה זו לישראל.

ממשלות ישראל, בדחיפה של בנק ישראל ואנשי משרד האוצר, שינו את מדיניות המיסוי והעבירו את נטל המס מבעלי ההון אל מעמד הביניים והאוכלוסיות החלשות בחברה. הקטנת המס הפחיתה את יכולת הממשלה לתקצב שירותי דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה ולרווחה. בנוסף, הופרטו שירותים חברתיים רבים. וכן נבלמות יזמות חקיקה שנועדו לקדם זכויות חברתיות. כמו כן חוקים רבים שהעניקו זכויות חברתיות לתושבי ישראל, הוקפאו בחוקי ההסדרים. הממשלות גם הפעילו תרגילים שונים כדי להימנע מיישום חוקים אחרים.

תומכי הנאו-ליברליזם - ובהם אנשי בנק ישראל ומשרד האוצר - נוהגים להציג באופן כוזב את תפישתם כמדע מדוייק, וכאמת מוחלטת. את שאלות הכלכלה בדבר הכנסות הממשלה והוצאותיה, שהן במהותן שאלות פוליטיות של סדרי עדיפויות ושל ערכים, הם מציגים כשאלות מקצועיות שהן עניין לכלכלנים בלבד ושלציבור אין מה לתרום בהן. כך הם משתלטים על תהליך קבלת ההחלטות בנושאים שהשפעתם על האוכלוסיה רבה.

הערת שוליים:

מקס ובר בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מסביר שלפי הנצרות הפרוטסטנטית, גורלו של אדם נגזר מראש, בלא יכולת השפעה עליו, והאדם יכול למצוא אישור לכך שנבחר על ידי האל, אם הצליח בחיים. לפיכך, על האדם להתאמץ לשפר הישגיו, כדי להוכיח הבחירה בו. ובר מסביר שרוח הקפיטליזם, המאופיינת בשיטתיות ובהשקעה חוזרת של הון במגמת צמיחה מתמדת, אף בלא תועלת ממשית הצומחת מההון לאדם, מקורה בנצרות הפרוטסטנטית.

חומר למחשבה – אד הומינם - על כך שהמדיניות הכלכלית הקפיטליסטית של "המדינה היהודית" בימינו, מקורה בתפישה פטליסטית מה"נצרות הפרוטסטנטית" של הכומר הגרמני מרתין לותר.

הערת שוליים2:

אומרים שיש שני סוגי תומכים לקפיטליזם הקיצוני: סוג אחד - בעלי הון. תמיכתם בקפיטליזם הקיצוני מובנת. זה הרי האינטרס האישי שלהם. סוג שני - פרייארים... אלה לא יודעים שאמנם יש מועדון עצום ומפואר, אבל זה לא המועדון שלהם...

האח הגדול: החרדה של המדינה מהחופש והפרטיות של האזרחיםות

Dr Nafeez Ahmed (2013), "Pentagon bracing for public dissent over climate and energy shocks". Guardian Environment Blogs, 14/6/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תרגום חופשי: ברוך אורן.

"במיוחד, מעקב-הפנים התמקד באופן מערכתי בפעילותי סביבה שוחרי-שלום, כולל פעילי אנטי-כריית-פצלי-שמן בכל רחבי ארה"ב, כמו "הקואליציה למודעות לקידוחי גז", "גאות עולה צפון אמריקה", "הקולאבוראטיב לנפט וגז של העם" וגרינפיס. מגמות דומות פועלות גם בבריטניה, היכן שסיפור השוטר-סוכן-חשאי מרק קנדי חשף מידת המעורבות של המדינה בניטור תנועת הפעולה הישרה הסביבתית.

"מחקר של אוניברסיטת בת' שמצטט את מקרה קנדי, ומתבסס על מקורות חשאיים, מצא שטווח רחב של תאגידים - כגון מקדונלד, נסטלה וענק הדלק של, "עושים שימוש בשיטות מוסוות כדי לאסוף מודיעין על קבוצות אקטיביסטיות, להשיב ביקורת על האסטרטגיות ודרכי הפעולה שלהם, ולפגוע באמינותם."

"אכן, המקרה של קנדי היה רק קצה הקרחון - מסמכי משטרה פנימיים שהגיעו לידי 'הגארדיאן' ב2009 גילו שפעילי סביבה קוטלגו באופן שגרתי כ"קיצוניים של פנים המדינה" הפונים נגד "תשתיות לאומיות" כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר של מעקב אחר קבוצות מחאה ומוחים/ות.

"רב-פקד סטיב פרל, שעמד אז בראש היחידה לתיאום טקטי נגד קיצוניות לאומית (Nectu), אישר שבזמנו היחידה שלו עבדה עם אלפי חברות במגזר הפרטי. Nectu, לדברי פרל, הוקמה ע"י משרד הפנים הבריטי בגלל ש"ממש הופעל עליו לחץ על ידי עסקי ענק - בעיקר תעשיית הפרמצבטיקה, והבנקים". הוא הוסיף שמוחיםות סביבתיים הועברו להיות "יותר על מסך הרדאר". התוכנית ממשיכה גם היום, למרות שהמשטרה מודה שסביבתניםות לא היו מעורבותים ב"פעילויות אלימות".

"הפנטגון יודע שמשברים סביבתיים, כלכליים ואחרים יכולים לעורר זעם ציבורי רחב מול ממשלות ותאגידים בשנים הבאות. הגילויים על תוכניות המעקב הגלובליות של הNSA הם רק העדות האחרונה לכך שכשה'עסקים כרגיל' נוצרים חוסר יציבות בבית ומעבר לים, וכשהתפכחות מהסטטוס-קוו מתגברת, הציבור בחברות המערביות הולך ונצפה יותר ויותר כאויב אפשרי שהמדינה חייבת למשטר."

וסיכם יפה אלן רוסברידגר, העורך הראשי של ה"גארדיאן" הבריטי, את מסקנותיו מהביקור של 2 אנשי ביון מטעם ראש ממשלת בריטניה, אשר ביקשו להשמיד את החומר שהדליף לגארדיאן אדוארד סנודן:

-- (2013), "Alan Rusbridger - How Edward Snowden data was destroyed by intelligence agencies". Truth Loader (youtube channel), 20/8/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תמלול ותרגום חופשי לעברית: ברוך אורן

"האם דברים הולכים ונהיים גרועים יותר לעיתונאיםות?

"אני חושב שמה שהכי מרושע זה פחות ההשמדה של הכונן הקשיח, משום שזה באמת לא יעצור אותנו מלדווח. אני חושב שמה שאנשותים מתחיליםות לתפוס הוא, שיתוף הפעולה בין קומץ חברות טכנולוגיה ממש ממש ממש גדולות, לבין ממשלות וסוכנויות ביון, בדרכים שלאזרחיםות לא היה שם מושג שמתקיימות. ואם את/ה חושב/ת על איך נראים החיים הדיגיטליים שלנו בימינו, אז הם בתוך כל זה. הם אוספים, מנתחים, מאחסנים מידע בקנה מידה מסיבי.

"ואולי יהיו אנשים שיגידו שזה בסדר גמור כי כרגע יש לנו את מר אובמה הנחמד ומר קמרון הנחמד, כך שיש לנו סוג-של ראיית על. אבל אני חושב שרוב האנשים באמריקה ובאירופה מתחילים להרגיש באופן חד משמעי חוסר נוחות לגבי העסקה הזו, שבה בנינוחות חברות טכנולוגייה, סוכנויות ביון, עולם הממשל, עובדים יחד.

"הצורך בביטחון הוא בכל דמוקרטיה באיזון עם פרטיות, עם חירות, עם חופש הביטוי. ואת/ה לא יכול/ה לקבל את הדיון הזה, את/ה לא יכול/ה לקבל את ההסכמה של הציבור, אלא אם הוא יודע מה מתרחש באמת."

מחוץ לשדה הכסף

מדינה וכסף לא הולכים ביחד

Philip Slesarev Levin

"חברי למילואים משבחים את דפוס המחשבה והפעולה "אם תעבוד קשה יהיה לך טוב... ואתם השמאלנים, תומכי ועדי העובדים רק רוצים לעשות שוויון מכני ולהחזיר אותנו לימי ברית המועצות..."

"חברים התעוררו - השיטה שלכם לא עובדת. עידן עופר חותך לחו"ל אחרי שהוא עשה קופה עלינו. חברות ישראליות מעלימות מיסים במקלטי מס ברחבי העולם.

"המיסים הללו שנעלמים - [...] לא קפיטאליזם אלא פשוט גניבה, כן רבותיים וגבירותי גונבים לכם את העתיד ואתם מאפשרים לזה לקרות.

"כמה לינקים להסביר את המצב:

"כאן מסבירים איך חברות ישראליות מתחמקות מתשלום מיסים שאמורים לשמש את המדינה בשיפור חיי האזרחים שלה

"כאן מספרים איך טייקונים ישראלים גונבים את המיסים שלכם

"כאן יש הסבר למה עידן עופר מוותר על אזרחותו הישראלית ומתחמק מתשלום מיסים שיכולים לשמש אותנו אזרחי המדינה

"וכאן ירון דישון מספר כי מהלך דומה למה שעידן עופר עושה כעת בישראל זכה לביקורת ציבורית וממשלתית בצרפת, ואיך השילטון הנוכחי אף פעם לא יבקר את המהלך של עידן עופר

"ועכשיו אני חוזר לעבוד קשה כי אולי זה ישפר את מצבי - כן בטח..."

קהילה וכסף כן הולכים ביחד

הספר החדש של Andrew Jackson & Ben Dyson

• האם כעובדת בקואופ אני רוצה למכור לבנקאי?

עייפות?

ירון בן עזרי: מה עושה תנועת מחאה שאין על מה למחות?

• רונית צח על הפגנות כמשהו מעייף נדלה 2/6/2013
• ופרק שלם על עייפות אצל "לחץ כמנוף להצלחה"

שיח פוסט-השמאל-החדש: דברו על פריוילגיות ולהיות בעל/ת ברית, במקום על כיבוש ודיכוי

איה שושן (2014), "איך תרבות משפיעה על שיח". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 28/1/2014. נדלה בו ביום

הפוסט הזה נוגע בנושא שמעניין אותי כבר המון זמן - איך תרבות משפיעה על שיח ופרקטיקות של אקטיביסטים במקומות שונים ובזמנים שונים, איך היא מבנה את התפיסה שלהם של המציאות ונותנת משמעות למושגים ולצורות פעולה מסויימות, ולא לאחרות.

הפוסט הזה בוחר להשוות בין השיח/פרקטיקה של השמאל האמריקאי של שנות ה-60 וה-70 וזה של אחרי שנות ה-90. הוא נפתח בשאלה: איך ייראה מפגש בין פעילות משתי התקופות? הן יצליחו להבין אחת את השנייה? הן יצליחו להסכים על מה חשוב ומה לא?

קריאה מומלצת למי שמעניינות אותן צורות התארגנות/מחשבה/שיח בעולם האקטיביסטי.

http://publicautonomy.org/2014/01/27/the-rise-of-the-post-new-left-political-vocabulary/

שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח

מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?)

מרב מיכאלי (2013), נאום ההכתרה בכנסת. פייסבוק, 27/2/2013

"[...] אני לא באה לכאן כדי לקבץ נדבות ולעזור למיעוט שאני מייצגת אותו. אני באה משום שהחשיבה הפמיניסטית יכולה לעשות שינוי בכל האופן שבו אנחנו חושבות על החברה והמדינה. כפמיניסטית שלא חושבת רק איך אנחנו כחברה מצילות את הנשים הלא-פריבילגיות בחברה שלנו, אלא כפמיניסטית ששואלת איך אנחנו כנשים מצילות את החברה שלנו.

כי הדרת נשים היא רק סימפטום להדרה של מגזרים אחרים. באותה צורה בדיוק יש בישראל הדרה של מזרחיות ומזרחיים, של אתיופיות ואתיופים, של ערביות וערבים, של רוסיות ורוסים, של נכות ונכים, של קשישות וקשישים, של זרים, של לא יהודים. יש הדרה מנגישות לכסף, מנגישות למשפט, מנגישות לאזרחות פעילה. יש הדרה של מוחלשות ומוחלשים מזכויות אדם בסיסיות כמו דיור, כמו קיום בכבוד.

הנאומים והדיונים בבית הזה מתרכזים בחודש האחרון בכותרת "שוויון בנטל". אבל מי שדורש את ה"שוויון בנטל", באופן מדהים, אינם המיעוטים המוחלשים. אינם כל אלה שסובלים מהדרה ממוקדי הכח, מהכסף ומהצדק. לא עומדים פה העניים ותובעים מבעלי ההון להתחלק אתם בנטל ובמשאבים; לא עומדות כאן הנשים ותובעות שוויון בשכר. לא. עומדים פה בעלי הכח, בעלי השליטה בחברה הישראלית, והם תובעים מהמיעוט שוויון בנטל. עולם הפוך.

אף אחד לא תובע שוויון בנטל ההכנסה והתנאים הירודים של עובדות ועובדי הקבלן; אף אחד לא תובעת שוויון בנטל הגזענות של יוצאי אתיופיה; אף אחת לא מתנדבת להשתתף בנטל האבטלה של האקדמאיות הערביות. רק הפריווילגיים ביותר בחברה דורשים השתתפות בנטל השירות, זה שמביא אותם לעמדות הכח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית.

העניין הוא שאף אחד ואף אחת בחברה הישראלית היום לא מודה בעמדת הכח שלו. אף אחד לא לוקח אחריות על מה שעמדת היתרון הזאת נותנת לו. מה שהיה צריך לקרות בחברה הישראלית היום הוא שבעלי חברות גדולות ומרוויחות יעלו מיוזמתם את השכר הנמוך בחברות שלהם וישמרו בעצמם על הביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים שלהם. מה שהיה צריך לקרות הוא שממשלה עם כלכלה כל כך משגשגת וצומחת תקלוט חזרה את העובדות והעובדים שהפקירה לחסדי קבלנים. מה שהיה צריך לקרות הוא שיורשים עשירים יתרמו חלק גדול מירושתם לקרנות ציבוריות שיאפשרו לתושבות ותשבי השכונות הלא-משוקמות לרכוש השכלה גבוהה. שרשויות עשירות יתחלקו במשאבים עם רשויות שכנות עניות יותר, מיוזמתן. לא מספיק לדבר על צדק חברתי ועל שוויון: לקחת אחריות על המקום הפריווילגי בדיבור על שוויון פירושו ההבנה והנכונות לוותר על חלק ממה שיש לך בשביל שיהיה לאלה שיש להן פחות.

אבל בישראל של היום שום דבר מזה לא קורה. בישראל של היום כולן רבות ורבים מי יותר מקופח, מי יותר סובל ומי יותר מסכן. יותר קורבן. וככל שתחרות הקורבנות מסלימה כך גם ההסתה כלפי האחרים בתחרות מסלימה. גם חברי וחברות הבית הזה חטאו בהשתתפות במירוץ הקורבנות וההסתה.

גם ישראל כמדינה לא לוקחת אחריות על המקום החזק והפריווילגי שלה מול שכנינו-אויבינו הפלשתינים. אנחנו המדינה החזקה, העשירה, הקיימת. במקום שנקח את היתרון הזה ונציע שלום אמיתי, של אמון ושיתוף פעולה, ישראל מתבצרת בהתגוננות תוקפנית. במקום שנושיט יד לשכנינו שחיות וחיים – באשמתם ובאשמתנו- כבר הרבה זמן חיים קשים ביותר, ונעזור להם לבנות את עצמן לטובת כולנו – ישראל החזקה ממשיכה להלחם עם הפלשתיניות על עמדת הקורבן.

אפשר, כמובן, להבין למה אנחנו במקום הזה של הקורבן. מעטים הם העמים שיש להם טראומה כמו השואה. אבל התקומה כבר כאן, כבר די הרבה זמן. אנחנו חייבות וחייבים להתחיל להפנים כבר את שלב התקומה, אנחנו לא יכולות ויכולים להשאר רק הקורבן של השואה.

כי שיח של קורבנות לא יכול להיות שיח בונה. שום דבר לא יכול לצמוח ממנו. אני באתי כדי לשנות את השיח לשיח של העצמה, של תרומה הדדית, של קבלת כל אחת ואחד את האחרת והאחר. קבלה אמיתית, מלאה. שיח שמוותר על ההתלהמות לטובת שיח של שיתוף פעולה שבונה מקום בטוח. ומקום בטוח זה מקום שבו יש לי מקום עבודה בטוח, עם משכורת שממנה אני יכולה לחיות, זה ללכת ברחוב בבטחון שלא יירקו עלי ולא יכו אותי ולא יטרידו אותי ולא ידירו אותי, לא כי אני אשה ולא כי אני שחור, לא כי אני יהודי ולא כי אני לא-יהודי, לא כי אני ישראלית ולא כי אני לא-ישראלית.

תחרות התקרבנות למתקדמותים

אורטל בן דיין על תחרויות התקרבנות:

אורטל בן דיין (2014), "". העוקץ 10/7/2014, נדלה בו ביום

"לא ברור איך בתחרות הסבל שבחרה שרון לבנה לייצר בין תושבי השכונה הוותיקים לבין מבקשי המקלט, מצאה כי האחרונים סובלים יותר. אך מאחר שהיא בחרה לייצר היררכיה בזויה מן הסוג הזה, אשתף איתה לרגע פעולה: האם מבקש מקלט, גבר צעיר בן 20 שעובד לפרנסתו, סובל יותר מאשה שנמצאת במעגל הזנות (שאגב, חלק לא מבוטל מלקוחותיה הם מבקשי מקלט)? האם מבקש מקלט בעל עסק מצליח בנווה שאנן סובל יותר מאשה קשישה שחיה בגפה ומפחדת לצאת את ביתה בלילה כי נשדדה והוכתה מספר פעמים בעבר? האם גבר צעיר שעובד בקביעות במסעדה במרכז תל אביב, המקום בו לבנה מתגוררת, סובל יותר מאישה פיליפינית, אם חד-הורית שנתונה לאינספור הטרדות מיניות ובשל מעמדה הלא מוסדר אינה יכולה להיעזר ברשויות? האם מבקשי מקלט צעירים בסביבות גילאי 18-30, בריאים, עובדים ומעל ראשם קורת גג, סובלים יותר ממחוסרי הבית השכובים בכל פינת רחוב?"

איזה מהפיכה תהיה קודם? על תחרות התקרבנות ועל סדרי עדיפויות מהפכניים

התבוננות בשומרי הסף

לבחון האם אפשרי כבר לשים את כל המאמר, כי ציטטתי את האם-אמא שלו.

אמה גולדילוקס (2012), "טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 1/6/2012

"ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.

שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.

אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.

חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.

גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.

העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לא-אנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת על-ידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתי-נורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?

זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.

למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".

שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.

ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכו-פתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבאר-שבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.

להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.

אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?

הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחה… אף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.

אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.

אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתי- נורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאו-ליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית."

הזמנה לשכונה

ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. [...] אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.

הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.

אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.

רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.

אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה [...]"

מאיר עמור, "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"מה שקורה היום בשכונת התקווה הוא מה שנזרע בשכונת התקווה לפני 10 ו-20 ו-50 שנה. יש קשר עמוק בין הזנחה, עוני, קיפוח, חוסר מוצא וחוסר תקווה ובחירה פוליטית חסרת אחריות. זה נכון בכל העולם. זה נכון גם לישראל. אי אפשר לתקן מציאות חברתית באמצעות דיבורים חסרי תכלית. לפני כעשרים שנה היה פרוייקט שנקרא "קדמה" בתקווה. הוא ניזום על ידי המחשבה באירגון הל"ה והובא לידי ביצוע על ידי סמי שלום שטרית ואחרים/ת. את בית הספר התיכון "קדמה" סגרו. לפני "קדמה" עובדיה גולסטני אני ואחרים הקמנו את תנועת הנוער "שחר". היא נבלמה מטעם העירייה. לפני שלושים שנה הציע ידידי המנוח יוסף שילוח לצ'יץ להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה. צ'יץ זרק אותו מהמשרד. כאשר יבנו בית ספר לטיסה, יקימו תנועת נוער ויבנו בית ספר תיכון עיוני בשכונת התקווה לא יהיה סיכוי לבן-הארים ללבות שנאה. אבל בשביל זה צריך לדאוג שהמטוס לא יתרסק בשמיים. כי לאחר שהוא יתרסק אפילו אלוהים לא יכול להצלי אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה. "שמאל אשכנזי" או "שמאל מזרחי" תפסיקו את הדיון המטופש הזה. בית ספר, תנועת נוער, עבודה, תקווה לתקווה, מוצא מחוסר המוצא החברתי והכלכלי לא שטויות במיץ עגבניות על התנדבות ורצון טוב. אם אלה לא יקרו יהיו נאצים יהודים גם בשכונת התקווה וגם משכונת התקווה. למרות השם."

חררדו לייבנר, "מי שלא רוצה לא יבין", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"ספיר דורשת מפעילים ופעילות בעלי כוונות טובות קצת רפלקסיה לפני שבאים "לעשות טוב" במקום אחר ממקומם הגיאו-חברתי. הדגש הוא על בעלי כוונות טובות וכנות, לא על מחפשי אליבי/מיואשים/ציניקנים. והבקשה נכונה לכל הקשר, לא רק לגבי שכונות דרום ת"א. את או אתה רוצים להיות מעורבים בשינוי חברתי בסביבה שאיננה זו בה התפתחתם עם אנשים החווים מציאות שונה משלכם – מצוין, אבל בואו מתוך סולידריות, נכונות ללמוד ומתוך הבנה בסיסית של יחסי הגומלין החברתיים בין המקום שבו אתם באים למקום בו אתם מופיעים. זה א'-ב' של פעילות רצינית לשינוי חברתי ופוליטי. זו הדרך היחידה שבה אפשר לעבוד יחד ולחתור תחת ההפרדות בלי לשעתק את יחסי הכוח. וזה נכון לכל סוגי יחסי הכוח."

דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה

ראשית נפתח בהגדרת המושג "דומו".

יוסףה מקיטון2011, "מילולינות 3 – ד' זה דומו". בלי גאולה - פוליטיקה ללא אוטופיה (בלוג), 4/9/2011

"להתחיל את המילה הומו באות ד' נותן לה צליל טמבלי. קצת כמו להגיד אהבל. ה-ד' והחולם שבא אחריה הם מהמילה דומה. דומו הוא הומו (בהרחבה גם להט"ב אחר) שהפוליטיקה שלו מבוססת על דומות לנורמלי.

פוליטיקה שמבוססת על להיות דומה לנורמלי נשמעת ככה: "גם הומואים מתגיסים לקרבי" / "גם לסביות תורמות למאזן הדמוגרפי" / "אנחנו בדיוק כמוכם חוץ מהאופן בו אנחנו עושים סקס (או בוחרות פרטנרית)" / "השקל הורוד הוא כח קנייה חשוב" וכיוצא באלה. זו פוליטיקה שמשתיקה את הקהילות הלהט"ביות שמפריעות לדימוי הנורמלי: טרנסים וטרנסיות, ביסקסואליםות, אוחצ'ות, בוצ'ותים ועוד.

כשהמצאתי את המילה הזו בעלון שכתבתי לאחר הרצח בברנוער התכונתי לתאר אנשים עם פוליטיקה מסוימת, לא עם מראה מסוים. חשובה לי ההבחנה הזו כי מישהו יכולה להיות קויר בפוליטיקה שלה ועדיין לעבור כסטרייטית במראה, למשל. זה לא הופך אותה לדומואית. לעבור כסטרייט/ית זו לפעמים לא בחירה, אלא אילוץ, וגם כשזו בחירה, זו בחירה שהיא עדיין רק מאפין אחד במה שעשוי להיות פוליטיקה רחבה ומורכבת.

דומואים הם לרוב הומואים בעמדה של השפעה וכח. קשה לנהל פוליטיקה של דומות לנורמלי כשאת רחוקה מאד מהנורמלי. זה כמובן לא אומר שכל הומו בעמדה של השפעה וכח הוא דומו."

דן וג (2012), "למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית". הפרשדונה (בלוג), 30/6/2012

"תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים."

שלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011

"עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.

[...]

באחד המקומונים השבוע שטחו ממשיכי דרכנו את הקשיים המלווים את הפעילות הגאה בחדרה 2011. העירייה שלא תומכת, הנערים שמרביצים והנידוי ממרכז הצעירים העירוני.

פלאשבקים. חיים אביטן שהיה אז סגן ראש העיר ומאז הפך לראש העיר אמר עלינו אז שחדרה היא לא מקומנו ושכדאי שנעבור לתל אביב. סמי לוי, אז יו"ר ש"ס ולימים סגנו של אביטן, אמר שאנחנו חולים וסוטים. אברהם בלדב, מחזיק תיק החינוך דאז, דרש לזרוק אותנו מהעיר (ר' כאן). צחוק הגורל, מעל אביטן מרחפת עננת חשדות בפליליים והוא מבלה את ימיו בחקירות, לוי במעצר בית ונחשד באונס ובמעשים מגונים ובלדב הורשע במשפט פלילי וסיים את הקריירה הציבורית.

[...]

רגע השיא שלנו היה כשחבורת בריונים ובראשם אותו יו"ר ש"ס (ע"ע חשוד באונס) פרצו לסניף בו פעלנו, הכו אותנו ואיימו עלינו. ביניהם היה חבר מועצה חרדי שזמן לא רב לפני כן ניהל רומן עם אחד ממקימי הקבוצה הגאה. [...] את ההמולה שנוצרה פינו בסופו של דבר 30 שוטרים, לא פחות. חברת מועצה אחת, מורן שגב שמה, עמדה שם מחוץ לסניף וחסמה את המתפרעים בגופה. איימו עליה שיסגרו איתה חשבון בבחירות אבל זה לא הזיז לה. סגרו איתה חשבון. שנה אחרי הבחירות התוודה באוזניה אחד מפעילי ש"ס איך בזמן ספירת הקולות זרקו לפח את כל הפתקים שהיא קיבלה.

למחרת הגיע סמי לוי למנהלת המקומון שבו עבדתי ודרש את פיטוריי. הוא היה מפרסם גדול, אני עיתונאי קטן. רק התערבות אמיצה של העורכת מנעה את הפיטורים.

חדרה היא אותה חדרה. בעשור שחלף עברו עלינו יוסי וג'אגר, אביעד קיסוס, מהפכת האימוץ הגאה, ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ עוזי אבן והיציאה מהארון של כל זמר הומו וכל זמרת לסבית חוץ מאחת, טוב, חדרה זה מקום קשה. כל אלה דילגו על חדרה. מעוז הומופוביה פריפריאלי שלא מסוגל להרים את ראשו. יש אנשים טובים בחדרה. הכתבה במקומון זעזעה אותם. אחדים מהם ביקשו שאכתוב. שאתגייס לעזור לנוער ההומו לסבי שנמצא שם היום. ובכן, נוער הומו לסבי יקר, הנה העזרה היחידה שאני יכול להציע: תעזבו את חדרה. לכו לתל אביב. אתם לא חולים, העיר שלכם חולה."

רוני גרו, (2011) בתגובה לשלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011

"מי שיעבור לת"א מנקודת פתיחה שהיא עוד יחסית סבירה – עם איזשהו גב משפחתי או קהילתי, סביר להניח שיהנה בסופו של דבר מהמעבר לעיר הגדולה. אבל בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה מזעזעת על התופעה הקשה של זנות של נערים וטרנסג'נדריות באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – רובם ככולם נטשו את ביתם כי לא קיבלו את נטייתם המינית, והם ברחו לתל אביב, כן, הם ברחו – אבל הם הגיעו לבד, חסרי כל, בלי תמיכה או עזרה ובלי שיהיה מי שיפנה אותם לכיוון הנכון. וכיום הם עובדים בזנות. אז נכון, הם לא חולים, זו חדרה שחולה. אבל גם תל אביב חולה מאוד, רק שהחולי לפעמים נדמה כלא-קיים לנוכח הדברים הטובים והחיוביים שיש לעיר כן להציע.

לא כולם יכולים לעבור לתל אביב וליהנות מהחיים הטובים שיש לעיר להציע להם. לא כולם יודעים איך, לא כולם יודעים לאן. ובגלל שמעבר עיר יכול להיות הרסני באותה מידה כמו להישאר במקום שאינו מקבל את נטייתך כלל, צריך לעזור לנערים ונערות במצוקה גם במקומות מגוריהם, וגם כמובן להמשיך ולהילחם למען הכרה חברתית רחבה יותר בנטיות מיניות מגוונות. הלוואי עלינו בתקופת חיינו."

זרים בביתם - לשים שלם לגמרי לגבי פריוילגיות וריבוד בתוך הקהילה הגאה. http://meandiscourse.wordpress.com/2012/07/19/stragers-in-there-own-home/

דן וג (2013), "עיר של ערסים". הפרשדונה (בלוג), 23/2/2013

"הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..

השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש."

העגלה הריקה

הנאום של ח"כ רות קלדרון על היהדות החדשה ועל כך שהיא גאה בהקמת בינ"ה- בית מדרש חילוני.

אייל גרוס ממציא את השם לנאום הזה ומצטט

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים."

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל…. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

עופרי אילני (2013), "מתחברת לדרישתך, בנט" - עופרי אילני קורא בדרשה של רות קלדרון

"קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית."

מאיר בר מימון (2013), "מכתב לאחי" מתייחס לזה

תשב/י בצד ותשתוק/י

סיכון מצומצם לעוול כסוג של פריוילגיה

קרן (2012), "על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל". יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר (בלוג), 13/11/2012. נדלה בתאריך 11/3/2013

"דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה - כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס.

[...]

בקיצור, אם יתקבל החוק הזה, מין יהפוך להיות מסוכן באופן אינהרנטי עבור גברים; יהפוך לסוג של אינטרקציה שבה עלול בסיכוי סביר לקרות לגבר משהו לא הוגן, משהו ממש רע, גם אם הוא לא עשה רע לאף אחד.

כלומר, התוצאה של חוק קיצוני ולא הוגן כמו זה שהצעתי, תהיה לא יותר מאשר יצירת שוויון במצב הבסיסי שנמצאים בו נשים וגברים בסיטואציה מינית.

הו מאמא!

[...]

למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים? ממגוון סיבות פיזיות-תרבותיות הקשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הפוסטים המצויינים של דורה ושל רוני או להיעזר ברשימה הקצרה הבאה: ראשית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יכפה את עצמו עלייך פיזית, אולי אפילו בלי לשים לב שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא יכול לחשוב שאת בעצם רוצה את זה ורק עושה את עצמך או שזו זכותו אם עלית איתו הביתה. במקרה כזה, סביר שהחוק הישראלי, החברה הישראלית, ואולי גם את בעצמך תחשבו כמותו. שנית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר, בלי לכפות את עצמו עלייך פיזית, ייזום אקטים מיניים וינסה לשכנע אותך ואולי ללחוץ עלייך לבצע אותם למרות שאת לא מתלהבת מהם או מתנגדת אליהם. שלישית, בתור אישה, יש יותר סיכוי שגם את וגם הפרטנר שלך תאמינו שאת מחוייבת או אמורה להמשיך את המין עד שהפרטנר שלך יגמור, גם אם את כבר גמרת או שנמאס לך. רביעית, בתור אישה, את בסיכון הרבה יותר גדול שמין שאת עושה באי רצון, מתוך אמביוולנטיות או אחרי שנמאס לך יכאב לך פיזית. חמישית, בתור אישה, כשמין כואב לך, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתשכנעי את עצמך שהכאב הזה בעצם לא כל כך נורא ולא תפסיקי מיד, ואולי אפילו תתרגלי לעשות מין שכואב לך, מה גם שפועל כאן מנגנון היזון חוזר של הטראומה הגופנית. שישית, בתור אישה יש הרבה יותר סיכוי שהגבר יחשוב שלהכאיב לך קצת או לא לתת לך לזוז או להיות כוחני כלפייך בדרך אחרת זה סקסי בלי לברר קודם שגם את חושבת ככה. משחקי כוח כאלו יהיו לא רק יותר נפוצים אלא גם יותר מסוכנים וריאליסטיים ממשחקי כוח דומים כיוון ההפוך, כי הגבר הרי יותר חזק ממך פיזית. שביעית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יוכל לגרום לך בדיעבד להרגיש אשמה או מבוכה או השפלה על אקטים מיניים רגילים שעשיתם בהסכמה. שמינית, בתור אישה את מכירה מין מהקשרים אחרים גם בתור צורה של תוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפייך כשאת לגמרי לא מעוניינת בה, לא רק בתור משהו שאת עושה מרצונך. ולבסוף, בתור אישה יש סיכון הרבה יותר גדול שכבר חווית, בעקבות כל הסיבות שלעיל, טראומה מינית שתשפיע לרעה על המין שאת עושה עכשיו. "טראומה מינית" היא כמובן לא בהכרח תוצאה של אונס כהגדרתו המשפטית היום, והיא גם לא חייבת להיות שיבוש נפשי מוחלט מהסוג שגורם לך סיוטים בלילה או מונע ממך להנות ממין בעתיד. היא יכולה להיות פשוט זיכרון רע של הגופנפש, משהו שמשפיע לרעה על היכולת שלך לפעול ולהתבטא כמו שהיית רוצה, או לחוות את המין כמו שהיית רוצה.

[...]

[...] השאלה מה מוסרי יותר, שוויון מוחלט [של סיכון ב.א.] או מינימום מוחלט [של סיכון ב.א.], נראית לי משנית. חזקה פי מאה יותר משתיהן היא התביעה המוסרית לחלק את הסיכון כך שעבור אף אחד הוא לא יהיה גדול מדי מכדי לשאתו, לא גדול מספיק בשביל לשתק ולעוות את הנפש. לשם כך אנחנו צריכים להתעקש לחלק אותו מחדש בצורה הרבה יותר שווה – הן בחיים האישיים שלנו והן בזירות חברתיות ומשפטיות – גם בין נשים וגברים, גם בין מזרחים ואשכנזים וגם בין יהודים ופלסטינים."

רשימת הפריוילגיות הסטרייטיות http://parshedona.wordpress.com/2012/08/21/רשימת-הפריוולגיות-הסטרייטיות רשימת הפריוילגיות הגבריות http://bidyke.wordpress.com/2011/07/26/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של-3/ הסגברה http://bidyke.wordpress.com/2011/07/22/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של/ המהפיכה לא תהיה מנומסת אלא אתית. כי נחמדות זה מוגדר ע"י המעמד הפריוילגי. http://www.gendersite.org.il/2012/05/06/המהפכה-לא-תהיה-מנומסת-הסוגיה-של-נחמדות/

דיכוי. זו מערכת חד סטרית. כשבעל/ת פריווילגיה מתבטא/ת בצורה שמחזקת את יחסי הכוחות, כלומר, מדגישה את הפער בין הפריווילגי/ת לבין המנוחשל, זהו דיכוי. כשחסר/ת פריווילגיה מאירה על יחסי הכוחות בינה/ו לבין בעל/ת פריווילגיה, זהו איננו דיכוי. אולי זה פוגעני ואולי זה לא נחמד, אבל זה לא דיכוי.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012

"המילה דיכוי מתייחסת ליחסי כוח מבניים שפועלים כנגד קבוצות מוחלשות ומאפשרים פריווילגיות לקבוצות דומיננטיות. דיכוי, בין היתר, מתייחס לחסימה מבנית ממוקדי כח, ניצול כלכלי, חשיפה לאלימות (על צורותיה – סימבולית ופיזית) ואפליה. מבני הכוח הדכאניים פועלים דרך הממשלה, בתי הספר, הצבא, בתי הכלא, התקשורת וכל המוסדות הקשורים. אוכלוסיות מדוכאות הן אוכלוסיות שהיחס הציבורי כלפיהן הוא יחס עוין, שהתקשורת ומערכות החינוך מסמנות באופנים שליליים או סטריאוטיפים (או מוחקות את קיומן), שהממשלה מקפחת באופן פעיל (באמצעות תקציבים ומדיניות), ושפועלת עליהן אלימות מבנית-ממסדית. כלומר, מדובר באפליה מערכתית ושיטתית. ברוב המקרים, גם יש היסטוריה ארוכה לפרקטיקות האלה.

יחס עוין והתבטאויות פוגעניות הן חלק מדיכוי, אבל לא מגדירות אותו. כיוון שא/נשים עם פריווילגיות לא חווים את הדיכוי שאותן חוות קבוצות אחרות, בהרבה מאוד מקרים, חל בלבול בין "דיכוי" לבין "יחס עוין" או "התבטאויות פוגעניות". בפשטות: א/נשים מניחים שאם אמרת משהו לא נחמד עליהן/ם (למשל: "את/ה צריכ/ה להכיר בפריווילגיות שלך"), הרי שזהו דיכוי.

לא כך הוא. למשל, כאשר גבר קורא לאישה "כלבה", הוא מהדהד תרבות פטריארכלית שלמה שבה נשים אמורות לשתוק ולחייך, ואילו נשים אסרטיביות עם דיעה משלהן נתפשות כמי שיש לרסנן. הוא גם מהדהד תרבות שבה הדיכוי של נשים ובעלי/ות חיים משמשים כחיזוקים הדדיים אחד לשני, כך שהשוואה של אישה לבעלת חיים נחשבת למשפילה. לעומת זאת, כאשר אישה קוראת לגבר "מסגביר" או (רחמנא ליצלן) "גבר סטרייט אשכנזי", היא אינה מהדהדת תרבות שלמה של דיכוי סקסיסטי נגד גברים. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך" בקהילתה – היא מעלה את יחסי הכוחות על פני השטח ומתנגדת לסקסיזם ולפטריארכיה. למה? כי להגיד משהו "פוגעני" (כלומר, שפוגע בשומעיו) כאשר אין דיכוי מבני זה לא דיכוי.

[ההדגשה במקור]

בואו נחזור על זה רגע: האם ניתן לראות דיכוי בגזענות-הפוכה, כלומר, גזענות שמעלה האוכלוסיה המדוכאת כלפי האוכלוסיה הפריווילגית? טוענת שירי אייזנר שזה דבר כמעט בלתי אפשרי. שהרי הגזענות נובעת בדיוק מהמקום הפריווילגי, מהדיכוי המבני שיש כלפי האכולוסיה המוחלשת. כדי להדגים את האירוניה בטענה שגזענות-הפוכה מייצרת "פגיעה סימטרית" לזו של גזענות, מעלה שירי ניסוי היפוטתי (בהשראת איי.די סונג ומיה מקנזי):

שירי אייזנר (2012), "כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 19/7/2012

1. יבאי אותם ככח עבודה זול.
2. עשי עליהם ניסויים בבני אדם.
3. חטפי את ילדיהם.
4. מחקי את תרבותם והפכי אותה לנחותה.
5. הסלילי אותם למקצועות "נמוכים".
6. שלמי להם פחות על עבודה שווה.
7. יצגי אותם באופן שלילי בתקשורת או במדיה.
8. בססי את סטנדרט היופי על עצמך בלבד.
9. השתיקי את מאבקם נגד הגזענות המזרחית."

שואל חגי, האם יש לקבל את הקריאה הזו להשתקת הקול הפריווילגי מול הקול המוחלש? האין השתיקה הזו מרדדת את השיח? מובילה לשתיקה במקומות שיש לצעוק בהם?

חגי (2012), "על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 22/11/2012

"אחרי שנים של דיכוי, הגיעה העת שאשכנזים יסתמו את הפה ויקבלו בהכנעה כל סטראוטיפ פוגעני ומשפיל ככל שיהיה ביחס אליהם [...] המהלך הזה לא מוגבל לשיח המזרחי בלבד, יותר מידי הטרוסקסואליים מסבירים שלמדו לשתוק בהקשרים להט"בים, גברים "פמניסטים" למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לנשים, יהודים למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לערבים ועוד ועוד.

אשכנזים תומכים בהשתקה של אשכנזים בשם עקרון של חלוקה באלימות? הטרואים מסבירים ללהט"בים שהם שותקים בשביל שנוכל להשמיע את קולנו? גברים צריכים לשתוק כשמדובר בנשים? ליהודים אין מה להגיד בנוגע לערבים?

[...] המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן).

כמובן, השימוש בזכות לאלימות הדדית יכול להיעשות גם בהקשר המדיני. למעשה, הטענה של יותר מידי ישראלים, בהפשטה, היא שהעם היהודי סבל מספיק. שאין כל מקום לביקורת על האלימות שמפעילה ישראל, נוכח האלימות שהופעלה כלפי יהודים עד להקמת מדינת ישראל. זאת הטענה למשל שהושמעה כנגד גינטר גראס כשביקר את הסיוע הגרמני לפרויקט הגרעין הישראלי. בין אם מסכימים עם ביקורתו ובין אם לאו, הניסיון להשתיק אותו בשם העוול ההיסטורי הוא ניסיון מקומם. גרמנים שנרתמים לטענה בדבר העדר הזכות של גרמנים למתוח ביקורת על ישראל לא מטילים שום סיכון על עצמם, אלא על אחרים.

כמענה לכך, מדייקת שירי אייזנר ואומרת, דבר/י חופשי. כאמור, מיותר ומתנשא ללמד את המוחלש/ת על יחסי הכוחות שהוא חווה, ואין טעם לטעון שהמחולש/ת מייצר דיכוי כלפי הפריווילגי/ת. כשאת/ה מדבר עם מי שיש לך פריוילגיה מולו/ה, קודם תשתוק/י ותקשיב/י, ואז היה/י בת/ן ברית.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012

"אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית."

טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני

עם השיר

התראיינתי אצל רינו צרור הבוקר. יצא לי לשמוע קצת רדיו לפני שעליתי לשידור, וקצת התעצבנתי.

שני אייטמים לפני עלתה רות קלדרון, שסיפרה על בית המדרש שהיא מקימה בכנסת, שבו היא הולכת ללמד שיעור על "איך חברי הכנסת צריכים להסתדר אחד עם השני". הראיון היה על שום נאומה המרגש של הפרופסור שבו סיפרה לעם ישראל שוב את הסיפור על אותם פליטים יהודים מאירופה שעולים לארץ ישראל ואיך הם מקימים כאן חברת מופת וכו' וכו' וההמשך כבר ידוע ומוכר לנו מגן ילדים. לפני שנשברתי, אני זוכר אותה אומרת משהו על זה שהבעיה בחינוך שהיא קיבלה זה שלא הייתה בו יהדות, גמרא ומשנה וכו'. הפרופסור מתעסקת ב"זהות יהודית" ובתכנים של מערכת החינוך, ולמשל לא מפריע לה שיש התאמה כמעט מלאה בין חוסר נראות במערכת החינוך (למשל בשיעורי היסטוריה וספרות) לבין *מעמד כלכלי* וייצוג במוקדי כוח? נראה לה מקרי ש- 99% מהילדים העניים במדינה הם מזרחים/ערבים/מהגרים ושבמקרה הם גם לא מקבלים שום ביטוי במערכת החינוך, ובפרט בכל התכנים של "זהות יהודית"??? שיח התרבויות לא יכול להיות מנותק מהמצב החברתי, כלכלי ומיחסי הכוח במדינה. אחרת הוא הופך לקריקטורה ולעוד שיטה לחזק את הזהות ההגמונית. והכל במילים יפות שכולם אוהבים לשמוע ולשתף בפייסבוק.

היא לוקחת את שיח הזהויות למקום של פולקלור. סליחה, אבל של אשכנזים בורגנים שבתור חוג בשעות הפנאי הולכים ללמוד את "תנורו של עכנאי" ועוד מצפים שהמדינה תממן להם את זה. או אירגונים כמו "בינה" שבאים להציל את אנשי המערות בדרום תל אביב ועל הדרך משתלטים להם על מבנים. העיקר שהם מלמדים אותם איך אמורים ללמוד תורה.

הרטוריקה שלה היא של שיוויון ופלורליזם, אבל בפועל הגופים האלה הם הגופים הכי מדירים והכי לבנים שיש. חוץ ממעט ג'קי לוי כאלה שהם שם על תקן "מספרי סיפורים" אקזוטיים, לא תמצאו שם כמעט מזרחים/אתיופים ובטח שלא ערבים (להם אין בכלל כניסה למקומות המתקדמים הללו). היא וכל המפלגה שלה מדברים על "שיוויון בנטל", מה עם שיוויון בנטל העוני? יש לך מושג כמה ילדים חרדים רעבים שחיים 6 בחדר יש? אבל לא, חשוב שהמדינה תממן את הבתי מדרש החילוניים, כמו שהיא מממנת את האופרה והפילהרמונית (מעל 90% מתקציבי התרבות של מדינת ישראל הולכים למימון מוסדות תרבות מערביים. נתון ממחקר שיצא הבוקר של יפעת ביטון). והיא גם מטעה, כי הגופים של היהדות החילונית המתקדמת והנאורה הזאת, ממומנים *בטירוף* על ידי קרנות של מולטי מיליונרים. בזמן הזה, אירגונים שפועלים בשכונות מקוששים גרושים ועובדים בהתנדבות גמורה. ככה, עם רטוריקה יפה היא אומרת "לא יתכן שהישיבות יקבלו כסף ואנחנו נהיה בעוני. כל 100 מקומות הלימוד החילונים והפלורליסטים בארץ שורדים בקושי." ממש רחמנות. ואנשים טובים נופלים ברשת בקלות כי היא נחמדה ומדברת יפה על זהות ותרבות.

אחרי זה היא הזכירה כמה מהשמות של מחדשי היהדות הגדולים, את הפרופסורים הרטמן והלברטל, שהקימו בתי מדרש חילוניים. מזכיר לי את מחדשי הפיוט הגדולים של הדורות האחרונים, ערן צור ומאיר בנאי (וכבוד ארבעתם במקומם מונח, זה לא הנושא). ככה בדיוק מוחקים מהשיח הציבורי את התרבות בפריפריה שוב ושוב ושוב.

אחרי שקלדרון ירדה מהשידור, עלתה גברת תורג'מן, סייעת גננת מאשדוד (כמו שסבתא שלי הייתה), שמספרת על שכר של 4500 ש"ח בחודש שהיא נאבקת לשפר כרגע. אחריה עלה איזה ראש ענף בהסתדרות ואמר שהיא סתם מתלוננת כי הם בדיוק קיבלו העלאה (של 250 ש"ח). ואז נזכרתי בשיר הזה ואיתו אסיים את הכעס שלי להיום:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני

רגב קונטס (2013), "אלה צרות של עשירים ואני - עני". פוסט עם תמונה בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"הנה למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל וגיוס בחורי הישיבות: פשוט. אלו צרות של עשירים. אלה צרות של עשירים ואני - עני. תגידו - אתה טועה, זה גם הצרות של העניים, אתה פשוט לא תופש איזה נזק זה יעשה למדינה אם הם לא יתגייסו עכשיו, הרי בעוד עשר, עשרים שנה.... "רגע", אפסיק אתכם בנקודה הזאת, "עשר עשרים שנה? אלו מילים של עשירים. רק אנשים עשירים יכולים לחשוב כל כך רחוק. על אנשים עניים אומרים: "הוא חי כמו כלב". עשירים וגם סתם אמידים, עלולים לחשוב שמדובר בעלבון, אבל עבורנו? אנחנו יודעים שזה זה פשוט נכון. ולא מהטעמים שאתם חושבים. כי אנשים שהפכו לעניים יודעים שהדבר הראשון שאובד כשאתה נהיה עני הוא... העתיד. כמו אצל כלבים. כלבים לא חושבים על מחר, ולא מתגעגעים לאתמול, הם פשוט חיים בהווה, הראש מורכן, הרגליים מתרוצצות על המדרכה, והאף מרחרח, מחפש בכל כתם מסריח, גוש או נייר את הארוחה הבאה. וככה בדיוק גם אצלנו - אנחנו לא מסוגלים בכלל, פיסית, לחשוב על מושגים משונים כמו "עוד עשר, עשרים שנה", אנחנו חושבים – "מה אוכל היום?", "האם יצא לי כסף מהכספומט? ואם לא יצא, איך אגיע מחר לעבודה ? הרי מההוא כבר לקחתי, ומשם כבר ביקשתי, והצ'ק של אחת משלוש העבודות שאני עובד בהן, יכנס לכל המוקדם רק מחרתיים, ורק שלא יכנס עוד שבועיים, כי בתחילת שבוע הבא, אני כבר צריך לשלם שכר דירה".

"אז הנה, בפשטות , למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל, וגיוס בחורי הישיבות ואפילו שזה כנראה חשוב, אפילו שאומרים שמדובר כאן בכור ההיתוך, באפשרות לרכוש השכלה למבוגרים, ומשהו עם לימודי ליב"ה, ובכלל – למה שרק אנחנו נעשה צבא? אבל מה אני אעשה? כל זה באמת יפה, רק למי שמסוגל להרים את העיניים מהכתמים במדרכה, ולהישיר מבט אל עבר הדרך המתפתלת אל העתיד, ולא להיות תשוש מרוב חרדה מפני האפשרות, שהפעם באמת לא תצליח להשיג את הארוחה הבאה"

אוריפורת

http://www.facebook.com/uripirat/posts/10151710879123696?comment_id=30438349&notif_t=like

מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013)

יוס ברוך מפנה לנאום של יהודה אלוש בכנס בארשבע של שתיל, אפריל 2012: "מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף.

9 חודשים לפני הבחירות, צפיתי בכנס של שתי"ל ביהודה אלוש מבאר שבע מדבר דברי חכמה. יהודה ניסח בדיוק רב מחשבות לא ברורות ולא ממוקדות שהערבבו אצלי בראש, בקשר למחאה החברתית, לייצוג שלה בתקשורת ההמונים ולתוצרים הפוליטיים שלה. 9 חודשים לפני, יש בנאום הזה את כל הסיבות לכשלונו של מחנה השמאל הסוציאל דמוקרטי, ולהצלחתו של "הכח החדש" לכאורה של יאיר לפיד.

אם אתם שמאלנים אשכנזים החפצים בשינוי, הטו אוזן.

ואשכנזים מסגבירים

הרב בני גולדה פרל, ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן, חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח והוועד המנהל של מדרשת אדם לחינוך דמוקרטי, מסביר למזרחים איך להבדיל בין הבהמיות הערסית הרגילה שמאפיינת אותם לתרבות מזרחית אותנטית ונשגבת.

בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012

עבר לכאן.

ברק סגל

ברק סגל לא מצליח למה אנחנו נופלים להפרד ומשול הזה: "Barak Levi Segal פלאשבק מהילדות בעקבות המשפט האחרון שלך (ולא רק שלך):

הייתי מרבה להסתובב ברחובות, בעיקר במגרשי כדורגל. בכל העיר. גם לא מעט בדרום תל אביב, יפו ואזור. אבל בחולון אין מגרש שלא שיחקתי והכרתי בדיוק את האופי של המגרש - יש קטנים וצריך יותר טכניקה מכושר, ויש כאלה שהרצפה חלקה והברכיים משתפשפות. לגאולים הייתי הולך עם שלומי ושי סמורי ושם ידוע שאפשר לעשות תרגיל ולבעוט על הגדר והכדור יחזור אליך. ויש את האפס ההוא שתמיד מגיע וכולנו יודעים שבסוף יהיה מכות. ויש את 'החברים' מהתבור – הבית ספר שצמוד לבית. שם אני משחק רוב הזמן. עם הגדולים אבל. ממש גדולים. 3 שנים לפחות גדולים.

כשאני נער בחטיבה. אני משחק כדורגל בצפרירים כבר כמה שנים טובות. קפטן של הקבוצה אפילו. מספרים שהייתי בלם ממש טוב לגילי. גם הייתי גדול לגילי, ופייטר פייטר. אצלי אם מישהו היה עובר אותי ולוקח לי את הכבוד, הייתי לוקח לו את הרגל.

היה את איציק שתמיד לקח אותי לשחק איתו. הוא היה הכי טוב. יותר משנסי, בנבנישתי, יוחנן, סמיר... באמת הכי טוב. כולם היו שחקנים בקבוצות מכובדות. ממכבי דרך הפועל ובני יהודה. אבל איציק... הכי טוב. ואני תמיד איתו. ביחד זה היה תענוג. מה יכול ילד קטן שחולם להיות ארמלי יותר מאשר לשחק עם הכי טוב ועוד מהגדולים. היינו משחקים אולי 5 פעמים בשבוע, כשכולם בצד מסתכלים שאני משחק עם הגדולים. ולנצח. ולהבקיע גולים כי איציק מכין לי בשביל הצחוקים ולעשות הגנה יותר טוב מכולם. בלם הייתי. בלם זה בלי קרדיט – עבודה שחורה. אבל איציק יודע שהוא צריך אותי בשביל שהוא ינצח בשביל הקבוצה כי אני את הלב מוכן לשפוך על המגרש.

אבל מכול הדברים הטובים אני זוכר אולי יותר מהכול כאב. לא שמחה. כאב.

כשהייתי מעז לעבור אותם – היו צועקים עלי שאני אשכנזי מסריח. ואם לאחד מהם היה בעיות בבית באותו היום - אני האשכנזי שאחראי לזה והייתי מגלה את זה על המגרש. וכשהייתי מפיל אותם על הרצפה כשלא עברו אותי – אז אם איציק לא היה מגן עלי (או כל אחד שעבר עליו יום טוב של אבירות) הייתי עושה שעת כושר של 5 דק' כדי שגבר מבוגר ממני ב- 3 שנים יפסיק לרדוף אחריי בשביל להרביץ לי. כי מילא שאני צעיר ונפל בגללי. אבל אשכנזי??!?!

פעם אחת הרוש שחזר בתשובה ניסה לירוק עלי. ממש מול כולם. הסתובב, אמר משהו, ופשוט ירק. למזלי לא פגע. אבל זה לא משנה. זה פגע.

והאמת שכל כך אהבתי לשחק כדורגל, במיוחד עם הגדולים. לפעמים אפילו היה נדמה לי שאני אחד מהחבר'ה. ובכלל, לא הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי. לשמחתי היה לי קצת שכל להבין עם הזמן שלכולם גוון אחר משלי. אבא עבד כל היום והתקדם בעור שיניו אבל ההורים של החברים לקבוצה לא. היה להם מקצועות צווארון כחול ופחות אמצעים. עוד אז הבנתי שיש קשר. וכמה שהייתי גאה באבא כשהוא סיפר לי סוד שאסור לספר בשום מחיר. שהוא יעזור לאבי לשלם על כרטיס הטיסה לטורניר שנסענו בספרד כדי שלא יישאר בארץ. לאבא יש בעיה של עיוורון צבעים – עד היום הוא לא מבין מה זה אשכנזים ומזרחים (אבל חרדים מול חילונים מבין גם מבין לצערי).

אצלנו בקבוצה כילדים ונערים לא הייתי אשכנזי. הייתי 'סגל'. בלם חומה. מתאבד על המגרש והולך ראש בראש אם מישהו מהיריב היה נטפל בכוחניות לקטנים שבקבוצה. היינו קבוצה. אפילו טובה. ניצחנו קבוצות גדולות מאיתנו (היה לנו מאמן גאון ייאמר לזכותו - שלמה ניניו) ובכלל לא הבנו מה זה אשכנזי ומזרחי. ההורים של השחקנים עם זאת (ברובם מזרחים) ידעו גם ידעו.

מצטער שאני לוקח את זה אישית בתגובה. בעיקרון אני יודע שאסור לעשות את זה כי המקרה פרטי לא מסמן תמיד על הכללי. אבל כנראה שכשהעצבים עולים קצת (באמת שקצת) אז הרגש משתלט והופך את העיקרון לאישי.

1. הקרן לא נתנה לי שקל בתקופת רוטשילד. לא לי ולא לשאר חבריי. היחידים שהבנתי בדיעבד שנתנה זה בקרית שמונה לאוהלים. בפעם היחידה שישבתי עם מישהו מטעמם (הרבה אחרי רוטשילד, תקופת הלא נחמדים), הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע שאין לי כוח אליו. ויש לי עיניים כחולות. להזכירך.

2. אני מתנצל שלא פיצצו אותנו בשנה האחרונה מספיק כמו שפיצצו את הפנתרים. לא ידעתי בכלל שזאת תחרות. עם זאת, מכל הדיבורים והמיני מעצרי ראווה של כל הגיבורים שהכרתי בשנה וקצת האחרונים (מה אני אעשה, סחבק חדש בעסק ולא 40 שנה), כותב שורות אלה בילה כנראה הכי הרבה זמן במעצר (מגרש הרוסים לכמה ימים) ומתוך 2 תיקים אחד במחוזי. רומני אנוכי יוס. עם עיניים כחולות.

3. לא רק האשכנזים צריכים להטות אוזן, גם המזרחים צריכים. כי כמה שבדקתי לאחרונה המזרחים (כמו האשכנזים) לא מוכנים להודות בשיח המזרחי-אשכנזי, ביחסי כוחות, הגמוניה.... תודעה כוזבת היא לכולנו. אין לה הבדלה של מין וגזע.

4. אני ידוע שאסור לי להיות הקורבן. וגם אסור לי להוביל שום דבר כי אני ההגמוניה. וגם אסור לי להעלים עין ממאבק שמתרחש כי אז אני אטום ואדיש – מלכוד 22. אבל אם יש דבר אחד שעולה לי לא מעט מהשיח שלך ושל עוד כמה 'חברים' למאבק זה הילדות שלי עם 'החברים' שלי לכדורגל – גזענות נגדית כנגד השותפים במקום מול האחראים האמיתיים.

חביבי (מותר לי להגיד חביבי או שזה התנשאות?), לא מנצחים גזענות בגזענות. כמו שלא מנצחים מלחמה במלחמה.

יש אליטה אחת (עולמית וישראלית) שאחראית על הדיכוי והאפליה. שם לא מעניין אותם מוצא גזע ומין. שם ערבים ויהודים ונוצרים ובוסנים ואיראניים מתחברים יפה מאוד – קוראים לזה בעלי כוח ובעלי הון. אם הם מסוגלים להבין את זה. הגיע הזמן שגם אתה. אני לא האויב שלך יוס. אבל אל תצפה שתמשיך ככה לרדת עלי ואתחנן לעוד. גם לי - אשכנזי, רומני, עיניים כחולות, יש רגשות, ואני לא אשחק 7 שנים ביחד וכל פעם שתתעצבן תוציא את זה עלי.

והכי חשוב לדעתי, כמו שאני כבר לא מבין מה זה שמאל-ימין, אני כבר מתקשה להבין מה זה אשכנזי-מזרחי. עד כמה שנאי יודע כל החברים והחברות המזרחים והאשכנזים שלי נולדו פה. בארץ ישראל."

ויוס עונה לו: "ef Baruch אי אפשר למחוק את שיח הזהויות על ידי השיח המעמדי. זהו דיכוי לא פחות חמור מהדיכוי הכלכלי. אני מצטער לשמוע על חוויות הרדיפה שעברת כנער, בטוח שלא הגיע לך. עכשיו אנסה לענות ולשאול כמה שאלות ישירות, ואני מצפה לתשובות ישירות. 1. כסף. האם אלדד יניב שילם לדפני ליף? האם הוא נתן לך כסף בזמן מחאת קיץ 2011? מי בדיוק שלח את סתיו שפיר לחלוב את האמריקאים? מי נתן שם חסות והכוונה? הקרן? JSTREET? 2. מכות ומעצרים. ברמה האישית לא נעצרתי מעולם. המשטרה נהגה בקיץ הראשון ברכות עם המפגינים, מכיוון שזו היתה מחאה שזוהתה כלבנה. בקיץ השני היד הוכבדה, בד בבד עם חשיפתן של דמויות מזרחיות. האם זה מקרי? אני מסופק. יש לי תחושה שרצו לצייר את המחאה כאלימה. ברמה האישית, בתור לוחם בצה"ל, יש לי כבוד בסיסי כלפי לובשי המדים - ההתגרות בהם נראית לי ילדותית ומיותרת, ממילא, הם לא האויב. הם בסך הכל אנשים שהולכים להתפרנס בחרא עבודה עם חרא אוכלוסיה וחרא תנאים. 3. יש דרך ארוכה לפני שני הצדדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, עד שנגיע לעמק השווה מבחינת השיח. אי אפשר לפסול גזענות ואפליה קיימת על סמך אפליה אחרת. זה שהיו רעים אליך כי היית ילד אשכנזי זו בעיה, ומקורות התסכול והאלימות ההם כנראה נבעו מהרבה אלימות ורוע שהופנתה כלפי אלה ששיחקו איתך. אני לא מצדיק את זה, זה פסול וזה פסול, ואין הצדקה לא לגזענות בכיוון האחד ולא לזו בכיוון השני. 4. כולנו קורבנות בדרך זו או אחרת. אף אחד לא שולל ממך את הזכות להנהיג. עם זאת, חבורת השמנת של רוטשילד היתה חבורה חסרת מנהיגות, יצירי טיפוח של עיתונאים ילדותיים, שלא היה להם שכל לנצל את הפוטנציאל הפוליטי האדיר לשינוי ואת ההזדמנות החד פעמית שניתנה בידם. הפוליטיקה הבזויה שהחבורה הזאת הפגינה לאורך כל המחאה ההיא ובזמן שעבר מאז, היא התנהלות הגמונית וכוחנית קלאסית, שיטות של ניצול בני אדם שלא היו מביישות תאגידים כמו מקדונלדז או מיקרוסופט. ההתנהלות סביב אסיפת נציגי המאהלים, עשרת הנציגים וכל הג'אז הזה היו מהלכים פוליטיים שראויים לחונטה צבאית במדינת עולם שלישית, חונטה שמשתלטת על משאב ולא מוכנה לשחרר כי הוא שלה בדין, בזכות החזקה הלבנה שתפשה על הדימוי הציבורי. זה בדיוק חוסר מנהיגות, זו בדיוק הסיבה שרוב האנשים שם נשארו רק עם חבורה מצומצמת של פתיים חדשים שמוכנים לעבוד איתם, וגם זה רק עד שהפתיים פותחים את עיניהם ומבינים עם מי יש להם עסק. בענין הזה, אני לא מכליל אותך. אני זוכר שפגשתי אותך בפעם הראשונה במפגש עם דני האדום ודברת לענין על השכונות. ברמה האישית לא ענין אותי להגיע לא לאשדוד ולא לשום פוליטיקה ארצית, אבל שלחנו שליחים נאמנים מהצפון והבנו שמנהיגות או שותפים אין שם. בגלל זה בנינו את החזית הצפונית. 5. אם אתה מתקשה להבין מה זה מזרחים אשכנזים, אז יש לך הרבה שיעורי בית לעשות. הדבר הראשון הוא להבין למשל שיהודה אלוש כאן לא תוקף אותך, את ברק, באופן אישי. הוא תוקף הגמוניה לבנה שרוצה לנצל שחורים. הוא מדבר על הבדלי התרבות בין נפנופי הידיים דמיקולו שהביאו מאיזה פאקינג גרמניה (משם זה הגיע לספרד), במקום שבו ראוי לשרוף יאכטות ולפזר מסמרים בכפר שמריהו, אפילו שההורים של דפני גרים שם. 6. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל להקשיב. בפרט ליהודה, שהוא הכי מהצד "שלנו" שיש. הוא שותף שלך, בחפירות, בקו הראשון של המאבק. הוא אח שלנו, ולא אח לניצול כמו אצל בגין, אלא אח אח, שיש המון מה ללמוד ממנו כי הוא מנוסה ויש לו פרספקטיבה חבל"ז, ואח שפיטרו אותו מהעבודה כי הוא היה בועד העובדים. מי פיטרו? השליחים של הסתדרות העובדים האשכנזים דור אלף, אלה שמנעו מאנשי כח לעובדים לעלות על במות המחאה בתל אביב בקיץ 2011-2, אלה הזונות הגדולות של מפלגת העבודה. 7. אני חייב ללכת לגהץ מכנסיים כי עוד 20 דקות אוספים אותי לחתונה של חבר מהחזית החיפאית, שיהיו בה נראה לי רבים וטובים מהאדומים הצפוניים באחוות בלמים, ברעות מהפכנים, ובאהבת אמת. אחיך הזקן יוס 19 hours ago · Unlike · 4

Pazit Adani מפנה את ברק לנאום של ברק אובמה: "ברק יקר, התגובה שלך חשובה ומעל הכל כנה ומרגשת. הנה ההשראה עבורי לנאומים שלא מתעלמים ממעמד וגזע, ושבהם הפרטיקולרי לא סותר את האוניברסלי. יש נואמים כאלו בישראל? או נואמות? Yosef Baruch"

אבידאבוש מזמין לדיון נוסף בנושא

המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת

תהל פרוש (2013), "השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור - על צנזורה של השירה". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 10/3/2013, נדלה בו ביום

"המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם.

[...]

[...] שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי.

[...]

[...] מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש."

תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power)

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152206760921380&set=gm.501803749930891&type=1 המדריך למתלוננת הטובה לינוי בר גפן

http://www.facebook.com/events/217447535062739/permalink/217683468372479/

כתבה מצוינת המסבירה היטב מהי תרבות אונס, סוקרת את האירועים האחרונים, ומבהירה את הקשר לקפיטליזם.

• סקר על תרבות אונס מ-1988 https://www.facebook.com/boingboing/photos/a.10151640159521179.1073741825.27479046178/10151933644591179/?type=1
• ביקורת עמיתים על הסקר http://imgur.com/jC60m8B

אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming)

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. סנגינטי עצמו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של תרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

ב-3 באפריל אותה שנה התכנסו כ-3,000 מפגינות ומפגינים בקווינס פארק וצעדו לעבר משטרת טורונטו. אף שהמפגינות נתבקשו להתלבש בבגדים שהן לובשות בחיי היומיום, כדי לסמל את העובדה שנשים מותקפות מינית באופן יומיומי, רבות מהן בחרו להתלבש באופן פרובוקטיבי. בחודשים שלאחר מכן נערכו צעדות דומות בערים שונות ברחבי העולם, בין היתר בקנדה, ארצות הברית, ברזיל, בריטניה, דרום אפריקה, סינגפור ושבדיה, וב-2012 התקיימו צעדות כאלה גם בישראל - בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. (מקור: הערך "צעדת השרמוטות" בויקיפדיה. נדלה בתאריך 7/3/3013)

כשנה לאחר מכן, מתפרסם אירוע ברשת החברתית תחת הכותרת "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", כאשר כותרת המשנה שלו היא:

"לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", אירוע פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"*הצעדה היא חלק מתנועת ה-SlutWalk העולמית, ובסולידריות עם התנועות ההמוניות בהודו ובנפאל

לא משנה איך אנחנו מתלבשות, מתנהגות ומדברות, לא משנה כמה אנחנו שותות - אנחנו לא אשמות!

ב-5.4, בשעה 12:00, נתכנס בכיכר רבין לצעדה נגד תרבות האונס!"

מייד ניצת דיון בנושא שם האירוע, אשר כאמור נמנע מציון כל קשר למילה "שרמוטה", שהיא, כאמור, בשורש המחאה החברתית הזו. טוענת אחת מהשותפות להפקת האירוע, נטע מוסט:

נטע מוסט (2013), תגובה בדיון באירוע פייסבוק "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", 7/3/2013, נדלה באותו היום

"כחלק מהפקת הלקחים של שנה שעברה, הרגשנו שהשם צעדת השרמוטות עשוי לנכר ולא בהכרח ליצור גשר לנשים שלא מכירות את התנועה העולמית"

אביטל חדוה אשל (שם) עונה לה בטיעון חד: חוסר יכולת להביע סולידאריות עם 'שרמוטות' הוא הוא חוסר הקבלה החברתית של 'שרמוטות'. כלומר, אם אינני מסוגלת לצעוד עם שרמוטות, אני למעשה בעד שהן, השרמוטות, צריכות להתבייש בדרך ההתנהגות ו/או הלבוש שלהן.

" אני לא מבינה איך בקלות ניתן ליצור סולידריות בקרב נשים להמון אוכלוסיות שונות ובמקביל להמנע מסולידריות לאוכלוסיות אחרות, בין היתר להימנע מסולידריות עם ׳שרמוטות׳. ש׳חס וחלילה לא יחשבו שאני כזו׳ או ׳שלא תחשובנה השרמוטות שמקובל עלי שהן מתלבשות ככה׳.

כמי שמגיל 12 נקראה ׳שרמוטה׳ באופן קבוע על סמך זה שהותקפתי מינית על ידי בני שכבתי, וחוותה על בשרה את ׳בריחת החברות׳ כדי שחס וחלילה השם לא ידבק בהן, מכבסת המילים הזו ממש מציגה בפני שב23 שנים הללו מאז לא השתנה דבר. שעדיין יש נשים שלא נוח להן להביע סולידריות אלייך אם את ׳שרמוטה׳ ואם הן נוהגות כך אז הן חלק מהבעיה שגורמת לאירוע הזה להתקיים, התגמשות איתן זה לא הפיתרון אלא הנצחת הבעיה.

שתתבוננה בעצמן ותתמודדנה עם המקום הזה בהן שמפחד מ׳שרמוטיות׳ אם הן כל כך למען הפסקת האלימות כנגד כלל הנשים ללא קשר לאיזו תוית יש על אותן נשים ומה הן לובשות."

וממשיכה אותה ציפי ערן בטון יותר חריף (שם):

"אם רצית מצעד לא רדיקלי, לא היית צריכה לעשות סלאטווק. כי זה במהות רדיקלי. את מנכסת משהו רדיקלי ומנטרלת אותו... ואז מופתעת שפמיניסטיות כועסות."

נשמע שהדיון הזה פעל גם בטורונטו, עת צעדה בו ב-2012 צעדת השרמוטות הראשונה:

שרה ווראק (2012), '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם'. אתר ocialistalternative.org/ של תנועת האלטרנטיבה הסוציאליסטית בארה"ב, 9/6/2011; מתורגם לעברית אצל: '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם', אתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 23.03.2012. נדלה בתאריך 7/3/2013

"האתר של צעדת טורונטו מציין כי: "היסטורית, המילה 'שרמוטה' (slut) נשאה קונוטציה שלילית בעיקרה... ובין אם השימוש בה נעשה כדי להטיל ברצינות דופי באופייה של מישהי, או סתם כעלבון קל-דעת, הכוונה מאחוריה הייתה תמיד לפגוע, אז אנחנו לוקחות את המילה בחזרה. אנחנו נותנות למילה 'שרמוטה' משמעות חדשה" (www.slutwalktoronto.com/welcome).

אלא שלא סביר שהשימוש במילה "שרמוטה" בניסיון "לקחת אותה חזרה" יוכל לפנות לרוב הנשים. הצד החיובי בעניין הוא שזה מראה איזה מרחק רב נשים הצליחו לעבור בחמישים השנים האחרונות. נשים צעירות רבות מרגישות כעת נוח עם המיניות שלהן וגם מתגאות בכך. חשוב להראות שהביטחון הגובר הזה אינו קשור לאונס בשום צורה.

עם זאת, "שרמוטה" תמיד הייתה מילה סקסיסטית ומשפילה עבור נשים, ורובן לא מרגישות בנוח עם הרעיון שלקבל אותה ולומר שאנחנו "גאות" בה ישנו בדרך כלשהי את הגישה שמאחוריה. בנוסף, זהו אינו ביטוי שיתחבר עם התודעה של רוב המהגרות, המוסלמיות, האפרו-אמריקניות או הלטיניות.

ריקלום כסוג-של דיכוי

בהמשך, פותחות מספר פמיניסטיות מתוך הדיון הזה אירוע נוסף - והפעם, תוך שימוש בשם "צעדת השרמוטות". השאלה עולה שוב, וכאן טון הדיבור כבר הרבה יותר בטוח בעצמו. ליעד מציעה שהריקלום (reclaiming) שעושות למילה "שרמוטה" יש בו בכדי לפגוע בקהל מסויים, ושואלת האם הדבר נעשה תוך שיח עם אותו קהל, כדי לוודא שיש לו את האפשרות להביע דעה בנושא.

ליעד חוסיין קנטרוביץ' (2013), דיון על שם האירוע הנוסף. נדלה בתאריך 13/3/2013

"[...] שרמוטה היא מילה בערבית בעלת משמעויות שליליות שאנחנו, הנשים היהודיות (לא-מזרחיות בפרט) לא יכולות לנכס לעצמנו מבלי שותפות מלאה והסכמה עם נשים ערביות (ומזרחיות), אחרת זה מעצים 'אותנו' וממשיך לדכא 'אותן'. השאלה שלי - יש השתתפות או לכל הפחות שיח עם נשים ערביות (ומזרחיות, אבל בכל זאת זה קצת אחר לכל אחת מהקטגוריות)?"

עונה לה הילה ש. בבטחון מלא (שם):

"ליעד, כפי ששירי ציינה באופן מאד מדוייק, יש מזרחית ויש מזרחית. אני מזרחית ואין לי בעיה לצעוד במצעד שההשתתפות שלי בו סוג של רומזת עליי שאני קוראת לעצמי "שרמוטה", מן הסתם יש נשים מזרחיות שזה כן מפריע להן ואני גם די בטוחה שיש נשים אשכנזיות שזה מפריע להן.

כדי להסביר לך למה בעיניי זה לא מבטל את חשיבות הדבקות בסמנטיקה, אני אקביל את המצב למצעד הגאווה. מצעד הגאווה מפלה נערים ונערות צעירות וצעירים שאינןם מוכנות-ים לצאת מהארון ולהתמודד עם ההשלכות, ע"פ הלוגיקה שלך. אני די בטוחה שתסכימי איתי שזאת לא סיבה להסתיר את מהותו של המצעד או לקיים אותו בתוך אולם ספורט סגור ומאובטח כשאסור להכניס אמצעי תקשורת כדי שאף-אחת לא תישלף מהארון בניגוד לרצונה.

אז נשים שלא יכולות להרשות לעצמן, לא יבואו. אין 100%, יש שאיפה מתמדת. אני מאמינה במצעד הזה ומקווה שהוא ישרת נאמנה את מי שחלשה מספיק בשביל להצטרך אותו וחזקה מספיק בשביל להשתמש בו ומי תיתן ועוד בימינו לא נצטרך לצעוד נגד אלימות מינית כלפי נשים.

וממשיכה ציפי ערן (שם):

" יש סוגים של אקטיביזם שזה כמעט בלתי אפשרי שלא נדרוך למישהו איפשהו על יבלות... וזה אחד מהם. זה לא פוסל אותו בשום צורה. ההעצמה שלנו והסטייטמנט שלנו כמי שחוו סלאטשיימינג הוא לא רק לגיטימי, הוא כנראה גם הכרחי. רק שיחד עם הניכוס שלנו, לא לאטום את עצמנו מלשמוע עוד צדדים, ובדרך הזאת גם לשכלל את המאבק שלנו. אני בעד השיחה על כך, עם כמה שיותר ריספקט לכל המעורבות. וכמובן, גם לדאוג לכך שכמה שיותר יהיו מעורבות."

ועל אפקטיביות שיווקית

בסופו של דבר נפתח אירוע נוסף עם הכותרת "מצעד השרמוטות", ובעקבותיו גם אירוע חיפאי בעל כותרת זהה, כאשר טקסט התיאור במצעד החיפאי הולך ככה:

מצעד השרמוטות החיפאי, אתר פייסבוק, נדלה בתאריך 18/3/2013

"אנחנו משנות את המשמעות של המילה שרמוטה. לא נבקש סליחה על המיניות שלנו, על החופש לבחור לבטא אותה כרצוננו ועם מי שנרצה בלבד. הבחירה להיות שרמוטות לא הופכת אותנו לראויות פחות ולא לוקחת מאיתנו את הזכות לכבוד, לבחירה של בני זוג או פרטנרים מיניים.

להטיל את האשמה באונס על הקרבן שהתלבשה חשוף מדי או התנהגה בצורה מינית מדי - זהו פשע כלפי כולם. כלפי הקרבן, שהופכת לפושעת כנגד עצמה בעיני החברה, כלפי הגברים- שנתפסים כיצורים חלשים שלא מסוגלים לעמוד בפני דחפים או להכיר ברגשות של האחר.

אבל למה מילה כזו גסה??

זו בדיוק הנקודה! המילה שרמוטה היא מילה שהמטרה היחידה שלה לזלזל ולהשפיל נשים מיניות. שרמוטה היא בחורה שמקיימת יחסי מין, ויש לזה רק קונוטציה שלילית. אין מילה מקבילה לגבר כזה, כי גברים שמקיימים יחסי מין הם אחלה. לא עוד.

המטרה היא לשנות את המשמעות של המילה שרמוטה, לצקת לתוכה תוכן חדש של מיניות נשית מקובלת חברתית."

כלומר, הכותרת שנבחרה כולל את הכותרת ה"מרחיקה", אבל במשפט הראשון של הטקסט המסביר, מציעים שבעצם מתכוונים לשימוש חלופי במילה הנוראית "שרמוטות", כלומר, זהו ריקלום (reclaiming). זהו כיוון פתרון שמאפשר גם את הזוית הרדיקלית וגם משתדל להמנע מהרחקת הקהל מעבר לנדרש כדי לשמור על הזהות הפוליטית-רדיקלית.

מקבילה לדיון על אפקטיביות שיווקית של ריקלום ניתן למצא במסגרת ההכנות למצעד הרדיקלי בקיץ 2011. כזכור, בעקבות הרצח בבר-נוער וההתעוררות של קהילת הלהטב"ק סביבו, בשנת 2010 התפצל מצעד הגאווה בתל אביב-יפו ל-3 מצעדים שונים: מצעד הגאווה הקהילתי, מצעד הגאווה של העירייה והמצעד הרדיקלי. בשנת 2011, צוותי העבודה על המצעד הקהילתי והרדיקלי נפגשו במטרה לשתף פעולה, והתפתח דיון ער בשאלת שמו של המצעד. שוקי אלישע אלכסנדר, מיוזמי המצעד הרדיקלי, התעקש לשמור על שמו - משום שעצם ביצוע הreclaiming על המושג "רדיקלי", יש בו חלק משמעותי מהמסר הפוליטי שבמצעד. עם זאת, הטענה של שותפים אחרים, כגון פנינה מולדבנו וכן ברוך אורן, הביעו את הקושי השיווקי של המושג "רדיקלי". הטענה הייתה כי אם אנו מעוניינים להושיט יד לא:נשים שאינם מכירים עדיין את המשמעות החדשה שאנו רוצים לטעון לתוך המושג "רדיקלי", הרי יש למצא שם אחר, קל יותר לעיכול. הוצעו השמות "המצעד המשותף" על שם שיתוף המאבקים ו"מצעד הסולידאריות" על שום הסולידאריות עם נפגעי הדיכוי המופעל בשמנו. שוקי ומשתתפות אחריםות התעקשו, והדבר הוביל לפרישה של רוב צוות המצעד הקהילתי מצוות המצעד הרדיקלי. (מקור: נכתב ע"י ברוך אורן, אשר היה שותף לפגישת ההפקה הראשונה של המצעד הרדיקלי באותה שנה)

כדי בכל זאת להושיט יד לקהל חדש פרט לאותו צבר-אנרכיסטי-המוכר-מכל-הפגנות-השמאל, חדשים, פנינה מולדבנו מפרסמת הזמנה לבוא לצעוד במצעד הרדיקלי. פנינה היא מהשותפות למצעד הקהילתי ב-2010, שחברה להפקת המצעד הרדיקלי ב-2011. המאמר שלה מתפרסם בבוקר אותו יום שישי בו התקיימו שני המצעדים (המצעד הרדיקלי התקיים במקביל ולמול המצעד העירוני). במאמר שלה ניכר כי היא נדרשת ללא פחות מחמש פסקאות מבוא, בטרם היא מציגה את המושג "המצעד הרדיקלי" בפסקה השישית. וגם אז פנינה נאלצת לספק הגדרה מילונית של המושג:

פנינה מולדבנו (2011), "זאת לא המסיבה שלי". אתר העוקץ, 8/6/2011

"מקורו של המונח "רדיקלי" במילה הלטינית "רדיקוס" שמשמעותה היא שורש. פוליטיקה רדיקלית מבקשת לשנות את המבנה החברתי הדכאני מן השורש"

דבר דומה מופיע גם בקול הקוראת למצעד הרדיקלי הראשון, שנה לפני כן. המילה "רדיקלי" אמנם מופיעה בכותרת האירוע; אך בטקסט ההסבר על האירוע, היא מחכה בסבלנות על המדף עד לפסקה השישית. (מקור: דף האירוע בפייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013). רוצה לומר, גם כאשר הטקסט פונה לקהל קוראותים שיש להניח כי המושג "מאבק רדיקלי" ברור ונהיר להםן, ואיננו מעורר בהםן תחושת חוסר נחת, נדרשת מבואה ארוכה במיוחד כדי לגשר על תהליך הreclaiming.

עוד על יחסי הכח בקהילה הגאה והתפצלות המצעדים, שווה לקרא גם אצל מולדבנו (לעיל) וגם במבוא של שירי אייזנר לפאנזין "בושת הגאווה" אותו היא תרגמה באפריל 2011. הפאנזין עצמו עוסק בקבוצה אקטיביסטית שפעלה בעיקר בסן-פרנסיסקו, שעסקה באקטיביזם פנים קהילתי רדיקלי, מהסוג שמטרתו העיקרית היא ליצור מרחבים פוליטיים קווירים של התנגדות וביקורת נגד המיינסטרים הדומואי ומנגנוני הכח של הקהילה. ממש כמו שהמצעד הקהילתי והמצעד הרדיקאלי רואים כמטרה מרכזית. כפי ששירי מעלה, בושת הגאווה החלה בדיונים פנים-קהילתיים, אך מהר מאוד המשיכה לעבר פוליטיקה מדינית - אנטי-מלחמתית, אנטי-קפיטליסטית וכדומה. וגם זו מטרה של המצעדים הללו.

מכאן אפשר ללמוד מספר דברים:

1. חשיבות בחירת שם נכון למחאה, שיש בו בכדי להצביע ישירות על שורש מבנה הכח מחד, ויש בו בכדי להדיר סוגי קהל שלמים מאידך.
2. הקושי להשתחרר מדעות קדומות בדרך אל הסולידאריות
3. הצורך בעבודה קשה, כדי לגשר על הדעות הקדומות ופערי הידע, ולבנות חיבור אמיתי למושגים מהפכניים שורשיים (רדיקאליים :-)
4. על חשיבות האקטיביזם והפוליטיקה הפנים-קהילתית, גם כבמה להשתקפויות יחסי הכח החברתיים בתוך הקהילה, וגם כבסיס לדיונים פוליטיים מדיניים, כגון אנטי-מלחמתיות, אנטי-קפיטליזם וכדומה.

ונסיים בציטוט נהדר של דנה רוטשילד, על אופיו המורכב של עולמינו.. דנה רוטשילד (2011), בתגובה להערה של יואב גולדרינג על השתתפותו בקמפיין למצעד הגאווה העירוני וגם בקמפיין הנגדי לו, למצעד הרדיקלי. פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"זה עולם קונפליקטואלי, והקונפליקט מתחיל בתוכי. להשתתף בשני הקמפיינים זה מעולה."

כשהאונס הוא בתוך הקהילה: מבט-פנימה אל מבני הכח בקהילה הגאה לאור החשדות לאונס בברנוער

דיון אצל יואב אדליסט: https://www.facebook.com/yoav.edelist/posts/10151517716203992

אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד

המדריך לבעל הברית המתחיל

עוד קצת על בעלות ברית: תפתרו את הבעיות אצלכם בבית

לאה בן נחום (2013), "במקום להגן תפסיקו לתקוף". טיפול שורש - עיתון שחור (בלוג), 18/2/2013. נדלה בתאריך 13/3/2013

"[...]הגבר האקטיביסט שבואו נודה על האמת הוא גם לרוב לבן, מהווה גורם חיצוני, זה לא המאבק שלו, אבל הוא נמצא שם מתוך "סולידריות" מתוך אמונה במטרה, מתוך חוש הצדק המפותח שלו שמאמין שלנשים מגיע בטחון ושוויון, לפלסטיני מגיע להיפטר מהכיבוש ולשכונות מגיע דיור ציבורי. מהות המאבק של קבוצות מוחלשות בחברה הוא שחלק מתהליך השחרור מהחולשה היא הובלה של המאבק שלהן עצמן, זה עיקרון שהוא די ברור לכולנו ולכן אין צורך אמיתי להתעכב עליו, [...] כנראה שלגברים האקטיביסטים שלנו צריך להזכיר את זה מדי פעם, הבעיה היא שהם לא יודעים להיות מובלים, הם לא יודעים להיות חלק, לא יודעים להיות מתוך סולידריות, כי המעורבות שלהם הופכת כמעט תמיד להשתלטות עוינת, כי הצורך העז הזה להיות חלק הופך לנטייה האובססיבית להוביל, להנהיג, לכבוש.

[...] כשאתם מנסים להוביל מהלך עם כוונות טובות ותיאום מלא עם הנשים שמארגנות את האירוע, ה"ג'יהאד הפמיניסטי" יוצא עליכם ששוב ניצלתם את הפריבילגיות שלכם כגברים בעלי כוח כדי להעצים את המאבק הפמיניסטי, ובכך שימרתם את עמדות הכוח שלכם בחברה כמעצימים, כבעלי הכוח שמחזקים את הנשים החלשות, שוב כבשתם והחרבתם עוד מאבק או כמאמר חברה יקרה "באתי להעצים ויצאתי מועצם"

[...]

[...] רוצה להיות חלק מהבאת השינוי המיוחל? תתחיל בלשנות את עצמך. ואז את חבריך. תקים קבוצת מאבק של גברים אלימים ומדכאים, תתחילו בשינוי התודעה הכוזבת שלכם שאתם לא כאלה, אח"כ תפנו לגברים נוספים והפיצו להם את הבשורה, לצעדה שלכם לכבוד יום האישה הבינ"ל אני מציעה חולצות עם הכיתוב "אני גבר אלים ומדכא" ושלטים – "אני מוותר בזאת על הפריבילגיות שלי" או "הורידו את השכר שלי כך שישתווה לנשים באותו תפקיד" כן במקום להיאבק שיעלו לנו את המשכורות אולי תוותרו אתם על התוספות גבר שלכם? זה יהיה הרבה יותר יעיל וגם משכנע, זה יכול ממש לעשות מהפכה! – זה מה שרציתם לא? "גם אני הטרדתי מינית" שאמשיך? אלו רק הצעות אני לא אכניס לכם מילים לפה – זה מה שאתם תמיד עושים ולא באתי כאן להחליף אתכם בתפקיד המדכאת.

שלא תחשבו שאין זכרים שאפשר לעבוד איתם, שיש להם ערכים, וכבוד לאנשים סביבם, חלקם גם נמצאים בלב המאבק, אבל לא תמצאו אותם צועקים על אחרים בפגישות, סותמים לאנשים את הפה בהאשמות, או מתראיינים בשם אחרים. הם שם, אתם פשוט לא סופרים אותם כי הם לא נוהגים באלימות כמוכם."

יוס

יוס ברוך (2013), "שני צירים פוליטיים מהדהדים לי מקרעי המציאות הישראלית בהם אני מתבונן לאחרונה ממרחק בטוח". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/3/2013. נדלה בתאריך 4/8/2013

"שני צירים פוליטיים מהדהדים לי מקרעי המציאות הישראלית בהם אני מתבונן לאחרונה ממרחק בטוח. שני שיקופי מציאות השזורים כחוט השני, ושזורים כמעט בכל ההתנהלות הפוליטית בכל המישורים, מהציבורי ועד האישי.

השיקוף הראשון - "הוילה בג'ונגל". האם אנו נטמעים במרחב הערבי הסובב אותנו, או שאנחנו מנסים לבנות כאן קולוניה אירופית, וילה ממוזגת ומנותקת. למה זה חשוב? כי וילה צריכה חומות הגנה בפני הברברים, היא צריכה מזגן חזק שזולל אנרגיה נגד החום, היא צריכה תקציב בטחון אינסופי, ובעיקר היא צריכה אתוס של שימור עצמי והבדלות מהמרחב העוין בו היא מתקיימת. ראיתם פעם וילה עם בריכה בלי גדר ומערכת אזעקה? אני לא. הוילה בג'ונגל רלוונטית ליחסי יהודים פלסטינים, מזרחים אשכנזים, רוסים וותיקים ועוד. אני לא מתכוון לפרט, אשאיר לכם לחשוב על זה לבד השיקוף השני - "טקטוניקת לוחות וגשרים של שלום". החברה הישראלית בנויה כמו לוחות טקטוניים, שמה שמחזיק אותם יחד הוא מתח בטחוני מועצם ומנופח, וטראומה לאומית אחת גדולה מאוד. בין הלוחות מפרידים קווי שבר עמוקים. יש את קווי השבר הגסים- מזרחים אשכנזים, ותיקים ועולים, יהודים ופלסטינים, אורתודוקסים וליברלים, ויש גם קווי שבר סמויים, שצריך הרבה הקשבה ועדינות כדי לאתר אותם. אי אפשר לאחות את קווי השבר. תזוזת לוחות היא תהליך של שנים. אי אפשר ללחוץ עליהם בכח כדי שיתקרבו. גם אם יהיה לנו הכח, המפגש יגרום רק לרעידות, שברים, וחיכוך רב בנקודת המגע. כור ההיתוך האשכנזי נכשל. הנסיון לזרוק את כל הלוחות לסיר בוער, לערבב ולקבל סוציאליסט אשכנזי ארי וזהוב נכשל כשלון חרוץ. למה? כי אי אפשר למחוק זהויות, וכי אי אפשר לנתק אנשים מהמרחב שלהם (ע"ע סעיף א', "וילה בג'ונגל" לעיל). אז מה כן אפשר לעשות? פשוט. לבנות גשרים של שלום. מתוך הזהות. מתוך השונות. מתוך קווי השבר. כן, אני יודע שיש אנשים שיש להם רגל אחת על הלוח המזרחי ואחת על האורתודוקסי, ויש כאלה עם רגל על יותר משני לוחות. המציאות מורכבת, אין מה לעשות. אבל הדרך היחידה לבנות משהו יציב מכל הלוחות הטאקטוניים האלה שגועשים בכל פעם שהם נפגשים חזיתית, הוא על ידי גשרים אנושיים של דיאלוג ושלום. זה המפתח היחיד - הכרה בזהות, הכרה בשונות, שיח משותף גם על הנקודות הכואבות של ההיסטוריה וההווה (זוכרות, ילדי תימן, קרקעות המדינה). גשרים של שלום, בין שווים, שמכירים במקומות בהם מתקיים ומונצח חוסר השיוויון. רק מעמדה שווה כזאת, על הגשרים שבונות אותם קבוצות זהות מתוך ליבת המנהיגות של הלוחות, אפשר יהיה ליצור כאן בסיס יציב לחברה בריאה והוגנת. כי הבסיס היציב ביותר אינו יציקת בטון או פלדה מתוך כור היתוך או מערבל בטון מפלצתי. הבסיס היציב ביותר לחברה אנושית הוא רגליים עדינות, גמישות, רגישות וקשובות של הקשבה ושיח. כן, זה הפוך לסטיריאוטיפ שאומר "יציב פלדה". מהיום אימרו "יציב קנה סוף".

אני יודע שהטקסט הזה לא מעובד. אנסה ללטש אותו לשניים שונים לפחות, לקראת ביקור אובמה והספר החדש שבא לי ללדת."

יוס ברוך (2013), "כמו שהשבע לא יכול להבין את הרעב". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 3/8/2013. נדלה בו ביום

"כמו שהשבע לא יכול להבין את הרעב, רוב האשכנזים לא יכולים להבין את המזרחים.

אבל המזרחים מבינים, טוב מאוד הם מבינים, את התרבות הזרה, את ההתנשאות, את הגזענות ואת האפליה. הם מבינים את זה מגיל צעיר מאוד, כמעט בכל מסלולי החיים שהם פוסעים בהם. השד העדתי אינו בעיה מזרחית. הוא בעיה אשכנזית. כי הגזען הוא החולה, וישראל היא לא מקרה ייחודי של הגמוניה אירופאית קולוניאליסטית או ניאו קולוניאליסטית. אנחנו אמנם לא בשנות החמישים, אבל שלל גילויי ההכחשה, האשמת הקורבן, ואפילו הגילוי המרעיש "יש אשכנזים שקשה להם" כולם סימפטומים של אותה קאסטה חולה, שחושבת שמגיעה לה יותר מלאחרים בגלל אושוויץ, או בגלל שסבא שלה נסע על טקרטור, או פשוט בגלל שהם הגיעו קצת לפני היהודים הספרדים. - אותה קאסטה שלא נעים לה להתמודד עם האמת - שיש לה סבתא גזענית, או אמא גזענית, או גם וגם, ושאולי, גם איפשהו בתוך תוכה, גם היא גזענית. אף פעם לא שמעתי טיעון ענייני למה יש רוב אשכנזי באקדמיה, בבית המשפט העליון, בפרלמנט, בממשלה ואפילו במפלגות הפסיאודו סוציאליסטיות הגדולות. מעטים מאוד האשכנזים המוכנים להודות בפריבילגיות שלהם. רובם בוחרים לקבור אותן לצד הגזענות בתוך הבקבוק הישן שהם קוראים לו "השד העדתי"."

נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר?

ג'ניפר ונסקו שואלת מדוע בתקשורת מנסותים להציג נשים מצליחות כמודל לחיקוי? והאם זה בסדר להציג את הכללים להצלחה מבלי לנתח את המשמעות הערכית-חברתית שמאחוריהם? היא עונה בניחוש ובשטחיות שזה כנראה יותר קל לסקר אישיות מאשר נושאים חברתיים. מבלי להסביר מה בדיוק הסיבות לקשיים הללו (רמז: נושאים חברתיים לא מוכרים פרסומות? ע"ע קפיטליזם?). ג'ניפר מסכמת בכך שלשיטתה, זה בסדר שמנהיגה עסקית פשוט תקדם את עצמה או תשתף אחרות בידע שלה כדי שגם הן תצלחנה. היא מצטטת את מיכאל לואיס (הופס -גבר!):

אבל, בעין מהפכנית, כשאת אומרת לנשים שהדרך להתקדם היא באמצעות הידבקות לכללים וציפיות שנבנו בצורה מוטה, ובמיוחד כשאת מבינה שמה שאת אומרת הוא פרדוקסלי - את עושה נזק. מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מציעה לנשים בספרה " Lean In: Women, Work and the Will to Lead" להמנע ממשא ומתן עם המנהלים שלהן, וגם שרצוי שיהיו חייכניות ויתרכזו בטובת הכלל:

כי את צריכה קודם להבין שכמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט, הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס:

הערך "רוי רפפורט" בויקיפדיה האנגלית. נדלה בתאריך 17/3/2013

כלומר, בעצם זה שאני מתחתן, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות. ולכן, גם אם לדעתי חתונה היא כלי הכרחי ל"הצלחה", הרי שאם אמליץ עליה לאחרים, עליי להודות בפני עצמי ובפניהם שאני פשוט בעד חתונות. אחרת זה מגוכח, צבוע ובעיקר אנטי-מהפכני. להמליץ לנשים לקבל את מקומן הלא-פריווילגי ככלי להעצמה, זה ההפך המוחלט מהעצמה.

חתונה גאה והזכות להורות

ניר עם התמונה המהממת!!! >> עדכון 12-2013 - אין לי מושג מה הקישור הזה, בכל אופן הנה תמונה אחרת של ניר וינגרטן https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151501532427087&set=t.621162848&type=3&theater "מדינת עבריה"

(יש אצל דורון גם תמונה מוצלחת, שווה להביא לכאן)

דורון מוסנזון (2013), "כמה מילים על צדק ושיוויון". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 14/12/2013. נדלה בו ביום

באנגלית יש שתי מילים שכדאי לשים לב להבדל ביניהם. הראשונה זה EQUALITY, שאומרת שיוויון. זה אומר להיות אותו דבר, לקבל את אותו דבר באופן שווה. אבל שיוויון מניח שכולם מתחילים מאותה נקודה ולכן מגיע להם לקבל את אותם הדברים בדיוק. אבל כל מי שיש לו איזושהי מודעות לעולם סביבו יודע שזה לא נכון. אנשים הם לא אותו דבר. וכאן מגיעה המילה השנייה, EQUITY, שמורפיקס מתרגם כצדק או הגינות. זה אומר שכל אחד מקבל את מה שהוא צריך בהתאם לאיפה שהוא נמצא, במטרה לא לתת לאנשים את אותו דבר בדיוק, אלא לתת לאנשים את הדבר שהם צריכים לקבל בהתאם לשוני ביניהם.

וכן, אנחנו שונים ואנשים שונים צריכים דברים שונים. לי יש שתי רגליים שעובדות די בסדר, אבל למישהו אחר יש כיסא גלגלים. לי יש עור די בהיר, אבל למישהו אחר יש עור כהה. אני אדם די רזה, יש אנשים שהם די שמנים. ועוד ועוד ועוד. ואנשים שונים צריכים דברים שונים בשביל להתמודד עם העולם, כי לא כולם מתחילים מאותו מקום, ולא כולם צריכים אפילו להיות על אותו מסלול. לפני שמדברים על שיוויון צריך לדבר על צדק.

איך זה קשור למשהו? המאבק המתוקשר שיש לאחרונה בקשר לזכות של זוגות חד-מיניים להנשא הוא מאבק עם חשיבות מסוימת. לא כי אני חושב שנישואין זה מוסד מוצלח במיוחד, אבל כי יש משהו חשוב בעובדה הסמלית שאדם יכול או לא יכול להנשא כשאין סיבה מוצלחת שימנעו ממנו את זה, וזה מסמל הרבה מהדברים אחרים שהקהילה הלהט"בית נאבקת בהם ובשבילם.

אבל באמת שצריך לזכור שזה לא הדבר הכי חשוב שיש ללהט"בים להאבק למענם. כן, לכולם מגיע להנשא אם הם רוצים, אבל אולי כדאי קודם כל לשנות את הצורה שבה אנחנו מחנכים את הילדים והנוער לסובלנות כלפי האחר? לנסות למגר את האלימות כלפי להט"בים? לנסות לפועל גם למען זכויות של טרנסג'נדרים והכרה בקיום של ביסקסואלים? אלה דברים שלדעתי יותר קריטיים לחיים של אנשים.

אז צריך אולי פחות לדבר על שוויון, ואולי לדבר קצת יותר על צדק. למרות ובגלל שצדק זה יותר מורכב, צדק זה יותר רגיש. ומה לעשות- אין סימן מתמטי לצדק.

1% מול 99%

מה ה1% חושבים לעצמם?

דפנה מאור (2014), "ה–1% הנרדף // האנשים שהשחיתו את הקפיטליזם". דמרקר גלובל, 16/2/2014. נדלה ב25/2/2014

לא כל העשירים הם טום פרקינס - המיליארדר ואיש ההשקעות שהקים את קרן ההון סיכון קליינר פרקינס קופילד באיירס - אבל אין לי ספק שעשירים רבים בארה"ב, ואולי גם כמה אחרים סביב העולם, הנהנו תוך שהם מביטים סביבם בזהירות וחייכו בזווית אחת של הפה חיוך קצת היסטרי כשפרקינס הציג פרק שלישי במסכת של יוהרה מנותקת. בראיון שנתן לאדם לאשינסקי ממגזין "פורצ'ן" (כמה אירוני) טען פרקינס שאנשים צריכים לקבל זכויות הצבעה בבחירות בהתאם לשווי המס שהם משלמים, והציג את המודל שלו לדמוקרטיה – "מי שלא משלם מס לא זכאי להצביע, אבל אני חושב שזה צריך להיות כך: אם אתה משלם מיליון דולר, אתה זכאי למיליון קולות".

פרקינס סבור שמיסוי פרוגרסיבי הוא סוג של רדיפה, ושהממשלה היא "חיה ענקית שצריך להאכיל אותה באמצעות מסים. והמסים עולים ועולים ועולים". לדבריו, הפחד הגדול ביותר של ה–1% הוא העלאת מסים, שתגרום להכחדתו של המעמד.

בחודש שעבר יצא פרקינס פעמיים להגנת בני מעמדו. במכתב למערכת "וול סטריט ג'ורנל" הוא כתב שמלחמת המעמדות נגד העשירים מזכירה לו את רדיפת היהודים על ידי הנאצים, תוך שהוא מתייחס לליל הבדולח. בראיון הבהרה שנתן לאחר שמכתבו עורר זעם אדיר ותהיות לגבי מצבו המנטלי, הוא הכביר וחזר כי יש דמוניזציה של העשירים: "כשמתחילים לחרחר שנאה נגד מיעוט זה עלול לצאת משליטה. ה–1% אינם אלה שגורמים לאי שוויון, הם אלה שמייצרים מקומות עבודה".

הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה?

• דיון ותמונה מוצלחת אצל ירון בנעזרי הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה?

גל מור מספר קצת על החופש שנשאר אצלנו, ה-99%:

גל מור (2003), "מצב הרשת: אספסוף חכם". אתר YNET - מחשבים, 20/6/2003. נדלה בתאריך 5/9/2013

"מוכר שטיחים בסניף "מייסיז" במנהטן, מה יש לו בחייו? הוא מביט משועמם בשעונו, סופר את הדקות עד לסיום יום העבודה, כשלפתע נכנסים לחנות מאות אנשים ומתבוננים בעניין בשטיח שמחירו 10,000 דולר. הם טוענים כי הם שוקלים לרכוש את "מרבד האהבה" הזה עבור המחסן בו הם מתגוררים יחד. לאחר פחות מ-10 דקות הם מחליטים לרדת מהעניין ונעלמים מהמקום.

"חברי הקבוצה הם חלק מפרויקט האספסוף, ניסוי בשינוע קבוצות של בני אדם למקומות ציבוריים בנקודת זמן מסוימת. ההצטרפות לקבוצה היא על בסיס היכרות אישית וההודעות נשלחות בין החברים בדואר האלקטרוני בלבד. כמובן ששיטה זו מצוינת לארגון הפגנות מחאה אך לא זו המטרה של המארגנים, שמשתדלים, לטענתם, להימנע מאמירה פוליטית. האירוע הראשון במסגרת הפרויקט היה במאי והשני נערך במייסיז.

"מאחר שרשויות אכיפת החוק שמו עין על אירועי האספסוף, המארגנים מנסים לשמור בחשאי על הפרטים המדויקים של האירוע עד הרגע האחרון. מנהיג האספסוף, המכנה עצמו "ביל" מעיד כי קיבל פניות מרחבי ארה"ב מאנשים המעונינים להקים קבוצות דומות. "אני מקווה שהם יחקו אותנו", אומר "ביל" ל"ויירד", "אחד מהם שאל אותי אם הוא יכול 'לגנוב' את הרעיון, אך זו לא גניבה. קשה לקרוא לזה רעיון. מדובר באספסוף, ללא סיבה. זה הכל. יש משהו פשיסטי בהופעה של המון דומם, חסר מחשבה, המושפע מסרטים מלאי ייאוש ורקב כמו "מועדון קרב", המושפעים מהמציאות המייאשת.

"'ההשלכות של האספסוף החכם הן טובות וגם רעות', כותב הווארד ריינגולד בספרו "אספסוף חכם" (Smart Mobs), 'הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת את היווצרות האספסוף החכם, בעזרת תקשורת ניידת ושבבים המוטבעים במכשירים יומיומיים. אפשר להשתמש בה כדי לחזק את הדמוקרטיה אך גם להשיק מתקפות טרור'."

שרתי הסירנות של לנייר - ה-1% החדש

ראי גם: שדה האוהלים 2: מאואיזם דיגיטלי וביקורות ראי גם: ריגול פוליטי (בפרק 3 - מדריכים טכניים)

ג'רון לנייר מצוטט אצל אשר שכטר (2013), "העתיד שייך לעשירים // 'האינטרנט הרס את מעמד הביניים'". מרקרויק, אתר דמרקר, 4/9/2013. נדלה בו ביום

"העתיד שמצייר לנייר הוא במובן מסוים גרסה קיצונית יותר של המציאות הנוכחית. לא, רגע, הוא מתקן ומדגיש: העתיד יהיה הרבה יותר גרוע, ויהיה שייך כולו לבעלי המחשבים החזקים, שייהפכו לאליטות החדשות. לנייר מכנה את אותם מחשבים Siren Servers ‏("שרתי סירנות"‏), רשתות מתוחכמות שכל מטרתן לאסוף מידע מבלי לשלם עליו. המידע הזה מנותח לאחר מכן על ידי המחשבים החזקים בעולם, שמנוהלים על ידי כמה מהאנשים החכמים בעולם, ובתוצאות, שנשמרות בסוד, נעשה שימוש כדי לבצע מניפולציות במשתמשים. ולמי שייכים אותם מחשבי־על? ל–1% של המאה ה–21: גוגל פייסבוק כל החברות שבעיני רבים עדיין מסמלות משום מה קדמה ודמוקרטיזציה. ובזמן שמחשבי העל משתלטים על הכלכלה ובעליהם מתעשרים, שכבה רחבה ביותר של אנשים שמשתייכים כיום למעמד הביניים תידרדר לעוני.

"שורשיו של העתיד הקודר הזה, במקרה שלמישהו היה ספק, נטועים עמוק בהווה: הווה שבו האי־שוויון מעמיק, וחברות הטכנולוגיה הגדולות נהפכו לגרסה 2.0 של סוחרי הנגזרים חסרי האחריות בבנקים הגדולים בוול סטריט - רק שבמקום לסחור בניירות ערך הם סוחרים במידע על חייהם הפרטיים של אנשים.

"בזמן שיזמי אינטרנט בכל העולם, ממארק צוקרברג ועד לסטארט־אפיסט המצוי, מדברים בשבחי יכולותיה של הטכנולוגיה לפתור את הבעיות המהותיות העומדות בפני העולם, לנייר טוען בתוקף: להפך. לדבריו, תעשיית האינטרנט בצורתה הנוכחית תרמה להחרבתו של מעמד הביניים ולהעמקת האי־שוויון. מעמד הביניים, שפעם היה מרוויח משרות, ביטחון ושיפור באיכות החיים הודות לקדמה טכנולוגית, סובל כיום משחיקה בשכר ובביטחון התעסוקתי, מירידה באיכות החיים ומחרדה גוברת בכלכלה שלא מייצרת מספיק משרות עבורו, והוא מצופה להיות מרוצה מכך שבתמורה לכל אלה הוא קיבל את הזכות לעשות לייק בפייסבוק ולהעלות תמונות לאינסטגרם. "אין אף מדינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית שלא חוותה עלייה באי־שוויון במקביל לעלייה ב–Big Data", הוא אומר."

"חלק גדול מהכלכלה שלנו, אומר לנייר, משתנה לנגד עינינו מכלכלה פורמלית, שבה יחסי עובד־מעביד מוסדרים בשורה של חוקים והסכמים כתובים, שמבטיחים לנו הגנה מפני פיטורים לא מוצדקים, שכר הוגן והטבות אחרות, לכלכלה לא פורמלית שבה אנחנו משמשים, במקרה הטוב, רק כניצבים. המידע שלנו, כלומר החיים שלנו כפי שהם משתקפים ברשתות חברתיות ובשימוש שלנו בשירותים כמו ג'ימייל או יוטיוב, הוא שמתניע את הערך העצום של חברות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל. הוא זה שמאפשר להן להכניס מיליארדי דולרים. בלי המידע הזה, כלומר ההשתתפות שלנו ברשת, אין להן ערך. ועדיין, בזמן שהן עושות קופה אנחנו לא מקבלים דבר, ומסתפקים בהטבות לא כספיות שלהן אנחנו מייחסים ערך: מוניטין, למשל, או סתם חיבה.

"למעבר הזה יש מחיר. כל מי שלא נמצא בצד הנכון שלו, כלומר בצד של עובדי הרשתות או מקימיהן - ומדובר ברוב המוחץ של בני האדם - נמצא מחוץ למשחק, ובעצם מחכה בסבלנות לזמן שבו הטכנולוגיה תהפוך גם את המשרה שלו למיותרת לטובת שירותים אוטומטיים מבוססי מיקור המונים.

"בספר החדש ובראיונות אוהב לנייר להשתמש בדוגמה של אינסטגרם וקודאק. בשיאה, כשהיא נהנית מההצלחה ההיסטרית של הקודאכרום, העסיקה קודאק 140 אלף איש והיתה שווה 28 מיליארד דולר. היא ייצרה משרות, פתחה מפעלים והביאה ערך אמיתי לכלכלה האמריקאית. היא אפילו המציאה את המצלמה הדיגיטלית ‏(ואז קברה אותה במרתף‏). כשפשטה רגל ב–2011, אחרי שנים רבות של דעיכה אטית וירידה תלולה במכירות, קודאק עדיין העסיקה 7,000 איש.

"אינסטגרם, לעומת זאת, נוסדה ב–2010 וזכתה די מהר להצלחה. באפריל 2012 היא נמכרה לפייסבוק תמורת מיליארד דולר. החברה הצעירה, כוהנת הצילום של העידן הדיגיטלי, ירשה במידה רבה את מקומה של קודאק כפלטפורמה שדרכה אנשים רגילים חולקים בתמונות את סיפור חייהם - באופן אירוני, באמצעות פילטרים שחלקם מחקים במכוון סרטי צילום ישנים של קודאק.

"כשנמכרה לפייסבוק, העסיקה אינסטגרם רק 13 אנשים. לא היה לה מודל עסקי. זו, בקיצור, הבעיה כולה: במבנה הנוכחי של תעשיית האינטרנט, למפעל טקסטיל כושל יש יותר ערך עבור החברה מאשר לחברת אינטרנט נוצצת עם שווי של מיליארדי דולרים. הטכנולוגיה, באופן פרדוקסלי, מרוששת את מעמד הביניים במקום לרומם אותו."

ולגבי הבעייתיות במצב הזה:

"הוא מדגיש אמנם שאין לו שום דבר נגד אנשים כמו מארק צוקרברג או סרגיי ברין, שלדבריו הוא מכיר ואינו מפקפק בטוהר כוונותיהם, אך מיד לאחר מכן הוא פוצח בביקורת חריפה של פועלם. "הבעיה היא לא בצוקרברג או בברין כאינדיווידואלים, הבעיה היא באופן שבו מעוצבת המערכת: בתמונה הגדולה, בשאלה למה אנחנו מייחסים ערך. האם אנחנו מייחסים ערך למשרות ולצמיחה בת קיימא, או למידע שיכול לשמש כדי לבצע מניפולציות באנשים? צריך להבין שאם זה מה שאנחנו מעריכים כחברה, זה אבסורדי ונהרוס את עצמנו".

"[...]

"המעמד היצירתי, הפרולטריון החדש, שוחה בלייקים ובעוקבים, אבל מתקשה לשלם עם זה שכר דירה בעולם האמיתי. .. 'כואב לי לומר את זה', הוא כותב, 'אבל נוכל לשרוד רק אם נהרוס את מעמד הביניים של המוזיקאים, העיתונאים והצלמים'. רק כך, הוא מסביר, יבינו שאר חברי מעמד הביניים שהטכנולוגיה בצורתה הנוכחית לא מציעה להם עתיד טוב יותר, אלא רק צורה חריפה וערמומית יותר של ניצול."

יש כאן בעצם שלוש טענות:

• ייחוס ערך למידע ומוניטין במקום למשרות וצמיחה, הוא דבר הרסני לחברה שלנו.
• הקשיים של מעמד הביניים נובעים מכך שהם משקיעים זמן ביצירת תוכן ברשתות החברתיות ואינם מתוגמלים על התוכן, ולכן אין להם איך להתמודד עם עלויות דיור ומזון.
• הקש האחרון בפני הכרה ציבורית בחוסר-המודעות לניצול החריף ששרתי הסירנות מנצלים אותנו, הוא קיומו של מעמד ביניים של מוזיקאים עיתונאים וצלמים, שמצליחים ליצור את המיסוך-התודעתי. ברגע שמעמד זה יקרוס, כולנו נבין את הניצול של שרתי הסירנות.
• אין בעיה בקפיטליזם של מידע, כל עוד ליצרני המידע בתחתית שרשרת המזון יש איך לסגור את החודש.

אז בואו נסתור את הטענות האלו אחת-אחת.

• ייחוס ערך למידע ומוניטין קיים כבר אלפי שנים, הרבה לפני המצאת האינטרנט. קשה לראות בו דבר הרסני. עם זאת, ייחוס ערך למשרות וצמיחה הם ערכים חדשים יחסית, שהתחילו להופיע אי-שם עם בואה של המהפיכה התעשייתית. תרבויות פרה-תעשייתיות ופרה-קפיטליסטיות הסתרו יפה גם עם אנשים שאינם בעלי משרות, ולעיתים אפילו עם אנשים שאינם בעלי מקצוע. השוו למעמדם של בתי-המשוגעים, שלמעשה הומצאו כדי להפריד בין בעלי המשרות והמקצוע לאלו שאין להם כאלו. בתי המשוגעים הומצאו ביחד עם השיטה התעשייתית-קפיטליסטית.

לפיכך, ייתכן והדבר ההרסני לחברה הוא דווקא הלגיטימציה לצורך בצמיחה ומשרות, במקום הלגיטימציה לצורך בקיימות התא המשפחתי או התא הקהילתי.

• אם הקשיים של מעמד הביניים להתמודד עם עלויות דיור ומזון קשורים ללייקים בפייסבוק, היה צריך להיות שיעור משמעותי של מעמד הביניים שמשתמש ברשתות החברתיות. ואכן, הסקר של TNI-טלסקר במאי 2012 מציג ש71.2% מהגולשים, גולשים לפייסבוק רועי גולדנברג (2012), גלובס. הנתונים תואמים גם לסקר של חברת קומסקור משנת 2011, המציג ש94.3% מהגולשים הישראליים גולשים לאתרי רשתות חברתיות ומבלים בהם ממוצע של כ-33.2% מהזמן שהם גולשים באינטרנט --(2012), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. נשאר לבחון כמה מהישראלים גולשים בפועל.

נשמע גם שההנחה של לנייר, שגלישה מרובה תורמת לפגיעה ביכולת ההשתכרות של מעמד הביניים - עומדת בסתירה לנתונים מהשטח. בסקר World internet project, הכולל את כלל האוכלוסיה בישראל, נמצא שבקרב בעלי שכר הגבוה מהשכר החציוני, שיעור השימוש באינטרנט עומד על 88%, ובקרב אלו ששכרם נמוך מהחציוני, השיעור עומד על 64%. -- (2011), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. אפשר לטעון שהנתון הזה הינו אופייני לחברה הסטארטאפית הישראלית ואיננו מאפיין את שאר העולם, אבל בכל אופן, לפחות אצלנו זה לא עובד לפי לנייר.

• לגבי המיסוך התודעתי, קשה להביא נתונים מספריים. אבל ברור שבעידן שבו כל פרחח עם טלפון חכם יכול להיות עיתונאי וצלם, הטענה שמעמד ביניים שלם של צלמים חוסם מאיתנו את התודעה, היא קצת שערורייתית. נשמע יותר סביר לטעון שמעמד שלם של בעלי הון מתחזק מעמדות חצר שתפקידם למסך את התודעה, ובעניין הזה תפקידן המסורתי של רשויות השלטון כגון המשטרה, הצבא ואפילו העיתונות המסחרית, נשמע כרלוונטי יותר מתפקיד שכבה כלכלית-חברתית כזו או אחרת.
• הקפיטליזם של הידע, כלומר, היכולת לצבור BIG DATA ולהשתמש בו ללא כל מגבלות ציבוריות, או ללא כל שקיפות ציבורית, הוא נגזרת ישירה של עידן הקפיטליזם הגלובלי. הסטטוס היום הוא שתאגידי הענק חסינים מכוחן של המדינות: ברמה הגלובלית, יש דיון מתמשך בין מעצמות כגון סין וגוגל. וגם ברמה המקומית, ישראל לרוב חסרת-אונים מול התאגידים הגדולים: ע"ע המפות של גוגל ובסיסי צה"ל, ע"ע דואל מוצפן שאסור אצל ספקיות התוכן הישראליות אבל מותר דרך הדואר של גוגל. וגם פייסבוק נענית רק ל-50% מהדרישות של המדינה -- (2013), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. כלומר, הציבור, ה-99%, איבד את יכולתו לשלוט ב-1% באמצעות המדינה. פורמט חדש של שליטה נוצר, וצובר את הכח המוחלט - התאגידים הרב-לאומיים. לשיטתי, זו הבעיה עצמה: אבדן השליטה. שהרי בסופו של דבר גוגל עצמה משלמת יפה לעובדים שלה, הם מסוגלים לקנות מזון ולשלם שכר דירה. בכלל, ראינו מקודם שרוב הגולשים משתכרים מעל השכר החציוני. אז לדעתי בעיית סגירת החודש היא רק סימפטום של הבעיה השורשית: אבדן תחושת השליטה במה שקורה כאן, על הכדור שלנו.

מתן הערך לאיסוף מידע אינו בעיה בפני עצמה. הבעיה היא הקפיטליזציה של המידע, או יותר נכון, העובדה שלאחר שהמידע הזה נאסף, הוא זמין רק לבעלי ההון. אם המידע היה ציבורי, כמו בסדנא לידע ציבורי או כמו בפרויקטי תוכנה חופשית, הרי שכל האנושות הייתה מרוויחה מכך. אז גם היה הרבה פחות משתלם לעסוק בצבירת מידע חסרת תכלית ברורה, כמו הטירוף של שרתי האחסון של דואר גוגל.

כדאי להעמיד בסימן שאלה את הסברה שלו שהרווחה נמדדת במשרות. החברה המערבית מתקדמת לתרבות של שפע. אולי אין באמת חובה שכולנו נהיה מועסקים במשרות מלאות. הסוציאליסטים ידברו על חלוקה נרחבת של משרות חלקיות של 4-20 שעות בשבוע. והקפיטליסטים ידברו על שכבות שלמות שיכולות לקבל 'פטור' מעבודה בכלל.

מעבר לכך, יש לראות שהטכנולוגיה לא נועדה כדי לספק קיימות למעמד הביניים. פייסבוק לא מייצר לי ארוחת צהריים וגם לא קורת גג. מעולם לא ציפינו שיעשה זאת. הניצול, כלומר, שאיבת המשאבים ממעמד הביניים למעמד שרתי הסירנות, קיים, אבל מימדיו צנועים ממה שלנייר מצייר. וגם, יש ערכים חדשים שמעמד הביניים מרוויח מהטכנולוגיה - גם לנייר מסכים לכך.

במובן מסויים גם עכשיו האנושות כולה מרוויחה - פחות עצים משמשים לפרסום כאשר רוב המידע והמסרים הפרסומיים נעים ברשת. יש בכך יותר קיימות באופן אפריורי. ברגע שהמיחשוב יפסיק לנצל אנרגיה של דלקים פוסיליים, יתכן ואפילו אפשר יהיה לומר שזה ממש מבוסס על אנרגיות מתחדשות. ואולי גם אפשר לדבר על אתיקה של הקמת חוות שרתים, על ניצול-מחדש של צ'יפים ישנים וחישוב נכון של העלויות החיצוניות של משאבי מחשוב (כגון אבדן מחצבים נדירים וזיהום בתהליך הייצור, וכן, יש לבחון גם שמירה על זכויות עובדים ועלויות מיקור-חוץ-לצד-השני-של-העולם אגב יש מילה כזו, שמדברת על מיקור-חוץ לעבודה להודו-סין).

בהמשך, לנייר מבקר את העובדה שהטכנולוגיה בפני עצמה איננה יצרנית:

"אני זוכר שב–2011 ראיתי את הצעירים בכיכר תחריר וחשבתי לעצמי, הילדים המבריקים האלה שרוצים עתיד, אולי ייצא מזה משהו. אבל אז חשבתי לעצמי: בטוויטר ובפייסבוק אפשר להשתמש כדי להתלונן או לארגן הפגנה, אבל לא כדי ליצור משרות. אז אחרי המהפכה במצרים עדיין לא היו לאותם ילדים משרות, והמדינה גלשה לכאוס. אתה לא תשמע את האנשים בעמק הסיליקון שאמרו ב–2011 שהמהפכה במצרים היא הניצחון של טוויטר אומרים שמצרים ב–2013 היא הכישלון של טוויטר או פייסבוק".

זה כמובן גם מתחבר לדברים שאמר נועם יורן על הפייסבוק ככלי לתלונות:

מתעוררת מייד השאלה, אז מה הפתרון? לדעתי, הפתרון הוא כאמור בריסוק הפריוילגיות של מי שמרכז מידע - ע"י פירוק הנורמה הקפיטליסטית שמקנה פריוילגיות למי שיש לו. מיסוי פחמן/זיהום יכול לעבוד כאן, כי מי שיחזיק חוות שרתים גדולות יצטרך לשלם על הרבה פליטת חום ופחמן. גם נורמה של שתפנות, כמו בעולם התוכנה החופשית או יותר נכון בתנועה הפיראטית, יכולה לעודד מצב שבו אנשים נמנעים מריכוז מידע=כח בידים מצומצמות, והתוצאה כאמור היא שהאנושות כולה מרוויחה.

אפשרות נוספת היא לדלל את הלגיטימציה של מעמד ה"לא עובדים", או יותר נכון, לבנות לגיטימציה לגידול אוכל עצמאי וקיימות משקית סמי-אוטרקית. דילול תעבורת האנרגיה הטרנס-ימית יכול להוביל להתבססות חזקה יותר על משאבים מקומיים. אולי גם סוף עידן הנפט. בכל אופן, התוצאה תהיה שרידות טובה יותר וחופש רב יותר למעמד הביניים, כשזה יכול להבטיח לעצמו קיום בסיסי על מזון ומגורים. ואז, נותר פנאי רב ללימוד ושיתוף ידע.

לנייר מציע פתרון אחר. הוא מתעלם מהתהליכים הגלובליים של שימוש באנרגיה וכו', ומצטמצם לסוגיית השכר. רק צריך שהמשתמשים יקבלו צ'ק בחזרה משרתי הסירנה:

"הפתרון, לדברי לנייר, הוא פשוט. כל כך פשוט שהוא נראה בלתי אפשרי: כולנו, הוא אומר, צריכים לקבל תשלום עבור התוכן שאנחנו מייצרים - עבור החיפושים בגוגל והפוסטים בפייסבוק והציוצים בטוויטר והתמונות בביקיני באינסטגרם. למשל, אם בני זוג מכירים באמצעות אתר היכרויות, האלגוריתמים של האתר יכולים לעקוב אחר מערכת היחסים שלהם. אם הם נישאים ונשארים יחד 30 שנה, והמידע הסטטיסטי שמספקת מערכת היחסים ביניהם מאפשרת לאתר לשדך בין שני בני זוג אחרים, הם צריכים לקבל תשלום קטן. כך, אומר לנייר, אנו יכולים להרוויח ממיקרו־תמלוגים על המידע שאנחנו מוסרים ברשת."

הפריוילגיה ככלי הרסני

ליאת שקד (2013), "אני ממעטת לרכוש עיתונים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 13/9/2013. נדלה בו ביום

"אני ממעטת לרכוש עיתונים, לעיתים קונה, מזכיר לי את הבית ביום שישי. היום קניתי עיתון, ובכותרת ציטוט ממילותיה של גולדה מאיר: "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי: 'רבותי! אולי בכל זאת נגייס מילואים?' לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל. היו חושבים שאני טיפשה".

"אז ככה, מדובר באישה שהיתה ראשת ממשלה, היחידה בתולדות המדינה. אותה אישה שכבר אמרו עליה שהיא "הגבר היחיד בממשלה". אותה אישה, גולדה מאיר, *פחדה שיחשבו שהיא טיפשה*! כי זה המעמד שלנו בחברה. גברים מרשים לעצמם ללהג על כל דבר, גם דברים שהם לא מבינים בהם כלום ושום דבר. נשים, לעומת זאת, אם תעזנה להגיד משהו "לא במקום", תתפשנה כ*טיפשות*.

"#פטריארכיהתתפגרי"

שיח פריוילגיות-ספטמבר 2013

http://haemori.wordpress.com/2013/09/09/dovrat/ לחלוק ולא לחלק: מה נשכח בשיח הפריבילגיות מאת כותבת אורחת לין חלוזין-דברת

http://haemori.wordpress.com/2013/09/12/privilege2/ שיח הפריבילגיות והנסיגה מהפוליטי מאת גל כץ

https://haemori.wordpress.com/2013/10/02/kfircohen/ תגובה: הזמן המשיחי של השמאל 2 באוקטובר 2013 כפיר כהן

התעשרות כשיעבוד, המקרה של התוכנה החופשית

http://spinningold.wordpress.com/2013/03/11/intro/

רעיון גננות

אצל גור

צדק תרבותי

איה שוויד על חלוקה הוגנת של משאבי תרבות

ויש גם את הנושא הזה אצל המזרחים. למשל קובי אוז מצטט את אביהוא מדינה:

קובי אוז (2013), "מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 28/5/2013. נדלה בו ביום

"מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'. זה מה זה עלבון. זה כל כך לא נכון. אני לא פחות ישראלי מכל אחד מכם. מאיפה לקחתם את החוצפה לכנות אותי 'מזרחי' ולא 'ישראלי'?

"רסקין: זה, אתה יודע, לא נעשה בכוונה, אף אחד פה לא..

"מדינה: כן, אני יודע שזה לא בכוונה, כבר 50 שנה שזה לא נעשה בכוונה. אבל זה מעליב. זה פוגע בי. אני לא מתרגש מהערב הזה, אבל דבר כזה מעליב אותי. הוא מפרק לי את העם שלי לשניים, ואני לא רוצה שיפרקו אותו לשניים.

"רסקין: אבל יש ז'אנר שנקרא מוזיקה מזרחית, מה זאת אומרת?

"מדינה: כן? אז למה אתה לא קורא למוזיקה השנייה 'מערבית', אלא 'ישראלית'. למה שלמה ארצי, מתי כספי, יהודית רביץ וגידי גוב זה לא מוזיקה 'מערבית'? אני חושב שאתם עד היום לא רואים בנו חלק לגיטימי של עם ישראל. אתם לא רואים בנו חלק מהתרבות של עם ישראל באופן טבעי, אלא אתם רוצים לסגור אותנו בגטו שנקרא 'מזרחית' כדי שלא נהיה שותפים אמיתיים שלכם, כמו משהו שאמור לעבור מהעולם".

קיימות במחאה

• שבוע הכרוב - ציטוט משכטר
• קיימות במחאה - הרצאה של ברוך אורן (ראה בתימלולים)
• הפוסט של שירי אייזנר על קיימות אקטיביסטית בפייסבוק (ראה מדריך לפייסבוק כאן למטה)

it's not about numbers

השאלה על כמות המשתתפיםות בפעילות מחאה, יש בה כח ביקורתי רב, ולא פעם היא מחסלת מוטיבציות לפעילות מחאתית. מתוך ההנחה שכמות המשתתפיםות מעידה על חשיבות הנושא, רביםות מוותרים על המחאה והצעקה שלהםן. כאשר כולנו מבינותים בסופו של דבר, שהצעקה קיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וקשה לצפות מה יהיה אותו קיסם שיתפוס ו"ידליק" את הזעם הציבורי לכדי מחאת-מאות-אלפים.

אור שנפי מתארת את ההרגשה הקשה שהתעוררה בה לאור ביקורת כזו על היקף ההשתתפות בפעילות שיזמה:

אור שנפי (2013), "המתנדבים". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 19/7/2013. נדלה בו ביום

"אתמול קצת לפני שהגענו לשוסטר, ישבתי עם יוסי באוטו ובדיוק דיברנו על כך שמי שמגיע להפגנות בימי חמישי ואולי בכלל.. הם אלו ש"מקריבים" מעצמם בשביל ששאר השבוע העניין הזה ימשיך לרוץ ברשת החברתית, בשביל להראות את הנוכחות השבועית. אלו שבאמת מוציאים את עצמם מהבית, אלו שבאמת עושים את המאמץ פיזית להגיע לשם (שזה לא נורא מסובך אם רוצים). יש שיר של ג'פרסון איירפליין שנקרא Volunteers (מתנדבים) והשורה שחוזרת על עצמה בסוף השיר היפה הזה היא We are volunteers of America. תמיד כשאני מקשיבה לו נדמה לי שעל זה הם מדברים, על כך שהם המתנדבים למען המהפכה למען מאבק, מחאה ושינוי. גם אצלנו ישנה חבורה שבועית של אלו שמתנדבים למען כולם. אנחנו לא למען עצמינו שם, כי היינו רוצים שכולם יהיו שם ולמען כולם. כרגע המצב הוא שישנה תמיכה כמעט מלאה באקט השבועי הזה ובאופן יחסי, אלפית, וגם זה בספק, מאלו שיושבים בבית ומעודדים את האקט הזה – אשכרה מגיעים לשם. אז אתמול לא הרגשתי אכזבה עד שהנושא הזה עלה ע"י אנשים במעגל שיחה הקצר שערכנו. של למה אין שם יותר נוכחות. אז אני אמרתי שהכמות לא משנה ושאנחנו פשוט שם כי מישהו צריך להיות שם ולהמשיך להראות עקביות. מצידי להיות גם אפילו רק מספר בודד אנשים ולהראות את הנוכחות הזו ושהאימפקט האמיתי כרגיל יהיה אחר כך ברשת החברתית. ברור שהייתי מעדיפה שכולם יגיעו לשם כי זה מאמץ קלוש למען מטרה נעלה.

"אז אחר כך חלחלה בי אכזבה עצומה ונכנסתי לאיזה לופ עצבים עם עצמי. אפילו כשכבר התחלנו להקרין ואפילו כשכבר הקראתי במיקרופון את מה שכתבתי, הייתי עצבנית ודוגרי התפקוד שלי מ'בפנים' נדפק לאיזה שעה. שוב, לא בגלל כמות האנשים אלא בגלל העובדה שהרבה אנשים לא מסתכלים על המקומות החיוביים של כל זה ומסתכלים על כמות ולא על איכות, לא מסתכלים על מה זה אומר בכלל שאנחנו שם, שאנחנו יוצאים עם האני מאמין שלנו החוצה ולא רק יושבים, עושים לייק ושיתופים, שאנחנו על אמת שם בחוץ ושאנחנו יודעים לאזן ולשלב בין מה שאנחנו אומרים כאן בפייסבוק לבחוץ - משהו שרוב האנשים לא רוצים לעשות ולא עושים. אני ואחרים עובדים קשה מאוד בשביל ההפגנות האלו, באופן התנדבותי לחלוטין. מי שבא לבקר את הכמות שמגיעה שיסתכל טוב טוב על האפקט שזה עושה ושיחשוב שוב אם לבקר. למזלי, היו שם אנשים מקסימים שעודדו אותי והחזירו לי את האופטימיות. כי אם הקהל שאיתו צועדים לשם ושאיתו "עובדים" מסתכל על הדברים השוליים, זה מאוד קשה לעשות את זה ולהמשיך להשקיע את אותו המאמץ. אבל נמשיך.. כי גם אם קשה ממשיכים. אז תמשיך כנראה להיות חבורה קבועה של עשרות אנשים שישמשו כ"מתנדבי העם" בכל שבוע, בזמן שהשאר ישבו ויעודדו דרך המסכים מבלי להזיז את עצמם לשום מקום. יש לי ביקורת על זה מן הסתם, אבל אין לי מה לעשות לגבי זה אלא רק להמשיך משבוע לשבוע באמונה שאנחנו, מי ששם, שומרים על הגחלת הזו, שלא תתקרר ושבבוא הזמן, אנחנו אלו שנשמש לקרקע יציבה במקום הזה, כאשר יגיעו אליו מאות ואלפים."

ועונה לה ברוך אורן (שם):

"פעמים רבות עולה השאלה "למה אין מספיק אנשים". חברים, אני חושב שהשבוע אפילו הצלחנו לשכנע את דמרקר לכתוב את זה באופן מפורש בעיתון (אחרי ששנתיים אנחנו מסבירים את זה לעיתונאים אבל העורכים שלהם מוחקים את המסרים הללו): it's not about numbers.

"אנחנו תנועה חברתית כי אנחנו עושים תהליך חברתי ביחד. וזה נמדד במונחים של תודעה אישית ותודעה קבוצתית... דברים שאנשי מדעים מדוייקים פשוט לא יודעים למדוד.

"לכל אדם קל יותר לעוף על עצמו כשזה נראה שהוא מעין תופעת-על, ושיש אלפים שמגיעים לכל דבר שהוא מוציא מהשרוול. אבל אף פעם זה לא עובד ככה, רק בסרטים. גם ב-2011 כשהיה נראה לפעמים שדפני וסתיו יכולות להוציא מהבית מאות אלפים אם רק יפצו את פיהן, היה ברור לכולם שזה רק אויר חם. האנשים יצאו מהבתים מכל כך הרבה סיבות, מרצף של ניסים ונפלאות... אנחנו נוטים לשכח שבקיץ 2011 היו כאן 187 מאהלי מחאה ברחבי הארץ!!! וזה יצר אטמוספירה שונה לחלוטין. וגם אז היו כל הזמן תהליכי ביקורת בונה והורסת, איחודים ופיצולים.

"אבל תודעה זה כל כך הרבה יותר מסתם מישהו שאמר משהו.

"לגופו של עניין, אני מאוד בעד להמשיך את זה כל עוד זה עושה לנו טוב. כרגע זה נשמע כמו הבילוי הכי מוצלח בחמישי בערב (חוץ מההפגנות של המיטה המעופפת בבנימינה, כמובן)... ככה שאני איתך."

קיימות חדשותית newsonomic

נועם שיזף (2013), "על הקשר בין מדיה חדשה לזכויות אדם ואזרח" הרצאה בכנס re-start לדמוקרטיה, 20.2.13

(מדבר על החשיבות של המדיה החדשה, הרשתות החברתיות, צוקרברג פיטר את עורך ynet וכו'. וגם, על הנושאים שלא מדברים עליהם כמו כוחם של התאגידים הגדולים)

מסתמן שהקיימות החדשותית החדשה היא: עיתונות של ההמונים. את מנגנוני תגמול יוצרי התוכן, ככל הנראה, נצטרך להמציא מחדש בדיוק כמו שהאומנים גילו שעדיף להם לבקש תשר (טיפ) במקום תשלום על השירים. לזה קוראים חזרה למקורות.. או פילוסופיה פיראטית.

• יום עיון על קיימות חדשותית אופ'

על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה

• פשוט לשים את כל המאמר של עידן לנדו על המשבר בין הציבור והתקשורת, כלומר, למה אנחנו לא מאמינים לתקשורת וגם לאט לאט לומדים שאין שום סיבה להמשיך לקבל אותה. כלומר, הגיע הזמן להתחיל להתנגד לתקשורת:

עידן לנדו (2011), "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013

אורן פרסיקו (2011), "מנפנפים על הגחלים". העין השביעית, 3/8/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013 "אין פה שום מהלך מתוכנן או קופירייטינג מהוקצע. באנו, דיברנו בכאב וזה תפס", אומר אחד ממנהיגי המחאה על הסיקור התקשורתי. הכתבים מאשרים

אין הנחיה מלמעלה

[4] ???

התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1

התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף

אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". שדה האוהלים (דף פייסבוק), 12/5/2013

קישור מקורי לפוסט לחברים בלבד - אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". סטטוס לחברים-בלבד על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום

"אתמול בהפגנה, כתבת של טמקא ראיינה אותי לגבי ההפגנה נגד ייוצא הגז. בסוף הראיון שאלתי אותה אם אפשר לראיין אותה גם והוצאתי את הנייד כדי לצלם. היא נבהלה ואמרה שבשום אופן. אז התפשרנו על ראיון לא מוקלט. שאלתי אותה אם היא מודעת לזה שנוני ייצנזר אותה, ואין סיכוי שהוא ייתן לה לפרסם את מה שאמרתי, ואם זה לא מבאס שמצנזרים... מאותו רגע היא פשוט שתקה והתעלמה. מובן, לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלה."

תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור

לדוגמא אצל רועי ברק

רועי ברק (2011), "עובדי החדשות בערוץ 1: לשכת רה"מ מציבה לנו דרישות". גלובס, 30/8/2011, נדלה בתאריך 12/4/2013.

"לשכת ראש הממשלה התקשרה למערכת החדשות של ערוץ 1 בערב הפגנת ה-300 אלף של מחאת האוהלים, ודרשה כי הכתבים והשדרים יפסיקו לדווח על מספר המפגינים בארץ - כך טענו עובדי רשות השידור בפני מועצת העיתונות, בדיון שנערך הערב (ג') בבית סוקולוב בתל-אביב בנושא "הפוליטיזציה ברשות השידור"."

ואצל דרור רשף:

דרור רשף (2013), "איך העיתונות המסחרית דופקת אותנו". פוסט עם קישור לכתבה בNRG על הדף האישי בפייסבוק, 14/11/2013. נדלה בו ביום

"איך העיתונות המסחרית דופקת אותנו:

א. תראו איזה רעיון טוב א'!!!! עוד מעט המשיח מגיע!!! אם רק נעשה את א'!!!!! מרגישים את התקווה, את ההתרגשות??? :(קנו עיתון). (ולא נספר לכם שכמה גופי יחסי ציבור דחפו את רעיון א')

ב. הממשלה מבצעת את א'.

ג. תראו איזה רעיון זבל זה א'! איזה ממשלה רקובה. אנחנו מספרים לכם את זה באופן בלבדי!!!! מרגישים את האכזבה, את ההתרגשות??? (קנו עיתון)

ד. תראו איזה רעיון טוב ב'!!! הרבה יותר טוב מא'!!! עוד מעט המשיח יגיע..."

וגם https://www.facebook.com/zohardro/posts/10151911335557609

התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו

מרב מיכאלי (2011), "בין שתי שפות". הארץ, 5/9/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013

"לא בכדי המחאה הזאת כל כך לא אלימה: מי שהתחילו אותה, מובילות ומנהיגות אותה הן נשים. ליף, סתיו שפיר ועוד רבות ומצוינות שהביאו את השפה החדשה הזאת, שלא זאת בלבד שאינה אלימה, אלא שהיא שפה מחברת, שפה של דיאלוג, שפה הנותנת מקום."

"[...]

"זאת איננה שפה חדשה, זאת שפה שהפמיניזם מדבר בה זה שנים רבות; זאת השפה של העולם שהפמיניזם מבקש לעצב. אבל בציבור היא חדשה כי זאת הפעם הראשונה שהיא מקבלת במה אדירה כזאת. בדרך כלל בעלי הכוח אינם נותנים לשפה הזאת להישמע. ואכן, גם הפעם, פרשן בכיר כינה את הנאום של ליף בלגלוג סלחני "ארוך מדי", ושני הערוצים המסחריים קטעו אותו כדי לפטפט עם אייל גולן ולפטפט את פטפוטי השפה הישנה באולפן, שבו יושבים כמעט אך ורק גברים. גם ערב קודם, באולפן שישי של ערוץ 2, ישבו רק גברים - שבעה.

"ואכן, את הנאום של שמולי שידרו במלואו, בלא הפרעה, וגם הכתירו את שמולי "הכי רציני" במנהיגי המחאה. הוא מדבר בשפה שהם מבינים. הוא הגבר, ה"מתון", ה"הגיוני". נחמיה שטרסלר אף הגדיל לעשות וכתב, ש"אם יש שניים שמסוגלים לסגור עסקה, אלה השניים": מנואל טרכטנברג ושמולי. עסקה כמו שסוגרים בעלי עניין בעולם הישן והטוב. שמולי יסדר להם עסקה שתחזיר את הסדר הישן והטוב על כנו. הוא אינו מאיים עליהם בשינוי סדרי עולם, שלכל בעלי החליפות של ההון, התקשורת והממשלה יש הרבה מה להפסיד ממנו.

"[...]

"[...] שינוי אמיתי יחייב את בעלי הכוח להבין, שהם מוכרחים לעשות מקום להרבה יותר נשים בעמדות מפתח וכוח. הרבה יותר נשים שיוכלו להנחיל את השפה האחרת הזאת, שתעצב לנו עולם שוויוני יותר, מכיל, מחבק. הציבור מבין מצוין את השפה החדשה הזאת, לא סתם הוא מריע בטירוף לדפני ליף ולסתיו שפיר."

לקקשר גם לשיח על פריוילגיות.

====המודל הנוכחי מרדד את העבודה העיתונאית

====המודל הנוכחי של העיתונאות מרדד את הביטחון התעסוקתי של העיתונאים

====המודל הנוכחי של העיתונאות מעביר את ההון לבעלי ההון

בפוסט מ-2012, עידן לנדו מדגיש שהמודל לפיו העיתונאי משתכר ממכירת עיתון בדפוס, תרם בעיקר לרידוד הרמה המקצועית של העיתונאות ולשינוע הון מההמונים אל קומץ בעלי הון:

עידן לנדו (2012), "מותו של הפרינט". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013

"אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה [של עיתונות בדפוס המופקת במערכת עיתון ממוסדת ב.א.] הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון."

הוא ממשיך ומסביר גם מדוע הפתרון הוא לא רק שינוי מבנה הבעלות, מבעלות הון לבעלות קואופרטיבית: (שם)

"[...] אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת."

לדעתו של עידן לנדו, הבלוגוספירה והרשת החברתית אינם פתרונות טובים, משום שאינם מסוגלים לספק קשר יציב בין העיתונאי/ת לבין קהל קוראים צמא ומעורב: (שם)

"יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן."

העיתונות המסחרית הופכת לעיתונות חצר בשירות ההון

נתי טוקר (2013), "האינטרסים הסמויים של "ידיעות"". מרקרוייק, אתר דה מרקר, 23.08.2013. נדלה בתאריך 25/8/2013

"קראתם ב"ידיעות אחרונות" את הגיגי מנכ"ל הבנק? נחשפתם לסיקור המחניף לשר החינוך? אולי למדתם על "פעילות מבורכת" של שר הרווחה? המכונה המשומנת של "ידיעות" פעלה עד היום בשקט, אך כעת היא מתחילה להרעיש.

"יש יותר ויותר סימנים לכך שהתוכן המערכתי מוטה לא פעם לטובת אינטרסים של המו"ל וחבריו. חברי המועדון זוכים לסיקור מלטף, והמפרסמים הגדולים מקבלים שטח פרסום נרחב, גם בתוכן המערכתי. השבוע התמונה התבהרה עוד יותר עם חשיפת הסכם התוכן השיווקי עם שר הרווחה מיש עתיד, מאיר כהן, ולאחר מכן גם בנתוני הפרסום של מועצת ההימורים, שלפיהם 60% מתקציב הפרסום לעיתונות ולאינטרנט זרם ל"ידיעות".

"נכון, "ישראל היום" מביך עצמו בסיקור מוטה לטובת פרסונה אחת, אך ב"ידיעות" התמונה מסוכנת יותר - שם אף אחד לא באמת מכיר את רשת האינטרסים של נוני מוזס ומחלקתו המסחרית."

אינפוגרפיקה מוצלחת - "לפידעות אחרונות": טל רובי (2013), "***האינטרסים הסמויים של"ידיעות"***". פוסט על הקיר של חדר המצב, 25/8/2013. נדלה בו ביום

ידיעות אחרונות: שואפים להשפיע לטובת החזקים במאבקם באוכפי החוק

אמיר טייג ונתי טוקר (2014), "העיתון שמקל בעונשם של 
הנחקרים הכבדים". דמרקר מדיה ושיווק, 9/4/2014. נדלה ב17/6/2014

נוני מוזס רואה עצמו כשחקן מרכזי בזירת ההשפעה הישראלית, ופועל באופן גלוי כדי להשפיע על הרכב הממשלה ועל מדיניותה. המטרה שעומדת מול עיניו היא לשמר את כוח השפעתו על השיח הציבורי. זה התחיל בקרב המיתולוגי של העיתון נגד "מעריב", והמשיך בקרבות שניהל מול "הארץ" בזירת העיתונות המקומית, ומול זכיינית ערוץ 2 קשת, בעקבות ניסיונה ליצור מדיה מתחרה ל–ynet בזירה האינטרנטית. אופן פעילותו של מוזס החל להיחשף בין השאר בסדרת הסרטונים "השיטה" של אלדד יניב, האיש שהיה במשך שנים המאכער של ההון־שלטון, והתמודד לכנסת בבחירות האחרונות.

[..]

לאורך השנים הצליח מוזס לגייס סביבו אנשי מקצוע מעולים בתחומם, שמוכנים גם להתגייס להגשמת מטרתו. "יש מעט עורכים שלא יסיכמו לשתף פעולה עם הגישה הזאת", מסביר בכיר לשעבר ב"ידיעות" את התמודדותם של עובדי העיתון עם הסטנדרטים המוסריים המקלים שמוביל העיתון.

לדבריו, "כל הכתבים משתפים עם זה פעולה. הם כנראה מספרים לעצמם איזה סיפור, שבתחום הכתיבה שלהם זה לא פוגע. אחרים משלימים עם ההתערבות ואומרים לעצמם שהיא מזערית ו'זה לא נורא'. יש שם אנשים טובים ויקרים, וזה עצוב לראות זאת, אך מי שרוצה להיות עיתונאי לומד לכופף את הראש. מספר העיתונאים בענף יורד והולך; אלטרנטיבות התעסוקה של עיתונאים מצטמצמות והולכות; והיכולת של עיתונאי להתנגד לדרישות המערכת ולעמוד על שלו יורדת והולכת יחד עמם".

מדוע גישתו של "ידיעות" מהווה בעיה?

אחד הרגעים הנדירים שבהם הסכימו אנשי "ידיעות אחרונות" להיחשף התרחש ב–1983, כאשר כתב מגזין "מוניטין", רן אדליסט, ריאיין את נח מוזס, אביו של נוני, שהיה המו"ל והעורך האחראי של העיתון עד למותו ב–1985, ואת דב יודקובסקי, העורך בפועל של "ידיעות" מ–1953, שהודח על ידי על ידי נוני מוזס ב–1989. יודקובסקי, שקודד את חומר התורשתי של העיתון, אמר בראיון כי "אני לא מרגיש אשמה, כאילו תרמתי לכך שהמדינה נראית כמו שהיא נראית (...) אני לא חושב שעיתון שיש לו מטרה חינוכית, יש לו סיכוי להתקיים (...) עיתונאי הוא לא מחנך, או נביא, הוא בסך הכל מכשיר, ולדעתי העיתונות כיום היא קודם־כל בידור, ואחרי זה - כל מה שמדביקים לה".

לגישתו של יודקובסקי תפקידו של העיתון הוא לדווח, לספק בידור לקוראיו, וכמובן להוות עסק כלכלי, אך "ידיעות" של נוני מוזס הוא גוף השואף ליותר מכך. "ידיעות" רוצה להשפיע, אך קשה לומר שאחריות ציבורית היא זו שמניעה אותו.

"ידיעות" הוכיח כבר כמה פעמים כי הוא אינו רוצה לגעת במוקדי הכוח האמיתיים במגזר העסקי והפוליטי. הוא העדיף לעמוד לצדם של החזקים במהלך מאבקם נגד אוכפי החוק, ובכך גם גרם בעקיפין להחלשת האמון במערכת המשפט. "ידיעות אחרונות" הוא אכן עיתון לוחמני, אך הוא בוחר את מטרותיו בקפידה. פעמים רבות מדי ייצג העיתון את עמדת הגווארדיה החזקה והעשירה, שרק תפסיד משינוי המצב הקיים.

המקרה של הכיבוש האמריקאי בסוריה

אורי וולטמן (2013), "תמונת העולם שלך לגבי מה שקורה בסוריה אינה נשענית על העובדות". תגובית על פוסט שבו תוייג, 4/9/2013. נדלה בו ביום

"למרבה הצער, רבים מדי בשמאל היהודי בישראל מסתמכים אך ורק על הסיפורים שהם קוראים על הקיר של אסמא אגבריה כדי לגבש את עמדתם לגבי הטרוריסטים בסוריה, אשר חלקם הגדול - אנשי אל-קעידה, והיתר, דוגמת מה שמכונה "הצבא הסורי החופשי", הם באוריינטציה כלפי ארה"ב, ונשמעים להוראותיה.

"את אומרת ש-"ארה"ב כמעט לא עזרה למורדים"?? שהיא "נתנה להם מעט סיוע"??

"איפה זה ואיפה העובדות.

"באוגוסט 2012, חשפה סוכנות רויטרס שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, חתם על צו סודי המתיר ל-CIA לסייע למורדים בסוריה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4263514,00.html

"עוד קודם לכן, פורסם ב"וושינגטון פוסט" (16.5.2012) כי נסיכויות המפרץ העבירו נשק רב למורדים, לרבות לאחים המוסלמים, בתיווך הממשל האמריקאי:

http://articles.washingtonpost.com/2012-05-15/world/35454790_1_baba-amr-neighborhood-syrian-rebels-homs

"הגוף המכונה "הצבא הסורי החופשי" לא מכחיש את הטענות. בראיון ל-"מעריב" (21.11.2012) אמר מפקד "הצבא הסורי החופשי" בדרום סוריה, כי: "המשטר בדמשק מאשים את קטאר וסעודיה [דהיינו את גרורותיה של ארה"ב באזור - א.ו] בהתערבות ישירה בעניינים הפנימיים הסוריים, ויש צדק בטענה הזאת... הן התורמות הגדולות למאבק שלנו בנשיא. כסף, אמצעי לחימה ולוחמים עוברים בחסות אותן מדינות לתוככי סוריה במטרה להפיל את המשטר ולזכות בסוריה".

(http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/416/864.html)

"כך שהסיפור של סוריה אינו סיפור של מפגינים חסרי ישע הנטבחים בידי נשיא רשע, אלא של מלחמת אזרחים, אשר בה הצד שקם נגד הממשלה זוכה לחימוש ומימון מידי מעצמת-העל הגדולה והאכזרית בעולם, ומורכב בחלקו הגדול מג'יהאדיסטים מחוץ למדינה (יש הערכות שמדברות על כ-40,000 לוחמים זרים על אדמת סוריה כיום).

"מלחמת אזרחים היא תמיד דבר טראגי. מלחמת אזרחים תמיד גובה מחיר עצום בנפש. מלחמת האזרחים בארה"ב, למשל, גבתה קרוב ל-600,000 קורבנות - כמעט פי 6 מכמות הקורבנות שגבתה המלחמה בסוריה.

"אבל כשמדברים על 110,000 הקורבנות הסוריים, האם זוכרים שלא מדובר רק ב-"אזרחים שנטבחו בידי הנשיא", אלא גם בחיילים מהצבא הסורי, שנהרגו בקרבות? שמדובר גם באזרחים סורים חפים מפשע, שנהרגו מהתפוצצות של מטעני חבלה בערים, שהוטמנו שם במסגרת הפיגועים שמבצעים אל-קעידה שוב ושוב?

"ובכלל, מי אלה המורדים הסורים?

"אני זוכר שאסמא השתפכה פעם על הקיר שלה, כשהביאה ציטוט של סורי מהכפר נבל, במערב סוריה, המדבר על כך שבמהפכה הסורית יש מקום לכולם: לסונים, לשיעים, לדרוזים, לנוצרים, ליהודים, וכו' וכו'.

"זו פנטזיה נחמדה. אבל בהפגנה שהתקיימה באותו מקום, חודש לפני כן, זימרו זמירות אחרות (הכיתוב על הכרזה "כולנו בן-לאדן"):

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=424392050939906&set=a.287030431342736.68075.287026474676465&type=1&relevant_count=1

"כשבאים לדבר על המצב בסוריה, צריך להסתמך על העובדות, ולא על פנטזיות.

"זה יכול היה להיות נחמד אם הסיפור של סוריה היה סיפור של התקוממות עממית, בהנהגה שמאלית, הזוכה לתמיכה רחבה, והמתייצבת מול נשיא רשע. במקרה כזה, היה ברור לנו איפה אנחנו צריכים לעמוד.

"אבל מה לעשות, שהסיפור הסורי קצת יותר מורכב, הטובים הם לא בדיוק טובים, ומי שמתייצבים לצידם הם טובים עוד פחות, ואם עוצמים את העיניים נוכח מציאות זו - נידונים להגיע למסקנות שגויות."

חזרה לשגרה: המקרה של נזקי בריטיש פטרוליום

Occupy Democrats (2014), "Here's what the mainstream media ISN'T showing you about the lingering effects of the BP oil spill in the Gulf". פוסט עם תמונה בדף הפייסבוק, 24/5/2014. נדלה בו ביום Occupy Democrats מצטטים את איש רכש השרימפסים Dean Blanchard

"If you try to go to one of these islands with a camera to show the public what's really going on, the Coast Guard will come up there and run you off... They're not working for us no more, they're working for BP."

תהיו בשקט שם למטה: המקרה של דנה וייס והרעש מהשדרה

אורי בן דב (2014), "". פוסט עם תמונה על הקיר האישי, 15/2/2014. נדלה ב2/4/2014 את המשפט הבא של דנה ויס ראוי לקרוא לאט: "יכול להיות שקצת הגזמנו עם הווליום שעלה מהשדרה וגרם לשוכני המגדלים להסתגר"

אתם מבינים? מסתבר שהתבלבלנו לגמרי. הפכנו את היוצרות. זה לא שהסתגרותם של העשירים במגדלים, שכונות סגורות ומתחמים-לא-ממש-חוקיים-על-קו המים הייתה חלק מהתהליך שהניע את המחאה החברתית,

זה לא שתופעת ההסתגרות, שבא לידי ביטוי בצורה שבה בנייני הענק האלה פוצעים את המרחב הציבורי על מנת לספק למורמים מעם (תרתי משמע) מגורים ללא מגע עם הרחוב או ההמון היא שקוממה אותנו,

זה לא שהמעבר המסיבי של משאבים לידי מעטים בשלושים השנה האחרונות הוא זה שאפשר בכלל את תופעת המגדלים, ורוששה במקביל את מעמד הביניים (ודחקה את העניים לחיים בלתי אפשריים) וגרם למאות אלפים לצאת לרחובות -

זה הכל הפוך!

באה דנה וייס מערוץ 2, והאירה את עינינו: זו אשמתנו. זו שוב אשמתנו. הם בכלל לא התכוונו לשדוד אותנו בעמלות, ולבזוז אותנו בגז, או ללסטם אותנו במחירי השכירות והדיור ולעשוק אותנו במחירי האוכל - מה פתאום?

הם רצו להיות חלק מאיתנו - אבל זה הרעש מהשדירה. הרעש. הוא הפריע להם. אז רגע אחד שקט בבקשה.

ומי שהבטן שלו מקרקרת - שיילך קצת יותר רחוק מהמגדל, זה נורא מפריע, בייחוד בין שתיים לארבע.

כמו כן, אלה הכתבות ששודרו בסופ"ש ב"חדשות" ערוץ 2: בשישי - כתבה על עשירים שקונים אמנות, כתבה על רותם סלע. בשבת - כתבה על עשירים שתורמים, כתבה על רוני מאנה. אז אולי במקום לדאוג לרעש מהשדירה, טוב הייתה עושה דנה וייס אם הייתה קצת נאבקת בחרא האסקפיסטי המתחנף לעשירים ולחזקים ש"חברת החדשות" שהיא עובדת בה מייצרת ומזרימה ליותר מדי בתים בישראל. ובהזדמנות הזו - שמישהו יזכיר לי: מתי בדיוק דנה וייס הייתה איתנו בשדירה?

הדם בפריפריה פחות סמיך: המקרה של השריפה בבתי הזיקוק, מרץ 2014

שואל יואב איתיאל - על אסון סביבתי שכמעט עלה בחיי אדם, האם על הרשויות ו/או העיתונות להתריע בזמן אמת? והאם הגיוני שהאדריכל שתכנן מתקן, יעמוד בראש רשות הפיקוח על אותו המתקן?

צילום: רשות הכבאות וההצלה, --

יואב איתיאל (2014), "כלום לא בוער". המקום הכי חם בגיהנום - מגזין עיתונאי עצמאי בנושאים חברתיים, 9/3/2014. נדלה ב 11/3/2014

ממדידות שערך איגוד ערים להגנת הסביבה, מפרץ חיפה בליל שבת, ושטרם נותחו, כבר עולה כי כמויות חריגות של חומרים מסוכנים נמצאו בתחנות הניטור של קרית ביאליק וקרית בנימין, גם אם בתחום התקן. בתוך מתחם בתי הזיקוק התקבלו קריאות החורגות באופן משמעותי מהתקן וחייבו את הכבאים שם להתמגן כדי למנוע סכנה לחייהם ולבריאותם. עד עתה לא התברר אם עובדי משמרת הלילה של בתי הזיקוק ידעו על כך, והאם הצטיידו אף הם במיגון.

זה ארוע שהסתיים בנס, והיה יכול בכל רגע להתפתח לאסון לאומי. אבל אתם שמעתם על זה? רבים מחברי, שאתם דיברתי – אפילו כאלה שגרים בחיפה ובקריות - לא ידעו על המקרה. בוודאי שלא בזמן אמת. כך גם לא שמעתם ככל הנראה על דליפת מאות קובים של סולר מאתר תחנת הכוח "חגית" בחוף כרמל, בחודש שעבר, או על דליפת מימן שהתרחשה שם לפני כשבועיים. מדוע? אולי בגלל שזה קרה בליל שבת? אולי בגלל שזה קרה בפריפריה? האם התקשורת לא היתה מדווחת עד עכשיו על שריפה במתקן רגיש שכזה אילו היה ממוקם בתל אביב, נגיד אילו ארובת רדינג, חלילה, היתה עולה באש?

"היה סיקור של האירוע, אבל הוא הגיע לתושבים ב'משיכה', לא ב'דחיפה'", אומר היו"ר בפועל של איגוד ערים להגנת הסביבה מפרץ חיפה, האדריכל שמואל גלבהרד, שאך לפני שבוע וחצי נכנס לתפקידו, כמ"מ של ראש עיריית חיפה, יונה יהב, העומד בראש האיגוד באופן פורמלי, וזה ארוע החירום הראשון שהוא נדרש לו. גלבהרד מתכוון לכך שמי שחיפש, מצא אולי ידיעה על השריפה, אבל השאר, כולל תושבי חיפה והאזור - חצי מיליון תושבי תשע הרשויות המקומיות שאותן משרת האיגוד, בהן העיר חיפה, קרית אתא, קרית ים, קרית ביאליק, קרית מוצקין, נשר, קרית טבעון, המועצה האזורית זבולון והמועצה מקומית רכסים - המשיכו בבילויי ליל השבת שלהם, מבלי להיות מופרעים מחדשות על הארוע המדאיג שהתרחש באותה שעה מעל ראשיהם, בבתי הזיקוק.

האם לא היה מקום להתריע על הסכנה? תחקיר נערך בשעות אלה ממש, ולמחר, יום שני, נקבעה כבר ישיבת חירום של איגוד הערים עם נציגי המשרד להגנת הסביבה, ושאר המעורבים בארוע, ביניהם נציגי רשות הכבאות.

"גדיב" היא חברת בת של בתי הזיקוק לנפט בע"מ, בז"ן, בבעלות האחים עופר. החברה שנוסדה ב-1974, מספקת חומרי גלם לתעשיות הפלסטיקה והכימיה בישראל ובמדינות אגן הים התיכון. באופן מקרי, עולה שהאדריכל גלבהרד, העומד היום בראש האיגוד המנטר את פעילותה, היה גם אחד ממתכנני מבני המפעל הזה.

ושוקי טאוסיג מציג שאם אתה בפריפריה, כמעט-אסון הוא לא-אסון:

שוקי טאוסיג (2014), "מפגן אדיר". העין השביעית -סקירת עיתונות, 9/3/2014. נדלה ב11/3/2014

ביום שישי התחוללה שריפה גדולה בבתי-הזיקוק בחיפה. החומר שנשרף היה חומר רעיל, העלול לגרום תופעות קשות (למשל: מוות). דבר השריפה, שנמשכה שעות ארוכות עד שכובתה, דווח באתרי החדשות בידיעות לא בולטות (שנראו כשאובות ממאמצי יחצנות של מערך הדוברות של מכבי-האש), והוא אינו מוזכר היום בעיתוני הדפוס (להוציא ידיעת כיתוב תמונה בעמ' 20 ב"דה-מרקר"), וזאת חרף העובדה שמדובר, על פניו, בחומר קלאסי לכותרות ראשיות בטבלואידים: אש משתוללת בלב מתחם עמוס בכמויות עצומות של חומרים דליקים ורעילים, בלבה של אוכלוסייה אזרחית צפופה. מדובר גם במתחם ידוע לשמצה, מושאה של מחלוקת ציבורית עמוקה; כל המרכיבים של דרמה רגשית ו"האסון שנמנע" ו"עד הפעם הבאה" וכו' וכו'.

מדוע נדחק הנושא מסדר היום? ברשתות החברתיות ניכרת נטייה, כרגיל, לתיאוריות קונספירציה, בנוסח ידה הארוכה של משפחת עופר, בעלת השליטה בבתי-הזיקוק ובכמה כלי תקשורת ועיתונאים. אמנם המציאות הישראלית, במיוחד בכל הקשור לתקשורת, הוכיחה כבר כי גם הקונספירציות המופרעות ביותר עלולות להתגלות כמציאות מרה וממשית עד מאוד, אך במקרה זה קשה לקבל את התיאוריה, משום שגם כלי תקשורת שאין להם זיקה ידועה למשפחה לא סיקרו את האירוע באופן בולט.

ההסבר המציאותי יותר, אחרי שנפסלה אופציית הצנזורה הצבאית (שלא היתה), היא כי מדובר אחרי הכל באסון שבאמת לא קרה, ועוד בסוף-השבוע, ועוד בחיפה. ובכל זאת.

ומחזק(ת) אותו הטוקבקסיט(ית) רותם, עם הטענה שגם מקרה מוות בודד לא יגרום לאסונות סביבתיים בפריפריה להגיע לכותרות, אלא נדרש אסון בקנה מידה גדול, כזה שמציג עימו מייד סיפור ברור על כשלון מערכתי ואשמים, כדוגמת השריפה בכרמל:

תגובית לכתבה "כלום לא בוער", שם

יואב, רק כשיהיו ניספים האירוע יוגדר כחדשות ארציות.. עד אז החיפאים יכולים להמשיך להחנק בשקט.. חוץ מזה גם זה לא ממש ישנה את ההתנהלות הפרימיטבית של התעשיה הפטרוכימית במפרץ חיפה.. אלה אם כן יקרה אסון בסדר גודל של השריפה בכרמל שחשף את מערך כיבוי האש בישראל במערומיו, או בזיון כמו שקרה בלבנון בקיץ 2006 בשביל שדברים ישתנו מהיסוד. לצערי מנסיוני ומהכרותי עם המציאות הישראלית, אף לא שניה קודם, שהחבר'ה במפרץ חיפה יתעוררו ויצעדו יחד עם התעשיה המזהמת שלהם לתוך המאה ה 21 :(

אדם ברוך - העיתונות וכלכלת השוק: נכות נפשית

אדם ברוך, ת"". מתוך: תקשורת - אנתולוגיה של 40 שנות כתיבה עיתונאית. מעריב, 28/3/2013.. מצוטט אצל דויד ענבר, תגובית ע שירשור בקיר של אורי בן דוב, 15/2/2014. נדלה ב2/4/2014

אדם ברוך (2013), "יוצרי העושר"

כסף ושפה. היחסים בין הכסף והשפה סמויים מעיני התמימים. הכסף יוצר שפה ומפיץ אותה באמצעות התקשורת שבשליטתו. רוב אנשי התקשורת העוסקים בכלכלה משרתים ממילא את הכסף. והנה בימים אלה, ימי נתניהו, מופץ הביטוי:"יוצרי העושר". בשבועיים האחרונים כבר שמעתי וקראתי שתים-עשרה פעמים על היתרונות של "יוצרי העושר בחברה הישראלית". מה זה "יוצרי העושר" ? זהו מכשיר תעמולתי בידי כלכלת השוק. זהו תוצר שפה קפיטליסטי שנועד להציג את העשירים כעילית האדם. כמי שיצילו את החברה מעוניה. וכלכלת השוק מטיפה להעניק הקלות מס ליוצרי העושר, בטענה שההקלות יגבירו את החשק שלהם לייצר עוד יותר עושר. ואז ? ואז עודפי העושר שלהם כבר יטפטפו מעצמם למטה, אל העניים. "יטפטפו למטה" ? כן, יש מונח כלכלי כזה:"טריקל דאון" (זולג,מטפטף). וכך, בעזרת שפה המשועבדת לכסף, מתפתחת לגיטימציה להעדפת "יוצרי העושר" וכו'. אבל זו אחיזת עיניים. רק לעיתים רחוקות הקלות מס ל"יוצרי העושר" אכן הרימו את העניים. ב 92 ביל קלינטון הצהיר כי ישם קץ ל"מדיניות הטפטוף". עוד נשמע בישראל על "יוצרי העושר" מפי העשירים עצמם, ובעיקר מפי דובריהם. הכסף יוצר שפה אינטרסנטית.

וגם שם:

אדם ברוך (1999), "העיתונות, כלכלת השוק. נכות נפשית". שישי. מעריב. 20.8.99]

המשכורות בעיתונות צנועות. המשכורת הבסיסית נטו של 60 אחוז מהעיתונאים לא גבוהה מ 5900 שקל בחודש. לרוב העיתונאים אין הגנה מקצועית ממשית. החוזים שלהם אישיים, והתרתם הנה כמעט עניין של מה בכך. כלומר, מבחינה מעמדית (כלכלית) מדובר בקבוצה חלשה למדי. והנה העיתונאים מעריצים את כלכלת השוק בכוחנית (קפיטליזם עירום). לכאורה, מתוקף היותם מעמד חלש, העיתונאים אמורים היו להזדהות עם בני מינם, עם הקבוצות החלשות, או לפחות לגלות אמפתיה כלפיהן. גם אמפתיה עניינית, כלומר אמפתיה מתוך הבנת מורכבות התהליכים הכלכליים-חברתיים. אבל לא. העיתונאים (הכללה גסה, כמובן) מצדיעים לכלכלת השוק. מדוע ? נכות נפשית ? לא רק. הם עובדים אצל "עשר המשפחות" השולטות בשוק ההון.

התקשורת המסחרית היא האוייב הכי גדול של המסרים שלנו

https://www.facebook.com/hemi.shturman/posts/10152376650523898 במיוחד נועם הופשטטר וברוך אורן

חומות חסימה זה לא עובד

אישתון בשביל מה צריך צנזורה כשהעיתון מצנזר את עצמו?

בנתיים יגאל רמבם מבקש משוקן לתבוע אותו על פרסום השיטה הפיראטית לקריאת הארץ בחינם: יגאל רמבם אצל טיילור VJ

העין השביעית

פרסומות זה כבר לא עובד

כאשר עיתונות דיגיטלית מנסה לטשטש את הגבולות בין תוכן חדשותי לתוכן מפרסמים, היא בעצם יוצרת נזק בעיקר לה ולמפרסמיה. במצב המטושטש, החוזה שבו העיתון אינו אחראי לפרסומת והפרסומת אינה אחראית לחדשות, נפגם, ועכשיו הקוראותים נאלציםות לשפוט בעצמםן האם התוכן הוא חדשותי או פרסומי, ומעבר לכך, כעת יש להןם הזכות לבקר גם את העיתון על פרסומות לא ראויות וגם את המפרסמיםות על תוכן חדשותי ירוד.

Jack Shafer (2013), "And now, a word against our sponsor". בלוג באתר reuters.com, 8/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013

"It’s equally important to advertising-supported journalism that the news not be confused with the ads that run nearby, a point Benjamin Franklin made in his advertising manifesto in his 1731 “Apology for Printers.” Franklin held — and most publishers continue to hold — that the controversy raised in news stories is 1) desirable, 2) should not be held against advertisers and 3) that the content of advertisement should not automatically be held against the newspaper publishing them.

When Web publishers deliberately blur the visual and textual divide that separates editorial from advertising, as The Atlantic did, they force readers to judge whether a page is news/opinion or a commercial advertisement. But they’re not confused; it’s the publisher and the advertiser who are confused. The publishers and advertisers have polluted their own tradition by erasing the traditional line. Suddenly, it’s completely reasonable for readers to blame controversial news stories directly on advertisers and blame controversial advertisements directly on reporters and editors, because publishers and advertisers have essentially merged operations."

הולכים על הקצה

ענת פישביין (2013), "המקום הכי חם בגיהנום שמור למי שבזמנים של משבר מוסרי שומר על נייטראליות". דף "אודות" לאתר החדשות "המקום הכי חם בגיהנום", ??. נדלה בתאריך 5/3/2014

אנחנו פועלים בתקציב מוגבל, אבל עצמאי. התקציב כולו מגיע בשלב זה ממימון עצמי. בהמשך נידרש לתרומות, נגייס כספים, ובשקיפות מלאה ננסה לבחון מהו המודל העסקי המאפשר לקיים בישראל אתר עיתונאי. בשלב זה אנחנו זקוקים מאד למה שיכול לאפשר לנו חיים ברשת: כניסות למגזין, לייקים, תגובות, וכמובן שיתופים והפצה של הסיפורים שלנו. מבטיחים לעשות הכל כדי להיות ראויים לכך.

בדרופל וואטשדוג, עיתון מקצועי לקהילת המפתחים של דרופל, מציעים מודל המשלם יפה לכותבי מאמרים פרילנסרים, אך נשען גם על הכנסות מהקוראים. העיתון יוצא מדי חצי שנה, וכולל התמקדות בנושא אחד מרכזי. ללקוח, כל גיליון עולה 7$ כולל משלוח בתוך ארה"ב, ותוספת 16$ למשלוח ליעדים מחוץ לה. התשלום לכותבות/ים על מאמרים הינו החל ב25$ וכלה ב1,110$ למאמרי איכות בני 2,200 מילה הכוללים מסמכים תומכים.

--, "Contributing To Drupal Watchdog". אתר Drupal Watchdog. נדלה ב5/3/2014

• Shorts: A "short" is a very brief piece of content together with a single image. They range from 75 to 90 words, for which we'll pay from $25 to $45.
• Articles: The majority of all submissions are articles. They range from 900 to 950 words, for which we'll pay from $270 to $340. Articles should include at least one or two pieces of supporting content, including images, tables, charts, screenshots and/or sidebar text.
• Feature Articles: We are accepting a much smaller number of feature articles. They range from 2,000 words to 2,200 words, for which we'll pay from $800 to $1,110. Feature articles must include multiple pieces of supporting content, such as images, tables, charts, screenshots and/or sidebar text.
• Columns: Columns are themed content that appear from issue to issue. Columnists must commit to writing their column all year. They range from 575 to 725 words, for which we'll pay from $300 to $375. Columns should include one or two pieces of supporting content.

[...]

Contract and Copyright:

We do not guarantee to purchase all articles submitted. If we do purchase an article, payment is for first rights, compilation rights, and translation rights. We are under no obligation to publish articles we purchase, and we do not pay kill fees.

When you submit an article, you agree to not submit the article anywhere else unless 1) you explicitly notify us in writing that you have withdrawn your proposal and you then receive a written (emailed) confirmation from Tag1 Publishing freeing you from this contract, or 2) we reject your article for inclusion in this magazine. We are only unable to approve requests for withdrawing articles if they are already scheduled for publication.

By submitting an article you are agreeing to allow us to use your article in an unlimited number of compilations and translations in any medium. Two weeks after your article has been published online, or six months after it is published in print, you are free to use it for any other purpose, as you retain the copyright on your article. You agree to not publish any article you have sold to Drupal Watchdog in any way until it has first been published by Drupal Watchdog either in print or online.

קצת מספרים אפשר למצא בבלוג של החברה שמפיקה את העיתון:

Tag1 Consulting (2011), "Drupal Watchdog Volume 1 Issue 1 Out The Door", בלוג החברה, 25/2/2011. נדלה ב5/3/2014

This issue was made possible by 23 authors, 7 editors, 2 designers, and a 3-person layout team. Its 80 pages were printed on FSC Certified paper stock with soy inks.

[...]

Our first issue is 80 pages long and includes 7 feature-length articles, 13 standard-length articles, and 6 columns.

התפוצה המנוחשת של העיתון עומדת על 300-1000 עותקים (את הגיליון הראשון, במרץ 2011, רכשו ברכישה מוקדמת 300 קוראים (שם, בתגובות)).

יוס ברוך (2014), "תובנה מכנס ההון-שלטון-עיתון של אתמול". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 9/4/2014. נדלה בו ביום

תובנה מכנס ההון-שלטון-עיתון של אתמול: יש להקים קואופרטיב עיתונות שיתבסס על אתרי העיתונות, הדעות והתרבות החופשיים של ישראל. העוקץ, הגדה, גיברלטר כמדור תרבות ואומנות, המקום הכי חם וכו'.

האתרים ישמרו על ייחודם ועצמאותם, אך יבנה אתר שירכז את הידיעות והכתבות של כולם תחת מותג בסגנון "העיתון החופשי של ישראל".

דמי הרשמה חודשיים, אופציונליים, סמליים, בסך 10 או 15 ש"ח יוצעו לקוראים כתרומה לקיומו של העיתון- למימון 2-3 עורכים שיבחרו באופן דמוקרטי על ידי נציגי האתרים השותפים במיזם. הכנסות מעבר לסכום זה יחולקו בין האתרים השותפים באופן שיוויוני או על פי מפתח תרומה שיקבע על ידם.

כדי להרים את זה צריך טיפה לגבש את הקונספט ואז לארגן פגישה של מובילי ועורכי רשימת האתרים שתגובש.

מי בענין?

הישגי המחאה החברתית

הישגי המחאה החברתית

בלאגן שצריך לסדר

רשימת פריוילגיות למי שאיננה/ו עובד/ת מין

חשיבה עיצובית בשירות חדשנות חברתית / מאת טים בראון וג'וסלין וויאט // חורף 2010 תרגום מאנגלית של: http://www.ssireview.org/articles/entry/design_thinking_for_social_innovation/ מתרגמת: ליאורה יוקלא

סמאח בסול (2012), "המחאה החברתית אינה דוברת ערבית". אתר j14 - האתר הרשמי של המאבק, 25/6/2012

"מדוע לא היו הערבים חלק מהמחאה החברתית? יש כמה סיבות לכך. הראשונה: כי הם חיים מאז קום המדינה באי-צדק חברתי, כלכלי ופוליטי. בנוסף לכך, קיימת תחושה שהרוב המוחה אינו צריך באמת את המיעוט. ההוכחה לכך: האם מישהו פנה אי פעם לאקטיביסט ערבי וביקש ממנו שיתוף פעולה? נייר עמדה בערבית? הזמנה לשאת דברים בתהלוכה?

אוסיף לכך כמה דברים: המחאה החלה בעקבות עלייה במחירי הקוטג'. יש לכם מושג כמה ערבים צורכים קוטג'? אני אענה: כמעט ואין. זה לא מאכל פופולרי בתפריט היומי בבית ערבי.

מחירי דיור: התרבות הערבית מתבססת על בנייה פרטית בתחומי הכפרים והערים. איננו נוהגים לקנות או לשכור דירות, גם משום שאין בנייני דירות במגזר.

אני גולשת באתר הרשמי של המחאה, והערבים אינם נמצאים שם. לא כשפה ולא כאייטם, וזו שאלה לעורכי האתר."

אורי ירון(2013), "מילון האמירות הנבובות והמילים המכובסות"

שי, אור (2011), "צדק חברתי – מי דורש ולמי הוא דרוש?". אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 26/9/2011

יאסר עוקבי (2011), "גורל הגנבים - סקירת עיתונות ערבית בישראל". העין השביעית, 7/8/2011

עזרא אוחיון (2011), "שלוש הערות על המחאה". אתר קדמה - הבלוק המזרחי, 1/8/2011

"3. 'מי שרוצה לגור בתל אביב שישלם בהתאם'. זוהי מדינת ישראל שהפכה את תל אביב לעיר היחידה בארץ. זוהי מדינת ישראל שמנסה להפוך את כל הארץ לפרברים. הסיבה אם אתם מעוניינים לדעת היא שכל מרכז עירוני מחוץ לתל אביב יעלה אליטות חדשות ולזה הם לא מוכנים. אז אם ככה שיחליטו, או שיתנו לנו אפשרות הולמת לגור בעיר היחידה בישראל או שיאפשרו ליישובים הגדולים (באר שבע, נצרת) להפוך לערים.

ובנימה אופטימית על שילוב פלסטינים

אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012

"לבסוף, לפי דו"ח הגזענות לשנת 2012 של המטה למאבק בגזענות, מגמת הגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל ירדה באופן דרסטי בשנת 2011 לעומת שנת 2010. לטענת מחברי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין ירידת מגמת הגזענות לבין הסולידריות שהצליחה המחאה החברתית ליצור בין קבוצות שונות בציבור. תוצאה עקיפה זו של המחאה החברתית לא צריכה להפתיע. ראשית, כיוון שהרטוריקה של מחאה זו הייתה של צדק ושוויון. שנית, כיוון שאזרחי ישראל היהודים ראו את אזרחי ישראל הערבים נאבקים למען אותה מטרה כמוהם. כל עוד פלסטינים ישראלים תקפו וביקרו את הזהות הקולקטיבית של היהודים הישראלים, הם נתפסו כאיום עליהם וכסכנה לזהותם, כקבוצה אשר תמיד יוצאת נגד המדינה עצמה והעם היהודי. לראשונה מזה זמן רב, לאזרחים היהודים והערבים של מדינת ישראל היה נושא משותף עליו יכלו להסכים ומאבק משותף בו היו בני ברית ולא עמדו משני צדי המתרס. הורדת רמת הגזענות שנכשלה שנה לפני כן באמצעות הפגנות של "מחנה השלום", הושגה דווקא ע"י מחאה חברתית שבאופן ישיר אינה עוסקת בה."

עודה בשאראת (2011), "נאום בעצרת ההמונים בתל-אביב: דרך הניצחון". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 13/8/2011

"קהל נפלא… המהפכה רק התחילה. כשבפעם הראשונה אנו פורצים את הגבולות שתחמו אותנו במעגלים סגורים ומסוגרים. וכשאני מסתכל על הקהל הנפלא הזה, כשערבים ויהודים ביחד, כשחילוניים ודתיים ביחד, כשצעירי העיר והכפר ביחד.. אז למהפכה זו יש רק דרך אחת. דרך הניצחון."

מגיב בשם "תגובה לערבי", 20/5/2012 אצל אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012

"דווקא היו שניסו לעורר את המחאה במגזר הערבי והייתה סימפטיה בקרב צעירים ערבים אבל המנהיגים הערבים חששו מכך לא פחות. הדבר האחרון שראאד סלאח ואחמד טיבי צריכים זה ערבים שמדברים על צדק חברתי ומפגינים עם יהודים"

רועי רביצקי (2013). פייסבוק, 15/2/2013

"רק בהתעקשות הזאת, שתהיה לנו שפה משותפת, שכולנו רואים בה כשלנו ואותנו כחלק ממנה, נוכל לשמור על הסולידריות שדרושה בחברה שלשמחתנו, אין בה דברים אחדים. לכן היהדות ההומניסטית היא תקוותם הן של היהדות הן של ההומניזם בישראל ובתפוצות. ומי שזה מה שעומד לנגד עיניה בבואה לכנסת, אין ספק בעיני שרואה את עצמה באופן הנקי ביותר כשליחת ציבור.

אז נכון העירו כמה מחברי שאין בכך שום ערובה לפעולה, או אף תכנית פעולה, להתמודד עם המשברים החברתיים שלפתחנו. האתגר הגדול נשאר, כמו שכתבתי במקום אחר, לאחוז משני קצותיו את הקו העבה שמחבר בין חלומות, הגות ואמונה לבין יוזמות חקיקה וסעיפי תקציב."

יוס במבוא לשיח זהויות והתגובה של ברק סגל (אולי כבר מופיע בפרק של השיח פריוילגיות)

"אלפי מהפכנים סוציליסטים וקומוניסטים שיתקו את תל-אביב". צדק 2.0 - צודק יותר, חברתי יותר, עכשיו בגרסת J15! (בלוג), 26/6/2012

חררדו לייבנר (2013), "התחברות כדרך לא סלולה". העוקץ, 2/1/2013

"בשבועות האחרונים שאלו אותנו לא מעט פעמים בניסוחים שונים, למה התחברות-תראבוט לא מקימה רשימה לבחירות. לפניכם תשובה ארוכה המסבירה מדוע בחרנו להיות חלק מחד"ש ולמה אנחנו עדיין עומדים מאחורי בחירה זו, תוך ניסיון לחזק ולהנכיח בזירות שונות את קיומה של מנהיגות שמאלית עממית, ערבית ויהודית-מזרחית"

רעות גיא (2012), "היא שם, מחכה לך". העוקץ, 14/12/2012

"כל פעילה להט"בית מנוסה יודעת: יש תקרת זכוכית משוריינת מעל ראשן של נשים בקהילה. האירוע האחרון של מאקו גאווה, על טהרת גברים הומואים בלבד, חשף זאת שוב. בפאנל אלטרנטיבי ניסינו לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בלי לוותר על שיח מורכב"

ליהי רוטשילד (2012), "פועלות לשינוי מציאות חייהן". העוקץ, 8/12/2012

"מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס "נשים בפעולה" היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות"

תום מהגר (2012), "כשאשכנזי ומזרחית התמודדו". אתר העוקץ, 1/12/2012

"בחירה בדב חנין לכהונה שלישית ולא ביעל בן יפת לכהונה ראשונה, שניהם מועמדים ראויים לכל הדעות, היא שעתוק של אותם יחסי כוחות ישנים דווקא במרחב שאמור לקרוא תיגר על הסדר הקיים"

יובל עברי (2012), "הערס הישראלי כתמונת הנגטיב". העוקץ, 29/8/2012

"בין סממית ביתן לסימה ביטון: הדיון הסוער על ערסים ברשת הזכיר לנו את הגיליון המעניין של "הכיוון מזרח" מ-2006 שעסק בערסים ופרחות. בחרנו מתוכו את המאמר "גרוטסקה אותנטית – ערסים ופרחות בתרבות הישראלית"

אסתר עילם (2012), "במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון". העוקץ 8/7/2012

"החלטה 1325 של האו"ם מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לנשים בחברה הפטריארכלית. אולם כמו במעגל קסמים, המושג מכיל בתוכו את המצב של חוסר ביטחון, כך שהם שזורים זה בזה ותלויים האחד בשני. אסתר עילם השתתפה בבניית תוכנית ליישום ההחלטה בישראל ויצאה עם תובנה מאירת עיניים שקשורה במלה נוספת: קיימות"

פנינה מולדובנו(2012), "רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם". העוקץ, 6/6/2012

"פוליטיקה של זהויות עוטה עליי שלל דיכויים ודגלים, ואני לא רוצה למחוק אף גוון. פנינה מולדובנו, שלא תשתתף במצעד הגאווה שיתקיים בסוף השבוע בתל אביב, עם מחשבות על פמיניזם, מזרחיות וגאווה"

שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012

"מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.

[...]

"זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.

אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

ועוד בלאגן מה-16/3

שירה

http://www.facebook.com/baroch.oren/posts/312722008853948

עניין מקומי / אילן בכר אבנטור - על הצורך להמשיך ולחתור לשינוי גם ברמה הארצית ולא רק "להעיף את חולדאי".

שמולי

http://www.facebook.com/stavshaffir/posts/146358212197434 http://www.facebook.com/roee.neuman/posts/140252982811498 וכמעט חודש לאחר מכן, אלעד ברינדט: https://www.facebook.com/elad.brindt/posts/10151558186330783

לוקחים אחריות על ימי הזיכרון

מסקנות אלבום תמונות הזמנה מקורית לאירוע

רות בונדי על הון פוליטי מהשואה

ועוד דברים

התמונה של אופיראביגד http://www.facebook.com/photo.php?fbid=547274421961856&set=a.206526776036624.47750.205847359437899&type=1&theater

רונית צח צופה מראש אסון במרתון תלאביב: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151480851239757&set=a.10150432853484757.383237.847129756&type=1&theater

הרחבת המשמר החברתי גם לפיקוח על תכנון ובנייה

תמונה מוצלחת של דבורים בעבודה: http://www.guardian.co.uk/technology/blog/2013/mar/15/google-reader-killing-mistake

למה צריך להשקיע במאבקים ולא רק בכלל האוכלוסיה העיתונות נשארת ישנה: עוזי בנזימן (2013), ""פוליטיקה חדשה", עיתונות ישנה". העין השביעית, 12/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013

"יש להניח כי בין נתניהו, ליברמן, לפיד ובנט נדונו גם שאלות כמו: מה תהיה מדיניותה של הממשלה החדשה מול איראן; מה יהיה מתווה הטיפול בסוגיה הפלסטינית; כיצד תתמודד הממשלה עם הלחצים הבינלאומיים החותרים לסלק את ההתנחלויות; מה תהיה תגובתה למתרחש בסוריה; מה תהיה מדיניותה הכלכלית; ובאיזה אופן תתורגם לשפת מעשה הכוונה המוצהרת לגרום לציבור החרדי להשתלב בחיי המדינה.

לבד ממידע מבזקי וכללי בנושאים האמורים (ואחרים, המונחים לפתחה של הממשלה החדשה) ולבד מעיתונאים אחדים המנסים להפנות שימת לב לסוגיות אלו – אין להן זכר בסיקור התקשורתי. לא זו בלבד שהכתבים הפוליטיים אינם מביאים מחדרי הדיונים הקואליציוניים מידע ממשי על תוכנית פעולתה הנרקמת (האומנם נרקמת?) של הממשלה החדשה, אלא שהפרשנים (ברובם) אינם מדרבנים את ראשי המפלגות לתת על כך דין-וחשבון לציבור.

לא בטוח שהציבור אכן נוכח בפוליטיקה חדשה; ודאי שהוא נחשף לעיתונות ישנה."

http://www.facebook.com/events/169900893157985/ אולי כדאי מופע מוזיקלי ב60 ש"ח 24/3

עוד קישורים: לצאת מאיזור הנוחות ולעשות שיח עם 5 מוסלמיות ו-5 נוצריות בירדן: http://www.commongroundnews.org/article.php?id=24031&lan=he&sp=1 http://www.the7eye.org.il/52197 מפת התקשורת הישראלית http://www.the7eye.org.il/43742 בשולי מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית http://www.the7eye.org.il/51518 טובי פולק העתיד לא יהיה בחינם

חשיפת הפרוטוקולים של טרכטנברג - הרסנית http://www.themarker.com/news/1.1937991 

אי אפשר להתעלם מההשלכות ההרסניות של פרסום הפרוטוקולים על הנכונות של חברים בוועדות ממשלתיות עתידיות לדבר בחופשיות ולצאת נגד מוקדי כוח http://blogs.reuters.com/felix-salmon/2013/03/05/the-problem-with-online-freelance-journalism/ The problem with online freelance journalism http://idanlandau.com/2010/05/16/end-american-aid/ קץ החסות האמריקאית ועוד פרטים http://idanlandau.com/2012/09/24/how-israeli-gas-was-swallowed-up/ הגז הישראלי ותולדות היבלעותו במלתעות ההון-שלטון-ביטחון

ועוד בלאגן מה8/4

ערסים במפלגת העבודה

ליהי יונה (2012), "'שונא ערבים, מתלבש כמו אחד': ניסיון להסביר את ה'ערס' הישראלי". ראומה (בלוג), 31/10/2012. נדלה בתאריך 28/4/2013

"המילה ערס מסמנת קטגוריה חברתית שלילית, ולא בכדי, שכן נקשרות אליה תכונות שליליות למדי (כמו אלימות, גסות רוח וכו'). לא בכדי אפשר למצוא לא מעט קריאות להשמדתם של הערסים.

"הסבירות שמישהו מזרחי יקוטלג חברתית כערס היא גבוהה משמעותית מהסבירות שאשכנזי יקוטלג כך, גם אם האפשרות הזו קיימת מבחינה חברתית. הסיבה היא שלמזרחי יש כבר פק"ל מספר מאפיינים שהולכים איתו לכל מקום, והקלות שבה הוא יכול להגיע אל 'המסה הקריטית' של מאפיינים שהופכים אותו לערס עולה פלאים. אם אתה אשכנזי ושוביניסט כנראה שלא תתויג כערס. אם אתה אשכנזי, שוביניסט ומקלל בכביש ייתכן שכן. מאידך, אם אתה מזרחי שהולך עם שרשרת חי וגבה מחוברת ונתפסת בהתבטאות שוביניסטית, נדמה לי שתקוטלג כמעט באופן מיידי כערס.

"מעבר לכך, קטגוריית ה'ערס', שמאפשרת למאפייני התנהגות שליליים ואלימים לנוח יחד בערבובייה יחד עם מאפייני התנהגות נייטרלים מבחינה מוסרית המשויכים למזרחים, ומאפיינים חיצוניים מזרחים מייצרת תיוג שלילי לא מודע לעיתים להתנהגויות שאין בהם כל פסול (כמו שמיעת מוזיקה מזרחית).

"מהבחינה הזו, הגם שלא צריך למהר ולטעון ש'כל הערסים הם מזרחים' או ש'אין ערסים אשכנזים', בפירוש אפשר לטעון שכל שימוש במילה ערס הוא גזעני, זאת כיוון שקיומה של הקטגוריה הזו כקטגוריה שלילית גם מייצרת פוטנציאל גזעני קבוע למזרחים, וגם משמרת קטגוריה חברתית גזענית מבלי בהכרח להיות גזענית בכל אחד ואחד מהשימושים שלה.

"התיוג השלילי ל'ערס', על אף שנראה לחלק מהקוראות כויכוח סמנטי על מילה בלבד, מייצר מעין סכנה תמידית וקבועה למזרחים שישמרו ויזהרו מלאמץ יותר מדי מאפיינים מזרחיים 'בעייתיים'. התיוג השלילי הזה לנצח ייקבע את המוזיקה המזרחית כמקור לבושה או התרסה* בקרב לא מעט מזרחים, והוא זה שימנע מחלקם להתקבל לעבודה בגלל שיש להם 'שם של ערס', או פשוט יגרום להם להתרגל לחשוב שהם אמורים להיות טיפשים ואלימים וחסרי פוטנציאל רק כי הם אוהבים מוזיקה מזרחית או מאמינים באלוהים.

"אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות."

https://www.facebook.com/terzis/posts/10151356597352539 יוס על גזענות במפלגת העבודה http://www.blacklabor.org/?p=51992 דני חשב שהמילה כבר "הולבנה", כלומר, איבדה את הזיהוי העדתי, אבל הופתע לגלות ששימוש בפריוילגיה הוא תמיד הפעלת דיכוי כלפי אחר:

"המילה ערס, שלהבנתי בעת שהשתמשתי בה, עברה התפתחות בסלנג למקום של תיאור כללי וללא זיהוי עדתי, היא בדיוק מילה שמגלמת את הכשל האדיר שלנו כחברה, ושלי באופן אישי כחלק פעיל ומעורב בה, להבין להשכיל ולהעיז לטפל במציאות הזו, בגחלים הלוחשות והלא מטופלות של הדיכוי הסמוי והלא סמוי, של ההדרה, ושל התסכול שנוצרים בצדק אצל מי שרואה ונפגע ישירות מכך שבישראל המשאבים מחולקים לא לפי מפתח ענייני אלא לפי מפתח מובנה מפלה ומקפח במכוון בכמה תחומים בולטים: עדתי, כלכלי, לאומי, מיגדרי. לכן גם, בכל אחד מהמישורים האלו, יש מילים ספציפיות שנושאות עמן מטען נפץ שאין להשתמש בהן ובמיוחד אם אתה מזוהה עם הצד הלא מדוכא/הלא מודר. לא כי זה לא "פוליטיקלי קורקט" אלא כי המילים האלו נוגעות בעצב החשוף של פערים מבניים ושל הדרה."

אקטיביזם של מצב הרוח

גבירץ ממליצה לחייך

"מחקרים מראים שהגורם שהכי פוגע בבריאותם של קשישים, יותר ממחלות, הוא העדר משוב. העין, במקרה הטוב, נוחתת על המטפל המלווה אותם. אני מתגוררת ליד הבניין של "עמך" ומניסיון היומיום שלי די בחיוך, בקשר עין, והפנים מולי אורות ומתעוררות."

ועל אקטיביזם פסיכודלי

Jason Louv (2013), "Psychedelics Don’t Harm Mental Health, May Improve It". Ultraculture - tools for a better future (blog), 20/8/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תורגם ע"י ברוך אורן

"המחקר כאן מבוסס על נתונים מהסקר האמריקאי על שימוש בסמים ובריאות, שסקר 130,152 משיבים שנבחרו-אקראית מהאוכלוסיה הבוגרת של ארה"ב. 13.4% מקבוצה זו (21,967 נסקריםות) דיווחו שימוש כלשהו בחומרים פסיכודליים במהלך חייהם. מהשוואת נתונים אלו לבדיקות השגרתיות לבריאות נפשית, החוקרים מצאו שלא שימוש כלשהו בחומרים פסיכודליים במהלך החיים ולא שימוש בLSD בשנה האחרונה נמצאו כגורמי סיכון בלתי-תלויים לבעיות בריאות נפש - ולמעשה, שמשתמשיםות בחומרים פסיכודליים היו בעלות/י שיעורים נמוכים יותר של בעיות בריאות הנפש.

"טרי ס. קרבס ופאל-אורג'ן ג'והנסן, החוקרים הנורווגים, ציינו גם ש"צמחים פסיכודליים שימשו לחגיגות, דתיות או למטרות ריפוי למשך אלפי שנים" וש"חומרים פסיכדליים בדרך כלל מייצרים חוויות בעלות משמעות אישית עמוקה או רוחנית וכן שמשך השפעת תרומתם הינו ארוך טווח... LSD ופסילוציבין דורגו בהערכות מומחיםות באופן עקבי כמי שיצרו פחות נזק גם למשתמש/ת עצמו/ה וגם לחברה, בהשוואה לאלכוהול, טבק ורוב שאר סמי-הבילוי [recreaional drugs ב.א.]. בהנתן שמליונים של מנות חומרים פסיכדליים נצרכו כל שנה במשך מעל 40 שנה, דיווחים על מקרים שתועדו-היטב לגבי ההשפעות ארוכות הטווח על בריאות הנפש בעקבות שימוש בחומרים אלו הינם נדירים".

"המחקר גם לא מצא שם עדות לכך ש"פלאשבקים" משפיעים משתמשיםות בחומרים פסיכדליים, תוך שחיטת עוד אמונה-תפלה נפוצה סביב שימוש בחומרים פסיכדליים.

"המחקר הנורווגי מביא חדשות טובות למעל 30 מליון אמריקאייםות שהשתמשו בחומרים פסיכדליים (בהשוואה ל100 מיליון שהשתמשו במרחיאונה).

[...]

"מחקר נוסף מהעת האחרונה מאוניברסיטת דרום פלורידה, למשל, מצא שפטריות פסילוציבין מחקו תגובות פחת מותנות בעכברים, ובכך הציעו שפטריות אלו יוכלו אולי לשמש כדי לרפא נפגעי PSDT [הפרעת דחק פוסט-טראומתית ב.א.] ושפסילוציבין יכול אפילו לעודד את נטיית תאי מוח חדשים לצמוח."

שלי יחימוביץ' (2014), "מזל שלקחתי קונצרטה". תמונה וכיתוב על הדף הציבורי, 9/1/2014. נדלה ב2/3/2014

הי זאת שלי. חבר שלי שהוא פסיכיאטר במרפאה ציבורית אמר לי שלפעמים הוא חושב שבגלל הציפרלקס אין מהפכה חברתית.

שבאיזשהו מקום הוא מבין שבשיכוך הכאב הנורא של הנפש, הוא משתף פעולה עם השיטה שהכאב הוא רק סימפטום שלה.

יש רבים שסובלים מדיכאון ומחרדה בלי קשר לתנאי החיים, אבל אצל יותר ויותר מאתנו, הוא אמר, החרדה והדיכאון נובעים ממציאות אובייקטיבית שבאמת מועכת ושוחקת.

שהוא רושם תרופות פסיכיאטריות כשצריך, כי זה תפקידו כרופא,

אבל הוא יודע שמצבם הנפשי של מטופליו הוא לפעמים תגובה הגיונית למציאות בלתי הגיונית.

מציאות שבה הכלכלה אינה משרתת יותר את האדם, אלא משעבדת אותו כדי לעמוד ביעדי החוב.

השחיקה הזאת מספיק דומה לדכאון ולחרדה, כדי להצדיק את הציפרלקס כקביים שיאפשרו להמשיך ללכת עוד קצת, למרות הכאב.

דברנו על זה בליל שבת האחרון, בבית שלו שכבר היה מלא משפחה וחברים.

הוא הגיע אחרון, בשעה מאוחרת, עמוק לתוך השבת.

למה? כי אחרי העבודה במרפאה הוא עוד נפגש עם מטופלים פרטיים כדי שיוכל לפרנס את משפחתו המקסימה ולשלם שכר דירה.

תפקדתי מעולה היום, הוא אמר. מזל שלקחתי קונצרטה.

חיבוק ואוקסיטוצין

ועוד בלאגן מאהרן פורת 12/4/2013

• על שילוב מאבקים והתנערות מהאויבים http://idanlandau.com/2011/07/18/to-the-leaders-of-the-housing-protest/
• אהרן פורת על שוק חופשי באמת וכלכלת שפע עם זרעים שוק חופשי באמת: כך נראית כלכלת שפע
• דרור פויר על מריבות פועלים http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000616691
• אהרן על תודעה חדשה http://tikunolam.co.il/2011/10/16/046/
• ואהרן על פיזיותרפיה של הפוליטיקה האורגאנית http://tikunolam.co.il/2012/04/10/p2601/

• עודד רוזן על מנהיגות מאפשרת בפסקה וחצי זועמת:

"נראה כאילו יש מיני-התעוררות של פעילים שרוצים לנצל את העניין התקשורתי הנוכחי בשביל ׳להוביל מחאה׳. אז לכל המתעניינים להנהיג: בבקשה שזה לא יהפוך למלחמת אגו. שזה אשכרה יהיה סביב הנושא עצמו, ולא סביב ׳מי מנסה להוביל׳.

"אם עוד לא הבנתם, מי שמנסה ׳להוביל׳, קובר במהירות את עצמו ואת המאבק שלו.

"הדרך היחידה לפעול היא לעשות למען המטרה בלי לקחת על זה קרדיט, בלי להתראיין כל דקה. יש לאפשר גם לאחרים להשתתף ולתרום את חלקם, והכי חשוב: לא לנסות להתגלח על חשבון אנשים או על חשבון המאבק.

"אם זה יהיה סביב האגו של עצמכם, תוך שבוע הבאזז יחלוף ותישארו עם האגו שלכם ביד. אם תפעלו לטובת האזרחים, לעומת זאת, אולי יש אשכרה סיכוי לעשות שינוי במאזן הכוחות מול הטייקונים.

"#דברים-שלמדנו-בשנה-וחצי-האחרונות"

12M12 - התנסות בפוליטיקה חדשה

תהליך המעבר מאסיפת תל אביב TLVGA להפקת עצרת ה-12M12

לקפוץ למים או למות: כשהביקורת מרסקת את מרחב העשיה

תהליך ההפקה בפועל

התוצאות בשטח (צריך באמת פרק כזה?)

• למשל על כיבוי המסכים
• נושא הכספים
• התמודדות עם סגירת הכיכר ע"י העירייה
• האלימות והפנייה למשטרה

הקזת דם וריפוי - הסקת מסקנות פנימית

ביקורת חיצונית

אהרן פורת מציע את השד העדתי, אותה תחושת אי-שייכות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית, כפצע חברתי שעומד מאחורי רבות מהביקורות מול ההפקה של ה-12M12:

אהרן פורת (2012), "הקאמבק של השד". תיקון עולם (בלוג), 19/5/2012. נדלה ביום 20/4/2013

"ביום חמישי שמעתי את יהודה אלוש מבאר שבע מדבר בכנס "שינוי בתנועה" של שתיל. זאת היתה הרצאה קשה, בוטה, תוקפנית מאוד. אלוש שם את האצבע על שורש העימות בין מפלגות השמאל לתושבי שכונות הדרום והפריפריה. הוא החזיר אותנו לשנות ה-70 של המאה הקודמת, אז העולים מארצות ערב, יחד עם אוכלוסיות מוחלשות אחרות, התקוממו נגד ההגמוניה של מפא"י, ובסופו של דבר הצליחו להמליך את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון שלא בא מהשמאל.

"אלוש, שהקביל בין "הנהגת המחאה" של 2011 ובין ההגמוניה של מפא"י, הזכיר שהדבר הכי חשוב שבגין העניק לאותם אזרחים זה תחושת שייכות. באמצע שנות השבעים היה כבר ברור שפרויקט "כור ההיתוך" של בן גוריון נכשל, ורוב אוכלוסיית ישראל הרגישה נתק עמוק בינה ובין המפלגה השלטת. מנחם בגין פנה לאותה אוכלוסייה והציע לה את מה שמפא"י ובן גוריון זלזלו בו כל כך – מקום של שווה בין שווים, או בקיצור – בית.

"עד היום ישראלים רבים מרגישים ניכור עמוק בינם ובין השמאל, והבית שלהם עדיין נמצא בימין, בלי קשר לשאלות שעל הפרק – היחס לפלסטינים, המדיניות הכלכלית או מדיניות החוץ. התחושה הזאת מסבירה איך זה שלמרות ההתנהלות הכלכלית הדורסנית של ביבי, רבים מאלה שהכי נפגעים ממנה ממשיכים לתמוך בו ומצהירים שיצביעו עבורו גם בבחירות הבאות. מפלגות השמאל גם הן שומרות על עקביות, ורבים בתוכן מתעלמים מהצורך לשייכות. מבחינתם, הן יודעים מה טוב עבור תושבי הפריפריה והשכונות, והם לא מבינים איך זה שלא כולם רואים את זה.

"מי שהשתתף במעגלי הדיון ובקבוצות הפייסבוק שליוו את הפקת ה-12 במאי יודע שמארגני האירוע לא היו חלק מהניכור הזה. לעומת זאת, מי שהגיע רק לאירוע עצמו קיבל רושם אחר לגמרי. חלקים נכבדים מהכיכר נצבעו בירוק ואדום, ולא מעט מפגינים הרגישו שרימו אותם. הבטיחו להם שזאת לא תהיה הפגנת שמאל – אותו שמאל שמתנכר להם ולהוריהם כבר יותר מ-50 שנה – אבל מבחינתם הכיכר נכבשה על ידי פעילי מרצ וחד"ש."

במובן מסויים אהרן חוטא כשהוא מנקה את מצפוננו בצוות ההפקה כל כך מהר. האמת היא שצוות ההפקה מעולם לא חתר לייצוג של פלחים נרחבים בחברה הישראלית. אולי אפשר לטעון שההפך הוא הנכון. המעגל התעלם מסוגיות פערי עוצמה בו; כדוגמאות אפשר לקחת את הפער בין "ותיקי המחאה", הפעילים שהיו חלק גם ממאהב רוטשילד 2011, לבין "הפעילים החדשים", שהגיעו זה עתה כדי לקחל חלק בהפקה; אפשר לקחת את ההתעלמות משיעור הנשים במעגל, שלמיטב זכרוני היה תמיד גברי ברובו; את העובדה שההתנדבות להפקת העצרת דרשה משאבי פנאי שזמינים רק לחלק מסויים מהחברה בישראל; את העובדה שהדיונים נערכו כולם במרכז תל אביב, וכך לא היו נגישים לתושבים מחוץ לעיר או מחוץ לגוש דן; וכמובן את העובדה ש"תושבי השכונות" כלל לא הוזמנו לקחת חלק בהפקה, ובוודאי שמעגל ההפקה לא טרח להעיר לעצמו על חוסרם של אלו; ונקנח באותם דרי רחוב שלמדנו להכיר ברוטשילד 2011, אשר נותרו דרי רחוב גם במרץ-אפריל-מאי 2012, שלא זכו להזמנה למקום במעגל ההפקה. כלומר, אני מסכים עם אהרן שאולי מי שהשתתף במעגל לא יכול היה לחוש בניכור; היו אלו אותם אלו שנשארו מחוץ למעגל, הם שהרגישו בניכור. כל עוד המעגל היה מעגל שמסתפק בפגישות ובשיחה, אף אדם לא העלה ביקורת; ברגע שהמעגל הפך לעצרת המונית, שעוד טרחה להגיד פעמים רבות שהיא גם המשך של המחאה החברתית 2011 וגם מייצגת 99% מהעם - אז פתאום אותם קולות הרגישו שהם נמחקו, ומכאן הביקורת.

בעולם הפמיניסטי נפוצה מאוד הביקורת בנושא הדרת קולות מוחלשים בעת הפקת אירועים, ויפה כאן להזכיר שוב את שיטת הרבעים ואת מוכרות הפלאפל ששולה קשת מביאה מויקי שירן:

שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012

"מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.

[...]

"זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.

אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

כלומר, בעצם הטענה שההפקה הייתה סובלנית למגוון היא טענה חלולה, בהיבט פמיניסטי. נותר לשאול האם האירוע מטרתו הייתה לשדר מסר של שייכות פתוחה, כפי שהיינו רוצים כמארגני האירוע לראות את עצמנו, או שחטאנו והעברנו מסר הפוך, כאילו אנחנו זוכים בלגיטימציית הייצוגיות (כי איפשרנו לכולם שייכות), אבל בפועל הדרנו מהאירוע קולות. אני חושב שהביקורת שספגנו מעידה שחטאנו. לכן, אני חושב שה-12 במאי עורר בעצם דיון בשאלה איך אנחנו, כקהילה שחורטת על דגלה את הרצון לשנות את החברה הישראלית, מתמודדים עם המגוון שקיים בחברה הישראלית. זהו דיון שמתכתב עם הדיון העדתי, אך שונה ממנו. ואולי זה המקום ללמוד דווקא מויקי שירן ומהפמיניזם המזרחי, על שיטת הרבעים.

סלביה פוגל-ביזאוי טוענת ששיטת הרבעים נולדה בשנת 1992:

סלביה פוגל-ביזאוי (2010), "הנשמע קולן?", הסתדרות המורים - כתב עת לקידום אישי מקצועי, פברואר 2010. נדלה בתאריך 20/4/2013

"ב-1992, לקראת ארגון הכנס הפמיניסטי הארצי (שהתקיים עם הפסקות החל מ-1978), דרשו פמיניסטיות מזרחיות, כתנאי להצטרפותן לכנס הפמיניסטי, לקבל 'ייצוג הולם' יחד עם נשים יהודיות-אשכנזיות ונשים ערביות. שנה לאחר מכן, השמיעו הלסביות-הפמיניסטיות אותה דרישה. כך נוצרה 'שיטת הרבעים', המעניקה ייצוג הולם לארבע קבוצות ובכך אפשרה השמעת קולות פמיניסטיים "אחרים". מאז זו הפכה לעיקרון מוביל בעשייה הפמיניסטית."

סמדר לביא, אשר סוקרת את התפתחות הפמיניזם המזרחי, מציגה את הרקע להתפתחות "שיטת הרבעים":

סמדר לביא (2011), "פמיניזם מזרחי ופלסטין - על עליית הפמיניזם המזרחי בשנות ה-90. סקירה היסטורית בשני חלקים". אתר העוקץ, 18/4/2011. נדלה בתאריך 20/4/2013

"[...] המונח "גברות" נשמע אולי ארכאי או פוגעני, אך זאת היתה אחת הקטגוריות שהבחינו בין קבוצות נשים יהודיות מתקופת המנדט ואילך. שתי הקטגוריות האחרות היו "פועלות" – בין אם אשכנזיות או מזרחיות – ו"עוזרות", שקרוב לוודאי היו מזרחיות כולן (Lavie 2007).

"הפמיניסטיות האשכנזיות מהאליטה הוותיקה ניחנו הן בעושר והן בהשתייכות לאצולה הציונית – נכסים שאפשרו להן לפעול לקידום מעמד האישה באמצעות אבותיהן, בעליהן או קרובי משפחה אחרים.

[...]

"הפמיניסטיות המזרחיות הראשונות התקשו מאוד לפנות מקום לסדר היום שלהן במרחב המצומצם שנותר בישראל לחברה אזרחית חפה ממיליטריזם, ובמרחב של סדר היום הפמיניסטי הליברלי. צורכי הנשים המזרחיות היו שונים, ואלה לא קיבלו מענה באף אחד ממרחבי הדיון הקיימים. ה"גברות" מהאליטה התקשו לייצג את האם המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, את פועלת הייצור מ"עיירת הפיתוח" על הגבול, או אישה שזה עתה איבדה את מקום עבודתה בשל "כלכלת אוסלו".

"הן לא היו מסוגלות לייצג גם את האינטלקטואלית המזרחית, שלא היו לה אילן יוחסין או פרוטקציה בעזרתם של קרובי משפחה מקושרים (Danet 1989), כך שתוכל לקבל משרה במסלול קביעות ב"חונטה האקדמית האשכנזית" של ישראל (דמרי-מדר 2002; Lavie 1995, 2002; Lavie and Shubeli 2006).

"[...]

"[...] [הפמיניסטיות המזרחיות] שאבו את השראתן מקולותיהן של הפמיניסטיות השחורות בארצות הברית, שהחלו לטעון בשנות השבעים כי הפמיניזם הלבן לא הצליח להתעלות מעל הגזענות, האתנוצנטריות וחוסר השוויון שאפיינו את הזירה הציבורית המערבית ואת התנועות הפמיניסטיות הליברליות בתוכה (Anzaldúa and Moraga 1983; Cade 1970; Carby 1982; Giddings 1985; Lorde 1984).

"[...]

"מאז שלהי שנות השבעים, האירוע המרכזי של העמותות הפמיניסטיות בישראל הוא הכנס הפמיניסטי השנתי. עד 1991, כמעט כל הדוברות ומנחות הסדנאות בו היו אשכנזיות. הן כללו נציגות מזרחיות ופלסטיניות ספורות, כמחווה סמלית לשוויון גזעי-אתני (שדמי 2001). בקבוצת הנשים של תל-אביב נהוג היה אז להתבדח, כמיטב המסורת של אודרי לורד (Lorde 1984), כי הנשים המזרחיות מנקות את בתיהן ושומרות על טפן של הפמיניסטיות האשכנזיות, למען תוכלנה אלה להקדיש את מרצן לפמיניזם. חברות הקבוצה נהגו גם הן לכנות את הפמיניסטיות מהמעמד הבינוני-גבוה "גברות".

"בשנת 1991, סירבה קבוצת המזרחיות להמשיך ולהשתתף באופן סמלי בלבד בכנסים השנתיים. הן תבעו ייצוג יחסי לכל אחת משלוש הקבוצות העיקריות של אזרחי ישראל: פלסטיניות, מזרחיות ואשכנזיות. היתה זו הפעם הראשונה שבה נאלצו אשכנזיות להתמודד עם זכויות היתר הגזעיות/מעמדיות שלהן, והן התקשו בכך. הפמיניסטיות המזרחיות ניצחו במאבק הזה, לאור סירובן של הנציגה המזרחית היחידה ושל הנציגה הפלסטינית היחידה לשמש כעלי תאנה. הפמיניסטיות האשכנזיות גילו כי ללא השתתפותן של אלה עלולה להיחשף ערוות הפלורליזם הליברלי שלהן.

"ב-1994 דרשו הפמיניסטיות המזרחיות שהחברות הלסביות ייכללו בייצוג היחסי. מאז ואילך, כמעט כל האירועים הפמיניסטיים שמחוץ לאקדמיה בישראל מנוהלים ב"שיטת הרבעים", שבה כוללים כל פאנל או סדנה דוברת אשכנזית, דוברת מזרחית, דוברת פלסטינית ודוברת לסבית (ברקאי 1993; בן צבי 1994; שירן 1995). לעומת זאת, האירועים הפמיניסטיים האקדמיים עודם כמעט על טהרת האשכנזיות.

"הפמיניסטיות המזרחיות שמו לב לכך ששילוב נציגה לסבית הכפיל את הייצוג האשכנזי באירועים פמיניסטיים, שכן הטאבו הפטריארכלי הערבי במשפחות מזרחיות ופלסטיניות כאחת מביא לכך שהלסביוּת היא זהות שקשה יותר לחיות איתה כמזרחית או פלסטינית מאשר כאשכנזית; עם זאת, בישראל ההטרו-נורמטיבית אפילו לסביות אשכנזיות – על כל הפריבילגיות המעמדיות-גזעיות שלהן – נחשבות עדיין למנודות. לפיכך החליטו הפמיניסטיות המזרחיות ללחוץ על הלסביות לשמור על ייצוג יחסי בתוך שורותיהן, במקום לקרוא לביטול שיטת הרבעים (שירן 1995)."

ביקורת על שיטת הרבעים במרחק של תריסר שנים, ניתן למצא אצל אסתר עילם, יוזמת ומקימת התנועה הפמיניסטית בתל אביב. אסתר טוענת כי שיטת הרבעים הינה בעלת ערך בכך שהיא מאפשרת להנכיח קולות שהושתקו בלעדיה, ועם זאת שיטת הרבעים כושלת בשני אופנים. ראשית, היא אינה נוגעת בצורך של בעלות הפריוילגיה להניח את הפריוילגיה בצד. שנית, שיטת הרבעים מניחה מיחסור משאבים, ותחרות משאבים קבועה, ולכן יוצרת מעין "סולם דיכויים" בו בעלות הפריוילגיה נאבקות באלו שאין להן פריוילגיה. זאת לעומת מצב בו מכירים בעומקם ומורכבותם של הדיכויים השונים המופעלים ע"י הקיריארכיה. המיחסור הזה מספק לגיטמציה להתעלמות מכך שלמרות שישנן קבוצות שמופעלים עליהן דיכויים שונים במקביל, גם קבוצות שפועל עליהן דיכוי חד-מימדי זכאיות למקום בשיח.

אסתר עילם (2003) , "העידן שמעבר ל'שיטת הרבעים' – השלב הבא בהתמודדות של פמיניסטיות בישראל עם אי השוויון בין נשים". אתר הקשת הדמוקרטית המזרחית, אוקטובר 2003. נדלה בתאריך 20/4/2013

"במרחק של כתריסר שנים, וכמזרחיה הפעילה בארגון 'אחותי – למען נשים בישראל', נראה לי שחששי לא היה מוצדק, ובתנועה הפמיניסטית לא השתרש זיהוי של תפיסה 'רב תרבותית' עם פלורליזם יחסי. לעומת זאת, הרעיון של 'רב-תרבותיות', כמציג מטרה של השגת שוויון בין נשים, מוחמץ באופן שיטתי במסגרת הרעיון של 'ייצוג הולם'. נשים אשכנזיות, אשר באופן מילולי מצהירות על אמונתן ב'רב תרבותיות', וב'ייצוג הולם', בפועל לא מתנהגות כפי שמתבקש מהצהרות אלה. גם בשעה ש'ייצוג הולם' – באמצעות 'שיטת הרבעים' - גורם לשינוי מסוים ביחס המספרי בין נשים אשכנזיות ללא אשכנזיות (ובין יהודיות לפלסטיניות, ובין הטרוסקסואליות ולסביות), ויש מספר שווה של נשים מארבע הקבוצות, וגם כאשר יש 'ייצוג הולם' בכל רמות הפעילות, יש החטאה לגבי המטרה של ביטול עמדת העליונות של נשים אשכנזיות, שממשיכות להיות דומיננטיות בדימוי העצמי שלהן, ובדרך התנהלותן. הדבר בא לביטוי בתפיסות ובקונצפציות, בדרכי-חשיבה, ובסדרי עדיפויות לגבי תכנון סדר היום, שימוש בדרכי תקשורת, וכיו"ב. גישה זו מתקיימת גם כאשר הן משתמשות ברטוריקה רדיקלית, ומתנהגות על-פי כללי ה'פוליטיקלי קורקט'. הדבר מתבטא, למשל, ב'חיבוק הדב', כאשר מרוב רצון 'לתמוך' מתקיים יחס פטרוני, שלמעשה מבטל את שיקול הדעת שמפעילות נשים מזרחיות, ואת בחירותיהן.

"קונסטנטין ברונר טוען שפעולת החשיבה היא ביסודה אמצעי של הישרדות, ואינה שונה במהותה מאופנים אחרים של התנהגות שמטרתה הישרדות. תובנה זו מסבירה את ההיצמדות של נשים אשכנזיות לאורח החשיבה ההגמוני ואת הקושי שלהן לזנוח דפוסי חשיבה והתנהגות שעד היום האמינו כחיוניות להישרדותן. אחד מהם הוא אימוץ עמדה של תמיכה, תוך שימור היחס הפטרוני. אחרות מפגינות בגלוי אי-יכולת להפנים את מהות הדרישה לבטל את עמדת העליונות שלהן בכך שהן מגיבות בצורה שלילית לבקורת המושמעת על ידי נשים מזרחיות. רק מעטות ביותר הצליחו לבנות מערך פנימי חדש של דפוסי חשיבה, הרגשה, והתנהגות, וכך לקלוט לעומקם את המסרים של המזרחיות מבלי לחוש מותקפות, ובעמדת הקורבן. על מנת להיות במצב זה תנאי ראשון הוא ההחלטה להקשיב במלוא תשומת הלב לנשים לא אשכנזיות, ולהיפתח לעולמות אחרים ולשפות של תרבויות שלא בהכרח תואמות את מושגי הפמיניזם במערב. לא כצופות מהצד - עמדה אופיינית לאורח חשיבה מערבי - אלא כשותפות לתהליך שיזמו הנשים המזרחיות. שותפות זו היא מיוחדת במינה: עליהן להיות מודעות לכך שפעילותן המשותפת עם נשים לא אשכנזיות נעשית מתוך עמדה המקנה להן זכויות יתר, מה שדורש מהן לשקול היטב כל מחשבה והתנהגות שיפוטיות או ביקורתיות, העשויות לשקף דעות קדומות ובורות תרבותית. זוהי משימה קשה למי שכל חייה ראתה בעמדת העליונות שלה דבר מה 'טבעי' ומובן מאליו - לא כל שכן אם היא מכחישה שהיא נמצאת בעמדה זו וטוענת שהיא בעלת יחס 'שוויוני' כלפי נשים לא אשכנזיות. זהו מצב אופייני ל'דיאלקטיקה של הנאורות', כאשר רעיון השוויון מתקיים בד-בבד עם תפיסות דכאניות. למאבק באנדרוצנטריזם (הצבת הגבר במרכז) – המשותף לכל הנשים הפמיניסטיות – מצטרף גם מאבק באירופוצנטריזם, באוריינטליזם, בגזענות, ובמעמדנות – עמדות שנשים אשכנזיות גודלו להיות חלק מהם וקשה להן לזהות אותן, לא כל שכן להתנגד להן.

"רעיון ה'ייצוג ההולם' לא מספק את התנאים הנדרשים לתהליך זה. בהיותו מבוסס על תפיסה כמותית בלבד, אין בו כלים להתמודד באי השוויון הפנימי בין הקבוצות הקיים במצב זה מלכתחילה. אי-שוויון זה משפיע, למשל, על היכולת להקשיב: בעוד שחברות הקבוצות המדוכאות התחנכו להקדיש תשומת לב לחברי/ות הקבוצות המדכאות, ולמדו להקשיב להם/ן לשם הישרדותן, קיים מצב הפוך אצל חברות הקבוצה המדכאת שהותנו לא להקשיב לחברי/ות הקבוצה המדוכאת. מדובר בצורה מסוימת של התנהגות נלמדת כמנגנון מורכב שפועל לשימור הדכאנות באמצעות סוציאליזציה של השכבה ההגמונית שמטרתו לייצר יחס של התעלמות, זלזול, וביטול של השכבות האחרות. במצב זה, אין לצפות ליכולת שווה של הקשבה הדדית - כאילו הצדדים נמצאים בעמדות כוח שוות - ולא כל שכן אין לצפות מהנשים הדומיננטיות להקשיב באופן חד-כיווני לנשים מהקבוצות המדוכאות כל עוד אינן מוכנות לנטוש את עמדת העליונות. כלומר, מהנשים הדומיננטיות לא מצופה להבעה של 'רצון טוב', ושל אמונה ב'זכויות', וב'שוויון', ואפילו לא להבעת אמפתיה והזדהות רגשית. על מנת ליצור יחסים מסוג אחר עליהן לעבור תהליך שבו ינטשו הרגלים מנטלים, רגשיים, והתנהגותיים שרכשו עם כינון והבניית עמדת העליונות, על מנת לאיין אותה.

"נראה שלא ניתן להשיג איון זה באמצעות ייצוג, ויהיה רחב ככל האפשר (במסגרת המגבלות של היכולת ליישם אותו), כי אין הוא מציע דרכים לשנות את אופן החשיבה של הנשים בעלות זכויות היתר המשתתפות בהם. יתרה מזאת, ניתוח ביקורתי שמביא אותן לחוש נפגעות עד עומק נשמתן מנטרל אותן כבעלות ברית שמסוגלות להאזין, לקבל, וללמוד, ולא פעם גם יוצר אצלן רגשות עוינות, וכך מחזק אצלן דפוסי חשיבה דכאניים. במצב הקיים, רוב הנשים מהקבוצות הדומיננטיות לא חושבות שהן צריכות לעבור שינוי פנימי, וגם מאלה שחושבות כך מעטות פועלות בכיוון זה, ובצורה המתאימה. במצב זה הנשים מהקבוצות המדוכאות חשות תסכול הולך וגובר. דינמיקה מעין זו התקיימה בהכנות לכנסים הארציים, במהלכם, ובהפקת הלקחים לאחריהם, ולמעשה מתקיימת כמעט בכל מפגש או התארגנות פמיניסטיים. הן בשטח, כמו באוהל הנשים הסרבניות בקיץ 2002, והן בכנסים שונים באקדמיה. שימוש בזכויות היתר מאפשר לנשים הדומיננטיות 'לצאת ידי חובה' במחוות של ייצוג סמלי – אם בכלל - בארגון רבי-שיח, בפעילות שדולתית, וכד' שנעשים על טהרת היהודיות האשכנזיות, או בהכללה סמלית של נשים מזרחיות ופלסטיניות, כאשר לא פעם נשים לסביות (בעיקר מזרחיות ופלשתיניות) כלל אינן נראות.

"מהלך חיובי נוצר עם ההחלטה לקיים מפגשים בין נשים מזרחיות לאשכנזיות בעקבות המחאה של הנשים המזרחיות לגבי האופן בו התארגן והתנהל אוהל הסרבניות. במפגשים אלה מתנהל דו-שיח כנה ומועלות נקודות חשובות בנושא. אך לא די במפגשי מלל בלבד. רגע המבחן האמיתי הוא בשטח, בעשייה. הצפייה מנשים אשכנזיות היא להניח מראש לנשים מזרחיות ופלסטיניות, בין אם הטרוסקסואליות או לסביות - לעצב את האירועים על פי תפיסותיהן וסדר היום שלהן, ולהנהיג אותם. זאת גם כאשר עליהן לוותר על תגמולים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו יוקרה, שכר, וכד'. דרישה זו מתקשרת לתפיסות פילוסופיות מסוימות. האחת היא תיאוריית 'המשאבים המוגבלים' נוסח מלתוס, המניחה צורך בתחרות על משאבים, והשניה היא תיאורית-נגד, הרואה בתחרות על משאבים פיקציה שיצרה הפטריארכיה לשם 'הפרד ומשול'. במקרה האחרון ההנחה היא שישנם די משאבים בעולם עבור כולם, ויש רק לפזרם באופן נכון.

"יציאה מתוך תיאורית-נגד זו רואה במאבק נגד הדומיננטיות של הנשים האשכנזיות בתנועה הפמיניסטית לא מאבק כוחני בין שתי קבוצות, אלא משא ומתן שמטרתו היא מצב של 'וין-וין'. הדרישה מהנשים האשכנזיות אינה להיכנע, כפי שיכלה להתפרש במסגרת תחרותית, אלא לפעולה שתביא אותן למחוזות חדשים של תפיסת עולם, ושל יחסי אנוש. פעולה זו לא יכולה להתקיים על בסיס אמונה בפלורליזם יחסי שנשען על תיאורית המשאבים המוגבלים ומניח צורך להגיע ל'איזון כוחני' בין הקבוצות השונות, כי אז לא יכולה להתקיים מטרה משותפת המניעה את הקבוצות לשתף פעולה ביניהן. כפמיניסטיות, לא די לנו בתפיסה לפיה יש לספק מרחב עבור כל אישה ועבור כל קבוצה, אלא בהשקפת עולם המאמינה ביכולתנו לפעול ביחד מתוך הפלורליזם.

"הצורך בפלורליזם מעלה שאלה באם יש להעדיף מאבק בדיכוי מסוים על פני מאבק בדיכוי אחר. שאלה זו מתבססת על הנחה שקימת היררכיה בחשיבות של סוגי דיכוי, בעוד שניתן לטעון שאי אפשר לקבוע אם דיכוי מסוים חמור מדיכוי אחר, וכי רעיון סולם החומרה של דיכויים מופרך מיסודו, ויוצר מעין הפרדה מלאכותית בין דיכויים 'מתחרים'. תפיסה זו גם רואה קשר בין הדיכויים השונים, כמשולבים זה בזה. למשל, דיכוי של נשים מזרחיות משולב בדיכוי של נשים פלשתיניות על הבסיס של מוצא ערבי, וכיו"ב. עם זאת, יש לקחת בחשבון ריבוי של דיכויים. למשל, דיכוי של פלסטיניות שאינו רק אתני, אלא גם לאומי. אפשר להבחין אפוא בתצריף של דיכויים במוקדים בהם קיימים ריבוי דיכויים, שם נדרשת פעולה דחופה יותר. מוקדים אלה מסומנות גם קבוצות בעלות ריבוי של זכויות יתר. זיהוי של נשים אלה בקרב פמיניסטיות יאפשר לפעול בצורה יעילה לביטול עמדות העליונות שלהן בהקשריהן השונים.

"יכול גם להתקיים מצב שבו קיימת הכרה בקבוצה בעלת ריבוי דיכויים, לצד חוסר הכרה בקבוצות מדוכאות אחרות. מצב כזה נוצר על ידי פמיניסטיות יהודיות אשכנזיות כלפי יהודיות מזרחיות. כבר מתחילת 'הגל השני' פמיניסטיות אשכנזיות רבות הפגינו אמפתיה כלפי פלסטיניות, והזדהו כבעלות בריתן, אך התעלמו מיהודיות מזרחיות (למשל, כינו את הפלסטינית בלבד 'נייטיבס', מה שמחק, וגם ניכס נשים יהודיות ילידות הארץ – ובעיקר נשים מזרחיות). עד היום התקרבות הנשים האשכנזיות לנשים הפלסטיניות נעשית מעל לראשיהן של הנשים המזרחיות. אפשר להסביר מצב זה כתוצר של ההפרדה הפוליטית הקיימת בין העמים שיצרה 'מרחק בטוח' לאשכנזיות מאחר ונטרלה מראש את הפלסטיניות מעמדות השפעה לגבי הציבור היהודי, בעוד שהנשים המזרחיות – כמו עמיתותיהן האשכנזיות – נתפסות על ידן כמתחרות להן, וכ'נושפות בערפן'. לא פעם נתקלתי בעמדות פטרוניות של יהודיות אשכנזיות ליהודיות מזרחיות שכמותן לא היו מעיזות להפגין כלפי פלשתיניות."

שנה אחרי

עודד רוזן (2013), "בדיוק לפני שנה פחות יום". סטטוס על הקיר בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013

"בדיוק לפני שנה פחות יום, ב-12 במאי 2012, יצאנו להפגנה תחת הכותרת ״מחזירים את המדינה לאזרחים״.

"עזבו שנייה את האינטריגות הפנימיות שליוו את ההפגנה ההיא (חלקן, אגב, חוזרות גם הפעם), כי מה שבאמת רציתי להגיד הוא שגם אז זו היתה ״ההפגנה הראשונה של העונה״, והיתה קצת אווירה של ״המחאה חוזרת״.

"אז הפגנה אחת סוערת לא אומרת ש״המחאה חזרה״.

"״המחאה״ זה לא רק רצף הפגנות קייציות בנושא כלכלה או חברה, בליווי קצת רעש בפייסבוק ובעיתונות.

"המחאה היא התעוררות חברתית אמיתית שאינה תלויה רק בקבוצת פעילים ספציפית ש״הצליחה להוציא רבים לרחוב״. הרבים האלו צריכים גם להוביל בעצמם, לשנות ולהשתנות, לדבר ולהקשיב. מחאה חברתית כוללת דיאלוג חוצה מגזרים ומגדרים, ולא רק פוליטיקאי שמתראיין בטלויזיה על ההפגנה שהוא הרים. וצר לי להגיד שלא אנחנו הפעילים נצליח לגרום לזה לקרות. התעוררות צריכה להיות אותנטית ולא מכוונת. אחרת זה סתם כותרת נחמדה בעיתון ושבועיים של ריבים בפייסבוק :)

"וכמובן - שלא רק לסדרת הפגנות אנחנו שואפים. המאבק החברתי צריך להיות יותר מזה.

"הוא צריך אסטרטגיה ומטרות. הוא צריך שנדע לנתב את הרגש ואת הרצון למחות לכיוונים מעשיים ומועילים. ולא צריך לריב בכלל על הכיוון: יש מספיק זמן ואנשים בשביל להוציא לפועל שינויים מהותיים בכל תחומי החיים. למען האמת שכבר יש התחלה: בשנתיים האלו (וגם לפניהן כמובן) קמו קבוצות רבות והחלו לפעול בשיא המוטיבציה סביב נושאים ספציפיים - שקיפות שלטונית, צרכנות, חינוך, תקשורת, רווחה, דיור, קואופרטיבים וכיו״ב. הן גם יודעות (יותר ויותר) לשתף פעולה בצורה מועילה, כשצריך.

"הגופים הללו הולכים ומשתפרים בהובלת קמפיינים, אבל תמיד מקום להתמקצעות נוספת. בעצם החזון שאני מדבר עליו כאן כבר מסתובב הרבה זמן: גופים אזרחיים שקמים ונאבקים ביצירתיות, בלהט ובחוכמה על מה שחשוב להם, ויוצרים *יחד* שינוי משמעותי בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

"״מחזירים את המדינה לאזרחים״ זו לא רק סיסמה. זה לא קורה אחרי הפגנה. בשביל שהמדינה תצא מידי הטייקונים והמושחתים ותחזור לאזרחים - האזרחים צריכים לעבוד במסירות ולאורך זמן: יש עוד דרך רבה מאוד לפנינו. וזה מתחיל בלמצוא קבוצת פעילות וחברים לדרך, להגדיר איתם מטרות וכיוון, ולרוץ עם זה הלאה - לא מסובך :)

"ניפגש הערב, ובתקווה שנפגוש שם חברים חדשים לדרך הארוכה שעוד לפנינו.

"יאללה הפועל."

עוד דברים

• פרויקט ונוס על המדורות, ומדוע אנחנו מקבלים אותן כמובן מאליו?

• דןוג על השירותים הלא ממוגדרים והאקטיביזם נגדם כסמן לגאווה

• תמונה מוצלחת: בלה בלה act now

• תמונה טובה של הלא נחמדים המקוריים שאפשר להציב יחד עם הכר את המהפכןית - הפרויקט של עודד רוזן להכרת אנשות המחאה

כישורים חברתיים

אסתיק (2012), "הרצאה של האנתרופולוג ד"ר תמיר ליאון - "דור המסכים"." אמא לשני ילדים (בלוג), 24/7/2012

-- (?), "תקציר הרצאתו של דר' תמיר ליאון : 'דור המסכים'". אתר בית הספר באורנית

אסתיק (2012), "אקס-קלאבר". אמא לשני ילדים (בלוג), 25/7/2012

התקציבולטור

• אולי לחבר לפוליטיקה פיראטית / חופש המידע? אקטיביזם פיראטי?

דורון אופק (2013), "להפסיק לחשוב מהביצים". סטטוס בפייסבוק, 9/5/2013, נדלה בו ביום

להעתיק מהמחברת את הטקסט שכתבתי עם שבי על ההבדלים בין צורות ההתאגדות המשפטיות והלא משפטיות ומדוע מומלץ על קואופ

• וגם הקישור הזה לדיון נרחב בנושא ההבדלים בין קואופ ועמותה

• דברים:

1. רוצים להיות בניהול דמוקרטי שיתופי 2. ייצרניים אבל במטרה לשינוי חברתי

24ג' לתקנה - לא יכהן בתפקיד. בעיה של ניגוד אינטרסים.

וגם ראו "קואופ לשינוי חברתי" בתחתית דף זה

שיתופי פעולה בין עמותות

• נוהל שתפ שישצ והמשמר החברתי
• שיתוף פעולה חברתי עם עוסק עצמאי - סיפור מקרה

על המשמעות האזרחית והאפקטיביות של כלי מחאה שונים

אוריאל בורר (2013), "הפגנה כשלעצמה היא חסרת משמעות." סטטוס על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום

יש שם דיון מעניין עם יניב טל שמתגלה כסוג של חסר כושר הבנת הנקרא.. בקיצור צריך לקרא את זה מחדש אחרי שהדיון יקפא ואז נראה מה יש להוציא משם

וגם לקשר לסיכוםדיון על המרחב הציבורי (גיל מועלם) וק"ש (ירון)

עוד קצת על המרחב הציבורי ומה הוא מאפשר לנו..

ניב סוניס (2013), "אבל למה הם מתפשטים?" אתר "מה וזה?!", 2/6/2013. נדלה בו ביום

"כשניסיתי לברר מה מפריע לה היא שאלה אותי: "ככה הם מתלבשים ביום יום? לעבודה? זה רק למצעד כי זאת פרובוקציה". בטח שהם הולכים ככה רק למצעד, היום היחיד בו המרחב הציבורי מאפשר את זה, היום היחיד בו לא ישפטו אותם על מי שהם ומה הם לובשים (בתיאוריה, הרי כולם שופטים את כולם). אם אותו גבר שהולך על עקבים במצעד יגיע באותן נעליים למשרד, העובדים האחרים יתייחסו לזה בשיוויון נפש? ברור שלא, יסתכלו עליו בלגלוג, יגידו שהוא לא בסדר והוא ירד בדרגה החברתית- מקצועית. המצעד, בין היתר, הוא ההזדמנות היחידה בשנה של אנשים להתלבש בדיוק כמו שהם רוצים ולא כמו שהחברה מכתיבה להם. זה חלק מההפגנה לשחרור מיני ומגדרי בחברה הטרונורמטיבית."

מה למדנו על תפקודה של מדינת ישראל?

היועמ"ש

• • ברוך: לשקול את הפרק הזה, זה נושא שאני לא כ"כ מבין בו, אולי לשתף את שבתאי עזריאל

חנה קים (2013), "יש כנראה חוק טבע". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"יש כנראה חוק טבע, לפיו יועצים משפטיים לממשלה מתחילים את כהונתם בלחישת קול אדוניהם מהממשלה ומסיימים בצעקת האינטרס הציבורי. כך קרה ליצחק זמיר עם פרשת קו 300, ליוסף חריש עם פרשת דרעי, למני מזוז עם פרשת אולמרט, ועכשיו גם יהודה ויינשטיין נזכר שיש לו עמוד שדרה.

"לכל חוק טבע יש את היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: אליקים רובינשטיין שהיה היועץ היחיד שכל מורשתו היתה ונותרה "דו"חות ציבוריים" שהחליפו כתבי האישום ובכך סללו את דרכו לבית המשפט העליון.

"בינתיים, עד שויינשטיין יוחלף, הוא ינסה להציג חזות מרדנית ולוחמת ולטשטש את עברו כיועץ המשפטי הראשון ששימש כפרקליט אישי של פוליטיקאים. מעניין את מי נקבל במקומו. עו"ד דוד שימרון? התקדים של מינוי יועץ משפטי מהמגזר הפרטי כבר נוצר ויש סיכוי ששוב נקבל יועץ משפטי שהיה פרקליטם של הפוליטיקאים, או במקרה דנן - הפרקליט האישי של משפחת נתניהו.

"למה לא? הכל אפשרי. חצות בישראל, על משקל "חצות בסיציליה" של פיטר רוב. כדאי לכם לעיין בספר בזמנכם החופשי.

בלאגן יוני 2013

• http://indypaper.wordpress.com/2012/05/20/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%97%D7%A4%D7%A9-%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%9A/ נתן שקרצי על הקמת הכח לעובדים - "איך להעצים אחרים ולא את עצמך"

בלאגן יוני 2013, חלק 2

---

שדה אוהלים 2 תמונות - קיפוד בחדרה https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151472719212123.1073741839.526577122&type=1

יובש בחשיש והשפעתו על המרחב הציבורי http://hartogsohn.com/2010/05/16/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91-2010-%E2%80%93-%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A6%D7%91/

הסמים הסמי-חוקיים http://hartogsohn.com/2012/11/26/semi-legal-drugs/

יוס על המגזר השלישי כמשת"פ של ההגמוניה (טיעון ליאורקיי 2011) https://www.facebook.com/terzis/posts/10151440365177539 ועונה לו אורנה מור עמוס https://www.facebook.com/terzis/posts/10151440365177539?comment_id=26588417&offset=0&total_comments=61

כנס מזאה 9 https://www.facebook.com/events/338242572945306/?ref=notif&notif_t=plan_user_invited

יוסי בן עוז על איך להתמודד כשהכל נראה נגדך https://www.facebook.com/yossi.benoz/posts/470507006372775?comment_id=3079901&ref=notif&notif_t=like

אביגד על הכח בקהילה https://www.facebook.com/OfirAvigad1/posts/564470396937987

http://kabirism.com/?p=737 פריצות לחשבונות המייל של אקטיביסטים http://kabirism.com/?p=737

https://www.facebook.com/shai.ziv1/posts/10151656449354596

המהפכה התרבותית הנובעת מהחדירה המסיבית של הטכנולוגיות החדשות על פי שחר סגל.

"הרשתות החברתיות זה כמו המצאת הדפוס. זה שינוי טקטוני ורובנו לא מבינים את המשמעויות שלו. העולם שבו הייתי מספר סיפור על המותג, והיה יושב קהל בבית וקונה את הסיפור שסיפרתי לו, הולך ונעלם. מה שחשוב לקהל זה מה שהוא אומר עליך". - אתה מאבד שליטה על הקהל הזה.

"בעולם הזה יש דמוקרטיזציה, אובדן שליטה ריכוזית, אין צנזורה ולכן יש חזרה לבייסיק. תעשה טוב, אנשים יגידו 'היינו שם, היה טוב'. וזה יהיה במכפלות של עשרות ומאות אנשים". - למה זה מחייב אותך?

"יש המון שאלות, מעט תשובות. זו ההבנה שהעולם שבו אתה יכול לעשות פרסומת למוצר שלא קיים, הולך ונעלם. אם אין לך מה להגיד, אל תגיד. אני עשיתי מאות פרסומות למוצרים שלא היו קיימים".

בלאגן יוני 2013, חלק 3

טרם עלה (כולל: פנסיות מתפוצצות)

בנוסף, הנה עוד לינקים על הפנסיות: שדה האוהלים 2: פנסיה תקציבית, איום לאומי

בלאגן יוני 2013, חלק 4

דניאל רייש נהריה.

ירון בנעזרי על סולידאריות בינדורית https://www.facebook.com/yaron.benezri/posts/397945773652737

ירון בנעזרי על עוגת ההכנסות

https://www.facebook.com/yaron.benezri/posts/397950943652220

שיר אלוני על האם לרוץ למועצה https://www.facebook.com/shir.alony2/posts/387227534729081

מזרחים בשמי ברלין http://haemori.wordpress.com/2012/07/08/berlin/

לא נחמדים ולבי במזרח עושים את ויקי שירן (הארץ) - נדלה בו ביום 9/6/2013

מרשק על שוטרים מתאבדים בטורקיה ועל בנק שאיבד 15% מלקוחותיו בתוך פחות משבוע. https://www.facebook.com/ilyan.marshak/posts/10201250529448331

על ההדלפות של הברנוער. ?

יורם קניוק ז"ל מיואש מהמצב https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151515795184226

רעות כהן על הומופוביה ושוביניזם בפיענוח הברנוער- אצל נשים זה "מתלוננת וחשוד" ואצל גברים "אנס ונאנס". https://www.facebook.com/reutisem/posts/10151517549642857

יעל לבנון על התיישנות חובות וכביש שש https://www.facebook.com/yael.levanon/posts/10151965688952306

אסתי סגל כבר לא ציונית https://www.facebook.com/estsegal/posts/10151650554574295 והתשובה הרפובליקינית של אריאנה מלמד https://www.facebook.com/estsegal/posts/10151650554574295?comment_id=148861260&offset=0&total_comments=52

ליאון ויזילטיר על זהות של שלום http://alaxon.co.il/article/%D7%94%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA/

"זהות בזמנים רעים אינה כמו זהות בזמנים טובים. הפגנה נמרצת של זהותך בפני דיכוי אינה תרגיל בנרקיסיזם, היא תרגיל בגבורה. ואותן איכויות של זהות שנראות מטרידות בזמנים טובים – ההתנהגות החַיָּלִית והאובססיה עם סולידריות, הוויתור על הפיתוח האישי בשם הפיתוח הקולקטיבי, ההסתמכות על פעולה סמלית, האמונה באכזריותו של העולם ונצחיותו של המאבק – הן בדיוק אותן האיכויות שמספקות את היסודות החברתיים והפסיכולוגיים להתנגדות. מסיבה זו, אין טעם בהפניית הביקורת בנושא זהות לאלה שעצם קיומם נמצא בסכנה. ובכל זאת, לעתים בא הצדק. וכשהוא בא, הוא דבר מדהים, כי הוא מביא שלום לָעצמי שהתארגן לקראת מלחמה. הזהות ששינתה את ההיסטוריה אתמול, מיותרת כיום. חוסר ההמשכיות החיצוני תובע חוסר המשכיות פנימי, וזה מטלטל. אם לא ייווצר הקרע בזהות, יהיה צדק, אבל לא יהיה שלום."

Adi Ben Yacov תמיד יש משתפי פעולה. בלעדיהם לא יכול להתבצע הדיכוי. המשטר הסוביטי לא יכול היה לחיות ללא השכבה של חברי המפלגה שנהנו מהמשטר הזה , אותו דבר אצלנו.

תמונות: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10201495612218707&set=a.1866693593582.2113531.1428326532&type=1 FUCK THE MEDIA

שי דויטש מתייאש מהתקשורת המסחרית https://www.facebook.com/shai.doitsh/posts/10151643500669446

יאלי קרליך על המשמעות של התגובה התקשורתית לברנוער https://www.facebook.com/yali.kelrich/posts/610231489001287

הניכור מתחיל בתוכינו - רוני בר לב https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=461093010647714&id=100002410577245

מה זו הקהילה הגאה הזו

חגי, "מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר (בלוג), 11/6/2013, נדלה בו ביום

"ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.

"אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר. לכל הפחות, מה שקושר אותך לקהילה הזאת היא העובדה שאת לא מסוגל להתנתק ממנה. החברה תמיד תוסיף ותשייך אותך לתוך אותה הקהילה. הסטיגמה הקהילתית, הסנקציות החברתיות, האפליה והפגיעה יופנו כלפיך בין אם ברצונך להשתייך לקהילה ובין אם לאו. במובן זה, ממש כפי שנטייה מינית אינה "טבעית" אלא קונסטרוקציה חברתית, ועדיין, היא בהחלט ממשית, כך גם השייכות לקהילה. בחברה שמחלקת את הפרטים בה על פי מושא המשיכה המינית שלהם, יש קהילה ויש השתייכות אליה, גם אם כפויה ושלא מרצון.

"מעבר לרובד הבסיסי הזה של הקהילה, נדמה לי שהקהילה היא גם דבר מה נוסף. הקהילה היא עמדת סובייקט פוליטית, היא פוטנציאל תרבותי. הלבישה והפשיטה של עמדת הסובייקט הקהילתית אינם פשוטים, בודאי. לא פעם נדרשת מחיקה עצמית של רבדי זהות אחרים, או קונפליקט פנימי. במובן זה, הזהות הקהילתית היא כלי שמאפשר פירוק יחסי כוח במידה מוגבלת, וניתן להשתמש בו עד גבול מסויים. זאת, כל זמן שהוא לא הופך לעמדה מהותנית בפני עצמה. לעמדה זו בדיוק קראה ג'ודית באטלר "מהותנות אסטרטגית". זוהי האסטרטגיה של שימוש בעמדות מהותניות לצרכים חברתיים ופוליטיים תוך הפניית המבט לקשיים שבעמדות מהותניות אלו.

"ורמה שלישית, לא פחות חשובה, של הקהילה, היא האפשרות לכונן קהילות עצמיות בדיאלוג עם הקהילה הגאה המדומיינת. מרבית, אם לא כל, הלהט"בים צריכות, לפחות בשלבים מסויימים, סיוע של מי שהיו ונמצאים באותה עמדה כמותם ביחס למיניות ולזהות מגדרית. ישנן חוויות חיים שהחברה ההטרו לא מכיר ויתקשה להבין. ישנם אירועים שהחבר ההטרואית לא ירצה ליטול בהם חלק רציני (וכן, כל הטרוסקסואל מוכן לבוא פעמיים בשנה למסיבה להט"בית, בתמורה לזה שבכל יתר הפעמים תפגשו באירועים הטרואים, שם היא יוכל למצוא בני זוג מהמין השני בחדווה, ואת תשב לך באמצע אורגית פלירטוטים הטרואית אחת גדולה). וכמובן, יש מתחים פנימיים בקהילה, על בסיס קבוצתי, כמו גם על בסיס אישי. חלקם פתירים יותר וחלקם פחות. אבל לאלפים רבים של בנות אדם, בין אם במסגרות פורמאליות דוגמת איג"י, חוש"ן, הבית הפתוח וגם הבר-נוער עצמו, או במסגרות לא רשמיות של הכרות וחברות, הקהילה היא לא רק ישות אבסטרקטית אלא ממשות יומיומית.

"אז ודאי, אין לאף אחת החובה להאבק עכשיו בגל ההומופוביה הפושה בתקשורת, או להרתם למאבק באלימות המינית בקהילה הגאה. אבל, נדמה לי שכדאי, לכל אלו שבשם מודעות מורכבת כזו או אחרת בוחרים לנתק את עצמם מהקהילה, בטענות דוגמת העדר קיומה של קהילה גאה או העדר זיקה שלהן אליה, להתבונן פנימה לשנייה. יכול להיות שתגלו שהעמדה הזאת היא בפני עצמה אימוץ של ההומופוביה הכללית, שצצה מכל עבר."

האחר משתקף בתוך האני.

אורנה מור עמוס, "הומופוביה, כמו כל עמדה על ה"אחרות", הם דברים שאפשר לשנות." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 12/6/2013. נדלה בו ביום

"הומופוביה, כמו כל עמדה על ה"אחרות", הם דברים שאפשר לשנות.

"כולנו "נגועים" בחטא העמדה על ה"אחר" - האחר האישה , הגבר, הגבוה, הנמוך, השמן, הרזה, הנכה,... ה..... ההיא שהכרתי וידעתי גם הוא משתנה .....

"האתגר הגדול הוא לראות את האחר/ת בתוך עצמנו? לזהות אותו/ה בנו ואז הדרך לשחרור פשוטה יותר."

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151518393154226

""-מה תגיד למי שמתלבט אם לצאת מהארון?

"-חלק מהחופש שאני רוצה לחשוב שהגענו אליו הוא שנפסיק להגיד לאנשים בקהילה איך להתנהג. צאו מהארון, אל תצאו מהארון. תעזבו אותנו בשקט. יש שקר שמספרים בקהילה שלנו: 'תצאו מהארון והכול יהיה טוב, תהיו מאושרים'. מה זה הבולשיט הזה? זה טרור קהילתי. זה שקר, מוכרים פה שקר לאנשים: תצא מהארון וכל בעיותיך ייפתרו, תהיה בשמים קשת צבעים של הדגל ההומואי. המציאות מוכיחה את ההפך. אולי בארון יותר רע, אבל הבעיות ביציאה ממנו לא נגמרות, רק מתחילות. "את יודעת כמה הומואים יצאו מהארון והמשיכו להיות עם כל הבעיות הקודמות שלהם? בדיכאון, חרדות, חלק מתים לחזור לארון. היציאה מהארון מביאה סט חדש של בעיות עם עצמך. המכה שאתה חוטף כשאתה יוצא מהארון היא לא פשוטה. בואי אני אספר לך משהו, הרבה מהנציגים הגדולים שלנו, של היציאה מהארון, חייהם לא מאושרים במיוחד, הם בדיכאונות, על כדורים פסיכיאטריים, והם עדיין ממשיכים לנקוט בשקר הזה הלאה, שהכול ורוד שם בחוץ". ( מתוך: אבנר ברנהיימר: "הומואים לא נולדים הומואים, זה לא רק גנטי", ליידי גלובס)

CC: משפריצות

www*globes*co*il/news/article*aspx?did=1000849521

בלאגן אמצע יוני 2013

https://www.facebook.com/gshamir/posts/10200445422632151 מצורפת לפוסט הודעה פרטית שקיבלתי לפני כמה דקות, בשנים האחרונות קיבלתי עשרות רבות כמוה ואף קשות וחמורות יותר. אחת מהשיחות הייתה עם משה סילמן זצ"ל. ההודעה מוקדשת לכל חברי הפייסבוק שלי שאינם מודעים למציאות במדינה, שחיים את הבועה הפרטית שלהם ובעיקר לאלו שחושבים שלהם זה לא יכול לקרות. זוהי ישראל 2013... רגעים לפני המהפכה. 200 אבות גרושים נרצחים כל שנה על ידי המדינה, המערכת המשפטית ופקידות הרווחה. 11:17pm

http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4391306,00.html

חרדית בדרך למועצת פ"ת: "אני מוכנה למאבק" היא לא ממתינה לברכה פומבית מהרבנים. סולדת מהפוליטיקה הפנימית של ש"ס. לא תמנע תקציבים לקהילה הגאה. מוחה נגד הדרת נשים ואפילו הרב עובדיה יוסף לא יצליח להסיטה מהמטרה. קבלו את רות קוליאן, האישה החרדית הראשונה בתולדות פתח־תקוה, המתמודדת למועצת העיר

http://docuwiki.net/index.php?title=Secrets_of_the_Superbrands

https://www.facebook.com/gshamir/posts/10200451179016057 לאחרונה יצא לי להיתקל בפילים חברתיים. כאלה שטוענים או חושבים שהם פעילים רק שמזמן הע' זה עשיה נפלה להם מהabout. היום היה לי יום מיוחד נפגשתי עם עדר של פילים לבנים.

• קרן נויבך על יוג'ין קנדל שנגד דיון ציבורי על החלטות כלכליות:

https://www.facebook.com/seder.yom/posts/680793328613678 ואצל פרחי: https://www.facebook.com/ipirchi/posts/10151530214596559?ref=notif&notif_t=notify_me

• לגבי המצעד בחדרה קופץ תודעתית ומאפשר לאנטי-דומואים להשתתף:

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151554273032880&set=a.10151406745152880.1073741825.126809017879&type=1&comment_id=11539732&offset=0&total_comments=6

• על הפרטנר/אין פרטנר בשולחנות העגולים ליוזמת שלום

https://www.facebook.com/events/143694329155390/permalink/147760045415485/ https://www.facebook.com/events/143694329155390/permalink/146760678848755/

קונקטיב - כשקולקטיב עובד על גבולותיו עם המדינה ועם הפרט

• קיימות אישית/קבוצתית/זהותית/מדינית (ראה קיימות חדשותית, קיימות מחאתית)
• בירוקרטיה - בין כבילה (קושי מגזר3) לשיחרור (פטורממס בתוך קואופ)
• קונקטיב

מול הממשלה

• מה למדנו - מסמך המשמר החברתי "ספר העדויות"
• איך אפשר לבטל החלטת ממשלה?
• אל תנסו לכופף את הממשלה, זה בלתי אפשרי. במקום זה רק נסו להבין את האמת: אין באמת ממשלה, רק תאגידים ובנקים.

2/6/2012 - מחאה פוגשת בבחירות לכנסת

רגב קונטס (2012), "רגע של חשבון נפש אחרי ההפגנה אתמול". פתק (NOTE) בפייסבוק, 3/6/2012. נדלה בתאריך 22/6/2013

אני לא פוליטיקאי. אף פעם לא הייתי. אף פעם כנראה לא אהיה. העצה הבסיסית שכל פוליטיקאי לומד להקשיב לה היא, שאף אחד לא הצטער אף פעם על מה שהוא לא אמר, וזה נוגד את כל האישיות המלודרמטית שלי. זה כמעט תמיד דופק אותי. בטח במחאה. ככה זה היה כשכתבתי לטרכטנברג להתפטר בניסיון נואש להפריך את הספין של הוועדה, ככה זה היה כשקראתי כמו אדיוט לפקחי עיריית תל אביב לא לשתף פעולה עם מי שמדכא אותם ולא להתנהג כמו קאפואים (איזה אדיוט) ולא לפנות המאהלים וככה קרה גם אתמול. הפגנה מאוד קשה הייתה. רגע עצוב מאוד למאבק. הרבה מילים קשות, נאמרו על ידי, וברור לי שזה לא משנה שהן נכונות, הן פשוט פוגעות מדי. הפסיכולוגית שלי כבר מזמן התייאשה ממני ומהפתיל הקצר הכמעט טלנובלאי שלי, ואמרה לי - זה טבעי להתרגז, זה טבעי לפעמים להגיד דברים קשים, זה לא מה שמשנה. משנה שכשנרגעים, אז מתנצלים. אחרי שגמרתי לאכול את הסוכריה שקיבלתי ממנה ונרגעתי, הבנתי תמיד שהיא צודקת, ולכן לפני הכל, אני רוצה להתנצל בפני כל מי שנפגע או לא הבין או חשב שמדובר במשהו אישי, קטנוני או זדוני. אז זה לא. וסליחה. אבל אתמול נזכרתי למה בעצם לא יצאתי מהבית במשך כל כך הרבה שנים. הרי היו אינספור הפגנות ופעולות למען שלל נושאים בעשור האחרון, רובם ראויים לחלוטין לפחות לקורבן הקטן מצידי של להכין שלט, להחליף סוללות במגפון, ולהגיע. הסיבה שלאט לאט הפסקתי, הייתה, שבין אם זאת הייתה הפגנה נגד מלחמת לבנון השניה, נגד הברוטליות של יחידת עוז כלפי הזרים, נגד האלימות שלא תאמן של מג"ב בשטחים או בעד מציאה מיידית של פתרונות דיור הולמים למפוני גוש קטיף המוזנחים (כן, גם כזאת הייתה, ולטעמי אחת מהמוצדקות) - בכל הפגנה כזאת השלטים היו כמעט תמיד אותם שלטים, החולצות אותן חולצות וגם האנשים - אותם אנשים. בדרך כלל 200-300, כמעט אף פעם לא יותר מ 1000. אנשים נהדרים, רבים מהם חבריי הטובים, רגישים, חכמים, מוכשרים וצודקים, אוי כמה צודקים, אבל כמעט אף פעם לא חכמים. כמה כיף להיות רדיקל תל אביבי. הבנות הכי יפות, בתי הקפה הכי שווים, והתחושה הקולקטיבית של קליקת אנדרוג חתרנית - משכרת לפחות כמו העראק במרסנד בימי שישי. חבריי הטובים היו שכנים, או כאן ברחוב פיירברג בתל אביב, בבלעין או ברלין, שהיו תמיד קרובות הרבה יותר משכונת התקווה, באר שבע או מודיעין. הבועה הקוסמופוליטית הארטיסטית, רווית הסובלנות והסבלנות, נסדקה בעבורי יום אחד, כשניסיתי לשכנע כמה מחבריי לנסות לשנות קצת את השיח, לפתוח את השורות, לנהל דיאלוג גם עם המתנגדים בלי לכנות אותם באופן אוטומטי פשיסטים. מבטי הזלזול, שהייתי רגיל לראות אותם מופנים כלפי כל האחרים התמקדו בבת אחת בי. למה? ניסיתי לשאול בתמימות, הרי לא באמת יעזור שנפגין כל פעם אותם אנשים נשכנע אחד את השני שוב ושוב במה שכולנו משוכנעים בו כבר שנים, בואו נפנה לציבור הרחב, בואו ניתן לו קרדיט שהוא לא כזה מטומטם כמו שאתם חושבים, שאולי יש משהו בטענות שלמרות כל הרצון שלנו, למשל בסיום הכיבוש, גם לצד השני יש יד ורגל בהתמשכותו, הרי עזה כבר משוחררת שנים ארוכות ועדיין תושביה בחרו בחירות דמוקרטיות את החמאס השולל את ישראל, והוא מצידו ממשיך לשגר טילים הממומנים בכסף אירני (שמעוניינת מאוד, דווקא - בהמשך הכיבוש!) ולחטוף חיילים. בואו נצא בפניה וקמפיין לציבור הרחב, בשפה אחרת, פחות צדקנית ומתלהמת מ'שלום עכשיו'. הרי השיח האינסופי בענייני הכיבוש משרת גם את מפלגות הימין שבשלטון, שיכולות תמיד להסית את דעת הקהל נגד "הסמול" המסתגר. אז אולי לפחות נפסיק להיות מנוכרים? הכרטיס הצהוב שהוצג בפני הבהיר לי כמה הייתי תמים. לא הבנתי את האמת הבסיסית - שבמקרים רבים - זוהי איננה מחאה פוליטית, אלא פשוט מועדון חברים. האקסלוסיביות היא היא הדבר שמושך אליו את אותם מתי מעט אנשים, הדבר האחרון שהם היו רוצים לראות זה עוד ועוד אנשים, חלקם הגדול ממש ממש לא מגניבים, מצטרפים, מעלים טיעונים, מוהלים את השיח אולי אפילו קצת מפריכים אותו, ואולי, גם מציעים דרך פעולה לא פרפקציוניסטית שהיא לא "הכל או לא כלום", אלא דרך פרגמטית, אמיתית שמתקנת קודם כל מה שאפשר, בתהליך ארוך, מייגע, של עבודה שחורה ואפורה, יומיומית, של מאבק אמיתי על דעת הקהל, של הפרכה סבלנית ושיטתית של הספינים, של ניתוק מדיניות ההפרד ומשול הממשלתית שגרמה לבאר שבעים לראות בי אליטה מפא"יניקית, למרות שאני מגיע בסך הכל מבית עני בראשלצ בן למורה ברמלה ואבא סוכן ביטוח פושט רגל שלא קרוב לשום צלחת. אבל עבודה אפורה, יומיומית, והעיקר - סבלנית חומלת ובגובה העיניים איננה מגניבה. אי אפשר לעשות אותה בבאצ'ו, בנחמה וחצי או בתחתית. צריך ממש לכתת רגליים, להסתובב בארץ, ולהגיע גם למקומות כמו שכונת התקווה, לא רק בהפגנה למען הפליטים. לא מגניב לדבר עם ליכודניקים בג'סי כהן, עם ש"סניקים בחולון, עם עולים חדשים ומפוחדים באשדוד או באשקלון. וזה לא שהם היחידים, וזה לא שאין המון אנשים מצפוניים שעשייתם הקדושה היא עלה תאנה קטן שמסתיר אדישות וייאוש קולקטיבים, אך כשניסיתי לעודד ידידות שסיפרו בסודי סודות שהן הוטרדו מינית בבוטות ולעיתים אף למעלה מכך על ידי מפגינים פלטינאים בבלעין, להגיש תלונה במשטרה, הן רק לחשו לי בשקט, עזוב, הם כל כך סובלים ומסכנים, נחליק להם את זה. הת שמשהו כאן לא בסדר. ממש לא בסדר. כשאתה מתייחס למפגינים הפלסטינאים משל היו ילדים סוררים ומסכנים, ולא כאל אנשים מבוגרים, האחראים למעשיהם, אתה חוטא פעמיים: פעם אחת בהתנשאות נוראית, ופעם שניה בכך שאתה מטיל את כל כובד האחריות על כתפיך, ומנקה אותם אפריורית ואוטומטית, בדיעבד ולמפרע מכל אחריות. וכך, קרס השמאל הישראלי לחלוטין בשנים האחרונות. זוהי עובדה. מנדטים ספורים למרצ וחדש, ופחות מ10 לעבודה. אחרי שנים ארוכות של התעקשות כמעט בלעדית על שיח מדיני ושיח אוסלו, ששירת היטב גם את המתנגדים, תוך התעלמות שיטתית מעובדות חדשות, התנשאות ואקסלוסיביות ניכרו ממנו ובצדק חלק גדול גם ממצביעיו המסורתיים, והפקירו את הזירה הפוליטית רק לכוחות האחרים. כל הקיץ הקודם ידענו לאתגר פחות או יותר את כולם. כעסנו על ביבי ומדיניות ההפרטות שלו אך גם כעסנו על מפלגת העבודה שהייתה שותפה לכך, כעסנו על ש"ס בשל הסקטוריאליות, אך גם כעסנו על מרצ וחד"ש שמעלו בתפקידם כשמאל ורידדו את השיח הציבורי לשיח מדיני בלבד. היינו אזרחים שצעקנו מושחתים נמאסתם, צעקנו - איפה הייתם כולכם כשהבנקים כבשו את כל המערכת הפוליטית ואת רוב האזרחים, איפה הייתם כשהכל הופרט, עוד פעם בדיון אינסופי ועקר רק על מפת הדרכים? וזה היה נהדר. וניצן הורוביץ ודב חנין עמדו בכיכר ונראה שהם עושים חושבים, גם שלי יחימוביץ' נבחרה לעבודה, אבל ספגה ביקורת קשה מהמחאה שהחליטה לחבק את חולדאי ואת עופר עייני ושאר הפואדים. חשבנו שעשינו להם בית ספר, שכל אחד מהם ילך הביתה וישקע בחשבון נפש. שכל מפלגות השמאל יחשבו שוב מחדש, איך הם מצליחים לתקשר מחדש עם ההמונים, ומפלגות הימין יבינו שנגמרה התקופה בה אפשר לעבוד רק בשביל מיגרון ובית אל ובשביל הטייקונים והבנקים. אבל אתמול הם חזרו. לא שונים, לא חדשים, אלא עם אותן הסיסמאות, ועם אותם ההסברים, עם אותה הצדקנות הפרקציוניסטית, עם אותו "הכל או לא כלום", ועם אותה השתלטות אלימה - שחינכו אותנו להאמין שהיא רק נחלת המתנחלים והימין. ד"ר דב חנין, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון הם לא טיפשים. למעשה הם מהחכמים והטובים שאני מכיר. אבל אם הנושאים החברתיים היו חשובים להם, הם היו נשארים בצד, נותנים לעם להגיד את דברו ולרוץ לכנסת ולהילחם על עבורו. הם לא היו מכתימים בשיוך מפלגתי מצומצם נושאים שמעיקים על עם שלם, והם יודעים הייטב מה קורה, כשהם באים ומניחים את רגליהם וידיהם ובעיקר את סמליהם על מחאה פוליטית לא מפלגתית. ברור להם שבמקום לתת לעם, ל 99% להאתחד סביב הנושאים הבסיסיים שהמערכת הפוליטית בכללותה (גם בישראל וגם במקומות רבים אחרים בעולם) כשלה מלהגן על האזרחים בפניהם, בוחרים לחשוב מפלגתית על איך מביאים עוד מנדט שניים למפלגה, אבל במחיר של הקטנת המאבק לעוד הפגנת השמאל הישן מפעם לימי הפגנות ה200 -300 הצודקים והלא חכמים. נראה שזה כמעט אינסטניקט אצלם, נראה שהם מרגישים לא כל כך בנוח ולא כל כך בבית, בין כל כך הרבה "לא מגניבים": אנשי שכונות, ליכודניקים מתונים, מצביעי מרכז, שבהחלט לא מסכימים עם המשנה המדינית המאפילה על הכל של דב חנין. למרות הספינים בישראל היום - זוהי תמיד הייתה מחאה פוליטית, כיוון שהיא יצאה נגד מוקדי הכוח של החברה הישראלית ודורשת לחלק אותם מחדש. ובניגוד לדימוי הנחמדים שיצא לנו, דיברנו בלי פחד על האפלייה של הציבור החילוני מול החרדים, על אפלייתה של קריית שמונה מול מיגרון, על תקציב ביטחון מנופח, אך גם על אחריות הממשלה, כל ממשלה על השירותים הציבוריים (וממשלת ברק ומרצ "השמאלנית" לא הייתה שונה מהותית). המחאה ידעה לאתגר גם את ביבי, אבל גם את יחימוביץ', זאת הייתה מחאה פוליטית שבאה להרחיב את השיח הציבורי גם מעבר לנושאי הליבה המוכרים עד היום ובשום אופן לא על חשבונם, זאת הייתה מחאה שקראה לכל המפלגות - מי שיעבוד בשבילנו בכנסת יקבל את הקול. אבל אתמול, המפלגות שהן מושאי המחאה, הפכו את עצמם למחאה עצמה. במקום עם במחאה נגד המערכת הפוליטית, המערכת הפוליטית מוחה נגד עצמה. אתמול צוטטתי כמי שאומר שהזכויות היוצרים של המחאה הן שלנו. אבל מה שהתכוונתי לומר, הוא שהמארגנים השתמשו בדיוק באותו המתווה של הקיץ שעבר, אותו מיקום, אותן צורות, אותן סיסמאות, הכל כדי לתת תחושה שזוהי בסך הכל המשכה של אותה מחאה, בלי לשים לב שמשהו מהותי השתנה. ויש פה גם פן אישי כואב במיוחד. כל זה נעשה בהזמנת ובחסות חבריי לשעבר, אנשי התנועה החברתית, סתיו שפיר, יונתן לוי, ואלונלי גרין, אנשים שגם אם אחייה עד גיל 100 ואשכח הכל, עדיין אזכור מה עברנו ביחד בקיץ ההוא, שבו הבטחנו לעצמנו ולכל העולם, שהפעם נעשה דברים אחרת, שנעמוד מאחורי המילה שלנו, שניתן דוגמה אישית, שבמקום שנדע בדיוק מה קורה בפייסבוק בקצה העולם, אך לא בקצה הרחוב, במקום לרדת מהארץ לקפה התחתית או לברלין, נעלה באמת לישראל. וזה לא שאני עד כדי כך תמים, אני יודע מה כוח וכסף והזדמנויות עושים לאנשים. אבל חשבתי, קיוויתי, התפללתי והפעם זה יהיה אחרת, שיתנו לנו לפחות להלחם בשקט, ואני עדיין מקווה."

עוד דברים סוף יוני

ברק סגל (2013), "", 24/6/2013. נדלה בו ביום

הצעה - אני מסתכל לא פעם על הראיון של Or-ly Barlev (המלכה ללא ספק) מול הבריונים אצל אורלי וגיא. ללא ספק ראיון קשה שעמדה בו בגבורה. אם זאת, מציע שלהבא לפני שמגיעים לראיון לנסות להבין מי עוד יהיה נוכח (טיוי, רדיו, פאנל לא משנה) ולנסות להבין מה יהיו הטיעונים המרכזיים שלו. ברגע שיודעים כבר אפשר להתכונן הרבה יורת טוב מראש, למשל:

1) אם יוצא שזכות הדיבור קודם אז להגחיך לפני שהנושא בכלל עולה

2) להכין דפי נתונים מהבית ולשלוף ברגע שהטעות/שקר עולה על השולחן ופשוט לחלק לכל היושבים מסביב (גם שואו טוב, גם מראה על ביטחון ושליטה בחומרים וגם משליך על הכרזות עתידיות שמדובר בטעויות).

3) להכין חומרים אישיים על האנשים ולנסות להשתמש בהם תוך כדי.

בקיצור, בפעם הבאה שמישהי הולכת להתראיין, שתפרסם כאן את הנוספים לראיון ואנחנו כקבוצה ננסה לדלות כמה שיותר חומרים על האנשים והנושאים שידברו עליהם.

[ ליאור מנצ'ר (2013), "מצרכנים לבני אדם". 24/6/2013, נדלה בו ביום]

מצרכנים לבני אדם

הניאו קפיטליזם רואה בנו אוסף של צרכנים, לא תרבות (כי תרבות מכניסה עניינים שאינם בהכרח כלכליים) לא אזרחים (כי לאזרחים יש זכויות) ולא אפילו כוח עבודה (כי בכך יש לנו כוח). צרכנים ותו לא, ככאלה על בעלי ההון, לדאוג רק לדבר אחד – שנרכוש, נמשיך לרכוש כל הזמן, ללא הפסקה, ללא שיקול דעת וללא כל מעצור. . לשם כך פותחה תעשיית הפרסום, תעשייה ששמה על דגלה ליצור אשליית צורך, יצירת מאווים וכמובן פיתוח מדדי סטאטוס על פי רמת הצריכה. כל דרך להשיג מטרות אלה בעייני בעלי ההון היא לגיטימית, החוק מגביל באופן מאוד מצומצם את הכלים בהם הפרסום יעבוד. יצירת צורך, מאוויים וסטנדרטים משולבים זה בזה באופן כל כך חזק שאנו ממש לא מבחינים בניהם, אני חייב (ממש ברמת צורך קיומי) מוצר מסוים (בגד חדש, רכב חדש, שכונה חדשה) כדי להיחשב שייך לקבוצה מסוימת (הצעירים, היפים, העשירים). . לשם כך גם הפכה תעשיית התקשורת לספק פרסומות וכבר ממזמן לא רואה עצמה כיצרנית תרבות או מנגישת מיידע, הטקסטים שאנו קוראים, רואים או שומעים הם רק הרקע המושך לפרסומות. בנוסף הנגישה המערכת את הכסף, בכל דרך אפשרית, קודם כל באמצעות כרטיסי אשראי המאפשרים לך לבזבז בלי חשבון וכמעט ללא שליטה ובהמשך בהלוואות וכניסה לחובות שרק אחרי הנפילה הכלכלית התחילה המדינה להגביל. . אז אם אתם חשים חוסר נחת מלמלא את תפקיד הצרכנים ובא לכם לקבל יחס של בני אדם הרי כמה המלצות: - וותרו על הטלוויזיה, את כל התוכניות שאתם רוצים ניתן לראות במחשב ושם אתם יכולים יותר לשלוט בפרסום. קחו כמובן בחשבון שכמעט כל מה שאנחנו רואים הוא תוצר של תרבות הצריכה, וכך באופן לא מודע יוצרים אצלנו אשליית צורך, מאוויים וסטנדרטים (למוצלחים יש "כזה" ואם אתם רוצים להיות מוצלחים אז גם לכם חייב להיות "כזה") ופעמים רבות הפרסום החסוי משולב בתוכניות במודע למרות הגבלות חוקיות על הנושא. - הורידו למינימום את השימוש בכרטיסי האשראי, אני יודע שזה ממש נוח וקל אבל ארנקים אלקטרוניים יכולים לתת את אותו האפקט ואתם תישארו בשליטה. בכלל, אפשרות לחסימת אפשרות לחשבון גירעוני, אי הסכמה לפריסת תשלומים, לקיחת הלוואות מחושבות היטב וכו', כל אלה המלצות של כל יועץ כלכלי משפחתי. - היכנסו ל"הלך חשיבת צנע", אל אבל תקנו את מה שצריך, לבדוק החלפות (אתר אגורה, פרויקט החלפת הספרים של משרד החינוך, שווקי לתת וכו'), לבחון מוצרי יד שנייה (האינטרנט מספק שלל אפשרויות) וכשקונים כי ממש צריך, לבחון היטב את הצורך והמוצר(לא למצוא את עצמכם עם מוצר מיותר או מוצר שמסוגל להרבה יותר ממה שאתם צריכים). - פתחו תודעה חלופית, הפסיקו לשפוט את עצמכם על פי מה שיש או אין לכם, על פי רמת השכר שלכם או על פי הצלחתכם במדדי הניאו ליברליזם ותתחילו לבחון עצמכם על פי מדדי האושר, השמחה וההגשמה. כשתצליחו לעשות זאת לעצמכם תוכלו להתחיל לשפוט אחרים על פי קני המידה הללו. זה ישפר את איכות חייכם באופן משמעותי, את חיי הסובבים אתכם ובטווח הארוך, את העולם כולו."

עוד דברים תחילת יולי 2013

סטטוס החיפוש סטטוס המציאה 7/7/2013 נדלה בו ביום "כסף, כסף, כסף, כסף, כסף ... ברור, כסף חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר מכסף ! נכון ? אל תשכחו את זה !

את/ה יכול לקנות דירה אבל לא בית, כסף יקנה לך שעון אבל לא יקנה לך זמן, את/ה יכול לקנות ספר אבל לא ידע, את/ה יכול לקנות מיטה אבל לא שינה, כסף משלם לרופא אבל לא יכול לרפא מחלה, לקנות אנרגיה אומר להרוס את הסביבה"

מתוך : FRYING DUTCHMAN" humanERROR" זמן צפייה לציטוט : 12:16 אחד השירים/סרטונים והנאומים המדהימים ! אי אפשר להפסיק אחרי שמתחילים ... http://www.youtube.com/watch?v=Q5p283KZGa8

שיר אלוני (2013), "בעיניי, כל המאבקים נכונים לגיטמיים וניתנים לשילוב" . פוסט על הקיר האישי, 7/7/2013. נדלה בו ביום

"בעיניי, כל המאבקים נכונים לגיטימיים וניתנים לשילוב. איך? לפני כל דבר אחר, לקיים בעצמי ובאורחות חיי את מה שאני מאמינה שצריך להשתנות ויצא לי לשנות הרבה דברים בחשיבה שלי, במודעות ובהרגלים. זה עוד לפני שאני מנסה להגביר את השיח והמודעות בתחומים רבים או מתייחסת לשאלת האנרגיות המופנות למאבק כזה או אחר. נכון, ממש לא להכל אני יכולה להקדיש מאה אחוז אנרגיה אבל ברגע שמבינים עד כמה כל העוולות מחוברות האחת לשניה, משפיעות האחת על השניה ומנסים להגיע לשורש הדברים- כך המהפכה מתקדמת. לא תמיד הניסוחים שלי מדויקים אבל כולנו לומדים תוך כדי הליכה והמודעות גוברת."

רעות כהן-אוג'לבו, "שכנה ברמת אביב ירדה לדבר איתי". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 4/7/2013. נדלה בתאריך 7/7/2013

"שכנה ברמת אביב ירדה לדבר איתי ונעמה והתריעה שוועד השכונה יתאגד נגד ההפגנות האלה כי יש ילדים שלא יכולים לישון מהרעש!

"ובכן, כפרה, יש ילדים שאין להם אוכל. ‏#הפגנה_בשוסטר ‏#צרות_עולם_ראשון"

תמונה מההפגנה - של רעות - https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151561006012857&set=a.10150268332257857.331898.663697856&type=1

רעות כהן-אוג'לבו, "מאז שפרסמתי את הסטטוס על השכנה מרמת אביב ג'". 6/7/2013, סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום

"מאז שפרסמתי את הסטטוס על השכנה מרמת אביב ג' והרעש שההפגנה עושה לה ולשכנים של יאיר לפיד, יצא לי לחשוב קצת. מודה שבהתחלה הרגשתי אי נוחות קלה עם מה שכתבתי. הרי לא הייתי רוצה לפגוע בשום ילד/ה, ולא משנה מה מצבו הסוציו-אקונומי. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, השתכנעתי שהדרישה מהשכנים "לסבול" את הרעש למשך שעה-שעתיים, פעם בשבוע, היא לא כזו נוראית. לא רק שהיא לא נוראית, היא אף הכרחית במצב הנתון.

"הזעקה להניח ולא להפריע לשכנים, העמידה הרמה על זכותם לפרטיות, הפניית אצבע מאשימה כלפי המפגינים - חושפות מערך איזונים מעוות, ואת הכשל המוסרי הגדול (בעיני) בליברליזם ובזכויות הליברליות. הדרישה להפסיק להפגין כי זה מפריע לשכנים מרמת אביב ג' חושפת מה נתפס בעיננו כהפרעה, מי נתפס כגורם המפריע ולמי נתפס שאנחנו מפריעים. זה חושף אילו זכויות נחשבות כנעלות יותר בעיננו כחברה וזה מותח קו אכזרי ומלאכותי בין הפרטי לציבורי, בין האישי לפוליטי.

"האם מישהו העלה על דעתו להפנות אצבע מאשימה כלפי השכנים ולומר להם כי שתיקתם הרמה פוגעת בזכותם לכבוד, בזכותם לדיור, בזכותם לחיים של מיליוני א/נשים החיים מתחת לקו העוני? כי עצם הישארותם בבית, כי עצם הפאסיביות שלהם, פוגעת באנשי השכונות? פוגעת באנשי הפריפריה?

באותו ערב ברמת אביב ג' ראיתי נערים מסתובבים במרכז המסחרי שם. דמיינתי את בתי הספר שלהם ואיזה חינוך הם מקבלים. שיערתי לאיזה חוגים הם הולכים וכמה הם משלמים למורה פרטי פעם פעמיים בשבוע. האם מישהו מאותם שכנים של יאיר לפיד דמיין ילד מקביל, בדרום או בצפון הארץ, שלהוריו אין כסף למורה פרטי? שהבית ספר שלו מיובש מתקציבים? שאין לו חוגי העשרה? שבמקרה הטוב עושה בגרות הומנית ולא מקצועית בלבד? שאולי חושש לרדת למטה לרחוב וללכת למרכז המסחרי בעיר שלו כי הוא לא גר בסביבה בטוחה ומטופחת אלא מוזנחת ולא מטופלת? האם מישהו מהם דמיין ילד שלא ישן טוב בלילה כי מחשבות על מחסור בכסף טורדות את מנוחתו?

"אני לא טוענת שבגלל שהמצב חרא, לכולם צריך להיות חרא. אני רק אומרת, בעולם הערכים והמוסר שלי, בחברה שבה אני הייתי רוצה לחיות – "ההפרעה" המינורית הזו פעם בשבוע למשך שעתיים בכלל לא הייתה מוגדרת כהפרעה. אולי בכלל השכנים שלא מצטרפים למפגינים, הם אלה שמייצרים את ההפרעה בדרך לשינוי חברתי.

"צריך לזכור גם שמטרתה של הפגנה היא להטריד ולהכביד עד שהדברים ישתנו, ולכל הפחות כדי להעביר מסר ברור ולייצר אמירה משמעותית. נכון שבדרך כלל הפגנות מכוונות כלפי הממסד ולא כלפי אזרחים, אבל אי אפשר לנתק את העובדה שאותו ממסד, על-פי רוב, נבחר על-ידי האזרחים. וכל עוד האזרחים יהיו אדישים, כך גם הממסד. *

"אז, כן, בעיני יש להטריד ולהכביד, גם על האזרחים, עד שיצאו מאדישותם. ואם נוח לאותם שכנים עם המצב הקיים, אז שיאכלו מהדייסה אותה הם בישלו. כי זה מבעבע מתחת לפני השטח ולאנשים מתחיל להגמר מה להפסיד, ואז אותם השכנים של יאיר לפיד יתגעגעו לרעש ההפגנות פעם בשבוע ברמת אביב ג'."

יוסף יוס ברוך (2013), "המחאה החברתית 2013 - לא רלוונטית." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2013. נדלה בו ביום

יוסף יוס ברוך (2013), "‫לא, לא אתעסק בזה. התעסקתי בזה יותר מדי." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2013. נדלה בו ביום

"לא, לא אתעסק בזה. התעסקתי בזה יותר מדי. אמנע. אעשה לעצמי ולביתי.

"אנוע מכח רצוני החופשי ולא מכח התניות ציבוריות, אוטומטים רגשיים, שבלונות יצוקות בסיסטם, סיסטם יצוק בשבלונות."

יוסף יוס ברוך (2013), "- אתה בא לכנס מארקס - לא, יש לנו ארוחה משפחתית". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2013. נדלה בו ביום

"- אתה בא לכנס מארקס?

"- לא, יש לנו ארוחה משפחתית.

"<לעצמי - מה יש לי ללכת לעוד כנס שמאל שלא יצא ממנו שום דבר ושאשכנזים מבוססים שלא עסוקים בייצור דבר ידברו בו על אמצעי ייצור ומטריאליזם היסטורי. מוטב שאטייל עם פוס ובאצי ביער, זו תהיה שבת מהפכנית כהלכתה>"

ובתגובות:

"[..] וכנסים... הם לא משנים מציאות. רק גורמים לבודדים להשלות את עצמם שהם קצת פחות לבד."

וגם:

שולי מינמר

"כנסים מן הסוג הזה, בניגוד לכנסים מטעם השלטון, יכולים רק להפרות את המחשבה וליצור תסיסה. וחוץ מזה מפגש חברתי והפגת הבדידות ועוד סביב ערכים משותפים זה לא רע בככלל

יוס:

"איני יודע אלא שאסור באיסור חמור ללכת לכנסי שמאל ו-או לכנסים של ארגוני מגזר שלישי."

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151696403409246&set=a.10150268632184246.347015.761624245&type=1 הפטנט הישראלי לדיכוי מחאה מתוך: סנוורים בצמרת/ שמשון עופר

אור שנאפי (2013), "כמה מילים חשובות על ההפגנה אתמול". פוסט עם תמונה בקיר האישי בפייסבוק, 5/7/2013. נדלה בו ביום

"יש דברים שאני רוצה להגיד במיוחד אחרי שקראתי פוסט שמדבר על להפסיק להפגין ליד הבית של יאיר לפיד. אז הדבר הראשון שיש לי להגיד הוא ש – זה לא משנה איפה נפגין. לא פעם כל הארגון של ההפגנות האלה וההכנות מזכיר לי מעט עבודה במשרד פרסום. מישהו שהוא ארט דיירקטור, הקופירייטר, עורך התוכן, עורך הוידאו, מפיק, במאי. ומכאן גם המחשבה שלהפגין ליד הבית של יאיר לפיד זה חסר טעם במסר שאנחנו רוצים להעביר. למה? כי שוב, מתכננים לעומק את הדברים מבלי להישאר עקביים ב-כ-ל-ל. לפעמים נראה שהתכנון סביב ההפגנה הוא המקום בו אנשים מוציאים את כל האנרגיה ובהפגנה עצמה מגיעים כבר בלי. פתאום מגיעים מפוזרים לחלוטין כשכאן בפייסבוק אנחנו מאוחדים לחלוטין. עוד נקודה שזה לא משנה איפה נפגין היא בדיוק מהסיבה שאנחנו מפגינים הרי על הכל ולא על משהו מסוים – ללכת כל פעם למקום אחר, יהיה דוגמא חיה לכך שלא למדנו כלום ושאנחנו ממשיכים באג'נדות בודדות. נהפוך את רמת אביב ואת השכונה הזו למקום שממנו הכל מתחיל ולהיות שם מבחינתנו – מסמל הכל. כשמישהו ישאל מה יש ליד הבית של יאיר לפיד – נגיד – מחאה על כל המצב. להפגין ליד הבית של יאיר לפיד זה בדיוק כמו להפגין בכל מקום אחר אבל – אנחנו כבר שם. הרבה זמן. ההפגנה ליד יאיר לפיד היא סמל לכל שאר הדברים שקשורים תמיד ב- כסף. יאיר לפי הוא לא משהו אישי בשביל אף אחד מאיתנו – יאיר לפיד הוא הסמל לשיטה הקיימת ולמערכת הקיימת והבית שלו לאחרונה הפך למקום ולסמל.

"הדבר היחיד אבל היחיד שיכול לפגום בהפגנות זה התפזרות, חוסר עקביות, הרמת ידיים. הדוגמא המעולה לכך היא אתמול. הגענו לבית שלו, צעקנו, דיברנו ואחרי משהו כמו שעה או פחות, קבוצה של אנשים החליטו שכרגיל הם הולכים לחסום את דרך נמיר. ליד הבית של יאיר נשארה קבוצה של משהו כמו 100 איש. אני ביניהם. לא ראיתי שום תועלת בלרדת לכביש. לא ראיתי בזה שום דבר שקשור בעקביות או איכות או יעילות. מה שקרה הוא שמתוך מעל 100-150 איש שהלכו לכביש – חזרו 15 איש אחרי שעה ומשהו אל הבית של יאיר לפיד. בדרך אל הכביש, על הכביש ובחזור – "נאבדו" 90% מהאנשים. בעוד מי שנשאר ליד הבית של יאיר לפיד בספק "איבד" 5 איש. בזמן שיותר מחצי ירדו לכביש, דווקא אז ליד הבית של יאיר לפיד, עשינו רעש, התיישבנו על הכביש, דיברנו, לא זזנו והיינו עקביים. אנשים יכולים להתווכח על העניין אבל העובדות מדברות בעד עצמן – מי שהתפזר – התפזר גם הביתה ומי שנשאר עקבי, נשאר שם.

"אחרי מה שקרה לי בימים האחרונים בהם נחסמתי מהקיר של יאיר לפיד על כלום ושום דבר (אולי כי הייתי עקבית בפוסטים שלי על הוול שלו), אז לא ויתרתי ועשיתי מהדבר הזה שאמור להיות כל כך פעוט הרבה רעש. התקרצצתי ממש בנושא הזה וזה הגיע רחוק, למצב שהפעיל עופר ברקן החליט להוציא פוסט בעניין הזה שלי וביקש מאנשים לכתוב על הוול של יאיר לפיד. מספר שעות אחר כך, הפלא ופלא החסימה נפתחה ואני עכשיו רשאית לכתוב על הקיר של יאיר. בעוד החסימה של כל השאר נשארה ומדובר על אלפים אני חושבת. המקרה הזה רק עוד יותר מוכיח שעקביות שווה, גם כשנראה שלא, גם כשהצד השני עושה הכל בשביל להראות לך שלא באמת אכפת לו. כי בימים שהייתי חסומה, צוות יש עתיד ניסו להראות אדישות מוחלטת לעניין וענו לפוסטים בעניין החסימה שלי, כרגיל בזלזול. אבל הינה – כל כך הרבה אנשים שמו להם את הפוסט הזה – וזה מראה שהאדישות היא לגמרי זיוף, שזה עובד – העקביות.

וברוך אורן מוסיף: זה לא רק העקביות, זה הביחד. וזו הנחישות למצא עניין במשהו שהוא כביכול הכי לא מסחרי והכי לא מעניין. להפוך את המרחב הציבורי, שהוא בסך הכל אספלט ומרצפות, למרחב של תרבות בגובה הרחוב.

עידו עטרי (2013), "פוסט על גבולות הכוח של הוועדים החזקים". תגובית בשירשור על הקיר האישי, בתוך

עידו עטרי (2013), "פוסט רוחני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום

ובתגובית באותו שירשור:

"לא הבנתי את שאלתך מקודם ועכשיו אתקן. פוסט על גבולות הכוח של הוועדים החזקים: חשוב לי להבהיר, אינני חושב שעבודה מאורגנת היא דבר רע, וועד כמו שעשו באורנג' ובפלאפון ובעוד חברות, זה דבר מבורך. כך ישמרו על האינטרסים של העובדים במיוחד כשהשיטה היא ריכוזית ומחסלת תחרותיות. כשאין תחרותיות למעסיק אין תמריץ להשקיע בעובדיו ואז רק פתרון כמו וועד מאורגן יכול לסייע. כפתרון ביניים זה דבר מעולה וחשוב. בטווח הארוך, כשנצליח למזער את איום הריכוזיות והשחיתות למינימום (כנראה שתמיד יישאר "זרע", תמיד יימצאו אנשים פחות מוסריים שינסו "לעקוץ" את הציבור במסווה, זהו טבע אנושי), כשתשרור כאן תחרותיות אמיתית בכל הענפים, המעסיקים יתחרו ביניהם(שוק חופשי אמיתי) , מי נותן שירותים ומשכורות "מפרגנים" לעובדים שלו, כדי למשוך את העובדים המוכשרים ביותר אליו...מעסיק שיתקמצן במשכורות ובתנאים, לא יוכל לשרוד, שכן הוא יקבל לרוב עובדים פחות מוכשרים או עובדים אידיאליסטים (שזה סבבה, אבל עם העסק שלו לא יהיה עם ערך של תרומה לחברה, גם האידיאליסטים ינטשו אותו ויחפשו ארגונים אידיאליסטיים אחרים שירוו את נפשם). באופן טבעי, רק מעסיק ששולי הרווח האישיים שלו יהיו קטנים יחסית, שידאג לעובדים שלו במשכורות ובתנאים ועדיין יצליח לייצר מוצר איכותי וזול, רק הוא יוכל להיות 'דומיננטי ' באופן יחסי בענף. כל אימת, שיקבל החלטה לא נכונה, להזניח את השכר, לקצץ בתנאים, לפגוע באיכות המוצר, או להעלות מחיר...כל אחד מהנ"ל, יגרום לו לקיטון הכנסותיו בטווח הארוך. אם יקצץ בשכר עובדיו או בתנאיהם...הם יתחילו לחפש אלטרנטיבות רווחיות יותר ולא ייאותו להישאר ,במיוחד אם הם מוצלחים ומוכיחים את עצמם. אם יפגע באיכות המוצר או יעלה מחיר, פחות ופחות לקוחות יצרכו את מוצריו מה שיוביל לקיטון ברווח. לענייננו, ההסתדרות ברמה העקרונית היא דבר מבורך כפתרון ביניימי. במיוחד שישנם קשרים קדמיים ואחוריים עם ההון-שלטון, כאשר השלטון לעיתים מקדם אינטרסים של אוליגרכים ריכוזיים תוך פגיעה אנושה בציבור העובדים הרחב וחיסול האלטרנטיבות שלהם. משכך, כגורם מווסת, ההסתדרות היא פתרון טוב. אולם, כאשר ישנה נכונות לפתיחה של תחרותיות...אם ההסתדרות תנצל כוחה לכפות על המעסיקים תקנונים...תוך התעלמות מהשוק החופשי ומרכיב התחרותיות...היא בפועל תשחק לידיהם של בעלי ההון הריכוזיים שפשוט ישתמשו בה וינצלו אותה, כמוסד "מחוקק" המפעיל לחץ על המחוקקים לאמץ חקיקה שבפועל תבחין בין עסקים קטנים ובינוניים שאין להם יכולת לעמוד בהסכמים הקיבוציים "המפרגנים" ובין קומץ תאגידים ריכוזיים השולטים בכל ענף במשק כמעט, שינפנפו ביכולותיהם הכלכליים "לעמוד" בתנאים של הסכמי השכר. לבעלי ההון הריכוזי יש אינטרס מובהק לשפר כמה שיותר את התנאים והמשכורות של העובדים שלהם ושלהם בלבד, כך הם יצליחו להוציא שחקנים אחרים מהתחרות בענף...ואז, שוב כבמחזור, לשחוק את השכר לקצץ בתנאים וכו'...כי הם יכולים כי אין תחרותיות אמיתית. כך, המוסד (ההסתדרות והוועדים החזקים)שנועד להגן על ציבור העובדים הרחב (לא רק על החזקים), עשוי להפוך למחולל אי השוויון הגדול ביותר במשק, המחסל תחרותיות, ולא מאפשר צ'אנס ליזמים לעסקים קטנים ובינוניים בתחילת דרכם, להתרומם ולייצר מקומות עבודה, כי העיוותים המובנים במשק כרגע(ריכוזיות), עדיין לא מאפשרים לטובים שבהם לשגשג...מה שמגביל את האשראי שלהם ויכולתם להשקיע בעובדים שלהם. אני ממליץ בחום, לקרוא לפחות פעמיים את מה שכתבתי. אני בד"כ נמנע מלהרחיב בנושאים "חרושים" ואולם, יש לך יום הולדת (חגגת במוצ"ש) אז החלטתי להשקיע יותר בתגובה. בלי קשר לזה, אני ממליץ לך לקרוא את הספר יסודות הכלכלה של תומס סואל, ספר מדהים שהשפיע עלי מאוד, שייעשה לך סדר, אם תרצה כמובן. עידו, היוזמה לפירוק הריכוזיות"

יוסף יוס ברוך (2013), "". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום

"אני בוחר באופן מודע לא לעסוק במותו של סילמן. אני בוחר להמנע מהפגנות, ארועים ופוסטים שמזכירים את הארוע הנורא ההוא והאדם המסכן ההוא.

"אני מרגיש קצת אשמה בגלל זה, כי על אחרים יושב הנטל הלא פשוט בכלל של להרים את הארועים האלה, שגם עבורם הם לא פשוטים לעיכול כלל.

"מכם, היודעים מי אתם, אני מבקש מחילה.

"אני בוחר לעסוק בפעולות שיש להן סיכוי לתקן עולם במישור האנושי והפוליטי.

"יש בחירות מקומיות עוד שלושה חודשים וחצי. ראש עיר חזק אמיץ וחברתי יכול להכריח את החברות המשכנות לפתוח את דירות הדיור הציבורי לנזקקים. ראש עיר ישר יכול להשקיע בשכונות המוזנחות של העיר. ראש עיר חברתי יכול להחליט שהוא מעסיק את כל עובדי העיריה באופן ישיר, כולל כל מורי הקבלן, העובדים הסוציאליים והאחרים המועבדים תחת שבטם של קבלנים נוגשי עבדים.

"שם אני בוחר להשקיע את נשמתי, לא בזכרון האדם המת, אלא בכבודם ורווחתם של העניים החיים. אם רק נצליח. אם רק."

תביעות כספיות כנגד עוולות המשטרה – מדוע זה נכון וחשוב

דותן לשם (2013), "רשמים מהפגנת המחאה המצרית מול משרדי CNN". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 8/7/2013. נדלה בו ביום

"רשמים מהפגנת המחאה המצרית מול משרדי CNN

1. זו היתה ההפגנה המאורגנת ביותר בה נכחתי בניו יורק: סדרנים בוסטים כתומים, ומארגנים שרציתי לדבר עמם הפנו אותי לדוברת, ומסר אחיד מכולם: זה לא Coup, זו מהפכה. יתכן שזה בגלל שבניגוד לטורקים והברזילאים, המצרים כבר מאורגנים ולמודי נסיון מהסיבוב הקודם. בכל אופן, מרשים-גם אם מתסכל כעיתונאי אזרחי. 2. המסר המרכזי שלהם למדיה, לציבור ולפוליטיקאים במערב: אתם לא יכולים להתעלם ממעל 20 מיליון איש שיצאו לרחובות ולהתמקד רק בצבא. זה לא בוטא כעלבון, זלזול או זעם. לא מוצא את המילה המדויקת-הכי קרוב זו עמדה נחושה הבאה להעמיד דברים על דיוקם. 3. אני חושב שהדבר שהכי קשה למערבי, ולהבדיל לשמאל ישראלי להבין, הוא איך הצבא יכול להתגייס כמבטא רצון העם וכמגן עליו (לפני שאתם קופצים-מבפנים, לא בפני אויב חיצוני). זה לא שהם עשו אידיאליזציה של הצבא, אבל נדמה לי שהיתה פה התנגשות, או פער שצריך לגשר עליו, בין דברים שהם מובנים מאליהם ביחס לצבא לכל אחד מן הצדדים אבל שונים מאד אחד מן השני. 4. נראה לי שהדבר המדהים ומעורר ההשראה (כמו גם המוחמץ) במהפכה המצרית אלה צעירי המהפכה שהקימו והריצו את תנועת התמרוד -שהחתימה 22 מיליון איש בקריאה להדיח את מורסי והביאה ליציאת ההמונים לרחובות. לפי אחד המרואיינים, התנועה מיוצגת על ידי שלושה צעירים (סביב ה30) בדיונים בין הכוחות השונים על ההסדרים החוקתיים. נראה שהם הצליחו להתארגן לכדי כוח פוליטי על-מפלגתי משפיע שאי אפשר להתעלם ממנו (לפחות כל זמן שהמאבק לא הופך לשפיכות דמים). כבוד! ממנו בודאי יש לא מעט מה ללמוד. אם מישהו יכול להרחיב על כך ו/או להפנות לטקסטים באנגלית, תודה! הראיונות מאתמול הם שלושת הסרטונים הראשונים בלינק. http://j14.org.il/j14live/j14-nyc

ברוך "ההומו" אורן (2013), "הדיקטטורה היא הדיקדוק". תגובית בשירשור-סקר לגבי כותרת הפגנת השנתיים למחאה (13/7/2013), 10/7/2013. נדלה בו ביום

"הדיקטטורה היא הדיקדוק.

"אין שינוי חברתי בלי שינוי עצמי.

"אין שינוי בממשל בין שינוי בשפה.

"הכתיבה בלשון זכר-רבים היא הדרך שבה מארגני האירוע מפעילים עליי דיכוי. הפעלת אלימות בשיתוף פעולה עם ההגמוניה.

"אם יש בקרבנו סולידאריות, היא צריכה להתחיל מהיכולת להקשיב למוחלשותים בקבוצה, ולכבד גם אותןם.

"ואם אין סולידאריות, אז בבקשה, אל תקרא לי לבוא להפגנה שדורסת את הערכים שחשובים לי. אל תציע לי לזנוח את הערכים שלי בשביל המאבק שלך."

עוד דברים אמצע יולי

ג'וליאן פדר מפרסם מניפסט 15/7/2013

המחאה נגד דפני

יריית הפתיחה לקרבות דפני 2013 אירוע הפייסבוק [ סיכום היום הראשון]

[הקבוצה]

והפתווה נגד הקבוצה

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151583402534226

הכתבה במאקו

אירוע הפגישה בארלוזרוב "סדר במחאה 3"

הפרוטוקול מהפגישה בגן ארלוזרוב

אמנון כותב על עצמו

דרור זוהר (2013), "אני רק בקשה קטנה". פוסט על הקיר של האירוע "המאבק לשחרור J14", 21/7/2013. נדלה בו ביום

"אני רק בקשה קטנה

"ממה שאני רואה פה, עושה רושם שיש קיטור לשחרר, וכעסים שיושבים לאנשים בבטן. יופי, שישתחרר.

"חלק מהבשורה שלנו זה שאנחנו משפחה, משפחת האדם. אנחנו לא ארגון פלצני שצריך לשמור על פאסון. אנחנו אחים ואחיות לדרך, ולפעמים יש מחלוקות, וריבים וכעסים. זה ממש בסדר שזה קיים, וזה ממש בסדר שזה יוצא החוצה, בכלל וגם פה בפייס.

"וזה לא עושה שום נזק למחאה. אלא אם כן מתכוונים למחאה המסודרת, המאורגנת, זו שדופקת כמו שעון שוויצרי. זה בהחלט מוציא לה שם רע, אבל זה לא נורא כי היא לא קיימת במציאות. אז כולם יכולים להרגיש בנוח להיות אינפנטילים ולזרוק בוץ אחד על השני כמו בגנון, אם זה מה שצריך כדי שנוכל להירגע.

"ולקחת כמה נשימות.

"ולהיזכר שאנחנו כאן כי היה לנו מספיק הפרד ומשול, ואנחנו רוצים ללמוד איך לשתף פעולה. לכבד ולפרגן אחד לשניה.

"J14 הוא מפעל משותף של הרבה אנשים, תמיד היה, ואין על זה מחלוקת. עושה רושם שאמנון מסכים לשחרר את הדומיין לצד שלישי, השאלה היא לא האם זה יקרה אלא איך, למי ומתי.

"וכל מי שהיה צריך לשחרר משהו משמעותי בחיים שלו יודע שזה לא קל. אז אם אתם עומדים לבנאדם שצריך לשחרר על הראש וצועקים עליו שהוא מניאק שהוא לא משחרר, תבינו שאתם מקשים על התהליך. זה הרבה יותר עזור אם אומרים לו תודה על כל מה שעשית, וסחטיין שהגעת עד הנה, ובבקשה תשחרר, כי הגיע הזמן.

"אפשר להתעקש, ולשים גבולות, אבל ראבק באהבה.

"אם לא נלמד את זה נמצא את עצמנו מגדלים עוד דור של סרוטים

"כמונו.

"שזה חמוד אבל כבר מיצה את עצמו

"אז הבקשה הקטנה היא זו:

"תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים

"רק אם אפשר עם קצת יותר אהבה

"תודה"

עודד רוזן (2013), "מדי פעם פעיל כזה או אחר נתקל בביקורת מצד אחרים", פוסט על קיר האירוע "המאבק לשחרור J14", 21/7/2013. נדלה בו ביום

"מדי פעם פעיל כזה או אחר נתקל בביקורת מצד אחרים. לכאורה 'חברים לדרך'. אנחנו עובדים על פרוייקטים מהותיים, משקיעים שעות - ולפעמים באופן טבעי יש תאקלים. כולנו בני אדם, אז זה הגיוני. וקורה שחלק מהריבים 'יוצאים החוצה' לפייסבוק או למעורבים נוספים. לפעמים זה מגעיל, לפעמים זה יותר מנומס. אף פעם זה לא כיף.

"אין ספק שזה לא נעים שזה מגיע למצב כזה. אבל חשוב שמי שמוצא עצמו מותקף שוב ושוב (או בעצם - אפילו אם זה רק פעם אחת) - שינסה להקשיב לביקורת, ולא רק להתגונן מפניה. הרבה פעמים הטענות הן על 'חוסר יכולת לעבוד בקבוצה' או 'חוסר יכולת לעמוד באחריות'.

"אם אתה מוצא את עצמך מאיים ב'אביא עליכם עורכי דין!' או משתמש בביטוי 'זו השמצה וזה פלילי!', כשבאים אלייך בביקורת - עצור שנייה, ותראה אם זה *אולי* גם קצת באשמתך. סביר להניח שאתה לא באמת יכול לתבוע או להביא עורך דין. וגם אם כן, זה לא מגניב. יותר מגניב זה לפשר ולהקשיב ולפתור בעיות.

"מי שלא מסוגל להפעיל ביקורת עצמית, להתמודד בכבוד עם ביקורת שמופנית כלפיו - שיחשוב פעמיים לפני שהוא מפעיל ביקורת על אחרים. קל להפנות את הביקורת בחזרה לאחרים, קל לנקוט בשיטת 'בואו נשב ונדבר על במרחב הציבורי בסבלנות' (מתודה מוכרת שמטרתה 'מריחה' ומשיכת זמן). הכי קשה זה לשאול את עצמך איפה טעית ואיך אפשר לתקן. הכי קשה זה לשחרר.

ומי שעושה את זה, מי שיכול להודות על טעות, לתקו ולשחרר - יוצא תכלס הכי גיבור. ומקבל פי 1000 יותר מחיאות כפיים סוערות."

אמנון דפני (2013), "בסוף האהבה מנצחת". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 21/7/2013. נדלה בו ביום

"חג האהבה שמח, לכל מי שאכפת לו מהמחאה החברתית, לפעילי המחאה ולפעילי ג'י14 אשר עושים ימים ושבועות כדי שתהיה פה חברה טובה וצודקת לכולם. כולנו משפחה ואנו פועלים בתוך שדה שהערכים בו ידועים. אני לא יפגע באף אחד במחאה במכוון, אני מלא הערכה לכל מי שעושה ולא רק מדבר. אנשים כמונו יש מעט, מעט מדי. חייבים להשאר יחד ולשמור אחד על השני. אין אנשים אחרים שישלימו את המלאכה. מה שניצור זה מה שיהיה ומה שנהרוס זה מה שנשאיר אחרינו. אין לנו את הפריוילגיה לריב ולא לסלוח. אני לא מושלם ועושה טעויות ומתנצל על כך בפני כולם אני גם סולח לכל מי שפוגע בי. אני מלא באהבה אל כל אחד בג'י14 ובמחאה אנחנו צועדים יחד יד ביד כבר מעל לשנתיים. אין בי ספק בצדקת דרכנו ויכולתנו לשנות, אנחנו נצליח. נמשיך מאוחדים וחזקים יותר ולא נעצור ולא נוותר, עד שננצח! אנחנו האנשים להם חיכינו."

עודד רוזן (2013), " דוגמה?!!!!!" תגובית בשירשור על קיר האירוע שם, נדלה בו ביום

"השתמשת בחדר המצב בשביל לפרסם *רק* תכנים של 'שוויון בנטל' של 'המחנה המשותף', כשהיה ברור שמדובר בספין שבא להאכיל את המחאה בבולשיט פוליטי. זה נמשך מספר חודשים. הדבר גרם לחיכוכים עם חברי החדר, שהסתיימו באיום לתביעה שלך על חבר אחר בחדר. באותו זמן החדר התעשת על עצמו והחליט להעיף אותך.

"כמה חודשים אח"כ התחיל נושא צעדת המיליון - שוב, שתי צעדות שאי אפשר היה לפשר ביניהן בגלל עקשנות שלך. נכון, אתה ארגנת את הצעדה שלך בצורה 'פתוחה' ו'דמוקרטית', אבל עם חמישה אנשים. השאר תמכו בצעדה השנייה.

"את הסיסמה לדומיין של ג'יי 14 שמרת אצלך למרות שאתה לא מעורב בשום צורה בפרוייקט הזה כבר למעלה משנה. אתה מסרב כרגע לשחרר אותה, בטענות ש'אתה מעדיף דיון דמוקרטי', כשנתנו לך מספיק הזדמנויות לסגור את זה בצורה הולמת, עד שראו צורך לפוצץ את הכל.

"עוד משהו? צעדת גיבורי העל שהשתלטת עליה עם פוסטר 'המזכירה אשמה' של המחנה המשותף. מי רואיין לתקשורת על הצעדה? אנשי 'המחנה'. האם היה להם קשר לארגון? לא.

"עוד אות קלון עלייך.

"אז אתה אפס. בקוד פתוח, אבל אפס."

שנתיים למחאה עם מאיה רימר

• http://www.youtube.com/watch?v=rl2FNohOIvc&sns=fb

פייסבוק זה קקי פוליטי

נועם יורן (2013), "פייסבוק הוא בעצם אנטי-דמוקרטי". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 17/7/2013. נדלה בתאריך 24/7/2013

"פייסבוק הוא בעצם אנטי-דמוקרטי. הוא הופך אותנו להמון מתלונן"

ועונה לו רועי צ'יקי ארד (שם):

"זה כמו קומקום שמוציא קיטור, אבל לא יודע להכין קפה (אבל גם זו תלונה)"

הון-שלטון - עולם תחתון

שני אוטובוסים נוגסים את חצי הכדור

קרן נויבך (2014), "שמונים וחמישה העשירים בעולם מחזיקים ביחד הון ששווה לזה של מחצית מאוכלוסיית העולם." פוסט על הקיר של תוכנית הרדיו "בוקר טוב עם קרן נויבך, 22/1/2013. נדלה בו ביום

בוקר טוב,

וזה הנתון לבוקר הזה: שמונים וחמישה העשירים בעולם מחזיקים ביחד הון ששווה לזה של מחצית מאוכלוסיית העולם. אני חוזרת על הנתון הכמעט בלתי נתפס הזה, שמונים וחמישה אנשים, בשר ודם, שני אוטובוסים, מחזיקים ברשותם טריליון ושישים וארבעה מיליארדי דולרים, שזה הסכום שמחזיקים ברשותם במשותף המחצית הענייה של המין האנושי, שלושה וחצי מיליארד אנשים. חברת המחקר אוקספאם, שפרסמה את המחקר הזה לקראת הכינוס הבינלאומי בדאבוס, שמתחיל מחר, קובעת בדוח, שפערי ההכנסות האלו נובעים מ"השתלטות כוחנית" של האליטות העשירות, שמתערבות בתהליכים פוליטיים, כדי להטות את כללי המערכת הכלכלית לטובתן.

אז מה לא בסדר בזה תשאלו? הרי כל אחד רוצה שיהיה לו עוד. זה פשוט מאוד, הדמוקרטיה נולדה כדי לבטל את זכויות היתר שהיו נתונות בחוק לקבוצה קטנה של אצילים ועשירים בעבר. זכויות יתר שאפשרו להם לקחת ולעשוק על בסיס יום יומי את מרבית האוכלוסייה. והנה, אנחנו צועדים אל תוך המאה העשרים ואחת, כשזכויות היתר האלו רק הולכות ומתעצמות, ופעמים רבות, באופן חוקי לחלוטין.

הצמיחה הכלכלית המדהימה של מאה וחמישים השנים האחרונות, עם שיפור אדיר באיכות החיים, בבריאות, בחינוך, מזהירים באוקספאם, תהיה תוך זמן לא רב, נחלתם של העשירים בלבד וכל השאר "יריבו על הפירורים שנופלים מהשולחן". איך הם עושים את זה אתם שואלים? תכנוני מס יצירתיים ומקלטי מס, צמצום מיסים וצמצום שירותים לכולם, כי העשירים הרי יכולים לקנות הכל פרטי, ושלל חוקים שנועדו לשרת את המשך צבירת ההון. וזה, קורה גם במדינות המפותחות, גם אצלנו כמובן, לא רק במה שאנחנו נוהגים לכנות "עולם שלישי".

נדבר הבוקר עם מירב ארלוזורוב על העשירים שרק מתעשרים ולמה מקלטי מס זה דבר רע לשאר הציבור ועם שאול אמסטרדמסקי על הסיכוי ההולך וקטן שלנו לשפר את מצבנו הכלכלי.

גיא רולניק (2014), "10 הערות על שכר אמריקאי
 למנהלים ישראלים". מרקרוויק, 18/4/2014. נדלה בו ביום

מדוע הדירקטוריון מאשר שכר גבוה למנכ"לים? כי זה כסף של אנשים אחרים, כי זה מה שמקובל, כי זה מה שאפשר להעביר, וכי בראש הדירקטוריון עומד היו"ר, וככל שהשכר של המנכ״לית גבוה יותר - כך הוא יכול למשוך שכר גבוה יותר

[..]

4. דוד אבנר היה מנכ״ל פרטנר ב–2007–2010, ובשנתו האחרונה בתפקיד קיבל מהחברה שכר בעלות מדווחת של 16.4 מיליון שקל. אבנר וחברו עמוס שפירא מסלקום היו מפרסמים גדולים בטלוויזיה ובעיתונות, והם שווקו במשך שנים כמנהיגים עסקיים. ביום שבו נפתחה התחרות בשוק הסלולר המנהיגות שלהם התפוגגה: המניות קרסו ב–50%–80%, המותגים שהם בנו נהפכו בן לילה לחסרי ערך, והם נאלצו לחתוך את מחירי השירותים שלהם ב–70%, כי הלקוחות היו אדישים לחלוטין לכל דבר שאינו מחיר.

5. נכון לרגע זה לא ידוע על שום חברת סלולר, טלקום או שירותים בינלאומיים שהתמודדה על שירותיהם של אבנר ושפירא. כמו כל המנכ״לים של חברות הענק הישראליות, ברגע שהם נבעטו מהמועדון, לא היה ביקוש חריג לשירותי הניהול שלהם. את ההסבר למשכורות של 10–20 מיליון שקל שהם משכו בשנות הקרטל, כאשר היו חביביהם של בעלי השליטה, צריך לחפש במקומות אחרים: שוק או כישרון לא יהיו המקום להתחיל בו.

[..]

9. האינדיקציות המרובות בישראל ובעולם לכך ששכר המנהלים אינו משקף כלכלת שוק, כישרון או יצירת ערך, אלא בעיקר יכולת של קבוצות קטנות לקבל רנטות מכספי ציבור, הן בעלות משמעות לכל המשק - אבל קריטיות במיוחד בגופים הפיננסיים, משום שההתנהגות של אלה משליכות על הנורמות ועל המשטר התאגידי במשק כולו. בישראל יש עשרה גופים פיננסיים גדולים שמנהלים עבור רוב הציבור את כספו. אם בצמרת של הגופים האלה, שרובם פועלים כקרטל לא תחרותי, יש מועדון קטן שמושך משכורות עתק - הסיכוי שהם ישמשו כמפקחים מטעם הציבור על כל שאר החברות הוא קלוש.

פלוטוקרטיה: התכווצותה של המדינה ומעבר לשלטון תאגידי

תמונה מתאימה

ח"כ תמר זנדברג (2013), "הדרך לפלוטוקרטיה" - נאום במהלך הדיון על תקציב 2013-2014 במליאת הכנסת, ערוץ הכנסת, 24/7/2013, תימלול וצילום מסך אצל אסתי סגל (2013), "הדרך לפלוטוקרטיה", תמונה ומלל על הקיר האישי בפייסבוק, 24/7/2013, נדלה בו ביום

"אני רוצה לנצל את הבמה הזאת, ולהזהיר מפני משהו עמוק, שבא לידי ביטוי במדיניות הזאת אבל יש לו שורשים עמוקים יותר בתהליך שעובר על ישראל, ואני רוצה להזהיר מפני מעבר לשיטת שלטון אחרת, שכבר לא תהיה שיטת שלטון דמוקרטית שבה כאן, בבית הזה, נקבעים קווי המדיניות שיובילו את המשק ואת החברה הישראלית - שלטון שנקרא פלוטוקרטיה. אני מצטטת הגדרה מתוך וויקיפדיה: "שיטת ממשל בלתי דמוקרטית שבה הכוח השלטוני מצוי בידי בעלי ההון. השיטה הזאת מתאפיינת בריכוזיות גבוהה והימצאות השליטה בידי קבוצה קטנה של האוכלוסייה, שגם, כמובן, עוסקת בשימור כוחה."

פלוטוקרטיה, אני רוצה להזהיר מפני מצב שזה כבר לא קשרי הון-שלטון אלא פשוט ההון מחליף את השלטון ונכנס במקומו לשלוט ומשחק במקומו ומקבל החלטות במקומו ושולט בעצם על כל מה שמניע את המשק ובאמצעות זה גם את החברה במקומו, ואני רוצה טיפה לפרט.

השיטה הולכת בצורה כזו, וחלק מהדברים שאני אזכיר כמובן קיימים ונמצאים במדינת ישראל כבר היום. חלק כבר קרו, חלק קורים בימים אלה ממש, וחלק אני רוצה להזהיר מפני השלמת התהליך ומפני זה שהם עוד יקרו. זה מתחיל, וזה התחיל כבר במדינת ישראל, עם השתלטות על משאבי הטבע. העסקאות הראשונות בישראל היו כבר לפני 20-10 שנה, עסקאות כי"ל, כימיקלים לישראל, ו"צים". חברות בבעלות המדינה.

לפני כמעט, עוד מעט 20 שנה. חברות שנמסרו, והיו על כך סרטים, בין היתר שחבר כנסת כאן ממפלגת העבודה עשה, על באיזה אופן התבצעה העסקה הזאת, באיזה מחיר ותוך כדי אילו קשרים, שבין היתר גם שחיתות לא נעדרה מהם. נמסרו כמעט ללא תמורה. זה היו משאבי ים המלח, היום אנחנו נמצאים בדיון על משאבי הגז, בדיון ציבורי עמוק שעדיין לא הסתיים על משאבי הגז. משאבים אחרים זה הפוספטים, המים, התפלת המים שנמצאת ממש בימים אלה קצת מתחת לרדאר הציבורי, אבל גם כן בתהליך של מעבר מבעלות המדינה לידיים פרטיות. והמצב הזה הגיע עד כדי כך שהמדינה באה בדברים, במשא-ומתן, עם אותן חברות על תשלומי המסים שהן צריכות לשלם. בימי ועדת ששינסקי, עוד אפילו טרם היותי חברת כנסת, יש כאן כאלה שזוכרים, מה היתה הטענה העיקרית של אותם טייקונים בבואה של המדינה לשנות את הסדרי המסים? צריך לעמוד בהסכמים, בעסקה. כאילו שהיחסים בין מדינה לבין אנשים שחייבים לה תשלום מסים על-פי חוק זה איזושהי עסקה שיש לה צדדים שצריכים לעמוד בהם.

המקום השני שאפשר לראות את התקרבות הפלוטוקרטיה, כמו שאני מכנה אותה, זה הבנקאות, הבעלות על הכסף שלנו, של הציבור. בשנות ה-80 המדינה הלאימה את הבנקים בדיוק מהסיבה שעוד מעט נגיע אליה, שקריסה לא רק אפשרית, אלא קריסה בפועל שלהם מסכנת את הכסף שנמצא בידי כל הציבור, ואנשים, אזרחים ומשקי בית פשטו את הרגל, והיתה הבנה שאי-אפשר לתת למצב הזה להימשך. אבל לאט-לאט הבעלות, האחוזים והשליטה, גם במערכת הבנקאות, חוזרת לידי אותם בעלי הון וטייקונים. אם היום זה הבנק הלאומי, הבין-לאומי, מזרחי טפחות וגם בנק הפועלים שחוזרים לידיהם של בעלי הון שאוחזים בכסף שלנו. ולא רק שאוחזים בכסף שלנו, ולא רק שהם אלה שנותנים לנו את ההלוואות, את המשכנתאות, ואנחנו משלמים להם את הריבית, עוד מעט נגיע ונראה שהם גם נותנים את ההלוואות אחד לשני, במסגרת הרבה מהדיונים שהתנהלו בין היתר כאן, במסגרת ועדות הריכוזיות ואחרות.

התחום הבא, חשוב מאוד ואסטרטגי, שחלה עליו לאט-לאט השתלטות הוא תחום התקשורת. אותם בעלי הון שולטים גם באמצעי התקשורת. כלומר, במילים אחרות, שולטים על מה שאנחנו שומעים ושולטים על מה שאנחנו יודעים ויודעות, על המידע שאנחנו מקבלים. ולכן כמובן פוחת ופוחת הסיכוי שנמצא באמצעי התקשורת האלה תחקירים על עסקיהם של אותם בעלי ההון. לעומת זאת גובר והולך הסיכוי שנמצא שם ביקורת עלינו, פוליטיקאים ופוליטיקאיות. אם זה שחיתות העציץ או אם זה שחיתות, במירכאות, על התקציב שניתן לנו, חברות וחברי הכנסת, לצורך מילוי תפקידנו הציבורי, או אם זה השחיתות בפריימריז במפלגות הדמוקרטיות. תחקירים כאלה אנחנו נמצא ללא סוף באמצעי התקשורת, בצד סיפורים פרטיים, אנקדוטות. התינוק, חס וחלילה, לא עלינו, שנשרף, הקשישה שחס וחלילה, שוב לא עלינו, נספתה באיזו טרגדיה. זה מה שאנחנו נמצא באמצעי התקשורת. או תחקירים על הפוליטיקה ועל הדמוקרטיה, או סיפורים אישיים שכביכול אין להם הקשר, אין להם רקע, אין להם מדיניות. וככה לאט-לאט המידע שנמסר לנו בתקשורת הופך להיות פחות ופחות קשור למציאות שמניעה את חיינו, למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה, והופך יותר ויותר להיות כמו בספרים על האח הגדול, או כמו בסיפורים על הפראבדה, רק שמי ששולט במידע הזה זה לא המדינה, לא הטוטאלית ולא הדמוקרטית, אלא בעלי ההון.

הדבר הבא שהשתלטו עליו זה רשתות השיווק והמסחר. עכשיו הם שולטים לא רק על הכסף שלנו ולא רק על המידע שלנו, אלא גם על האוכל שלנו, על מה שאנחנו אוכלים ושותים. דיברו במהלך דיוני הריכוזיות על ההבדל בין החזקות פיננסיות וריאליות, אבל בואו נדבר על עוד היבט. כאשר בעלי הון משתלטים על רשתות שיווק ומסחר, בדרך כלל במקום הגברת התחרותיות, שזו היתה המטרה המקורית, קורה בדיוק הדבר ההפוך. מצד אחד המחירים עולים, עד כדי כך שאנחנו היום נמצאים במצב שוועדת קדמי – ושמעתי אותך, גברתי היושבת-ראש, היום בבוקר בנושא ועדות המזון – המחירים עולים ברשתות השיווק במקום לרדת דווקא כשנכנסה כביכול התחרות. ולא רק זה, אלא המחירים של מה עולים? המחירים של האוכל הזבלי, הג'אנק-פוד, מה שנקרא, שנחשו מי מייצר אותו, במאמר מוסגר. אלה דווקא הולכים ומוזלים, ולעומת זאת מחירי הפירות והירקות, האוכל הטבעי, אותם הדברים שבישראל תמיד התגאינו בהם שיש לנו אוכל טבעי, טרי וזול, דווקא המחירים האלה הולכים ומתייקרים לאט-לאט. ומנגד וביחד, יד ביד עם עליית המחירים שלנו כצרכנים, הולך וקורה עוד דבר, וזה אנחנו כעובדות וכעובדים של אותן רשתות שיווק – שכרנו שם הולך ונשחק. אנחנו עוברים להעסקה קבלנית, העסקים שנמצאים בבעלות אותם טייקונים, בין אם זה שופרסל, הוט, פלאפון, כל המקומות האלה מונעים ומסכלים התארגנויות עובדים. במילים אחרות, התחרות הזאת, כביכול, לא עוזרת לנו בכלום, אלא רק להיפך.

רוצים עוד משהו? נלך לדיור. כל חברות הבנייה והנדל"ן שלהן נמסרים המכרזים לבניות אותן שכונות ואותן יחידות מגורים שאנחנו גרים בהם – נחשו בבעלות מי הן נמצאות. שיכון ובינוי, דלק נדל"ן, אפריקה ישראל למגורים. ניחשתם נכון, אותם טייקונים שבבעלותם אמצעי התקשורת והאנרגיה וכל מה שדיברנו קודם. אם כן, הולך ונוצר לנו כאן מעמד חדש. זה מעמד מאוד מאוד קטן, אבל זה מעמד עם כוח כמעט בלתי מוגבל, שמחזיק בידיו ממש בפועל את מוסדות המדינה. הם שולטים על המשאבים והאנרגיה, הם קובעים מה נדע ומה נחשוב במידה מסוימת, הם מוכרים לנו את הסלולר, את רשתות השיווק, את הדירות שלנו. הם נותנים לנו את ההלוואות בבנק, והם גם נותנים הלוואות אחד לשני, ולקינוח גם מתחמקים מתשלומי המסים ודואגים לעצמם להסדרי חוב, ולמדינה אין ברירה כי נוצר כאן דבר שנקרא בעגה To big to fall, כלומר, אנחנו לא יכולים כביכול להרשות לעצמנו שאותו טייקון יעזוב כאן.

מה עושות אותן חברות? האם הן ממלאות את תפקידן המקורי ופועלות להטבת השירות, להגברת היעילות, להגברת התחרות? כמובן שלא. בדיוק להפך, הן עושות כל שביכולתן כדי לצמצם כמה שיותר את מה שהם נותנים לנו כצרכנים וצרכניות, ולצמצם כמה שיותר את מה שהם מעניקים לנו כעובדות וכעובדים, וכמובן במקביל לגבות מאתנו כמה שיותר כמשלמים. במצב הזה, חברות וחברים, זה כבר לא משנה מי מהם. אם לא יהיה אחד, זה יהיה השני. זה מועדון סגור שאין תחרות בינו לבין עצמו. זה מעמד שלם שנוצר, שכאמור קראנו לו פלוטוקרטיה. ואם אתם חושבים שתהליכי ההפרטה הנוכחיים – אנחנו מדברים היום על הפרטת הנמלים, על הפרטת רשות החשמל, על הפרטת הקרקעות לבנייה לדיור. מי לדעתכם יקבל לידיהם את כל אותם נכסים מופרטים? למי יש מספיק כוח, מספיק איתנות, מספיק יציבות, ולכן מי ייגש ויזכה במכרזים האלה? והטענה כביכול שזה מה שמסייע לא רק ליעילות ולא רק לתחרות, אלא זה מה שמספק את מקומות העבודה וזה מה שבעצם מניע את גלגלי המשק, פעם אחר פעם מוכחת כלא נכונה. הרי הטייקונים לא יעזבו את ישראל וייקחו אתם את ים-המלח, וגם לא את אפיקי השידור והתקשורת הציבוריים.

אבל לעומת זאת, המשכורת שלנו שנכון להיום יותר ויותר מאתנו מרוויחים אותה כמועסקים אצל אותם טייקונים, היא זו שקונה את כל מה שאנחנו מייצרים במסגרת העבודה שם. אז אם המשכורת שלנו הולכת ומצטמצמת ולעומת זאת המחירים הולכים ועולים, לאן כל הדבר הזה הולך? מדובר בשיטה כלכלית שסופה לקרוס לתוך עצמה, וישראל, לצערי, אם לא נעצור ונתעורר בזמן, הולכת והופכת – ואם לא נעצור את זה עכשיו – היא תהפוך לפלוטוקרטיה.

בנאום הבכורה שלי בכנסת לפני מספר חודשים אמרתי "זו לא טעות, זו מדיניות". כולנו ובעיקר חברות וחברי הכנסת החדשים, באנו מתוך כוונה להשפיע ולשנות את המדיניות הזאת. העניין הוא שאם התהליך הזה יושלם וישראל תהפוך באמת לפלוטוקרטיה, לא יהיה צורך במדיניות. למדיניות לא תהיה כל השפעה. לא יהיה שום טעם בכלל לבוא ולהציע קווי מדיניות, מפני שאנחנו – הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, לרבות שר האוצר שאנחנו מרבים ומרבות כאן במליאת הכנסת לחבוט בו ולבוא בטענות למדיניות שלו – אם אנחנו נשלים את התהליך הזה ונהפוך להיות פלוטוקרטיה, גם להחלטות שלו לא תהיה כל משמעות. כולנו פה נהפוך להיות בסך הכל בובות על חוט שרודפים אחרי האופן שבו אנחנו מצטיירות ומצטיירים באמצעי התקשורת, שמונעים מאינטרסים אחרים לגמרי.

שלא תהיה לכולנו טעות. לבעלי ההון יש אינטרס שזה יקרה. יש להם אינטרס שהשירותים הציבוריים ילכו ויתייבשו. כך הם יוכלו לקנות אותם במכרזי ההפרטה יותר בזול ואפילו להציע כביכול להציל אותם, אבל בעצם להציל אותם מידי מדיניות שהלכה ובאופן מודע מסרה או התמסרה לידיהם. יש להם אינטרס שאנחנו לא נדע מספיק. יש להם אינטרס שאמצעי התקשורת ימשיכו לספר לנו סיפורים מנותקים, מעין אנקדוטות שעפות ומרחפות באוויר במקום לדבר על השיטה שמפעילה אותם. יש להם אינטרס שאנחנו, אלה שאמורים ואמורות לקבל את ההחלטות שמשפיעות על העסקים שלהם, אנחנו הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, נהיה בובות על חוט ונשרת אינטרסים אחרים לגמרי.

כאן מתחילה העבודה הקשה - לעצור את המצב הזה רגע לפני שהוא מגיע לשם. להחזיר את המושכות לידיים שלנו בשם הציבור ששלח אותנו, והציבור שבשנתיים האחרונות כבר עושה את זה, הוא נלחם ברחוב. המשימה שלנו היא להקשיב לאותו ציבור, לשרת אותו ולא להפוך למשרתם של בעלי ההון, מה שיבטל את הדמוקרטיה ויהפוך אותנו לפלוטוקרטיה.

המפלגות מיישרות קו כשמדובר באינטרסים של ההון

יוסי שאול וליטל ביטון (2014), "מדוע נוח למקבלי ההחלטות לעסוק בנושאים מדיניים?". תמונה וכיתוב על הקיר של דף הפייסבוק "חדר המצב", 28/5/2014. נדלה בו ביום

בתמונה:ציטוט: פרופ' מרטין גילנס

לא מזמן פורסם מחקר פורץ דרך שקבע כי כמעט כל ההחלטות כבדי המשקל הוכתבו על ידי האליטה הכלכלית. ולמעמד הביניים אין כמעט השפעה על מקבלי ההחלטות. ההחלטות שהתקבלו משרתות בעיקר את האליטה. כך שלמעשה הדמוקרטיה אינה באה לידי ביטוי. שלטון נקנה בכסף.

המחקר מצא עוד שתי נקודות מעניינות: 1. למרות שיש הבדלים מוכרזים ורטוריים בין המפלגות - בפועל, כשהם מגיעים לשלטון - כולם מיישרים קו עם האליטה הכלכלית. והיא זו שממשיכה להכתיב את ההחלטות.

2. בעניינים שאינם נוגעים לאליטה הכלכלית דווקא כן נמצאים הבדלים ברורים יותר בין המפלגות, כמו בנושאים אזרחיים או מדיניים (ישראל). כל עוד לא מרגיזים את האליטה, ההבדלים ניכרים לעין.

אמנם המחקר נערך בארה"ב אבל ניתן לחוש את הביטוי של ממצאיו גם בישראל. שימו לב שהמפלגות הגדולות בישראל אוהבות לנגח זו את זו בעיקר בנושאים מדיניים, או בנושאי דת ומדינה, העיקר לא להרגיז את האליטה הכלכלית. אלו נושאים חשובים כמובן, אבל העיסוק בהם הוא מעל לכל פרופורצייה. גם תקשורתית וגם פוליטית. והסיבה לכך היא שהוא אינו דורש להתעמת עם אף בעל הון בישראל. כך למשל תאיים ציפי לבני בפירוק הממשלה על רקע מדיני. אבל היא לא תעשה זאת על רקע יוקר המחייה או המשבר בדיור. דוגמאות ליישור קו עם האליטה הכלכלית:

כולם מדברים על הריכוזיות במשק. מכל המפלגות. כולם יודעים שהמונפולים והקרטלים פה חזקים מדי. וגם פוליטיקאים רבים מדברים בנושא, מקימים וועדות ומגישים מסקנות. האם מישהו מהם העז לפרק מונופול אחד? אחד בלבד? כלום. בעצם היה אחד והוא כבר לא בפוליטיקה. כי המשמעות של פירוק מונופול זה לפגוע בבעל ההון ששולט בו. לקחת ממנו על מנת להגביר את התחרות. וועדת המזון שקדה חודשים רבים אך לא הייתה מסוגלת להציע לפרק את הרשתות הגדולות למשל לכמה רשתות קטנות יותר. למרות שברור לכולם שזה צעד שיביא להוזלה כמעט מיידית במחירים. הם פשוט מפחדים.

דוגמא נוספת מתחום הבנקאות. ברור לכולם שהענף הזה הוא סופר ריכוזי. ושאין שום סיבה שלא ייכנסו מתחרים חדשים מלבד הגנה על הקרטל הקיים. אז למרות כל הדיבורים על ריכוזיות אין אף פוליטיקאי אחד שמוכן להסתכן בעימות מול הבנקים ובנק ישראל ולהציע לפתוח את השוק לתחרות, פרטית וקואפרטיבית. לא עוד בנק אחד, ולא שתיים. תחרות חופשית. כולם מפחדים. יתירה מכך, וועדת הריכוזיות המפורסמת הותירה ביד שרי אריסון (בנק) את שיכון ובינוי (חברת בנייה) ואפשרו לה להכתיב מחירי נדל"ן במשק תוך כדי ניגוד אינטרסים מובהק.

גם בתחומים שלכאורה יש בהם הבדלים בולטים בין שמאל לימין כלכלי, למעשה אין. קחו למשל את המאבק על שכר המינימום. ח"כים תומכים מכל סיעות הבית. בפועל ההבדלים בין המפלגות הגדולות ינועו סביב אותו מספר. האם לעלות את השכר בשלושה שקלים, או חמישה שקלים לשעה. והם יתווכחו, ויקימו וועדה (כאילו ציבורית) שתמליץ בכמה. ומי שיהיה באותו רגע בשלטון יגזור את הקופון על סיוע לחלשים. אבל במהות - השיטה נשארת אותה שיטה כך שהיא תשרת את האליטה הכלכלית. ולאחרים יזרקו פירורים.

ולמרות כל זאת, ממליץ החוקר לא להתייאש ולהשאר במשחק. למרות הלשון ההכללתית, כי מחקרים מסוג זה הם סטטיסטיים ביסודם, בכל זאת לא כל הפוליטיקאים אותו דבר. כמו כן, ממליץ לנו החוקר כיצד כן להשפיע. ההסבר, בראיון המלא: http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000940676

חצי מונופול חצי ציבורי אפס ביקורת: הכסף הולך למיליציות המיסוי וכיצד הן מגינות על עצמן מביקורת ציבורית

גיא רולניק (2014), "מי לקח מכם את המדינה, ומדוע קשה להחזיר אותה אליכם". מרקרויק-דמרקר, 23/5/2014. נדלה בו ביום

קק״ל היא אחת ממאות מיליציות מיסוי עצמאיות במשק הישראלי: גופי ענק שנולדו כדי לשרת מטרה חברתית מסוימת, אבל בדרך קרה להם מה שקורה לכל גוף גדול, בעיקר לגוף גדול שמחובר לעטין הציבורי או מגיע למעמד מונופוליסטי. המטרה שלשמה הוקם הארגון נהפכת בהדרגה לשולית יותר ויותר, והארגון עסוק בעיקר בשימור עצמי ובהגדלת ההטבות, השכר והכוח של מנהליו ועובדיו.

מעולם לא התקיים דיון בשאלה מדוע אזרחי ישראל צריכים לממן את קק"ל בגודלה הנוכחי על חשבון רשתות הגנה חברתיות - בריאות, ביטוח לאומי או חינוך, כפי שמעולם לא התקיים דיון בשאלה בכמה עשרות מיליארדי שקלים אפשר היה להגדיל את רשתות ההגנה החברתיות אם היינו פותחים לתחרות או מייעלים מאות מיליציות מיסוי במגזר הציבורי והפרטי.

[..]

אחד הביטויים הבולטים לתופעה הוא הנתונים המדהימים שהצטברו בחודשים האחרונים במס הכנסה. מבדיקה שערכו שם עלה שכ–60% מקוני הדירות להשקעה ברבעון האחרון של 2013 היו עובדי מערכת הביטחון, העיריות, מערכת החינוך, הבריאות והבנקים - לפי הסדר הזה. זהו שיעור יותר מכפול מחלקם באוכלוסיה. אם נעריך שגם העשירים רוכשים דירות להשקעה בשיעור גבוה משמעותית מחלקם באוכלוסיה, עולה שהציבור הרחב, הלא מחובר, מהווה נתח אפסי מכוח הקנייה הישראלי, ומחירי הדירות יחנקו לא רק את הילדים הבלתי מחוברים אלא גם את הוריהם - שייאלצו להקריב את הפנסיה שלהם כדי לעזור לילדים לרכוש דירה או לשלם שכר דירה.

הדומיננטיות של אנשי מערכת החינוך ועובדי העיריות בציבור קוני הדירות להשקעה נובעת מהשווי הכלכלי הסמוי של הקביעות ושל יתרונות נוספים אחרים שיש לעובדים בקבוצות אלה על פני עובדים בעסקים תחרותיים בשוק הפרטי.

זה לא מתרחש רק בשוק הדירות להשקעה: מנתונים שנחשפו לפני שלושה חודשים ב–TheMarker עולה שיותר מ–75% מהלינות במלונות בישראל נעשות על ידי ועדי העובדים הגדולים - פי שלושה מחלקם באוכלוסיה. כלומר, הקלישאה ש״מצב המשק מצוין - תראו את תנועת הנוסעים בנתב״ג ואת המלונות המלאים״ אינה סטטיסטיקה אלא היוריסטיקה מטעה ושקרית: אלה אותם מחוברים שמהווים את כוח הקנייה בשוק הדירות ובנסיעות לחו״ל, אותם מחוברים שמקבלים את רוב השירותים והמוצרים בהנחות משמעותיות, כמו שיטת מועדון חבר; אותה קבוצה שמסבסדים הלא מחוברים.

הארגון חשוב מהאזרחים

כיצד שומרות מיליציות המיסוי העצמאיות על כוחן במשק? הדרך הראשונה לעשות זאת, שאותה הסברנו בטור זה שוב ושוב, היא בעיית ה-Collective Action: לציבור הגדול והמפוזר אין יכולת התארגנות ותמריץ כלכלי להילחם בקבוצות סחטניות קטנות. ככל שהקבוצה קטנה יותר והיא מגלגלת את עלויותיה, שחיתויותיה וחוסר יעילותה על ציבור רחב יותר - היא חזקה יותר והציבור חלש יותר.

המתמטיקה של הכלכלה הפוליטית של קבוצות האינטרס אינה אינטואיטיבית: ככל שהקבוצה קטנה יותר והציבור שממנו היא סוחטת גדול יותר, כך היא חזקה יותר. ולהפך: ככל שהציבור גדול יותר, הוא חלש יותר.

אבל זה לא מספיק: קבוצות האינטרס המיוחדות צריכות גם לשמור על לגיטימיות ציבורית, והן עושות זאת על ידי קניית כלבי השמירה בכלל והעיתונות בפרט. כמו קק״ל, כמו חברות הסלולר, מונופולי המזון, הבריאות, הרכב, הביטוח והבנקים, לרובן יש בריתות אסטרטגיות סמויות או גלויות עם חלקים מאמצעי התקשורת, הארגונים החברתיים ולעתים חלקים מהאקדמיה. רובן גם נותנות סבסוד עמוק (הנחות) ללקוחות ששייכים לקולקטיבים שהם בעצמם מיליציות מיסוי עצמאיות, בדרך כלל על חשבון הציבור הרחב והלא מחובר.

אבל חגורת ההגנה החזקה ביותר של קבוצות האינטרס היא האידיאולוגיה. מאות אלפי האנשים המחוברים לקבוצות האינטרס הם "עובדים", וככאלה הם נהנים אוטומטית מההגנה של "החברתיים". תחת מסך העשן של ועדים או מדיניות חברתית אפשר לקיים פנסיות בשווי מיליונים, משכורות עתק, קביעות לכל החיים שלא כפופה לכישרון וליושרה, שחיתות, חוסר יעילות, נפוטיזם, תרבות ארגונית שממוקדת בארגון ולא באזרחים שהוא אמור לשרת.

להעלות את מחירי הדיור זה טוב לבעלי ההון

אלי ציפורי (2013), "ששש... אסור לדבר על זה: הטעויות של סטנלי פישר שעדת המעריצים שלו לא רצתה לראות". אתר גלובס, 1/2/2013. נדלה בתאריך 30/7/2013

"השורה התחתונה ברורה לכולם עכשיו, גם לבנק ישראל: אחרי עלייה מסחררת של עשרות אחוזים במחירי הדיור בתוך 4 שנים, נוצרה פה בועה מסוכנת. המחירים גבוהים בכל קנה מידה - היסטורי ובהשוואה של כוח הקנייה עם מדינות העולם. כדי לקנות דירה בתל אביב נדרשות פי שלושה משכורות ממוצעות בהשוואה למרכזים אורבניים אחרים בעולם, וזאת הרבה משום שלאורך השנים השכר בישראל לא הצליח להדביק את הגידול בשכר במדינות מפותחות אחרות. במדינות כמו ארה"ב, אנגליה, צרפת והולנד נדרשות בין 50 עד 70-80 משכורות לרכישת דירה ממוצעת ואילו היחס בישראל המריא ל-130-140; במדינת תל אביב הוא מגיע לכ-200. זו בועה מטורפת, בועה שפישר הקפיד להכחיש את קיומה עד שלהי כהונתו.

"בסוף 2010 הוא עוד טען ש"מה שקורה בשוק הדיור עדיין אינו בועה וגם בהשוואה בינלאומית אנחנו לא בבועה" (פשוט לא נכון), אבל לקראת סוף 2012 נאלץ בנק ישראל להודות במפורש: זו בועה בעבועה, אבל התיק כולנו נופל על הממשלה, אליבא דפישר. היא לא פועלת די בתחום ההיצע, היא לא בונה מספיק, היא לא משחררת קרקעות (הוא זה שנזף בשר אריאל אטיאס שלא ילחץ על הגז יותר מדי).

"כפי שפישר ובנק ישראל יודעים, ואף הודו בריש גלי, התמסורת המלאה מהמדיניות המוניטרית להלוואות המגובות במשכנתה המריצה את עליית המחירים בארבע השנים האחרונות, בייחוד לאחר הורדת הריבית המוניטרית לרמה אפסית ברבעון הראשון של 2009. השינוי המהיר במחירים הונע בעיקרו מצד הביקושים ולא מצד ההיצע, הקשיח יחסית, ואלו ביקושים המונעים לא מצרכים פונדמנטליים בשירותי דיור אלא מכסף זול שמנסה להשיג תשואות גבוהות (דירות להשקעה, שהגיעו לכשליש ממספר העסקאות השנתיות).

"לפי מחקר של בנק ישראל עצמו, הגורם הדומיננטי בנסיקת מחירי הדיור הוא הריבית - היא מסבירה שני שלישים מהעלייה המסחררת בעוד מלאי הדירות מסביר רק שישית מהעלייה. הריבית הזאת יצרה את הבעיה החברתית מס' 1 בישראל - העובדה שזוגות צעירים צריכים לשעבד את כל חייהם בשביל לקנות דירה מצ'וקמקת נעלמה לחלוטין מעיניו של פישר: הוא הקריב את יציבותם של מאות אלפי זוגות צעירים ושל דורות שלמים, רק בשביל יציבותם של כמה בנקים (אגב, ירידה של 30% במחירי הדירות לא תוביל לתסריטי ההפחדות של פשיטות רגל המוניות. מכה תהיה, אבל זו מכה שאפשר לספוג אותה, והיא ודאי מכה הרבה יותר קטנה מהמכות שחוטפים מאות אלפים לפחות עם משכנתאות ודירות מנופחות).

"פישר אמנם צודק כשהוא טוען שהריבית האפסית נועדה להתמודד עם המשבר העולמי וכדי להמריץ את הצמיחה במשק, אבל ראוי לתהות אם "המבוגר האחראי" לא זיהה בזמן את הסחרור והבועתיות ולא פעל בזמן ובעוצמה כדי לנסות לבלום את הביקושים הספקולטיביים דרך הגבלה אגרסיבית של המשכנתאות או באמצעות תמיכה בצעדי מיסוי אגרסיביים ע"י הממשלה. זאת ואף זאת, כשחלחלה ההכרה בבנק ישראל שמדובר בבועה, החלו הזמירות הישנות-חדשות על הצורך המבוקר בפיצוצה כדי לא לזעזע את המערכת הבנקאית. ההתמכרות לכסף זול, יודע פישר, היא התמכרות מסוכנת ותהליך הגמילה ממנו עלול להיות כואב.

"אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הפד, נהנה במשך שנים ארוכות ממעמד של אלוהי הכלכלה, מעמד כמעט משיחי, בלתי ניתן לערעור או לפקפוק, בדומה לפישר. לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, האשימו אותו בניפוח בועות האשראי והנכסים שהובילו לכאוס הפיננסי. ההיסטוריה תשפוט את התפקיד של פישר בבועת הנדל"ן הגדולה בישראל ואת ההשלכות המכוערות של פיצוצה."

שי זיו (2014), "ממשלת ישראל באמת במלכודת", בתגובה לאבי בלכרמן (2014), "איזה אחד , כותב בדה מרקר על המחאה", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 8/2/2014. נדלה בו ביום

ממשלת ישראל באמת במלכודת. אם יבנו דיור זול מחירי הדירות הנוכחים ירדו מתחת לערך המשכנתאות. כאשר ערך הדירות ירדו מתחת לערך המשכנתאות הבנקים יתחילו לפעול בדרכים משפטיות להבטיח את חובם. בתי המשפט יפעילו את ההוצאה לפועל והדיירים ישארו אם משכנתאות אך ללא דירות.

ללא קרנות ממשלתיות או ציבוריות שיהוו רשת ביטחון לבעלי המשכנתאות הגבוהות לא ניתן להבטיח את הורדת מחירי הדירות.

בנוסף, רצוי שאלו שנלחמים בתשלום המשכנתאות ימכרו את הנכס ויעברו לשכירות לפני ירידת מחירי הדירות.

רק כאשר מצב המקרו של הלווים יהיה טוב אפשר לדבר על הוזלת מחירים וליישמן. אחרת הכל ישאר באויר.

ומוסיף בתגובה נוספת:

[..] התאגידים הבנקאיים והחוץ בנקאיים מודדים את עלות החובות הכוללים ביחס לעלות הנכס. אם עלות החוב גדולה מאחד הם מפעילים את בית ההוצאה לפועל. אם היא קרובה לאחד הם לוחצים ממש. ורק אם ההפרש לטובת ערך הנכס הוא סביר או טוב הם מרפים.

אני מעלה טענה קשה אבל היא הכרחית כדי להוזיל את מחירי הדירות. מי שערך המשכנתאות שלו נמוך מ-0.8 מערך הדירה ויכול להוריד את יחס המשכנתה ל-0.6 שיוריד בתקופה של 3-5 שנים. אחרת שימכור וישכיר.

זה קשה אבל עדיף לעבור לשכירות עם כמה עשרות אלפש״ח או מאות אלפש״ח מאשר אחרי כונס נכסים והוצאה לפועל בלי גרוש ובלי כוחות נפשיים להשתקם ולהשתכן.

ולסיכום, פרויקט דיור בר השגה לאוכלוסיה מוחלשת (סטודנטים), שהפך לכאורה למנוע צמיחה לבעלת ההון (שרי אריסון), בעודו דורס את האינטרסים של כל שאר המעורבים: איך קרה שהקמת מעונות לסטודנטים על קרקע ציבורית, מופרטת לשרי אריסון, וזו מצליחה להתעלל לכאורה גם בשוכרים (שכ"ד יקר ותנאי מחיה ירודים) גם בועדה לתכנון ובנייה (התעלמות מדרישות הדרג הפוליטי לשכ"ד נמוך ממחיר השוק) וגם בשכונה (אין בניית חניות מתאימה)... כנראה שהסיבה נעוצה במכרז תפור (3 ניגשו אליו, 2 הודחו ונותרה רק שרי אריסון) ובמו"מ שמנוהל ע"י אחד, אלפרד אקירוב, שהיה לכאורה בניגוד עניינים:

נעמה ריבה (2013), "האם מעונות הסטודנטים החדשים באוניברסיטת תא באמת מוזלים?". xnet ידיעות אחרונות, 30/12/2013. נדלה ב6/4/2014

בספטמבר 2006 פנתה האוניברסיטה לשבעה יזמים, והציעה להם להשתתף במכרז להקמת המעונות. לפי דו"ח מבקר המדינה, במסמכי האוניברסיטה נכתב כי ההכנסות הצפויות של היזם במשך תקופת הזיכיון נאמדות בכמיליארד שקל ברוטו, ו-165 מיליון שקל נטו. רק שלושה יזמים הגישו הצעות, אך שניים מהם נפסלו מכיוון שלא עמדו בתנאי המכרז, בהם תשלום שנתי קבוע לאוניברסיטה בסך 1.2 מיליון שקל. כך נותרה "שיכון ובינוי" השחקנית היחידה על המגרש.

במארס 2007, לאחר שהוחלט כי "שיכון ובינוי" היא הזוכה, ביקש דב לאוטמן, יו"ר הוועד המנהל של האוניברסיטה, מחבר הוועד והיזם אלפרד אקירוב לנהל את המשא והמתן מטעם האוניברסיטה. זאת, על אף ש"שיכון ובינוי" ציינה שחברת הקבלן בפרויקט תהיה החברה-הבת שלה "סולל בונה", ואף שבאותם ימים "סולל בונה" בנתה לאקירוב את פרויקט ממילא בירושלים.

אז אם ראינו שאפשר לבנות, על קרקע ציבורית, "דיור בר השגה", במימון בעלי ההון, ועוד שזה יצא להם רווחי - אז יאללה, עיריית תל אביב-יפו, מדוע אינך בונה עוד דירות? הא.. כנראה שזה פרויקט שכל הצדדים מפסידים בו, פרט לבעלי ההון. ולכן לא משכפלים עוד כמוהו. וגם, ממתי לעיריית תל אביב אינטרס להוריד את מחירי הדיור בעיר?

להוריד את מס החברות זה טוב לבעלי ההון

אלי ציפורי (2013), "ששש... אסור לדבר על זה: הטעויות של סטנלי פישר שעדת המעריצים שלו לא רצתה לראות". אתר גלובס, 1/2/2013. נדלה בתאריך 30/7/2013

"בניגוד לרושם שנוצר, כאילו פישר נזף כל העת בממשלה על תפקודה בעניין הגירעון, הנגיד די גיבה אותה ודי שיבח את פעילותה ה"האחראית" לאורך השנים ("המשק במצב מצוין, אין פה בועת נדל"ן ויש פה תעסוקה מלאה"). כשפישר החל לדבר על "גירעון מבני" שהתפתח בשנתיים האחרונות והגיע לכ-4% תוצר, התבקש לתהות היכן הוא היה בתקופה הזאת, כיועץ הכלכלי של הממשלה. כיצד קרה שהמשק צמח ביותר מ-4% בכל שנה ובכל זאת התפתח פה גירעון מבני (להבדל מגירעון מחזורי, שתלוי במחזור העסקי).

"האם גם פישר, ולא רק האוצר ונתניהו, היו שאננים מדי? האם הוא היה סלחן מדי למתווה הורדות המס של נתניהו (שנבלם רק בזכות ועדת טרכטנברג)? נתניהו הרי התכוון להוריד את מס החברות ל-18% בלבד ופישר זרם איתו. פה ושם הייתה ביקורת רפה מדי על הורדת המסים התאגידיים בכתבי בנק ישראל, אבל לא יותר מזה. כשפישר רוצה, הוא יודע היטב לדפוק על השולחן. הוא לא דפק, הוא זרם בשלווה עם המתווה ההרסני של נתניהו עד שנוצר חור ענק בגביית המסים. את החור הזה עכשיו פישר והאוצר רוצים לסתום באמצעות העלאת מסים לשכבות החלשות ולשכבות הביניים.

"בסופו של דבר, נתניהו ופישר חולקים אותה אידיאולוגיה קיצונית, אותה אידיאולוגיה וול-סטריטית, המקדשת את התאגידים הגדולים ואת הסקטור העסקי, ומעריצה מיליארדרים. זאת מתוך תפיסה לא נכונה שלפיה אם דואגים לצמיחת המשק באמצעות תמריצים אגרסיביים לבעלי ההון, הצמיחה הזאת תחלחל מטה. ובכן, היא לא חלחלה: בקדנציה של פישר השכר הריאלי של העובדים נותר תקוע ואף נשחק (למרות הצמיחה) ויוקר המחיה השתולל. זה לא מפריע לפישר לחזור על המנטרה שהוא משאיר משק במצב טוב. טוב למי בדיוק?"

משטרת ישראל בשירות ההון

מוטי בוחבוט (2014), "חברה בבקשה מבקש מכולם לשתף!". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 17/1/2014. נדלה בתאריך 22/1/2014

היום בבוקר הגענו לרשפון כדי לרכב בשטח, הורדנו את האופנועים, עלינו על חליפות, חיממנו את האופנועים ויאלה יצאנו לעוד יום כיף. אחרי 250 מטר יוצא שוטר יס"מ משום מקום ועוצר אותנו (יש לציין בחור נחמד מאוד שהתנהג כמו בן אדם) "שלום חברים בוקר טוב אפשר רשיונות? השבנו - בטח, נתנו לשוטר את הרשיונות. לא עברו 5 שניות והמעצר של שלום דומרני היה נראה קטן על מה שעשו לנו - 8 ניידות לא פחות ולא יותר וRZR אחד. ירד שוטר לבוש מדים כחול לבן ואומר לנו להביא רשיונות רכב הסברנו שכבר נתנו לשוטר את הרשיון כי הוא ביקש אותם ואז הוא ביקש את הפלאפונים שלנו שאלנו למה והוא הסביר שאנחנו במעצר. שאלנו אם הוא רציני והוא אמר כן וביקש שנבוא איתו. הגענו לניידת ואז התחילה התנהגות שלא תיאמן - השוטר פשוט חיפש על מה להוריד לנו את האופנוע מהכביש. בהתחלה אמר צמיגים לא טובים - הוצאתי לו אישור צמיגים ואז הוא אמר לנו למה אין מחרשה- הסברנו לו שזה נשבר כל הזמן בשטח אז אנחנו שמים את המספר על הגב. ואז הוא הבהיר לנו על מה כל המהומה כשאמר שזה ישוב של אנשים אמידים שהאופנועים מפריעים להם. עניתי לו שאני חוקי לרכיבה בכביש ואין שום בעיה עם האופנוע - הוא אמר: "נכון אתה חוקי אבל לא בא לי שתיסע פה גם אם אתה חוקי!! ואם הייתי יכול הייתי זורק את כולכם הבני זונות מהכביש". אמרתי לו שאני לא מוכן שהוא יתנהג ככה ושאני רוצה לדבר עם הקצין האחראי - הגיע הקצין ואז קורה משהו שהוא עוד יותר לא יאמן הקצין מוציא אייפון מכיס מצלם אותנו ואת האופנועים שאני שואל אותו מה הוא עושה הוא עונה לי "לא עניינך" ואז הבנתי מהיסמניק שעמד לידי שהוא שולח את זה למפקד המחוז להראות לו שהוא עושה את העבודה כמו שצריך. (ממש גבורה עצר אופנוע עם רשיון רכב עם טסט ועם רשיון נהיגה מתאים רק צריך לתת לו צל"ש ממפקד המחוז פשוט תפיסה מעולה)

לאחר עיכוב של שעה וחצי!!! לא פחות ולא יותר קיבלנו את מתנה ממשטרת ישראל על זה שאנחנו אזרחים ושיש לנו טסט וביטוח.

שלילה עד יום ראשון של רשיון הנהיגה

שלילה של רשיון הרכב

הזמנה לבית משפט

הזמנה למשטרה ליום ראשון

הזמנה לטסט חדש

ואם נחשוב עוד פעם להיכנס לרשפון הם כבר ידאגו לסדר לנו עוד פעם את אותו יום כיף איך אמר השוטר אתה חוקי אבל אל תיכנס לרשפון למה? - כי ככה אני רוצה

יש לציין שרשפון הוא ישוב חוקי ולא שטח פרטי של אף מיליונר שגר שם

לא יכולנו לצלם את האירוע כי הם לקחו לנו את האייפונים בהתחלה "שיטה חדשה של משטרת ישראל) איך אמרנו לנו אתם עצורים תביאו את הפלאפון

הפטור ממכרזים מנווט את הההון למקורבים

אבי וייס (2014), ""פירמידת הפטורים" מתרחבת ומכה בכל פינה". Telecom News, 17/1/2014. נדלה בתאריך 22/1/2014

משרד האוצר \ החשכ"ל תחת הנהגתו של שר האוצר - יאיר לפיד והחשכ"לית מיכל עבאדי-בויאנג'ו (בתמונה למעלה) החליטו "להסיר כל רסן" מתחום הפטורים ממכרזים ולתת לכסף של משלמי המסים בישראל לזרום לו בנחת וללא כל הפרעות (של מטרידים, כמו אתר זה, או פרופ' ירון זליכה), במסלול של "פטורים ממכרזים". לשם כך, הם פנו בשבוע החולף לכנסת ישראל וקיבלו אישור של ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לשנות את הסמכויות של ועדות המכרזים שבמשרדי הממשלה, להחליט על "פטור ממכרז" בכל התקשרות של עד 150 אלף ש"ח להתקשרות אחת (פי 3 מסכום הפטור, שהיה מותר לוועדות בתוך המשרדים להחליט, עד השבוע), ובנסיבות מיוחדות עד 4.5 מיליון ש"ח להתקשרות אחת. אגב, לוועדת הפטור העליונה של החשב הכללי בעצמו, מותר לבצע "פטור ממכרז" כמעט בכל סכום.

על פי הנתונים, שסיפק משרד האוצר עצמו לוועדת הכנסת הנכבדה, שאישרה את ההחלטה השערורייתית הזו, 79% מכלל ההתקשרויות של משרדי הממשלה בשנים 2010 ועד 2012 היו בפטור ממכרז, לעומת 69% שהיו בפטור ממכרז בשנים 2008 עד 2009. עלייה יפה של 10% בהיקף הפטורים ממכרזים תוך שנתיים. האוצר לא הציג לוועדה את נתוני הפטורים של 2013, אבל ההערכות מדברות על כך שהיקף הפטורים ממכרזים הגיע לאחרונה לכ- 85% מכלל ההתקשרויות והרכישות של הממשלה. לפי הקצב הזה, עוד שנתיים - שלוש נראה ש- 100% מההתקשרויות של הממשלה תהיינה ב"פטור ממכרז".

בסך הכל, על פי נתוני האוצר, בשנים 2008 ועד 2012 בוצעו 21,020 התקשרויות ללא מכרז עם ספקים ונותני שירותים בהיקף כולל של 73 מיליארד ש"ח (!). אגב, 26% מההתקשרויות ללא מכרז היו מנימוק של "ספק יחיד" (!). נציג שר האוצר - עו"ד ברוך לוברט ציין בדיון בוועדת הכנסת כי משרד האוצר מתכוון להרחיב בקרוב מאוד את הסמכויות של ועדות המכרזים בתוך המשרדים, כך שיוכלו לתת פטור ממכרז עד 300 אלף ש"ח להתקשרות אחת (פי 2 מההגדלה ל- 150 אלף האחרונה שכבר אושרה, שזה במצטבר הגדלה פי 6 מהסכום לפטור ממכרז שהיה עד כה). כך, "עם ישראל חי" והכסף יזרום לו בשטף בצינורות הנכונים, "בפטור ממכרז"...

כך, "חוק המכרזים" ימות "מיתת נשיקה" ודי בקרוב (אם הוא לא כבר מת), בתרגיל מנהלי של האוצר, תרגיל שנועד לחפות על השחיתות הגדולה ביותר בישראל בהיקפה הכספי. למה האוצר \ החשכ"ל מרשה לעצמו לחסל את "חוק המכרזים"? זה די ברור: מבקר מדינה ויועץ משפטי חלשים ועיתונות שלא עוסקת בנושא. כך, אפשר להעביר עשרות רבות של מיליארדי ש"ח מידי שנה למקורבים, בעלי קשרים ("הון-שלטון") ולחברות גדולות המקורבות למקבלי ההחלטות, בתוספת גדודי היועצים ועורכי הדין ש"עוטפים" את התהליך הזה בניירת המתאימה, שלעיתים נדמה שהיא חלק מאיזה ספר של בדיחות. גם היועצים נבחרים בלי מכרז, כדי "להניע" את גלגלי התעשייה המשגשגת הזו. זאת, בלי כל פיקוח ובקרה של ממש, תוך חיסול של התחרות החופשית בשוק ורמיסת העסקים הקטנים ועסקים מכל סדר גודל חסרי קשרים של "הון-שלטון".

על הבושה: סופו של עידן ההון העל-לאומי והמישמוע החדש "כסף חופשי"

על תחילת סופו של עידן ההון העל-לאומי, שהיה מכשיר משמעותי בתגמול בינלאומי בין-מדינתי

אורי פסובסקי (2013), "שחר של הון חדש". מוסף כלכליסט, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013

"היסטורית, כשאנשים עם כמה מיליוני פרנקים פנויים בחרו לנהל את העושר שלהם דווקא בשוויץ, בדרך כלל היו לכך סיבות מעבר לאוזנו הקשובה וכתפו המחויטת של הבנקאי. למשל, העובדה שהם לא רוצים לחלוק את כל העושר הזה עם שאר אזרחי מולדתם. במשך כמה עשורים של שפע הכספים שזרמו אל חשבונות הבנקאות הפרטית בשוויץ נשלחו לשם ברוב המקרים כדי לחמוק מרשויות המס. אבל העידן הזה הולך ומסתיים.

""שוויץ, מכל הסיבות שאנחנו מכירים - יציבות פוליטית, תרבות - התפתחה להיות מרכז ה־off shore הגדול ביותר", קולרדי מסביר. "המשמעות של המונח off shore בהקשר הזה היא לא של אי, כמובן. הכוונה היא לשמירת הכסף במקום שאינו אזור המגורים של הלקוח. תמיד היה ותמיד יהיה לאנשים צורך לשים את הכסף במקום שהם מרגישים שהוא בטוח".

"שוויץ הניטרלית היא מקום כזה, כמובן. ומשטר המס המקל שלה בהחלט הועיל. "אני חושב ששוויץ קיבלה המון כותרות לא הוגנות בנושא הזה", טוען קולרדי. "שוויץ לא עיצבה את החוקים שלה כדי לתכנן מרכז פיננסי עם פרצות. לחלוטין לא. זה קשור לתרבות, למערכת האמון בין האזרחים לממשלה. באופן כללי, השוויצרים משלמים את המסים שלהם, ולכן החוק השוויצרי אינו נוקשה כמו במקומות אחרים, למשל ארצות הברית. ובעבר העלמת מס והונאת מס היו שני דברים נפרדים בשוויץ. הונאת מס חמורה היא עבירה פלילית ברורה, אבל העלמת מס לא (כי לא העלימו מס - א"פ). ואנשים ניצלו את זה, הבנקאים ניצלו את זה, כי נוצרה הזדמנות ארביטראז' עבור לקוחות" - כלומר, הזדמנות לנצל את ההבדל בין מדיניות המס בארץ מוצאם לזו שבשוויץ כדי לשלם פחות מסים.

""אבל זה דבר שכיום נגמר, ממגוון סיבות. ראשית, יש היום בעולם רמת תיאום בינלאומית גבוהה ואכיפה מוגברת בתחום המסים. שנית, כיום כבר פחות מקובל, מבחינה חברתית, לא לשלם את התרומה שלך לחברה ולמדינה שלך. אני רואה הרבה מאוד לקוחות, כאלה שמסיבה היסטורית היה להם כסף שהם לא הכריזו עליו, וכולם בתהליך של הסדרת הנושא. הם לא רוצים את כאב הראש, הם מבינים שהעולם הוא מקום אחר עכשיו, והם משלימים עם זה. ונוסף על כך, בדור הבא, הדור שלך ושלי, לא רוצים כסף לא מוכרז. לא גדלנו עם הקונספט הזה, ואנחנו מעדיפים פחות כסף, אבל כזה שאפשר להשתמש בו באופן חופשי. זה תהליך שייקח עוד כמה שנים".

"בינתיים, לתהליך הזה יש זרז משמעותי, בדמות חקירת ענק של רשויות המס האמריקאיות שיצאו למלחמה בהעלמות מס באמצעות חשבונות שוויץ. יריית הפתיחה היתה חקירה נגד UBS, הבנק הגדול בשוויץ, שב־2009 הסתיימה בעסקת טיעון. במסגרת העסקה הבנק ספג קנס של 780 מיליון דולר לאחר שהודה שעזר לכ־20 אלף אמריקאים להסתיר 20 מיליארד דולר מחוץ לחופי ארצות הברית. אבל זה היה רק הכסף הקטן. כחלק מעסקת הטיעון נדרש הבנק למסור לממשל שמות של אלפי אמריקאים שהעלימו כספים באמצעותו. כדי לסייע לבנק לעמוד בתנאי העסקה, ממשלת שוויץ הכריזה על מצב חירום ומטעמי "אינטרס לאומי" התירה ל־UBS להפר את תנאי הסודיות הבנקאית ולהעביר את הרשימה לאמריקאים. זו היתה "קטסטרופה אמיתית", על פי העיתונות השוויצרית. שר המשפטים הנס רודולף מרץ אמנם הכריז אז ש"הסודיות הבנקאית תישמר", אבל בציריך ובז'נבה היה ברור שנפל דבר.

"ארבע שנים אחרי, פרשת המס התרחבה והיא כוללת לפחות 14 בנקים שוויצריים בחקירה, ובהם גם קרדיט סוויס ויוליוס בר. החקירות האלה מסתיימות לעתים בהרבה יותר מקנס. בתחילת השנה ווגלין, הבנק השוויצרי הוותיק ביותר, הודיע על סגירת פעילותו אחרי 272 שנה בעקבות כתב אישום אמריקאי על חלקו בהעלמת מס של 1.2 מיליארד דולר. "לווגלין היה רעיון נהדר, ללכת לצוד לקוחות שנזרקו מ־UBS", קולרדי מסביר את ההחלטה הרת האסון שגרמה לסגירת הבנק.

"יוליוס בר נקט גישה אחרת. לדברי קולרדי, כשפרשת UBS התפוצצה בבנקים האחרים הבינו שבדיעבד ייתכן שאפשר "לפרש באופן שונה" את העצות שנתנו ללקוחות אמריקאים בשנים שקדמו לחקירה. ואז "ביוליוס בר עשינו משהו שאף פעם לא חשבתי שנעשה - הלכנו ללקוחות ואמרנו להם: בבקשה תנו לנו את הוכחת תשלום המסים שלכם, כי אם אתם לא יכולים לעשות את זה ניאלץ לסגור את החשבון שלכם. וזה מה שעשינו". במקביל החל הבנק במגעים לפשרה עם משרד המשפטים האמריקאי. קולרדי, שמשמש מנכ"ל הבנק מאז 2009, שקוע בעניין כל כולו, ומפרט בפניי את דקויות החקיקה השוויצרית, את שלל הדרישות האמריקאיות, את נפתולי ההסדר הנרקם, שיאפשר לבנק שלו ולמוסדות נוספים ליישר את ההדורים."

סוף עונת הצמיחה העולמית

מיכל פופובסקי (2013), "אג'יו: הפצצה הדמוגרפית השקטה שמאיימת על אירופה". מוסף כלכליסט, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013

"יו (Hugh) מדבר על בריחת הצעירים ממדינות הפריפריה המזדקנות של אירופה ועל המשבר הדמוגרפי החמור שמתפתחת בהן, בדגש על ספרד, פורטוגל ויוון. "יש אקסודוס של צעירים משכילים שאורזים מזוודות והולכים לחפש עבודה בחו"ל", מסביר יו ל"כלכליסט". "אנשים מסיימים את האוניברסיטה ויוצאים לשוק עבודה מרוסק לחלוטין. הדרך היחידה של רבים מהם למצוא עבודה היא להגר מהמדינה. זה מנגנון שיטתי, לא סתם אנקדוטה, אבל אף אחד לא ממש לא מתייחס לזה כאל תופעה שיטתית, אף שברור שהיא פוגעת בפוטנציאל הצמיחה העתידי של המשק".

מאבק קהילתי בהון - המקרה של קהילת בולדר, קולורדו נגד חברת הכח אקסל

פוסט ב"משנים את השיטה", 5/9/2013, נדלה ב-8/9/2013

ומתוכו קישורים החוצה:

סירטון תדמית של הקמפיין: http://www.indiegogo.com/projects/campaign-for-local-power

לאתר הבית של קבוצת הפעילים שמריצה את הקמפיין: http://neweracolorado.org/

מאמר בנושא בהפינגטון פוסט: http://www.huffingtonpost.com/2013/09/04/this-is-how-to-take-on-bi_n_3867003.html

ולסיום, טקסט מלא של ספר שנכתב ע"י יועצים פוליטיים עבור חברת האנרגיה אדיסון אלקטריק. הספר מתאר שיטות שונות שמאפשרות לתאגיד אנרגיה להתגונן בפני קהילה שמבקשת לקחת את יצור ואספקת האנרגיה שלה לידיה. קריפי. https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=sites&srcid=ZGVmYXVsdGRvbWFpbnxyZW5ld2FibGVzeWVzfGd4OjI1NTA2YzUxODlkMTY2ZTQ

קריאה לפעולה

סער אלדר (2014), "עבדות מודרנית של שנות ה-2000". פוסט על קיר ההפגנה "המפרץ בוער! הפגנת חירום" 23/6/2014, נדלה בו ביום

אנו יודעים איך הכל עובד.. אנחנו יודעים שאין כבר יהדות נצרות איסלם.. המנהיג החדש זה לא הנביא מוחמד jesus christ או שמשון הגיבור.. האל החדש זה אל הכסף.. בלי להיות מודעים השתעבדנו לאל חדש.. האל הזה לא דוגל באמצעים.. למי שיש כסף.. הוא יכול להמשיך בפשיעה האינסופית של הזיהום ולהרוג אותנו לאט..

אך אתם לא מודעים שאתם אלה ששולטים במטריקס אתם שולטים בשיטה.. לכם יש את הכוח לשנות.. כי הרי אם נקום נצעק ונעשה לא יוכלו להמשיך להרוג אותנו לאט..

הבעיה היא שנכנסו לשאננות קיבלנו את הגזרה .. החלטנו שזה המצב ואין מה לעשות..

אמרנו רגע אם הפוליטיקאי הזה משיטת השקשוקה לא הצליח איך אנו נצליח..

אבל זה מה שאתם לא מבינים אנחנו גורמים לשיטה לעבוד עצם היותנו קמים כל יום בבוקר ועובדים במשהו שלא מעניין אותנו או מועיל לנו באיזה שהיא צורה בשביל להמשיך וגרום לגלגלי השיטה לעבוד..

העיוורון הזה של שליטה.. נמצא גם בתקשורת כמו שנוכחנו לדעת 10 ימים שריפה מתחוללת ואף אחד לא מדבר על זה.. בגלל שזה בחיפה.. ואנחנו אזרחים סוג ב' אנחנו פריפריה.. מעוורים אותנו במסיבות רחוב מסעדות וכבישים.. אוכל להמונים..

בגלל זה שהייתה שריפה בקיסריה תוך חצי שעה כולם דיברו על זה בתקשורת.. נציגים עברו בין הבתים והזהירו את האזרחים. אך לא ככה הדבר אצלנו בחיפה. כי אנחנו זבל .. אנחנו לא נחשבים אזרחים.. אנחנו לא אלה שגורמים לכל זה לעבוד.. הפוליטיקאים התבלבלו .. יותר נכון אנחנו התבלבלנו.. שכחנו מי באמת הבעל בית של המדינה הזאת..

וזה אנחנו..

שפה

יולי 2013

23/4/2013 נדלה בתאריך 27/7/2013

הפדרציה לתקשורת שוויונית ומכבדת בישראל דוחה את השימוש במילות הגנאי "ערסים" ו"פרחות" By Shlomit Lir Like·Comment להלן מסמך אותו נפיץ בימים הקרובים בכלי תקשורת שונים, כולל עצומה מקוונת. מי המבקשים להוסיף את שמם מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי בתגובות. משנים את השיחהגזעני בישראל הפדרציה לתקשורתשוויונית ומכבדת בישראל דוחה את השימוש במילות הגנאי "ערסים"ו"פרחות" בשפה העברית

אנוהחתומות והחתומים מטה, בני ובנות דור ראשון, שני ושלישי ליוצאי ארצות האסלאםותפוצות נוספות, מבקשים לשנות את נורמות השיח התקשורתי בחברה בישראל – מתוך מודעותלכוחה של השפה ליצור, להגדיר ולהשפיע על המציאות, ועל תפיסת העולם של דובריה.

בתקופה האחרונה מתרחשתתופעה של שימוש חוזר ונשנה במילה "ערס" ומילים נוספות בעלות קונוטציותעדתיות כמילות גנאי, בהן "פרחה", שמשמעה בערבית "שמחה", ונשיםרבות במרחב הצפון אפריקאי נקראו כך.

המילה "ערס"נושאת מטען גנאי, בעל היסטוריה אתנית מובהקת; משמעותה המקורית בשפה הערביתהיא רועה זונות, ונקשרה לה קונוטציה עדתית בלתי מכבדת. מכאן כי יש מקום לדרוש מןהציבור בישראל בכלל ומאנשי ציבור ותקשורת בפרט לבחור בקפידה את מילותיהם, לדברולכתוב בשפה שאין בה כדי לפגוע בכבוד חלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל.

השימושהעולב במילות גנאי בעלות משמעויות עדתיות בהקשר הישראלי, בהן המילה"ערס", מקבע תפיסות גזעניות ומכלילות כלפי יהודי ארצות האיסלאם; הדברתורם למצב בו בני נוער ואחרים טועים לחשוב כי יש פגם בארץ המוצא של הוריהם אוסביהם, ומכאן מייצר שבר ברצף הבין דורי, ופוגע בחברה בכללותה.

ישמקום להוקיע את השימוש השכיח במילה "ערס" על ידי בעלי תפקידים ציבורייםכגון דני זמיר, שדיבר בגנות "ערסים" בוועידת מפלגת העבודה, והרבפרל שטען כנגד השמעת "שירי ערסים" בטקס יום העצמאות. פנייתנו מופנית גם לכתביתקשורת, שעשו לאחרונה שימוש במילה "ערס" כמילת גנאי, בהם סיון רהב מאיר,יסמין לוי, אראנה מלמד, דרור פויר ועוד.

אנומבקשים מאנשי ציבור, לנהוג באחריות במילים בהם הם נוקטים, ולחדול משימוש בשמותפוגעניים, שמנציחים את השיח הגזעני כלפי מזרחים ומזרחיות בישראל.

על החתום:

הפדרציה לתקשורת שוויונית ומכבדת בישראל

אורי פורת (2013), "כשאנחנו רוצים להזמין ציבור פחות מחובר להצטרף למאבק או להביע סולידאריות". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/7/2013. נדלה ב29/7/2013

"כשאנחנו רוצים להזמין ציבור פחות מחובר להצטרף למאבק או להביע סולידאריות, כדאי לנו להתאים את השפה שלנו לעולם המושגים של קהל היעד, ולא להתעקש על עולם הערכים והביטויים שאנו באים ממנו."

Tamar Aviyah אני לא חושבת שיש תימוכין מהמציאות למחשבה הזו. אולי יותר כנה לומר ״ קשה לי להתחבר ולהציע סולידריות כשאתםן משתמשים בביטוים וערכים שזרים לעולמי. ״ Saturday at 10:20pm via mobile · Unlike · 1

Tamar Aviyah שתי דוגמאות שלדעתי מפריכות את הכיוון שאתה מציע - מאבק דיור ציבורי וסגנון המאבק של הלא נחמדים . Saturday at 10:23pm via mobile · Like

Uri Porat אני לא מצליח לכתוב מהטלפון את מה שאני רוצה להגיד בנידון. אבל בגדול, מאבק הדיור הציבורי לא מעורר אנטי כמו למשל הביטוי טיהור אתני, או לדבר על הכיבוש.

אבל כאמור אני אנסה להרחיב מחר. Saturday at 10:33pm via mobile · Like · 1

Tamar Aviyah טוב אני אחכה לך למחר בנתיים אני אספר לך סיפור קצר על עראקיב. לפני שנתיים פלוס עוד יכולת לשמוע שם אמירות כמו "גם הבנים שלנו היו בצבא" כשהיו באים מבקרים יהודים אחרי הריסות. היום יש דגל פלסטין על מפת פלסטין ההיסטורית השלמה. לפני שנתיים תושבי עראקיב היו מתזזים להפגנות בתל אביב בתקווה אצל אטיאס איפה לא- תחת הכותרת מאבק לקורת גג, מאבק אזרחי למהדרין ללא טיפת זהות לאומית. מלבד כמה פעילים ספורים, אף אחד מפעילי מאבק הדיור או פעילי "הצדק החברתי" לא הגיע לעמוד איתם ב53 (או 54?) ההריסות שהם עברו. וגם לא בהפגנות השבועיות שהם עושים כבר שנים. גם לא בהפגנות מול הקקל שעוקר שם עצי פרי וזית עתיקים. מי שהיה איתם זה אותם פעילים שכבר יודעים שערקיב נהרסת בגלל טיהור אתני. ככה שהטענה שלך שיותר אפקטיבי לכבס מאבק במנוחים שנוחים למעמד המדכא - הוא מוטעה. זה גם לא אפקטיבי בגיוס סולידריות ממעמדות פריוולגים יותר או מדכאים ממש, וזה גם משפיל את הנאבקים ומחליש את המאבק שלהם . מאבק עממי זה לא שיווק יוגורט וסולידריות אינה מאווה צרכני שיש לפתות, זו תובנה וחוש של צדק ורגש של אחווה אנושית . יש כמה וכמה חסמים גדולים עבור הציבור היהודי בהבעת סולידריות והצטרפות למאבק העממי הפלסטיני אבל הם אינם קשורים לאסטיתקה של השפה , המושגים הביטויים וכו . אחד החסמים העיקריים הוא הלחץ החברתי העצום מצד הקונסנזוס הגזעני והפאשיסטי שלא יכול לסבול כל שיתוף פעולה או תמיכה בערבים, וחסם גדול נוסף הוא ההדחקה של מציאות האפרטהייד והטיהור האתני המתמשך. דווקא לומר את זה באופן ישיר זו הקלה גדולה בשביל כולם, ואם יש מעט יהודים שמוכנים לעמוד נגד האפרטהייד - אין זו הפתעה גדולה

בעיני כפעילה יהודיה שמעורבת במאבק הזה, זה פחות חשוב כמה יהודים יצאו לרחוב על פראוור, ויותר חשוב שמי שיוצא לרחוב יבין נגד מה נאבקים וישאר מחויב, כי אחרי פרוואר יבורו עוד חוקים ויבוא עוד גירוש ועוד אפליה ומה שנדרש מהפעילים היהודים כעת - זו בחירה Yesterday at 9:18am · Edited · Unlike · 7

Yair Black Muse Koniecpolski עזוב. מי שלא מסוגל לבלות את שש השנים הבאות בחקירה של מושגים שרק אני מבין, לא מצדיק דו שיח. Yesterday at 7:45am via mobile · Like · 2

Ella Magen תודה שחלקת Yesterday at 8:40am · Like

Tamar Aviyah יאיר, אם אתה לא מבין את המושג נכבה, אולי תבין את המושג אינתיפאדה. אם אתה לא מבין את המושג אפרטהייד, אולי תבין את המושג חרם בינלאומי. העניין פה הוא לא חקר מושגים, אלא ההבנה הפוליטית (והסולידרית) - שכשקובצה נפגעת ומדוכאת יוצאת למאבק, הנרטיב שלה הוא כלי מאבק במאמץ טו ריקליים את הנוכחות, הזהות והסיפור שלה מפני הטלפיים של התקשורת, הממסד ו"ההיסטוריה של המנצחים". בגלל זה מזרחים יגידו קיפוח, עניים יצביעו על המקרר הריק, ערבים יגידו נכבה וטיהור אתני, ואשכנזים אכולי אשמה מודחקת יגידו - אוי זה נורא לא מגייס אותי, אי אפשר לדבר על זכויות אזרח? Yesterday at 9:28am · Edited · Unlike · 1

Orna Amos זה כלל בסיסי בעבודה קהילתית Yesterday at 9:41am · Like · 1

Uri Porat אשכנזים אכולי אשמה מודחקת?? וואו, את ממש פתוחה לשיחה עם אנשים שחושבים אחרת.

חבל. תמר. אם אני לא מיעוט מדוכא אז אני לא אדם שראוי שיתייחסו אליו בכבוד?

ובנוגע לכל שאר מה שיש להגיד, אז אני מבין שלא באמת מעניין אותך לשמוע את דעתי. ולא, דעתי היא לא שצריך לכבס את השיח ולדבר על זכויות אזרח. וגם לא שאני לא מגויס.

רציתי לכתוב על הדרך להגיע למיינסטרים עם נושאים שרחוקים ממנו. ולחשוב ביחד. אבל אני חש שמרוב פריבילגיות אין לי מקום בשיחה :-) Yesterday at 9:42am via mobile · Like · 2

Orna Amos ואליו מצטרפים עוד שני כללים חשובים לא פחות : 1. להתחיל מהמקום בו נמצא האדם ולא מהמקום אליו אתה רוצה ללכת איתו 2. להגיע אליו פיזית ( reaching out ) Yesterday at 10:02am · Edited · Like · 2

Tamar Aviyah האם התבטאתי כלפיך שלא בכבוד? פירטתי מדוע אני לא מסכימה איתך. אני חושבת שכל מהלכי ההסברה והגיוס שנוסו במהלך השנתיים האחרונות מאז יולי 2011 מוכיחים את כשלון הרעיון הזה שצריך להגיע ל"מיינסטרים" (מה זה? מצביעי לפיד?) ולגייס אותו למאבקים שרחוקים ממנו ומוכיח שכל הכוח במאבקים העממיים הכנים גם אם "קטנים" שמבטאים בצורה אמינה וישירה את המצוקות ואת הזהויות של הנאבקים . אלו שתי גישות שונות - לחזר אחרי פתחי המיינסטרים בכליו שלו (לדעתי יש שפע עדויות לכך שהמודל הזה נכשל בגדול - ומאבק הגז הוא דוגמא קיצונית לזה שכן מדובר על מאבק"קרוב" לא רחוק, שנכשל לגייס את המיינסטרים ועדיין 300-500 פעילים הצליחו לעשת הרבה מאוד רעש ולהעלות את הנושא לסדר היום הציבורי , במכלול כלי מאבק שרק מעט מהם היו "מיינסטרימיים" ). הגישה השניה היא גישה של מאבק עממי שבה הכוונה היא לתמוך ולחזק במאבקים עממיים כפי שהם , העוצמה שלהם היא בכנותם וביכולתם לעורר את כל ההמונים שאינם המיינסטרים , הם פשוט המספרים הגדולים של הציבור המדוכא והעשוק. האתגרים בגישה הזו הם ללמוד להיות סולידריים ולחפש דרכים לחיבור מאבקים

אורי, זה אומר בין השאר, ללמוד להסתכל על עצמך באופן מפוכח, כאדם פרטי וגם כחלק ממעמד פוליטי- פריוולגי מסוים , יש לזה השלכות . זה לא אמור לנטרל אותך מפעולה בהתכנסות בריגשי נעלב , זה אמור להניע אותך לפעול במודעות וברגישות Yesterday at 10:17am · Edited · Unlike · 1

Uri Porat תמר, אני לא נעלב. אבל כן, לא התבטאת כלפי בכבוד. להגיד אשכנזים אכולי אשמה זה לא לפרט מדוע את לא מסכימה איתי.

מה גם שאת לא מסכימה עם דברים שלא אמרתי. אני לא אמרתי שצריך לחזר אחרי המיינסטרים בכליו שלו. אני לא אמרתי שצריך להמנע ממאבקים עממיים. אני לא אמרתי שצריך לכבש מושגים או מונחים או את המציאות. את כל זה את הכנסת לשיחה.

אני אמרתי שכשאנחנו רוצים להזמין ציבור מסויים להצטרף למאבק, כדאי לנו לנסות לדבר בשפה שהוא מכיר. לא כל הזמן, לא באופן כללי, לא כשאנחנו פונים לתקשורת, אלא כשאנחנו פונים לציבור מסוים.

הפוסט שעורר בי את המחשבה הזו הוא שלך והיה כתוב בו: "זה נסיון מיוחד להגיע אל הציבור היהודי ולקרוא להשתתפותו במאבק אז אנא קראו והפיצו"

אם זה ניסיון מיוחד להגיע אל הציבור היהודי, והמילים הגדולות הן טיהור אתני, אז לדעתי את לא מגיעה אל הציבור היהודי. כי רובו יקרא את המילים האלה ויעצור. זה לא אומר בהכרח שלא צריך להשתמש בביטוי הזה, אבל אם מנסים במיוחד להגיע אל הציבור היהודי, אולי כדאי להתחיל אחרת. אולי כדאי להשתמש בביטוי שלא ירחיק אנשים לפני שהם יקראו אלא למצוא את הביטוי שיגרום להם לקרוא ואז להראות להם שלמעשה יש פה טיהור אתני.

ועכשיו, בהחלט יש פה שאלה של אסטרטגיה. של איך מגיעים לאנשים. ויש פה עוד שאלות, למה להגיע לאנשים, לאיזה אנשים אנחנו רוצים להגיע? אני לא חושב שנכון לומר שמאז 2011 כל הניסיונות להגיע למיינטסרים כשלו. מאבק הגז הגיע למיינסטרים, גם אם לא יצאו אלפים לרחובות. מאבק הדיור הציבורי הגיע למיינסטרים, גם אם אנחנו לא רואים תוצאות.

והשאלה פה היא מה אנחנו רוצים להשיג. אני מסכים איתך שהמאבק המתמשך צריך להיות על הכרה בזכויות וכל מה שכתבת. והחתירה לחיבור מאבקים היא חשובה מאוד. אני גם לא שולל את הצורך שלי ושל כל אחד אחר להכיר במעמד ובפריבילגיות. אבל כל אלה לא סותרים את הטענה שלי.

אם את עושה "ניסיון מיוחד להגיע אל הציבור היהודי" אז כדאי שתנסי באמת להגיע אל הציבור הזה. זה מאתגר, נכון, כי זה דורש מאיתנו למצוא את הדרך העדינה שבין כיבוס מילים לבין שפה שמרחיקה אנשים. אבל זה הכרחי אם אנחנו רוצים באמת להצליח להביא את הנושא להכרה של הציבור המיינסטרימי שמבחינתו, הבדואים הם פושעים שגונבים מתכות ורכבים, ולא אוכלוסיה שהציונות מנסה להכחיד. אז צריך להתחיל מלדבר על הבדואים, מי הם ומאיפה הם באו ולמה הם כאן. שוב, כל עוד אנחנו מתעסקים בניסיון להגיע אל הציבור היהודי.

בכל מקרה אני לא אמשיך לחפור על אסטרטגיה של פנייה לציבור כי אנחנו מדברים בשני עולמות שונים. אני לא חושב שהסולידריות שלי תועיל במשהו אם אני אבוא להפגנות. אני חושב שאם אני אצליח לכתוב את הסיפור הזה בשפה שההורים שלי יקראו ויבינו אני אועיל הרבה יותר. את יכולה לחשוב אחרת. Yesterday at 10:38am · Like · 3

Gadi Meir אהו. מאוד מדוייק לתדר Yesterday at 10:40am · Like

Yishai Beit Hallahmi מסקנה חשובה! זהו הכלל הבסיסי ביותר בשיווק Yesterday at 2:14pm · Like

Yair Black Muse Koniecpolski תמר, על איזה עץ את נובחת? 23 hours ago via mobile · Like

Edo Amin הציבור הפחות מחובר לא שמע על סולידריות אורי. לעומת זה אם הזכרתם טיהור אתני - קל להסביר ומבטיח לך שאיך שהציבור יבין מה זה טיהור אתני הוא יתמוך בטיהור אתני 18 hours ago via mobile · Like · 1

Uri Porat עדו, אני לא מבין מה אתה מנסה לומר 7 hours ago · Like

Edo Amin לא מורא, מחק את דברי חוכמתי והעולם לא יסבול. 7 hours ago · Like

Uri Porat אין לי עניין במחיקה. יש לי עניין להבין כי זה דיון שמעניין אותי. אבל אם סתם היית ציני אז באמת לא נורא 7 hours ago · Like

Edo Amin הייתי מילולי וציני, אך לא סתם מילולי וציני - אמרתי ש: א. בישראל שאני מכיר רוב האנשים לא שמעו את המילה סולידריות. זו מילה שכדאי להחליף אם אתה רוצה שיבינו על מה אתה מדבר. ב. רוב הישראלים שפגשתי אינם מסוייגים מטיהור אתני כרעיון. 6 hours ago · Like · 1

Uri Porat בהקשר לסולידאריות- אני חושש שאתה צודק. אבל המילה הזו שומשה מבחינתי בהקשר של הדיון הזה ופה כן מבינים אותה בהקשר לטיהור אתני, אני לא בטוח. אני חושב שהם מסכימים עם זה שזה קורה כי הם מדחיקים את המשמעות של זה. בדיוק בגלל זה אני חושב שביטויים כאלה מעוררים הדחקה, ולכן פחות מועילים בהצ]פה של עניינים כאלה. 6 hours ago · Like

Edo Amin פעם כשעוד רציתי לדבר עם אנשים על פוליטיקה, הייתי אומר - חוק אדמות נפקדים. זה ניסוח די אמצע הדרך. 6 hours ago · Like

Uri Porat אני בעד להסביר את זה מכיוון אחר לגמרי 6 hours ago · Like

Uri Porat לבוא ולהגיד, נכון זה נורא מה שהאמריקאים עשו לאינדיאנים באמריקה? אז זה מה שאנחנו עושים לבדואים 6 hours ago · Like

Edo Amin אהההה סוף סוף הבנתי. נכון, אם אתה יוצא עם סיסמה שאתה נגד טיהור אתני של הבדואים בנגב - לא יהיו לך חברים. לשאול אם יש דרך אחרת לנסח את זה - זה טוב לקארמה האישית. עם זאת אני בספק אם יש לכך השפעה רבה על התוצאות. אני זוכר ש"ייהוד הגליל" היתה מדיניות רשמית ולאיש לא היתה בעיה עם זה. שבוע טוב. 5 hours ago · Like

Uri Porat אני גם בספק אם תהיה לזה השפעה על המציאות, אבל אני לא חושב שיכולה לצאת תוצאה שלילית מלנסות 5 hours ago · Like

ספטמבר 2013

נעמה הראל, מצוטטת אצל עלינה קרלינסקי גולדין, נדלה בו ביום

אני מניחה שזה מה שקורה כשגבר לבן מנסה לכתוב על הצרות של יבשת שחורה ומשתמש בדימוי של אשה. יאק! וזה הזכיר לי חלק מהמאמר "חזירויות" של ד"ר נעמה הראל: "לרוב, כאשר בעלי-חיים מככבים בספרות, הופעתם היא מטפורית: מאחורי הדמויות הלא אנושיות עומדות דמויות אנושיות. החיה מרוקנת מהתוכן שלה, מהצרכים האותנטיים שלה. תופעה זו רווחת בעיקר בספרות ילדים ובמשלים. כמעט שאין בנמצא ייצוגים של חיות שאינם מטפוריים; נראה שהגורל של בעלי-חיים בסיפורת הוא העדר ייצוג או ייצוג מטפורי, שלמעשה במקרים רבים הוא גרוע מהעדר ייצוג. שכן, כאשר דיכוי החיה הוא מטפורה לדיכוי של מישהו אחר, מתבצעת מעין השלמה עם דיכוי החיה. כך, למשל, כשפועל מתלונן בפני מעסיקו שהוא מתייחס אליו כמו אל ערבי, הוא אמנם יוצא נגד דיכויו שלו, אך מנציח ומאשר את דיכויו של הערבי. באותו אופן, כאשר אישה פמיניסטית משווה יחס לנשים ליחס לחיות, למשל כשהיא אומרת שתחרויות יופי זה ממש כמו שוק בשר, היא מוחה נגד ניצול הנשים בתעשיית הדוגמנות, אך היא מייצרת הסכמה בכל הנוגע לניצול של בעלי-חיים בתעשיית המזון. "

מיליטריזם, סקס והשפה

• רן גבריאלי (2013), "תרגיל בבגרות נפשית", פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 4/11/2013. נדלה בו ביום

"תרגיל בבגרות נפשית:

שוחחתי עם תלמידי י"ב על כך שהמדינה שלנו, לב זהותה הוא הצבא, ועל כן מילים של קרב ולחימה משמשות אותנו לתיאור מין ואינטימיות.

המילים בוראות מציאות. המין הופך לשדה קרב.

זין זה נשק. לזיין, לפתוח, לפרק, לדפוק, לתת בראש... מה יהיה?

החלטנו ש"זיון" = מפגש מיני שזין זה האיבר השולט בו.

כיצד נכנה, אם כן, יחסי מין שאיברים אחרים הם המובילים אותם? לב, ראש, איבר מין נשי?

5 דקות של עבודה בקבוצות הניבו שלל מושגים חדש:

לוואג'ן, לכסיין ("זאתי לא פראיירית זאתי, כסיינה את הביישן החמוד ההוא"), לאפות קוראסון (לב בספרדית), להתרשרש ("שכבתי איתה והיה לי רשרוש בלב ממנה,חושב עליה כל הזמן") ועד ועוד. בסוף בחרו בהצבעה את המונח האלטרנטיבי החביב עליהם ויצאו להפיץ אותו בהפסקה...

"דונם פה ודונם שם רגב אחר רגב..."

שפה: קללות

שוקי אלישע אלכסנדר (2013), "בהמשך לדיון על המילה קוקסינל אולי שווה לדבר". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 19/11/2013. נדלה ב21/11/2013

בהמשך לדיון על המילה "קוקסינל" אולי שווה לדבר קצת על מילות גנאי וקללות. המוח שלנו מעבד מה שאנו חווים כקללה או מילת גנאי, בצורה אחרת ממילים אחרות. מחקרים רבים מראים שהן מעובדות בחלקים הקדומים של המוח, בדומה לתגובות אינסטינקטיביות. התגובה הרגשית למילה "קוקסינל" לא קשורה רק בדיון האקדמי-משהו על ההיסטוריה של המילה קוקסינל, ושל המילה טרנסקסואל, והאם המילים הללו הם מקור לחוזק ולגאווה או מילות גנאי דכאניות. אלא לאיך שכל אחד ואחת מאיתנו חווים אותה בגוף שלנו. בצורה אוטומטית.

רבים מאיתנו מעבדים פניה בלשון המגדר הלא נכון, שימוש בשם הקודם, בדיוק באותו מקום במוח - המקום של הקללות. יש נשים טרנסיות ואנשים טרנסים שמדווחים על כך ששימוש בשם קודם גורם להם לתחושות קשות מאד. לעיתים אפילו רצון לפגוע באדם המשתמש בשם הזה. למה זה קורה? כל אילו הם דוגמאות לטריגרים אוטומטיים שבהם הגוף שלנו מרגיש שהוא במצב של סכנה, ואנחנו נכנסים למוד אינסטינקיבי של "בריחה או לחימה" (או קפיאה). כאשר בפועל, לא תמיד ישנה סכנה... לא תמיד המילה "קוקסינל" נאמרה בכדי לפגוע בנו, לפעמים השם הקודם נאמר בטעות, והפניה הלא נכונה - אולי נעשתה מבילבול. אין באמת סכנה שיפגעו בנו, ועדיין התחושה הפיזית היא קרובה לתחושה של סכנת מוות. והתגובה היא תגובה אינסטינקטיבית של מלחמה על החיים שלנו.

יום הזכרון הינו סמל לטראומה קהילתית עבורנו, גם עבור מי שנפגעה בעבר, וגם עבור מי שרק היתה עדה לסיפורים הטראומטים של טרנסים/ות סביבה.

לצערי, במקום להבין איך מנגנון הטראומה עובד, אנחנו אוטומטית מחפשים צידוקים אידיאולוגים, זו מילה לא טובה, זו מילה לא מכבדת, זו מילה שפוגעת.

אבל זו רק מילה - שיש לנו את החופש לבחור את המשמעות שלה. אבל החופש הזה קיים רק כשנוכל להשתחרר מהמנגנון האוטומטי שמפעיל אותנו, ללא ידיעתנו. רק מתי שנתחיל להחלים מהטראומה, במקום להעצים אותה עוד ועוד.

אני חושב שכקהילה אפשר לפעול ולהתמודד בשתי דרכים מקבילות שונות שמשלימות זו את זו.

הראשונה, שכולנו מכירים, של שינוי חברתי כדי ליצור עולם בו מי שמזדהה כאשה, יתייחסו אליה כאשה, מי שמזדהה כגבר יפנו אליו כגבר, מי שמזדהה כטרנסית - יכבדו את הזהות הזו, ומי שגאה להקרא קוקסינלית - יכבדו גם אותה. ולתת לכל אחד ואחת לזדהות כרצונם, ולא לכפות על אף אחת להקרא אחרת.

לצערנו, המציאות הנפלאה הזו כנראה לא תקרה בזמן הקרוב, אולי אפילו לא במהלך חיינו. יכול להיות שגם על ערש דווי יהיה מי שיפנה אלינו במגדר לא נכון או בשם הקודם.

הדרך השניה להתמודדות היא להתחיל לבנות חוסן, ולאמץ כלים שאיפשרו לנו לבנות את הבטחון העצמי הנדרש, ואת הכוח הפנימי, שבו נוכל להבחין בין מצב של סכנת חיים, מתי שמישהו משתמש במילה "קוקסינל" כפתיחה להתקפה אלימה עלינו, לבין מתי שמישהו משתמש בזה מתוך חוסר הכרות איתנו ועם הזהות הפרטית שלנו. הכוח הפנימי הזה יאפשר לנו אוויר לנשימה ורווחה נפשית בעולם שהוא לא מושלם - ולפעול לשנותו מתוך מקום של עומצה פנימית, לא רק מתוך אינסטינקט ופגיעה.

הדרך השניה, לבניית חוסן פנימי, תסייע לנו גם בדרך הראשונה, של תיקון עולם.

החוסן הזה הוא לא משהו שנבנה ביום אחד, אלא מדובר בעבודה, ובלתי אפשרי לדרוש מאדם לא להפגע, רק בגלל שהסברת לו למה הוא לא צריך להפגע... ולכן ראוי שנכבד גם את הקושי שבדרך.

ומילה קטנה על "העלאת מודעות", הסיבה שנשים קוקסינליות בחרו לנכס לעצמן את המילה, והן לא נעלבות שמשתמשים בה, זה לא בגלל שהן "לא מודעות", אלא שיש להן גישה אחרת להתמודד עם הקושי, ובעיני - זו גישה שהיא אפקטיבית לפחות כמו גישת המרחבים הבטוחים, והצמר גפן הקהילתי, שבו אנו מרפדים את חיינו, כדי שהמציאות לא תכנס פנימה. אולי אפילו יותר. אבל לכולנו דרכים שונות, ואפשר לכבד וללמוד זה מזו.

ביום בו קוקסינליות, טרנסיות, ג'נדרקווירים, טרנסקסואלים, גברים ונשים, טרנסים וסיסג'נדרים, וכל שאר הקהילה שלנו - נוכל להרגיש מאוחדים בגיוון שלנו, בגיוון הדעות הפרקטיקות וההשקפות שלנו, וגיוון זה לא יאיים אלינו, אנחנו נהיה חזקים לאין שיעור.

כולי תקווה שהדיון האחרון (והלא קל) שנוצר על המילה "קוקסינל" זה אולי עוד צעד בכיוון.

שפה: קללות 2

תמר זנדברג (2014), "ומי בהמה מטומטמת". תמונה וכיתוב על דף האוהדים, 11/3/2014

יש גם תמונה

"כמה שאת מטומטמת, יש לך מזל שאת יפה"; "מגיע לך בעל מכה, שתדעי שתפקידך להשריץ ילדים ולסתום את הפה"; "את חברת כנסת או ילדה בת 3 שכותבת טוקבק?"; "יש לי פלסטר חזק, אולי תשתקי קצת"; "כמה טיפשות באשה אחת"; "בהמה"; "מפגרת"; "כוסית על, שווה זיון אבל מטומטמת כמו נעל"; "זונה! תמותי כבר!"; "שבי בצד, בלמי את פיך, תתעסקי במייק־אפ ושיער ותני לאנשים רציניים לטפל בדברים רציניים"; "סתומה"; "מי את, טמבלית".

זה רק מקבץ מדגמי מסקירה שערכה שחר קליידר, מתמחה שלי, בעמודים של שתי חברות כנסת ושני חברי כנסת. ביקשתי ממנה לעקוב רק אחרי התגובות השליליות, והתוצאות היו מפתיעות. או שלא.

הגברים (ח״כ איציק שמולי מהעבודה ויוני שטבון מהבית היהודי) קיבלו תגובות שליליות וביקורת, אבל הן היו ברוב המכריע של המקרים ענייניות לנושא הנדון או כלליות מאוד, למשל ״פופוליסט״ או ״לא עושים כלום״. הנשים (ח״כ איילת שקד מהבית היהודי ואני) לעומת זאת - תגובות בוטות, אישיות, אלימות, מקטינות, ובעיקר סקסיסטיות - מתייחסות למראה חיצוני ולסטראוטיפים מגדריים. צפי סער סיקרה זאת היום בטור הפמיניסטי שלה בגלריה של הארץ. נקודה למחשבה.

לכתבה המלאה: http://www.haaretz.co.il/gallery/mejunderet/.premium-1.2265715

המרחב הציבורי

מיטל זידמן (2013), "מחשבות על מרחבים ציבוריים". מרפסת, 18/8/2013. נדלה בו ביום

"במתחם הבימה המחודש והמפואר, ששופץ במיליוני שקלים מכספי הציבור (כ- 100 מיליון ש”ח אם לדייק, כ- 30% יותר מעלות השיפוץ שתוכננה במקור), “לטובת הציבור”, בנו בריכה קטנה. מעל הבריכה, בקדמת היכל התרבות המשופץ גם הוא, יש שלט- הכתוב במהופך, כך שההשתקפות על המים תשקף את המילים – Make a wish.

"מספר מטרים מהבריכה, יש שלט קטן עם הרבה כיתוב, שמתריע, בין היתר, שהכניסה אסורה. לא ראינו את השלט. נכנסנו. ככה בקטנה. המים מגיעים עד לקרסוליים, כך שלא הרגשנו סכנת טביעה. פחות מדקה אחרי שנכנסנו הגיע פקח של הסיירת הירוקה ואמר שאסור להיכנס לבריכה. שאלנו למה והוא ענה שמדובר בעצם במיצג ולא בבריכה.

"כנראה שהיתי מקבלת בהבנה תשובות כמו- “זה מסוכן”, “יש סכנת החלקה” או “המים לא נקיים”, אבל התשובה הזו הוציאה ממני בעיקר פרץ צחוק. הרי המתחם שופץ מכספי ציבור, למען הציבור, והי, אנחנו הציבור.

"אבל לא באמת. עבור העירייה, ברוב המקרים, הציבור אליו מכוונת כל ההתייפייפות העירונית הוא תיירים, אנשים שיגיעו, יצלמו את המילים הקסומות “Make a wish”, יתפעלו, וימשיכו בדרכם. על זה בעצם שילמנו (ועל בזבוז מים, מקום וכסף).

"...

"אני גרה על שדרות רוטשילד. בכל ארבעת כיווני האוויר של הדירה שלנו בונים בניינים או מגדלים. אחד מהם עומד לקראת סיום, אז פירקו את המנוף. בחרו לעשות זאת לאורך לילה שלם, בין חצות ל- 05:00 בערך. לא יודעת אם יצא לכם פעם לראות (או יותר נכון לשמוע) פירוק מנוף, אז לצורך ההבהרה- דמיינו דציבלים רגילים של דפיקות פטיש, מקדחות ענק, פטישי אויר ופועלים צועקים, רק פי מאה. עכשיו, בואו נדמיין לרגע, שבאותן שעות, עומדים באותו המקום בדיוק חבורת בני נוער משועממים בחופש הגדול, אמני רחוב ונגנים, פאב שעורך מסיבת רחוב או סתם הומלס שמפשפש במתקן המחזור של בקבוקי הזכוכית וזה טורד את מנוחתו של השכן במגדל. כנראה שהמשטרה הייתה מגיעה ומפסיקה את מוקד הרעש או שלפחות היו מגיעים פקחים ונותנים דוח, אבל רחוב שלם שלא יכול לישון כי בונים מגדל פרטי שמכניס הון לעיריה? זה בסדר."

וגם: העבודה על מרחבים דמוקרטיים שראיינו אותי אליה?

וגם: עוד על מרחבים ציבוריים: “ברוך אורן בטור אישי מעולה ב-J14 מאבחן את מצב המחאה נכון לעכשיו. הדיאגנוזה: אנחנו בסוג של הפסקת פרסומות. טעוני אנרגיה, ולא באמת משפיעים. למה? בגלל ויתור מודע על המרחב הציבורי והפרטת המאבק לעשרות מאבקים קטנים השוללים זה את זה. הטיפול : חזרה לרחוב, לתרבות של מפגש, שימוש במגוון ככלי יוצר . חזרה אל האנושי…|אבי” http://j14.org.il/articles/34095

וגם:

עודד רוזן (2013), "ראיון עם מאי: הקשר הסמוי בין לוביזם חברתי למלחמות מים". מרפסת (בלוג), 6/7/2013. נדלה בתאריך 19/8/2013

[עודד] "הרבה אנשים נכנסים לעשייה חברתית בעקבות אנשים שהם מכירים, בעקבות השייכות שלהם לחבורה או קהילה שבה זה קורה. איך זה היה אצלך? זה משהו שבא מאנשים סביבך? המשפחה, החברים?

[שני] “לא ממש, לא. זה היה מתוך הנעה פנימית, ורצון לעשות ולשנות. למזלי, גם שני האחים שלי הם כאלה, ויחד עשינו כמה דברים די מהנים. שמעת פעם על ‘מובייל קלאבינג’?”

[עודד] "מובייל קלאבינג?

[שני] “האחים שלי ואני הבאנו לארץ טרנד לונדוני שנקרא ‘מובייל קלאבינג’: מסיבות אוזניות, קרבות כריות – אירועים פומביים במרחב הציבורי, שלא ברור מי בדיוק אחראי עליהם. אז החל משנת 2004 הרמנו אירועי רחוב כאלה. בהתחלה הלכנו על פורמטים שנעשו במקומות אחרים בעולם, ועם הזמן התחלנו ליצור אירועים מקוריים משלנו, כמו אירוע הפרחת בועות הסבון בשדרות בן-ציון, או מלחמת המים בכיכר רבין. באותה תקופה, לפני הפייסבוק, ההזמנות עברו במייל או מפה לאוזן. עם הזמן זה תפס, התפתח וגדל. באופן מוצהר האירועים היו רק בשביל הכיף, אבל מאחוריהם הייתה בעצם גם הרבה אידיאולוגיה – ‘לקחת מחדש את הרחוב’. יצרנו אירועים שלא כוללים כסף במרחב הציבורי, בלי תשלום לעירייה או למשטרה. המשתתפים היו צריכים רק להביא משהו קטן מהבית – נניח נגן MP3 או כרית, ומשם – הכל פתוח. לרשויות וגם לרוב המשתתפים לא היה ברור מי בעצם המארגן. ההרגשה הייתה שיש אירוע שטוח, בלי היררכיה, בלי מארגנים, ספונטני לגמרי. מהר מאוד זה גדל. התחילו לסקר את האירועים בעיתון, ואנשים הצטרפו. בשלב מסויים אפילו הגיעו חברות מסחריות שניסו לרכב על זה, לתת חסויות. כמובן שלא נתנו לזה לקרות.

“כשזה גדל, התגובה של העירייה הייתה בהתחלה להיאבק בנו ומהר מאוד הבנו שאנחנו עושים משהו ‘לא חוקי’ – שהרי אין אישור משטרה, אין תשלום לעיריית תל אביב או לשירותי הצלה.. בתגובה, האירועים הפכו ל’אידיאולוגיים’ יותר: הרחובות בעצם שייכים לנו, לציבור, אז למה אנחנו צריכים לשלם לעירייה בשביל לקיים מלחמת מים או מסיבת אזניות? זה הפך להיות משהו הרבה יותר עקרוני וערכי, הרבה יותר אקטיביסטי. המשכנו לקיים את האירועים, וידענו שעלולים להיות חיכוכים עם הרשויות. למלחמת הכריות הראשונה הגיעה המשטרה: כמות גדולה של שוטרים עומדים מולנו, מנסים לסגור אותנו, ואנחנו מולם, חמושים ב…מאות כריות. ממש פחדתי שיהיה עימות, אבל זה לא קרה. האירוע כולו היה פשוט כיף טהור, והשוטרים נאלצו לתת לזה להמשיך.”

"[...]

[עודד] "מסיבות ה‘מובייל קלאבינג’ התחילו בלונדון ב-2003. האירוע הראשון היה מסיבת אוזניות בתחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון. הוא אורגן על ידי בן קאמינס ואמה דיוויס, והתקיים באופן ‘פיראטי’ – ללא אישור הרשויות. בשנים שהגיעו אחר כך, התקיימו מסיבות בתחנות רכבת נוספות, כשלגדולה מביניהן הגיעו כ-4,000 איש, והיא פוזרה על ידי המשטרה כשעתיים אחרי שהתחילה. אותם ‘יזמים’ לונדוניים ארגנו גם קרבות כריות ציבוריים, והיוו השראה לאירועים כאן בתל אביב – יפו.

"מ-2004 ועד היום, מתקיימים בתל אביב בצורה פיראטית אירועים שונים – מלחמת המים השנתית בכיכר רבין, קרב הכריות, מסיבת האוזניות ועוד. מאי ושני אחיה, כאמור, כבר לא לוקחים חלק בארגון. אחרים לקחו בעלות והמשיכו את מסורת האירועים, וכך פעם בשנה לפחות חוזר המרחב הציבורי התל-אביבי לידי בעליו האמיתיים – אזרחים שפשוט רוצים לעשות קצת חיים – בלי תשלום, בלי חסויות, בלי קרדיט לאף בנק או חברת סלולר. רק כיף טהור."

על האפקטיביות של הפגנות:

עודד רוזן (2013), "ראיון עם מאי: הקשר הסמוי בין לוביזם חברתי למלחמות מים". מרפסת (בלוג), 6/7/2013. נדלה בתאריך 19/8/2013

“דרך אגב, אני חייבת לציין משהו: ההפגנות – עוזרות. מאוד. שום דבר מהדברים שעשינו בכנסת לא היה עובד בלי ההפגנות שהיו בנושא הגז, או הבאז הגדול שהיה סביב העניין בפייסבוק. אז אם אתם יושבים בבית ומתלבטים אם ללכת להפגנה או לא – לכו. יש הרבה ח”כים בכנסת שרוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל הם צריכים לדעת שיש להם תמיכה מאיתנו. אז כן, לכו תפגינו, תכתבו בפייסבוק, דברו עם אנשים. זה חשוב וזה עוזר.”

על מטריצת הדיכוי והמאבק בה (אולי אפשר להעביר לפרק "עם עצמי")

• ירון עזרי (2013), "מחשבות על מעורבות אזרחית." פוסט על הקיר האישי, 25/8/2013. נדלה בו ביום
  • • יש שם גם תשובה יפה שכתבתי לו (ברוך)

נוב 2013

על אלימות פוליטית ככלי להתמודדות עם דיכוי פוליטי

יריב מוהר (2013), "כל הראיות לקשר בין הפרת זכויות אדם ואזרח ובין עלייה בשיעור הטרור". הבלוג של יריב מוהר, 25/7/2013. נדלה בתאריך 18/11/2013

"כבר אבותינו היו סוציולוגים מוצלחים של האלימות הפוליטית, וגרסו כי "חרב באה לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין" (מסכת אבות)."

על גזענות וניסיונות לשיתוף פעולה בין מאבקים

רעות אסטרחן (2012), "הבעיה העיקרית בחיבור בין מאבקי השכונות לבין מפלגות שמאל ציוני". תגובה (27/5/2012) בשירשור אורטל בן-דיין (2012), "יוסי גורביץ' - בשינוי קל". פוסט על הקיר האישי עם קישור לבלוג של יוסי גורביץ', 27/5/2012. נדלה בתאריך 18/11/2013

"תום, הבעיה העיקרית בחיבור בין מאבקי השכונות לבין מפלגות שמאל ציוני (כמו מרצ, למשל) היא הגישה - אם אנחנו חושבים שבשכונה X יש בעיה חברתית ורוצים לעזור לפתור אותה, אנחנו לא יכולים לבוא מבחוץ ולהעלות את הנושא על פני השטח - זה ייתפש כאליטיסטי ופטרוני - איך אנחנו בכלל מעיזים לחשוב שבשכונה X יש בעיה? זה סטריאוטיפי!

מאידך - להתעלם ולא לעזור זה גם בעיה - איך אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו מפלגה חברתית אם אנחנו רואים מצוקה ולא עוזרים? אז אפשר לומר - "גשו ישירות לוועד השכונה ודברו איתם - אולי הם ישמחו לשיתוף פעולה" - אז זהו, שבד"כ לא. בד"כ הם לא רוצים להזדהות עם מפלגה "חובבת ערבים". או שבכלל אין ועד שכונה. אם למישהו כאן יש עצה בונה לנושא, אני אשמח לשמוע, כי מדובר באמת בנקודה רגישה, שגורמת למחדל מתמשך." ומציע לה מתן בורד (שם):

" רעות, עצה בונה: שמרצ תשתף עם עיר לכולנו פעולה בניסיון לחלק את הטיפול בבעיית הפליטים על פני כל העיר - כלומר, שיוקמו בשכונות הצפון מרכזי קליטה וטיפול בפליטים, במקום להמשיך במדיניות הנוכחית של העירייה של לזרוק אותם על התשתיות הקורסות גם ככה של הדרום (כמעט) בלי שום עזרה. "

וליהי יונה הולכת על הפן התת-מודע (שם):

"יכול להיות שהם עולים על איזשהי סלידה בכם שאתם אפילו לא מודעים אליה? כי אני חושבת שלמשל המשפחה שלי הייתה קצת מנוכרת אלי לפעמים, וזה לא כי היא בזה לי כאוהבת ערבים (מה שחשבתי, אגב), אלא שהם עלו טוב מאוד על זה שאני בזה להם, או בזה לתרבות שלהם, גם כשלא הודיתי בזה בפני עצמי. הדרך לגלות את זה אגב הייתה ההתמודדות שלי עם מוזיקה מזרחית.. רק אחרי שבאתי למשפחה שלי ממקום שבו אני שומעת ואוהבת את המוזיקה שהם שומעים, נפתח בינינו שיח שפשוט לא היה שם קודם"

ובהמשך (שם) ליהי מפרטת:

"את לא מכחישה סלידה, אני חושבת שאם מבינים את זה, את לא באמת יכולה לדרוש או לצפות ממישהו שלא ירצה בעזרה ובנוכחות שלך. קודם כל, אני חושבת שזה דורש הגדרה מחדש של הטרמינולוגיה, נוח לכם להגיד שהם לא רוצים אתכם כי אתם אוהבים ערבים, גם כי זה מציג אתכם כהומאניים, וגם אותם כחשוכים, אבל הם כנראה לא אוהבים אתכם כי אתם בתכלס לא אוהבים אותם. ולא יודעת לגבי הניתוחים הרציונאלים הקרים, אבל אני לא הייתי רוצה ליצור ברית פוליטית עם מי שסולד ממני.

"שנית, הסלידה הזאת, שמגיעה איך שלא תסובבי את זה מהנחה על עליונות תרבותית, היא לא בסיס טוב למהפכה או לשינוי אמיתי של מה שקורה כאן. כמו שכותבת אווה אילוז במאמר שלה על האקדמיה, הרבה מההדרה והאפליה והקיפוח מגיעים מתוך זה שמי שמחזיקים כרגע במושכות נגעלים ממזרחים וחושבים שהם נחותים. אם משלבים את זה עם העובדה שאתם לא באמת מוכנים להודות בזה שאתם לא מתאימים להנהיג כי אתם האנשים שלא כדאי שיחזיקו במושכות, מבינים למה יש בעיה עמוקה."

ומעיין דק מציעה (שם):

"חשוב בעיני לראות איך להמשיך את מגמת הדברים שמראים על למידה של לא מעט א\נשים מטעויות שנעשו פעם אחר פעם. כמו למשל להזיז את ההפגנה ולא לבוא שוב בעמדת- הנה באנו לשכונת התקווה למחות על גזענות ואלימות (להפגין מול מצודת זאב זאת התחלה). הלמידה הזאת אומרת שיש תזוזות הכרחיות ולדעתי הן קורות כבר זמן מה, עוד לפני ההפגנות והאלימות של השבוע. האם הן מספיקות? ברור שלא. אבל צריכות להבין בעיני איך להמשיך אותן ואיתן ולא ליצור מצב בו אנחנו נמשיך ניפול לעוד ועוד מלכודות של הפרד ומשול כמו שבעצם עולה מהטקסט של גורביץ לדעתי. זה "הם" אשמים". לא השיטה, לא הציונות...כל הזמן מדברים על זה שרק החיבור, ורק מאבק משותף, ורק חיבור בין דיכויים- הוא שיביא לשינוי והוא שיוצר איזהשהוא איום אל מול השיטה. אבל להגיד שתושבי דרום ת"א ומבקשי המקלט סובלים מאותה מגמה, מאותה שיטה? כנראה זה מוגזם לבקש. "

ובהמשך (שם) מתן בורד מצטט את יריב מוהר (2012), "איך הזזנו את ההפגנה מהתקווה ואת השמאל מעיוורונו". אתר mysay, מאמר שירד מהאויר

"ההומו-ליברלוס - האדם הליברלי - לרוב לא מסוגל לראות את הצורך בקהילה ואת האיום עליה כמלחמת הישרדות עם הגב לקיר. מבחינתו הצדק המוחלט נמצא אצלו בתודעה והוא יראה לכולם את האור. על הבסיס הזה מיכאל בן ארי הפאשיסט יכול להזין את אידיאולוגיית השנאה שלו ישר לורידים של המוני תושבי שכונות הדרום. ועל הבסיס הזה הפליטים שבורחים מרצח עם עלולים למצא את עצמם בחזרה בתופת."

ומשיבה אינה מיכאלי ([ שם]):

"אני לא ממש אוהבת טקסטים כמו של יריב מוהר, עם ניתוחים סוציולוגיים של אוכלוסיות. שרה אחמד כתבה מאד יפה על איך הגזענות זה פשוט הידיעה המוקדמת על האדם בשל השתייכותו לקבוצה מוגזעת או מוגדרת כלשהי. להפוך אותו לאובייקט הידיעה שלי ולדעת עליו הכל מראש. ואני לא אוהבת את זה - וגם לא רוצה מאבק פוליטי על תוכן הידיעה המוקדמת הזאת אלא על עצם הלגיטימציה שלה. על הזכות להיות סובייקט שלא יודעים עליה הכל מראש. וזה בהחלט אתגר, להילחם על הזכות הזו ובאותו זמן להפוך אי שוויון ויחסי כוח על קווים של זהות ושייכות לנראים ונוכחים ולנושאים למאבק פוליטי גם כן."

צבעי המחאה

יוסי בוכניק מחי (2012), תגובית אצל [ אורטל בן דיין (2012), "יוסי גורביץ'- בשינוי קל", נדלה ביום 18/11/2013]

"גם אני הייתי שם יום וליל, התזה שלי היא על המחאה, ואני לא מדבר על מי היה בשטח, או מי היו הפועלים השחורים שלה, אני מדבר על מי הוביל, מי ניהל. ואם תסתכל יפה, תראה שלמעשה מה שהיה זה שימור הסדר החברתי, אשכנזים-אליטיסטים "פעילים" כמו שקראו להם שבאים "להציל" את הפרימיטיבים מהשכונות מעצמם [..]"

הני זוביידה, תגובית אצל

"עופרי, בעיניך!!!! המאוד אשכנזיות ומאוד בורגניות! כשאני עמדתי מוקף במזרחים מכל הכיוונים זה נראה כמו הפגנה מאוד מזרחים של השכונות!!!! שאלתי אותך אז ואני שואל שוב, מלבד למעגל הקרוב אליך מה עשית? האם יש לאשכנזים קרניים מיוחדות שעזרו לך לספור אותם? או שאולי יש למזרחים קרניים כאלו? מה עשית ספרת קרניים חילקת לשניים ושמם התובנה המדעית/סוציולוגית הזאת? אני עדיין חושב שהיא באה מהפינה המאוד גזענית שרק מעמד יניים אשכנזי מסוגל להביא את המספרים...אולם אני חושב שהגוש הקשה היה מזרחי...סביבי לדוגמא היו רק מרחים....כנראה שזה עיוורון לבן....אבל יכול להיות שאני טועה...."

ובהמשך הני כותב (שם):

"אני מסכים חלקית, המחאה אכן נצבעה לבן, אולם היא לא הייתה לבנה, התקשורת צבעה אותה לבן כי זה התאים כך ניתן היה לשווק אותה טוב יותר -- אולם היו חלקים נרחבים שלא היו אשכנזים והם לא קיבלו את הבמה בעיקר מהחשש השל התקשורת בקושי הסיקור והאלימות שתקושר מיידית למחאה. וזו בעיני עיקר הבעיה...שאנו בשיח הזה נופלים לאותה מלכודת."

ספר טלפונים ציבורי

גור מאדממה 054-2343966

השיטה לא עובדת + צריך יותר ממילים

איבגי פותח פה על השיטה בפריים טיים, תמלול מ

[5]

"אני חושב שכל השיטה (הפוליטית) לא טובה. כל הדרך היא לא נכונה, ובכלל צריך להפסיק עם ראש ממשלה אחד… צריך שנהיה יותר מעורבים במה שקורה לנו. כי אם אנחנו משאירים את זה בידי הממשלה, אני אומר לך עכשיו, אנחנו, מה שהיינו ומה שנמשיך להיות, עוד מתקופת שלמה המלך, אנחנו עבדים נרצעים של השלטון. אנחנו מממנים את כל הכישלונות של השלטון. אנחנו מממנים את כל הקטסטרופה של השלטון. אנחנו מממנים את כל מה שהם עושים כדי לשרוד בממשלה, למרות שזה לא משרת אותנו. אנחנו משלמים את כל המסים, אנחנו נהיים רעבים, אנחנו נהיים עניים, אנחנו נהיים עם פערים מטורפים, ואסור לנו גם להפריע למהלך הזה. ואם אנחנו מתלוננים ועושים מחאה אז כבר במחאה הבאה דואגים להביא משטרה לכל ראשי המחאה כדי שיפחידו אותם ברמה כזאת שלא תהיה עוד מחאה. זה המצב שלנו כרגע. השיטה לא טובה".

"אני לא מבין ולא מאמין שאף בעל מפעל לא צריך להרוויח חמישה מיליארד שקל בשנה כשהפועל שלו מרוויח 4,000 שקל בשנה. אם אתה מרוויח, תחלק את זה עם העובדים שלך. שעובד ירוויח בהתאם למה שהמפעל שלו מרוויח. לא יכול להיות שיהיה שכר מינימום, תמיד שכר מינימום, ואדם לא יכול להתפרנס ממה שהוא מרוויח… אז אתה שואל את עצמך, למה? כי כולם רואים בנו מטומטמים, פראיירים ושאנחנו נשתוק ונאכל את זה. ואני אומר: אנחנו צריכים להפסיק לשתף פעולה עם הדבר הזה".

"דואגים להפחיד אותנו כל הזמן כדי שלא נתעסק בדברים שבאמת מעסיקים אותנו. איך נשרוד? איך נחיה באמת? איך נביא אוכל הביתה? מפחידים אותנו מאיראן ומפחידים אותנו מפה ומימין ומשמאל כדי שנהיה מטושטשים, ומביאים לנו ריאליטי כדי שלא נחשוב, והם עושים מה שהם רוצים… אבל התפקיד שלנו הוא להיות מעורבים, התפקיד שלנו לצאת להפגנות, התפקיד שלנו לצעוק שאנחנו לא מטומטמים"."

יוס ברוך (2013), "מילים לא מאכילות רעבים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 20/11/2013. נלדה בו ביום

מילים לא מאכילות רעבים. מילים גם לא שמות גג מעל ראשים של אנשים.

אולי מילים הנאמרות על באריקדות יכולות להזיז דברים, אולי. אולי כאלה

שקוראות לעלות על באריקדות. כי הגיע הזמן לשבש את החיים הבלתי נסבלים במדינה הזאת. כי ההם שם הפכו את החיים כאן לבלתי נסבלים עבור הרבה יותר מדי אנשים.

בכנס שדרות יתכנסו הרבה אנשים טובים. אנשים טובים באמת. יתכנסו וידברו מילים ראויות וטובות ויתווכחו ויחלקו ויסכימו לשם שמיים, אני בטוח. ואחר כך הם ילכו לבתיהם ועובדת קבלן תנקה את הלכלוך שנשאר באולם.

יש הרבה מועצות חכמים בישראל. הרבה כנסות טובות מזו שבירושלים, אנשים טובים מאלה שבירושלים יש לעייפה.

אבל ישראל צריכה לשמוע את המילים האלה מדוברות מדלת לדלת, בכל אתר ואתר. בעברית, אבל לא רק. בערבית, ברוסית ובאמהרית. ישראל צריכה מועצת מהפכנים שתחולל כאן התקוממות עממית רחבה.

אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי

זזים מהרשת: איך בונים כח אזרחי שמתחיל ברשת, אבל משפיע גם מחוץ לה? סיכם הכנס של שתיל 30

חמישה פוסטים שאני הכי אוהבת

משאבים ברשת

כלים חינמיים וסביבות תוכן לפיתוח פעילויות מתוקשבות ובעיקר תמונות חינמיות

מדיטציה יוצרת שיני גנום?

Genomic Counter-Stress Changes Induced by the Relaxation Response

איך עושים אתר שגם ירצו לתרום לו

Getting New Charitable Donors For Your Nonprofit-Ten ways to recruit new donors for your nonprofit.

40 Effectively Designed Non-Profit and Charity Web Sites

5 Steps to a Website That Will Attract and Keep Mature Donors & Volunteers

עכשיו זה הזמן לפסק זמן

נעמה (2012), "עכשיו הזמן לפסק זמן". אתר שינוי תודעתי, 22/68/2012. נדלה בתאריך 20/11/2013

שקט על אף המחשבות / סוואמי דיאננדה סרסוותי

אנרכיזם פלסטיני

שיחה עם אנרכיסטים פלסטינים במדינה תחת קולוניאליזם/ ג'ושוע סטפנס נדלה בתאריך 20/11/2013 הפלסטינים התארגנו ללא-מדינה שנים רבות, כך שעקרונית, הרעיון האנרכיסטי טבוע בהתנהגותם. בשיחה עם ארכיסטים פלסטינים, עולה כי גם המדינה הפלסטינית נתפסת על ידי חלק מהפלסטינים כזרוע של הכיבוש והדיכוי הישראלי:

"אני בכנות מנסה להיגמל מההרגל הלאומי", צוחק הפעיל אחמד נימר בעודנו משוחחים מחוץ לבית קפה ברמאללה. נושא השיחה שלנו נראה מאד לא סביר: לחיות כאנרכיסטית בפלסטין. "במדינה תחת קולוניאליזם קשה מאד לשכנע אנשים בפתרון אנטי סמכותני או/ו אנטי מדיני. אתה נתקל הרבה פעמים במנטליות לאומית אנטי קולוניאלית." מצר נימר. אכן, אנרכיסטיות בפלסטין כמעט ולא זוכות לנראות. למרות פרופיל גבוה של פעילות אנרכיסטית באירופה ובישראל, נראה כי בקרב הפלסטיניות המודעות האנרכיסטית אינה גבוהה.

הדיון העכשווי בנושאים אנרכיסטים שם דגש על נושא כוח: דחיית הכוח על והעדפה של כוח העִם. "כשמדברים על אנרכיזם כרעיון פוליטי, אז הוא מוגדר כדחיית המדינה", מסביר סעי אבו היז'לה, מרצה לגאוגרפיה אנושית באוניברסיטת אן – נג'אח בשכם. "הרעיון האנרכיסטי מדבר על חופש וארגון עצמי ללא התערבות המדינה". אז כיצד אנשים חסרי מדינה עוסקים באנרכיזם, מונח המרמז התנגדות לצורה כלשהי של המדינה כתנאי לקיומו?"

בפלסטין, אלמנטים של המאבק העממי היו היסטורית בעלי ארגון עצמי גם אם לא היו מזוהים באופן ישיר כמאבקים אנרכיסטים. "אנשים כבר ביצעו התארגנויות אופקיות, או לא – היררכיות, של חייהם", אומרת ביסאן רמדאן, אנרכיסטית מקומית נוספת, המתארת את האנרכיזם כ"טקטיקה" המערערת את הצורך בהדבקת תוויות. היא ממשיכה, "זה כבר מוטבע בתרבות שלי ובדרך בה אקטיביזם פלסטיני פעל. במהלך האינתיפאדה הראשונה, לדוגמא, כשביתה של מישהי נהרס, אנשים התארגנו כמעט באופן ספונטני על מנת לבנותו מחדש. כאנרכיסטית פלסטינית אני מצפה חשוב לשורשים של האינתיפאדה הראשונה. היא לא הגיעה מהחלטות פוליטיות. היא באה בניגוד לרצונו של אש"פ". יאסר עראפאת הכריז על עצמאות בנובמבר 1988 בעוד האינתיפאדה הראשונה פרצה בדצמבר 1987, אומרת רמדאן "כדי לנכס את המאמצים של האינתיפאדה הראשונה."

המקרה הפלסטיני מסתבך עוד יותר בעשורים האחרונים. הנוף של ארגון עצמי אופקי באינתיפאדה הראשונה נעקר עם חתימת הסכמי אוסלו והקמתה של הרשות הפלסטינית (רש"פ) הבנויה מלמעלה למטה. "עכשיו, כאן בפלסטין" מתארת רמדאן, " אין לנו את אותה המשמעות של סמכות שאנשים אחרים קורים עליה תיגר… יש לנו את הרש"פ ואת הכיבוש, וסדרי העדיפויות שלנו תמיד מעורבבים זה בזה. הרש"פ וישראלים הם תמיד באותה רמה כי רש"פ היא כלי של ישראלים לדכא אותנו". נימר חולק את אותה הדעה וטוען שטענה זו רווחת בקרב פלסטינים רבים הרואים ברש"פ את בא- כוחו של הכיבוש.

וגם:

" Mohammed Bamyeh محمد بامية (2011), "Anarchist, Liberal, and Authoritarian Enlightenments: Notes From the Arab Spring". jadaliyya.com, 30/7/2011. נדלה בתאריך 20/11/2013

Enlightenment as a goal could be approached using different techniques. In the grand revolutions of the Arab spring, the liberal interpretation of the enlightenment fights an authoritarian interpretation, with the aid of an anarchist method--that is to say, with the aid of familiar civic traditions, now discovered again to be natural venues for expressing the organic and embedded nature of the enlightenment. This is why these revolts are entirely against the authoritarian state, but not against any old cultural tradition.

The liberal state that is now on the horizon is not the end of the story. Revolutions themselves establish new traditions. They provide a grand reservoir of memory of what is possible, and that memory tends to be employed in future contests. In the final analysis, the state itself is neither the most rational vehicle of any enlightenment nor even its necessary goal. But now that the authoritarian enlightenment is being demolished, enlightenment becomes everyone's project. The expectation from a liberal political order is that the citizen has enough breathing room outside the tutelage of the state, so as to overcome one's own "self-imposed immaturity," as Kant famously defined the condition of enlightenment.

But in the revolutionary processes themselves one demonstrates an accomplishment that required only a revolution to be experimentally verified: in overcoming not one's own but state-imposed immaturity, one demonstrates that the overcoming of a self-imposed immaturity has already taken place, inaudibly, and long before any revolution. The method of the revolution itself verifies the propositions of the enlightenment, now taken to earth and entrusted to ordinary mortals, directly.

רישוי הפגנות

המדריך של האגודה לזכויות האזרח

משהו השתנה כאן - הישגי המחאה?

הציבור רוצה להיות מעורב. למשל בנושא מינוי הנגיד לבנק ישראל:

איתן אבריאל, "המחאה שמשגעת את המערכות הישנות", חדשות דמרקר, 3/8/2013. נדלה בתאריך 20/11/2013

מה שנתניהו, פישר, פרנקל, ליידרמן וכנראה שבכירים רבים במערכת הפוליטית־כלכלית לא הבינו ולא הפנימו, הוא שבשנתיים האחרונות משהו יסודי השתנה בציבוריות הישראלית ובתודעה הכלכלית־לאומית. לאחר המשבר של 2008, ובעיקר לאחר המחאה של קיץ 2011 ומאות המחאות הקטנות יותר שבאו בעקבותיה, הציבור כבר אינו מוכן לקבל הכרעות של השלטון מבלי שאלה יעברו תהליך שקוף ופתוח של בדיקה ויעמדו לדיון ציבורי.

בישראל של 2013, כך מתברר, הציבור פשוט אינו מוכן להישאר מחוץ למעגל קבלת ההחלטות. הוא מביע את דעותיו ואת עמדותיו בכל דרך אפשרית: מחאה ברחובות וברשתות החברתיות, פניות לערכאות משפטיות, דרישה מהתקשורת לחשוף את כל מה שהיא יודעת - וגם מכתבים ותלונות בנוגע למינויים של בכירים. כך בדיון על יצוא הגז, כך בשיח הציבורי על התקציב, וכך בתהליך של מינוי נגיד לבנק ישראל: לציבור יש מה להגיד, הוא דורש שקיפות, והוא רוצה שישכנעו אותו שההחלטות המתקבלות מיטיבות עמו, ולא רק עם קבוצות אינטרסים צרות המתפרנסות על חשבונו.

אין ספק: התודעה החדשה והדרישה של הציבור לקחת חלק בקביעת עתידו לא רק פעם בארבע שנים ביום הבחירות הכלליות, כי אם לכל אורך השנה ובכל החלטה חשובה, יוצרות מצב כאוטי, קשה, וכמעט בלתי אפשרי ל"ניהול". זהו טבען של מהפכות: הן מביאות עמן תקופה של בלבול, בלגן, אי־ודאות, ולעתים אף פוגעות באופן זמני ביכולת של השלטון לשלוט.

אז מה עושים? איך בוחרים נגיד לבנק המרכזי, או כל בעל תפקיד חשוב אחר, כשברור שכל מועמד שייבחר יידרש לעבור בדיקה וביקורת על ידי הציבור? התשובה היא שמפנימים שזהו עולם חדש, מפסיקים לדחות לרגע האחרון ולאלתר החלטות, ויוצרים מנגנון בדיקה שקוף שהציבור שותף לו. לחוק בנק ישראל אפשר להוסיף נספח הקובע כי יש לכנס ועדת מינוי חצי שנה לפני תום הקדנציה של הנגיד היוצא, ששמות המועמדים יתפרסמו שלושה חודשים לפני ההכרעה, שהמועמדים יעברו בדיקה יסודית מבעוד מועד ‏(ולא לאחר הודעת המינוי שלהם‏), ושהמועמד הסופי יעבור שימוע ציבורי.

נשמע מוגזם? מסורבל? ביורוקרטי? פוגע ב"משילות"? לא, זהו תהליך מסודר וממוסד יותר, והוא עדיף עשרת מונים על שליפות מהמותן של ראש ממשלה שרוצה שלראש בנק ישראל יתמנה אדם בדמותו ובצלמו, כזה ש"חייב לו" את התפקיד. זו הרי אנומליה זועקת לשמים: יו"ר ומנכ"ל של בנקים מסחריים נדרשים לעבור הליך של בדיקה אישית ומקצועית, לרבות פוטנציאל לניגוד אינטרסים - ואילו הנגיד של הבנק המרכזי, האחראי על כל הבנקים ורשאי להדיח כל מנהל, פטור מבדיקה כזאת."

גם "הצדק החברתי-קפיטליסטי" (בהנחה שיש מושג כזה) עבר תמורה (שם):

[..] ההשפעה של המחאה החברתית על תהליכים עסקיים, כמו הדו"ח שהגיש אייל גבאי, המומחה שמינה השופט איתן אורנשטיין בתיק חדלות הפירעון של אי.די.בי - דו"ח הממליץ על העברת השליטה בחברה לידי ציבור מחזיקי איגרות החוב.

"הציפיות של הציבור מדו"ח כזה השתנו", אומר הבכיר, ולכן הרוח של הדו"ח משקללת גם את הצדק החברתי־קפיטלסטי הנדרש בשוק ההון: בעל חברה שכשל והביא אותה לחדלות פירעון, ואינו מביא מהבית את "מחיר השוק" כדי לקנות אותה בחזרה מנושיה, צריך לפנות את מקומו ולהעביר את השליטה לבעלי החוב. זהו כלל שנשמע בסיסי, אבל בישראל החלו ליישם אותו רק בעקבות הלחץ של המחאה החברתית.

ברק סגל על פרוילגיות כלכליות

ברק סגל (2013), "פריבילגיות כלכליות".יצרים, מחשבות, אני וכל מה שארוך מדי לפייסבוק (בלוג), 19/7/2013. נדלה בתאריך 20/11/2013

"בואו ניקח הכי טריוויאלי: להגיע להפגנות – למי שאין כסף, לא יכול לקחת על עצמו לוותר על יום עבודה פלוס בייביסיטר פלוס לשלם על תחבורה ציבורית. פשוט לא מתאפשר. לי ולהרבה מאוד מחבריי היה את היכולת לצאת ולהפגין במשך תקופה ממושכת משום פריבילגיות שהיו לנו. כשחישבתי בזמנו שנה של מאבק (מאז יולי 2011) אחרי שווי משכורות שלא קיבלתי (עבדתי כשליש משרה על מנת שיישאר זמן למחות), לאכול בחוץ (כשנאבקים מתרוצצים כל היום בחוץ ואין זמן להכין אוכל בבית), סלולארי, דלק, שכ"ד, עורכי דין ולממן פעילויות קטנות של מהפכה גיליתי כ- 180 אלף ש"ח השקעה."

המגזר השלישי צריך להוביל את החיפוש אחר שיטות חדשות ואת היישום שלהן

גיא רולניק (2013), "פילנתרופים ויזמים חברתיים, האם אתם רוצים להוביל שינוי בישראל?" מרקרוויק, אתר דמרקר, 4/9/2013. נדלה בתאריך 20/11/2013

ברוב המאמר תוקף באפט את הפילנתרופים, אבל החלק החשוב ביותר, ולצערנו הקצר ביותר, הוא הפואנטה: הפילנתרופיה צריכה להוביל שבירה של המודלים הכלכליים שיוצרים חלק מהבעיות ומהמחלות שאותן היא מנסה לפתור. הנה כמה ציטוטים מדהימים מהמאמר של באפט:

"בכל פגישת פילנתרופיה חשובה רואים ראשי מדינות הנפגשים עם מנהלי השקעות ומנהלי תאגידים. כולם מחפשים תשובות ביד ימין לבעיות שאנשים אחרים בחדר יצרו ביד שמאל".

באפט משווה בין הרצון לתת לחברה לכיבוס המצפון, שלדבריו משמעותו היא "להרגיש טוב יותר עם צבירת יותר כסף משאדם יזדקק לו אי פעם כדי לחיות, באמצעות פיזור מעט כסף סביבם בתור מעשה צדקה. אולם זה רק משמר את המבנה הקיים של אי־שוויון. העשירים ישנים טוב יותר בלילה, והאחרים מקבלים את המעט שמספיק כדי למנוע מהסיר הרותח לגלוש".

אני מודה שהתנפלתי על המאמר של באפט כמוצא שלל רב, לאחר שבשנים האחרונות חזרתי ואמרתי כאן ובמקומות רבים אחרים שהפילנתרופיה בישראל צריכה לזוז למקומות חדשים שמהם היא נמנעת ומהם היא חוששת, בדיוק למקום שעליו מצביע באפט: שינויים מבניים בכלכלה ובמודלים שמכתיבים אותה.

שלחתי את מאמרו של באפט לכמה אנשים העוסקים בתחום. לא התקבלה תגובה. לאחר הפילנתרופים הישראלים הגדולים, בעל ידע חריג בניהול, במגזר הציבורי ובעסקים, שלחתי את המאמר פעם נוספת. התגובה היתה זועמת: "אני רואה בורות בכביש, אז אני עובר אחד אחד ומתקן, ולא מחכה לאיזו מהפכה מבנית שממילא לא תתרחש אף פעם", הוא השיב לי. "ברור שאני עושה את זה בעיקר כי זה גורם לי להרגיש טוב. אבל לא הבנתי מה באפט מציע שנעשה".

הוא צודק, כמובן. וטועה. הוא צודק משום שלא חשוב מה יהיו מניעיה של אותה פילנתרופיה - וברור שכל מי שמציל נפש אחת וגו - יש מקומות רבים שבהם היא מרימה תרומה שאי אפשר להישאר אדישים להצלחתה האדירה ולסוג האנשים שעובדים בה.

והוא טועה, כי באפט לא המציא דבר, אלא רק אמר את מה שרבים בתוך עולם הפילנתרופיה - המממנים, היזמים החברתיים והעובדים - יודעים: חלק עצום ממנה משול לשפיכת מים לבור ללא תחתית. חלק ממנה הוא אכן הלבנת מצפון לחברות ולאנשים שביד השנייה מנצלים את הציבור, ויש לה כנראה חלק בשימור הסטטוס קוו במקומות רבים.

קו ההגנה הבא של הפילנתרופים והיזמים החברתיים ברור: אין ספק שהמבנים הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים מייצרים חלק לא מבוטל מהעוני, מהמחסור ומהאי־שוויון - אבל זהו תפקידם של הפוליטיקאים לשנות.

בניגוד לתשובה הראשונה, התשובה השנייה חלשה יותר. רוב הפילנתרופים והיזמים החברתיים מכירים את העולם הפוליטי והציבורי ויודעים עד כמה קטנות דרגות החופש בו, עד כמה הפוליטיקאים עסוקים בהישרדות, בריצוי קבוצות אינטרסים, בקצר הטווח, בפופולרי ובמה שמביא רייטינג, במה שפשוט וקל לעיכול. הם יודעים שהסיכוי שהפוליטיקאים יובילו שינויים הוא קלוש.

אז מדוע 95%–99% מהתורמים ומהיזמים החברתיים נמנעים מלהיענות לאתגר של באפט הצעיר, לפעול למען שינויים מבניים בכלכלה?

אפשר לחשוב על שלוש סיבות עיקריות: פילנתרופים ויזמים חברתיים רוצים לנצח, לראות תוצאות ולעתים קרובות לקבל קרדיט. לאו דווקא בעיתון - חלק גדול מהם נשמרים מחשיפה - אבל כן בקבוצת ההתייחסות הקרובה אליהם: משפחה, חברים, תורמים אחרים, מועדון הפילנתרופיה. ניסיון להוביל שינויים אמיתיים כרוך בסופו של דבר בעימות ישיר או עקיף עם הממסד, עם האליטות הקיימות ועם קבוצות אינטרסים, ועשוי לפגוע במעגלים החברתיים של הפילנתרופ - ובמקרים מסוימים אף לגרום לו נזק כלכלי ותדמיתי.

הסיבה השנייה היא שפילנתרופ או יזם חברתי שינסו לערוך שינויים מבניים בכלכלה ובפוליטיקה חושפים עצמם לא רק לעימותים, למאבקים, להכפשות מצד קבוצות האינטרסים ‏(וגרוע מזה - לביקורת ולרדיפה מצד האידיוטים השימושיים שלא נמנים עם קבוצות האינטרסים אבל משרתים אותן מבלי דעת. אלה האחרונים פוגעים בעצמם, אבל חוסר הבנתם את המציאות הופכת אתם לדוברים אותנטיים מאוד‏) ומצד כל הנהנים מהאינרציה - אלא גם לסיכון הגדול שהם לא יצליחו להציג הוכחות ברורות להצלחה בטווח הקצר והבינוני. ובטווח הארוך? מי באמת חושב על הטווח הארוך?

אלה המכשולים הראשון והשני - ורוב הפילנתרופים והיזמים החברתיים לא עוברים אותם. הפילנתרופ מחפש אהבה, הכרה ותוצאות, וגם אם הוא יודע שהוא לא באמת מזיז דבר, הוא מקבל מספיק תגובות חיוביות מהסביבה או מהאוכלוסיות שלהן עזר כדי שיימנע מכניסה לעולם שבאפט מציע.

ואז בא המכשול השלישי, הקשה יותר. מה החלופה? מהם הפתרונות? מהם השינויים המבניים שיכולים לדחוף פילנתרופים ויזמים חברתיים שרוצים לשנות, לקחת סיכונים, ללמוד, ולהסתכל על הטווח הארוך ואפילו לא חוששים מעימותים ומקשיים בדרך?

באפט כתב במאמרו שאנחנו צריכים יותר דמיון. זאת הנקודה המעניינת ביותר במאמר - וזאת גם נקודת התורפה שבה כולם תקפו אותו. מה אתה מציע? מה המודל שאתה מביא? חלק מהפילנתרופים הימניים טענו נגד באפט שהוא אנטי קפיטליסט או קומוניסט. הם התייחסו למשפט הבא במאמר שלו: "אני באמת לא קורא לקץ הקפיטליזם. אני קורא להומניזם. כסף צריך להיות מושקע בניסוי רעיונות שמנפצים את המבנים הנוכחיים ואת המערכות שהפכו את חלקו הגדול של העולם לשוק אחד ענק. הגיע הזמן למערכת הפעלה חדשה. לא 2.0 או 3.0, אלא משהו חדש שיצמח מהקרקע. קוד חדש. זה סיפור ישן. אנחנו צריכים סיפור חדש".

אנסה להיות הסנגור של באפט הצעיר: בנקודת זמן זאת אנחנו לא חייבים להציג מיד רק חלופות ותוכניות ברורות לשינויים. לדעתי, יש ענפים, מקומות ותחומים שבהם אפשר להצביע על מיזמים פילנתרופיים שיכולים לייצר מבנים חדשים, פוליטיקה חדשה, תמריצים אחרים. יש ערך אדיר לעצם נוכחותם של ידע ויזמות שיצביעו על כשלי המערכת ויציגו רעיונות שלאף אדם או גורם אין כרגע שום תמריץ כלכלי ברור לקדם.

אבל ברוב התחומים דרוש עכשיו משהו בסיסי יותר: הכרה בכך שאנחנו צריכים להשקיע זמן, מרץ, כסף ומשאבים בחיפוש פתרונות חדשים, מבנים חדשים, תפישות ואמונות חדשות - שונות מקשת התפישות, האמונות והתיאוריות ששלטו עד היום בכיפה. אנחנו זקוקים להכרה בכך שמי שצריך להוביל את החיפוש, את הלמידה ולבסוף את השינוי הזה הוא גם עולם הפילנתרופיה, כי אם הוא לא ייכנס לשם, אזי המבנים ייקבעו בשיטה הרגילה: החזקים, המאורגנים והאלימים ינצחו ויארגנו את השוק ואת התקציב לטובתם, ואיש לא ייצג את ההמון הדומם ואת האינטרס הציבורי. הניסיון, המציאות ותורת המשחקים מלמדים שלמעט מאוד שחקנים בזירה הציבורית יש תמריצים, יכולות התארגנות, ידע, עומק או עניין לחקור, ללמוד ולחולל שינויים מבניים.

למה לא יוצאים מהבית > קאנדי קראש כהתמכרות למשחקי מזל

ראמין שוקריזדה, (2013) מצוטט אצל אשר שכטר (2013), "מכורים ולא במקרה: 'קנדי קראש זה לא משחק - זאת מניפולציה'". מארקרויק, 30/11/2013. נדלה בו ביום

"אחרי שפירסמתי פוסט שדיבר על המודל הנצלני של יצרניות המשחקים, חלק גדול מהמגיבים היו כמעט אלימים בכעס שלהם כלפיי. חלקם עובדים בתעשיית הגיימינג. איבדתי חברים בגלל הפוסט הזה. היו חברות שלא דיברו אתי. היו כאלה שאמרו לי ׳אין לך זכות לומר לאיזה קהל אנחנו צריכים לפנות, אם הם אנשים חלשים אז מגיע להם שניטפל אליהם׳".

ישי גרין (2013), מצוטט אצל אשר שכטר (2013), "מכורים ולא במקרה: 'קנדי קראש זה לא משחק - זאת מניפולציה'". מארקרויק, 30/11/2013. נדלה בו ביום

גם גרין רואה במשחקים כמו קנדי קראש אבולוציה של מכונות מזל - ובניגוד למכונות של פעם, הוא אומר, מכונות המזל האלה מתאימות את עצמן אליך. "ברגע שאתה אדם שיש לו את החולשה, המערכת עצמה כל כך חכמה שהיא מתאימה את עצמה קצת יותר אליך. אתה אדם שלוקח סיכונים? הם יקשו עליך במשחקים. רואים שאתה מתייאש? יביאו לך את הקוביות הנכונות. הכל עניין של אנליטיקות: אם אני אמחוק את התוכנה עכשיו הם יראו את דפוס השימוש שלי, יראו שהייתי תקוע בשלב מסוים לשבוע, ואז יאמרו ׳בואו נהפוך את השלב הזה לקל יותר'.

"אם אדם שם כסף, אז בשלב שהוא שם כסף אני לא אעזור לו, אבל בשלב שהוא לא משלם אני אעזור לו, וזה יגרום לו לתחושת סיפוק גדולה יותר משום שהוא עבר את זה בלי לשלם. המכונות האלה כל הזמן משתנות, קנדי קראש של מחר יהיה הרבה יותר ממכר מקנדי קראש של היום".

"אני טוען שזה לא חוקי, ושאם מוצר מגיב להמונים באופן כזה צריך להגדיר אותו כהימורים, בייחוד אם המטרה שלו היא לרוקן אותך מהכסף שלך", אומר גרין. "צריך להגן על הציבור באיזושהי צורה. בעקבות הכתבה הזאת אנשים יתקינו את קנדי קראש. חלק יכניסו להם 10 שקלים וחלק יכניסו הרבה יותר. אולי אחד מהקוראים של הכתבה הזאת יכניס להם כמה אלפי שקלים. זה כל מה שצריך: לא צריך שכולם יתמכרו, מספיק שקבוצה מסוימת תתמכר. זה כמו בקזינו, שיש כאלה שמעדיפים רולטה ויש כאלה שמעדיפים פוקר".

[..]

לדברי גרין, ההשפעה הפסיכולוגית של המשחק שקולה להימורים. "זה פותר לך את הכאב. כשאתה בעולם של הקנדי קראש אתה לא מרגיש כלום. זאת התנתקות מאוד מאוד חזקה. אתה מאבד את תחושת הזמן שלך, אבל אתה גם חש ריקנות. אתה חווה פספוס גם אם אתה מצליח, וגם אם אתה מפסיד, כי לא קיבלת כלום. לא משנה כמה שלבים עברת, אתה תמיד תגיע לשלב שאתה לא עובר ותחווה תסכול".

[..]

"הדבר הבא הולך להיות עוד יותר פשוט ועוד יותר מטומטם. הם הולכים להשתכלל כל כך עם המכונה הזאת: יש אנשים שעובדים על זה, אנשים ששמים על זה הרבה כסף, וציבור שצמא לברוח מהמציאות שלו. זה כל מה שצריך".

דצ 2013

עוד כנס חירום לקהילה הגאה, ושובפעם למה הנשים לא באות

• דויטש לפני https://www.facebook.com/shai.doitsh/posts/10152077400824446
• גל אוחובסקי אחרי

https://www.facebook.com/groups/181674778667599/permalink/235675533267523/

• מנדי מיכאלי, ואצלה גם רעות גיא וענת ניר, על הנשים אחרי

https://www.facebook.com/mandy.michaeli/posts/10151784765661128

• ישי http://makore.6tzvaim.com/node/617
• ברוך http://www.6tzvaim.com/node/2262
• ואז כרמן מקימה אחד של נשים

שלושת/ארבעת/חמשת/ששת הRים

ניר וינגרטן (2012), "עלון מידע ל"קרקס הירוק"- קרקס שממחזר."

ניהול קמפיינים פוליטיים

ראשי הפרקים לניהול קמפיין פוליטי

מתוך: אביגיל & אברמוביץ, "ניהול קמפיינים פוליטיים". אתר החברה. נדלה בתאריך 20/11/2013

ניהול קמפיינים פוליטיים ארציים ומקומיים ייעוץ אסטרטגי ושירותי תדמית - בבסיס המודל היחודי שלנו עומדת שיטה חכמה ויעילה המניעה את המצביעים הפוטנציאלים לפגוש את המועמד בנקודת הזמן והמקום בהם הוא צריך להחליט ולבחור בו. אנו בודקים היכן את/ה נמצאים ב"שרשרת המזון הספציפית שלך"? וממצבים את מועמדותך ביחס לצרכיך ומתחריך. אנו נבנה עבורך תוכנית אסטרטגית (Strategic Planning) ותכנית פעולה התואמים את מטרותיך (התכנון מסתמך בין השאר ובמקרה הצורך על נתוני מחקרים איכותיים וכמותיים). תכנון מבנה ארגוני של המטה – בליווי שוטף של אנשי המטה המקומיים ובהעמדת פתרונות ייחודיים ובלעדיים לאיתור והנעת בוחרים לפני הבחירות וביום הבחירות. תכנון מדיה – ניתוח מבוקר של אמצעי התקשורת באזורך תוך חלוקת משאבים עבור פרסום בכל אמצעי והתמקדות יחסי הציבור (P.R.) באמצעים המועדפים. בניית קמפיין פוליטי והטמעתו – אנו מעסיקים אנשי מקצוע המתמחים בבניית ובניהול קמפיינים פוליטיים ולכן ביכולתנו לתת את הפתרון הטוב ביותר עבורך. צוות המוחות שלנו יעזור לך למצוא את הזהות הייחודית והמבודלת שלך ולתרגמה בצורה בלתי נשכחת כלפי הבוחרים דרך צילומים איכותיים, סלוגן יצירתי , חומר פרסומי ועוד. ניתוח ובניית מחקרי שוק - מחקרי שוק ( סקרים כמותיים ואיכותניים) הינם אבן דרך לניצחון בבחירות הם יעזרו להיות עם יד על הדופק במהלך הקמפיין ויעזרו להבין מה מבדל אותך ממתחריך. אנו נשאל יחד איתך את השאלות החשובות הללו ונגיע לתשובות אשר ינחו אותנו בניהול ותכנון הקמפיין. יחסי ציבור (P.R.)- עידן התקשורת הרב ערוצית מטיל על אנשי ציבור מעמסה כבדה בבואם להביא את פעילותם לידיעת הקהל. למעשה, מדובר בתחרות בלתי פוסקת על תשומת ליבו של הציבור. זוהי מטלה קשה, שרבים נכשלים בה, למרות האיכויות שהם נושאים עימם. הסיבה העיקרית היא היעדר נגישות מספקת לכלי התקשורת הרבים הפועלים בישראל. לנו יש את הידע, הניסיון והיכולת להביא באופן שוטף את פעילותך הציבורית לידיעת ציבור הבוחרים, הן בכלי התקשורת המקומיים והן בארציים. ניהול משברים - כל קמפיין מאופיין בהתמודדויות עם מצבים קיצוניים. זהו מצב רגיל ונורמאלי המעמיד במבחן מתמיד את יכולתם של מובילי הקמפיין להגיב למצבים דינאמיים המשתנים תכופות . יחד עם זאת, לעיתים נוצרים מצבים קיצוניים מאוד הדורשים התייחסות נקודתית מיוחדת תוך מזעור נזקים ואפילו תוך הפיכת המשבר לנקודת פריצה ויתרון עתידי. פוסט קמפיין – היום כאשר "100 ימי החסד" לנבחר חדש הם רק בתיאוריה, זקוק כל נבחר חדש להכוונה תקשורתית ויעוץ אסטרטגי בכל מה שנוגע לצעדים ההתחלתיים שלו בתפקיד. החל מבניית הקואליציה וכלה בתכנית עבודה ראשונית. הדעה הציבורית על הנבחר החדש מתגבשת לרוב בימים הראשונים שלו בתפקידו ולכן אנו שמים דגש גם על פעילות הנבחר החדש בימים אלו.

שיח פתרונות

איליאן מרשק (2013), "כאיש מחאה אני חייב להודות שלא הבנתי כראוי את חוליי החברה כשיצאתי למחות נגדן בקיץ 2011".פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 6/12/2013. נדלה בו ביום

כאיש מחאה אני חייב להודות שלא הבנתי כראוי את חוליי החברה כשיצאתי למחות נגדן בקיץ 2011, כי בדיעבד הבנתי שהמשותף לכל העוולות הוא שמדובר באנשים, בהם הכל מתחיל ובהם זה נגמר.

באותו הקיץ כבר הרגשתי כמו כולם שמשהו לא בסדר בארץ, אבל זו גם הייתה תמימות להקשיב לאנשים אחרים בלי לחקור לעומק כשהם מצביעים בהאשמה לעבר הממשלה ודמויות שקל ליפול עליהן.

כשהפסקתי לצעוק ולמחות התחלתי לעבוד ליזום לבנות ולייצר מציאויות חדשות למגוון רחב של אנשים קהילות ותרבויות בארץ ומחוצה לה בעזרת הכלים והקשרים שרכשתי במהלך המחאה.

אז את הצעקות אני משאיר למי שזה מועיל לו בגיבוש קבוצות עניין חדשות.

ומי שהפסיק לצעוק הוא לא מת אלא מרוכז בהמצאת פתרונות ורעיונות שימושיים בפועל.

למחאה לא היה ולא יהיה מנהיג אחד כי מדובר בשינוי טוטאלי של חברה שלמה על כל המשתמע מכך ואין איש אחד או קבוצה קטנה יכולה לשקלל את סך הנתנוים המשפיעים כל כל קהילה וקהילה על כל פרט ופרט בכדי לשלוט בהוגנות.

במדעים אין חצי עבודה ובטבע אין שליטים, ככה גם במאבקים ופתרונות, עד שהפתרון מושג העמלים לא מפסיקים מלאכתם אלא משנים תצורתם בכדי לשמור על המשכיות העבודה והמשכיות הכח.

אז טעיתי שייחסתי חשיבות לדמויות אפילות שמעולם לא פגשתי מלבד על ניירות מוכתמים בדיו להם קוראים עיתונים, קורה, וחובתי היא להעביר את מוסר ההשכל לכל מען דבאי.

צעקות ומחאות הן ביטוי לבעיות חמורות שדורשות פתרון, להתמקד בבעיה ובדרכים לפתור אותן יבטיחו שפחות ופחות צעקות יישמעו ברחוב ויותר חיוכים ייראו על פני העוסקים במלאכת הפתרונים.

מזון

מעון

מלבשו

מורה

מרפא

לכולם-תמיד.

ינואר 2014: הבטחתם תקיימו

אייבי בנימין על הקושי להוציא את האנשים מהאדישות:

אייבי בנימין (2014), "כאמור האירוע היה פרטי לחלוטין". פוסט עם אלבום תמונות על קיר אירוע הפגנת "הבטחתם תקיימו", 20/1/2014. נדלה בו ביום

כאמור האירוע היה פרטי לחלוטין, אף אחד לא שלח אותנו, או ביקש מאיתנו.

ההפך היה קשה לרתום אנשים פוליטיים ואישי ציבור למאבק הזה למען העם.

לי לא אכפת היה לקבל מימון מכל ארגון ובלבד שלא ישפיע על תוכנו ומהותו.

אבל אף ארגון לא תרם , אחרי שקיבלנו תרומות מעטות מחברים שאנחנו מכירים. כדי לקיים את ההפגנה היה צורך להשלים כסף מהקהל.

ככה, בקופסאות נעליים עברנו בין הבאים לככר כדי לשלם לספקים את עלויות הבסיס שלהם, ללא רווח.

כולם נרתמו בהתנדבות.

עדיין חסר סכום כסף. אני מקווה שיוותרו לנו בגלל חשיבות הנושא.

אני מאמין שרק הפקה בסדר גודל מכובד יכולה הייתה למשוך אנשים לככר.

רק שורה ארוכה של נואמים מכובדים ופרסום מאסיבי היה מנפץ את הייאוש.

העיתונות לא שיתפה פעולה, לא ניתן היה כמעט להשחיל מילה בתקשורת לפני ההפגנה וכך מיליונים לא ראו את האיוונט, ולא שמעו אודות ההפגנה.

מלבד דה מרקר וערוץ 1 שהסכימו לכתוב על זה . הערוצים והעיתונים המסחריים התעלמו בכוונה .

אם היה לנו כסף, היינו עושים מודעות ענק בעיתונים.

אבל יש גבול גם ליכולות שלנו, ועדיין יש במה להתגאות.

הלוואי ורבים כמונו ייקחו את היוזמה לידיים., אפשר להגיע לציבור , אפילו ברכבים עם מגפונים שיוציאו אנשים מהבתים, כמו אצל החרדים...העם קורס, אין זמן.

יוס ברוך על פעולת הלא נחמדים:

יוס ברוך (2014), "מחאה זה לא מענין. מהפכה זה מענין.". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 19/1/2014. נדלה בו ביום

מחאה זה לא מענין. מהפכה זה מענין.

רפורמה זה לא מענין. שינוי כיוון ראדיקלי כן.

2011 מתה. גם 2012 ו-2013. הפגנות ממושטרות עם שירים וקומבאיה וחברת אבטחה קבלנית שעובדיה עומדים מסביב לבמה ומקבלים שכר מינימום זה הדבר הכי שמרני משעמם ולא אפקטיבי שיש.

יש מסגרות שצריך לפרק. ואי אפשר לפרק אותן באהבה וחיבוקים, רק בכח. קשרי הון ושלטון אפשר לפרק רק על ידי חשיפת האמת ושליחת המושחתים לכלא לשנים ארוכות. מעבידים נצלנים מבינים רק כח של ועדי עובדים. פוליטיקאים מושחתים אפשר לגרש רק על ידי התפקדות המונית. טרמפיסטים אפשר לגרש רק בעליה נועזת על במות מזויפות, ופירוק הנסיון למשטר את זכות המחאה והזעם, להסליל אותו לכדי חוויה מוגדרת מראש, הצגה עם תפקידים קבועים, היפים והרהוטים מאחורי המקרופון, האספסוף מוחא כפיים על האספלט שמול הבמה.

נכון שהלא נחמדים נפלו על אילן גלאון שהוא אחד מחברי הכנסת הכי חברתיים שיש. תקלה. אבל הם היו סופר מדויקים בכעס שלהם - המיחזור הזה של 2011 לא מענין אף אחד, לא בתקשורת ולא בציבור, ובצדק.

אני אוהב את הלא נחמדים. אחד אחד אני אוהב אותם. כי ככה בדיוק צריך להיות. לא נחמדים לאלה שזורקים משפחות מהבתים. לא נחמדים לאלה שמחוללים עוני. לא נחמדים לחברי כנסת. לא נחמדים למשטר. לא נחמדים לשיטה. לא נחמדים לאכזריים. כי מי שמתנחמד לאכזרים, סופו שמתאכזר לנחמדים.

ולכם, שקוראים לעצמכם שמאלנים, שמדברים על צדק חברתי ושלום, אבל לא מוכנים לשלם עבורו מחירים, לכם, השקועים בביצת העסקנות האימפוטנטית, המכורים לאשלית ההשפעה, שאפשר לקנות אתכם בטפיחה זולה על השכם של פוליטיקאי תורן, או בראיון בטלוויזיה, או בקצת אבק סלבריטאים - לכם אני מבטיח להיות לא נחמד ולא מעובד, ולשים זין על מפלגות שימור הסדר שלכם על מנהיגיהן המהוללים.

לא נחמדים ולא מרוסנים.

צדק צדק נרדוף.

ובתגובה, אדם מתן מצטט שם את הביטלס:

You say you want a revolution

Well you know

We all want to change the world

You tell me that it's evolution

Well you know

We all want to change the world

But when you talk about destruction

Don't you know you can count me out

http://www.youtube.com/watch?v=tH9zG28GQEg

חמי שטורמן (2014), "התמונות מהכיכר נתנו לי בעיטה בבטן", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 19/1/2014. נדלה בו ביום

התמונות מהכיכר נתנו לי בעיטה בבטן.

לא ציפיתי שיהיה אחרת ובכל זאת כמו כל בעיטה, זה כואב.

בעיניי ההפגנות מיצו את עצמן מזמן ובוודאי אלו בעלות הגוון הפוליטי.

עכשיו הזמן לייצר אלטרנטיבה אזרחית ארצית רחבה. התארגנות בדרך לתנועה.

תנועה שבבוא היום תהפוך למפלגה חברתית כלכלית שתהווה אלטרנטיבה לממשלת התאגידים.

ההתארגנות חייבת להיות בעלת בסיס רחב וארוך טווח ולא במקלדת אלא בשטח ! מבית לבית, מבית ספר לבית ספר ומעיר לעיר.

להגיע אל האנשים לתת להם את המידע הכלים וההבנה איך עובדת השיטה שגוזלת מהם את עתידם. הבנה שתוציא אותם מערוצי הטלוויזיה המסחריים המסממים ומהקניונים אל המרחב הציבורי, לדבר זה עם זה ברחוב בשכונה ובקהילה ולפעול יחד.

לעורר שיח, לזהות מוקדי פעולה באזורים שונים בעלי תכני מאבק דומים (מנהל תקין, שקיפות, דיור ציבורי, רווחה, צרכנות יוקר מחיה ועוד) ולחבר בינהם ליצירת רשת.

לגייס מערכי התנדבות, להקים מרכזי תמיכה הסברה תיאום פעולות והכשרה.

הגיע הזמן להקים תשתית ארצית עתירת מוקדים גאוגרפיים והנהגה.

הגיע הזמן !

ועונה לו יהודה צוקרמן (שם):

צפיתי אף אני בחלק מהשידור של הארוע, כן זה היה ארוע, ברור לי שהציבור עייף מחברי כנסת, הם מסמלים עבורו את המערכת הרקובה הקיימת, למרות הבודדים שכן טובים ושרובם היו אמש בין הדוברים, ברור שחייבים להתרחק מכל דבר מפלג (ימין שמאל, דתיים חילוניים וכו...), שעת יצירת האלטרנטיבות כבר כאן, וחייבים להמשיך בה, אתמול לא היתה דמוקרטיה בארוע, ואני חושב שחלק מהדרך החדשה, חייבת להכיל בתוכה דמוקרטיה , אישית לא מאמין שהשינוי יבוא מהכנסת ,השינוי יבוא מקביעת עובדות חדשות בחיים שלנו בשטח עצמו, ייתכן והפוליטיקאים יתישרו לפי הדברים שנביא. ברור שממסד הקיים כולל חברי הכנסת שלו יעשו הכל לשמר את המצב הקיים.

ולעומתם, דורון טירקל וליאור קיי מציגים קו שונה. ליאור קיי (שם):

הטעות הבסיסית היא שאין דבר כזה "קואליציה של אינדיבידואלים- יחידים", התפיסה הליברלית של אנטי מפלגות ואנטי ארגונים והתאגדויות משרתת את ביבי וממשלתו האנטי חברתית . רק חזית של מפלגות, ארגונים ועמותות שחברים בהם אזרחים ופועלים תוכל לייצר שינוי חברתי ומהפכה.

ודורון טל-טירקל (שם):

כולם צודקים ובכל זאת...

התמונות מהכיכר לא שינו את דעתי ולא נתנו לי בעיטה בבטן.

היו חברים שהתלהבו ונסעו לשם ומצד שני היו חברים שחשבו שזה מיותר. זה לא מפריע לנו להמשיך לעבוד ביחד

כשנתיים וחצי אנו מנסים לייצר אלטרנטיבה אזרחית ארצית רחבה. כידוע לא הרבה אנשים יכולים לרוץ מרתון פיזי. כך גם לא הרבה אנשים מסוגלים לפעול באופן רציף ברשת האזרחית כפי שהולכת ונבניית על ידינו. זה לא אומר שהם לא יכולים לבוא ולעודד. איני בטוח שבבוא היום הרשת האזרחית שלנו תהפוך למפלגה חברתית כלכלית. בחזוני אני רואה אותנו כרשת אזרחית שתשאר לעולם ועד "כלב שמירה" - ישות מאזנת לשלטון הריכוזי. לדעתי לא ניתן להפוך לחלוטין סדרי בראשית ומי שמפנטז על כך סופו שיתבדה.

אין ספק שהמקלדת והכיכר חייבים להשלים זה את זה ולעבוד זה עם זה בהרמוניה. אמש ראינו שזה עדיין לא קורה במידה שהיינו רוצים. מצד שני לרצות מהפכה כאן ועכשיו זה נאיבי ולא מציאותי.

כן, צריך להגיע לעוד ועוד אנשים. כן צריך לפרסם את המידע. כן צריך לפתח ולהעביר הלאה את הכלים וההבנה, איך עובדת השיטה שגזלה ועדיין גוזלת מרוב האנשים את עתידם. הבנה שתוציא אותם מערוצי הטלוויזיה המסחריים המסממים ומהקניונים אל המרחב הציבורי, לדבר זה עם זה ברחוב בשכונה ובקהילה ולפעול יחד.

כן, מן הראוי לעורר שיח ציבורי רחב, לזהות מוקדי פעולה באזורים שונים בעלי תכני מאבק דומים (מנהל תקין, שקיפות, דיור ציבורי, רווחה, צרכנות יוקר מחיה ועוד) ולחבר בינהם ליצירת רשת.

כן, לגייס מערכי התנדבות, להקים מרכזי תמיכה הסברה תיאום פעולות והכשרה.

כן, צריך לחזק תשתית ארצית עתירת מוקדים גאוגרפיים והנהגה.

בשירשור אחר של אותו דיון, מצטרפת יעל רמון לאותו הקול:

מה שבאמת חייבים לעשות, זה ליצור פלטפורמה מאוחדת של כל התנועות הקטנות ולייצר שיטה אלטרנטיבית שתורכב מכל ההיבטים השונים האלו (שינוי מוניטרי/כלכלה אמיתית/משמר חברתי/אושר...) כל אחד מהארגונים האלו תוקף חלק מהבעיה, אבל אף אחד לא מייצר אלטרנטיבה כוללת ומקיפה. אני חושבת שיחד, הם נוגעים ברובם המכריע של הכשלים ויכולים להביא פתרון בכמה רבדים. מעניין אם יש אפשרות ליצור "איגוד מוחות וכוחות" כזה.

עודד רוזן מסביר מדוע לדעתו ההפגנה תהיה קטנה - כי אין "דובר" להפגנה והיא חוקית (מודל: חוקי+דובר=הצלחה, לאחוקי+דובר=הצלחה, חוקי+חסרדובר=כישלוןודאי, לאחוקי+חסרדובר=סבירשכישלון)

עודד רוזן (2014), "צריך לחשוב מה בעצם המטרה שנשיג". תגובית בשירשור על הקיר של חמי שטורמן, 17/1/2014. נדלה בתאריך 21/1/2014

בכל פעם שאנחנו עושים משהו צריך לחשוב מה בעצם המטרה שנשיג.

(בעצם זה צריך להיות הפוך - צריך קודם כל להבין מה המטרה, וממנה לגזור פעילות או רשימת פעילויות שצריך לעשות כדי להשיג את המטרה, אבל זה כבר למתקדמים מה שנקרא).

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד כאן, זה שיותר חשוב לי הקשר בין המעשה לבין המטרה שלו, מאשר כמה אנשים עשו אטנדינג, או כמה ריבים יש מאחורי האירוע. אם הבנתי נכון, המטרה כאן היא מצד אחד להחיות מחדש רוח מחאה ברחובות הערים, ומצד שני לפאר ולרומם (בצדק) את הארגונים שקמו בעקבות המחאה ונותנים בראש עד לימינו אנו.

הפגנות חוקיות יכולות להיות אפקטיביות אך ורק אם הן גדולות במיוחד (ואז מגיעות לתקשורת ומדברות לא רק למי שהגיע אליהן), או אם יש בהן איזה עוקץ מסוג אחר (ואז הן מגיעות לתקשורת ושוב - מדברות לא רק למי שהגיע אליהן). בכל מקרה אחד התפקידים החשובים באירועים כאלו הוא הדובר/ת - מי שעומד/ת בקשר עם אמצעי התקשורת, חופר/ת להן, מביא/ה אותן לשטח, מסביר/ה להן למה יש כאן אייטם. צר לי להגיד שלדעתי תהיה הפגנה קטנה, שלא תזכה להמון רעש תקשורתי, ולכן לא תשיג את המטרות שהזכרתי למעלה.

בהפגנות לא חוקיות, לעומת זאת, איפה שחוסמים כבישים ועושים בלאגן, יש פחות חשיבות לכמות האנשים שמגיעים, אבל גם בהן צריך איש/אשת יח"צ שיעשו עבודה - אחרת זה יכול לעבור בשקט מדי.

אני לא מאמין סתם ב'לבוא להפגנה כי יש'. אם זה מה שאעשה, אצא מהבית המון פעמים בשנה, בלי שזה יהיה אפקטיבי. תכלס, לזמן שלי יש משמעות, ואני (וכל אחד אחר) יכול להשקיע אותו בלתכנן פעילות אפקטיבית באמת, להשקיע אותו איפה שהוא באמת חשוב. יכול להיות שאבחר ללכת להפגנה כזו או אחרת - אבל רק אם אני יודע שזה באמת הדבר הכי מועיל שאני יכול לעשות כרגע.

לפעמים, יש לציין, לבוא להפגנה גם אם היא לא הכי מועילה בעולם - יכול להיות סבבה אם אני משתמש בהגעה שלי ככלי לפגוש אנשים, לפרגן למארגנים וכן הלאה.

בקיצור, לא סתם לעשות את הדבר הראשון שקופץ (יש הפגנה! בואו!!) אלא להבין למה.

ודרך אגב, אם הייתי בוחר ללכת להפגנה, הייתי מנסה לברר עם המארגנים על ההכנות התקשורתיות שהם עשו. הייתי מסייע להם להרים רעש תקשורתי, בעיקר כשצפויים יחסית מעט אנשים. הייתי במקרה הצורך מחבר להם אנשים שיודעים לעשות זאת היטב (ואולי זה בכלל כבר קורה? לא יודע). בקיצור הייתי דואג לאפקטיביות של האירוע מבחינת הציבור, כדי שהוא אכן ישיג את המטרות שצויינו.

ועם זאת, לדעתי הפגנה שכזו זה הכי חורף 2011. אני לא מחפש ציבור שיילך אחריי - אני מחפש להיות ציבור. לעשות ולא למחות. לקדם ולא לדרוש. להרים פרוייקטים שיקדמו את השקיפות השלטונית, את הדמוקרטיה, את השוויון. פרוייקטים שיתנו לאנשים תקווה וסיכוי.

גם אוסף פרוייקטים קטנים שכל אחד מאיתנו ירים בעצמו, יכול להשפיע על אנשים הרבה יותר מאשר סדרת הפגנות כזו או אחרת.

חוצמזה שעל מלא פרוייקטים קטנים יש פחות סיכוי שאל"ג או דפני ישתלטו :-)

רציתי גם להוסיף שדיברתי הרבה על החשיבות של לעורר את התקשורת - אבל לא אמרתי שחשוב הרבה יותר לבוא עם מסרים סופר-מדוייקים, ולא רבים במיוחד. ושאני מחשיב את התקשורת בעיקר כי היא הדרך המרכזית להגיע לציבור (לא, פייסבוק זו לא הדרך היחידה).

הפגנה 'על הכל' היא פשוט כבר לא משהו שעובד. הרבה יותר שווה, לדעתי, היה לתפוס חוק או תיקון

שיח זכויות

ברק כהן (2014), "רשמים מכנס ״כבוד האדם״". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/1/2014. נדלה בו ביום

חזרתי מהתכנסות בת יומיים שערך ״המכון הישראלי לדמוקרטיה״. כנס שנועד לחלץ, מתוך בירור ושיח ישיר בין המשתתפים, את תחילתה של מגילת זכויות בדבר ״כבוד האדם״. 200 משתתפים. השאיפה גם הייתה שישתקף ייצוג מכל קהילה בחברה בה אנחנו חיים.

ההסתייגויות :

לכנס הגעתי מראש בערבון מוגבל. ״המכון הישראלי לדמוקרטיה״ הוא גוף ציוני עתיר מימון, שמזריק במשך כל שנות פעילותו שיח חוקתי עתיק וחסר כל תוקף. המדינה שלהם עומדת כנקודת מוצא והאידאולוגיה הלאומית עומדת כנתון. המאמץ שלהם הוא להיות ״כמה שיותר דמוקרטיים, תחת הנחת יסוד של רעיון אנטי דמוקרטי״. בוודאי שעלי הנחות יסוד אלה לא מקובלות. הן מדללות קהילות שלמות מראש, ובעיקר את הפלסטינים על עניינם ואת החרדים הלא ציונים על עניינם. גם דמוקרטים לא ציונים מסתייגים מראש, ובצדק.

החשיבות :

1. זאת הפעם הראשונה (שאני מכיר) שגוף ציוני מכיר בכך שהמנדט לניסוח עקרונות היסוד של החיים המשותפים בארץ, נתון בידי בני האדם והקהילות החיות החברה. הפקעת המנדט מידי הפרלמנט, תוך נטילת אחריות אישית מצד אזרחיות ואזרחים היא ניסיון חלוצי. אנחנו, כקבוצת פעילים שניסחה פרוגרמה לכינון חוקה, בוודאי מניחים שחוקה בעלת תוקף, היא רק זאת שנוצרת מתוך החברה, ולא זאת שמוסד משטרי מנחית על החברה.

2. אכן, ההתקבצות לא הייתה שלמה, ועל כך קיימת הסתייגות, אבל עדיין בתור מהלך ניסיוני ראשוני, לקבץ 200 משתתפים ומשתתפות, מבלי שנראית איזו אחידות כלל, מדובר בהישג משמעותי. חרדיות, פלסטינים, נכות, מזרחים, קשישות, חילונים, צעירות ועוד. נראה בהחלט מאמץ כנה לשקף את מגוון הרצונות וצורות החיים בארץ.

3. רוב המשתתפות והמשתתפים לא היו פעילים או משפטנים, בוודאי לא ״נרקומנים״ של חוקה. למעט חריגים כמוני, רוב המשתתפים כמו נאספו מהארץ באקראי. הוכח שוב, שאין ב״בורות משפטית״, כדי למנוע את הבירור הענייני ואת הרצונות היסודיים המוכרים, בדבר חירות, שוויון, סובלנות, הדדיות ואחריות לקהילה. בירור כנה ופתוח, הוכח, מעמיד את האדם במערומיו כאדם. עם כל ״הפחד״ שמי שלא מודע או ״לא יודע״, עלול להעמיד איזה ״חוזה חברתי״ חדש מסוכן, או רדוד, או זהה למציאות הקיימת, הרי שהתוצאה הייתה חיובית. חולצה מגילת זכויות, שאפילו אינה מדוייקת או מזוקקת, בוודאי מהווה ראשיתה של מגילת זכויות לאדם החי בארץ.

4. הוכח שוב, שאין כמו מגע ישיר, בלתי אמצעי, בין בני אדם החיים וחיות בארץ, כדי לסדוק את חומות הבטון שהקים המשטר בעמל ובתחכום רב, במשך 65 שנות שלטון. ״ישנה תחושה שמקבלי ההחלטות נהנים ממציאות של הפרדה בין הקהילות״, אלה משפטים שרצו בצורה טבעית - ולא מפי.

5. ברמה האישית, גם היה לי מעניין לראות איך כמעט מכל קהילה מצאתי גם את הקשר הישיר. זה חבר של ההוא מאוהדי ביתר. אחד החרדים בכלל מתנדב ב״משמר החברתי״ ומכיר את בועז רקוץ. הבדואי מרהט שגר בלהבים, מכיר את השייח סייח ובנו עזיז מאל עראקיב והמנחים מכרים מהפייסבוק. גם מוטסים, חברי, שהוא מהפעילים המרכזיים במאבק מבקשי המקלט היה שם.

6. ואולי הדבר החשוב ביותר, הוא שמצאתי עוד שותפות פוטנציאליות להמשך פעילות בירור הערכים והעקרונות לחיים המשותפים בארץ. בירור מתוך דיאלוג פתוח, כנה ואמיץ.

7. לסיכום, חוויית בירור הערכים והעקרונות בידי התקבצות רבת משתתפים, הוכיחה שוב, כי ראוי לתת אמון ביושבי וביושבות הארץ - ככל שייתנו הם והן אמון בעצמן. אם יתפוס כל אדם את עצמו, כחוליה מכוננת בעלת חשיבות בתהליך יצירת חברה חדשה, דמוקרטית. זה בכלל לא משנה שמטרת ״המכון הישראלי לדמוקרטיה״ שונה מזאת שהעמדתי אני לעצמי. קיומו של הבירור בידי בני האדם עצמם, עשוי להניע תהליך עצמאי, שיתנער ויתפשט הרבה אל מעבר למארגני הכנס, ואולי, בע״ה, גם מעבר ל״מדינת ישראל ומוסדותיה״.

פברואר 2014

אתיקת השתתפות בהפגנה?

אמיר שיפרמן (2014), "הוראות השתתפות במחאה". פוסט על קיר האירוע "א' זה אבא - אבא עושה מהפכה - שרת המשפטים.", 13/2/2014. נדלה ב18/2/2014

הוראות השתתפות במחאה:

חברים יקרים, אנא קראו את הקווים המנחים הבאים ופעלו לפיהם בזמן המחאה, המטרה שלנו היא להשיג אפקטיביות מקסימלית מהפעולה ולכן נדרש שיתוף הפעולה שלכם.

1. להגיע בזמן שנקבע ולעזור לאחרים להגיע, כמה שיותר אנשים יגיעו ככה נקבל יותר התייחסות, מי שמגיע עם רכב ויש לו מקום לאחרים שיפרסם זאת פה. המחאה שלנו לא נוגעת רק לאבות גרושים, היא נוגעת גם לאמהות, סבים וסבתות, בני זוג ובני משפחה אחרים שנפגעו כתוצאה מהתפרקות המשפחה, תדאגו להביא גם אותם, חשוב שיראו את כולם במחאה.

2. התגודדות ושיחות על מצבכם אפשר לעשות בפייסבוק, אם בחרתם להגיע למחאה תמלאו את תפקידכם

3. גם אם אין תקשורת במקום צאו מנקודת הנחה שאתם מצולמים, מספיק טמבל אחד שיצעק איזה שטות ויהרוס לכולם, לכן חשוב שתבינו את המסרים לפני שאתם מגיעים

4. רעש חשוב מאוד אבל יכול גם להשקיט את המסרים שלנו, נא להישמע להוראות המפעילים במקום, מידי פעם תידרשו לשקט כדי שהמסרים יעברו

5. אם השרה יוצאת החוצה, לא מתנפלים !, אני חוזר ואומר, לא מתנפלים, אף אחד לא יפתור את הבעיות שלכם ברחוב, יש לתנועה דוברים מסודרים עם מסרים מסודרים, אם יהיה סדר, קולם ישמע והמסר יעבור, אם כולם יתנפלו - היא לא תשמע כלום.

6. במידה ויש תקשורת במקום ואתם מתבקשים להתראיין עדיף שתפנו אותם לדוברים, במידה ואתם בוחרים לדבר בעצמכם לא לשכוח את המסרים שלנו ולא לפול למלכודות, אם אתם לא בטוחים בעצמכם תעבירו את השרביט הלאה.

7. שמרו על הניקיון, נקו אחריכם ואל תגרמו לנזקים, תשמרו על התדמית של כולנו ואל תתנו לצד השני להסיט את הדיון למחוזות אחרים.

8. שיהיה לכולנו בהצלחה, זה הוא אירוע המהפכה של הילדים של כולנו !

מי זה העם ומה הוא דורש > דורש מעורבות בהחלטות

יעקב הכט (2011), "שותפים". בלוג "ערי חינוך", אוגוסט 2011. נדלה

• וגם חלוזין דברת על התחריר

מעבר מפירמידה לרשת - שינוי פרדיגמה - בחינוך דמוקרטי

יעקב הכט (2012), "בזמן המהפיכה". בלוג "ערי חינוך", פברואר 2012. נדלה

דמוקרטיה אקטיביסטית

http://opr8.org/node/75 על חינוך דמוקרטי

http://opr8.org/node/68 קיימות מעגלי הקהילה בזמן יצירת הסכמי קבע ויישויות משפטיות

http://opr8.org/node/48 לעזור לקבוצה נובטת

http://opr8.org/node/55 דמוקרטיה אקטיביסטית לקהילות בעלות צרכים שונים

רשימת הלאמות כושלות

https://www.facebook.com/YuvalKATEF/posts/647828165283368 הלאמות כושלות

ממטיקה - להצליח לראות את התבניות של שדה הדיכוי

דני רייזר (2013), "המחשב ואני, כלכלה, חברה וממטיקה". פוסט עם תמונה על הקיר האישי, 24/7/2013. נדלה ב21/2/2014

אני רואה עדיין, כל הזמן, את הרובד הממטי של הדברים. אני רואה את הממים הנפוצים בחברה, אלו שמקבעים את המצב, שמשאירים את מרבית האנשים במרוץ המטורף, שמונע מהם לממש את הפוטנציאל המלא שלהם בחייהם החד פעמיים, אני רואה את הממטיקה של אדוני השלטון ובעלי ההון, אני רואה כיצד הם דואגים, בין אם במודע ובין אם לא, לשמר את הממים האלה בחברה, דרך מערכות כמו החינוך והתקשורת, אני רואה כיצד הם נלחמים, באופן ממטי, בכל הממים שמתנגשים ומערערים את היסודות של הממפלקס הקפיטליסטי, המיינסטרימי השולט. אני רואה את כל הדברים האלה כל הזמן ובכל מקום, במשך הרבה שנים.

[...]

הרעיון להפוך את העיסוק בממטיקה למקצוע, קיים אצלי כבר שנים רבות. כתבתי אינספור תכניות לשיעורים וסדנאות בנושא וחשבתי גם על אפשרות של מתן ייעוץ אישי לאנשים, תוך שימוש בכלי החשיבה ובנקודת המבט של הממטיקה. במשך הרבה שנים הרגשתי שאיני בשל עדיין והתכניות האלה כולם נשארו במגירה. בינתיים התקדמתי בתחום העריכה ולמרות שידעתי שזהו אינו היעוד שלי בחיים, לא היה אכפת לי להתפרנס מזה ולעסוק ביעוד והגשמה בשעות הפנאי. למזלי, הודות לתעריף הגבוה יחסית פר שעה שהתרגלתי להרוויח בעריכה, נשארו לי מספיק שעות כאלה.

אולם, מאחר שפרנסה בתחום העריכה אני כאמור מתקשה כעת למצוא וכן, לאור העובדה שאני עוד מעט בן 40 ומרגיש כבר זמן רב בשל מספיק ומגובש מספיק והרי חיים רק פעם אחת וכרגע אין לי בעצם שום דבר להפסיד, החלטתי שבמקביל להמשך חיפוש עבודה בעריכה, אתחיל להציע גם שירותי יעוץ ממטי בינתחומי ושיעורים פרטיים להרחבת האופקים. הודעתי על כך לראשונה בסטטוס כאן אתמול ובקרוב מאד אפרט על כך עוד, בהיבטים הפרקטיים.

מצחיק שהממטיקה המיינסטרימית היא כזו, שיוצא שאם אני אלך לעבוד באיזו עבודה כללית משעממת, בשירות לקוחות של חברת תקשורת, או במכירת מנויים לאיזה עיתון, אני אחשב ל-"נורמלי", שהרי העבודה היא ערך עליון ואין עבודה שאין בה ערך וכו', מצד שני, אם אני טוען שאני מבין לעומק, מה הם הדברים שאותם אני באמת יכול, רוצה ויודע לתת לאנשים ולחברה ומאמין שהערך האמיתי שאני מספק לקהילה המורחבת שסביבי, יהיה אינסופית יותר גדול כשאעסוק בדברים אלו, מאשר נניח במכירת מנויים ל-"מעריב" מחד, או בעריכת סרטוני תדמית לבנק לאומי מאידך, אז הרבה אנשים יגידו אולי שאני "לא נורמלי". “מה זה בכלל 'יעוץ ממטי'?” הם ישאלו. “אתה לא יכול פשוט להמציא לעצמך מקצוע!” יטענו בתוקף. "אבל אין לך אפיל תואר!" יגידו חלק. אך כמובן שלהשקפתי, הממטיקה המיינסטרימית עצמה, היא לא ממש נורמלית בשום צורה ובטח שאינה הרמונית.

עתיד כלכלי - רוב המגיבים מצפים שהמדינות ישמטו את חובותיהן

http://www.themarker.com/mobile/1.2207377

שיר של זאב זינרייך מתמצת את המצב בישראל

זאב זינרייך (2014), "ללא כותרת". פוסט על הקיר האישי, 22/2/2014. נדלה בו ביום

מדינה: ישראל

סיסמא: ציונות

ניכוס: יהדות

שפה: עברית

שקר: דמוקרטיה

אמת: חונטת הון-שלטון, מאפיה, ארגון פשע, דיקטטורה, אוליגרכיה, קלפטוקרטיה, פלוטוקרטיה, אתנוקרטיה

אידיאולוגיה ומטרה: כסף, כוח, שליטה

דרך ואמצעים: לאומנות, בדלנות, הפרד ומשול, סימום, טשטוש תודעה, תעמולה, הפחדה

השראה: קפיטליזם, פאשיזם

פרקטיקה: כיבוש, נישול, קולוניאליזם, אפרטהייד, דיכוי כלכלי

כלים: צבא, משטרה, מערכת שפיטה, בנקים, הוצאה לפועל, ביטוח לאומי, משרד רווחה, שכירי חרב

תוצאה: עוני, הזנחה, ניצול, התעללות, אדנות, עבדות, כליאה, הרג, מוות

ישראל 2014

המשטר

מתוך הדף של תנועת אחדות

ממסמכים שנחשפו לאחרונה עולה שבין השנים 2005-2007, כרתו אט אט החברות אפל, גוגל, אינטל, אדובי, אינטוויט ופיקסר ברית, שבמסגרתה קיימו מאמץ מתואם לדחוק את שכר עובדיהן מטה.

תמונה שמציגה את האירונה בדמוקרטיה לא השתתפותית

חשובפשע (?), "אנרכיסטים מכריזים מהפכות, לא מלחמות"

היזהרו ממאבקים. מספר לא מבוטל של פעילים רדיקלים מעסיק עצמו בעשייה פוליטית רק משום שהידע שלו רב במלאכת ההתנגדות - ואפסי בכל שאר התחומים. הוא הופך כל סוג של תקשורת לעימות בין כוחות החושך והאור, מקשיח עמדות ומותח קווים אדומים, עד שבסופו של דבר הוא אכן ניצב, לבדו, מול העולם כולו. עבור מי שחפצים להיות מתסיסים מקצועיים זוהי באמת דרך מוצלחת להפיח חיים בקריירה שלהם, אולם אין כאן הצלחה כלשהי מלבד "התססתם" של אנשים במובן הצר והטפל ביותר של המונח. רובם פשוט יפסיקו להקדיש לך את תשומת לבם - שהרי, למי מאתנו אין כבר די והותר מתחים, עוינות ותוקפנות בחייו גם ככה?

לנצח יהיו מלחמות הממתינות למי שיילחמו בהן – נגד, נגד, נגד. לקיחת חלק במאבקים הללו מנציחה את הקוטביות שמולידה אותם. אנרכיסטים מפיגים את תוקפם של מאבקים על ידי התעלות מעל ליריבויות. זוהי מהפכה.

מוטב לא להצטרף לעימותים בתנאים שלהם, ובכך להפוך לכלי הנשלט בידי הדפוסים שמאפיינים אותם. הגדר-מחדש ושנה את תנאיי העימות – מ"דמוקרטיה נגד טרור", לדוגמה, ועד "חירות נגד כוח"! מצא דרכים לגרום להנחות-יסוד לחתור תחת אושיותיהן שלהן, לקרב בין אנשים בדרכים שנראות בלתי-אפשריות, לערער את מבנה המאבק כולו.

מרץ 2014

• דב חנין על הפנאי בישראל ביחס לשאר העולם

70 פנים לצדק - אל תהיה צודק, היי אשת שלום

ברוך אורן (2013), "מתי כדאי לוותר על הצדק כדי להיות חכם". פוסט על הקיר האישי, 6/12/2013. נדלה ב2/3/2014

החיים מזמנים לי שיעור בנושא: מתי כדאי לוותר על הצדק כדי להיות חכם. מתי כדאי לשחרר את האתיקה שלי ואת מה שהלב שלי מרגיש שהוא אמת ונכון - ולהרשות לעצמי לרחף ביצירתיות שתאפשר לי לברוא מחדש את הפרמטרים של המשוואה, להגדיר מחדש את המושגים ואת הבעיה - ולהפוך אויב לאוהב.

Ambassador Dan Shapiro We will not likely see the likes of Nelson Mandela again," the President said. "So it falls to us as best we can to forward the example that he set: to make decisions guided not by hate, but by love; to never discount the difference that one person can make; to strive for a future that is worthy of his sacrifice."

Hanny Klarenfeld תקרא בודהיזם טיבטי, אם תראה בכל אדם שאתה שונא / חושב שהוא אויב בתור אמא שלך תגלה דברים נפלאים. יתרה מכך שהאדם שאתה רואה כאויב, נכנס לחייך האמצעות התנהגות שאתה עשית/ התנהגת וזה בקארמה שלך שפגשת אותו דווקא כאויב

Lior Mencher אחד מהתהליכים המשמעותיים שעברתי בחיי היה להרפא ממחלת ה"צדקת" (לפחות חלקית). כל כך קל להיות צודק, בעיקר לאחד כמוני ש"תמיד צודק" ה"צדק" הוא האח של ה"דת" ועימו באים משפטים כמו "כשחוטבים עצים עפים שבבים" או "המטרה מקדשת את האמצעים" וכן הלאה כל המשפטים שהובילו לעוולות הגדולות ביותר בייקום. עם ההתבגרות (הרבה מזה מגיע עם ההורות) אתה פתאום מבין שאהבה, חמלה, יושר לב, סלחנות חשובים מהצדק. אתה לומד לבחון מה המחיר של לעמוד על "להיות צודק", הטיפשות ב "זעם צדקני" ומבין ש"קיבינימט הצדק", נתארגן אכשהו ובינתיים - תביא חיבוק כפי שנאמר בשיר של מאיר גולדברג: כשהבית ריק, זה לא משנה לי אם אני צודק

Shahaf Gabi Margalit ראשית, חיבוק. יוצא לי הרבה לחשוב על השאלה הזו בזמן האחרון, מתי לעבוד עם אנשים בעלי תפישת עולם שונה עד כדי מנוגדת לשלי, ומתי לוותר על התועלת בשיתוף הפעולה אתם כי ההתפשרות דורשת מאמצים גדולים מדי. עניין של עלות תועלת, כמו בכל דבר אחר. מה שעוזר לי, בשאלה הזו ובדילמות אחרות, זה לעשות מבחן גופני פשוט. לחשוב על מישהו, על משהו, על דילמה, ולראות איך הגוף מגיב. יש אנשים שרק מלחשוב עליהם עוברת לי חלחלה בגוף, ויש אנשים שרק מלחשוב עליהם נפתח לי הלב.

"איזורי המשגה שלך", מאת ד"ר וויין וו. דייר, 1976.

Maya Rimer אהוב- להיות צודק הרבה פעמים זה עניין של אגו. זה חוסר יכולת לראות גמישות וזרימה, התאמה למה שהעולם יכול להכיל. אולי הרבה מהקושי הוא בהגדרה-אולי זה לא חכם מול צודק, אלא מצתדק אל מול גמיש ופרקטי? נסה לראות איפה הערכים עליהם אתה חושש לוותר יכולים לבוא לידי ביטוי בתוך אפשרות ה״חכם״. זה מה שאני הייתי מנסה לעשות. נישוקים רטובים לרוב

ארנון שומר (2014), "הצדיק הצודק". אם נרצה - מסעו של אדם ברחבי גוש דן והתודעה האנושית בחיפוש אחר חופש אמיתי ושלום עלי אדמות (בלוג), 1/3/2014. נדלה בו ביום

אחרי ששמעתי כל מיני שמועות, על ויכוחים וריבים של חברים שמנסים להיות צודקים החלטתי להיות יותר מעורב. לנסות להביא את עשיית השלום למקום שזקוק לו, למשהו שאני מאמין בו.

מהצד זה מאוד קל לבקר. לבקר את הממשלה, לבקר את הבנק, לבקר את ההם.

אבל הנה יש כאן הזדמנות עבורי ועבור כל מי שרוצה לבוא ולהשפיע.

[..]

אבל לשם כך אנחנו לא יכולים להיות כולנו צודקים.

אנחנו חייבים להבין שמה שאנחנו בטוחים שהוא נכון,

והדבר שאנו מאמינים שהוא זה שיקדם את המערכת או את החזון, הוא לא בהכרח הדבר הנכון.

אז מה כן? איך נפעל אם לא לפי החזון? אם לא לפי האמונות שלנו?

מה שמכוון אותי לרוב הוא הפן האנושי. לראות כיצד ביחד אנחנו מצליחים לגשר על פערים.

כיצד אנחנו מעצימים אחד את השני ולא דורסים אחד את השני.

כיצד אנחנו מאפשרים לעוד אנשים להיות חלק מקבלת ההחלטות ולקיחת האחריות, ולא מנסים להזיז הצידה את ה"דברים" שמפריעים.

כי בסופו של דבר מה שאנחנו מנסים לעשות פה, בעולם הזה, זה ליצור מערכות יחסים אחרות בינינו,

מערכות יחסים אוהבות יותר, משתפות יותר, מודעות יותר. ללמוד לחיות ואהבת לרעך כמוך כבר אמרנו?

וזה לא משנה אם אנחנו עושים את זה בצורה של יזמות עסקית, אקטיביזם, חינוך, או להקת רוק מתקדם.

אם אנחנו לא נצליח לראות מעבר ליכולות האישיות שלנו, ואם לא נלמד לחזק את החוזקות במקום לדרוך על החולשות, אז כל מה שאנחנו עושים לא שווה כלום.

ואני בטוח שאני צודק בזה!!

עבודת שלום כדאי שתעשה בכל מקום

ואי אפשר לעשותה כשאנו כל הזמן צודקים +תמונה

אז איך מוותרים על להיות צודק מבלי לוותר על האמת שלנו, מבלי להתקפל ולוותר על מה שאנחנו מאמינים בו?

שאלה טובה, אני שמח ששאלתי...

אין לי באמת מושג :)

אבל הנה כמה רעיונות -

לצאת מעצמנו ליום אחד. לשחק מישהו שהוא אחר לגמרי מאיתנו (פורים בפתח, הזדמנות מצוינת).לנסות לדמיין מה האדם האחר הזה חושב, מה הוא מרגיש, איזה דברים הוא אוהב. אם הייתי בנקאי לדוגמא, מה היה מרגש אותי? מה היה מניע אותי? התנסות מעניינת.

ללמוד להקשיב. לפעמים אנחנו כל-כך צודקים כי אנחנו לא באמת מקשיבים. וכשאני אומר להקשיב אני לא מתכוון רק למה שהאחר אומר, אלא גם לאיך הוא אומר, איזה כוונה עומדת מאחורי מה שהוא אומר, ואיך אפשר לקחת את מה שהוא אומר ולהוציא מזה משהו שמחבר ומקדם אותנו ולא מפריד ומרחיק בינינו.

לקחת אחריות על עצמנו. לפעמים אנחנו מאוד צודקים כי אנחנו חושבים שאנחנו כאלה טובים. אבל אולי אנחנו מעדיפים פשוט לבקר אחרים כי אנחנו מעדיפים לא להתמודד עם מה שבאמת מאתגר - לשנות את עצמנו. כי זה הדבר היחידי שאנחנו באמת יכולים לשנות.

איך אני לוקח אחריות?

כדי לא לבזבז מים מיותרים בזמן הבצורת אני משתדל להשתין על עצים.

במקום להתלונן על כך שכספי המיסים שלנו הולכים למלחמות או לחרדים או לטייקונים,

פשוט הפסקתי לשלם מיסים.

הפסקתי לאכול בשר לפני שנתיים וחצי, ואני משתדל מאוד לאכול רק מוצרי חלב או ביצים שאני יודע מאין מגיעים.

כשאני הולך למכולת המקומית אני משתדל לקחת איתי שקיות ניילון ולא לקחת חדשות.

כשיצור אחר זקוק לחיבוק או ליטוף אני משתדל להעניק לו.

אני כותב בלוג כדי לשמור על שפיות דעתי בתוך עולם שמזמן הפך למשוגע.

זו הדרך שלי לקחת אחריות,

ויש עוד המון דרכים.

מה הדרך שלך? (רשמו לי בתגובות, כדי שיהיו דוגמאות לעוד אנשים)

ארז פילגש (2014), "צדק צדק תרדוף" פתק בפייסבוק, 11/7/2014

כמה חשוב לנו להיות צודקים? המון. כשאנחנו נכנסים לוויכוח מהר מאוד הרוחות מתלהטות, הטונים עולים והוויכוח יכול להפוך למריבה של ממש. וכמעט תמיד אנחנו משוכנעים שאנחנו צודקים ושהצד השני טועה. ואיך יכול להיות שהצד השני לא מבין עד כמה הוא טועה, ולא מקבל את מה שאנחנו אמרנו – שהרי אנחנו צודקים! אנשים מחזיקים בדעות ועקרונות שנים רבות רק כדי להישאר צודקים. כשמדובר בנושא "עקרוני" אנשים יעשו כמעט הכול כדי להוכיח את צדקתם. פגשתי אנשים שנשארים במקום עבודה, או מסיימים תואר, או תלמידים שנשארים באותה מגמה שהם שונאים – הכול כדי להישאר צודקים. שחס וחלילה לא יצטרכו להודות שאולי טעו שבחרו במגמת הלימוד הזאת, או במקצוע הזה, או בזוגיות שבה הם נמצאים. אנשים מנתקים קשרים עם בני משפחה, מוותרים על חברים קרובים כי שני הצדדים התחפרו בעמדותיהם ולא מוכנים לזוז מילימטר מצדקתם. זה כמובן קורה גם להורים מול הילדים, להורים בינם לבין עצמם ובין אחים, ואז רמת המתח במשפחה עולה, ונוצרים קצרים ומריבות אינסופיות בין אחים בגלל ש"הוא התחיל" או "הוא אשם" ועוד ועוד...

האם עצרתם פעם לחשוב למה כל כך חשוב לנו להיות צודקים? אחרי הכול, כמו שאנחנו גיבשנו דעה לגבי משהו – אנשים אחרים מגבשים דעות שונות לגבי אותו נושא. מספיק להצהיר הצהרה כלשהי מעל דפי האינטרנט כדי לראות כמה דעות שונות קיימות וכמה זוויות שונות להתבוננות על נושא מסוים וכל מביע דעה יתמוך בדעה דומה לשלו, יעלה טיעונים משכנעים מאוד, יקטול טיעונים של בעלי דעה שונה משלו. מה גורם לזה? יש האומרים כי הגורם העיקרי הוא הפחד מלטעות. שהרי אם אני אודה שהדעה השנייה היא הנכונה, ואני טעיתי – מה זה אומר עלי? איזה הוא אדם שטועה? מגיל צעיר מלמדים אותנו שלטעות זה רע, ולהיות צודק זה טוב. אנחנו אומרים בקלות ש"מטעויות לומדים" אך ברוב המקרים אנחנו נמהר להסתיר את הטעות ולהמשיך הלאה מאשר לשבת ולנסות להבין מה באמת אפשר ללמוד ממנה. ובטח שנשתדל ללמוד מטעויות של אחרים מאשר לטעות בעצמנו. כי אם נטעה אז יצחקו עלינו, או נקבל פרצוף עצוב על שיעורי הבית או ציון נמוך בבחינה. ומי רוצה לקבל ציון נמוך בבחינה בעולם תחרותי שמקדש את ההצלחה ואת הקריירה המפוארת והכסף והאוטו והבית המפואר, והטיסות לחו"ל. אז אם אין לי את כל אלה, ואני טועה – מה זה אומר עלי?

נסו לחשוב רגע עם עצמכם איזו תחושה עולה לכם כשאתם טועים. אם קשה לכם – חשבו איך הייתם מגדירים במילה אחת אדם שכל הזמן טועה. איזו תכונת אופי עיקרית מגדירה אותו. ייתכן שתגיעו למילים קשות ומעליבות. זה מה שאתם חושבים או מרגישים לגבי עצמכם כשאתם טועים. ומאחר וכל אדם יימנע ככל יכולתו מלהרגיש או לחשוב על עצמו (או שאחרים יחשבו עליו) שהוא כזה – הוא יעשה כל מאמץ להוכיח שהוא צודק. וגם אתם.

עכשיו חישבו על ילדיכם. שלומדים שלטעות זה רע וגם להם יש מילה שמגדירה מישהו שטועה. עד כמה זה מקבע את החשיבה ומונע חשיבה יצירתית, התנסות בדברים חדשים, הקשבה לדעות שונות ואת קבלת האחר. שמתם לב שככל שאנחנו מתבגרים אנחנו עושים פחות "שטויות", כמעט ולא מנסים דברים חדשים. מתי פעם אחרונה טיפסתם על עץ רק כדי לראות עד לאיזה גובה אתם יכולים להגיע? בניתם מחנה ביער, ניסיתם לשחק משחק חדש? הרכבתם פאזל? למדתם שפה חדשה? ילדים כל הזמן מנסים דברים חדשים, מתנסים, בודקים. אני מכיר ילדה שהחליטה לבדוק אם כששמים גלידה בתבנית קטנה מנייר אלומיניום שהכינה ומכניסים לתנור – הגלידה תהפוך לעוגייה. היא גילתה שעוגייה לא תצא מזה. נכון. סביר שרוב המבוגרים יכלו לומר לה את זה – אך היא חשבה על ה"ניסוי" לגמרי לבדה וגם ביצעה אותו. ההורים לא כעסו או אמרו לה שזה מיותר אלא עודדו אותה. היום היא גדלה לאשה חכמה ויצירתית שהסתובבה בחצי עולם ולא פחדה לנסות (ולהצליח) בדברים שנראים לרוב האנשים משונים.

אפשרו לילדיכם לטעות. כשהם טועים הוקירו את המאמץ והיצירתיות שלהם, עודדו אותם לחשוב בכוחות עצמם ולהקשיב לאחר. להשאיר מקום לשקול, לחשוב ולהגיע למסקנות בכוחות עצמם – גם אם הם טועים בסוף. התהליך הוא החשוב. אסיים בסיפור קטן וחביב:

בחור צעיר שאל ישיש בן מאה "מה הסוד שלך? איך הצלחת להגיע לגיל כזה?"

ענה לו האיש: "זה פשוט: אני לא מתווכח עם אף אחד, אף פעם."

הצעיר אמר: "אבל אין דבר כזה! אי אפשר לא להתווכח עם אף אחד אף פעם!"

ענה לו הישיש: "אתה צודק", הסתובב והלך.

מה נדפק בדמוקרטיה ואיך נתקן את זה?

ברוך אורן (2014), "לתקן את הדמוקרטיה". דמוקרטיה אקטיביסטית (בלוג), 3/3/2014 תמצית פרק המסקנות מתוך המאמר

What’s gone wrong with democracy - The Economist

שירותי הרווחה, ושינה

עינת פישביין (2014), "לא שיניתי את העולם". המקום הכי חם בגיהנום (עיתון רשת), 7/2/2014. נדלה ב5/3/2014

[ענת קם: (ב.א.)] "אני מבינה היום שיש גופים שלו היו מתפקדים כראוי, או פשוט מתפקדים, חצי מהבנות לא היו מגיעות לבית סוהר. למדינה יש מראית עין של מדינת רווחה, אבל היא בפשיטת רגל טוטאלית והדבר הכי בולט זה שירותי הרווחה ומערכת בריאות הנפש. בנות שלא קיבלו טיפול נכון להפרעות נפשיות והשדים הפנימיים דחפו לסמים ומשם לפשע ואת כל זה היה אפשר לפתור בטיפול נפשי סביר בשלב מוקדם יותר. הבית סוהר מלא בנות כאלה. יש בחורה שלוקחים אותה פעם בשבועיים לעשות טיפולי חשמל בבאר יעקב – אז למה היא לא מאושפזת שם?

"יש שטח מאוד אפור בין 'לא אחראית למעשיה' לבין 'אחראית למעשיה אבל מאוד-מאוד חולה'. הנתונים על מקבלות התרופות הפסיכיאטריות מחרידים, ולא מדובר בציפרלקס לאנשים שחרדים מזה שאין להם הפרעות חרדה. אלו תרופות קשות להפרעות קשות. גם היד על הדק התרופות האלה קלה באופן מצער: התלוננתי פעם על בעיות בשינה, קיוויתי לאיזה ולריאן ונתנו לי תרופה אנטי דיכאונית הארד-קור שכמובן לא לקחתי. הפרעות השינה שלי נפתרו לבד".

על שינה אצל קרן נויבך (טרם שמעתי) https://www.facebook.com/seder.yom/posts/10152293430505960?notif_t=notify_me

טיפים לסטראטאפ בתחילת דרכו

ד"ר נמרוד קוזלובסקי, שותף בחממת הסייבר של קרן JVP בבאר שבע, בראיון לאור יעקב:

אור יעקב (2014), "ד"ר נמרוד קוזלובסקי, JVP: "השוק עובר מאבטחת מידע לאבטחת סייבר; במקום גדר - מצלמה חכמה"". חדשות אנשים ומחשבים, 4/3/2014. נדלה ב6/3/2014

"סטארט-אפ חייב להיות קשוב לשוק כבר מהרגע הראשון. במקרים רבים יש צרכים שהיזמים מדמיינים שהשוק צריך או מזהים נקודה שהם חושבים שהיא בעייתית, אבל עד שלא מקשיבים ללקוח באמת, מבינים מה מטריד אותו, איך הוא רואה את האינטגרציה של המוצר והאם יש או אין לו תמריץ להטמיע אותו – הם לא באמת יודעים איך המוצר שלהם ייתפס. לכן, ההמלצה החדה ביותר שלנו לסטארט-אפים, היא לדבר עם הלקוח מתחילת הדרך ולקבל פידבק. ההקשבה הזו היא חיונית בשלב הראשון. היזמים חייבים להיות נכונים לשנות את המוצר, לשנות את הצורה שבה הם מציעים אותו ולשנות את צורת האינטגרציה שלו. הגמישות הזו שקיימת אצל סטארט-אפ בראשית הדרך, תעלם בשלב מאוחר יותר בחייו – ולכן חייבים לנצל אותה כמה שיותר מוקדם".

שרתי הסירנות מציגים קונפורמיזם ללאומנות

הגרוטסקה היא שסקוט צ'רני, הנושא בתפקיד המוזר "סגן נשיא בכיר ומנהל קבוצת המיחשוב האמין במיקרוסופט", מציג תחושה כאילו יש לקבוע "נורמות חדשות", כאשר למעשה תפקוד חברת-הענק שלו הינו לחלוטין בנורמות ישנות - נורמות של קבלת הדין הלאומי האמריקאי מחד, והגכחתו מאידך (האם אתם באמת חושבים שמיקרוסופט אינה בוחשת בקדירת החקיקה והממשל האמריקאית?) למעשה, נשמע שהשמרנות של מייקרוסופט מעידה בעיקר על נורמה אחת: שורת הרווח בדו"ח הכספי. וזו המטרה שמקדשת את שאר האמצעים.

אור יעקב (2014), "סקוט צ'רני, מבכירי מיקרוסופט: "להשאיר בכוונה 'דלתות אחוריות' בתוכנות זו התאבדות כלכלית"". חדשות אנשים ומחשבים, 4/3/2014. נדלה ב6/3/2014

הוא הסביר, כי "יש שלושה צדדים בקונפליקט הזה: הממשלה, האזרחים והתעשייה. הממשלה רוצה שהאינטרנט יהיה מאובטח, אבל בו בזמן היא רוצה להשתמש בו לאכיפת החוק ולהפוך אותו למכפיל כוח צבאי במלחמות. האזרחים רוצים פרטיות, חופש ומידע מוגן, אבל דורשים גם ביטחון, הגנה ושמירה על יכולת ההרתעה של המדינה שלהם. התעשייה היא סיפור אחר, כי מצד אחד עליה לשמור על הלקוחות שלה, ומצד שני עליה לציית לחוקים של המדינה שבה היא עושה עסקים. המצב הופך למורכב אפילו יותר, כשהממשלה היא גם לקוח: למי על הארגון להיות נאמן יותר – ללקוח א' או ללקוח ב'?".

"אנחנו במיקרוסופט מאמינים בשלטון החוק, ופועלים על פיו בכל מקרה של חוסר ודאות", סיפר צ'רני. "אם סוכנות כלשהי מבקשת מאתנו מידע, אנחנו נמצה את כל ההליכים החוקיים כדי להגן על המידע הזה, ורק אם נגיע למבוי סתום - נשחרר אותו. אנחנו מזדהים עם רשויות אכיפת החוק, למשל, שלעיתים זקוקות למידע במהירות – אבל אנחנו מאמינים שההחלטה לגבי שחרור המידע צריכה להתקבל על ידי שופט, ולא על ידנו. לכן, בדוגמה הזו, אנו תמיד נדרוש צו של בית משפט. האם השיטה הזו אידיאלית? כנראה שלא, אבל זה הכי טוב שיש לנו כרגע".

צ'רני קבע, כי "עומדת בפנינו משימה היסטורית: למצוא את האיזון בין צרכי הפרט, התעשייה והממשלה בעולם הדיגיטלי. עלינו למצוא את הדרך שתאפשר לכל הצדדים לפעול באופן המיטבי ולקבוע חוקים ונורמות שיהיו ברורים לכולנו ומוסכמים על רובנו. הדברים האלה קיימים היום בתחומים אחרים. למשל: כשממשלה יוצאת למלחמה, עליה לציית לאמנת ז'נבה. אך מה קורה כשממשלה משלחת מתקפה דיגיטלית? מי דואג לאינטרסים של אזרחי המדינה המותקפת? במלחמת העולם השניה, למשל, בתי חולים ציירו צלבים אדומים על הגגות, כדי שמטוסי קרב יידעו שלא להפציץ אותם. מדוע אין מקבילה לכך באינטרנט?".

"עד שיהיו נורמות, התעשייה תמשיך להימצא בין הפטיש לסדן", אמר צ'רני. "היא יכולה להצפין מידע, לדוגמה, ובכך להקשות על הממשלה לגשת לנתונים שעלולים להיות קריטיים, או לא להצפין את המידע – ולסכן במידה רבה את הפרטיות של הלקוחות שלה. ברור שחייבים לנהל דיון ציבורי בהשתתפות כל הצדדים, וברור שזה חייב לקרות מיד. עלינו לקבל החלטות ולקבל אותן עכשיו, כי המצב הנוכחי לא יכול להמשך לאורך זמן".

ביטקוין

הפרטת המטבע לבעלי ההון מזכירה לנו שוב, הכסף הוא עוצמה שאורזים אותה בצורה יותר ניידת; ולכן, עם הפרטת האחסון של העוצמה, מופרטת גם האחריות על אבטחת העוצמה הזו. ואלו בעיקרון חדשות טובות, כי זה אומר שהנטייה להסתמך על המדינה שתגן על בעלי ההון, הולכת ונעלמת. אז אולי הם יגנו על עצמם (ומגינים כבר היום על עצמם) יותר טוב ממה שהמדינה מספקת - אבל לפחות זה יהיה על חשבונם, ולא על חשבוננו.

אז קחו את זה בחשבון, האחריות על אבטחת על ארנק הביטקוין נמצאת בידיים שלכם. ואבטחה זה גוף ידע, כדאי שתלמדו קצת או לפחות תנסו להעזר במי שיודע.

אור יעקב (2014), "בוריס דינקביץ', 500tech: "חייבים להגביר את האבטחה על מחשבים שיש בהם מפתחות ביטקוין"". חדשות אנשים ומחשבים, 4/3/2014. נדלה ב6/3/2014

"חייבים להגביר את האבטחה על מחשבים שיש בהם מפתחות ביטקוין". כך אמר בוריס דינקביץ', מנכ"ל 500tech שסייעה, בין היתר, להקמת תשתית בורסת הביטקוין הישראלית ביטס אוף גולד.

דינקביץ' דיבר בכנס הראשון בארץ המתקיים בנושא הביטקוין. הכנס נערך בשבוע שעבר במלון שרתון בתל אביב, בהפקת אנשים ומחשבים, בשיתוף איגוד הביטקוין הישראלי ובהשתתפות מאות מומחים ומתעניינים בתחום. מנחה הכנס היה פלי הנמר, יזם ומנהיג אנשים ומחשבים.

"זה נשמע אולי טריוויאלי אבל טעויות שטותיות, כגון השארת המפתח במחיצה לא מאובטחת, שמירתו ב-Gmail, על טלפון נייד או אפילו נתינת גישה לאחרים מסיבות נאיביות, יכולות לגרום לנזק כספי עצום ואף להתמוטטות חברות שמשתמשות במטבע או בורסות ביטקוין, כפי שראינו במקרה של Mt. Gox".

גם לפני הביטקוין אתרים נפרצו, אבל עד עכשיו הגניבות היו של מספרי כרטיס אשראי. למרות הכותרות, העובדה הזו לא הטרידה אף אחד כי הכסף היה מוגן. בבנקים ואפילו בחברות האשראי ניתן היה לבטל עסקאות".

דינקביץ' הוסיף כי "אתרים שעובדים עם ביטקוין צריכים להית זהירים הרבה יותר, משום שאם פורץ השיג את מפתח הפרטי שלהם, הלך הכסף. כמו בכל אבטחה, יש לזכור היכן המפתח מאוחסן. כמו כן, צריך לזדעת אם הוא מאוחסן אצל ספק אינטרנט, מי מהעובדים מוסמך לטפל בשרת, וכל דבר אחר הקשור".

בהמשך הביא דינקביץ' דוגמאות לגנבות כאלה: "ביטקויניקה פשטה את הרגל לאחר שעובד של ספק האיחסון שלה פרץ וגנב 43 אלף מטבעות, שהם 25 מיליון דולר בשווי נכון להיום היום. שנה לאחר מכן נגנבו מאותה חברה עוד 18 אלף מטבעות בשל פריצה לכתובות אימייל שדרכם ניתן היה לשחזר סיסמאות ביטקוין. החברה כבר לא קיימת היום".

דינקביץ' סיכם את דבריו: "גם Mt. Gox שפשטה השבוע את הרגל סבלה מגניבה כאשר החליפה ידיים, והשאירה למוכר סיסמת ADMIN כדי שיבדוק האם החברה עומדת בדיבורה לשתף אותו בהכנסות עתידיות".

מרחב בטוח

אורנה מור עמוס (2014), "המרחב הבטוח והפמיניסטי לנשים שיצרנו בקואליציה הארצית להעסקה ישירה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 9/3/2014. נדלה בו ביום

1. העדר היררכיה : ככל שמרחב הפעולה פחות היררכי הוא מאפשר לנשים לפעול בו באופן יותר חופשי. הן לא צריכות להיאבק על מקומן, להיבחר או לבחור כל העת ויכולות לפעול בתנועה חופשית. זה כולל גם מבנה פתוח בו למעשה כל אחת יכולה להיות חברה, בכל זמן ובכל פורום, כולל בוועדת ההיגוי. העבודה בצוותים גם היא מעודדת התחלקות עשייה ואחריות.

2. מקום בו נותנות ומתחלקות בקרדיט, במנהיגות, מאפשרות לכולן להיות בפרונט איפה, מתי וכמה שהן יבחרו. לא עוקפים/ות אותן, או מנכסים/ות את פעולתן ועשייתן.

3. מרחב ליוזמה חופשית: לייצר מרחב בו נשים יכולות ליזום פעולות ורעיונות, להוביל אותם ולקבל שתוף פעולה ותמיכה מחבריי/ות הקואליציה.

4. שיח גלוי ופתוח בו כל הצעה או רעיון עולים לדיון של כולם/ן. משמעו שבמצב של אי הסכמה אין ניסיונות השתקה של מישהו/י אחד/ת כלפי האחרת. כל רעיון או דעה יכולים להגיע ולהיות על סדר היום , ביוזמת כל אחת, ולקבל את תשומת הלב הנדרשת עד החלטת הנוכחים/יות כולם/ן בעניין.

5. מקום בו אין לאף אחת/ד פריבילגיות מיוחדות בגלל שהיא היתה כאן קודם או מכל סיבה אחרת.

6. מקום בו נשים אינן אובייקט לכיבוש מיני.

אפריל 2014

מיסוי בפריפריה - איך לעשות את זה נכון

גדעון קיפניס (2013), "הנחות במס לפריפריה - האם זה טוב ?". פתק בפייסבוק, 7/4/2013. נדלה ב10/4/2014

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים על חשיבה להוריד את ההנחות האישיות במס לתושבי הפריפריה. נשאלות מס שאלות בנושא: 1. האם ההנחות במס מוצדקות ? 2. למי ההנחות האלה תורמות ? 3. האם הנחות במס באמת מושכות תושבים לאזור ? 4. האם הגיע הזמן לחשוב על פתרונות אחרים ולא מקובעים כבעבר ?

התשובות לשאלות האלה מורכבות ואנסה לענות עליהן בשורות הקרובות.

1. אם בודקים את עלויות המחיה בפריפריה ניתן לחשוב שהדיור זול ולכן העלויות נמוכות. אך לא כך הדבר ! אם עורכים השוואה בין המחירים של מוצרי המכולת באצבע הגליל לבין המחיר של אותם מוצרים במרכז הארץ מתגלה תמונה מדאיגה של עלויות הגבוהות בכ 15% !

אנשים חושבים שזה בגלל עלויות שינוע, אך לא זאת הסיבה האמיתית, המציאות היא שונה ומתבססת על עקרונות כלכליים ברורים, מדובר פה בפרוש בחוסר תחרות ובחזירות של הרשתות הגדולות אשר אנחנו בשבילם קהל שבוי.

עלויות נוספות אשר תושבי הפריפריה "נושאים בנטל" הן עלויות התחבורה. עלויות אלה מורכבות משני אלמנטים.. הראשון המרחק הגדול בין ישוב לישוב ולמרכזי השרותים. לאור התייקרות הדלקים באופן דרמטי בשנים האחרונות, עלות החזקת רכב בפריפריה יקר באופן משמעותי באשר באזור המרכז. והאלמנט השני, הוא חוסר משווע בתחבורה ציבורית, הן בתוך האזור והן מהאזור למרכז הארץ !

בנוסף לכל אלה, ישנן הוצאות בריאות גבוהות יותר לתושבי הפריפריה, בניגוד למצב במרכז הארץ, ששם יש ריבוי מרפאות וריבוי שרותים ממשלתיים איכותיים לתושבים, תושבי הגליל צריכים להוציא כסף נוסף על שירותי בריאות פרטיים ואף לממן את השינוע לאותם רופאים אשר לרוב אינם מצויים באזורנו.

נוסיף על נושא עלויות המחיה הגבוהות את השכר הנמוך ונקבל את התשובה מדוע ההנחה במס חיונית על מנת שתושבי הפריפריה יוכלו לשרוד.

2. האם הנחות אלו אכן ממלאות את תפקידם ? כפי שכתבתי קודם המשכורות בגליל נמוכות משמעותית מאשר באזור המרכז ולכן מעטים התושבים שמגיעים בכלל למדרגות המס אשר מזכות בהנחה ! לדוגמה, אדם אשר מרוויח שכר הנמוך מ 11,000 ש"ח אין עבורו משמעות אם הוא גר בישוב אשר יש 13% הנחה במס, לבין מגורים בקריית שמונה, שבה ההנחה היא 24%. כמה אנשים באמת גרים בקריית שמונה שמשכורתם הרבה מעל 11,000 ש"ח בחודש ? אני בטוח שעשרות בודדות. ולכן אין באמת משמעות להנחה זו !

מצד אחד אלו שזוכים בהנחה הם בודדים ומצד שני גם למדינה העלויות של ההנחה הזאת הן שוליות ולכן חוץ מפרופוגנדה אין להנחה זו שום משמעות. יתר על כן, כפי שאני מיד אסביר, להנחה זו יש השפעה שלילית בתפיסת של קריית שמונה כישוב נכשל. תפיסה אשר מבריחה את התושבים הרבה יותר מאשר מביאה תושבים להתגורר בעיר !

3. לבחירת מקום מגורים ניתן להתייחס בהתאם לניתוח שיווקי כ"מוצר" במעורבות גבוהה. למוצר במעורבות גבוהה אין כמעט השפעה למחיר. אדם משתמש במערכת החלטות מורכבת והפרש של כמה אלפים בודדים, ויש לזכור שמדובר באלו שמרוויחים הרבה, אין השפעה בכלל על ההחלטה. גם במכללת תל חי, בזמנו, שהייתי מנהל השיווק, התלבטנו האם להשתמש במלגות כמקדם מכירות. מאחר ולימודים זה גם מוצר במעורבות גבוהה תוצאות מחקר שערכתי בקר בעל ל 1000 סטודנטים שקיבלו מלגה לא הפתיע אותי כלל. התברר, שלמלגה אין שום השפעה על החלטתם ללמוד בתל חי ואף היה חשש שעצם מתן המלגות באופן גורף משדר מצוקה ופוגע בערך הנתפס של המכללה ! לגבי ההנחה ממס, ניתן לראות שאם הנחה זו היית בעלת משמעות היו נוהרים אלפי תושבים חדשים לאזור מדי שנה, וזה לא התרחש. פעולה הפוכה התרחשה, מאות עזבו את קריית שמונה, למרות ההנחה המופלגת, להרחבות בקיבוצים ולכן מי שטוען שביטול או צמצום ההנחה לקריית שמונה יבריח את האוכלוסייה "החזקה", כנראה טועה בניתוח השוק.

4. אני חושב שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על פתרונות יצירתיים שבאמת יתרמו לאזור ולא ישאירו את המצב כפי שהוא.

אני בטוח שכולם יסכימו איתי שהבעיה המרכזית היא תעסוקה, ולכן יש לפעול ולחשוב כיצד מקדמים את הנושא הזה. מה באמת יביא מפעלים לאזור. האם הנחות בארנונה למעלים, שבסופו של דבר יוצאות מהכיס של תושבי האזור, במיוחד במועצה האזורית, הן הפתרון? , לדעתי ממש לא, וזה אף מחריף את הבעיה וחוסר ההוגנות כלפי אלו שאין ידם משגת לשלם מיסים מוניציפאלים חריגים של מאות שקלים בחודש. כמו כן, ראינו שההנחות במס עוזרות בעיקר לאוכלוסייה שמרוויחה הרבה ודווקא לאלו שאין להם היא לא עוזרת והם עדיין נאלצים להתמודד עם יוקר המחיה !

לעניות דעתי הפתרונות שאני מציע להלן ישפרו משמעותית את המצב באזור: 1. הורדת מס חברות לחברות אשר ההנהלה שלהם (יש לדון בעניין לגבי חברות ענק) וגם קווי היצור באזור - ימשוך חברות ומפעלים לפתוח את המרכזים שלהם פה 2. ביטול המע"מ בכל אצבע הגליל - יאזן את עלויות המחיה ויעזור לשכבות המוחלשות ולא רק לבעלי ההכנסות הגבוהות. 3. שיפור אמצעי התחבורה באזור ומחוצה לו. 4. הכרה במרכיב הנסיעות באופן מלא לחברות אשר ממוקמות בגליל והפחתת המיסוי על "רכב עבודה" לשכירים אשר מתגוררים בגליל.

לדעתי על פרנסי האזור להתמקד בהצעות הנ"ל ולא להמשיך באותה דרך שהלכו עד היום תוך התחננות להנחות מס בטיעונים של מסכנות....אנחנו לא מסכנים, אנחנו תושבי המדינה ולמדינה יש אינטרס לפתח את האזור וזכותינו לדרוש רמת חיים כמו בכל הארץ !

מאי 2014: איך לגדל בעצמך מזון

כמה אדמה לאוכל לשנה שלמה?

200מר אדמה מספיקים ל12 איש לשנה ל3 ארוחות ביום

רבעון שלישי 2014 - יוני עד ספטמבר

כלכלה ירוקה זה בעצם הכשרת הקפיטליזם, זה אנטי מטריאכלי וזה אלים

Jeff Conant (2012), "The Dark Side of the “Green Economy”". 23/8/2012

Just a few years ago, the term “green economy” referred to economies that are locally based, climate friendly, and low-impact. But since the global economic meltdown began in 2007, the green economy has come to mean something more akin to the wholesale privatization of nature. This green economy is about putting a price on natural cycles through a controversial set of policies called “Payments for Ecosystem Services”—an approach to greening capitalism that some liken to a tiger claiming to turn vegetarian.

63 Cover Click here for more articles from It's Your Body, the Fall 2012 issue of YES! Magazine.

Rather than reducing pollution and consumption, protecting the territorial rights of land-based peoples, and promoting local initiatives that steward resources for future generations, the approach is doing the opposite: promoting monoculture tree plantations, trade in pollution credits, and the establishment of speculative markets in biodiversity and forests, all of which threaten to displace land-based communities.

A report by Ecosystem Marketplace, the leading purveyor of “Payments for Ecosystem Services,” lays out the green economy argument: “Ecosystems provide trillions of dollars in clean water, flood protection, fertile lands, clean air, pollination, disease control. ... So how do we secure this enormously valuable infrastructure and its services? The same way we would electricity, potable water, or natural gas. We pay for it.”

The United Nations Environment Program (UNEP), among the chief proponents of the green economy, says this approach will result in “improved well-being and social equity while significantly reducing environmental risks and ecological scarcities.” The World Bank, also promoting the green economy, says, “Natural capital accounting would add to our national GDPs the wealth stored in our natural resources: minerals before they are mined, forests before they are felled, water while it is still in the rivers.”

But, for social movements, land-based communities, and indigenous peoples, the question is, who really pays? For what are they paying? And, most poignantly, since when has nature, the source of all life, been reduced to a service-provider?

One concern is that this new green economy is a form of “disaster capitalism”—a global effort to put the “services” of nature into the same hands that caused the global financial meltdown. And that seems like a very, very bad idea.

Increasingly, the evidence on the ground bears this out.

The reforestation plan in Mozambique has peasant farmers planting industrial monocultures of African palm for biofuel production, not native forest. The Kenyan farmers of the Green Belt Movement, while initially receptive to a World Bank-backed scheme that would pay them to protect agricultural soils, became discouraged when they realized the payments would add up to less than 15 cents per acre per year, and that they would have to wait many years for payment. In Brazil, the “green basket” of food staples adds up to 100 Reales per family per month—but cooking gas alone can cost 50 Reales a month, leaving families without access to the forest hungry and dependent on paltry state support.

And in Chiapas, where families in the Lacandon community are paid to protect the forest against their neighbors, the struggling campesinos from the Tzeltal, Tzotzil, Chol, and Mam ethnic groups are forced off the land and into prefab peri-urban settlements, where their customs and traditional livelihoods will be forever lost.

Kari-Oca photo by Ben Powless Signing of the Kari-Oca II Declaration at the indigenous gathering held prior to the Rio summit. The Declaration states the indigenous delegation rejects the green economy as a continuation of colonialism.

Photo by Ben Powless.

Carbon Dumps? All of these initiatives are based on carbon offsetting—essentially, permission slips purchased by corporations and governments to allow them to continue dumping CO2 into the atmosphere in exchange for the ecosystem service provided by forests and agricultural soils in the Global South, which act as carbon sinks.

But, as Nigerian activist Godwin Ojo says, “Forests are not carbon sinks, they are food baskets.” Ojo tells of a rubber plantation near his home that has deprived hundreds of farmers of their livelihood under the auspices of the United Nations Collaborative Initiative on Reducing Emissions from Deforestation and Forest Degradation, a pillar program of the green economy.

“We find that most policies affecting indigenous peoples are designed without our participation,” Ojo says. “If this trend continues, it will lead to a vicious cycle of poverty and violence.”

If this is how the new green economy is playing out on the ground, it is no wonder that it has sparked resistance.

Social movements in the Global South do not mince words: The invitation for the People’s Summit in Rio declared, “Nothing in the ‘green economy’ questions the current economy based in extraction and fossil fuels, nor the patterns of consumption and industrial production, but extends this economy into new areas, feeding the myth that economic growth can be infinite.”

At the People’s Summit, spokespeople allied with smallholder farmers, women’s organizations, human rights groups, and others debated Achim Steiner, director of the UNEP.

Larissa Packer, a Brazilian lawyer with Terra de Direitos, an organization that works to secure land rights for landless communities, was among those who participated.

“Payment for environmental services,” Packer said, “posits that the actions of nature—the water cycle, the carbon cycle, the pollination of flowers by bees—are commodities, subject to the law of the market. In essence, such an approach implies the natural enclosure of these ‘services,’ and, when encoded in legal norms and property rights, the actual enclosure of the natural areas—forests, watersheds, wetlands. ... Such an approach is akin to the continued enslavement of nature.”

She then offered a clear summary of the economics at work: “In the current market,” she said, “prices are based on supply and demand, that is, on scarcity. As petroleum becomes scarce, its value goes up. The green economy will follow the same logic. ... If we put a price on forests, on biodiversity, on other common goods, those prices will be driven up by scarcity, So, for investors in these things, the greater the scarcity of ecosystem services, the greater their value. Where do we think this will lead?”

Steiner responded by saying that, while we may be frustrated with the state of the world, “whether we like it or not, economic thinking is dominating all our nations,” and we need to come to terms with this.

“When you say we give a price to nature and automatically it becomes a tradable commodity, I would ask, is it not useful to capture the value of an ecosystem also in economic terms? If countries began to understand how dramatic the value of our ecosystems and resources is to the future of our development prospects, then maybe we would enact laws to protect nature, we would increase protected areas, we would have far more indigenous peoples manage land and reserves, and we would pass far harsher laws to prevent the private sector from engaging in destructive practices.”

Steiner’s plea, however, left the social movements cold. Speaker upon speaker rose to denounce the green economy as the commodification of life, the final enclosure of the commons, and the largest land grab ever dreamed up by the corporate sector.

Tom Goldtooth, director of the Indigenous Environmental Network, boils it down to “the difference between money-centered Western views and the life-centered indigenous worldview based on the sacred female creation principles of Mother Earth.”

אין לי כח לסדר יוני 2014

https://www.facebook.com/media/set/?set=a.579702002149796.1073741837.247368258716507&type=1

https://www.facebook.com/ilyan.marshak/posts/10203913267175110 איליאן מרשק טוען שהחטיפה ביוני 2-14 בגלל ספין ממשרד ראש הממשלה

רון גרוס - הביטקוין מגיע ל-50% האש https://www.facebook.com/groups/btcil/permalink/661538160592582/

תגובה קהילתית ל50% - http://www.coindesk.com/bitfury-pulls-power-ghash-community-uproar/

המניפסט של מרשק - דברו איתי במעשים, ואם אתם מציקים לקהלים מוחלשים - צפו פגיעה https://www.facebook.com/ilyan.marshak/posts/10203911442329490

קהילה להט"בית אתיופית! https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10152114302071128&set=a.10150631384321128.384736.622516127&type=1

אסף אבן חן מציע לממשלה לעשות עסקה זריזה לשיחרור 3 החטופים. https://www.facebook.com/assaf.evenchen/posts/623526047746733

ליאור מנצר על כמה המצעד פחות רלוונטי היום http://2nd-ops.com/lior/?p=5711 ותגובת ברוך אורן ליאור, לפי הביצוע שדנה נתנה היום ל"ילדים זו שמחה", היא ממש מנסה לעשות את הבלתי אפשרי – לקחת את הסאטירה שבשיר המקורי ולהפוך את השיר לאחד האסקיפיסטיים – "תעשו ילדים כמה שתרצו שיהיה לכם כיף וזה, לי ממש לא איכפת" ובתדר הזה בדיוק גם כל המצעד התקיים, וזה מתחבר גם עם הניתוק שאתה מדבר עליו בין האג'נדה של המצעד השנה, שהוכתבה בעיקר ע"י האליטה הWASPית שלנו בקהילה שעוסקת בעסקאות בסכומים כאלו. בקיצור, אפס מודעות פוליטית ולכן גם אפס משמעות פוליטית למצעד. אולי בעצם המשמעות הפוליטית היא בדיוק מה שאתה ואני כואבים לראות: ההתרפסות של הקהילה בפני עגל הזהב ושר הממון. כלומר, המקום בו הקהילה אומרת – עזבו אותנו מכוח פוליטי, בואו נרקוד כולנו ביחד. שזה מאוד מגניב מבחינת המסיבה אבל גרוע מאוד מבחינת היכולת המעשית שלנו כקהילה ליצור שינוי חברתי.

השנה ממש לא רציתי ללכת למצעד, והלכתי רק בגלל שבנצ' ביקש שאבוא. בדיוק מהסיבות שמנית. אבל בתום המצעד, חזרתי עם תחושה חזקה של החמצה. אם רק היינו, כקהילה, לוקחים את המצעד הזה חזרה לקרבנו. מחזירים אליו את התוכן המקומי ומעיפים ממנו את האינטרסים של ההון (פונדקאות+תיירות) – אז אולי היה אפשר לנהל שיח רציני על האג'נדה שלנו בקהילה על מניפת גווניה, ואולי היינו נהנים מתחושת השליחות שגרמה לך ולי ולעוד עשרות אלפי אנשים להשתתף באירועים הללו. ותכל'ס – יש לי גם את התחושה ששינוי פוליטי כזה היה גורם למצעד להסתיים ביתרת רווח. כי מה שעושים מהלב בדרך כלל פותח את הלבבות גם של התורמים בקהילה.

שולח חיבוק וגעגוע, נשיקות, ברוך

מנצר על יציאה מהארון של שמולי: לתת את כל הנימוקים מדוע צריך לפרסם את שמו, אבל אז להמנע מלפרסם את שמו, זה בדיוק הומופוביה. (לא הבנתי מהפוסט הזה האם בסוף העורכת מנעה את הפרסום של השם של שמולי או הכתב) http://2nd-ops.com/lior/?p=5683 אפריל 2014

חיקוק ככלי לשינוי כלכלי: דוגמאות לכשלון ממשלתי

חוק הספרים לא הצליח לשפר את הביקוש לספרים, ולא הצליח להשפיע על חלוקת הכספים בין הפועלים (הסופרים) לבעלי ההון בענף הספרות. עם זאת, הוא מנע את הורדת מחירי הספרים וכך ייבש את כל משק הספרות. מה שמוכיח שבעלי ההון יעדיפו לייבש את העסק ולהישאר עם הכסף שיש להם, מאשר לחלק יותר פירורים למעמדות תחתיהם.

מירב ארלוזורוב (2014), "ניצחון הבורות". דמרקר 23/6/2014

המחשבה המוזרה שייקור הספרים ישפר את רווחי הסופרים מאחר שהרווח לכל ספר יגדל, ולכן יהיה יותר מה לשלם לסופרים, התעלמה מחוקי ההיצע והביקוש הבסיסיים ביותר. כשהמחיר עולה, הביקוש יורד - והסיכוי שסופרים והוצאות ספרים יצליחו להרוויח יותר במצב של ירידה בביקוש היה ונשאר קלוש.

שרת התרבות הנכבדה בחרה להתעלם מהאזהרות הכלכליות. 11 חודשים מאוחר יותר, כשרשת הספרים הגדולה במדינה, סטימצקי, נמצאת במשבר, וגם שבוע הספר מצטייר כחלש במיוחד, אין כמעט גורם בענף הספרים שאינו מבכה את החוק האומלל. הצניחה במכירות היתה דרמטית כל כך - הציבור הרחב הזדעזע מהזינוק החד במחירי הספרים ופשוט חדל לקנות - שהענף חווה את אחד המשברים הגדולים בתולדותיו. הסופרים, שקודם קיבלו תמורה נמוכה על הרבה ספרים (והלינו על כך), נמצאים כיום במצב קשה עוד יותר וכמעט אינם מקבלים תמורה בכלל - הצניחה במכירות הספרים הביאה לכך שההוצאות לאור מצמצמות מאוד את הוצאתם של ספרים חדשים.

המצב דומה גם בשוק הנדל"ן. שם הצעת החוק לפטור ממע"מ לדירה ראשונה עושה בדיוק את ההפך ממה שהיא מצהירה - היא מחזקת את החזקים במקום לתמוך בשכבות הביניים. ראו אצל מירב ארלוזורוב, (שם):

חוק מע"מ 0% עושה בדיוק את ההפך ממה שצריך היה לעשות: הוא מלבה את הביקוש לדירות לרכישה, בשוק שכל הבעיה בו נוצרה מלכתחילה בגלל עודפי ביקוש גדולים.

את ההוכחה לכך ניתן למצוא בניתוח חריף של הכלכלן הראשי לשעבר של משרד האוצר, מיכאל שראל - שהתפטר ממשרד האוצר בשל תוכנית הפטור ממע"מ על דירות - שבו הוא מנתח את התפתחות מחירי הדירות בעשור האחרון. באופן מובהק, מחירי הדירות ממשיכים לעלות, אף שיש גידול ניכר בהיצע הדירות בשנתיים האחרונות. באופן מובהק, מחירי הדירות עולים בשיעורים חדים בהרבה משכר הדירה - היחס בין מחיר הדירה לשכר הדירה הגיע השנה לשיא של כל הזמנים.

הממצא האחרון הוא חשוב במיוחד, משום שאם הבעיה היתה מחסור בהיצע דירות, וזוגות רבים היו נשארים ללא קורת גג, היינו אמורים לקבל זינוק דומה בשכר הדירה ובמחירי הדירות לקנייה. בפועל, שכר הדירה עלה, אבל הרבה פחות מכפי שעלו מחירי הדירות - ממצא שמלמד על כך שאין בעיה חריפה של קורת גג. יש בעיה של קורת גג קנויה בלבד.

תמונה

לשראל יש כמה הסברים לנהירה הגדולה לקניית דירות, כולל על חשבון מגורים בדירה לשכירות במחיר נמוך בהרבה. ההסבר העיקרי, לצד הריבית הנמוכה, הוא המיסוי הנמוך. מאז 2003 - השנה שבה מחירי הדירות לקנייה ומחירי הדירות בשכירות החלו להתפצל - מוטל מס על רווחים בשוק ההון, בשעה שההשקעה ההונית ברכישת דירת מגורים נותרה פטורה ממס (רק השנה הוטל מס רווח הון על מי שרוכשים דירה שנייה, אבל רכישת דירה ראשונה נותרה פטורה ממס).

להערכתו של שראל, הפטור הזה הוא אחד הפטורים ממס הגדולים והמזיקים לכלכלה הישראלית - הוא גורם לכך שהציבור יעדיף השקעה בדירות על פני השקעה במניות, הוא מגדיל את האי־שוויון כי הוא מסייע בעיקר לשכבות החזקות (המבוססים רוכשים יותר דירות, ודירות יקרות יותר), והוא גם פוגע בשוק ההון וכתוצאה מכך בצמיחת המשק.

תמונה

תמונה

אם כך כדאי לסמן שהטיפול הנכון יותר בשוק הדיור הוא מאבק ברוכשי דירות ביניים (דירות בנות 1-3 חדרים באיזורי ביקוש) להשקעה, כלומר, דירה שניה ומעלה. והמאבק הזה בהחלט על סדר היום של שר האוצר - לראייה מס רווחי הון על רוכשי דירה שניה, שהוטל השנה.

אפשר לטעון שהפטור על מע"מ הינו פרוגרסיבי: לעשירונים 1-3 אשר ייתכן כי חלק משמעותי מתוכם אינו משרת בצבא או בשירות לאומי, הפטור הוא לדירות עוני (עד 600 אלף שקל); לעשירונים 4-8, אשר ניתן להניח כי רובם משרת בצבא או בשירות לאומי, הפטור הוא עד 1.6 מיליון שקלים. ולעשירונים 9-10 אשר מחיר הדירה הממוצע שלהם הוא מעל 2 מיליון שקלים, הפטור איננו תקף.

אביטל להב והילה ציאון (2014), "הטבת מע"מ 0%: כך נראה החוק המלא". ynet, 14/5/2014

על פי הנוסח, ההטבה תחול רק על דירות בבנייה רוויה - כלומר, דירות שהן חלק מבניין בגובה של לפחות שתי קומות, שבו נבנו יותר מ-6 דירות לדונם. על גודל הדירות להיות בין 60-140 מטר רבוע. כמו כן, שר האוצר ושר השיכון יקבעו סטנדרט בנייה מחייב לדירות שיכללו בהטבה.

[..]

הקריטריונים לקבלת ההטבה הם שמחיר הדירה כולל מע"מ לא יהיה גבוה מהמחיר שקבע השמאי הממשלתי לאותו אזור, ובכל מקרה לא יותר מ-1.6 מיליון שקלים. אזרחים שלא שירתו שירות צבאי או לאומי יוכלו ליהנות מההטבה רק אם ירכשו דירה שמחירה אינו גבוה מ-600 אלף שקל.

הזכאים להטבה הם זוגות נשואים או חד מיניים או ידועים בציבור עם ילד אחד לפחות, רווקים מעל גיל 35 או זוגות ללא ילדים שאחד מבני הזוג מעל גיל 35. שני בני הזוג יצטרכו להוכיח כי אין דירה אחרת בבעלותם ולא הייתה דירה אחרת בבעלותם מאז 1995. כדי למנוע ניצול לרעה של ההטבה, נקבע כי משרד השיכון יבדוק כי אין יחסי קרבה משפחתית או יחסי עבודה בין הגורם המוכר לגורם הרוכש.

לפיכך ייתכן שהפטור יוביל יותר רוכשים מעשירונים 9-10 לרכוש כדירה ראשונה דירת "ביניים" של פחות מ-1.6 מיליון ש"ח כדי להנות מהטבת המס, אפילו אם מדובר בדירה להשקעה, ואז להציע אותה למכירה חוזרת בשוק כאשר מחירה עולה או להעמידה להשכרה ולנצל את דמי השכירות למגוריהם.

התוצאה אז תהיה - תחרות גדולה יותר על דירות מהסוג הזה, וכך העלאת מחירי דירות ה"ביניים".

האם החוק יצליח לעשות מה שבאמת רצה המחוקק לעשות? הגדלת היצע הדירות הקטנות לזוגות צעירים עם ילד אחד? כלומר, היצע הדירות ה"זולות"? ובכן, דירות אלו אינן משתלמות לקבלנים ויזמים, שבאותו הזמן שבו הם בונים דירת 2 חדרים יכולים לבנות גם דירת 4 חדרים ולהרוויח עליה יותר. גם החוק החדש, אין בו את הכח לשכנע יזמים וקבלנים לשנות את ההעדפה שלהם בתחום נפח הדירה. לכן, משתמע שהחוק החדש ישפיע הפוך מרצון מתכנניו.

בתחום אחר - "הזכויות הרפואיות" - המדינה מקשה על זכאי ביטוח לאומי להשיג את המגיע להם, כלומר, פיצויי המחלה שלהם, עד כדי כך שאלו נזקקים לחברות תיווך שיטפלו בהם מול הרשויות. ועכשיו, ח"כ מיקי רוזנטל כועס שהעלויות של אותם מתווכים מגיעות עד כדי 30% מהפיצוי המגיע לחולים. אך מה תהיה מדיניות ציבורית מתקנת? האם רוזנטל ידרוש להקל על התנאים שמציב הביטוח הלאומי? האם יבקש שעובדי הביטוח הלאומי יסייעו למגישי בקשות? לא. הוא מבקש למסמר את גובה העמלות שגופי תיווך יכולים לגבות. התוצאה - שוב פגיעה בשכבות שאינן מסוגלות לממן את הטיפול מול המדינה:

צבי זרחיה (2014), 'רוזנטל נגד לבנת פורן: "אינטרסנטים גוזרים מהקצבאות קופון של 30%"'. דמרקר 22/6/2014

לח"כים הועברה חוות דעת של פרופ יוסי שפיגל מאוניברסיטת תל אביב שנשכר על ידי פורן [לבנת פורן, בעלת חברה לתיווך מול ביטוח לאומי ב.א.] לפיה "באופן ברור כי אם ייקבע מחיר מירבי, הראשונים להיפגע יהיו דווקא אלו שהצעת החוק מבקשת להגן עליהם: מבוגרים ובעלי הכנסות נמוכות לא יוכלו עוד לקבל את השירות שכן התשלום שמותר יהיה להם לשלם יהיה נמוך במידה שלא תצדיק את הטיפול המקצועי המתאים. כך קרה גם במקרים דומים בעולם בהם ניסו להתערב ללא הצדקה".

שפיגל ציין כי "מצב זה אינו סביר. הוא פוגע הן באוכלוסיה המעדיפה להיעזר במסייע בעת הפניה למוסד לביטוח לאומי והחוק ימנע סיוע כזה ממנה; [...]". בשורה התחתונה, הצעת חוק זו אשר באה להגן על האוכלוסיות החלשות אשר דווקא תפגע בהן מאוד ללא שום הצדקה וזאת כאמור תוך פגיעה בחופש העיסוק".

תכנון פנסיה: כשל שוק שהמדינה אינה מסוגלת לו

[-- (2014), "כיצד השוואת מחירים היום תציל לכם את המחר?" מאמר מערכת, וואללה 30/3/2014]

בעוד הצרכן הישראלי לא ינוח עד שימצא את המחיר הטוב ביותר עבור המסך השטוח שהוא מעוניין לרכוש לסלון שלו, לרוב הוא אינו מביע עניין מספיק בנוגע לפנסיה שלו. על אף שהנושא עלה לכותרות מאז תחילת עידן התספורות של הטייקונים והמחאה החברתית, עדיין רבים מהחוסכים לפנסיה ומהמחזיקים בביטוח מנהלים או קרנות השתלמות לא מתעניינים בשיעור דמי הניהול שהם משלמים עבור מוצרים אלו.

50 אחוז מהחוסכים אפילו לא יודעים במה מדובר כשעוסקים בנושא דמי הניהול והם מבקשים להסבירו. רבים האמינו כי דמי הניהול לא נגבים במצב בו רושמת קרן הפנסיה תשואה שלילית, אך בפועל דמי הניהול נגבים מאתנו תמיד. גם במקרה של הפסד.

מה ההבדל בין מסך טלוויזיה לקרן פנסיה? מדוע בתהליך רכישת המסך ישקיע הצרכן הממוצע זמן כדי לערוך סקר שוק מקיף ובנוגע לפנסיה יעדיף להישאר ללא המידע הרצוי? לשאלות אלו יש שתי תשובות בולטות. הראשונה היא הבדל המוחשיות בין שני הדברים. בעוד הטלוויזיה החדשה תשב בסלון ונוכל ליהנות ממנה, הפנסיה היא עניין שיהיה רלוונטי עבורנו רק בעוד שנים ולכן קל להתעלם ולהקל ראש בטיפול בו. כך שיוצא שאת אחת ההחלטות החשובות בחייו של הישראלי הוא מקבל מבלי להחזיק בידע הנדרש.

מדובר בטעות, ואפילו טעות גדולה. כל פעולה שאנחנו מבצעים כחוסכים היום תשפיע על עתידנו, כשנצטרך את הכסף שחסכנו לאורך שנים והיא שתקבע את רמת החיים שנוכל לאפשר לעצמנו. שליש מהחיסכון הפנסיוני של כל אחד ואחת מאתנו ייחתך בשל דמי הניהול וייכנס לבתי ההשקעות שמנהלים את החיסכון- מה שעלול לפגוע ברמת החיים העתידית שלנו.

התשובה השנייה לצמד השאלות היא תחושת חוסר הידע וחוסר האונים שמרגישים החוסכים כשהם עוסקים בתנאי הפנסיה שלהם. לרבים מאתנו נראה העולם הפיננסי, שבתוכו נכללים גם המוצרים הפנסיוניים והביטוחיים, מסובך ולא נגיש. חלק אף ירגיש כי הוא מדובר בשפה אחרת ויעדיף לא ללמוד אותה.

הון שחור וחברות ארנק

משה אשר, ראש רשות המסים, מצוטט אצל מוטי בסוק (2014), "אדם שיש לו 4 דירות, לא מדווח על הכנסות משכירות ולפי הדיווחים שכרו נמוך משכר מינימום - זה הגיוני?" דמרקר, 29/1/2014

"חשוב שיהיו בכלכלה הישראלית חברת גדולות ומפותחות. כיום מחזור העסקים של כ–86% מהעוסקים במדינה הוא עד 1.5 מיליון שקל בשנה. מחזור העסקים של עד 94% מהעוסקים הוא עד 2.5 מיליון שקל בשנה. כלומר, רוב העסקים במדינה הם עסקים קטנים. חשוב למשק שיהיו גם חברות גדולות ומשמעותיות, שיעסיקו אלפי עובדים ושיהיו יציבות. ואם הן חברות רב־לאומיות, עם סטנדרט עבודה בינלאומי, הדבר טוב וחשוב עוד יותר.

מוטי בסוק (2014), "אדם שיש לו 4 דירות, לא מדווח על הכנסות משכירות ולפי הדיווחים שכרו נמוך משכר מינימום - זה הגיוני?" דמרקר, 29/1/2014

הראל לוקר, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, שעומד בראש ועדה ממשלתית למלחמה בהון השחור, אמר לאחרונה כי לפי אומדני רשות המסים, כרבע מהכלכלה הישראלית שחורה. לדבריו, לפני כ–20 שנה "רק" 16% מהכלכלה היתה שחורה. להשוואה, לפי נתוני הבנק העולמי, ביוון הכלכלה השחורה היא כ–30% מהתמ"ג, ובארה"ב פחות מ–10%.

לדברי לוקר, המשמעות היא אובדן של כ–40–50 מיליארד שקל בהכנסות ממסים בשנה - סכום ששקול לכל התקציב השקלי של מערכת הביטחון. לדבריו, גביית מסים כחוק מהכלכלה השחורה היתה יכולה להוריד את רמת המס הממוצע בישראל מ–25% ל–15%.

משה אשר, ראש רשות המסים, מצוטט אצל ערן אזרן (2014), '"יש תכנוני מס אגרסיביים של חברות. חילקו דיווידנדים מרווחים וירטואלים"', דמרקר, 6/2/2014

כיום, 94% מהעסקים במדינה הם בעלי מחזור מכירות שנתי של עד 2.5 מיליון שקל. כלומר, כמעט כל המשק הוא עסקים קטנים מאוד. העסקים הקטנים מחזיקים בעשרות אלפי עובדים - ולכן גם אותם צריך לטפח. יחד עם זאת, חשוב מאוד שלצד אותן חברות קטנות – נדע גם לשמר ולעודד חברות בינוניות וגדולות, התורמות לתעסוקה וליציבות במשק.

רשימת תכנוני מס ידועים לרשויות: http://www.themarker.com/news/politics/1.2355892

לרדת מהארץ

https://www.facebook.com/danielle.brachel/posts/10152434792243280

וואווווו זה די מדהים כמה אנשים בפיד שלי רוצים לרדת מהארץ בואו נדבר על זה שנייה טוב? אני באופן אישי מרגישה שאין כאן באמת עתיד כלכלי, גם לאנשים שבאים ממשפחות מבוססות. זה מ-מ-ש קשה להתפרנס כאן. (בבקשה אל תספרו לי את משנתכם לגבי תודעת שפע, אני לא רוצה להסתפק במעט, אני רוצה להיות די עשירה ולא רוצה לעבוד בשביל זה 16 שעות ביממה. ) עוד דבר כמובן זה הסיפור הפוליטי שקצרה היריעה מבכלל להתחיל לדבר עליו.. גם אם הייתי ימנית בדעותיי, כל הסיפור הזה כבר פשוט מתיש לכל המעורבים. מצד שני אני חייבת להודות שאני מתה על ישראל! אני ממש אוהבת לדבר עברית, אוהבת את המנטליות הישראלית של תכל'ס וסבבה ולא להיות מנומסים מדיי, אוהבת את האוכל כאן ואת הקיבוצים ואת תל אביב.. חוץ מזה שקשה לי לדמיין שמקום אחר ירגיש ממש ממש כמו בית, וגם.. לעבור לגור במדינה זרה נראה לי פאקינג קשה! נראה לי שכשאתה עובר לחו"ל אתה אפילו לא יודע איזה שאלות לשאול. וכמובן שאיך אפשר לא לדבר על זה שאני פאקינג אתגעגע לכולם!!!! איך אפשר פשוט לעזוב חיים שלמים? משפחה? חברים? שכונת הילדות? וכו' את כל זה אני כמובן אומרת מחוסר ניסיון.. הכי הרבה זמן שהייתי בחו"ל זה חצי שנה וזה ממש לא היה במדינה שהייתי מהגרת אליה. שפכו בבקשה את דעתכם בכל נושא ההגירה.. אם יש כאן אנשים שעזבו את הארץ ספרו קצת על התהליך שעברתם ואיך הגעתם להחלטה ואיך אתם חיים איתה היום. תודה ושניפגש בגולה P:

https://www.facebook.com/danielle.brachel/posts/10152434792243280?comment_id=10152434943173280&offset=0&total_comments=22 גם אני חשבתי שלא ארגיש בבית בשום מקום, ובמובן מסוים זה עדיין נכון, אני בחיים לא ארגיש בבית בברלין, שהיא מקום זר בכל מובן. הרבה יותר זרה מערים בארצות הברית שהשפה שלהן מוכרת וההתרחשות שלהן מוכרת מהתרבות האמריקאית. אם תשאלי אותי היום אם אני צריך להחליט היום אם אני נשאר כל החיים בברלין או כל החיים בארץ, אני כנראה עולה על המטוס הראשון בחזרה. העניין הוא שכרגע אין סיבה להחליט. תוך כדי, השאלות משתנות, משום שמבינים שגם בתל אביב אני כנראה כבר אף פעם לא ארגיש בבית. כשמגיעים לכאן מבינים שיש למילה הזו "להרגיש בבית" הרבה יותר משמעויות ממה שחשבנו (ומצד שני, זה הרבה יותר פשוט). עזבי כסף והיכולת להתפרנס, ותחשבי פשוט על לחיות במקום שסופר אותך, דואג לך ושם את הרווחה שלך במקום הראשון. זה כמו לבוא להתארח אצל חברים ולגלות שיותר נעים לך מאשר בבית. זה בית? לא. ואולי זה לא כזה נורא. לחזור מכאן זה לחזור למלחמה בכל מובן. רק כשיוצאים מבינים כמה ישראל היא מדינה במלחמה, כל רגע, לא רק בקלישאות של הכביש והכיבוש והטילים והאלימות, אלא בגישה. זה לא תמיד רע, זה מייצר איזו אנרגיה חיובית של התחדשות, סטארטאפ ניישן וכל זה, אבל זה לחיות במלחמה. כשמפסיקים עם זה לרגע, קשה מאוד לחזור. אני הגעתי לכאן כשכבר היה לי ברור שאני והעברית והישראליאדה לא לגמרי באותו ראש, והיה לי למה להשוות. יש לי חברים שעברו לאירופה שנים לפני, והם לחלוטין כבר מרגישים בבית, ויש לי חברים שחיים בארה"ב וברור שלא יחזרו ממנה לעולם, והם "ישראלים" יותר ממני במובן הזה שהם יונקים את הישראליאדה בערוצי הטלוויזיה ובחינוך הילדים ומה לא. יש כל כך הרבה מה לכתוב על זה, שאני לא יודע מאיפה להתחיל. כן, לעבור למדינה אחרת זה פאקינג קשה, לא מדברים על זה, זה קצת כמו הצד האפל של הפייסבוק, כל מי שעבר נראה שחי את החלום, זה ממש לא ככה, אנשים עוברים ומקבלים שוק, דווקא המקומות היציבים מתערערים. מצד שני, איך אפשר לעזוב חיים שלמים? החיים ממילא עוזבים אותך עם הזמן. החיים בגיל 20 ומשהו לא נשארים איתך בגיל 30 והרבה, ובדרך כלל זה לא רע. חלק אתה בוחר, חלק לא יוצא כמו שרצית ובחרת. לכן הבחירה לעבור לחול כבר קלה יותר, אתה במובן מסוים כבר לוקח את הבית שלך ואת הקשרים שלך איתך.

https://www.facebook.com/noa.savir/posts/10152506397714706 בחיי הפייסבוק שלי לא ראיתי כל כך הרבה ייאוש. הפיד שלי נחלק בין דיווחים על התרוצצויות מפחידות של אכולי רגשות נקם מיואשים ומחפשי דם ברחובות הערים, ווידויים קוראי לב של אנשים שאני יודעת שאוהבים את המדינה הזו בכל ליבם על כך שהם תוהים לאן יעזבו, חוסר אמון משווע של הציבור בממסד ובמשטר (בצדק), ובין לבין משובצים דיווחים מיואשים מגבעת עמל ומפרץ חיפה ודיווחים מגזרת המכות לשחורים שכבר התייאשו מארץ עם הסגולה ורוצים לחזור למצריים, אפילו הם התייאשו.. לעזעזל, בדיוק 48 שעות לפני שאני בונה בית (רוחני, על פיזי אפשר רק לחלום בשוק החופשי הקיים) אני מרגישה שכל הקירות סוגרים עליי. לא רוצה לנטוע את המשפחה הקטנה שאני מקימה במקום בו הרוב בייאוש מתמשך. מהפרנסה, מהשלום, מהשוויון. מהיכולת לגדל ילדים בבטחה. ייאוש. אבל במקום הארור הזה אהבתי כל צעד שהלכתי ברגל מירושלים למחסיה השבוע, בו חיים אהוביי הרבים, בו נכתבת המוזיקה שמעלה לי דמעות וגורמת לי לרקוד, יותר מכל מוזיקה אחרת. לא נכנסת לכאן עד יום ראשון. תמצאו דרך לעזור לי להאמין במקום הזה עד אז.

נקמה

https://www.facebook.com/tzeira.nachmias/posts/10152477303446544

תכנון ובניה ואידיאולוגיה

• גם שי קנוהל אמר משהו על תכנון ובניה כמקום שבו האישי פוגש את הפוליטי

יובל מאיר זפיר (2014), "תכנון ובניה הוא תמיד במרחב של יחסי הכוח הפוליטיים המוקצנים ביותר". 6/7/2014, נדלה בו ביום

תכנון ובניה הוא תמיד במרחב של יחסי הכוח הפוליטיים המוקצנים ביותר:

הרשויות תמיד תתמוכנה בקולוניות של שלוחות האידיאה הנחושה ביותר של הממסד. גם האיסור והאישור הם פונקציה של ריטואל קונקרטי. גם בתוך הממשל יש התנגדויות לאחיזה אזרחית במקום כזה או אחר.

הפוקוס הוא, שחר, לא רמת החיים הגבוהה על חשבון האדם מן השורה, אלא הבידול מהשורש שהוא פונקציה של אינטרס מוסדי מלכתחילה.

הבידול הזה לא מתחיל מהתושבים עצמם, מהתיעמלון הקונקרטי שנחזה להיות קורבני ומלא סבל - אלא מהדיאלקטיקה של האיסור אלי אישור: זה הממסד שמתווכח עם עצמו.

מה שהמושבות, המושבים, הקיבוצים היו בתקופת הישוב המאוחר - והעליות הראשונה עד השלישית - כך מגלמים המתיישבים באזורים השונים כיום את האתוס הקונקרטי של גופים ספציפיים בממשל המקומי.

מה הכח של חופש הביטוי? אין לו באמת כח

חנין זועבי (2014), "אני לא נהנית מהדמוקרטיה". אצל דן וג (2014), פוסט על הקיר האישי, 22/6/2014. נדלה ב7/7/2014

"אני לא נהנית מהדמוקרטיה. אני סובלת מדמוקרטיה גזענית, שמפקיעה את האדמות שלי ומותירה לי דבר אחד: חופש הביטוי. וחופש הביטוי הוא לא אינדיקציה של הדמוקרטיה, הוא אינדיקציה לחוזק של מדינת ישראל. היא חזקה דיה שהיא נותנת לי חופש ביטוי, כשהיא יודעת שחופש הביטוי שלי לא ישנה כלום. ברגע שחופש הביטוי הזה מערער על הקו האדום, אז מתחילים את ההסתה."

המוזות באורגיה: מלחמה

צריך 2 לטנגו התמונה אצל גיא תמר https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151480276427454&set=a.474069367453.263335.712287453&type=1

פייסבוק מלחמה אצל גיא תמר https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151479656782454&set=a.474069367453.263335.712287453&type=1

פעם גם אני הייתי ימני - בסוף הרי נשב ונדבר - גיא תמר https://www.facebook.com/guy.tamar.7/posts/10151478843027454

לא רוצים מלחמה

באופן טבעי אנשים לא רוצים מלחמה אלא אם תגיד להם שהתקיפו אותם

לעצור את המלחמה

המלחמה היא חלק ממעגל הטרור

סרבנות

אל העומד על סף הסירוב - עידן לנדאו http://idanlandau.com/2009/12/04/%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9E%D7%93-%D7%A2%D7%9C-%D7%A1%D7%A3-%D7%94%D7%A1%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%91/

תמר גוז'נסקי על סרבנות https://www.facebook.com/photo.php?fbid=4838562923215&set=a.1152892343754.22917.1271024974&type=1

אל תלכו - פניה אל חיילי המילואים (ואל נשותיהם) http://asfanit.blogspot.co.il/2014/07/blog-post.html?m=1

לא רוצה הערצת חיילים

גיא תמר https://www.facebook.com/guy.tamar.7/posts/10151489950457454 יש את התמונה המגניבה של נועם חומסקי ב"יש אישור לשימוש בשדה האוהלים"

שנאת שמאלנים

חדר המצב ושיר נוסצקי על שנאת שמאלנים https://www.facebook.com/photo.php?fbid=540962399265016&set=a.283402828354309.84294.274242409270351&type=1

גיא תמר על שנאת שמאלנים https://www.facebook.com/guy.tamar.7/posts/10151486503992454

חדר המצב על הספין-מלחמה לפני בחירות https://www.facebook.com/photo.php?fbid=541477389213517&set=a.283402828354309.84294.274242409270351&type=1

שלומי אלדר על החמאס ועל סיקור טלויזיוני מוטה http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,789,209,32036,.aspx

לא מדברים עם החמאס אבל בעצם כן מדברים עם החמאס https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151483329792454&set=a.474069367453.263335.712287453&type=1

עודד רוזן על הכנסת אנשים למשבצות וסובלנות לאחר https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151261943479030&set=a.492348089029.273412.541214029

מה עושים כתושבים פשוטים כשיש מלחמה?

אני חושבת שמיציתי את העניין הזה של לגלגל את הפיד בפייסבוק ומדי פעם להיתקל בתמונה של ילד מת בעזה. זה מעבר ליכולות שלי. ילדים שרצים למקלטים ומסרבים לצאת.

יש אופציה לפעולה מחוץ לפייסבוק שהיא לא הפגנה ויכולה אשכרה להשפיע על מה שקורה?

תציעו לי רעיונות. הכל. אני מוכנה עכשיו לעזוב כל מה שאני עושה ולבוא לגבול עזה לדבר עם חיילים. לעמוד מחוץ לבסיס נבטים, שבטח ממנו יוצאים המטוסים, ולהתעמת עם הטייסים שיסרבו פקודה.

באמת שאנחנו חייבים לילדים האלה יותר מפוסט בפייסבוק, חייבים לאחים והאחיות שלנו ולהורים שלנו וילדים שלנו יותר מאשר פוסטים מיואשים.

אז יואב שמר קונץ מציע לפנות לאום http://kunzim.com/about/ לילך בן דוד מציעה להאבק בשדה השפה:

לילך בן דוד (2014), "שמאלנים יקרים". פוסט על הקיר האישי, 10/7/2014. נדלה בו ביום

שמאלנים יקרים, כשאתם קוראים למה שקורה עכשיו בעזה "מלחמה", אתם משתפים פעולה עם הנרטיב השקרי של ההסברה הישראלית.

שמונים הרוגים ושש מאות פצועים מול שני אנשים שהחליקו במדרגות זו לא מלחמה. מאתיים רקטות מול שמונה מאות טון חומר נפץ זו לא מלחמה. כיפת ברזל ומקלטים מול אנשים שעולים על הגגות כדי לנסות להגן בגופם מהפצצות זו לא מלחמה. אחד הצבאות הכי חזקים בעולם, עם מטוסים, מל"טים, טנקים וספינות מלחמה שמכתר ומפציץ את הכלא הגדול בעולם מהאוויר, מהים ומהיבשה, מול מליציות קטנות וחסרות אונים זו לא מלחמה. כש 80% מההרוגים הם אזרחים, ילדים, ותינוקות זו לא מלחמה.

קוראים לזה טבח. ואם היתה לכם טיפת כבוד לדם החפים מפשע שנשפך, ועוד טיפה של אומץ, אז הייתם קוראים לזה טבח, במקום לאמץ את השקרים של דובר צה"ל לתוך השפה שלכם.

וגם אצל חן לירז:

חן לירז (2014), "שמאלנים יקרים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 10/7/2014. נדלה בו ביום

שמאלנים יקרים, אולי תפסיקו לקרוא לזה "מלחמה"?

טבח ≠ מלחמה

קולוניאליזם, אפרטהייד, כיבוש צבאי, ומצור ≠ סכסוך

די עם השימוש בסמנטיקה שמייצרת מצג שווא של סימטריה.

ועוד על התפקיד של התקשורת האזרחית 99% בזמן מלחמה - גם את זה אפשר לעשות כאקטיביסטים וזה לא הפגנה https://www.facebook.com/gerard.dan/posts/557085051068674

10 תגובות מפתיעות לאלימות וכוחנות http://alllies.org/blog/archives/33845#.U776vh_FsUT

דני גוטווין לצפות וללמוד

https://www.youtube.com/watch?feature=player_detailpage&v=ebjoqF0jSew#t=61s

מדריכים טכניים

ערכים מרכזיים לארגוני החברה האזרחית 2.0

https://www.facebook.com/groups/1509481129271888/permalink/1509602442593090/?comment_id=1509625112590823&offset=0&total_comments=1

המגוון כיתרון ולכן:

• לפחות 50% נשים בצוות
• כל מפגש יתקיים במקום נגיש לבעלי נכות פיזית
• לפחות אחד מכל 2 מפגשים יתקיים מחוץ לגוש דן
• לפחות אחד מכל 3 מפגשים יתקיים במרחב ציבורי נגיש לעוברים ושבים

אחריות אישית ותלות הדדית ולכן:

• למי שלוקח/ת אחריות ומשקיע/ה זמן עבודה יקר:
  • המהפיכה תממן את עצמה, כלומר, יקבל/תקבל שכר הוגן
  • הצוות יקנה סמכויות מתאימות וחופש פעולה רחב ככל הניתן
• מה שמעבר לתחום הסמכות והאחריות שהואצלו לאדם ספציפי, יועלה לדיון והצבעה במליאת הפעיליםות:
  • שקיפות מלאה
  • דמוקרטיה השתתפותית ישירה ונזילה

אסיפות עם

• רוב החומר כאן: [6]

• על ה Democratic Pelnums בבוסניה הרצגובינה:

Plenum (meeting), a meeting of a deliberative assembly in which all members are present; contrast with quorum

• פוסט של איה שושן, 1/3/2014
• Mate Kapović (2014), "Bosnia and Herzegovina: all power to the plenums?" Roar Mag - reflections on a revolution, 22/2/2014. נדלה בתאריך 1/3/2014 מט קפוביץ' / בוסניה והרצגובינה: כל הכח לאסיפות? ותרגום ע"י רועי זיסקינד

למה? ומדוע זה חשוב?

ארגון אופקי

היסטוריה של אסיפות העם בתנועת האנטי-גלובליזציה (רוני ערמון?) ובתחריר/15M

היסטוריה של אסיפות העם בישראל

איך להתניע אסיפת עם חדשה?

איך לנהל אסיפה: המדריך הספרדי והמדריך התלאביבי

חתירה לקונצנזוס - למה?

חתירה לקונצנוס - איך?

ארגון לא מאורגן

אלפרדו מ. בוננו (1996), "המתח האנרכיסטי". תרגום לאנגלית: ג'ין וויר (Jane Weir). Alfredo M. Bonanno (1996), "The Anarchist Tension". קטע מתוך נאום בפני כנס אנרכיסטי באיטליה. נדלה ביום 28/10/2013. מקור Alfredo M. Bonanno, "La Tensione anarchica". Translated by Jean Weir. 1996, Edizioni Laboratorio, Cuneo. 1998, Elephant Editions, London, Elephant Editions, B.M. Elephant, London WC1N3XX. Retrieved on April 7, 2009 (תרגום לעברית של המבוא הביקורתי לנאום אפשר למצא אצל ליאור חיים ניר)

"Today capitalism requires a different kind of person to those it required in the past. Up until recently there was a need for people with professional capacities, a pride in this capacity and particular qualifications. The situation is quite different now. The world of work requires a very modest qualification level whereas qualities that did not exist and were even inconceivable in the past such as flexibility, adaptability, tolerance, the capacity to intervene at meetings, etc. are required in their place.

Huge production units based on assembly lines for example now use robots or are built on the conceptual basis of islands, small groups working together who know each other and control each other and so on. This kind of mentality is not only found in the factory. It is not just a ‘new worker’ they are building, but a ‘new man’; a flexible person with modest ideas, rather opaque in their desires, with considerably reduced cultural levels, impoverished language, standardised reading, a limited capacity to think and a great capacity to make quick yes or no decisions. They know how to choose between two possibilities: a yellow button, a red button, a black button, a white button. This is the kind of mentality they are building. And where are they building it? At school, but also in everyday life.

What will they do with such a person? They will use them to bring about all the modifications that are necessary for restructuring capital. They will be useful for a better management of the conditions and relations of the capitalism of tomorrow. And what will these relations be? They will be based on faster and faster change, a call to satisfying non-existent desires, desires that are piloted, determined by small groups that are becoming more and more numerous. This new person is quite the opposite of what we are capable of imagining or desiring, the opposite of quality, creativity, the opposite of real desire, the joy of life, the opposite of all this. How can we fight against the realisation of this technological man? How can we struggle against this situation? Can we wait for a day to come, a great day that will turn the world upside down? What the anarchists of the last century called ‘la grande soirée’? The great evening or the great day — ‘le grand jour’ — in which forces no one could foresee would end up taking over, exploding into that social conflict we are all waiting for, called revolution? So everything will change and there will be a world of perfection and joy?

This is a millenarian idea. Now that we are reaching the end of the millennium it could take root again. But conditions have changed. This is not reality, it is not this waiting that interests us. What does interest us is another kind of intervention, a far more modest one, but one that is capable of achieving something. As anarchists we are called to do something. We are called by our own individual responsibility and by what we said earlier. From the moment the idea lights up our mind, not the idea of anarchy, but of justice, freedom, when these ideas illuminate our minds and we see the swindle before us — which today more than ever before we can define a democratic swindle — what can we do? We must set to work, and this setting to work also means organising ourselves. It means creating the conditions of reference and relating between anarchists, conditions that must be other than those of the past.

Reality has changed. As I said before, they are building a different man, a de-qualified man, and they are building him because they need to build a de-qualified society. They have removed the figure of the worker from the centre of the conception of the political society as it was, after de-qualifying him. In the past the worker bore the greatest brunt of exploitation. That is why it was thought that this social figure would necessarily give birth to the revolution. It is sufficient to think of the Marxist analysis. Marx’s Capital is dedicated to the ‘liberation’ of the worker. When Marx speaks of man, he means the worker. In his analysis of value, he is talking of the work pace; in his analysis of alienation, he is talking about work. There is nothing that does not concern work. But that is because the worker was central to the Marxist analysis at the time when it was developed. The working class could be seen to be the centre of the social structure.

Using different analyses, anarchists also came close to a consideration that the worker’s position was the centre of the social world. Think of the anarcho-syndicalist analyses. For the anarchosyndicalists it was a question of taking the concept of trades union struggle to its extreme consequences, freeing it from the narrower dimension of trades union bargaining and developing it right to the realisation of the revolution through the general strike. So according to the anarcho-syndicalists the Society of the future, the free anarchist Society, was to be nothing other than the present Society freed from power but with the same productive structures, no longer in the hands of the capitalists but in the hands of the collective which would manage them in common.

This concept is quite impracticable today for various reasons. First of all, because technological transformation has made it impossible for there to be a simple passage from the present society to the future one we desire to live in. A direct passage would be impossible for the simple reason that it is not possible to use information technology in liberated forms, in a liberatory way. The new technologies and computer technology applications have not limited themselves to bringing about certain modifications in particular instruments, they have transformed all the other technologies as well. The factory, for instance, is not simply a structure of the past with the addition of computer technology but has become a computerised factory, which is quite different. Bearing this in mind we can only mention these concepts in a very general way because it would take time to go into them adequately. So we must recognise that it is not possible to use this patrimony. This passage runs parallel to the end of the myth of the centrality of the working class.

Now, in a situation where the working class has practically disintegrated, the possibility of an expropriation of the means of production no longer exists. So what is the conclusion? The only possible conclusion is that this set of instruments of production we have before us be destroyed. The only possible way is to pass through the dramatic reality of destruction. If the revolution we imagine and which moreover we cannot be certain will ever come about, it will not be the revolution of the past that saw itself as one single event that might even take place in a day or one fine evening but will be a long, tragic, bloody affair that could pass through inconceivably violent, inconceivably tragic processes.

All this is the kind of reality we are moving towards. Not because that is what we desire, not because we like violence, blood, destruction, civil war, death, rape, barbarity. It is not that, but because it is the only plausible road, the road that the transformation wanted by those ruling us and who are in command have made necessary. They have moved on to this road. We cannot change all that with a simple flight of fancy, a simple dream. In the past hypothesis where a strong working class existed, one could fool oneself about this passage and organise accordingly. For example, the organisational proposal of anarcho-syndicalism saw a strong syndicalist movement which, penetrating the working class and organising almost the whole of it, was to bring about this expropriation and passage. This collective subject, who was probably mythical from the start, no longer exists even in its mythical version so what sense would there be in a syndicalist movement of a revolutionary nature? What sense would there be in an anarcho-syndicalist movement? None at all.

So the struggle must begin elsewhere, with other ideas and methods. That is why we have been developing a critique of syndicalism and anarcho-syndicalism for about fifteen years. That is why we are, and define ourselves, insurrectionalist anarchists. Not because we think the solution is the barricades — the barricades could be a tragic consequence of choices that are not our own — but we are insurrectionalists because we think that anarchist action must necessarily face very serious problems. These problems are not desired by anarchism but are imposed by the reality that those in power have built, and we cannot obliterate them simply by wishing them away.

An anarchist organisation that projects itself into the future should therefore be agile. It cannot present itself with the cumbersome characteristics and quantitative heaviness of the structures of the past. It cannot present itself in a dimension of synthesis like organisations of the past where the anarchist structures claimed to sum up reality in ‘commissions’ that treated all the various problems, making decisions at periodical congresses on the basis of theses that even went back to the last century. All this has seen its day, not because a century has passed since it was thought out, but because reality has changed.

That is why we maintain there is a need for the formation of small groups based on the concept of affinity, even tiny groups made up of very few comrades who know each other and deepen this knowledge because there cannot be affinity if one does not have knowledge of the other. One can only recognise one’s affinities by going into the elements that determine one’s differences, by frequenting each other. This knowledge is a personal fact, but it is also a question of ideas, debate, discussions. But in relation to the first points we made this evening, if you remember, there can be no going into ideas if there is not also a practice of bringing about actions. So, there is a continual reciprocal process of going into ideas and realising actions.

A small group of comrades, a small group who simply meet in the evening to have a chat would not be an affinity group but a group of friends, pub-mates who meet in the evenings to talk about anything under the sun. On the contrary, a group that meets to discuss things and in discussing prepares itself for doing and through that doing contributes to developing discussion that transforms itself into discussion about things to be done, this is the mechanism of the affinity group. So how then can affinity groups enter into contact with others where the deepened knowledge that exists in the single group does not necessarily exist? This contact can be assured by informal organisation.

But what is an informal organisation? There could be relationships of an informal kind between the various affinity groups that enter into contact with each other in order to exchange ideas and do things together, and consequently the existence of an organisation, also very widespread throughout the country, comprised of even tens, or why not, hundreds of organisations, structures, groups of an informal character based on discussion, periodic analyses, things to be done together, etc. The organisational logic of insurrectional anarchism is different to the organisations we mentioned earlier concerning anarcho-syndicalism.The organisational forms referred to here in a few words merit going into, something I cannot do now in the dimension of a conference. But such a way of organising would, in my opinion, remain simply something within the anarchist movement were it not also to realise relations beyond it, that is through the construction of external groups, external nuclei, also with informal characteristics. These groups should not be composed of anarchists alone, anyone who intends to struggle to reach given objectives, even circumscribed ones, could participate so long as they take a number of essential conditions into account. First of all permanent conflict, that is groups with the characteristic of attacking the reality in which they find themselves without waiting for orders from anywhere else. Then the characteristic of being ‘autonomous’, that is of not depending on or having any relations at all with political parties or trade union organisations. Finally, the characteristic of facing problems one by one and not proposing platforms of generic claims that would inevitably transform themselves into administration along the lines of a mini-party or a small alternative trades union. The summary of these ideas might seem rather abstract and that is why before ending I would like to give an example, because some of these things can be better understood in practice."

ביקורת

אשר משכונת הדר בחיפה (2014), "תקשיבו יא הזויים". תגובית בשירשור בדף האירוע "המפרץ בוער!!! הפגנת חירום!!", 28/6/2014. נדלה בו ביום

תקשיבו יא הזויים. כן הזויים, זה מה שאמרתי, ואני מדבר אליכם. מספיק! חלאס!

תתחילו להסגר על עצמכם. אתם רוצים להתבזות ב 17 הפגנות פרטיות של אפס עד 3 ורבע משתתפים, או להרים הפגנה רצינית? למה ממשיכים למחזר את האיוונט הראשון ובמקביל עוד אחד? אתם חושבים ש 1,200 איש שסימנו הגעה להפגנה ב 23.6 יגיעו שוב, רק כי אתם ממשיכים להריץ שם הודעות? תשוו את אחוזי going/invited כאן ובאיוונט החדש: ירדתם מ 3.5% ל 0.9%. כמעט רבע, וזה אחרי שמיציתם ספירה חברתית של 6,100 איש! לידיעתכם, האחוז הזה לרוב רק יורד ככל שמתרחקים מקבוצת הליבה. זה אומר משהו על האמון שנותנים בכם ועל האנרגיה הציבורית כרגע.

אתם צפויים לנוכחות של 13 איש, פלוס מינוס כלב משוטט, וזה עוד לפני שמביאים בחשבון את פיצול המיקום והשעה.

כן, כן, תקפצו רגע למעלה. אני אמתין. ראיתם? לא? נסו שנית. טוב, הנה רמז: "צומת לב המפרץ"... "רחבת העירייה"... קלטתם? אז מישהו לא רק שלא למד את הלקחים משני וחמישי השבוע, הוא החליט לקחת את זה לרמה אחרת לגמרי.

ומה עם השעה? 17:00, 18:30 או אולי 17:15 הקל לזכירה מהאיוונט החדש. אתם ממש בונים על נחישות ציבור המוחים לחפש אתכם בשוטף ברחבי מטרופולין חיפה, מה? אולי תעשו תחרות, ותתנו חולצה ותקליט למי שמוצא מישהו מכם בין זכרון לנהריה בשעות היום ומעלה ראשון תמונה?

אגב תמונה, נראה לכם בכלל שהמארגנים והפעילים העיקריים עדיין עם תמונות פרופיל של 26.6, (או 23.6 כדי לגוון) ?! כבר ציינתי שאתם אשכרה הזויים?! מצד אחד חיים בפייסבוק, מצד שני לא מסוגלים לשלוט בכלים בסיסיים. או שתוותרו על זה, או שתריצו פנייה אישית לכל מי שעדיין עם תמונה ישנה להחליף אותה בעדכנית או לבטל אותה. כמובן, אחרי שתעשו את זה בעצמכם. אם לשפוט לפי הודעות כאן (הרחק) למטה, בוודאי אתם סומכים על גרפיקאית שומרת שבת שתתפנה בראשון או שני.

ואתם ממשיכים להתווכח כאן כמו שתי פרימדונות סטייל "העיר-הזו-לא-גדולה-מספיק-עבור-שנינו", בפומביות גמורה כאילו אין לכם טלפון?!! תכל'ס? מישהו מכם סוכן מתסיס עם תלוש משכורת מח.ש. אבטחה.

אני גמרתי עם זה _סופית_, ולא יוצא מהמזגן שלי, אפילו לא למזגן של ישיבות היגוי \ התנעה \ תיאום \ אסטרטגיה \ לוגיסטיקה \ אורניתולוגיה ושיט כזה, אלא אם זה מובל ע"י מישהו\י רציני\ת שאני מכיר. מישהו\י עם תעודות, ולא מאברבנל או מטירה.

על קמפיינים מבוזרים ברשת

שבעה פרמטרים לתכנון/בחינת קמפיינים מבוזרים

מעין אלכסנדר (2011), "שני מיליון סיבות טובות ושבעה פרמטרים לבחינת קמפיינים מבוזרים". אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי (בלוג), 14/12/2011. נדלה בתאריך 17/7/2013

"קמפיין מבוזר Decentralized Campaign, הוא קמפיין שבו ארגון או התארגנות משתמשים בעיקר בכלי מדיה חברתית וברשתות חברתיות, באינטרנט ובכלל לצורך הקמפיין. כלומר מארגני הקמפיין מסתמכים על זה שהרבה אנשים שמקושרים ברשתות חברתיות אבל לא בהכרח עובדים בארגון ישתתפו בקמפיין, ייצרו תכנים, יגיבו וישתפו הלאה ברשתות שלהם. לדוגמה, המחאה במצרים היתה מאוד מבוזרת, ותנועת מסיבת התה – ממש לא אלא השתמשה במבנה כח מסורתי.

"המרצים מנו שבעה מאפיינים שצריך לבחון כדי להחליט האם מתאים לנו קמפיין מבוזר:

• תקשורת : יכולת לחבר אנשים למה שמעניין ומרגש אותם, ולא רק לתת להם מידע.
• קשרים חברתיים: כשנותנים לאנשים משהו שאכפת להם ממנו, הם יהיו מעורבים ויתנו מעצמם.
• חזון משותף: האם לאנשים שמשתתפים בקמפיין יש חזון משותף? האם הנושא שנוי במחלוקת?
• משאבים משותפים: האם יש משאבים של אתר מרכזי או כלי ליצירת תכנים ומסרים שמאפשר לשותפים ליצור תכנים לקמפיין?
• הנהגה: דמות, פנים, שם שמובילים את הקמפיין. גם בקביעת מסרים וגם כמישהו להזדהות איתו.
• משוב: אפשרות לתת משוב ושיתוף בקבלת החלטות. האם יש כלי למשוב לשותפים? זה בעצם כלי להקשיב לרחשי הציבור."

קמפיינים להעלאת מודעות (כלומר, חינוך)

מעין אלכסנדר (2012), "חודש המודעות לסרטן השד: העלאת מודעות זה לא מספיק." אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי (בלוג), 15/10/2012. נדלה בתאריך 17/7/2013

"השינוי החברתי שהקמפיין מבקש לקדם הוא שינוי בהתנהגות של קבוצות אוכלוסיה גדולות (בשונה, למשל, מקמפיינים שפונים למקבלי החלטות בבקשה לקדם חקיקה או אכיפה של חוקים) ומודעות היא בהחלט כלי חשוב אך לא בלעדי או מספיק. בספרו "אקטיביזם ושינוי חברתי" מזהה ד"ר ישי מנוחין את הגברת המודעות כאחת מאחת-עשרה אסטרטגיות בסיסיות לשינוי חברתי, ומציין שהעלאת מודעות היא למעשה חינוך הציבור. פעמים רבות העלאת מודעות קשורה למיצוי זכויות. למשל, במקרה של סרטן השד: הזכות להיבדק במחיר סביר ותוך פרק זמן סביר (חצי שנה נשמע לך סביר?!), לבחור ולקבל טיפול רפואי, ולקבל תמיכה וסיוע במהלך המחלה וההחלמה.

"[...]

"בעיה נוספת של קמפיינים באינטרנט להעלאת מודעות היא יצירת חוסר אונים נרכש. יש המון מידע באינטרנט, אבל אם אין מה לעשות איתו יכולים להיווצר תסכול ובלבול. מצד שני, האינטרנט מזמינה שיחה, פעולה ושיתוף וקל להציע לגולשים כלי פעולה: להגיב, לשתף, לסמן, לענות על שאלות, לתרום – ועוד.

"הפעולות האלה משמעותיות גם עבור יוזמי הקמפיין. ראשית כי זה מה שיוצר את הויראליות המיוחלת ושנית כי זה נותן לנו מה למדוד. איך נדע שהקמפיין שלנו הצליח? איך מודדים העלאת מודעות? אפשר לערוך סקרי דעת קהל, אבל הרבה יותר פשוט לספור פרסומים אונליין, שיתופים, תגובות, תרומות, חתימות – שנותנים לנו הערכה למודעות שהעלינו.

"הפעולות שמציעים בקמפיין יכולות להיות חד פעמיות או מתמשכות, בעלות רמות מעורבות שונות, ובעלות משתנה של זמן או כסף. כדי להימנע מ"אקטיביזם כורסה" חשוב להציע פעילות שהיא מעבר לאינטרנט ומתמשכת. מתי כדאי להגביל את השימוש שלנו ברשתות חברתיות בקמפיינים? קראו עוד בפוסט על שבעה פרמטרים לבחינת קמפיינים מבוזרים.

לכל מי שרוצה את המצגות מהכנס, בינתיים יש כאן כמה אבל הרוב יהיו רק יותר מאוחר (אחרי שהמרצים יעלו אותן):

Jeff Gothelf Better Product Definition with Lean UX and Design Thinking: http://www.slideshare.net/jgothelf/better-product-definition-with-lean-ux-and-design-thinking

ליאת אבדי - UI For Sale - אינטראקציה בפרסום: ההרצאה: https://vimeo.com/69067189 כתבה בבלוג עם סרטונים מההרצאה: http://blog.abadiguard.com/2013/06/19/ui-for-sale/

ברק דנין - איך למכור יותר במובייל http://www.slideshare.net/uniqui/mobile-commerce-barak-danin-uniq-ui-at-uxi-live-2013

עדוא שביט - איך לשנות בהצלחה מוצר דיגיטלי? הקלטה: https://vimeo.com/69141153  מצגת: http://www.slideshare.net/uniqui/ido-shavit-managing-changes-in-digital-products-uniq-ui

יניב שריג - חוויית משתמש כהזדמנות אסטרטגית http://www.slideshare.net/uniqui/ux-design-as-a-strategic-opportunity-uniq-ui-at-uxi-live-2013-hebrew

ד"ר גיל הופרט גרף - מערכות מורכבות, אתגרים גדולים: http://www.slideshare.net/orliui/ui-lecture-at-uxi-live2013-complex-systems-simple-solutions-publish

יורם רוזנר - העולם בקצה אצבעותיך (תכנון Dashboard) http://www.slideshare.net/sluiop/dashboard-design-23197353

רוית בר-נור - How to Go Pro http://www.slideshare.net/ravitbn/ravit-barnur-howtogopro

טל פלורנטין - זוגיות בחוויית משתמש: על הקשר בין מאפיינים למנהלי מוצר http://www.slideshare.net/uxvision/uxi-live-2013-tal-florentin-zugiut-done-right-heb

שגיא חייטס - "בחזרה לעתיד" - בדיקות משתמשים ניידים http://www.slideshare.net/schaitas/mut-sc?from_search=1

עומר נחשון - חוויית משתמש עסקית וארגונית: אסטרטגיה של שינוי (UX בחברת SAP): http://www.slideshare.net/onahshon/enterprise-ux-slideshare

Christian Crumlish - Tablet First

http://www.slideshare.net/xian/tablet1st-uxil

פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה

• אוסף התירוצים הלא-שלם למארגנים כנסים ללא נשים / נעמה כרמי / אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

• הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

• כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה

• איך להתמודד במצב שקוראותים אותך לסדר?

• על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

אזרחות 2.0

מה עושים כשהשוטר עובר על החוק?

קודם כל כדאי באמת לדעת את החוק על בוריו. אבל כשבוודאות השוטר עובר על החוק - כדאי להפעיל כח ולהתנגד לשוטר. כדאי גם לוודא שיש תיעוד למקרה - סרטון וידאו או צילומי סטילס טובים מ-1000 מילים כמובן, ולכל הפחות למצא מייד לאחר האירוע רשימת עדים שמוכנים להעיד. בכל אופן, כשהשוטר עובר על החוק, יש סיכוי טוב שבית המשפט יכיר בכך ויפסוק כנגד המשטרה:

ספיר סלוצקר-עמרן (2014), "מה קורה כשלמשטרת ישראל נמאס מהפגנות שמאל?" שיחה מקומית (בלוג) 29/5/2014, נדלה ב-31/5/2014

ב-2009 התקיימה הפגנה בה השתתפו אשרה בר ונדב פרנקוביץ', ולצידם עוד כ-30 מפגינים ומפגינות שתופפו וקראו קריאות במחאה על כליאת אקטיביסטית שסירבה להתגייס לצבא מטעמי מצפון.

המפגינות עמדו ברחוב קינג ג'ורג' בת אביב, וכמו בכל הפגנת שמאל קטנה תכננו לצעוד בשדרות בן ציון לכיוון תיאטרון הבימה, כשכוחות משטרה עמדו בשורה וחסמו את דרכם כדי שיחדלו מלהפגין. לפי החוק, צעדת מחאה של פחות מ-50 משתתפים לא מצריכה שום אישור משטרתי.

המפגינים נעמדו והסבירו לשוטרים שהם לא מחויבים באישור להפגנה, אבל הקצין רועי עמיחי החל לצעוק על פרנקוביץ' שילך אחורה, שם עליו יד וביקש ממנו לזוז. מפגינים אחרים הסבירו לשוטרים שזכותם להפגין וההפגנה חוקית, אבל בסרטון המשטרתי נשמע הקצין המשטרתי משיב להם בזלזול ואומר: "אתה לא תשחק איתי, אני משחק מה זה מלוכלך".

כשפרנקוביץ' סירב, הקצין לפת אותו בידיו, קפץ עליו וגרר אותו עם עוד שוטר. הם אזקו אותו והכניסו אותן לניידת. בר פתחה לבקשתו את דלת הניידת והוא יצא ממנה, אך הוחזר כעבור כמה דקות ושניהם נעצרו. בר הואשמה בהפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואילו פרנקוביץ', "עבריין צמרת", הואשם בתקיפת שוטר, שימוש בכוח או באיומים למנוע מעצר, בריחה ממשמורת חוקית וכמובן הפרעה לשוטר במילוי תקפידו.

השבוע זיכה בית המשפט את בר ופרנקוביץ' מכל אשמה וביקר את התנהלות המשטרה ביחס לשימוש בסמכותה לרעה והפחד התהומי של שוטרי מרחב תל אביב מהפגנות.

פסק הדין של השופט שמאי בקר משקף כיצד המשטרה "תופרת תיקים" למפגינים שמבקשים לממש את זכותם לחופש הביטוי, תוך אלימות, שקרים והעלמת עין ממילוי תפקידם – הגנה על הציבור.

משטרת ישראל כבר שנים לוקה בחוסר הבנה מוחלט מהו חופש הביטוי והזכות להפגין. מה הייתה הסיבה הרשמית לעצירת ההפגנה? הנושא של ההפגנה לא התאים למשטרה. המשטרה טענה שרצתה למנוע עימות כי ההפגנה בנושא רגיש, ונערכה כמה ימים לפני יום הזיכרון, כאילו תפקידה להיות צוות "מצב רוח טוב" של התושבים ולא גוף המשמש להגנתם.

אז מה המשטרה אומרת בעצם? בפועל הסדר הציבורי לא הופר, אבל בגלל החשש שאולי עובר אורח יעיר על ההפגנה אפשר למנוע מהמפגינים את זכותם להפגין.

במשפט העיד פקד משטרתי והודה שקיבל הוראה למנוע מההפגנה להפוך לתהלוכה, ללא קשר למספר המפגינים או אם הפרו את הסדר הציבורי. כך ביצע הפקד פקודה שאינה עולה בקנה מידה עם החוק או עם הזכויות החוקתיות של המפגינים.

[..]

הפסיקה קובעת באופן בירור שכאשר פעולתם של שוטרים חורגת מסמכותם, מותר לאדם שכלפיו מתבצעת הפעולה להתנגד ואף להפעיל כוח סביר נגד השוטרים.

ההפגנה הייתה חוקית ולכן המעצר היה לא חוקי וזכותו של כל אדם להתנגד למעצר שעומדים לבצע נגדו שלא לפי החוק כזכות אלמנטרית. כשפרנקוביץ' הוכנס לניידת, הוא לא ברח ממשמורת חוקית וזכותו הייתה להיחלץ מהניידת ובר לא ביצעה שום עבירה שפתחה לו את הדלת ועזרה לו.

המשטרה פעלה שלא כדין כשניסתה לעצור את התהלוכה והדחיפה הקטנה של פרנקוביץ' כתגובה לדחיפת השוטר היא לא עבירה פלילית ולא עילה למעצר.

מתי צריך להזדהות בפני שוטר/ת?

ברק כהן (2013), "אין חשד לעבירה - אין הזדהות בפני שוטר". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/7/2013. נדלה בו ביום

"אין חשד לעבירה - אין הזדהות בפני שוטר :

אתמול הגעתי לביתו של יאיר לפיד כדי להתפלל. בשקט. בלי כרזות ובלי קריאות. מאבטח שיצא מביתו דרש שאזדהה. שאלתי אם אני חשוד בביצוע עבירה, והוא השיב שלא. יחד עם זה הוא מבקש שאזדהה, ״כי הוא מבקש״. עניתי שאין לי כוונה להזדהות ושהוא מפריע לי באמצע תפילה. ״אני רק מתפלל, אז אם אתה רוצה, אתה יכול לעמוד לידי, או להצטרף לתפילה. חוץ מזה, אני מבקש שתניח לי״.

המאבטח הזמין משטרה. הגיעו שני שוטרי סיור, ושוב אותו השיח. ״תזדהה בבקשה״. אני חשוד בביצוע עבירה ? ״לא, אבל אני שוטר, ואתה חייב להזדהות בפני שוטר״. לא נכון עניתי. אם אני לא חשוד בביצועה של עבירה כלשהי, אתה מפעיל סמכות שלא כדין.

אתה מעוכב, אתה עצור, אזיקים על הידיים, ובדרך לתחנת המשטרה כמובן גם השמעת איומים, אני אערוך עליך חיפוש, אני אפשיט אותך, אתה לא תזדהה ותהיה עצור ימים ארוכים, כבר היה לנו את הסיפור הזה בימי ההתנתקות. אתה תזדהה ועוד איך.

״אני מבקש ממך לא לדבר אתי ולא לפנות אלי. תעשה מה שאתה מבין, אבל אל תקיים אתי שיח. אני לא מעוניין שנדבר״. אה, עכשיו את גם מכשיל שוטר ?

נכנסים לתחנת המשטרה, בחניון הוא מעביר את ידיו על הגוף שלי. אני מזכיר לו שהוא עורך בי חיפוש בניגוד לרצוני ובכח. נוטל את מכשיר הטלפון ממני. לא מאפשר לי להתקשר לאיש ולהודיע על המעצר. ״יש מח״ש, לך תתלונן מחר. היום אתה פה״. עולים למשרדי החקירות, והוא מורה : ״כנס לתא״. ואני עומד בתא, ממשיך להתפלל ולקרוא תהלים.

אז מגיע הקצין : ״מה קורה ? מה אתה עושה פה ?״ קראתי תהלים. ״בוא, בוא אתי לחדר״. תסדר לנו סיגריה, ביקשתי.

נכנסנו לחדר ודיברנו. לא חקירה. שיחה. אמנם כל שיחה עם שוטר היא גם ראייה. בכל אופן לא נחקרתי כחשוד. דיברנו.

הוא מצדו, התעקש שאני קטנוני. שגם אם לא ביצעתי כל עבירה ושאני לא חשוד, זה מיותר לסרב להצגת תעודת זיהוי. הישיבה בתחנת המשטרה לא שווה את זה.

אני מצדי הסברתי שזה הרבה יותר משמעותי ממה שהוא חושב. אנחנו יודעים שבבקשה להזדהות גלומים מרכיבים פסולים שחייב לסלק אותם.

אחד, זוהי הפעלת סמכות ללא סמכות. זוהי נורמה פסולה והשוטרים ממשיכים להפעילה באופן חופשי.

שתיים, בבקשה להזדהות גלומה ״הטיה גזעית״. המושג ״בדוקאים״, הוא מושג המבטא פרופיל אתני, גזעי. לא פרופיל שוויוני. בדיקות ההזדהות משרתות את הפרופיל האתני הגזעי, יותר מאשר הבטחת שלומם של בני אדם.

בכל מקרה, הסברתי לשוטר, לא אני זה שקיבל החלטה כלשהי. אני עמדתי והתפללתי. השוטר החליט לעצור ? זאת ההחלטה שלו. לא שלי. אני יודע דבר אחד, שאני עשיתי מעשה חיובי, התפללתי. ואם המחיר שהשוטר מבקש על המעשה הזה הוא מעצר, זוהי החלטה שהוא יצטרך לעמוד מאחוריה.

אני לא אזדהה, ומחר בבוקר, אני אעמוד מול שופט שכנראה מכיר אותי בעצמו, מתיקים שונים שהופעתי בהם. ויעמוד הטוען המשטרתי, ויצטרך להסביר, מדוע עומד בפניו העצור ? והטוען יצטרך להסביר לו, שעמדתי וקראתי תהלים. עכשיו, בוא נראה לאן זה יגיע.

השיחה הסתיימה. הוסרו האזיקים (שנחתכו בקאטר כי המפתח נתקע בפנים), הקצין ליווה אותי אל מחוץ לתחנה, ברך לשלום ותם הטקס.

אם יש דבר משמעותי בכל הסיפור הזה, שבעבורו ראוי כל המלל ? כאשר אתה לא עושה מעשה פסול. כאשר את פועלת על פי הטוב. והתגובה לטוב הזה היא מעצר, או כל חוסר נוחות מסוג כלשהו ? חוסר הנוחות הוא זמני. התגובה של הכח לא יכולה להיות נצחית. בסופו של דבר עומד למבחן הטוב מול התגובה הכוחנית לו. לעתים הכוחנות נסוגה אחרי מספר שעות. לעתים אחרי מספר ימים. לעתים אחרי מספר שנים. לעתים, ההיסטוריה מביסה את הכוחנות. דבר אחד וודאי, הכוחנות תמיד מובסת בסוף. ״כי לא בכח יגבר איש״.

ולכל החברות והחברים ששמעו על המעצר, ושיתפו, ושאלו, וכבר היו בדרך לתחנה, ולירון אחדות שהגיעה לאסוף אותי ואחי האהוב שהגיע לתחנה. אין ספק שהיכולת לספוג שלילת חירות או כוחנות כלשהי הרבה יותר גדולה במעטפת חברתית כזאת. תודה רבה ומלא אהבה.

מרטין קיאל (2013), "יש חוק משנת 82' שאומר שכל אדם חייב להזדהות בפני שוטר", שיתוף תמונה של ברק כהן על הקיר האישי, 22/7/2013. נדלה בו ביום

"

4 minutes ago · יש חוק משנת 82' שאומר שכל אדם חייב להזדהות בפני שוטר. האם זה אומר ששוטר יכול להטריד אנשים ברחוב, סתם כך, ללא כל חשד, ולדרוש מהם להזדהות בפניו?

זאת השאלה שעלתה אתמול בלילה מול ביתו של לפיד.

במדינה דמוקרטית, כך נראה לי, שוטר איננו מפעיל את סמכויותיו כנגד אדם, אלא אם יש לו חשש או חשד לעבירה. אבל המשטרה לא רואה את זה ככה. גם אחרי פסיקה (למשל, http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1583041 ) שנקבע בה שהמשטרה לא יכולה לדרוש מאדם להזדהות סתם כך, בלי שיהיה חשד לעבירה.

זה כמעט כאילו שהמשטרה מונעת מאגו: אני שוטר ואמרתי לך להזדהות, מי אתה בכלל שתגיד לי שאם אין לי חשד אתה לא חייב להזדהות? לא מסכים להזדהות? סבבה. אתה מעוכב ואני אקח אותך בכח, אפילו שאין לי שום חשש או חשד, לתחנת המשטרה. אני אראה לך למי מאיתנו יש יותר כח.

אז אדם עמד ברחוב ליד בית של מישהו. ברחוב, אתה תמיד ליד בית של מישהו. מאבטח שהיה במקום בא וביקש מהאדם להזדהות בפניו. האדם שאל אם הוא חשוד במשהו והמאבטח השיב שלא, אבל התעקש בכל זאת שהאדם יזדהה בפניו. האדם אמר שאם אין חשד אם שום סיבה שיזדהה בפניו. הוא הציע למאבטח, כדי לאיין כל חשש, לעשות חיפוש בהסכמה, אבל המאבטח לא רצה, אלא התעקש שיזדהה.

האדם לא הזדהה והמאבטח קרא למשטרה. גם השוטרים אמרו לאדם שאיננו חשוד בדבר, אבל שהם שוטרים והם דורשים שיזדהה. משסירב, השוטרים החליטו לעצור (או לעכב; זה לא משנה, כי זו וזו שלילת חירות).

ואנחנו חוזרים לשאלה איתה התחלנו. האם המשטרה יכולה להטריד אנשים ברחוב ולדרוש מהם להזדהות סתם כך. בישראל קל מאוד לשלול חירות מאדם, מסתבר. גם אם בסך הכל עמדת על זכותך."

עו"ד יוסף רז (2013), "מה בין החובה להציג תעודת זהות לשוטר והזכויות לחירות ולשמירה על הפרטיות". אתר "עו"ד פלילי - משרד עו"ד, גיל משה ויוסף רז", נדלה בתאריך 22/7/2013

" החוק קובע כי לאדם זכות להתנגד לעיכוב לא חוקי כאשר עיכוב לא חוקי הינו עיכוב בו לא התקיים אחד התנאים שצוינו לעיל.

"לאחרונה פסק בית משפט השלום בקריות כי פניית שוטר לאזרח בבקשה כי יציג בפניו תעודת זהות מגבילה את חירותו של אותו אדם לנוע בחופשי ומשכך מדובר בעיכוב.

"...

"בית המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות שיחסו לו תוך שהוא פוסק כי מאחר ולא היה בסיס חוקי לעיכוב הנאשם, הרי שלנאשם עמדה הזכות להתנגד לעיכוב. התנגדות זו צריכה להיות סבירה ומידתית בנסיבות העניין. מאחר וכל שהנאשם עשה היה להדוף מעליו את השוטר ולקלל אותם מתוך כעסו, הרי שלא ניתן לעשות שימוש בהתנהגותו של הנאשם עת עוכב באופן לא חוקי, כדי להרשיעו בעבירה שהיא תולדה של אותו עיכוב."

בחירות מוניציפליות

התחברות - תראבוט تـرابـط - هتحبروت (2013), "ברכות לכל חברות וחברי התנועה שהיו פעילים ופעילות במערכות הבחירות המוניציפליות ביישובים שונים ברחבי הארץ!". פוסט על קיר הארגון, 25/10/2013. נדלה בו ביום

"אף פעם בחירות הן לא דבר אחד ויחיד.

"בחירות הן לפעמים הזדמנות להשפיע ולשנות את יחסי הכוח, ולפעמים הן חלק מתהליך התארגנות למאבקים. הן גם עשויות להיות הזדמנות לבנייה, וגם עלולות לתת לנו שיקוף של מציאות פוליטית-חברתית - שיקוף שעלול להיות מייאש ומאוד לא יעיל.

"בערים שונות ברחבי הארץ הופיעו רשימות המייצגות שכונות עממיות, שניסו לאתגר את הסדר הקיים הפועל לטובתם של בעלי הון, מקושרים ואליטות מובהקות של בעלי פריבילגיות. הדבר מעודד מאוד, והוא קשור ללא ספק לגלי המחאה והמאבקים החברתיים של השנים האחרונות. למרות זאת, לא נרשמו הצלחות גדולות. קשיי ההתארגנויות העממיות בתחום הממון והמחסור בפנאי ואמצעים אחרים, המצור שהעיתונות הגדולה מציבה בפני מי שמאתגרים את הסדר הקיים, הופכים למאוד קשה את המלאכה החיונית של הפיכת מנהיגי שכונות ופעילים חברתיים לדמויות מוכרות בקנה מידה המוני, כך שלמועמדות יהיה סיכוי. האליטות סוגרות שורות ומחניקות מועמדויות מסוכנות. מה התשובה? להמשיך להיאבק, ללמוד לקחים, לפתח עוד בריתות מלמטה, לחשוב ולהתארגן הרבה זמן מראש, ללמוד תחבולות ואמצעים מבלי להשתנות בעצמנו.

"לא פשוט, אבל חיוני."

הון-שלטון-עיתון

איך אפשר להבין את ההחלטה שלא להצביע?

ראסל ברנד נגד ג'רמי פקסמן בניוזנייט 2013 - ראיון מלא כתוביות עברית 24/10/2013, נדלה בו ביום]

גרסה אנגלית

ראסל ברנד נגד ג'רמי פקסמן בניוזנייט 23/10/2013

יוס ברוך (2013), "סיכום בחירות". פוסט על הקיר האישי, 23/10/2013. נדלה בו ביום

"כסף קונה פרסום ושיווק. פרסום ושיווק טוב מביאים קולות. ספר לי מה תקציב הבחירות שלך, ואומר לך מהם סיכויי ההצלחה. :"מספר הכסאות הוא פונקציה של תקציב הבחירות.

"אין טעם בריצה עצמאית לבחירות אלא אם כן יש לך ספונסר טחון לאללה שיכול לשים הרבה מאוד כסף על הקמפיין. אין משמעות לאידיאולוגיה בבחירות - רק לבניה של מערך שיווק פוליטי המוני, בשכר. תפרנים שרוצים לרוץ ולהצליח - רק כקבוצה מאורגנת בתוך מפלגה גדולה.

"התנהלות דמוקרטית היא תנאי סף ליצירתה של פוליטיקת המונים חדשה. כל עוד לא נתנהל פנימה באופן דמוקרטי, אין לנו סיכוי."

ברוך אורן משיב באותו דיון:

"תודעה נכתבת במפגש בין אנשים. אומץ נולד במגע אנושי. הפחדה מייצרת התנהגות אוטומטית, המלחמה בפחד (=בטרור) היא מלאכת אומנות לאנשים שיש להם האומץ לצעוד in the road not taken."

וניר סוכן בתגובה באותו דיון:

"הדיון שגולש לאישי מפספס את הנקודה: המבנה הפוליטי הנוכחי פגיע לחלוטין להשפעה של ההון. השאלה היא לא איך אנחנו יכולים להחליף את הפוליטיקאים הקיימים באנשים אחרים אלא איך אנחנו יכולים להחליף את השיטה שבה פוליטיקאים נבחרים כדי שתהיה יותר נגישה לכולם ולא רק להעלי ההון. הדיון כאן על קאליש ויהב וכו הם קישוטים של דיון אמיתי שלא מתקיים כאן. צהי השיטה האלטרנטיבית ואיך להגיע למצב שהשיטה האלטרנטיבית תאומץ."

• https://www.facebook.com/AshdodimMovement/posts/692279067450108?notif_t=notify_me
• https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151890559754277&set=a.36363994276.43185.603044276&type=1&theater
• http://issuu.com/paxifista/docs/mor/0

ליאור מנצ'ר (2013), "31.3% הצבעה בתלביב". פוסט עם תמונה על הקיר האישי, 23/10/2013. נדלה בו ביום

"31.3% הצבעה בתלביב

"רק 31.3% אחוז מתושבי העיר בה נעשתה הפעילות הכי אינטנסיבית של המחאה החברתית, מצאו עניין בללכת ולהביע דעתם.

"31.3% בלבד מתושבי העיר בעלת ההקצנה החברתית כלכלית בה היא הגבוהה ביותר בארץ, בחרו להשפיע על המציאות היום יומית שלהם.

"מה בעצם אמרו ברגליהם אותם 69% האחרים ?

"אני לא מבין, מתוסכל ומיואש"

ובתגובה לעצמו:

"לגבי המסקנות אז:

- תרגום האידיאולוגיות והססמאות לקונקרטי.

- לא לאיים על "השיטה", כי אנשים מפחדים משינוי השיטה.

- המחאה היתה מגניבה מידיי, נתפסה כפסטיבל קיץ ולא כמשהו מהותי.

- שיתופי פעולה, שיתופי פעולה, שיתופי פעולה.........

- יצירת דוגמאות לאלטנרטיבות אפקטיביות.

"זה מה שאני זוכר עכשיו, חלק מהדברים נעשו ועדיין נעשים (המשמר החברתי, קידום הקואופרטיבים, לוחמי הביטוח הלאומי וכו') וחלק חוזרים וכושלים (שיתופי הפעולה בין אנשי המחאה למשל)."

המעברה | المخيّم (2013), "כעת משהופיע בוקר, וחשף באור יום את פארסת הבחירות לעירייה". פוסט עם תמונה על קיר הארגון, 23/10/2013. נדלה בו ביום

"כעת משהופיע בוקר, וחשף באור יום את פארסת הבחירות לעירייה, מותר לנו להסתכל בעיינים פקוחות על מה שהיה כאן בחודשים האחרונים.

"הבחירות לראשות העירייה התקיימו בין שני נציגי הון שלטון, כשברקע מתנגנת לה מוזיקת הסתה ע"י כמעט כל המועמדים למועצה. מהצד "השמאלי" של המפה, נגד הציבור החרדי בקמפיין שהזכיר אידאולוגיה קולוניאליסטית של "נאורות", ומהצד הימני, נגד הפלסטינים הגרים בירושלים המזרחית על "טוהר הגזע" היהודי. בעיר הגדולה הענייה ביותר בישראל היה ראוי כי הנושא הכלכלי יקבל את קדמת הבמה. אך בפועל מה שתושבי העיר קיבלו הוא עוד מסע פחד שמנגן על נושאי "ביטחון". "ביטחון" לחילונים לשתות קפוצינו בשבת, "ביטחון" לגברים יהודים לשמור על "טוהר הגזע". אין זה מפתיע כי רוב תושבי העיר לא התחברו למצעי המפלגות ואינם רואים חלק וצורך להצביע לבחירות אלה. אין זה מפתיע כי רוב תושבי העיר "הצביעו" בהחרמה של מרכזי ההצבעה מתוך הבנה נכונה כי הבחירות הללו אינם מייצגות אותם.

"ראויים לסולידריות הם תושבי העיר הפלסטינים שמהווים שליש מתושבי העיר ורואים בצדק במנגנון העירייה מכשיר לדיכוי וכיבוש ומחרימים את הבחירות כבר כמה עשורים.

"כקבוצה שוויונית ואנטי גזענית הבחירות לעיריה אינם מייצגות אותנו. הם כלי לשליטה של הממסד, שמלכתחילה מכר את המשחק והציב לנו אופציות שכולן גרועות. אנו מצטרפים ל75 האחוזים של תושבי ירושלים שהחרימו את הבחירות ולא מצאו עניין וצורך להשתתף בהצבעה. זכויותינו לא יגיעו מנציגי ההון, ובוודאי שלא מאלה שמסיתים אותנו כלפי אחינו ואחיותינו בירושלים. אנו נמשיך להלחם על קורת גג וקיום בכבוד בדרך האפקיטיבית ביותר, ברחוב, הרחק ממשרדי הבירוקרטיה האטומים של הממסד."

שי נימצן (2013), "רשמים". פוסט על הקיר האישי, 24/10/2013. נדלה בו ביום

"4. אחרי ההצבעה הלכתי לתמוך בברוך אורן שרץ בבנימינה עם חבורת ירוק לכולנו ונהניתי. היה נחמד מאוד לעבוד עם קבוצה שבאה להריץ את המועמד הערכי שלה שצמח מלמטה לעומת כל המיזמים השיווקיים והכלכליים של המתחרים העשירים. זה גם גרם לי להגיע לתובנה רצינית - כל הכסף שבעולם לא עוזר להביא אנשים שיודעים לשכנע אנשים. במובן הזה בנימינה היתה ממש קלאסית: היו שני מועמדים עם כסף ומשאבים וכל השאר ניסו לגרד קולות, ורק הפער הגדול בין הכסף והמשאבים למתנדבים היה זה שהכריע. גם אצל המועמדים העשירים היו פה ושם אדם או שניים שבאו מטעם עיקרון כלשהו וידעו על מה הם מדברים אבל כמעט באופן מכריע שכירי החרב וכל המכוניות שעומדות ומנגנות את הג'ינגלים לא משכנעות בן אדם אחד. קבוצה לא גדולה במיוחד של פעילים מהיום-יום שבאים מלמטה שמתחרעת על מועמדות כלשהי לא רואה ממטר את כל העשרות האלה שבאים כי שילמו להם ונתנו להם כל מיני צעצועים. הם אין להם מושג ומי שנמצא שם גם כשאין בחירות לא צריך הרבה (בטח לא כמוהם) בשביל לגעת באנשים.

"5. לא היה יום חופש. מעניין מה היה קורה בבחירות הארציות אם לא היה יום חופש. למה לא היה יום חופש? מילה אחת, שלוש אותיות - ה-ו-ן. הבחירות הארציות עוד נתפסות כעניין רציני אז עוד לא ביטלו את יום החופש אבל המוניציפליות? במילא כבר קנינו את כל הפוליטיקה הזו ממזמן אז שיחזרו לעבוד.

"6. דברים משפיעים אחד על השני כך גם מערכות ומדינות וגיאו-פוליטיקה. בארה"ב אחרי בחירתו של אובמה היתה אכזבה גדולה. ציפו ממנו לגדולות ונצורות והוא ויתר על הרבה ממה שהיה נראה כאג'נדה חברתית, והתוצאה היתה אחוזי הצבעה מאוד נמוכים לאחר מכן בבחירות לקונגרס, בחירות בהן הרפובליקנים ניצחו והיום לאובמה קשה איתם כי הם הרוב. גם כאן הארצי משפיע על המוניציפלי, ולאחר מה שקרה או יותר נכון לא קרה לאחר הבחירות האחרונות, דפוסי ההצבעה האלה היו מאוד דומים - אי אמון בכך שניתן לשנות באמצעות הפוליטיקה (אני הרגשתי הרבה יותר טוב עם הבחירה הלא אידיאולוגית שלי במונציפילי מאשר עם האידיאולוגית בארצי) ולא משנה שכאן מדובר ממש במה שהכי קרוב אליך, ואלה שהצביעו נטו להצבעה שמרנית יותר שחוזרת למה שמוכר ולמה שאולי ייתן איזה משהו קטן ככל שיהיה כי ממילא אין אמון ושום דבר לא ישתנה.

"7. האם באמת שיעורי ההצבעה הם נמוכים? בהשוואה למה? לתקופת מפא"י והקומבינות שלה? בכלל לתקופת המפלגות הגדולות? האם כשכולם מגוייסים יש ערך לאחוזי הצבעה? מי שחושב שאחוזי ההצבעה נמדדים מול ה-100% חי בסרט או בשיעור מתמטיקה. אני שמעתי כמה וכמה אנשים שהלכו להצביע מתוך איזה... צורך בלתי-מוסבר שהם אפילו לא היו מסוגלים להסביר לעצמם וכשרובם בכלל לא הכירו את המועמדים. במקום לדאוג לגבי אחוזי ההצבעה הנמוכים אולי כדאי לחשוב על אלה שעוד איכשהו הלכו להצביע מתוך הרגל וסיכוי טוב שלא יעשו את זה בעתיד."

העלות והתועלת של הבידול השמאלי

יוס ברוך (2013), "איפה טעינו בבחירות המקומיות בחיפה." האי היווני - בדרך למהפכה עממית, תרבותית ואנושית (בלוג), 25/10/2013. נדלה בו ביום

"הדבר שכן אפשר בעיני לקחת מהבחירות האלה, וצריך לקחת, הוא את האבחנה הבאה: המחנה הדמוקרטי-ליברלי-ירוק הפסיד אותן, ובענק. אי אפשר להתעלם מזה. ובהפסד הזה אנחנו יכולים להאשים רק את עצמנו – כמו שאמרו לנו רבים וטובים, וסרבנו לשמוע – רצנו ברשימות רבות מדי והתחרינו על אותו קהל ממש.

"יש הרבה אנשים צעירים וערכיים בפוליטיקה. אמנם לגבי רוב הרשימות בחיפה אפשר לומר בצורה ברורה שהחרא צף למעלה, אבל הפוטנציאל הפוליטי של חיפה הוא אדיר. המהלך המשמעותי יותר והאפקטיבי באמת שאפשר לעשות בזירה החיפאית הוא לאמץ את מודל "עיר לכולנו". ליצור איחוד רשימות, עם בסיס אחד ואחד בלבד- התנהלות דמוקרטית. בחירת הרשימה באופן דמוקרטי ולא כמינוי אישי של גורם חוץ חיפאי או כדיל עסקני דוחה, בחירת המועמד\ת לראשות העיר באופן דמוקרטי ולא כהצנחה, ואיוש התפקידים בתוך הקבוצה באופן דמוקרטי. אני חושב שגם הירוקים, וגם מפלגת העבודה, וגם מרץ יוכלו לחיות עם זה בכבוד. וממילא אלה גוונים של אותו הצבע. הגיע הזמן לחבר אותם יחד. כמו שעשו בירושלים."

המדריך להפקת אירועי מחאה

יחסים עם המדינה

ברק כהן (2013), "הנך חשוד בחשש להפרת הסדר הציבורי, ובהכשלת שוטר בכך שלא הצגת ת.ז, דיברת בקול רם (נשבע), ניפנפת בידיים (שוב נשבע) ועוררת פרובוקציה." תמונה וכיתוב בפייסבוק, 27/4/2013. נדלה בו ביום

"הנך חשוד בחשש להפרת הסדר הציבורי, ובהכשלת שוטר בכך שלא הצגת ת.ז, דיברת בקול רם (נשבע), ניפנפת בידיים (שוב נשבע) ועוררת פרובוקציה.

"אני עו״ד ברק כהן, ואיני נדרש לייצוג. אני פעיל במאבק לזכויות אדם, באשר הם בני אדם. זאת מתוך הכרה שמשטר מדינת ישראל לא נוסד כדמוקרטיה, לא התהווה לדמוקרטיה ולא מכוון להתפתח כדמוקרטיה.

"אני פעיל במאבקים שונים, בין כשותף לארגון, ובין כמלווה משפטית."

"[...]

"[..] הגעתי יחד עם מספר מאוהדי הקבוצה לכנס אליו הוזמן כלל הציבור. אירוע פתוח. איך שהגענו לרחבה הסמוכה לאירוע, פנה אליי השוטר אסף דואק (בתמונה). התחיל לתשאל אותי. אנחנו לא חברי ילדות, ואחרי השאלה השנייה, שאלתי אותו אם ביצעתי איזו עבירה ? הוא השיב שלא. אז המשכתי ללכת. כשצעדתי, פנה אלי שוב, ״סליחה, אתה יכול להציג לי את תעודת הזהות שלך ?״ מה היסוד הסביר לחשד ? (מה היס״ל ? - כך אנחנו מכנים זאת). ״אין עבירה, אני שוטר ואני מבקש ממך תעודת זהות״. הבנתי, אז אין תעודת זהות. לא מציג בפניך תעודת זהות, אם אתה עצמך אומר שאין עבירה. המשכתי לצעוד לעבר האולם.

"אז הוא הורה לחיילי מג״ב : ״הוא לא נכנס לאירוע״. כאשר הם לא ידעו איך אפשר למנוע את הכניסה שלי, כי המשכתי לצעוד לכיוון השער, הוא אמר ״אתה מעוכב״. ״מה העילה ?״, שאלתי ״חשש להפרת סדר״. ״אבל לא הפרתי שום סדר״. ״חשד להפרה בעתיד״, השיב.

"חוץ מזה, הבקשה להזדהות היא בדיחה. היא בדיחה משולשת. הדרישה לזיהוי היא כדי שידעו מי האדם, כאשר זהותו נדרשת בקשר לעבירה. ממילא, הוא ידע מי אני. הלוא הוא זה שפנה אלי מיד כשהגעתי. הוא חיכה לי. מה גם שאלון חמדני, רכז המודיעין היה שם עוד לפני שהרחיקו אותי. ואלון הלוא מכיר אותי. גם אוהדים שם יכלו לזהות אותי. הוא לא התעניין בזהות שלי. רק בהרחקה מהמקום. אני יושב פה, רק משום שהוא לא רצה שאשב שם.

"ואני אגיד לך עוד משהו, השוטר הזה רצה להוכיח פואנטה, והיא שאם הוא מבקש ת.ז, אז אני חייב להציג לו. הוא בעצם ביקש להפעיל עלי דיקטטורה. אז אני מודיע לך כאן, שדיקטטורה יפעיל בבית, לא עלי. יש, ברוך ה׳, מספיק אזרחים שהוא יכול להפעיל עליהם את הדיקטטורה הזאת. לא עלי. גם אם אני צריך להגיע לתחנה עוד 200 פעמים, אני אגיע. הוא יכול רק לחלום להתנהג כך. אני לא אציג לו שום תעודה.

"עכשיו לעניין הדיבור בקול רם ונפנופי ידיים, אני אפילו לא יודע איך להתייחס עניינית. זה נראה לי הזוי. את הפרובוקציה, אם הייתה, יצר הקצין. אילו היה נמנע מלפנות אלי, ומאפשר לי להיכנס לאירוע, כמו שהתאפשר לכולם, לא הייתי יושב פה איתך. הוא הפקיע ממני את הזכות להשתתף באירוע במרחב הציבורי - זאת הפרובוקציה.

"לא בוצעה שום עבירה. זה ברור. זאת טכניקה שגרתית להפעלת שימוש בכוח ושלא כדין, כדי לסכל זכויות יסוד, והפעם חופש הביטוי."

בפעם האלף: מתי דרוש רישיון להפגנה?

פקודת המשטרה, סעיף 83. נבו

"אסיפה" – חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה;

"תהלוכה" – חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו;

מה שאיננו אסיפה ואיננו תהלוכה, לא דורש רישיון.

מהו "נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני"?

האגודה לזכויות האזרח, "פרק II: רישוי הפגנות". 4 בספטמבר 2012. נדלה בתאריך 27/5/2013

"32. לגבי משמעות המונח "נאום" או "הרצאה", הובהר בפסיקה כי הנפת שלטים, קריאת סיסמאות ושימוש במגפון אינם מהווים "נאום בנושא מדיני" ומשכך אינם הופכים הפגנה לטעונה רישיון. בית משפט השלום בירושלים עמד על כלל הפרשנות המצמצמת של הוראה המגבילה זכות יסוד וקבע כי:

"הוראות סעיף 83 לפקודת המשטרה ברורות ומהן עולה כי התקהלות של 50 איש ומעלה אסורה רק ואך ורק אם מטרת ההתקהלות היא לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה. ככל שמטרת ההתכנסות אינה כזו לא דרוש רישיון כדי לקיימה. העובדה שהמתקהלים אוחזים בשלטים או אף כורזים סיסמאות בין אם הכרזה נעשית באמצעות מגפון ובין אם לאו אינה טעונה רישיון. התקהלות שכזו, אם היא לא מהווה עבירה לפי הוראת חוק אחרת לא מהוה עבירה רק בשל כך שהיא נעשית ללא רשיון."

(פרשת בירך, עמ' 5 להחלטה, הדגשות הוספו. ראו גם חע"מ 8100285877/11 מדינת ישראל נ' סטניסלב צוקנוב (נבו, פס"ד מיום 29.4.12) וכן חליפת מכתבים עם משטרת ישראל בעניין שימוש במגפון בהפגנה). לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט שטיין בת"פ (ירושלים) 5022-09-10 מדינת ישראל נ' ארגו (נבו, פס"ד מיום 2.2.12) ("פרשת ארגו"): "ברי, כי הפרחת סיסמאות פוליטיות אינן עולות כדי נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או דיון בנושא כזה." (עמ' 18 לפסה"ד)."

האם כדאי לבקש רישיון עבור אירוע שלא נדרש לו רישיון?

לא! למה לא כדאי לבקש רישיון למה שלא דרוש לו רישיון?

ברוך אורן (2013), תגובית בדיון אצל מרטין קיאל (עו"ד) (2013), "במוצאי שבת האחרונה, רצינו להפגין מול ביתו של שר האנרגיה, סילבן שלום". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"כי הם [השוטרים ב.א.] משחקים בקקה. סליחה על הביטוי, אבל כשמבקשים מהם אישור אז הם מנפיצים חוקים שלא קיימים בספר החוקים כגון "חוק בטחון סילבן שלום" שאוסר על הפגנות ליד סילבן. ושטויות כאלו. מה שלא דורש רישיון - אין טעם לבקש עליו רישיון."

ומרטין קיאל, באותו דיון:

"הניסיון מלמד שלא כדאי. המשטרה מערימה קשיים כשהיא רוצה למנוע הפגנות [...]"

איך משיגים טופס רישוי להפגנה?

ראו כאן: מהפיכה ברישוי הפגנות - הטופס האזרחי לרישוי אסיפות ותהלוכות

מה עושים כשהמשטרה מערימה קשיים אינסופיים?

סיפור המקרה לגבי המצעד בראשלצ

קישורים שימושיים:

• בג"צ מטה הרוב
• תקנות הבטיחות במקומות ציבוריים (אסיפות), תשמ"ט-1989 - תוך תשומת לב לכך שאין בחוק במפורש הטלת האחריות על עורך האסיפה, במקרה של אסיפות פוליטיות/חברתיות

מתי צריך להוציא רישוי עסקים לאירוע?

להבחנה בין הפגנה לאירוע מסחרי/עינוג ציבור/'אירוע תחת כיפת השמים', ראה בשדה האוהלים1 עמ' 73.

"הפרת השלום" - למה הכוונה?

יוסי וולפסון (עו"ד) (2004), "הזכות להפגין - מדריך שדה למפגינ/ה". בתוך

יומן המהפכן - בהוצאת סלון מזל. מופיע גם בשדה האוהלים עמ' 56-70.

"בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתחייס לאלימות כלפי גופו של אד, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום - דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות. [...]

"ויכוחים קולניים אינם הפרת השלום. צעקות, קריאות, כעס וגם קללות אינם הפרת השלום. מכוניות מאיטות כדי להתבונן במפגינים? אין בכך הפרת השלום.

"יש לזכור את דברי שופט בית-המשפט העליון אהרון ברק:

"כשם שזכותי להפגין ברחובה של עיר מוגבלת בזכותו של חברי למעבר חופשי באותו רחוב, כן מוגבלת זכותו של חברי להלך ברחובה של עיר בזכותי לקיים אסיפה או תהלוכה. הכבישים והרחובות נועדו להליכה ולנסיעה, אך אין זו מטרתם היחידה. הם אף נועדו לתהלוכות, למצעדים, להלוויות וכיוצא בהם אירועים.'"

חיים לוינסון (2014), "לצערו הוא לא דפני ליף". הארץ - דעות, כנראה 6/4/2014

"הכשל המרכזי מצוי בנקודת המוצא, זו שבאה לידי ביטוי במונח "סדר ציבורי". כאילו יש במרחב איזה סדר שהפגנה מערערת עליו, ומכאן הצורך לנקוט אמצעים קיצוניים כדי להשיבו. במקום שמדינה דמוקרטית תעודד את זכותם של האזרחים לצאת למאבק למען האינטרסים שלהם, הממסד מתיש את המפגינים בדרישות לרישיונות, תשלומים וכיוצא באלה - והכל בשם הסדר הקדוש."

מותר ואסור לשוטרים באסיפה חוקית (ללא צורך ברישיון או עם רישיון)

מתי מותר למשטרה לקבוע מסלול הליכה בתהלוכה?

התשובה: תמיד! בכל המחוזות הודיעו מפקדי המחוזות הודעה לפי סעיף 84 לפקודת המשטרה, ולכן תהלוכות תמיד תהינה טעונות רישיון של מפקד המחוז.

מתי מותר לסגור רחוב בפני מפגינים?

מסתבר ששוטרים נוהגים לחסום רחובות בפני מפגינים; בין אם באמצעות מחסומים פיזיים (אוטובוסים, ניידות משטרה, מחסומי ברזל, גדרות) ובין אם באמצעות שרשראות שוטרים. הנטייה המוזרה לחסום רחובות מופיעה במיוחד סביב אינטרסים של ההון-שלטון: בנקים למיניהם, ורחובות שבהם גרים שרים בממשלה, שהמשטרה רוצה לתת להם שקט מהציבור הזועם.

מעיין רעם (2013), "האם מותר למשטרה לחסום כניסה לרחוב שבו מתגורר איש ציבור מחשש להפגנה?" פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/5/2013. נדלה בו ביום

"האם מותר למשטרה לחסום כניסה לרחוב שבו מתגורר איש ציבור מחשש להפגנה?

"אתמול בשני מקרים שונים חסמה המשטרה בעזרת מחסומים כניסה לרחובות בהם מתגוררים סילבן שלום וביבי נהתניהו בקיסריה.

"מול ביתו של סילבן תוכננה להתקיים הפגנה בנושא ייצוא הגז. ממה שהבנתי כ-45 שוטרים חסמו את הכניסה לרחוב ולא איפשרו להפגנה להגיע מול ביתו. המפגינים הסתובבו והלכו להפגין על כביש איילון ובבימה.

"בקיסריה- מקרה דומה אך סוף שונה- מחסומים בכניסה לרחוב הדר בקיסריה הוצבו בשעה 20:00. כמה עשרות המפגינים שהגיעו לא הורשו לעבור. בדיונים בנינו לבין עצמנו הגענו למסקנה שזה לא יכול להיות חוקי שחוסמים את כניסתנו לרחוב ציבורי והחלטנו לחצות את המחסומים. כמובן שזה קל מאוד כאשר עומדים רק 2 מג"בניקים . חצינו את המחסומים והמג"בניקים הסתכלו אחד על השני ואמרו- "טוב נו יאללה - תן להם לעבור..." ועברנו ועשינו הפגנה מול ביתו של ביבי בקיסריה עם שוטרים ומאבטחים ששמרו עלינו.

"מה המסקנה??

"כנראה שאסור לשוטרים לחסום סתם כך מעבר לרחוב ועובדה שכשעשינו את זה אף אחד לא התנגד וגם לא עצרו אף אחד.

"נבחרי הציבור משתמשים במשטרה כפלוגת מאבטחים אישיים שיגנו עליהם מפני ציבור לא מרוצה.

"גם המשטרה עובדת בשיטת מצליח."

התשובה: רק מקרה של חשש ממשי לפגיעה חמורה בנפש או ברכוש.

פקודת המשטרה - סעיף 4. נבו

חשש ממשי לפגיעה חמורה – סמכות ואחריות (תיקון מס' 19) תשס"ה-2005

4א.

(א) מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, רשאי הוא –

(1) להורות לכל אדם הנמצא באזור או במקום שבו קיים החשש האמור, הוראה סבירה הדרושה באופן חיוני לשם הצלת הנפש או הרכוש או למניעת הפגיעה, ובכלל זה להורות על מניעת גישה לאזור או למקום, או יציאה ממנו;

(2) להורות לגוף הצלה, כהגדרתו בסעיף 90א, לפעול במסגרת תפקידו וסמכויותיו על פי כל דין;

(תיקון מס' 27) תשע"ב-2012

(3) לצורך הצלת הנפש או הרכוש –

(א) להיכנס לכל מקום שהכניסה אליו דרושה באופן חיוני ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע סמכות הכניסה כאמור, ובלד שהשוטר זיהה עצמו לפני מי שנמצא במקום והודיע לו את המטרה שלשמה נדרשת הכניסה, ביקש את הסכמתו לכניסה והזהירו כי יש בכוונתו להשתמש בכוח לצורך הכניסה; חובת הזיהוי, ההודעה והאזהרה כאמור לא יחולו אם נוכח השוטר לדעת כי לא נמצא איש במקום;

(ב) לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור."

מתי מותר למשטרה להורות על כיבוי או סגירת אמצעי הגברה או כלי מוזיקה המשמש להפגנה?

התשובה: אף פעם. אבל כן מותר להם לתת קנס למי שהפריע לציבור באמצעות יצירת מטרד רעש כאמור.

פקודת המשטרה - סעיף 90. נבו

התאספות והליכה בסך

90. (א) מפקד משטרת המחוז רשאי, בשעת הצורך –

(1) להורות, בכפוף לתנאיו ולסייגיו של רשיון שניתן לפי סעיף 85, בדבר התנהגותה של כל התאספות והליכה בסך בדרכים הציבוריות וברחובות ובמעברים הציבוריים ולקבוע את המסלולים שבהם תעבור;

(2) להסדיר את מידת השימוש במוסיקה ברחוב ובשעת חגיגות וטקסים.

(ב) התאספות או הליכה בסך שאינה מצייתת, או מסרבת לציית, להוראה שניתנה לפי סעיף קטן (א), רואים אותה כהתקהלות בלתי חוקית, וכל המשתתף בה לאחר מתן ההוראה דינו כדין משתתף בהתקהלות בלתי חוקית לפי כל חיקוק בר תוקף אותה שעה.

(ג) מי שאינו ממלא אחרי הוראה שניתנה על ידי מפקד משטרת המחוז בדבר מידת השימוש במוסיקה לפי סעיף קטן (א), דינו – קנס 300 לירות.

מתי מותר להחרים או לתפוס ציוד, חפץ או חומר ממפגיןה?

בהפגנת ה-11/5/2013, החליטה המשטרה על דעת עצמה על טקטיקה חדשה: החרמת מגפונים ממפגינים. אנחנו מכירים את זה שהמשטרה עוצרת מפגינים עם מגפון והמגפון מוחרם, אין בכך חדש. החידוש הוא החרמת המגפון גם ללא מעצר.

התשובה: למשטרה מותר להחרים או לתפוס ציוד רק במקרים החריגים הבאים:

1. שהחפץ הזה הוא כלי נשק: סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר
2. שהחפץ הוא דגל "שיש בו כדי לעורר הפרעת השלום". ראי "הפרת השלום" - למה הכוונה?

פקודת המשטרה, סעיף 79. נבו

סמכויות מיוחדות לשוטרים

79. כל אימת שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה , רשאי הממונה, בצו שיפורסם במקום, ליתן תוקף להוראות המנויות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה שתפורש בצו ושלא תעלה על שלושה חדשים, ואלה ההוראות:

(1) (א) כל שוטר רשאי לפזר כל התקהלות במקום ציבורי ולעצור בלא פקודת מעצר כל המצוי בהתקהלות ומסרב להתפזר או מתמהמה בכך או חוזר ומתקהל לאחר שהתפזר;

(ב) מי שמסרב להתפזר או מתמהמה או חוזר ומתקהל כאמור, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 375 לירות;

(2) (א) נמצא אדם במקום ציבורי כשהוא מחזיק ברשותו סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר, ולדעת שוטר הוא נושאם כדי לסייע בהפרעת הסדר או קרוב הדבר שישתמש בהם במקרה של הפרעת הסדר מותר מיד להחרימם או לתפסם;

(ב) אדם כאמור בפסקת-משנה (א), וכן מי שמסית אחרים להתקהל, אם בעל פה ואם בכתב ואם בדרך אחרת, ומי ששר שיר או משתמש במלים או בתנועות, שלדעת שוטר קרוב הדבר שיביאו לידי הפרעת השלום, יכול שייעצר בלא פקודת מעצר ודינו כאמור בפסקה (1)(ב).

פקודת המשטרה -סעיף 82. נבו

82. הנפת דגל

(א) המפקח הכללי רשאי לאסור הנפתו, הצגתו או פרישתו של דגל או סמל שיש בו כדי לעורר להפרעת השלום.

(ב) האיסור יכול שיהיה כללי או מסוייג לפי זמנים, מקומות או נסיבות שיפורשו.

(ג) כל שוטר רשאי לסלק דגל או סמל שהוצג או שנפרש בניגוד להוראה כאמור או בנסיבות שיש בהן כדי לעורר להפרעת השלום.

(ד) המפר הוראה לפי סעיף זה, דינו קנס 300 לירות.

מתי מותר לשוטר לעצור מפגין?

התשובה: כאשר יש התקהלות בלתי חוקית (כלומר, הפגנה הטעונה רישוי, ולא קיבלה רישוי, או הפגנה שטעונה רישוי ושפרצה את תנאי הרישיון שלה). כלומר, מעצר שבוצע בהפגנה שאיננה התקהלות בלתי חוקית, הוא מעצר-שווא. הסייג הוא אדם שעושה כל פעולה שנראית לשוטר כאילו תביא להפרת השלום. כאמור, לקרא לאנשים להתקהל באירוע שאיננו טעון רישוי משטרתי, אין בכך בכדי ליצור הפרעת השלום. ובכלל, ראי "הפרת השלום" - למה הכוונה?

פקודת המשטרה, סעיף 79. נבו

סמכויות מיוחדות לשוטרים

79. כל אימת שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה , רשאי הממונה, בצו שיפורסם במקום, ליתן תוקף להוראות המנויות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה שתפורש בצו ושלא תעלה על שלושה חדשים, ואלה ההוראות:

(1) (א) כל שוטר רשאי לפזר כל התקהלות במקום ציבורי ולעצור בלא פקודת מעצר כל המצוי בהתקהלות ומסרב להתפזר או מתמהמה בכך או חוזר ומתקהל לאחר שהתפזר;

(ב) מי שמסרב להתפזר או מתמהמה או חוזר ומתקהל כאמור, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 375 לירות;

(2) (א) נמצא אדם במקום ציבורי כשהוא מחזיק ברשותו סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר, ולדעת שוטר הוא נושאם כדי לסייע בהפרעת הסדר או קרוב הדבר שישתמש בהם במקרה של הפרעת הסדר מותר מיד להחרימם או לתפסם;

(ב) אדם כאמור בפסקת-משנה (א), וכן מי שמסית אחרים להתקהל, אם בעל פה ואם בכתב ואם בדרך אחרת, ומי ששר שיר או משתמש במלים או בתנועות, שלדעת שוטר קרוב הדבר שיביאו לידי הפרעת השלום, יכול שייעצר בלא פקודת מעצר ודינו כאמור בפסקה (1)(ב).

מתי מותר להתנגד באלימות ולברוח ממעצר?

ספיר סלוצקר-עמרן (2014), "מה קורה כשלמשטרת ישראל נמאס מהפגנות שמאל". שיחה מקומית, 29/5/2014. נדלה ב8/7/2014

ראשית, תגובת השופט שמאי בקר לדבריו של השוטר יצחקי כי ההפגנה לא הייתה שקטה אלא "הומה":

שוד ושבר – הפגנה הומה.

ומה בכך? מה רע במעט המולה? מאימתי זה מובילים המולה או רחוב הומה- לעיכוב או למעצר?

לא יכולתי שלא לחזור עשרות שנים לאחור, אל מחוזות ילדות, ולהיזכר במילותיו של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, בשירו הקצר, 'מקהלת נוגנים', בית ראשון -

יוֹסִי בַּכִּנּוֹר,

פֵּסִי בַּתֹּף,

משֶׁה בַּחֲצוֹצְרָה –

וְהָמָה הָרְחוֹב.

כלום היינו מעכבים את יוסי? עוצרים את פסי? מאשימים את משה?

אין כל פגם ברחוב הומה. אדרבא, יהום הרחוב, שירעש ויגעש, ויעלו בו קולות כאלה ואחרים, נעימים יותר ונעימים פחות. כך ראוי לקרת דמוקרטית.

תנו להפגין, הניחו למחות, אפשרו להלך, וקיימו נא, אנא, את חופש הביטוי.

[..]

הפסיקה קובעת באופן בירור שכאשר פעולתם של שוטרים חורגת מסמכותם, מותר לאדם שכלפיו מתבצעת הפעולה להתנגד ואף להפעיל כוח סביר נגד השוטרים.

ההפגנה הייתה חוקית ולכן המעצר היה לא חוקי וזכותו של כל אדם להתנגד למעצר שעומדים לבצע נגדו שלא לפי החוק כזכות אלמנטרית. כשפרנקוביץ' הוכנס לניידת, הוא לא ברח ממשמורת חוקית וזכותו הייתה להיחלץ מהניידת ובר לא ביצעה שום עבירה שפתחה לו את הדלת ועזרה לו.

המשטרה פעלה שלא כדין כשניסתה לעצור את התהלוכה והדחיפה הקטנה של פרנקוביץ' כתגובה לדחיפת השוטר היא לא עבירה פלילית ולא עילה למעצר.

ומה עושים כשהשוטר/ת לא יודע/ת את החוק?

ראו שדה האוהלים 1, עמ' 72.

על השימוש במצלמות ככלי להגנה על הדמוקרטיה

צריך למצא על זה טקסט. בכל אופן התמונה הבאה מבהירה: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151471895678597&set=a.10151471893548597.1073741831.646008596&type=1&theater

וגם כדאי למצא את התמונה של השוטר שחונק את בקמן

על האיזון בין הפגנות לעבודה פוליטית

שי זיו (2013), "מחאה יקרה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/5/2013. נדלה בו ביום

"מחאה יקרה, קצת עברת את הגבול עם הרומנטיזציה שלך כלפי תהלוכות ברחובות. הגיע הזמן להתבגר ולהבין שצריך לשנות את סדר היום באמצעות שיח ודיאלוג ציבורי. צריך לדבר יותר וללכת פחות והכי חשוב להפעיל את הראש."

ועונה לו יפתח בריל (שם):

"שי, מוזר לי שאתה כותב את זה דווקא על סבב הפגנות שהצליח להעלות לראש סדר היום נושא שאיש כמעט לא כתב עליו מילה לפני שלושה שבועות. הפגנות הן דבר מפגר ואינפנטילי, והן בוודאי לא ראויות ליחס רומנטי; אבל הן כלי יעיל להעלות נושא לכותרות. פועל כאן היגיון מעשי מאוד.

"צריך להזכיר שבמשך יותר מחצי שנה ניסה פורום מקצועי של ארגוני סביבה וכלכלה להעביר לפוליטיקאים ולעיתונאים מידע רציונלי בנושא, וההד הציבורי היה אפס מאופס."

רעיונות מעשיים להרחבת השורות במחאה החברתית

על הצורך בהרחבת השורות

אסף אבן חן (2013), "החברות והחברים מתכנסים להם בצומת עלית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 25/5/2013. נדלה בו ביום

"החברות והחברים מתכנסים להם בצומת עלית לקראת הצעדה לעבר בית השר סילבן שלום את משפחת מוזס, למען עתיד ישראל. והנה זה עתה התבשרתי על עוד שתיים העוזבות את הארץ. בברלין הקהילה כבר מונה כ 70 אלף. המתח בין הכאן ועכשיו לבין העתיד. המשימה כעת: לפתוח העיניים לכל הצעירים והצעירות שטרם הצטרפו למערכה החברתית. לשם כך, יהא צריך להתחיל במלאכת הסברה רצינית מעבר למעגלים החברתים של הפעילים. כל רעיון יתקבל בברכה."

כלים להרחבת השורות1#: המגוון והמרחב הציבורי

• הפוסט "רווח נגד אנושיות" שלי מJ14
• אורי פורת (2013), "אם האחד במאי היה נראה קצת יותר כמו מצעד הגאווה וקצת פחות כמו רוסייה הקומוניסטית". טקסט ותמונה על הקיר האישי, 7/6/2013. נדלה בתאריך 12/6/2013

"אם האחד במאי היה נראה קצת יותר כמו מצעד הגאווה וקצת פחות כמו רוסייה הקומוניסטית, יש מצב שהיינו מנצחים כבר מזמן.

"מצד אחד, זה אבסורד שאנשים צריכים יום מיוחד כדי להכריז על זכותם לבחור את מי לאהוב. מצד שני, זו התרבות שאנחנו חיים בה.

"תרבות שבה כולם צריכים לצופף את עצמם לתוך מגבלות ה"נורמלי", אחרת יסתכלו עליהם מוזר וידברו עליהם מאחורי הגב, וזה במקרה הטוב.

"מצד שני, פעם אחת בשנה יש אירוע פוליטי מובהק שלא עסוק בלהיות נגד, ובלכעוס על כמה שכולם רעים אלינו. פעם אחת בשנה (אולי יש עוד כמה אירועים כאלה, אבל זה בהחלט הבולט שביניהם) יש אירוע שבו אנשים באים לחגוג את מי שהם. וככה זה נראה ומרגיש, צבעוני ושמח וסקסי להחריד.

"ויש מי שאומר שזה קצת מוגזם, ושלפעמים זה נגרר לפרובוקציה. וואלה אנשים שכל השנה צריכים להסתיר את מי שהם ומה שהם, כדי שלא יתייחסו אליהם באופן שונה, אז הגיוני שהם יעשו קצת "דווקא" ביום האחד שבו מותר להם להיות גאים בעצמם ברחובות הראשיים של העיר.

"ואתם יודעים מה, אני אגיד יותר מזה. מי שלא נורמלי זה מי שמתלבש בחליפה והולך למשרד כל היום. אני הייתי הרבה יותר מבסוט לחיות במקום שבו הנורמה הוא לרקוד בתחתונים ברחובות.

"ונכון שחולדאי הזניק ולפיד בא לנאום וחברות מסחריות השתלטו מזמן על האירוע. אבל שיזדיינו כולם, ללא הדבל דת גזע ומין. העיקר שאנשים יצאו מהבית, רקדו ושמחו וחייכו ולא הרגישו שהם צריכים להתבייש בעצמם. הלוואי שכל יום העיר שלנו תראה ככה, מלאה באנשים שגאים בעצמם, שמרגישים בנוח עם הגוף שלהם ועם ההעדפות המיניות שלהם ועם הדרך שבא להם לחיות.

"לא שאני חושב שזה עניינו של מישהו מה ההעדפה המינית של מישהו אחר

"אבל כמו שכתבתי בהתחלה, אני בעד שנתעסק קצת פחות בלמחות ולכעוס, וקצת יותר בלהנות ולעשות מה שבא לנו

"בעיקר עם מה שבא לנו זה לעשות אהבה ברחובות"

כלים להרחבת השורות2#: הכסא הריק לאליהו הנביא

כדי לאפשר לאנשים חדשים להצטרף, תמיד צריך להשאיר סביב השולחן הפיזי כסא ריק, ותמיד צריך להסביר פנים למצטרפות/ים חדשים. הדבר נכון גם בעבודה ברשת: תמיד להשאיר תפקיד פנוי, ותמיד להסביר פנים למי שרוצה להצטרף לתפקיד החדש.

אולי לכתוב על זה קצת יותר בהקשר של מורשת מאהב רוטשילד וזה.

גיא שמיר (2013), "פוסט פרידה מהקבוצה". פוסט בקבוצה הסודית של מאבק הגז, 22/6/2013. נדלה בו ביום

"פוסט פרידה מהקבוצה.

"עד היום לא פרסמתי אפילו אות בקבוצה הסודית. אני לא מאמין בקבוצות "עבודה בעיניים" סודיות. אני מאמין בעבודה ציבורית במרחב הציבורי. אני מאמין בעידן חדש שכבר נמצא כאן. בכדור הארץ. אני מאמין שיש לכל אחד מלחמה פנימית ומהפכה אישית. אני מאמין שההתנהלות שראיתי כאן פגעה אנושות במהפכה הכללית ומטרותיה הכלליות, אני מאמין שהפעולות שנעשות כאן אמנם השיגו לנו הנחה בגז ושיפרו את מצבנו אך בדרך דרסו אין סוף פעילים חדשים, מנעו התקוממות כללית אזרחית וחסמו יזמים חברתיים במגוון תחומים ונושאים לא פחות חשובים.

"באופן אישי הכסף ואיפה הוא נמצא לא מענינים אותי, אני ממוקד בחיים, בזכויות אדם, בשיטה עצמה והפיכתה למתקדמת ולו רק במעט, אני עוסק יום יום בחסרי הישע, זכויות אדם, ילדים, הורים ופשעים נגד האנושות שהמדינה מבצעת באזרחיה, בנו.

"מצד אחד אני מעריך את כולכם, ומוקיר את ההישגים הנקודתיים שהושגו אך מצד שני אני לא התערבתי בפעילות בגלל הדרך הישנה, שיטות הפעולה הבריוניות ולקיחת חופש הבחירה וההחלטה בצורה אלימה ממאות אזרחים, פעילי מהפכה ואזרחים שרוצים להצטרף ולא יודעים איפה נפגשים, איפה מחליטים וללא יכולת להתחבר באופן בלתי אמצעי לתחושות הקיום שלהם.

"לדעתי פעילי מדינת תל אביב הם המחסום האחרון שמונע מהמהפכה הגלובלית להגיע לישראל. לא מהיום אלא מהיום הראשון שהוקם האוהל הראשון ברוטשילד.

"מאחל לכם הצלחה בקבוצה הסודית הקטנה יותר והסודית יותר שנפתחה לא מכבר מכיוון שהקבוצה הזו כבר לא מספיק סודית.

"אתם השיטה הישנה, אתם בוחרים בדרך הקלה, אתם לא מספיק מפותחים, מקצועיים, מאוזנים וחכמים כדי להשיג תוצאות אמיתיות ברמות הגבוהות ביותר של הצדק החברתי בטח ובטח שלא להביא למהפכה אמיתית. בהצלחה. אוהב אתכם. וכל מה שתשיגו אשריכם."

תגובה של ברוך אורן, שם

"אני רוצה להגיד שהפוסט הזה ככל הנראה נועד לתת איזושהי מראה לקבוצה הזו, שצצה כל הזמן וכל הזמן משתיקים אותה. התשובות ידועות לנו, ועדיין הביקורת הפנימית קשה: כי היא מזכירה לנו שהעבודה עצמה של שינוי מהפכני טוטאלי היא קשה.

פחות חושב שצריך להפגש ולדבר על זה. נראה לי שהתשובות כולן מוכרות לכולםן.

הייתי משתמש בפוסט הזה של גיא בתור מעין "פנקס כיס", לקרא אותו כל יום בבוקר, ולזכור שבכל דבר שאני עושה, כמה שהוא דבר שחשוב למהפיכה, הוא חייב להיות:

נחוש וגם סובלני, פתוח לא.נשים אחרים, משתף; חכם, פיקח וערמומי אבל גם טפשי ומגוכח; דחוף בהול עכשיו לילה לבן, וגם בלי לחץ כי לאט זה הכי מהר שיש; אפקטיבי וממוקד, אבל גם TAZ וקרנבלי; בטוויטר ובסמאטפון וגם באסמסים לדור השני וגם בפוסטרים ובמגפון כי יש כאלו שאין להם מכשיר בכלל; בשטח בחסימת כבישים עם שק שינה בכיכר, וגם ברשת ובתודעה; מרוכז במקום גיאוגרפי אחד אבל גם בכל מקום וגלובלי; דמוקרטי ושקוף אבל גם פתאומי וסודי ומפתיע..

בקיצור, מהפיכה זה עבודה לא.נשים חושבותים!"

כלים להרחבת השורות3#: הושטת יד

מפנה לשדה האוהלים1# ע'231

כלים להרחבת השורות4#: אסיפות עם

מפנה לפרק "אסיפות עם" שדה_האוהלים_2:_תמצית_הידע#אסיפות עם

כלים להרחבת השורות5#: אתיקת/פוליטיקת קוד-פתוח

• אתיקת קוד פתוח: שינוי חברתי בהשראת אתיקת קהילת התוכנה החופשית
• אתיקת הפקה בקוד פתוח - צעדת המיליון 14/7/2012
• (שומר מקום ל)אתיקת שקיפות של המשמר החברתי בכנסת (פרסמנו משהו כזה?)
• בזאר (תוכנה חופשית)

כלים להרחבת השורות6#: המסת הפחד בחום הקרבה

גבי ויינרוט (2013), "שלטון הפחד". פתק עם תמונה בפייסבוק, 3/7/2013. נדלה בו ביום

"אז הממשלה צריכה טנקים. מישהו צריך לייצר אותם, נכון? בשביל זה הממשלה מתקשרת עם אחת חברות הקבלן המשנה הפרטיות הגדולות ביותר בתחום (כפי שמתנוסס בגאון בדף האנטרנט של החברה), חברת סימת. למה? כדי לשלוט בעובדים.

"”יש לכם וועד? העובדים מאוגדים?”- אני שואל את אחד העובדים שעומד עם המגפון בצומת לפני הפגנה שמתארגנת בעקבות איומי פיטורים של כ70 עובדי המפעל. “כן, אבל אתה יודע איך זה בחברה פרטית. לבעלים לא אכפת מכלום. אנחנו רק מקבלים שי לחג.”

"לעולם לא הייתי במפעל סימת. לא מכיר את הפרטים של כל הפרשה. באתי היום להפגנה להביע סולידריות בעקבות בקשה של אחד העובדים שפגשתי אתמול. וזה מה שראיתי.

"זה היה עצוב. ראיתי עובדים מפוחדים. מהפיטורים? מהעתיד? מהמשטרה? לדעתי לא הייתה הפגנה. ראיתי עובדים שמשמשים כתפאורה בצילומי נאומים של ראש העיר ומתמודדים לראשות העיר. ראיתי ארוע שמנוהל כולו על ידי המשטרה. שמעתי עובדים מדברים בינם לבין עצמם בנסיון לאסוף אומץ. “איפה הצמיגים?” “יאללה תשכב על הכביש" “חשבתי שנבנה כאן בריקדות" חלקם מהגרים שמדברים בשפת אמי. לא בא לי אפילו לפתוח את הכתבות בתקשורת המסחרית על הארוע. אם כי רגע אותנטי אחד בכל זאת היה כאשר אחד העובדים של החדשות המקומיות שבא לסקר את ההפגנה ובעצמו נמצא תחת איום פיטורים, שרף בהפגנתיות את מכתב הפיטורים שלו.

"לאחר כמה דקות השוטר צעק בנחישות שהעובדים העבירו את המסר שלהם ועכשיו צריך לפנות את הצומת. מיד העובדים התחילו להתפזר באיטיות.

"אין לי ספק שכשאפשר לפזר אותנו אפשר גם לפטר אותנו."

סיסמאות זה מעורר השראה

• המדריך לכתיבת סיסמאות להפגנה - ברוך! לשבת ולכתוב את זה!
• סיסמאות מעוררות השראה של החברותא בק"ש
• מאבק הגז: רשימת סיסמאות מומלצות להפגנות
• המיטה המעופפת: רשימת סיסמאות

המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית

מה עושים כשיש כל כך הרבה אמצעי תקשורת?? פייסבוק וואטסאפ טוויטר ?

אתיקת שימוש בכלי תקשורת שונים

עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך

הא'-ב' של השימוש בפייסבוק: הוראות בטיחות

שירי אייזנר, "עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק". 17/6/2013, נדלה בתאריך 20/6/2013

אורי פורת (2013), "כולנו כותבים בפייסבוק כמה שאנחנו צודקים". תמונה וטקסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/6/2013. נדלה בו ביום

‫Hemi Shturman - אלוהי הפייסבוק מתחיל להימאס עלי. אבל הוא שולט בי,...‬ 3/9/2013, נדלה בו ביום

הקמת דף אוהדים/דף אהבתי (like page/fan page)

ברוך אורן מספר שמנסיונו דפי פייסבוק הם חרא מדיום, אי אפשר לחפש את המידע בהם דרך גוגל וגם החיפוש של פייסבוק מחורבן. הם טובים רק כדי לעשות בזז בזמן הווה, אך גרועים לתיעוד ולמי שמחפש מידע בלי להיות חבר שלך. ממש מציע שתפתחו בלוג או אתר פיזי ואת הקישורים אליו תציבו בתוך הדף האמור. (כמו שהיינו עושים ועדיין עושים בעמותת שישה צבעים). והנה פוסט שאם תחפשו בגוגל תמצאו בקלות (גו גופ גופן גופנים) אבל אם תחפשו בפייסבוק אין לכם סיכוי! נכתב ב-2008 וזה ישן אבל עדיין סופר-אקטואלי, נשבע לכם שהשבוע הפניתי לדף הזה מתנדבים שלנו. http://www.6tzvaim.com/node/646

יש עוד טקסט שהקלטתי בשיחת טלפון עם ליאת בירון, נמצא בטייפ מרנצ לתמלול

קידום אורגאני (ללא תשלום כספי) לאירוע

• שירשור בנושא אצל עמית לביא

אממ, אנמם וממה כדאי להזהר?

• הגדרת אממ ואנממ: משתמש:ברוך אורן#מילון לחידושי השפה מאת ברוך

ברוך אורן (2013), "פחות ממאה הודעות אישיות בחצי שעה, ופייסבוק חוסם אותך מהודעות לחברים למשך 24 שעות?" פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום

"פחות ממאה הודעות אישיות בחצי שעה, ופייסבוק חוסם אותך מהודעות לחברים למשך 24 שעות?

"[..] זאת אומרת שאם את מקדישה חצי שעה כדי לשלוח הודעות למאה חברים, אחד אחרי השני, אז פייסבוק חוסם אותך ממשלוח הודעות אישיות"

זה כמובן, עד שכמות סבירה של חברים משיבים לך להודעה (5-10% מהנמענים) בצורה נעימה (צורה לא נעימה היא שהם מדווחים עלייך כספאמר לפייסבוק).

"אגב, בשיחה בנושא אנממ (אמצעי-נגד למיסוך המידע שפייסבוק מפעיל עלינו), עלו ההודעות-האישיות-בקופי-פייסט ככלי האידיאלי למאבק במיסוך המידע. כנראה פייסבוק מזהה שזו הדרך הטובה ביותר לתקשר עם כמה שיותר אנשים בכמה שפחות הקלקות על פרסומות, ולכן, יש לחסום את הערוץ הזה. השאלה היא: איך בכל זאת מאפשרים שימוש בערוץ הסופר-יעיל של הודעות-אישיות-בקופי-פייסט, בלי לעורר את חמתה של פייסבוק?"

לדעת רועי פרומן הבעייה היא שפייסבוק מזהה בהודעה לינק (פנימי לפייסבוק או חיצוני), וזה מעורר את חמתו שהנה אנחנו מנסים לייצר קליקים בלי לשלם לו על פרסום... (שם):

"[...] והוא במיוחד לא אוהב אם בכל ההודעות האלה יש הודעה אחת שאין עליה המשך התכתבות עם האדם וקישור בטח אם זה קישור שיוצא מפייסבוק"

אנממ נוסף - מולטיקאסט. פייסבוק נלחם בשיטת המוליטיקאסט בכך שהוא מאפשר לכל חבר לעשות "השב לכולם", וגם מעניש את כל חברי הקבוצה בעדכונים בכל פעם שמי-מרשימת-הנמענים עוזב את חדר השיחה. רועי פרומן מנסח את שיטת חדרי-השיחה-החד-פעמיים (שם):

"פעם הבאה תפתח חלון צ'אט תצרף אליו את כלל האנשים ותשלח הודעה אחת [...] בשיטה הזו תבקש בתחילת ההודעה מאנשים לא להגיב לענות או לעזוב את השיחה רק להשתיק את השיחה"

ונוסיף שהדרך הזריזה להזמין את כולם היא באמצעות הקלדת אחת מאותיות אה"וי או ה-VOWELS באנגלית, ופייסבוק ישר יחפש אילו אנשים טרם הזמנו לחדר השיחה החדפעמי ויש להם את אותו הVOWEL.

ההתראות מתו; יחי ההודעות האישיות

ברוך אורן (2014), "פרופיל 98 - מדריך לשימוש בפייסבוק-פרק 3". 10/4/2014.

וגם התמונה של "המשתמשים נגד הסינון" שמופיעה למטה בפרק הזה מתאימה אש

נטיקת פייסבוק 2013.0

• http://dashburst.com/things-to-stop-doing-on-facebook/

טבלת המרת אישורי השתתפות

מרחק האירוע בק"מ מכיכר הבימה	זמן שנותר עד האירוע	כמות משתתפים שאישרו הגעה לפי הפייסבוק	כמות משתתפים שאולי	כמות מוזמנים	צפי הגיוני לכמות משתתפים	דוגמא אמפירית
1	24 שעות	1,921	842	12,800	450	מצעד השרמוטות תא 2013
5	24 שעות	1,164	315	19,170	300 מתוכם 7 אוהלים	מאהל אזהרה אצל לפיד 2013
0	60 שעות	7,558	1,296	128,464	1,500	יאללה לרחובות 2013
80	24	317	193	22,000	50	הפגנה ראשונה אצל ביבי בקיסריה 2013

גם ההפגנה 2 של יאיר לפיד כולל זמן פרסום מראש (יומיים,)

ממים בפייסבוק

• המחשה גרפית של מה זה ממים
• מה הכוונה מם משובח + תמונות מעוררות השראה.

גדלים של מודעות בפייסבוק

• חסר: גודל HEADER ותמונת פרופיל

http://www.fialkov.co.il/facebook/facebook-new-size-ads-infographic-september2013/

אז האם לאלדד יניב מגיע קרדיט על ההתקפלות של רקפת רוסק-עמינח?

• רועי גזית ותמיר חג'ג' מסבירים את המהלך

-שווה לפתוח איבנט, אבל המאבק היה גם מחוץ לפייסבוק, גם יור לשכת העו"ד עם 50K חשבונות וגם המליונר וגם האירוע של אלדד. וגם המילינג ליסט של ארץ חדשה.

פייסבוק כחסם תקשורת

• תיוג ואי תיוג פוגעני, אממ ואנממ

המשתמשים לא אוהבים סינון

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151996576379226?stream_ref=10

עוד קישורים מדיה חברתית וזה

http://www.themarker.com/markerweek/1.1997845

וגם הפוליטיקה של הגרמנים - לומדותים מהפיראטיםות הגרמנים איך לעשות קמפיין לפרלמנט

וגם הקישור של הכנס של אביב לביא - פוליטיקלי קונקט

לבחון את זה: www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03096.pdf דוח של מרכז מידע

שיתופי פעולה והתאגדות קואופרטיבית

כשלנפוץ1: חלוקת עומס העבודה / תגמול חסר למי שנושא בעומס

אמנון דפני מקואופרטיב פלורנטין, מצוטט אצל שדמון, סיוון (2013), "למה הקואופרטיבים בתל אביב נסגרים בזה אחר זה?". זמן תל אביב, 6/2/2013. נדלה בתאריך 9/4/2013

"נדמה לי שמה שהכריע את הקואופ בפלורנטין היה היחס בין המאמץ של הגרעין הקשה לבין כל השאר. מעט מאוד אנשים בסופו של דבר לוקחים אחריות ויש גרעין שמנהל ועובד קשה עד שבסוף הוא קורס תחת הנטל".

אביב עדשי, מקואופרטיב דרום תל אביב, מצוטט גם שם

"זה הגיע למצב בו אנשים הרגישו שהם משקיעים הרבה מזמנם, ונדרשנו לחשוב מחדש ולהחליט אם להקצות כסף לטובת משכורת לאחד מאיתנו או לחלק את התפקידים להרבה חלקים. הוחלט ללכת לכיוון הפיזור, והתקבלה גם החלטה שמי שלוקח על עצמו תפקיד יהיה משוחרר מתורנויות המיון והחלוקה בימי שישי"

מארי לויטצקר, ממובילי הניסיון להקים קואופרטיב מזון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, 2012, מספרת על זניחת היוזמה להקמת הקואופ בשל "עייפות" ו"שחיקה".

מצוטטת אצל ברוך אורן (2013), "קואופ גילמן: רקע היסטורי קמפוסיאלי", שקוףבאוהל, 23/4/2013

כשלנפוץ2: שינוי פרדיגמת ספק-לקוח לשותפות קהילתית

תמי צרי מ"עץבעיר", שם

"כחבר בקואופרטיב יש שינוי פרדיגמה שלא מבינים כמה הוא עמוק [...] הרבה חברים מגיעים עם דרישות של עולם ישן: אני לקוח ואני דורש שירות. הקואופ דורש לקחת אחריות. אם אני באה לקנות ואין שקיות אני לא שואלת איפה השקיות, אלא לוקחת על עצמי ואומרת 'אני אתפור שקיות'".

וברוך אורן מוסיף: צריך גם לראות את הצד השני במשוואה, כלומר, לראות איך הקליקה הקואופרטיבית משאירה מרחב של סמכות ואחריות גם לשותפות/ים חדשים שרוצים להצטרף. כלומר, לדעת תמיד להשאיר כסא פנוי לאליהו הנביא ליד השולחן.

כשלנפוץ3: מחיר יקר מדי ללקוח (חוסר יעילות תפעולית)

תמי צרי מ"עץבעיר", שם

"סיבה נוספת ומשמעותית לדעיכתם של חלק מהקואופרטיבים היא שבסופו של דבר מתחוור לחבריהם שמלבד הערכים והאג'נדה, הם לא ממש מצליחים לראות חיסכון בכיס. "יש הוצאות מסביב שדי מייקרות את הסיפור", מסבירה גל גולן מקואופרטיב התקווה. "בחלק מהמקרים הפער בין המחירים שלנו למחירים במקומות אחרים בעיר לא הצדיק את העבודה הקשה, שנעשית בהתנדבות כמובן".

" "חלק מהציפיות הן שזה יהיה יותר זול, וזה לא בהכרח יותר זול", מוסיפה צרי מ"עץבעיר". "מאוד קל ל'עדן טבע מרקט' להתחרות בעולם של קואופרטיבים. תאגידים מסוגלים למכור בהפסד חלק מהמוצרים כי מוצרים אחרים הם מוכרים בהמון כסף."

כשלנפוץ4: תיקנון-יתר או חוסר-תיאום-ציפיות

• להביא כאן את סיפור ערב יום השואה בחברותא.

כשלנפוץ5: חיוניות הביקורת, הקושי לנסח ביקורת נכון, והקושי לקבל ביקורת

• יוקלא ועודד ואביגד.

מעיין רעם אומרת:

מעיין רעם (2013), פוסט בפורום חברי הברקיימא, 19/4/2013, נדלה באותו היום

"בדרך לשקיפות ומימוש החזון פוגעים פה באנשים שמשקיעים המון ועוד בהתנדבות. לא חברי לא יפה הלבנת פני חבר ועוד.."

ואלון שמש (שם): "[...] וזה מה שלמדתי/ הבנתי יותר לעומק/ קיבלתי דוגמא:

"# התדר והאנרגיה שמאחורי המילים זה מה שקובע, הרבה יותר מהתוכן עצמו. מעניין לראות תוכן שנשמע ענייני והגיוני אבל שמוטען בלא מעט אמוציה .

"# כשלמישהו יש מטען שהוא צריך לפרוק, הוא כנראה יפרוק אותו. תיזהרו לא לעמוד איפה שהוא פורק/ תבינו שזה לא קשור אליכם (ותספרו לי איך עשיתם את זה...)

"# עד שנהיה בודהה בכבודו ובעצמו... מאוד קשה לא להיעלב. כולנו רוצים להאמין שאנחנו יותר טובים מזה ויכולים לא להיעלב אם רק נרצה... אבל בתכלס, כשזה פוגע בנו, זה מאוד מאוד קשה. יותר ממה שנדמה

"ולשם האיזון, בנימה קצת אישית, אופיר, למרות שאני לא מכיר אותך לעומק, ובלי להיות מעורב בפוליטיקות הפנימיות, כמישהו שאוהב את המקום וחשוב לו שיהיו כאלה מקומות, קבל ממני קצת אהבה ללא תנאי, חיזוק והערכה על כל מה שאתה עושה, גם אם אתה טועה וגם אם לא, אתה עושה דברים גדולים.... אל תיתן לרוחך ליפול וחפש את השיעור (שזימנת לעצמך) בכל דבר"

אהרן פורת מנסה לנסח את המתח הזה:

אהרן פורת (2013), פוסט בפורום חברי הבר-קיימא, 19/4/2013, נדלה בו ביום

"אבל באופן טבעי, ככל שעושים יותר ככה קשה יותר לקבל ביקורת. זה כמעט בלתי נמנע מצד מי שעושה להרגיש שהוא מכיר את הסוגיה טוב יותר מכל מי שמביע ביקורת, ועוד יותר מזה - שלמי שמביע ביקורת ולא עושה אין זכות לדבר עד שהוא לא יעשה בעצמו.

"יש שתי דרכים קלות להתמודד עם הקשיים האלה. האחת, והמקובלת יותר, היא פשוט להתעלם מהביקורת. הדרך השנייה היא להפסיק לעשות. הדרך האמצעית - להמשיך לעשות מצד אחד, ולהיות קשוב לביקורת - היא המסלול הקשה יותר שמעטים בוחרים בו.

"ככל שהביקורת תוקפנית יותר ואישית יותר כך הדרך האמצעית הופכת קשה יותר ויותר. בבר קיימא, שחלק גדול מהחברים בו הכירו בתקופה המטורפת של קיץ 2011, זה הופך כבר כמעט בלתי אפשרי - כמות המשקעים האישיים שהצטברו בין כמה מחברי האגודה הופכת כמעט כל מילת ביקורת לטעונה מאוד, הרבה מעבר לגופו של עניין, וכך גם היכולת להמשיך ולפעול תוך כדי הקשבה לביקורת הופכת כמעט בלתי אפשרית.

"מבחינתי, אם בעלי התפקידים בבר קיימא יפסיקו להקשיב לביקורת אז אין עוד זכות קיום לאגודה. עבורי הבר קיימא הוא מודל להתנהלות פוליטית אחרת, שחלק מהותי ממנה הוא הקשבה והתמודדות ישירה עם ביקורת. מי שמנפנף בביטול דברי ביקורת שנאמרו כלפיו ולא מתייחס לגופם של דברים, הוא לא הרבה יותר טוב בעיניי מביבי או מחולדאי שזורקים זין כלפי האופוזיציות שלהם וכלפי תנועות המחאה שקמו נגדם.

"מצד שני, אם על כל צעד וצעד נקיים דיון עם כל החברים, לא נוכל לזוז עוד לשום מקום. ובשביל הבר קיימא, המשמעות של עמידה במקום היא סופה המוחלט של האגודה. לשם כך יש מזכירות נבחרת, ולשם כך המזכירות ממנה בעלי מקצוע לתפקידי הניהול של האגודה.

"זה המתח שבו הבר קיימא צריך להתנהל. "העולם החדש" שכל כך אהבנו לדבר עליו (ולאחרונה בא לי להוציא את הביטוי הזה מהחוק) הוא לא חדי קרן בקשת בענן שתמיד מסכימים אחד עם השני והכל מתנהל על מי מנוחות. במודל הכלכלי-פוליטי החדש שאליו אנחנו שואפים הוויכוחים, והעימותים, והיעדר ההסכמה הם חלק מהותי ובלתי נמנע מאיך שנפעל. תמיד. זה לא ייגמר אף פעם, אז אל תצפו לזה, ואל תתאכזבו כשהאוטופיה שחלמתם עליה לא מתגשמת.

"כדי שנוכל באמת להתנהל בצורה אחרת מהמערכת שנגדה יצאנו למחות אנחנו חייבים - חייבים! - להבין את זה. בעלי התפקידים, האנשים ש"עושים" בבר קיימא, חייבים להיות קשובים לביקורת. גם כשהיא מעצבנת, גם כשהיא מנוסחת בצורה פוגענית, גם כשהיא באה מצד אנשים שיש איתם מטענים רגשיים קודמים (ואם את או אתה קוראים את זה עכשיו וחושבים שאני מתייחס אליכם - תנוחו. יש כל כך הרבה חברים וכל כך הרבה סיפורים שבטח רק את חלקם הקטן אני מכיר, וגם אם אני חושב על מקרה ספציפי עכשיו זה לצד מקרים אחרים). האתגר הגדול הוא להתעלם מהרעש הרגשי, לזקק את הטיעון הרלוונטי, וללמוד ממנו.

"מהצד השני, כל מי שיש לו ביקורת חייב - חייב! - להתחשב במתנדבים ובבעלי התפקידים באגודה. אני לא אומר שאסור להביע ביקורת. ההפך. אנחנו חייבים את הביקורת כדי לזהות כמה שיותר מוקדם את הטעויות, להימנע מהן כשאפשר וללמוד לקחים כשזה כבר מאוחר מדי. מבפנים קשה מאוד לזהות טעויות, המבט שלכם והביקורת שלכם חשובים מאוד, אפילו קריטיים, בלי קשר לכמות העשייה שלכם באגודה. אבל לפני שאתם כותבים ביקורת או מביעים אותה בעל פה, אנא, תעברו שוב על הטקסט, תמחקו כל מילה שעלולה להתפרש כפוגענית (גם אם בעיניכם היא מוצדקת - עצם זה שהיא עלולה להתפרש ככזאת זה סיבה מספקת למחוק אותה), תנסו לצמצם למינימום את האלמנטים הרגשיים שבטקסט, ותתמקדו בטיעון כשלעצמו.

"אם גם יש הצעות בונות כאלטרנטיבה למה שנעשה או הוחלט, או שיש לכם כבר כיוון להפקת לקחים, תדגישו את זה, אבל גם אם אין שזה לא ימנע מכם להביע ביקורת. הביקורת חשובה כשלעצמה, גם אם אין לכם "משהו חיובי" לומר.

"ככל שאני מכיר יותר את הבר קיימא אני מבין שאנחנו חייבים בעלי תפקידים מקצועיים מצד אחד, וחברים מסורים בעלי עין ביקורתית ויכולת לאתר טעויות כמה שיותר מוקדם. המתח הזה ימשיך ללוות אותו, בתקווה לעוד שנים רבות. אין איזשהי נקודת זמן שבה לא יהיו עוד טעויות וכולם יסכימו על הכל. זאת המציאות שבה עלינו לפעול, ועלינו לברך על כך."

כשלנפוץ6: ריכוזיות שלטונית וכליאת ידע

אומר אהרן פורת על הקושי שלו מול השלטון של מדינת ישראל: וראו גם כאן

אהרן פורת (2012), "במוצאי שבת, בצומת קפלן-אבן גבירול, נשבר המקף בין הסוציאל לדמוקרטיה". תיקון עולם (בלוג), 2/7/2012. נדלה בתאריך 20/4/2013

"בשיחה הקצרצרה שניהלתי עם פסח האוספטר זיהיתי את אותה התנשאות, אותה זחיחות, שמפגינים עופר עיני, רון חולדאי וביבי נתניהו. אין ספק, האוספטר הוא אדם מרשים, בעל ידע מעמיק ותוכניות פעולה מפורטות לתיקון המצב. גם התנועה שהוא עומד בראשה – דרור ישראל – מובילה פרויקטים חשובים מאוד. אני מכיר אישית כמה מפעיליה, ואני יודע שהם עושים עבודה נהדרת [...] אבל הרושם שקיבלתי הוא שהאוספטר ושותפיו חסרים את יכולת ההקשבה, הנכונות להודות בטעות, ההבנה שלא כל החוכמה מרוכזת אצלם, ושכדאי להקשיב לקולות אחרים ולהביא אותם בחשבון. זאת בדיוק התכונה שגם חסרה אצל שאר "מנהיגינו" – ראש הממשלה, השרים, הפקידים הבכירים וראשי הערים. לא סתם אנחנו דורשים משהו עמוק יותר משינוי כלכלי וממדינת רווחה: אנחנו רוצים הנהגה מסוג חדש.

"מה שאנחנו דורשים וחייבים שיקרה כדי להביא את המהפכה שאנחנו מייחלים לה זה שינוי עמוק ומהותי באופן קבלת ההחלטות שמשפיעות על חיינו. כשתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית, כשנפתח את האפשרות להשפיע על סדר היום לאוכלוסיות רחבות תוך כדי שימוש בטכנולוגיות התקשורת המתקדמות העומדות לרשותנו – אז כבר לא ניאלץ ליצור בריתות בין אינטרסנטיים מסוגים שונים, לא נצטרך עוד לוותר על העקרונות שלנו, לא נהיה חייבים להפעיל מניפולציות, לדרוס אחרים, להתחרות על תשומת לב תקשורתית ולמכור את עקרונותינו בשביל ההזדמנות "להשפיע מבפנים"."

ובמקרה של הניסיון להקים קואופרטיב מזון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, 2012, כל הידע שנצבר בתהליך העבודה לקראת הקמת הקואופ נשמר בסוד, במסמכים שהגישה אליהם דרך גוגל חסומה. למזלינו, מרי לויטצקר, ממובילות המאמץ ההוא, במקרה מצאה את הקול הקורא של ברוך אורן להקמת הקואופ מחדש. בעקבות הפרסום הזה מרי יצרה עם ברוך אורן קשר, וכך חלק ניכר מהידע ראה אור (ראו בשקוףבאוהל). מן הסתם, אחרת המון המון ידע היה אובד.

ברוך אורן (2013), "קואופ גילמן: רקע היסטורי קמפוסיאלי", שקוףבאוהל, 23/4/2013

כשלנפוץ7: האיזון בין תגמול יזמות לרדיפת בצע

ישי גבריאלי (2007), "שיעור 16: הצלחת הקואופרטיב - וכישלונו". ynet - המכללה החברתית כלכלית, 4/2/2007. נדלה ב10/4/2014

המלכודים הפנימיים שמגבילים את תפוצת רעיון הקואופורציה מצויים דווקא בתחום האידיאולוגי, כלומר הדרישה למחויבות רעיונית והיחס ליוזמה. מסתבר כי לאורך זמן, המנוע אידיאולוגי שדוחף את רעיון הקואופרטיב בעת ההקמה נוטה לכבות, ודווקא על רקע של הצלחה. לעתים בתקופת הדור הממשיך, אך לרוב עוד בימי המייסדים, האופי האנושי מביא שוב ושוב את אותם מצליחנים אידיאולוגים לנטוש את הרעיון ולפרוט את ההצלחה למעמד כלכלי אישי. כך במקרה הפרטת הקיבוצים, אולם כך גם במקרים אחרים. בקואפרטיבים לתחבורה למשל, בהם אגד ודן, לאחר התפשטות העסקת הנהגים השכירים החברים עצמם הם שלחצו להופכם לחברה רגילה. דוגמה נוספת היא מפעל מוצרי החרס "חסין אש" שפעל בבאר-שבע, שלאחר שבשנת 1988 עמד בפני כינוס נכסים נרכש והופעל מחדש על-ידי עובדיו. הוא שוקם, הפך לחברה מצליחה ובעקבות כך פירקו העובדים עצמם את הקואופרטיב, חברו לבעל הון והפכו לבעלי מניות לכל דבר.

בעיה שנייה היא היחס אל היוזמה. בחשיבה הקלאסית של תנועת הקואופרציה, היוזמה נתפסה כמצווה ששכרה בעצם עשייתה. מאידך, היזמים מונעים ברובם המכריע מהמחשבה על הרווח. תאוות הבצע היא, ללא עוררין, הדחף החזק ביותר על המגרש הכלכלי, אך גילויי תאוות בצע בגוף אידיאולוגי מעוררת קונפליקט חריף. דחייה פירושה הקטנת היכולת להתפתח, בעוד קבלת דרישות היזם מקעקעת את הבסיס האידיאולוגי. המלכוד הכפול הזה יוצר את אותה תופעה מוזרה בה קואופרטיב מצליח נוטה לפרק עצמו לדעת, בעוד מנגנון טוב ויעיל מוצא עצמו נאבק על זכות קיומו בכל פעם מחדש.

קואופ לשינוי חברתי

רשימת סוגי האגודות השיתופיות לפי רשם האגודות השיתופיות

בשדה הכסף: איסוף ופיתוח משאבים כספיים לפעילות חברתית

המדריך המחאתי למימון המוניםות

ראי המדריך_המהפכני_למימון_המונימות

פיתוח פעילות מכירתית בארגוני שינוי חברתי

[ניר גורדון (2014), "על הסיבות והמתודולוגיה לפיתוח מנגנונים מניבי הכנסה לעמותות". אתר אנפיטק - מידע וטכנולוגיה לעמותות, 25/5/2014. נדלה ב29/5/2014]

הרחבת משק התרומות

• תרומות מפרטיים - חשוב מאוד לשקף את המשמעות של הכסף כאשר באים לבקש אותו. מסביר אלון שמש:

אלון שמש (2013), פוסט בקבוצת "חברי/ות הבר-קיימא", 20/4/2013, נדלה בו ביום

"[...] הייתי לא מזמן בטיול לקטים של תבונא למי שמכיר. בסוף הטיול הייתה שיחה של ממש, כמה דקות, לקראת התרומה שלנו למארגנים. הם הסבירו את החשיבות של ״להמריץ״ דברים שחשובים לנו. איך שבדר״כ אנחנו ממריצים עם הכסף שלנו דברים שאנחנו לא בעדם כמו דלק סילוני או כל דבר אחר בעל כורחנו. ושהם נותנים לנו את הבחירה כמה אנחנו רוצים להמריץ אותם ביחס לאותם דברים ״רעים״ שאנחנו בדר״כ ממריצים ביום יום בלית ברירה מסוימת. כמה חשוב לנו שהארגון שלהם יהיה בעולם וכמה מרץ אנחנו רוצים לתת להם. ושתכל׳ס בלי מרץ (כסף) מאנשים, הם לא ישרדו. ואז הם שיתפו איך הם חיים ביום יום ולאן הכסף הולך. ( מומרצי משנה) (בעיקר תמרים ותחבורה ציבורית). השיחה הייתה אמיתית ופתוחה, כנה. והאמת הזאת עובדת. זה בהחלט גרם לי לתרום יותר. אם אחרי כל אירוע במקום לשבט מישהו ידבר כמה דקות בסגנון הזה, ידבר על הקשיים של המקום (זה לא בושה ולא מסכנות, זה פתיחות כיאה למקום קהילתי) זה יכול לשנות את מצבו של כובע הקסמים פלאים, ולהפוך אותו לקסום באמת...אני יודע להגיד חד משמעית על עצמי שבמצבים כאלה אני בדר״כ לא תורם, וכשמישהו מקדיש את הזמן לשיחה כזאת, זה מאוד פותח את הלב וגורם לי לרצות לרתום."

• האם השליחות שלך ברורה באתר האינטרנט שלך?
• תרומות סוף שנה
• כך תבדוק את הניוזלטר שלך
• צלם במצלמת וידאו בשטח "מאחורי הקלעים", סרטון "ברוכים הבאים לתרום לנו" וסרטון "תודה שתרמת"
• מסע התורםת - גישה מקיפה לקשר ארוך-טווח עם תורמים The donor journey - converting one-off event participants into long-term supporters Voluntary Sector Network - MyDonate partner zone Guardian Professional נדלה ב29/3/2014
• מכתב תודה של קרן ויקימדיה כזה שבא להשוויץ בו

ללכת על הקצה: סיפור על מחיקת חובות (לשקול להעביר למקום אחר, זה קצת פחות קשור לעמותות)

ירון בנעזרי (2013), "יושב בנאדם בקפה, דרוויש, ומספר את הסיפור הבא". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 12/12/2013. נדלה בו ביום

יושב בנאדם בקפה, דרוויש, ומספר את הסיפור הבא :

"בא אלי חבר, גרוש. אומר לי 'החיים נגמרו לי'. אני שואל אותו 'מה קרה?' הוא עושה לי 'השופטת שמה לי 5000 אלף שקל מזונות, אני מרוויח 7000. אין ממה לחיות'. מפה לשם נכנס לחובות - שכר דירה רכב כאלה - הגיע ל-50 אלף, הרגיש שנגמר לו החיים.

אמרתי לו ' שמע, יש לך ביצים?' אמר לי 'למה?' אמרתי לו 'בחיים האלה צריך להמר על משהו, אתה עכשיו אין לך ברירה, אתה צריך להיכנס לאלכוהול או לסם' ההוא נגנב ' מה?! איך אני נכנס באלכוהול או סם? אני מנהל משמרת, לא רגיל לשתות, בטח לא רגיל בסם'. אמרתי לו ' אתה עכשיו נכנס לתהליך. אתה צריך להתחיל לשתות, לעשות בלגן פה שם, לא להרביץ! לא לדקור! אבל צריך כתב אישום קטן על בלגן. תבוא רווחה, ישלחו אותך לגמילה - אוטומטית יורד לך כל החובות וכל המזונות, ושתצא מגמילה גם תקבל ביטוח לאומי. תגיד אתה רוצה לשקם את עצמך. ככה אתה יוצא אחרי שנה שנה וחצי נקי'. אמר לי 'לא לא, אין סיכוי'. אחרי כמה שבועות בא אמר לי 'התחלתי לשתות ערק'. אמרתי לו 'איך?' אמר לי 'לא מצאתי ברירה אחרת'. בקיצור שתה. מפה לשם, נפל באיזו פיצוציה, עשה קצת בלגן, עשו כתב אישום - באו רווחה שלחו אותו לגמילה. עכשיו יצא נקי - אין חובות. אין מזונות. יש ביטוח לאומי.

ככה פותרים בעיות במדינה החרא הזו.

צריך ביצים.

סיפור אמיתי."

המדריך הטכנולוגי למחאה

כלים טכנולוגיים לחיזוק המחאה - איך עושים VPN

באדיבות מנקין ודורון אופק https://docs.google.com/document/d/1ebWsA7v9MekGgtdTSCbgD3IYOZJkAcXFtmob4TJSIaE/edit?pli=1

דע את האויב: ריגול פוליטי אחר אזרחים

על רוגלות בשימוש המודיעין הבריטי How Covert Agents Infiltrate the Internet to Manipulate, Deceive, and Destroy Reputations נדלה בו ביום

ומקור התמונות אצל ויקיליקס - http://www.wikileaks-forum.com/gallery/displayimage.php?album=20&pid=3104#top_display_media

ואצל the intercept - https://firstlook.org/theintercept/document/2014/02/18/psychology-new-kind-sigdev/

תמונה למעיין - http://www.wikileaks-forum.com/gallery/displayimage.php?pid=3127&fullsize=1

אי אפשר לטעון שמעקב אחרי כל תעבורת הרשת שעוברת יכול להיות מידתי. https://firstlook.org/theintercept/article/2014/02/18/snowden-docs-reveal-covert-surveillance-and-pressure-tactics-aimed-at-wikileaks-and-its-supporters/

האם חברות האנטיוירוס מקבלות הוראות להתעלם מוירוסים ממשלתיים? מיקרוסופט ומקאפי מסרבות להשיב על מערכות היחסים עם הממשלות. השאר אומרים - פשוט לא, אנחנו לא משתפים פעולה עם ממשלות. באתר - http://news.cnet.com/2100-7348_3-6196990.html בארכיב - http://archive.is/20130119143114/http://news.com.com/Security+firms+on+police+spyware,+in+their+own+words/2100-7348_3-6196990.html

חמש חברות שמספקות שירותי מעקב רשת למשטרים סמכותניים - http://news.cnet.com/8301-13578_3-57573707-38/meet-the-corporate-enemies-of-the-internet-for-2013/

• HackingTeam איטליה
• Gamma
• Trovicor
• Amesys
• Blue Coat

והתגובה של HT:

"We regret that Reporters Without Borders has concluded that Hacking Team is somehow an enemy of anyone except criminals, terrorists, or others who abuse modern technologies. We work to help make the Internet a safer place by providing tools to police organizations and other government agencies that can prevent crimes or terrorism. [...] Investigation of a crime such as that one requires that police be able to monitor computer traffic of the criminals. Terrorists too rely on cell phones, computers, and the Internet to carry out their deeds."

כחלק מהסיגדב - השגת השפעה ברשת - ששת העקרונות להשגת השפעה לפי רוברט סיאלדיני https://en.wikipedia.org/wiki/Robert_Cialdini

אנרגיות ותום עידן הנפט אצל אורן בלאובלאו

סקר החלופות האנרגטיות של התעוררות