שדה האוהלים 2: תמצית הידע

מתוך שקוף באוהל
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
TentField.jpg

זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.

תוכן עניינים

ידע מהסופשבוע

רעיונות מהפכניים חדשים

קרדיטים

שם מעגל הנחה השתתפו תיעדו
המחאה והמשיכה הרומנטית

שי קנוהל אורי זיו דביר נטלי רוזנמן

מבנים לקבוצות אקטיביסטיות אריה בלאט וברוך אורן כרמל ??
חכמת הפטריות חמי שטורמן כרמל ??
אומנות ומחאה במרחב הציבורי גיל מועלם דורון דביר ???

ברוך אורן מעיין רעם גבי ווינרוט איתמר ?

2013 גיא שמיר חמי שטורמן

??

האסיפה הארצית
סדנת טוויטר


תמצותי ותמלולי מעגלים

תמלול היא עבודה שדורשת מאמץ וריכוז רב, נא לשים לב בזמן העבודה לשמור מדי פעם גיבוי בצד

נא לשים לב הקבצים בתהליך עלייה לשרת

שישי:

שבת:

שני דיונים נספחים:

טפסי סיכום מעגלים

===שישי=== ====רדיקאלי (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. למדתי שיש צורך ברדיקלי מכיוון ש-קל מאוד להתגלגל בהדרגתיות למיינסטרים, ובניסיון לקרב יותר אנשים לגרום לדיכוי השיח הרדיקלי. 2. המגזר העסקי יכול להיות כלי להכנסת ערכים רדיקליים למיינסטרים, כמו עסקים חברתיים. 3. מאוד חשוב החיוביות ויצירת אלטרנטיבות כדי לא "לשפוך את התינוק עם המים". תובנות: 1. להסתכל על שיח רדיקלי כמשהו שהוא יותר עבור הפעילים מאשר עבור המעגלים החיצוניים. הוא אומנם לא מקרב אנשים מבחוץ אבל הוא כן פותח את הראש לפעילים, ולכן יש להיזהר לא לדכא אותו, אלא לאפשר אותו גם אם יש התנגדות. 2. אפשר להתחיל מרדיקלי, רצוי להמשיך בעידוד חדירה כלשהי למערכת. דברים מעוררי השראה: ====נט-וורקינג (11:00-13:00 יום שישי)==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. תובנות: 1. ליצור נט-וורקינג דרך ארגונים קיימים שגם כך פעילים בתוך המסגרת או הממסד שמעוניינים לפעול מולו, במקרה שהפעילים אינם מעוניינים בקשר ישיר עם הממסד (תיווך). 2. לחזק יוזמות קיימות!!! ====בחירות (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: דברים מעוררי השראה: דימוי אסוציאטיבי תפקיד ===שבת=== ====חוכמת הפטריות מפת המחאה החברתית- חמי (10:00-12:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. שיווק זה יכול להיות להגיד ולהסביר את הדברים באופן שונה כדי שגם אחרים יוכלו להבין. תובנות: 1. כדי לשקף לעצמי ולהציג לאחרים צריך לשים גבולות לפחות באופן זמני. 2. כשיוצרים כלי, להשאיר מראש מקום לשיפור ושידרוג. דברים מעוררי השראה: 1. המפה עצמה, וזיהוי הצורך במשהו ויזואלי. ====אסיפה ארצית (15:00-16:30 יום שבת) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. אין סולידריות אמיתית!!! תובנות: 1. לחזק יוזמות של אחרים שחופפות את ראיית העולם שלי, אפילו אם לא לגמרי, הוא הכלי החשוב ביותר 2. החינוך הדמוקרטי הוא גם הבסיס הנכון ליצירת מחאה המבוססת על הערכים בהם אני מאמין.

מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע

ברוך:

  1. לוודא שסלבס מחאה מאשרים השתתפות כי אחרת חלקים ניכרים בקהילה מתקשים לעכל את חשיבות האירוע.
  2. שמח שהגיעו אלו שהידע חשוב להם
  3. לבחון חלוקת הנושאים למעגלים גדולים וקטנים. אולי בכלל לעשות כל מעגל 3 שעות כדי לאפשר התעמקות ותור דיבור נרחב. וגם: לסדר רישום מראש כדי לאפשר לחכמת ההמונים להתערב בשיקולי הלוז. וכך להבטיח מינימום נוכחות.
  4. מעגל לילה צריך להתחיל בשעה 9:30 והתכנון צריך להיות כזה שלוח הזמנים הרשמי מסתיים בשעה 23:30 עבור אנשי השמש. אנשי לילה מובהקים (קמים אחרי שעה 11:00 בבוקר) צריכים לקחת אחריות על מעגלי הלילה שמתחילים אחרי 23:00.
  5. צוות בישול במקביל למעגלים במצב של בישול/דיבור, ובכלל בזמן המעגלים משימות הכנת מזון, שטיפת כלים ובישול לכל.
  6. התעמלות בוקר חובה, ורצוי גם אחרי ארוחת הצהריים
  7. נוכחות מים לשתיה חמה בחורף היא חובה, להביא קומקום חלופי בכל מקרה. רצוי גם תרמוס של 3-4 ליטר.
  8. בירה 1 ארגז ל-24 שעות ל-15 איש.

תמונות

תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151680457584644&set=a.10150530025084644.394091.732629643&type=1&theater


המחברת עם האינטגרל על הכספים לבית ספר - המדינה מכשילה אותי קופי של מעיין רעם

הדמוקרטיה האמיתית נקבעת ברחוב - מתאים לדיונים על מרחב ציבורי - יש ריליס מנתן שקרצ'י הצלם.

צנזורה בפייסוש מתאים לאנממ אממ. לדעתי אין זכויות יוצרים כי של המהפיכה בטורקיה

מה מעניין את משטרת ישראל - לילה שחור ולא רציחות, ג'והן בראון מתאים לפרק על התעמרות המשטרה במחאה, או בנושא אישור ורישוי אירועי מחאה - כהטפה לקיום אירועים ללא רישוי משטרתי

to serve and protect the ruling class - כנ"ל, המשטרה מציקה למחאה

ציטוט של מרטין לותר קינג, שמדבר על כך שאי אלימות היא גם לסרב לשנוא את הזולת

מה ככ רע בקפיטליזם ובסדר הקיים?

תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן

האסטרטגיה שלנו צריכה להיות לא רק עימות עם האימפריה אלא גם להציב לה מצור. למנוע ממנה חמצן. לבייש- אותה. ללעוג לה. באומנות שלנו, במוזיקה שלנו...

אוהבים חפצים מנצלים בני אדם

בחירות החיים דרך נעה סביר

המנהיגות החדשה דרך שיר אלוני

לוקחים את המאפיה

אם היה לי פטיש

חמי וחכמת הפטריות בצלחת פטרי

תמהתי למה אף אחד לא עשה ואז גיליתי שאני גם מישהו

להמשיך לעשות

אני מעורר

טד סמינר הקיבוצים + הרבה אומנות מעוררת השראה

אומנות רחוב מדהימה ויפה

ביבי על תקציב אחראי

חג החירות עם לוביסטים

מריח כמו בולישיט אה זה מיינסטריםמידיה

social media infographics 2013 בעצם מגיע מכאן

גם מעניין - מי משתמש בנייד לטובת גלישה ברשת? חסר: כמה משתמשים בנייד רגיל שאיננו זמין לרשת? כמה אינם זמינים לרשת כלל? או זמינים פעם בשבוע ופחות?

העתיד הוא שלנו ליצור אפשר לבדוק עם יובל כץ

ככה נראה איש שמתסכל על מחשב

לפיד מחלץ את ריקי כהן מהבוץ

אמיר שיבי אינפוגרפיקה על 900 מיליארד שקל

חוסמים את איילון

גז ולא גזירות הפגנה חוצה את קינג ג'ורג' 11/5 דן חיימוביץ

החלפ י את הפחד מהלא נודע בסקרנות!

הגאונות של הטייקונים היא שיש להם את אנשי הממשל המליונרים

שלחתי להם הודעה, טרם חזרו

[1]

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151511478895369&set=p.10151511478895369&type=1&theater בחיים לא צריך מזל, צריך להתאגד

החיים קצרים מדי בשביל לכעוס על טרולים + לקחת את התמונה מהפוסט של שירי אייזנר על ההישרפות בפייסבוק

[2] לשחרר

פמיניזם מקוון לציפיערן

אזרחי ישראל מתבקשים להפסיק למות במרחב הציבורי

מצעד הגאווה של בנות/י הברית: זועמיםות שלא נותנים להן להסגביר!

מאמרים נספחים

אהבה

חן לוי על אהבה

אלי קרסניץ על אהבה עצמית ומודעות 30/8/2013 נדלה בו ביום

תקווה

דורון אופק: "לא משנה מה נעשה, יש לנו תמיד החובה להתערב, החובה לעזור, החובה לסייע למי שצריך .. החובה שלא להישאר אדיש."

תקווה vs. ייאוש

נדב איל (2013), "שנתיים להפגנת המיליון: גחלי המחאה עדיין רוחשות בעוצמה". אתר NRG, 12/7/2013. נדלה בו ביום
"ההנחה ששום דבר לא השתנה היא העניין המסוכן ביותר בכל הסיפור הזה. אנחנו לא עוסקים כאן בחומר אלא ברוח, לא בניסוי מדעי במבחנה אלא בתודעה אנושית; אם נספיד את השינוי, הוא ימות מעצמו. זהו תמרון הניצחון הגדול של חסידי הסדר הישן; לשכנע אותנו שכלום לא קרה כאן. אם כלום לא קרה, למרות המאמץ האדיר של רוב הישראלים, אז אולי שום דבר גם לא יכול לקרות. תחושת החוסר האונים, האין מוצא, הרושם ששום דבר לא יכול להשתנות - אלה כלי הנשק היעילים והמסוכנים ביותר של הבוזזים למיניהם."
ליאור מנצ'ר (2013), "התאבדות כהתחלה". הירבורים - בין הירהור לבירבור (בלוג), 8/7/2013. נדלה בתאריך 1/9/2013
"מאז שאני זוכר עצמי ליוותה אותי אפשרות ההתאבדות, הסיום המוחלט הרצוני, כצל סמוי. זה תופף על כתפי בעת לאות, כשאיבדתי את היכולת לתת משמעות, כשהכעס, ההתלהבות, הפחד או התקווה תשו, כשלא היה אפחד איתו רציתי לדבר.
"אז אני עוצר, מסתכל לאחור על חברי היקר, הצל, בוחן אותו מכה על בגדיו, מניס את אבק הזמן, מותח חיוכו המוכר, המנחם, הנינוח, "אני עוד כאן" הוא אומר "תמיד כאן, הסוף המוחלט והשקט, הרגיעה החשוכה, השלווה".
"אנשים, בודאי גם אתם, נבהלים בשומעם זאת, לא מבינים איך נוכחותו יכולה לנחם, אבל כך הוא עבורי, כי אחרי פלרטוט קל עם חברי, צילי היקר, אני מחייך אליו חזרה ואומר "לא עכשיו".
"מסתכל שוב על הים, השמים או החתולה המתחככת ברגלי, תמיד יש חתולה מתחככת ברגליי, נושם עמוקות, בוחן את ריאותיי בעוד סיגריה, תמיד יש עוד סיגריה, יוצא לצעוד, להרגיש את שרירי אחוריי נעים, רוח, שמש.
"בדרך כלל מדפדף באיזה קלווינו או וולך, שם איזה לנון או אלבינוני ואומר לעצמי "עוד לא".
"יש אהבות שעוד לא גיליתי, דברים שעוד לא העזתי ועוד חוצפה אחת או שתיים לנסות."
Yoram Symons (2013), "Since Saturday night". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 16/7/2013. נדלה בו ביום
"Since Saturday night I have been camped outside the Government Complex in Tel-Aviv. And in that time many many people have come past. And almost all of them, truly, almost all of them - had nothing but the strongest support for what we are doing.

"Please - return the mecha'ah" "Goddamn we must do something" "Overturn this terrible government"

And more and more and more and more.

Avi and I went into one of the buildings nearby. He told a lady there that I was camped in a tent to protest the destruction of public housing in Israel. She returned a moment later with a plate of food and a bottle of Coke.

I don't understand it. i truly don't. In Australia it just wouldn't work like this. But here in Israel, for reasons I still don't entirely comprehend - the sight of a tent brings out some deep feeling in people. It reminds them of what it means to be good to each other, it reminds them of the ideal of a society - each one helping out the other for the simple reason that it is right and good. It fills people with hope. It fills people with faith - that something can be better, that something can change.

A maahal doesn't do anything concrete. It doesn't give people houses, it doesn't put food on the table, it doesn't stop an evil and cruel budget from being passed, it doesn't solve the energy crisis or the water crisis. It in itself doesn't actually do anything.

But it does.

It does something and that thing is stirring within people's hearts. People want to be good. People are good. People know that goodness is good. And the sight of a humble tent, rocking back and forth in the breeze, so fragile, so ephemeral, so fleeting - brings people in this country back to the hope that goodness isn't simply a fantasy - but it's the way we ought to all be.

Ad ka'an.

סוף העולם

אמה גולדילוקס (2012), "סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 22/12/2012
"אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ, כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.
"הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. [...] בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.
[...]
ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.
הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.
הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.
אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.
המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?
ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח."
The Flobots (2008?) – We Are Winning, תרגום חופשי
ברוך אורן
"אנחנו בונימות עולם חדש
אל נא תשבי בנחת בצד
אל נא תשאר בהילוך סרק
אל נא תסמכי על השידור הזה לבד
אנחנו רק חזקותים כמו הסיגנל שלנו
יש מלחמה על המחשבה שלך
אם אתה חושבת - אתה מנצחת
התנגדות היא ניצחון
תבוסה היא בלתי אפשרית
כלי הנשק שלך נמצאים בידך
פני אל תוכך ומצא את האמצעים כדי להשיג את החופש שלך
הלחמי עם כלים
הגורל שלך ושל כל מי שאתה מכיר תלוי בזה"


???? ציטוט ללא מקור???? הניחוש הוא שזה משהו מ-YNET איזהשהי יועצת זוגיות ככל הנראה.

"אהבה היא לא איזו מטרה, אלא דרך חיים. שהעיסוק בלחפש אחריה מפריע לחוות את הקיום שלה. עם זאת אני פוגשת נשים רבות וגם גברים שנוטים להתמרמר בכל 14 בפברואר, ולא כי לא יקבלו פרחים או מתנות, אלא פשוט מתחושת מחסור. אז אני מתריאה בזאת כי אני מוכנה לחלק אהבה לכל אדם שמרגיש בה מחסור. לא אקנה לכם פרחים, לא אציין זאת דרך הארנק, ואפילו כהבטחה, אתן לכם אותה בכל ימות השנה ולא רק בתאריך הזה.
"בינינו, יש לי כל כך הרבה סוגים של אהבות שאני מרגישה די רוויה, ובכל פעם שאני חשה במחסור אני לא צריכה לצייץ יותר מרגע בשביל שיתמלא לי החלל. יש משהו מאוד מרגיע בתחושה הזאת, ואני לא מפחדת לומר את זה בקול רם כי אני מרגישה לאחרונה כמו הד, כל מה שאני רוצה בו בעצמי אני שולחת לאדם אחר, וכך אני מקבלת בלי היסוס בכלל את כל מה שביקשתי. שלא יגמר לעולם.
"ישנם גם את אלה שיגידו שאני טועה, שבכדי להרגיש אהוב עליך לאהוב קודם את עצמך. אני מסכימה עם האמרה הזאת ב-100 אחוז, אבל בעולם שבו בני אדם מרגישים באופן תמידי לא מספיק טובים בדבר כלשהו, לא מספיק מוצלחים, או פשוט לא מספיק, לאהוב את עצמנו הפך למשימה לא פשוטה שאפילו אלו שמצליחים בה חוטאים לעיתים.
"עם זאת כשאנחנו מרגישים אהובים אנחנו אוהבים את עצמנו ובכך אנחנו הופכים לאהובים אפילו יותר. אז אין אמת ואין נוסחת קסם. יש רק אהבה, וכל כך הרבה ממנה, אם תחטאו בלאהוב רק אדם אחד אתם עלולים לפספס את כל הפואנטה.

קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם

התמקדות: תודעת המראה הריקה

אומנות ההקשבה, "תודעת המראה הריקה..", פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 18/5/2013. נדלה בתאריך 17/7/2013
"תודעת המראה הריקה..
"מידע עתיק שהתפתח ביפן לפני יותר מ800 שנה ממשי ומתרחש גם היום- אצל כל אחד במחשבה.
"העולם נברא בדיבור. אנחנו בוראים אותו במחשבה שלנו.
"בזן בודהיזם נאמר כי העולם רק משתקף בתודעה שלנו.
"כדי לשנות את העולם, כדי לפגוש ולחוות בעולם יותר הצלחה, שמחה, אהבה, הגשמה- עלינו לשנות את התודעה.
"אך, כיצד ניתן לשנות את המחשבה?
"המחשבה היא דבר המתרחש בתוכנו - אבל היא לא שלנו. לנו אין שליטה עליה כלל. המחשבות שלנו- רק מלוות אמונה.
"התמקדות Focusing - מזמינה אותנו להקשיב למחשבה, לאומונות שלנו על עצמנו;
"הקשבה ללא הזדהות, ללא שפיטה, עם המון סקרנות וחמלה.
"זו הקשבה עדינה ומיוחדת- המקשיבה למחשבה בגוף שלנו- כאשר היא מופיעה כתחושה.
"בלווי הנחייה, מקשיבים לתחושה בגוף כאשר היא מופיעה.
"כאשר אנחנו מקדישים מעצמנו באמת תשומת לב, והקשבה -
"התחושה משתנה. ההקשבה מרפאה. המחשבה מתאימה את עצמה.
"יחסים חדשים עם עצמנו מתכוננים- ובלי ששמנו לב-
"העולם השתנה.."
אורנה מור עמוס (2013), "היום הבנתי שעברתי שינוי". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 4/8/2013. נדלה בו ביום
"היום הבנתי שעברתי שינוי, ואני מודה למי שעזר לי להבין את זה, גם אם בדרך הקשה.

העלבון נחווה כגאווה . ההבנה הפכה להתפכחות. הוויתור הפך לעמידה איתנה. החולשה הפכה לכוח . האהבה השברירית הפכה לבטוחה.

"התוצאה אינה חשובה וגם לא תמיד ידועה, הדרך לימדה אותי שעור טוב וחשוב הלאה, הרגשה שעלי לנצור."

על התגוננות, קושי וסבל

אור שנפי (2013), "כל צעד וצעד שלי במחאה הזו". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 24/7/2013. נדלה בו ביום
"כל צעד וצעד שלי במחאה הזו, אני מתחזקת מתוך גילוי חולשות עצומות שלי, שאפילו לא חשבתי שהן חולשות. היכולת לסתום את הפה גם שבא לך כבר לצרוח והיכולת לא לענות אפילו כשיורקים לך בפנים, אנשים שמעולם לא פגשו אותך או ביררו מי אתה, אנשים שמניחים שהם יודעים על פי חוויות עבר אישיות משל עצמם. היכולת לסתום ולא לצאת צודק רק כי אם תתחיל לענות אתה יודע שזה לא יגמר ובדרך הזו שלקחת על עצמך, יהיו כל כך הרבה כאלו בהמשך. היכולת להתעלם היא כל כך קשה לי כבן אדם, אבל זו גם תמיד היתה החולשה שלי. כל צעד קשה לי והבכי עומד לי בגרון, בדיוק עוד שניה פורץ החוצה, אבל בכי שנובע מאבן שזזה בפנים וכואבת אבל זזה בכיוון נכון - היא מתפרקת. וזה כל כך כואב.. אבל - היא מתפרקת."
לאור נהלל מצטטת מתוך הקורס בניסים
"אי התגוננות היא כל מה שעליך לתת ובתמורה אתה נפטר רק ממה שמעולם לא היה ממשי כדי להביט ב"משיח" שבך. אי התגוננות היא כוח, היא מהווה עדות לזיהוי המשיח שבך והתגוננות היא חולשה, היא הצהרה שדחית את המשיח והתחלת לפחד מ"זעם האלוהים" ("קרמה"?), מה יכול להצילך עכשיו מפני רעיון השווא של אל זועם? מה יכול לvגן עליך עתה כאשר מה שאתה נדבק בו אינו אלא אשליות ? נכונותך להתנער מן האשליות היא כל מה שדרוש, העולם ממתין לרפוייך ולאושרך כדי שתוכל להדגים את ריפוי העולם. הרגע הקדוש יתפוס את מקומם של החטאים אם רק תישא איתך את תוצאותיו, ואך אחד לא יבחר לסבול עוד.
"הרפא כדי שתוכל לרפא והאמת תגלה לך כי בחרת להרשות לסמלי האהבה לתפוס את מקום החטא והאשמה, האמת תציב את נס הריפוי במקום שבו היו זרעי מחלה ולא יהיה שום אובדן, רק רווח.
"סבל הוא שימת דגש על כל הדברים שהעולם עשה כדי לפצוע אותך, תחייתו של החלק שאתה ממלא בהצלת העולם מהרשעה הוא היחלצותך שלך.
"נס בא לרפא, לסגור את הדלת על חלומות החולשה ולפתוח את הדרך לגאולתך ושחרורך.
"תם המסע (של הסבל) והוא מסתיים במקום שבו הוא החל, שום שריד לא נותר ממנו בשום אשליה ושום נקודה לא השארת כדי להסתיר את פני ה"משיח" (הגאולה) מעצמך, רצונך נעשה שלם וכעת צלמך באור, מאיר מכל דבר שחי ונע בתוכך כי הגענו אל המקום שבו כולנו אחד ואנחנו בבית." (הקורס בניסים)

להיות נביא בשער

אורנה עמוס (2013), "אתמול בחוף ניצנים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/6/2013. נדלה בו ביום
"אתמול בחוף ניצנים, טיילנו על הדיונות המדהימות אל עבר החוף. רגלנו שקעו בחול וההליכה היתה קשה. ברקע השמש כבר הודיעה שהיא רוצה לעזוב והירח מנגד מלא וזוהר עלה בשמיים. שיחה עם חבר פסיכולוג שהוא גם מורה לקפוארה . קפוארה עוסקת בחופש עם גבולות פנימיים ( ריקוד של עבדים שמצאנו נחמה בפורקן תחושת הדיכוי). השיחה התגלגלה וגילנו את המשותף בעיסוקנו, הוא בשינוי חברתי הוליסטי, נאבק בקפיטליזם בדרכו ואני בדרכי . הניצוץ בשיחה עלה כשגילנו שנינו שאנחנו מתמודדים עם אותן סוגיות בשדה הזה, כל נשמה בדרכה. השיחה היתה מעצימה ומחזקת. לרגע הצלחנו להבין את המעגל של המתריעים החווים בדידות מעיקה , היוצרת חרדה ולעיתים גם תוקפנות, כזו שאנו לא רוצים בקרבנו - גם מאלו הסובבים אותנו שנראה כביכול שהם ואנחנו עוסקים בדומה . הסתפקנו בהבנה עמוקה שהמיקוד פנימה ובניית הערוצים המנתבים לחיי עשייתנו את האנרגיה והעשייה המדויקים יותר למטרה הגבוהה שלנו, הם הדרך לסגת מאותו מעגל פוצע. שנינו היינו מחויכים בהבנה הזו. המשכנו ללכת אל החוף . שם כבר המתינו הבוקסות הגדולות עם מוסיקת הטרנס הרועמת לקראת שבת ... הבנו שהנה מבחן קטן נוקש על דלתנו. האם נצליח להתעלם מהרעש הזה מסביב, ביודענו על קיומו ונוכחותו הבלתי מתפשרת? התקרבנו אל החוף, רק הגלים הקוצפים נשמעו . והשיעור ממשיך בתוכנו ."

חדש מפני ישן תוציאו

קצת על המקום הרגשי הזה, של העולם החדש, אפשר ללמוד בפרידה של דניאל דנסי ברכל מהבר קיימא, שהיה מקום עבודתה כמעט משך שנה שלמה:

דניאל דנסי בכרל (2013), "אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי בבר-קיימא". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 12/7/2013. נדלה בו ביום

"הבר-קיימא היה בשבילי תופעה מאוד מוזרה. וידוי: היו לי מעט מאוד רגעים של אושר במקום הזה. מצד שני מעולם לא חוויתי תחושת הקרבה, או שאני נותנת למען איזשהו ערך שגבוה ממני בלי לקבל חזרה. מהרגע ששמעתי על הבר-קיימא ידעתי שאני צריכה להיות שם. זו לא הייתה בחירה שלי, זו מעולם לא הייתה שאלה, המקום הזה היה מאתגר בשנה האחרונה, והיו ימים שאפילו סבלתי, אבל בשום שלב לא היה לי ספק שכאן אני צריכה להיות. מה אני אעשה, זה לא אני החלטתי, כנראה שזה אלוהים.

"היו לי כל כך הרבה אתגרים בכל כך הרבה מישורים, ומכל אחד מהם הפכתי לאישה טובה יותר, עצמאית יותר, בטוחה יותר, חזקה יותר, וחכמה יותר. אלו מכם שהיו שם לאורך כל הדרך ודאי ראו את השינוי שעברתי, וממשיכה לעבור בשניות אלו ממש. אני משחררת את הבר-קיימא והבר-קיימא משחרר אותי, מבקשת סליחה מכל מי שנפגע ממני בדרך, מבקשת סליחה מעצמי שלפעמים בחרתי לפגוע, וסולחת לכל מי שפגע בי.
"כל האנשים שעוררו בי השראה, שסיפקו לי שיעורים, שהיו שם בשבילי ברגעים קשים, אני רוצה לומר תודה לכם, לי, ולאלוהים.

והלאה להרפתקאה הבאה."

"[..]

"פשוט כמו ששמאל וימין התבטלו מבחינתי לפני שנה, כי המציאות היא בול באמצע וההגדרות הן רק הסחת דעת, בשנה הזו קפיטליזם וסוציאליזם התבטלו. אין הגדרות, יש רק אנשים, והם קובעים איך המערכת תיראה."

ועונה אופיר אביגד: (שם):

"מכל בחינה אמיתית הקפיטליזם נגמר, ועכשיו הגיע לתחנה הסופית ברכבת והנהג מבקש מכולם לרדת ואנשים מרוב חרדה שהם נולדו בקרון הזה לא מוכנים לצאת, אפילו שרכבת חדשה וחדישה יותר מוכנה כבר: רכבת המידע... בה מה שחשוב זה לא מידע כזה או אחר אלא היכולת ללמוד, ללמד, להיות הגיוני עבור אחרים, לתת לאנשים כלים להגשים את מה שהם רוצים.
"ולדעת איך לא להיות אידיוט גמור, זה גם יהיה חשוב כאן."

ואמיר כרמל (שם):

"בעולם הישן ניסינו להתאים את האנשים לאידיאולוגיות, בעולם החדש הרעיונות מתחילים לשמש את האנשים ולא להיות חשובים בפני עצמם. הסיפור שלך נפלא דניאל, ומראה שאת חיה בתודעה של העולם הבריא, העולם שבו לא משליכים את הקשיים והשריטות שלי על אחרים, אלא משתמשים בהם כדי ללמוד, להתפתח, לגדול ולעבור אבולוציה, ללמוד להיות אנושיים במלוא מובן המילה, ולא רק בצורה החיצונית. תודה ששיתפת אותנו."

ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי?

שואל אופיראביגד, מנהל דף הקונספירלה, אשר מציג לכמה אלפי א:נשים את העולם החדש:

אופיר אביגד (2013), "טוב, שאלה מעניינת". פוסט על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013, נדלה בו ביום
"נגיד מישהו רוצה להתנדב בלהפוך את העולם למקום טוב יותר, ולא בלעזור לחלשים אלא בלהקים עולמחדש.
"לאן שולחים אותו?"

ועונה לו דן (דנדן) דיימל (שם, בתגובית):

"אז ככה , מוזמן לקרוא את שנכתב כאן עבורך לא ברפרוף פייסבוקי רגיל אלא באמת לקרוא ואולי אף להפנים . קודם כל אפשר להתחיל בלהבין לאינסוף שהכל כבר בסדר (ב - סדר ... בתוך סדר ) והכל קורה מדוייק . העולם כולו נמצא בשלב דומה לשלב הגולם (רוב העולם בתרדמת ועיוורון כמעט מוחלט כלפי מה שקורה עיין ערך רוע , שחיתות רצח וכו' ... החדשות הטובות הן שהגולם עתיד להפוך לפרפר וזקוק לתמיכה שלנו כאן בני האדם (המהווים צינור בין שמים לארץ...) . אם הגעת עד לכאן והבנת ולו משהו קטן ממה שנכתב כאן עבורך אז נמשיך ( :
"המלצתי אם כן עבורך היא להיות בהקשבה ללב ולגוף המדבר איתך כל יום - כל היום ...ולא למיינד פאק שעולה במחשבות ... (כי המחשבות הן לא אתה ... הגיע הזמן שבני אנוש יתחילו להפנים אט אט ... ) והשביל חכם מההולך בו... וצעד אחר צעד עקב בצד אגודל תוכל לראות איך הדרך נפתחת עבורך בכל רגע ורגע , ותוכל לראות עובדה פשוטה : ברגעים בהם אתה רואה את האור שלך ואת הטוב שלך תוכל לראות את הטוב שבאחרים ובכולם (גם אם הוא רוע מוחלט... ) על כן כל שנותר לך לעשות הינה עבודה פנימית שהיא בעיקרה מנוחה... מנוחה אמיתית ואותנטית בתוך כלי הרכב שקיבלת (הגוף שלך ) ולהרגיש כל פעם קצת וכל פעם מחדש את הנהג שמוביל אותו ... ופשוט להבין שאתה הנוסע ... אז כל תפקידך הוא פשוט לקבל את הנסיעה ! ברגע שתלמד להיכנע ולקבל אותה לאינסוף , באופן טבעי ואפילו אוטומטי (כמו הנשימה שפשוט קורת מעצמה ) תבחין שאתה פשוט מקבל את מה שקורה ואין לך שום צורך (כמעט ) להגיע במשא ומתן עם החיים , ואז גם אין צורך בפירושים של החיים ואין צורך בכלום בעצם . חוץ מהחיים עצמם ( :
"ייתכן שכל זה נשמע לך מופרך ואף מעורפל כמעה (תלוי במקום בו אתה נמצא ) במידה וכן אתה פשוט יכול להתחיל בלזרוק לכל הרוחות את כל מה שאי פעם למדת (עיין ערך בתי ספר צבא ,חינוך קלוקל , מורים פצועים ... ומערכת חינוך המחנכת לרובוטיקה ... ) ופשוט אט אט להתחיל להיזכר באור הצרוף והאהבה הטהורה שאתה . מה שעשוי מאוד לתמוך את כל זה - זה פשוט להתבונן בתינוקות ולהיות לידם ולהרגיש את ההילה המרפאה שלהם נטולת השיפוט כלפי כל דבר . ואט אט תיזכר במה באת לעשות כאן (אחד בא להיות מורה , אחר הגיע להיות מרפא וכו' ) והיופי הוא שכולנו מורים וכולנו מרפאים ורוב האנושות פשוט אינה רואה זאת . אז עקב בצד אגודל... ואם נהיה קשה בדרך , אל תשכח שזהו רק קושי ואין מה להזדהות איתו ... פשוט להתבונן בו ולתת לו להיות . טוב ... זו ללא ספק התשובה הארוכה ביותר שנתתי בחיי למישהו שאינני מכיר בכלל (לא שאני מחזיק בתשובות אך מדי פעם שהרגע הנכון מגיע משהו כזה קורה ... ) פשוט פתאום הרגיש ככה ( :
"אם תיקח רבע ממה שכתוב כאן - אתה על הסוס ! תבורך ידידי ( :
"תקשיב קצת לשיר כאן אולי הוא יועיל לך במשהו..."

על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה

כרמן אלמקייס מצטטת את ברכה סרי ז"ל
כשליבך יהא נכון אישה
לאהוב את גופֵך
להלל את נוגה דרכך
וטוב ליבֵך.
כשליבך יהא נכון אישה
ואמונתך מוצקה
ואמִתֵך ללא דופי
ייקָרה בדרכך אישך
הטוב בגבָרים.
כשנאמנה תהא מלאכתך
ירחקו ממך תועי הדרך
ושבורי הלב.
כשטהורה תהיי מזוהר החמה
יבושו מפנַיך
כל נושאי האשמה.
כשגופך שלם ונכבד
כנשמתך הטובה
ידבקו בך לאהבה
יודעי אמת
אסופֵי שלווה.

[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387271,00.html כנרת טל מאיר (2013), " האם אפשר לשלוט במשיכה המינית שלנו?" YNET-יחסים, 2/6/2013, נדלה בו ביום]

"מה מושך אותנו?

לפני שנבדוק מה אפשר לעשות בקשר למשיכה, נבחין בין שלושה סוגי משיכה:

"א. משיכה פיסית, ראשונית, המבוססת על מערכת הטבעות בסיסיות ולא מודעות, שנוצרו כנראה בגילאים מוקדמים.
"ב. משיכה כביטוי לצורך שלנו להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. חלק מן האנשים נמשכים למי שמעורר בהם את התחושות הללו: יש מי שתמשך לגבר בעל ביטחון עצמי גבוה, מצליחן, כזה שנשים אחרות מסובבות אחריו את הראש.
"קירבתו של אחד כזה וההתעניינות שלו בה, גורמות לה לחוש בעלת ערך. אחרת תמשך לגבר עדין, כזה שזקוק לתמיכה ולרוך אמהי. היכולת שלה למלא אחר הצרכים שלו ואולי גם לשלוט בו, היא שתעורר בה תחושה של ערך עצמי ומשמעות.
"ג. משיכה כביטוי לתחושת חוסר הערך העצמי שלנו. חלק מן האנשים נמשכים דווקא למי שמעורר בהם את הצורך להוכיח שוב ושוב שהם בסדר, ולעיתים קרובות, לא משנה מה יעשו, תמיד יישארו 'לא בסדר' בעיני אותו אדם. משיכה מן הסוג הזה היא הגרועה ביותר, משום שהיא גורמת לנמשך לרצות תמיד את זה שאינו מעוניין בו. היא גורמת לו לחלום על מי שלעולם יהיה בלתי מושג – ולסלוד – מכל מי שהופך להיות מושג.
"[...]
"להרחיב את גבולות המשיכה
"מניסיוני בעבודה עם 'נמשכים ונמשכות', סינגלס וזוגות, מצאתי שאנו יכולים להרחיב את גבולות המשיכה שלנו ולא רק להימשך באופן אוטומטי, כימי ובלתי נשלט, אל מי שהלא מודע שלנו בחר להמשך אליו. על מנת להרחיב את גבולות המשיכה, יש לבסס הנחת יסוד חשובה אחת: אנחנו ורק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו מתוך התפיסות שלנו, ובידינו היכולת לנהל את המערכת הרגשית שלנו. לכן - כל עוד אתם מאמינים שמשיכה היא דבר בלתי נשלט – אינכם יכולים לעשות דבר על מנת לטפל בה.
"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה, תלויה למעשה ביכולת לשלוט בתחושת הערך העצמי. ככל שזה יהיה גבוה יותר, כך יש סיכוי גדול יותר שטווח האנשים שתמשכו אליהם יהיה גדול יותר, ויכיל יותר אנשים נעימים, טובי לב, שמחזרים אחריכם ומתייחסים אליכם יפה. מצד שני, ככל שהערך העצמי שלכם נמוך יותר, תבחרו להימשך תמיד אל אלה שאינם מעוניינים בכם וגורמים לכם להרגיש שאתם 'לא באמת שווים'.
"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה תלויה גם ביצירת תאום בין הרצון המודע בזוגיות - לבין הלא מודע שכנראה חושש מפניה. אנשים שנמשכים אל הבלתי אפשרי חיים למעשה בפחד לא מודע מפני זוגיות אמיתית. המערכת הלא מודעת שלהם מתעתעת בהם ומשדרת להם 'הוא לא מושך', ביחס לכל אדם שמהווה פוטנציאל אמיתי לזוגיות.


"לכן - על מנת ליצור זוגיות אמיתית שיש בה משיכה ואהבה הנשארות לאורך זמן, רצוי לעשות מספר דברים, כולם נעשים באימון ליצירת זוגיות:
"א. לחזק את הביטחון העצמי, ההערכה העצמית והכבוד שלכם לעצמכם.
"ב. להצהיר על מערכת הערכים החשובה לכם באמת, ולבחור בן זוג המחזיק במערכת ערכים דומה.
"ג. להכיר את מערכת התפיסות הלא מודעות שלכם ביחס לזוגיות, ולהרגיע פחדים לא מודעים מפני זוגיות ארוכת טווח.
"ד. להאמין שמגיע לכם לחיות חיים שאין בהם פשרה.
"ברגע שתעשו את הדברים הללו, תמצאו את עצמכם נמשכים אל מי שנמשך אליכם. זו לא תהיה פשרה. זו תהיה אהבה. כזו שניתן להגשים, ולהפוך לזוגיות טובה וארוכת שנים.
"בהצלחה!"

unfriend

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151664822094226&set=a.10150323606084226.351272.634049225&type=1

ביחד

לגעת

הכח של האומץ לגעת באחר, הוא הכח שבו אנו מצליחותים לשנות את המציאות.

איריס שגב (2013), "خيارنا السلام. דווקא שלום". פוסט עם תמונה בפייסבוק (קודם באמצעות תנועת "Crack in the Wall"), 30/6/2013. נדלה בו ביום
"אלה החיים האמיתיים בעיני. לגעת אחד בשני. גם אם הנגיעה היא לא פיזית, אלא במילים כתובות. רציתי שאיסמעיל חטיב, אבא של אחמד, ידע שגם אני איבדתי בן במלחמה הקשה וחסרת הפיתרון הזאת. אין בי כל כעס על כך שהערבים הרגו את בני, יש בי כעס על האנשים שלא עושים מספיק כדי להפסיק את המלחמות האלו. יש בהם יהודים, יש בהם ערבים, יש בהם אנשים מכל העולם. אבל הם כולם מנהיגים והם מחנכים אותנו שהמלחמה שלנו צודקת.
"אנחנו – בני העמים – בוודאי היינו מסתדרים בינינו. בעיקר אנשים כמו איסמעיל וכמוני , שאיבדו את בניהם בגלל הצדק המעוות הזה. כי אנחנו יודעים מצוין שלא יכול להיות שום דבר צודק במוות של ילד.
"הבן שלי לא היה ילד. הוא היה גבר נשוי, בן 28, אב לילד בעצמו. בנו – נכדי - היה בן שנתיים וחצי כשאביו נהרג. בעוד מספר שנים גם נכדי יגויס לצבא וימשיך להילחם את המלחמה ה"צודקת" הזאת. הוא, עוד יותר מילדים אחרים, ירצה להיות לוחם כמו אבא שלו. אני רוצה לסתום לו את האוזניים ואת העיניים – שלא יראה ולא ישמע את מה שמלמדים במדינה הזאת – שהמלחמה שלנו היא מלחמה צודקת.
"בסרט אומר איסמעיל חטיב שיותר קל לנו, היהודים, להתמודד עם הרג, עם מחבל מתאבד שיבוא ויהרוג בנו, מאשר עם מעשה אציל ואנושי כמו שהוא עשה. אני חוששת שזה נכון."

להתאגד

אמנון רבינוביץ' (2013), פוסט בפייסבוק, 26/4/2013, נדלה בו ביום
"אני לא רוצה לבאס את ההתלהבות מהתגובות שרצו בפייסבוק, אבל יש לי סיפור חשוב לספר למען תדע ההיסטוריה של מאבקי הזכויות איך מנצחים נצחונות וירטואוזים.
"אי אפשר שלא להודות מקרב לב לגופים ולאנשים שתמכו ולחברי המועצה ולפעילים הפוליטיים ולמתראיינים לתקשורת.
"אבל מה שהביא את הסיפור הזה לסיום, לא היו גופי ענק. ולא פוליטיקאים משומנים. וגם לא כתבות גדולות בערוץ 2. אלו היו מורים פשוטים. "סתם" מורות ומורים. שפעלו מאהבה אחד לשניה. שכל מה שהם רצו, זה שיהיה להם מקום ותנאים ראויים לחנך בהם.
"והאנשים האלו גם עשו משהו מאוד מיוחד שאולי פעם היה לו מעמד של כבוד. קוראים לו: ועד המורים. ממש ככה. כן, כן, אלו שמספרים עליהם שכל היום בישיבות הם מתווכחים אם לקנות קפה עלית או טייסטר צ'וייס. אלו שדואגים למתנה בערב פסח. אלו שיכולים גם להביא את מורות ומורי בית הספר ואולי גם עוד רבים אחרים לחיים טובים יותר.
"כל מה שהיינו, זו קבוצה של מורות ומורים שעשו את זה ביחד. ועם הרבה עבודה שחורה. ממש הרבה. של פגישות ושיחות טלפון, וכתיבת מכתבים, ומעבר על תלושי שכר, והחתמת מורים וישיבות אין סוף. עם הייעוץ המשפטי, ואגף כספים, ואגף תקציבים, ואגף כ"א ועוד הרבה דברים "אפורים" שלא מצטלמים כל כך טוב. אפשר להסתכל על זה איך שרוצים. דברים התחילו לזוז, רק כשהיו ממש הרבה מורים שחתומים יחד על מכתב נחוש וחד שמאוד מאוד כדאי להקשיב לו.
"למה אני מספר את כל זה? כי חשוב שכל מורה ומורה בארץ הזאת וכל פעיל חברתי שמכבד את עצמו ידע. יש כאן סיפור חשוב. כדי לנצח לא חייבים להיות פוליטיקאים גדולים. וגם לא חייבים לדעת להצטלם טוב. ולא חייבים קשרים במקומות גבוהים. זה לא סקסי, אבל זה אמת: כדי לנצח צריך לפעול ביחד. לאורך זמן. וצריכים להיות מוכנים לעשות הרבה מאוד עבודה שחורה."

אמון

ברוך אורן (2013), "אמון." בלוג הועד המנהל, אתר שישה צבעים, 22/4/2013. נדלה בו ביום.

המנעות משיפוט

דניאל עוז (2013), "מוסריות זה לפעמים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום
ברוך אורן (2013), "לאחרונה, סביב יום השנה לטראומת סילמן". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 19/7/2013. נדלה בו ביום
"לאחרונה, סביב יום השנה לטראומת סילמן, עולה שוב הצורך לתת לכאב להכתיב לנו את מודוס המחשבה השטחי, זה של ה fight or flight, "הילחם או ברח".
"מודוס המחשבה שמבקש לחלק את העולם ל"טובים" ול"רעים".
"תקשיבו, העולם כידוע מתחלק לשתי קבוצות - הקבוצה עם האנשים שמחלקים את העולם לשנים והקבוצה של האנשים שמסרבת לחלק את האנשים כל הזמן לקבוצות וקטגוריות. הקבוצה השניה, זו שבה יש רתיעה גדולה משיפוטיות, ובה יש רצון גדול לצמצם ולהגביל את השימוש בשיפוטיות, ואם כבר נאלצים להשתמש בשיפוטיות אזה עושים זאת רק במידה ורק תחת זכוכית מגדלת. וזו היא כנראה הקבוצה התודעתית שאליה תנועת המחאה מכוונת."

להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי

יוס ברוך (2013), "אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/5/2013. נדלה בתאריך 2/6/2013
"אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית, נתתי אחד לג'ינג'ית שטוחה מהזן המובחר. היא הסתכלה לי בעינים ושאלה אותי למה. אמרתי לה שזה חשוב מאוד. היא שאלה אם אני אוכל חיות. אמרתי שכן. היא אמרה שזה מאוד חשוב לה. אמרתי שאני מבין, ושאני כל הזמן בהתלבטות לגבי הסיפור הזה. אז היא אמרה "אני מבטיחה לך לחשוב על זה ברצינות, אם אתה מבטיח לחשוב על זה ברצינות". הבטחתי לה.

אז עכשיו אני חושב על זה ברצינות. הסבל בתעשיית הבשר הוא איום ונורא. הרג החיות מזעזע, שלא נדבר על תנאי המחיה במכלאות. ומצד שני, טעמו המשובח על ההמבורגר, והקובה, והאמפנאדס המזורגגות, וצ'וריסוס ופראנקפורטר עם בירה.

"כל טיעוני הטעם והפיתוי החכי האלה הם חסרי טעם, ודאי שמול הטיעונים המוסריים.
"ועדיין, אין דבר שמתחשק לי עכשיו יותר מאשר נקניקיה עם כבוד. או בלי כבוד.
"דילמה."

ולפעמים עדיף לבד

זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום

להתמקד בהפגנה אחת גדולה או לקיים מגוון הפגנות במקביל?

בקיץ3# גוברים הקולות נגד פיצול הפגנות ומולם גוברים הקולות שמסבירים שזה בסדר שיתקיימו כמה הפגנות במקביל. המהפכנות הרדיקלית בתובנה שכל אחד יכולה לפתוח אירוע בפייסבוק, ושכדי להרים הפגנה של 500 איש/ה צריך ידע מועט והרבה כח רצון, הופכים כל אחדת מאיתנו ל-דפני ליף פוטנציאלי. ולכן, אין טעם לנסות להקים "מועצת המהפיכה" שתחליט איזו הפגנה היום ואיזו מחר. פשוט להפיק הפגנות ולעוף על זה. וכמה שיותר ובכמה שיותר מקומות.

טייקוניזם חברתי: מעשה אל"ג

כשבעל הפריוילגיות משנה תאריך להפגנה שלו, כך שהיא מתנגשת עם הפגנה קיימת, זהו מחטף. אפשרי שיתקיימו 2 הפגנות במקביל, אך זה צריך לקרות לכל הפחות בתיאום (אפילו בין דרום וצפון קוריאה יש קו טלפון אדום לתיאומים..)

יגאל רמבם (2013), תגובית בהפגנת "יאללה לרחובות" 8/5/2013
"אדמינים, לא יודע מי מכם שינה את מועד האירוע, אבל זה מעשה נבלה. יש בשבת הקרובה הפגנה על הגז מול הבית סילבן.
"תעשו מעשה הוגן ותפסיקו להיתמם. Daphni Leef Alon-Lee Green Liat Biron
"'השקרן גרוע מן הגנב, שכן, הגנב גונב את ממונך והשקרן את דעתך'.
"תחזירו את האירוע לתאריכו המקורי ה18/5/13, או תתאמו עם המארגנים של ההפגנה מול הבית של סילבן."


להוסיף כאן על טייקוניזם חברתי לליטל כהן ביטון


אור סג'ונוב, "אני אגיד לכם ממה לי נמאס." פוסט על קיר אירוע ה"נמאס לנו" (הפגנה בכיכר הבימה במקביל להפגנה שתתקיים מול ביתו של יצחק תשובה בנתניה), 15/5/2013. נדלה בו ביום
"אני אגיד לכם ממה לי נמאס. לי נמאס מזה שכבר יש הפגנות מתוכננות לאותו ערב ואתם הולכים ומתנהגים כמו סתיו שפיר. דורכים על החברים שלכם למחאה כדי לזכות בעוד כותרת. לי נמאס מכם. ושרק תנסו למחוק את מה שכתבתי כאן"

ועונה לה עודד רוזן:

עודד רוזן (2013), "הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות". תגובית בשירשור, שם
"הי, הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות: זאת וההפגנה שמול הבית של תשובה.
"אני מעורב בארגון ההפגנה אצל תשובה, שמדברת ספציפית על ייצוא הגז. היא מתבצעת בתיאום מלא עם מארגני ההפגנה התל אביבית, וההיפך.
"הגענו לישיבות אחד של השנייה, אנחנו בקשר בצ'ט ובטלפון עוד מההתחלה.
"ישבתי אתמול עם דפני [ליף ב.א.] ועם יונתן [פרחי ב.א.] על הטקסט לאירוע הזה ועל מסרים שייצאו ממנו.


"בעצם שני האירועים מקדמים אחד את השני ולא מפריעים זה לזה. אנחנו מארגני ההפגנה השנייה לא רואים בהפגנה הזאת הפרעה, אלא שמחים שיהיו כמה שיותר אנשים ברחובות בכל רחבי הארץ, סביב כל נושא שמפריע להם.
"תמיד יהיו אירועים מקבילים ואנחנו רואים בזה יתרון, ומשתדלים לתאם ולסייע זה לזה. מבחינתי אם יש אנשים שעושים דברים בשביל האגו של עצמם, ניאבק בשלב זו אחר גם בהם כמו שאנחנו נאבקים בכל אדם עם התנהגות דורסנית - בכנסת או במשק.
"אבל כאן זה לא הסיפור, מארגני ההפגנה כאן משתפים פעולה, מדברים בהפגנה ובתקשורת על נושא הגז ויתנו לו להוביל את ההפגנה כי הם מודעים לחשיבותו.
"אני קורא כמובן לכל מי שיכול להגיע לפולג לבוא איתנו, יש גם הסעות מהבימה וחזרה. נושא ייצוא הגז הוא קריטי ומשמעותי, ותשובה עושה כרגיל את הכסף שלו על חשבוננו, בצעד שיעלה לנו מאות מיליארדי שקלים. וזה עוד בלי להזכיר את התספורות ושוד כספי הפנסיה שזה כבר שגרה אצלו.
"אבל מי שלא יכול או לא מעוניין להגיע להפגנה בנתניה - שיצא בכל זאת מהבית כדי לעשות בבלאגן בתל אביב, ירושלים או איפה שהוא רק יכול.
"מבחינתנו שיהיו גם ארבעים אירועים באותו זמן - כל מה שחשוב הוא שמי שרוצה לצאת מהבית - ייצא. שכל מי שיש לה מה להגיד - תגיע ותצעק.
"אשמח לענות לשאלות אם יהיו.
"יום טוב ויאללה בלאגן"

ומספר דקות אח"כ ממשיך עודד (שם):

"אני מבין ממה אור נפגעה ועוד רבים אחרים וגם אני חושב כמוה.
"שיש רודפי מיקרופונים שלא אכפת להם מחבריהם לדרך. אכלתי לא פעם כאפות כאלה בעצמי.
"הקיץ פותחים גל מחאה חדש וכרגע נראה שהוא הרבה יותר שפוי מקודמיו בנושא התיאום, למדנו לא מעט מהניסיון הקודם שלנו. את המסרים שלנו כבר לא ידרסו. וכמו שאמרתי בשבת הנוכחית יש תיאום נרחב בין ההפגנות ואמן שיגיעו כמה שיותר לשתיהן."

גם גיא שמיר נדרש לעניין:

גיא שמיר (2013), חג שמח לכל האזרחים האמיתיים". פוסט על קיר אירועים שונים בפייסבוק, 14/5/2013. נדלה בו ביום
"חג שמח לכל האזרחים האמיתיים, שדואגים לזכויות של כולנו ושינוי השיטה והמציאות בליבם ונפשם.
"יש תחושה שינוי התדר המהפכני גורם לבלבול ונסיון להחליט מה חשוב יותר ומה יקבע את גורלנו. כל מה שיש לי להגיד זה... בלי פאניקה, אין מקום לדאגה.
"כל ניסיון לשלוט בתדר המחאה והמהפכה יביא לפירוד ושיבוש. אין אירוע או נושא עדיף. אין מה לדחות אירועים לשבוע הבא או עוד חודש.
"ריבוי היוזמות, ההפגנות והאירועים הוא המטרה העיקרית מכיוון שאין נושא או אישיות אחת שאחראית למצב אלא מקשה אחת של תחומים ואנשים, שהחלפתם או שינוי התנהלותם הוא המטרה שלנו.
"הניצחון יגיע ביום בו יתנהלו אירועים קבועים בכל מחוז, מול כל שר, טייקון ומקבל החלטות בו זמנית בכל סופ"ש.
"זה נראה מדע בדיוני אך לא. אנשים לא באים בהמוניהם מכיוון שאין להם יכולת (זמן, כסף, כוח פיזי) ואפשרות להגיע כל שבת לתל אביב.
"הפגנה מול יונה יהב בחיפה, ביבי בקיסריה, תשובה בנתניה, יאיר - ליבני בתל אביב, סילבן ברמת גן, בנט ברעננה.....
"הפגנה אחת היא טובה, התמדה והפגנה קבועה היא מצויינת. הכמות חשובה אך לא קובעת. ארגון כמות אירועים בו זמנית, בהם משתתפים אפילו 50 איש, היא אסטרטגיה מנצחת.
"רק משמרות מהפכה מול היעדים, בהתמדה ונחישות, תביא כניעה וקבלת נציגי עם מקצועיים, בקיעים בנושא אותו הם מייצגים, למשרד ראש הממשלה, ללשכות השרים ואפילו להדברות עם הטייקונים.
"סופ"ש קבוע - משמרות מהפכה מול בתי ראש הממשלה, בתי השרים, מקבלי ההחלטות והטייקונים תביא תוצאות. אנחנו יודעים זאת מזמן.
"הפגנות כוח המוניות מטרתן חיזוק ותמיכה לפעילים ולמערכה כולה, הסברה, התרמה וצירוף אזרחים חדשים למערכה. דתיים, חרדים, ערבים, משפחות, ילדים, נוער וסטודנטים כולם מחפשים דלת למערכה ולא מצליחים להתחבר. ניזונים מהלוקשים ונקודת המבט של התקשורת המתפוררת שמנסה בעצמה לשמר את כוחה שחלף לו, רבים מהאזרחים נמנעים מהפגנות בגלל נוכחות המפלגות ופעילים שעדיין לא הבינו את ההבדל בין מפלגה לאזרחות. המפלגות מטרתם פרטית ומפלגת, מהפילוג המפלגות ניזונות בדיוק כמו הממשלה והמערכת.
"מבקש לחזור ולהפיק בשקיפות, במרחב הציבורי ולאפשר לכולם להחליט, לקחת אחריות ולפעול.
"חג שמח וקיץ 3 מהפכני כמו שלא נראה במדינת ישראל מעולם. בהצלחה לעם ישראל."

וגם בני אהרון, בטון דיבור קצת יותר פיוטי:

בני אהרון (2013), "על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם," פוסט ותמונה בקיר האישי, 14/5/2013, נדלה בו ביום
"על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם,
"חג מתן תורת חיים שמח !!!
"כל התורה כולה על רגל אחת , ו"אהבת לרעך כמוך" [צדק]
"אחרי 6000 שנה ו-8 מיליארד בני אדם, מסתבר שזה לא מספיק "כמוך" [אהבה]
"בעידן מהירות האור צריך להתעלות מעל האדם הישן [אגו]
"העם בישראל מוחה, בהפגנות רבות בכל הארץ ודורש "צדק חברתי" [מחאה]
"לכן אני שמח בחג הזה המארגנים והמוחים יד אחת בכל האירועים.[אהבת חינם]
"במשפט אנחנו לא משוחדים
"ברפואה אנחנו לא אכזריים
"בתקשורת אנחנו לא רמאים
"בכלכלה אנחנו לא גנבים
"במנהיגות אנחנו לא קורצים עין
"בהשכלה אנחנו לא כסילים


"לכן אנחנו קוראים לכם לבוא ולהשתתף בהפגנות בכל הארץ
"כוחנו באחדותנו
"חובה חובה להגיע, כל אחד להפגנה בקרבת ביתו וגם להביא חברים הגיע הזמן.
"כנסו שתפו!!!!
"בתמונה: "אימא אדמה" כולנו אחים"

נושא אחד למאבק או שילוב נושאים?

אריה גל (2013), "כל שבוע בשוסטר". תגובית בשירשור על הקיר של אור שנפי (2013), "עייפה אך מרוצה." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 11/7/2013. נדלה בו ביום
"כל שבוע בשוסטר. דווקא אתמול לא מעטים מאזרחי השכונה שאלו אותי ( אני עם שער לבן, נראה כמו אחד שיודע לענות ) על מה אנחנו פה.
"הלוואי ויכולתי לומר להם: על אלף ועל בית ועל גימל.
"אבל נראה שהחלטנו,- לא בלי תבונה,- ( וזו בדיחה קבועה של חה"כ אורי בר לב .) "להתמקד לכל הכיוונים". כך נוכל לאגד ולשמש בית לכל מי שנפגע ממעשי ומהתנהלות הממשל. כך נהיה רבים יותר. אלא שכך, באמת, חוץ מלומר לשואל את המשפט הערטילאי : "באנו כדי שיהיה כאן יותר טוב",- לא הייתי יודע מה להשיב לזוג המבוגר והמכובד א' או לאשה עם הילד הקטן ב'.

"באנו כדי שיהיה כאן יותר טוב". כן. דא.

"ואני הייתי רוצה שממש כמו במחאת הגז תהיה נקודה אחת אשר בשלה באנו. שאחריה,- כשהיא תיפתר, נבוא, עד שגם היא תתוקן, בשל נקודה אחרת.
"מה שנקרא: "פרה פרה".
"חשבתי להציע שנשוב למחאה המקורית של "האוהלים": "הבו לנו דיור במחירים שפויים".
"כי בדירות במרכז נראה שהמרכיב העיקרי במחיר הוא הרווח של הקבלנים. והממשלה ( יודעים שהשר לשעבר שלום שימחון ישמש עכשיו דירקטור בחברת "שיכון ובינוי" של שרי אריסון? ) כמובן יודעת ולא מעוניינת לשנות זאת.
"כי מחיר בנייה של דירה 80 מ"ר הוא 400,000 שקל. ( בדוק. ) הוסף לזה דמי פיתוח ומחיר בניית השטחים הציבוריים והגעת ל 500,000. אילו הקצתה המדינה קרקע ( רוב הקרקע היא של המדינה ) בחינם לבעלי זכאות,- משמע מי שעשה צבא ואין לו שום דירה אחרת,- לצורך בניית רק דירות 80 מ"ר,- כל השאר תישארנה ב"שוק חופשי",- אנחנו לא הולכים להיות קומוניזם,-
"ולו שימשה המדינה יזם ומסרה בניית הדירות לזכאים לקבלן שזה במכרז כי הציע לבצע במחיר הזול ביותר,- נאמר 100,000 שקל רווח נטו, שזה 200,000 שקל ברוטו, והנה דירה במרכז, בלי שקל אחד של כסף ממשלתי, ב 700,000 שקל.
"אבל המדינה לא רוצה שככה יהיה כי זה ימשוך למטה גם מחירי דירות אחרות ובכלל יפגע ברווחי "שיכון ופיתוח" ושאר חברות הבנייה של החברים העשירים שלה הטייקונים,
"ואנחנו צריכים להפעיל לחץ גדול כדי שהממשלה למרות שזה יפגע ברווחים של החברים שלה הטייקונים היא כן תסכים,-
"הפגנה !!!
""דיור במחירים שפויים !!!".
"תשובה ברורה וממוקדת.
"אבל כאמור החלטנו "להתמקד בכל הכיוונים",-
"וכך עניתי למי ששאלו שאנחנו כאן מפני שהממשל היום חד משמעית ובמצח נחושה עובד לטובת הטייקונים ולגמרי נגדנו.
"ושלפתי את הכרזה שהכנתי בבית. משני עמודי A4 מנייר כתום זוהר, עליהם מודפס במדפסת הביתית בשחור ( ראש צבע הוא יותר יקר ) " יאיר לפיד. השר להגנת האלפיון העליון".
""יאיר לפיד. השר להגנת האלפיון העליון".
"והם הנהנו. ואמרו שאפו. והבינו.

https://picasaweb.google.com/107883140867456733512/1172013#"

שילוב מאהבים

דפני ליף
"אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף"."

פערים זה עניין של תודעה

ליאור מנצ'ר (2013), "העיקר שהסטקים נפלאים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/6/2013. נדלה בתאריך 29/6/2013
"העיקר שהסטקים נפלאים


"היום היתה לי שיחה עם קרוב משפחה שהוא ומשפחתו הנפלאה חיים באזור המועד לפריצות ברמה היום יומית (לא מזמן היו דיבורים עליהם בגלל גניבתו של לפ טופ מבכיר), אמרתי ש"זה מה שקורה כשנוצרים פערים חברתיים משמעותיים" והוא באמת לא הבין "אילו פערים חברתיים, אנחנו בקושי מעמד בינוני", שאלתי "מי גונב ?" והוא ענה ללא כל היסוס "הערבים" (ואני מאמין לו).


"הוא כועס על שני דברים, על כך שהמשטרה לא מגינה עליו ומנגד יש עליו איסור על שימוש בכוח כנגד פורצים. שאלתי אם הם כבר שכרו חברת שמירה פרטית והקיפו את הישוב בגדרות הגנה, "ממש לא" אמרו הוא ואשתו בזעזוע.
"חזרתי ואמרתי שהרי ברור שזה מה שהם יצטרכו לעשות, הם עדיין לא הבינו, כשתקציבי המשטרה מקוצצים, כמו שאר הקיצוצים החברתיים, לא יהיה איך להקל על הפערים ולא יהיה מי שישמור עליכם מפני הפערים. דרך אגב, לא התאפקתי והוספתי, דווקא במהלך המחאה העלו את שכר השוטרים ומצאו די הרבה כוחות כדי "למגר את התופעה". הוא לא הבין מה הקשר בין דבר לדבר ועבר נושא.


"הוא סיפר לי על חוות הגז שהולכים להקים סמוך ליישובם, להחריב את כל שטחי הטבע היפים באזור, הזקנים שאין להם מה להפסיד נאבקים, אבל הוא מפחד שיהיה לו תיק המשטרה. תהיתי אם הוא יודע על מאבקים מקבילים בנושא הגז בארץ והוא לא ידע ושוב לא הבין מה הקשר בין הדברים.


"ואז הוא אמר לי שהוא מצביע לפיד גאה, החמאתי לו הסטקים הנפלאים שהוא הכין."
ברוך אורן (2012), "על ינואר, שוקולד, גנבים, אובדן ושתלנות". בלוג באתר שישה צבעים, 29/1/2012. נדלה בתאריך 19/8/2013
"הגישה שלי לגבי גנבים היא דיי שמאלנית. הם בדרך כלל לא גונבים בשביל האומנות כמו שסטינג מספר על שחקן הקלפים. הם לא מחפשים את הגיאומטריה הסודית של הסיכוי. הם פשוט רעבים. אני נוטה להאמין שהם רעבים לסמים, כי סתם אוכל אפשר להשיג בכל מיני בתי תמחוי. בגלל זה אני לא אוהב סמים; בגלל הנטל המרגיז הזה של גניבות ואלימות שהם כופים על החברה. הגנבים עצמם כאילו יוצאים אצלי זכאים מראש. הם גונבים בשביל לאכול או בגלל שהם באי שפיות זמנית. זה קצת מעצבן שהם לוקחים בלי לבקש רשות, אבל, אני חושב לעצמי, רוב הקניין שלי נשאר אצלי. ובכלל, you can't take it with you when you go.
"[...]
"זה כנראה הקיטוב הנוראי הזה בתוכנו. התחושה הזו שגם כשיש הפגנה נגד גזענות, אז זו הפגנה נגד גזענות של אתיופים, ואין צורך שהקהילה הגאה תקח בה חלק. זה כמובן לא מדוייק, ראיתי אתכם - שי דויטש ושרון יגרמן, עומדים שם עם דגל גאווה ומנסים להגיד, המאבק בגזענות הוא גם מאבק של הקהילה הגאה. אבל שני אנשים עם דגל גאווה זה מעט מדי. אולי זו גם מראה מכאיבה מדי בשבילי, שמשקפת לי כמה קטן ולבד הייתי בכל כך הרבה מקומות שבהם פשוט באתי עם הדגל כי זה היה לי חשוב שהדגל יתנוסס שם, ופתאום ראיתי שאני היחיד שהדגל הגאה חשוב לו. שוב, זה לא עניין של קרדיט. זה עניין שפשוט הקהילה שלנו כל כך מפולגת. ההומואים העשירים לא הגיעו להפגנות של מחאת הדיור כי יש להם בית. יותר נכון יש להם דירה. אני לא מכיר כל כך הרבה הומואים שיש להם בית קרקע. הדגל הזה שתלינו ברוטשילד בתחילת מחאת האוהלים, זה היה דגל גדול אבל זה היה דגל בודד. הקהילה לא נענתה לקריאה שקראנו, שתבוא בהמוניה לשדירה כדי להראות שלא רק להומלסים אין איפה לגור, גם להט"בים נמצאים עמוק במצוקת הדיור. ועכשיו גם במחאה על הגזענות. ועל הדרת הנשים. יש פחות מדי מעורבות של הקהילה.
"זה גורם לי בעיקר תחושה קשה, שאני לא יודע להסביר אותה לעומק. לפי ההרגשה שלי, זה לא שלקהילה לא איכפת. זה פשוט שלחזקים בקהילה לא איכפת, ולחלשים בקהילה ממילא אין אפשרות לקחת חלק במשחק הדמוקרטי. זו כמובן הכללה, כדרכן של רגשות. אולי גם אני נמצא במקום הזה, שפעם הייתי מגדיר את עצמי חזק שאיכפת לו, מעין זאב בודד כזה שמגיע פתאום עם דגל. והיום אני שייך במובן מסויים לחלק המוחלש בקהילה. אין לי את המשאבים שאני רוצה כדי לנהל את המשחק במגרש הדמוקרטי. אוכל יש לי במקרר, אבל יוקר המחייה מאלץ אותי להשאר שעות על שעות בעבודה. אולי בעצם לא איבדתי עניין בקהילה. איבדתי מהיכולת להנות מהעניין שיש לי. וזה בגלל שלעשות שינוי חברתי זה משהו כל כך קשה במציאות החברתית שלנו כאן בישראל. וזו כנראה הסיבה שעדיין מעניין אותי לעשות שינוי חברתי."


ברק כהן (2013), "אפשר להציע מבחן עזר זמני ?" תגובה בשירשור על תמונה שהציב ג'וליאן פדר, ???? טרם נדלה

Barak Cohen אפשר להציע מבחן עזר זמני ? תאגידים שזכו בהטבות מס - בפנים שוויון - בחוץ יוקר מחיה - בפנים חירות - בחוץ ביבי - בפנים משטר - בחוץ דיור ציבורי - בפנים האדמה של כולם - בחוץ לא לייצוא גז - בפנים משאבי טבע של כולם - בחוץ מעצרי פעילים - בפנים מעצרים מנהליים - בחוץ וכן הלאה

״קהילת המחאה״ תסכים כנראה על הפנים ותתחמק מהבחוץ Unlike · 4 · Jul 17 Julian Feder Uri Porat אתה מתעסק בסימנטיקה שמשעממת אותי. הכותרת מאוד פשוטה: אם אתה מזדהה עם תוכן המסמך תפיץ אותו, אם לא אז לא. אני לא מבין איך אתה מסוגל לייצר ביקורת על התנסחות כזאת. אין לי כוח לזה. Edited · Like · 2 · Jul 17 Uri Porat ברק, זה מעולה, אבל אולי כדאי לנסח את זה הפוך? זאת אומרת שהבפנים יהיה מי שאיתנו?

ואגב, אני חושב שאפשר להגיד שהמכנה המשותף למה שהמיינסטרים מסכים לגביו זה התמקדות בספציפי ולא בעקרון. ביבי ולא המשטר, גז ולא משאבי הטבע של כולם.

איפה שיש אמירה מהותית לדבי הדרך שבה מתנהלים החיים שלנו אנשים מפחדים, כי זה עלול לערער להם את המוסכמות ולך תדע לאן זה יגיע Unlike · 2 · Jul 17

ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול

גיא תמר, סטטוס בפייסבוק, 6/5/2013. נדלה בו ביום (בשלמותו)
רוצה לומר משהו בעניין הסרטון שצולם בתוך האוטובוס של אוהדי בית״ר ירושלים שם הם נראים מקללים ושרים שירי הלל ליגאל אמיר ועוד המון ביטוים של שנאה כלפי ערבים.
כשצפיתי בזה לראשונה הרגש הראשון שצף בתוכי היה של שנאה, שנאה כעס תסכול והרבה גועל והתגובה הראשונה שרציתי לכתוב בעניין הייתה מן הסתם משפריצה מלא שנאה ואמירות נוראיות שמין הסתם לא היו שונות מאלו שהיו באוטובוס.
ובחרתי במקום להגיב מהבטן ומתוך כעס לספור עד עשר ולנשום עמוק (:
עכשיו בואו נשים רגע בצד את האמירות הנוראיות והמכעיסות שיצאו שם, בואו ננסה לחשוב רגע מחוץ לרגש האוטומטי שעולה בנו כשאנחנו רואים התנהגות בזויה כזו.
הכי קל זה לשנוא אותם ולתעב אותם בחזרה אבל אז במה אנחנו שונים?
במקום זה אני מעדיף לנסות להתעסק ולחשוב במה הביא אותם לזה? לנסות להבין מה יצר את השנאה הזו?
וכן פה אפשר רק להאשים, להאשים את המדינה והממסד שחינך אותנו כל הזמן שאנחנו עם נבחר, שחינך אותנו ציונות שאומרת שזה הסדר שיש אזרחים נחותים מאיתנו רק כי הם מדת אחרת, מערכת שלמה של בתי ספר מוסדות להשכלה צבא ועוד שחינכו אותנו שהם הם תמיד וכולם האויבים שלנו רק מעצם היותם שונים, כמה אנשים באמת חיים במדינה הזו ומתייחסים באופן אישי לאזרחים הערבים שבתוכנו כאל שווים? :ספק אם יש הרבה כאלה.
מערכת חינוך שמפרידה בין דתות שונות, מערכת חינוך שמקפידה ללמד רק צד אחד ולהציג אותנו תמיד כהמונים ואותם כשטן, מערכת חינוך שלמה שמחנכת אותנו להיות נאמנים לדגלים ולסמלים ולמדינה יותר ממה שאנחנו נאמנים לבני אדם ולחיים.
עכשיו על כך זה תוסיפו פוליטיקאים סוג ז׳ שמסיתים מבוקר עד לילה, תוסיפו לזה ממסד שמפלה כשיטה בין אזרחיו, ממסד שמפיץ שנאה בעצמו.
ועל זה תוסיפו חיי יום קשים של אזרחים שהשלטון מספר להם שזה הכל בגללם, בגלל הערבים, בגללם אין שלום בגללם צריך צבא גדול בגללם צריך ציונות שמפלה בין אזרחים ובגללם אין כסף, על כל זה תוסיפו שנים רבות וקשות שידעה ירושלים עם מאות הרוגים ופצועים בפיגועי תופת קשים מאוד, כמעט ואין ירושלמי שלא נחשף לפיגוע בדרך כזו או אחרת.
כל זה יחד מייצר שנאה, כל זה יחד מייצר כעס, כן המדינה אשמה כי אלו הערכים שעליה היא גידלה אותנו ועליה היא מגדלת את ילדנו, הם הרי רצו שד קטן מלא בכעס ושנאה ומלא בגאוות יחידה כדי שכולנו נהיה חיילים טובים יותר על מנת להגשים את החלום, את החלום שהפך לסיוט, רק שהשד הזה עכשיו גדל למימדים מפלצתיים ומאיים על הממסד, אז עכשיו הוא יוצא נגדו, אז מה עושים? במקום טיפול שורש אמיתי פשוט מסיתים, הפעם את הצג השני, הפעם אותנו נגדם, נגד הנערים האלו שספק מבינים את המשמעות של המעשים שלהם, הרי כך חינכו אותם ולתוך זה הם גדלו. וכמובן שהם הצד הקיצוני של התוצר הזה, אבל בניינו כולנו כמעט כולנו נמצאים שם, רק אנחנו מתהדרים במילים יפות וגבוהות, במילים מתנשאות ושופטות, כן גם אני גדלתי בירושלים בתקופה שאם היה עולה ערבי לאוטובוס העיניים שלי היו נפתחות בחשש כבד, גם אני גדלתי בירושלים שאם חבורה של ערבים אזרחים כמוני היו הולכים לידי בלילה הייתי נדרך ומפחד... זו המציאות, כואבת ככל שתהיה.
הגיע הזמן שנתחיל להתמודד עם המציאות הכואבת ונפעל לשנותה מהיסוד, טיפול נקודתי בחבורה כזו או אחרת לא יפתור את הבעיות האמיתיות של החברה שלנו.
רק שבאמת נפנה את עצמנו מלשנוא את מי ששונה, חרדים חילונים מתנחלים אוהדי ביתר פליטים בדואים ערבים דרוזים אשכנזים מזרחים וכו... רק אז אולי יוכל משהו פה להשתנות באמת.

להט"ב

שירי אייזנר, "אהבה ללא גבולות: התעלמות מהגבולות לא תמחק אותם". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 16/8/2011
יש שם גם תמונה מהממת של כביסה שחורה
"סטריאוטיפ אי-הנאמנות שופך אור על מטאפורת הביסקסואל/ית כבוגד/ת (אחת מהאהובות עלי, אישית). המילון מגדיר בגידה כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את ממשלת המדינה לה חב הבוגד נאמנות, או לרצוח את השליט", הגדרה שמדגישה את תפקידה של ביסקסואליות בתור גורם מסית. אנחנו יכולות לחשוב על ביסקסואליות בתור בגידה באמון שנכפה עלינו על ידי מנגנוני הכח*, כמו גם בתור התגשמות של הנסיון להפיל או "לרצוח" את הסדר ההגמוני. אנו יכולות, אם כן, להשתמש במשמעות הזאת בתור שער לבגידה במונוגמיה, לבגידה בהטרופטריארכיה**, לבגידה בממשלות, מדינות, מלחמות. לבגידה בתנועת הלהט"בית (ה-ההה"ה-ית), על הנורמליזציה*** שלה ועל הנסיונות שלה למסמס את הקהילות שלנו בחברה. אנחנו יכולות להיות בוגדות בכל דבר שמגביל אותנו, ובכל דבר שעומד בדרכנו: כל מנגנוני הכח, כל הדיכויים.
  • מנגנוני הכח הם מבנים היררכים אשר שולטים בחברה דרך כסף, משאבים וכח. למשל, ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות וכן הלאה.
    • הטרופטריארכיה היא פטריארכיה הטרוסקסואלית, כלומר שלטון גברי הטרוסקסואלי כפוי.
      • נורמליזציה היא נסיון להשתלב בנורמה, ליצור מצב נורמטיבי או סטטוס קוו. לרקע, כדאי לקרוא כאן על דומואים."
שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012
"אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.
אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?"

ברוך: לא יודע לענות על מדוע לא מדברות על זה בהטרונורמה. רק מחזק את הטיעון של שירי בכך שבעיתון היחידי שסוקרה בו ההפגנה, מעריב, הסיקור התעלם לחלוטין מהחיבור בין שתי ההפגנות.

ברוך: בתוך הקהילה הגאה (וגם בתוך קהילת המחאה במידת מה), התקיים שיח ניכר בסוגיית שילוב המאבקים. עדות לכך באירועים שנפתחו ע"י הפלג הראדיקאלי ("באנו חשוכים לגרש!" - האירוע שפתח חאדר אבו-סייף, "לא היררכיה, לא מגדר, מפילות את המשטר. גוש שחור ורוד במוצ"ש" - האירוע שפתחו דן וג ואברם גור-אריה ) אל מול "שתקנו מספיק. היום מתחילים לצעוק!", האירוע הדומואי המרכזי שנפתח ע"י האגודה, איגי וחוש"ן. מסתבר שהעובדה שנפתחו מספר אירועים הפריעה למפיקי האירוע הדומואי, עד כדי שהם טרחו לדאוג לחסימת חשבון הפייסבוק של דן וג, מפיק האירוע השלבני "לא היררכיה לא מגדר" וכו'. דיונים רבים שביקשו להצר את המאבק לזוית דומואית, נתקלו בדיון פוליטי ער]. במקביל הופיעו גם פוסטים נוספים שביקשו להרחיב את היריעה הפוליטית אל נושאים כגון כיבוש, פינקוואש וטבעונות.

כדאי לשים לב גם לכך שעבור הפגנת הצדק החברתי כנגד המעצר האלים של דפני ליף, נפתחו שני אירועים - האחד, "לוקחים חזרה את הרחובות!", ע"י הגמוניית המחאה (שיר נוסצקי, ליטל כהן ביטון, ברק כהן, עדי פלד, יואב פקטה, משה מנקין, אורי בנדוב, ליאת בירון), והשני - "הפגנת זעם היום ב19:30! רוטשילד - מול הבימה" - ע"י קבוצה שהתקראה "השלב הבא - עושות מהפכה‎" - כלומר, קבוצה אנרכה-פמיניסטית בעצמה, שככל הנראה כללה פעילימות מפאנורמה - דן וג ושירי אייזנר. כלומר, יש כאן צעד מעבר לניסיון פשוט לשילוב מאהבים. יש כאן הזדהות משותפת עם הרצון לאחד בין ההפגנות.

ספיר סלוצקר-עמראן, "אני לא יודעת מה היה קורה". אתר העוקץ, 23.06.12
"אי שם ביישוב קטן אחר, אולי בפריפריה חברתית או גיאוגרפית כלשהי, יושבים נערות ונערים בבגרותם ולא מבינים מה לא בסדר איתם שעם כל הדברים על הסדר היום, חברי כנסת במדינה בוחרים להתעסק דווקא בחדר המיטות שלהם. בשבילם אני יוצאת להפגין היום [הפגנה נגד הקריאות ההומופוביות של אנסתסיה מיכאלי ב.א.] וקוראת לכולם להצטרף, לפני שהולכים/ות להפגנה אחרת [הפגנת הזעם על מעצרה האלים של דפני ליף ביום שלפני כן]. כדי שעוד כמה שנים אותם נערים ונערות ירגישו מספיק בטוחים ושלמים כדי להצטרף להפגין איתנו גם על הזהות שלהם ולא רק על המצב הסוציו-אקונומי שלהם.
אני בטח שלא יוצאת להפגין בשביל סיקור חיובי לעיריית תל אביב אחרי שהבריונים שלה בשליחות ראש העירייה היכו אתמול פעילים חברתיים, שחלקם בשבילי כמו בני משפחה, ובטח ובטח שלא בשביל האגודה הממוסדת והמיינסטרימית שלרוב צועדת עם המצב הקיים יד ביד ולא לוחמת כדי לשנותו.
רק בשבילם."


נשים

דורית אברמוביץ' אצל שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012
"במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.
אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם."


פלסטינים תושבי ישראל והמחאה

שרה אוסצקי-לזר, "אחוות עמים: הערבים והמחאה החברתית". הדף הירוק, 8/9/2011
"בימים הראשונים למהפכה התבוננו עליה האזרחים הערבים מן הצד בחשדנות מלווה בייאוש שקט. דומה כי ההפגנות בכיכר תחריר, שהיוו השראה למה שהתרחש כאן, עשו עליהם רושם גדול יותר מאשר המחאה התל אביבית. אמנם המצוקות מוכרות להם היטב והסיסמאות מתאימות להם, אך המרחק הגיאוגרפי והמנטלי בינם לבין שדרות רוטשילד מנע הצטרפות המונית. זאת גם על רקע של שנתיים ארוכות של חקיקה פוגענית ומפלה נגדם בכנסת והתבטאויות בוטות כלפיהם מפי פוליטיקאים בכירים, שדחקו אותם עוד יותר אל מחוץ לשוליים. אוהל קטן בפינת רחוב החשמונאים, שנשא את המספר 1948 ואוכלס על ידי נשים צעירות מיפו, הפך למוקד לדיונים בנושא היהודי-ערבי, וגם בו התגלעו חילוקי דעות לגבי אופי ההשתתפות במחאה. לאט לאט הוקמו מאהלים קטנים ביישובים ערביים ברחבי הארץ - כמו סח'נין, מיסר ומג'ד אלכרום - ודוברים ערבים עלו הבמות בחיפה ובעפולה ואפילו בתל אביב. העיתונות הערבית ניהלה פולמוס ער בשאלה, אם להצטרף ורוב הכותבים תמכו בכך, תוך דרישה לחדד את הבעיות המיוחדות לערבים - בייחוד קרקע, תוכניות מתאר ודיור. אך חודש הרמדאן הציץ בפתח והשילוב הבלתי נסבל של החום, של הצום ושל תחושות הניכור והפקפוק החזיר אנשים הביתה.
[...]
מוחמד דראושה, מנכ"ל שותף של יוזמות קרן אברהם סבור, שעם סיום עיד אלפיטר יתעוררו הערבים, יבינו כי זו גם המחאה שלהם ויפעלו ביתר שאת. במאמר שפרסמו הוא ואמנון בארי-סוליציאנו קראו השניים לממש ברגליים את השיח האזרחי החדש שנוצר כאן: "זה שמערער על הסדר החברתי הקיים, שאפליה והפרדה על בסיס לאומי-אתני הן חלק בלתי נפרד ממנו". עוד הם כותבים: "מול מגמות של לאומנות ושל גזענות בחברה היהודית וכאלה של בדלנות ושל ניכור בחברה הערבית, ניצבים רבים, משתי הקבוצות, הרוצים באמת ובתמים שילוב ושוויון, ורואים במחאה הזדמנות נדירה לחיבור אזרחי ערבי-יהודי וליצירת תשתית לחיים משותפים"."
חנין זועבי (2013), "לא אצטרף למחאה ציונית". סלונה (בלוג), 21/07/2013. נדלה בתאריך 28/7/2013
"הייתי בטוחה שבזמן קריאת העמדה שלך אתנגש בנקודת מחלוקת באמצע הטקסט, ואכן זה קרה ברגע שצמצמת את מה שאני מייצגת למיעוט אתני, "לאומי", עדיף להגיד. ואכן, אני נאמנה לעם שלי, להיסטוריה שממנה נבע הסבל והזכות של העם הזה אולם לא רק לו אני נאמנה, ואני לא נאמנה לו בכל התנאים, אלא בהיותו קורבן.
"וזה אומר, שאני נאמנה למאבק הצודק שאותו הוא מייצג, אני נאמנה לעם שלי בהיותו קורבן של העושק ושל הנישול. הגדרה זו, הופכת את הפעילות שלי, לפעילות שמיצגת ערכים, ולא רק לפעילות שמיצגת לאום מסויים.
"אני מקווה שאני אכן אדם אמיץ, ואם אני כזאת, אז זה בזכות הערכים שאני מאמינה בהם: צדק ושיווין. הזהות הלאומית שלי, והנאמנות לעם הפלסטיני, היא חלק מתפיסת הצדק, שמאמינה בזכויות קולקטיביות ולא רק בזכויות אינדיבידואליות. זהות, ובמיוחד זהות לאומית, היא זכות אנושית מודרנית, ואני מאמינה בה בתור זה, ולא בתור שייכות אתנית ערכית.
"זהות אינה ערך בפני עצמו, אדרבא, היא צריכה חיסון בפני גזענות ועליונות, באמצעות ערכים אנושיים ודמוקרטיים.
"אם אתה תופס אותי, ואת המאבק הלאומי של הפלסטינים במולדת הזאת, בתור מאבק ערכי ולא רק לאומי, אז אתה מבין שאני מיצגת חזון ערכי כולל, ואת כל האזרחים שמאמינים בערכי הצדק והשיוויון, ואותם אני אהיה נחושה ליצג, באותו ״להט״ שבו אני מיצגת את העם שלי.
"ולמחאה החברתית אני אצטרף, כאשר גם מחאה זו תיצג ערכים אוניברסליים של צדק ושיווין, ותפסיק להיות ״ציונית״. והיא תעשה את זה כאשר היא תגלה שהמקור של ״אי הצדק״ הכי נוראי שקיים אצלנו, נמצא בדרך בה המדינה מנשלת את הפלסטינים מאדמתם ומשאר זכויותיהם. וכאשר היא תכיר בצביעות בה מפגינים מדברים על מצוקת דיור וצדק חברתי, בזמן שהם שותקים לגמרי, וממלאים את פיהם מים, לגבי נישול 40 אלף פלסטינים מאדמתם בנגב, וטיהור הערים ה״מעורבות״ (שנעשו מעורבות אחרי גירוש 90% מהילידים הפלסטינים ב -48), מתושביהם הפלסטינים .
"ברגע שהצדק יפסיק להיות ציוני, ויחזור להיות ערך אנושי אוניברסאלי, אני אהיה איתך במחאה החברתית-פוליטית, ואיתך אנחנו נחסום כבישים, ונעמוד באמצע הרחוב עם הסיסמאות הלא פחדניות, ושלא בורחות מהפוליטיקה, מההתנחלויות, מהמיליטריזם, מהכיבוש, מהנכבה. לפחות, אני אהיה רגועה אז, שהמשטרה לא תיכנס בנו עם כל הסוסים והמסתערבים, והגז המדמיע והיס"מים, כי יהודי אתה, ועלי זה יגן."

פלסטין והמחאה

חגי מטר
"האתגר האמיתי, כמו שאמרתי בעבר ושוב רק לפני יומיים [לקישור] , הוא לחבר את המאבק העממי העיקש לזכויות ולצדק חברתי במרכז תל אביב עם זה שבדרומה, עם הפריפריה, עם ערבים וחרדים, וכן – גם עם המאבק העממי הפלסטיני לחירות, לדמוקרטיה, לסיום הכיבוש ולחיים של שלום וביטחון של כל בני האדם במרחב הזה. רק כך יבוא שינוי אמיתי."
חגי מטר
" זוהי חובה הן של המחאה החברתית והן של :התקשורת לזכור שהדרישה לצדק חברתי לא נגמרת בגבולות הקו הירוק, ושמי שהורסים אוהלים ברוטשילד, לוינסקי והתקווה הורסים אוהלים גם בלב המדבר של דרום הר חברון."
שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012
"מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים"."

ונועה שינדלינגר מסבירה בהרחבה:

נועה שינדלינגר
"בבסיסה של ה"מחאה" עומדת ההנחה שמדינת ישראל, שאיכשהו הייתה עד לא מזמן ישות פוליטית דמוקרטית לגיטימית, עומדת בפני השתלטות מוחלטת של כוחות החושך המזוהים עם הימין הפוליטי והניאוליברליזם. למעשה, האקט הסימבולי של ניפוץ שמשות הבנקים ממחיש בדיוק את התפיסה הזאת, לפיה האויב מספר אחת ולפיכך הבעיה העיקרית של יושבי הארץ הזאת הוא הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. אולם לא כך הוא.
כפי שכבר טענתי בעבר [לקישור] הבעיה העיקרית כאן הוא המבנה הקולוניאלי, קרי, קיומה של ישות פוליטית כובשת בלתי לגיטימית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת וגם לרכוש לעצמה לא מעט אהדה בעולם.
הישות הזאת מתקיימת בזכות אוכלוסיה מגוונת מאוד של כובשים, וגם בתוכה מתקיימת הררכיה חברתית-פוליטית (בעלת השלכות כלכליות): בראשה עומדים קולוניאליסטים לבנים שגם מניעים את המערכת הפוליטית והכלכלית שלה, ומתחתיהם נמצאים אוכלוסיות שעוברות מערכות דיכוי דיפרנציאליות – מזרחים, קווירים, פלסטינים (גם בתחומי 48 וגם בשטחי 67), מבקשי מקלט ופליטים, וגם מהגרי עבודה לא-לבנים ולא יהודים. חלק גדול מהאוכלוסיות הנמצאות תחת שליטה ודיכוי מבצעות בעצמם דיכוי של אלו שנמצאים מתחת להם (אבל איכשהו מוצאים עצמם מואשמים תדיר בגזענות, הסתה ואלימות).
האופן שבו ראשי ה"מחאה" החברתית מוכרים את הלוקש כאילו הם דורשים צדק חברתי הוא נכס אסטרטגי עבור המדינה הקולוניאלית, שכן התנועה עצמה משתיקה מסרים אנטיקולוניאלים מובהקים ומצליחה לשלב בקואופטציה כוחות פרוגרסיביים יותר, שישמשו עלה תאנה עבורה. באופן זה, הדגש על הכלכלה הקפיטליסטית כשורש הבעיה מושך אל תוך התנועה הזאת גורמים מרקסיסטיים-סוציאליסטים-קומוניסטים, שאופן הניתוח הדומה שלהם מזהה בכלכלה את הבסיס ואת כל ה"שאר" כחלק ממבנה העל שנובע ממנה.
[...]
כל מי שהמציאות בשטחים מוכרת לו, לא היה יכול שלא לגחך לאור התדהמה המעושה של "לוחמי הצדק" התל אביבים אתמול: אלימות משטרתית, מעצרים המוניים וכו'.
ובכן, בזמן שיצאתם לשחק בנדמה לי מהפכנים, נעצר בבית אומר איאד אל-צליבי בן ה-14, וגבר נוסף בן 56 הוכה עד שנשברה ידו. במזרח ירושלים באותו הזמן, השתמשו השוטרים בגז מדמיע כדי לפזר הפגנה ליד שכר שכם – ובידי מי? בידי אותם חברים של מפגיני J14, כשהם לובשי מדים.
וכאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?
אין לי ספק שבהפגנה אתמול השתתפו גם חברים, אנשים טהורי כוונות, המכוונים להשגת צדק חברתי אמיתי. אבל גם ברור לי שמרבית המשתתפים בהפגנה כמו גם מנהיגיה אינם מעוניינים בהפלת המשטר הציוני ובמיטוט של הסדר הקיים, אלא בשימורו תוך, אולי, שינויים קוסמטיים קלים שיעבדו לטובתם. יכולתי לומר שעד שלא יקראו האלפים לסיום הציונות, הכיבוש והאפרטהייד וכינונה של מדינה דמוקרטית מהירדן ועד הים אני אצטרף אליהם. אלא שאני ריאליסטית. מעט מאוד מבעלי הפריווילגיות הקולוניאליות יסכימו לוותר עליהם ולהיאבק למען הצדק. הרוב, בסופו של דבר, ייענו לקריאה להתייצב לדגל (הציוני), ימשיכו ללבוש את המדים ולהפעיל אלימות שהפכה לשגרה נגד אלו שכל חטאם הוא שאינם יהודים."

ועם זאת צריך לזכור שישנם פערים תרבותיים מאוד משמעותיים בין הצדדים לקוי 67. ברשות הפלסטינית תוכל למצא עצמך חצי שנה בכלא על פרסום פוסט בפייסבוק שמבקר את הממשל - פעולה שכמעט כל פעיל חברתי עושה בישראל פעם ביום. אצל שי זיו

מזרחיות

כרמן אלמקייס בראיון אצל יסמין גואטה ורותם שטרקמן (2013), "אם שפרה ביטון היתה מקימה אוהל ברוטשילד היו מקפלים אותה ב-5 דקות". דה-מרקר, 12/7/2013. נדלה בו ביום
"בימי המחאה של קיץ 2011 היתה אלמקייס מלצרית בבית קפה ברוטשילד. "זה היה מצחיק, כי הייתי מגישה קפה לאנשי המחאה ברוטשילד, מסיימת את העבודה והולכת למאהל לוינסקי או התקווה", היא נזכרת. "זה נראה לי אבסורד להילחם על שכר דירה כשאני רואה אנשים בלי אוכל בבית. זה לא ששכר הדירה לא חשוב, אבל התיקון לא צריך להגיע משם, הוא צריך להגיע מלמטה. איך אתם לא מבינים שיש אנשים שחיים ככה במאהלים?".
"אז למה אליהם התקשורת התייחסה?
"אם מישהי אחרת עם שם משפחה אחר, נניח שפרה ביטון, היתה מקימה מאהל במקום דפני, היו מקפלים אותה תוך חמש דקות, שמים אותה בניידת ואומרים לה 'לכי הביתה'. לאנשים לא נוח לראות עוני. יום־יום זורקים אנשים מהבית ואף אחד לא שומע על זה. אנשים נזרקים לרחוב אבל זה פחות סקסי, פחות מצטלם טוב, יותר טוב לצלם חבר'ה מנגנים ברוטשילד עם גיטרות. וכשבאמת הגיעו לרוטשילד מחוסרי הדיור התחיל בלגן. זה הפריע להם לפסטיבל. בג'סי כהן פירקו אנשים מכות, ומנגד המאהל של רוטשילד פורח. אנשים חיו במאהלים לפני רוטשילד, הם ניזוקו מהמאהל של רוטשילד כי קיבלו בדיוק את ההפך"."
שלמה קראוס, "הקיץ של השכונות". אתר ynet, 20.06.12
"ואלה שמות: "חג'ג', מנקין, בן-יפת, אברהם, וענונו" - חמישה מתוך הפעילים שזומנו לחקירה ולחלקם אף נערך חיפוש בבית. אם לא מצאתם את החוט המקשר, השוו אותם לשמות אלה שלא נחקרו: "ליף, שפיר, קונטס, נוסצקי, גרין". אמנם זה לא נכתב עד כה, אבל היחידים שזומנו לחקירה הם פעילי שכונות ופריפריה. לא צריך להיות חסיד של תיאוריות קיפוח כדי להכיר בעובדות: אם המשטרה ביקשה להיערך לקראת הקיץ, מדוע קציני המודיעין פנו לפעילים שוליים יחסית ולא ל"קודקודים", שכבר הצהירו כי בידיהם תוכניות והוכיחו יכולת להוציא אותן לפועל? הסיבה היא, שהמשטרה יודעת כי הפעילים האלמונים האלה עומדים לכבוש את הכותרות בחודשים הקרובים, ועושה הכול כדי לסכל זאת.
[...]
בקיץ הקודם התבוננו העשירונים התחתונים מהצד ובחשדנות במחאה החברתית. עמוק בפנים הם הרגישו שגם אם המהפכה תצליח, הכסף לא יגיע אליהם - הם ימשיכו לקושש את הפירורים הנושרים מהשולחן, עת המעמדות העליונים נאבקים בינם לבין עצמם. עבור השדרה המרכזית של המחאה, ההפרדה הזו הייתה פיקטיבית - הבשורה במחאה החברתית הרי נועדה לאחד את כל המעמדות. אבל בפועל, שנים של מדיניות "הפרד ומשול", יחד עם מיתוג תקשורתי שצבע את המוחים בגוון של מעמד אחד ונהנתן, מנעו מהציבור הרחב בפריפריה להזדהות עמה."

לקריאה נוספת:

אורטל בן דיין, שולה קשת, יוספה טביב-כליף ושירה אוחיון (2012), "משאבי התרבות בישראל 2008 – 2011 - קריאה לחלוקת משאבים של משרד התרבות על בסיס עקרונות של שיוויון, פלורליזם וצדק חלוקתי". אתר תנועת אחותי, 7/6/2012
"קואליציית לבי במזרח, קוראת למשרד התרבות להיות שותף לתיקון עוול היסטורי. שינוי בהקצאת משאבי התרבות – על פי עקרונות של צדק חלוקתי והעדפה מתקנת- יהווה השפעה מכרעת על מכלול החיים החברתיים בישראל ומרקם החיים העדין והשברירי בה. זו ההזדמנות של מנהל התרבות ומחובתו לקחת חלק מרכזי בשינוי הזה.
בזמנים אלה, כשרוח חברתית אזרחית מתעוררת ישנה חשיבות יתרה לתחום העשייה התרבותית ככזאת הנושאת מסר של יצירה וחופש ובכוחה להיות קול משמעותי ודומיננטי בקריאה לצדק חברתי לכלל אזרחי המדינה והמגוון התרבותי המרכיב אותה. הקואליציה רואה בתרבות זכות יסוד לה זכאית כל קהילה וכל אדם באשר הם והיא כולה תקווה לשיתוף פעולה פורה ומשותף."
תהל פרוש (2009), "מוסדות תרבות מזרחיים מקופחים באופן שיטתי". אתר עכבר העיר, 13/10/2009
"שירה אוחיון, אשת חינוך פמיניסטית מזרחית, האחראית על כתיבת הדו"ח, אמרה כי הנתון הבולט בו הוא חוסר הייצוג של אתיופים בוועדות מינהל תרבות. "יש להם אפס אחוז ייצוג", אמרה. גם הייצוג של מזרחים בוועדות לוקה לדבריה, ומשום כך אין הזרמת תקציבים לתכנים שאינם אירופוצנטריים. לדבריה, גם בחלוקת התקציבים במוזיקה, מועבר 99% מהכסף לתזמורות מערביות קלאסיות. אוחיון מזכירה את תרבות הפיוט שהולכת ונכחדת ואת להקת ענבל הוותיקה, שלדבריה לא מוגדרת מבחינת מינהל התרבות כלהקת מחול."
שירשור שלם על שיבוץ מזרחיים מול אשכנזים בצבא
הוכחה שיש קשר חיובי בין קוטן היישוב ומידת ההתגייסות לקרבי

פריפריה

רפאל בלולו, "אנטגוניזם ושמו דפני ליף". אתר הארץ, 24.06.2012
"ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?
[...]
[...] לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם."
שלום בוגוסלבסקי, "תיאוריית החלונות השבורים." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 24/6/2012
"אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות."
שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011
"ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".
ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה."

הבדואים בנגב

טוב קתרזיס טוב משם טוב. וטוב מאוחר מלעולם לא.

אברי גלעד מאפשר לנו ללמוד שוב את נושא הבדואים בנגב.

תודה על הנכונות להקשיב ולספר.

עוד הוכחה שהדרך היחידה לשנות עמדות היא במפגש אנושי, במרחב הציבורי.

  1. המרחבהציבורי #מפגשאנושי שדה האוהלים - מסקנות מהמחאה החברתית (ספר וקהילה לומדת) #קפהחברותא #בדואיםבנגב
אברי גלעד (2013), "בדואים פרק ב'". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/6/2013. נדלה בו ביום
"

הפוסט הקודם שלי על הבדואים עשה הרבה רעש, עורר הרבה הזדהות אצל תושבי הנגב היהודים והרבה כעס אצל הבדואים ויהודי המרכז. התחייבתי לביקור נוסף, והפעם עם הבדואים, כדי לשמוע על מצבם. ביום חמישי קיימתי את הבטחתי.

הנה 10 דברים נוספים שלמדתי על הבדואים בנגב.

1. באוניברסיטת בן-גוריון צפיתי בצילומי אויר של הנגב שצילמו הבריטים מ-1945. לא נעים, אבל רוב הנגב היה מיושב אז בבדואים, הקרקע כולה מעובדת, ריבועים ריבועים, שמות השבטים על המפה. אם היתה להם בעלות על הקרקע כפי שהחוק הישראלי תובע זה עניין אחר, אבל מה שברור – הם ישבו שם.

2. הבדואים עצמם מודים בפה מלא בעבריינות הבדואית, באלימות, בהשחתות, בגניבות, בפרוטקשן, בנהיגה המטורפת. כל התופעות האלה פוגעות קודם כל בהם עצמם, בתוך הישובים. הם מייחלים לאכיפת חוק אמיצה כדי שהצעירים חסרי המנוח והתקווה שלהם ירוסנו. אי-אכיפה היא סוג של גזענות.

3. הם מסבירים את כל התופעות האלה בפער העצום בינינו, היהודים , לבינם, החיים בפחונים, ללא חשמל, מים, חינוך, תשתיות. שמעתי סיפור על צעיר בדואי שיוצא כל יום שואה לבאר שבע לחראקות עם מוסיקה בפול ווליום כדי לבטא את כעסו. ברור שאם הייתי (כ"דור שני" ובכלל) נתקל בו ברחוב בבאר שבע ביום השואה, בצפירה, הייתי שמח לעצור אותו ולהשכיב אותו על הכביש החם. עכשיו, בבית, ליד המחשב, במזגן, כשאני רגוע, אני לא בטוח שאם הייתי גר בפחון לוהט ללא מים, חשמל, בידוד, כביש, עתיד, הייתי מצליח לעשות משהו שונה ממה שהוא עושה.

4. הבדואים נעלבים עלבון עמוק מכל התכניות הממשלתיות להסדרת מצבם מסיבה אחת; לא מדברים איתם בגובה העיניים, לא משתפים אותם בדיונים ובתכנונים לחיים שלהם. הם רגילים לפטרונות יהודית, הם רגילים לזה שרואים בהם סיכון בטחוני, אבל זה שהם רגילים לא אומר שהם ישתפו פעולה עם כל פיתרון שלא יגובש איתם.

5. אחת הבעיות המרכזיות של הבדואים היא הביגמיה והפוליגמיה. הבדואים היו שמחים שהמדינה תתערב בעניין הזה, ותחיל סנקציות נגד גברים שלוקחים יותר מאשה אחת, בעיקר כי זה פוגע קודם כל בחברה הבדואית עצמה. אבל המדינה? היא מעדיפה לשלם ביטוח לאומי ולעצום עיניים במקום לטפל בעניין. משונה בעיניי. פחדני.

6. ראיתי בח'ורה, עיירה בדואית חדשה יחסית ומנוהלת היטב ליד צומת שוקת, בתי מגורים חדשים. בצמוד לכל בית יש דיר או רפת עם מאות ראשי צאן ובקר. הריח מזוויע. הבנתי שניתן להוציא את הבדואים מהחקלאות, אבל לא ניתן להוציא את החקלאות מהבדואים. לגזור על כל הבדואים להיות תושבי עיירות במקום כפרים חקלאיים זה עוד רעיון פטרוני, שנזקו רב.

7. הבדואים עצמם מוכנים להתכנס לתוך כפרים מוכרים ולפנות שטחים בהם הם יושבים בתפזורת שלא ניתן לספק לה תשתיות. הם דורשים שיכירו בכפרים שכבר קיימים ויחברו אותם לתשתיות. נראה לי הוגן שאם יהודי בישראל יכול להחליט אם הוא חי בישוב כפרי או עירוני גם בדואי יוכל. חוק שונה לאנשים שונים – זו הבעיה הכי קשה בישראל.

8. ועוד בעניין תשתיות, גם בישובים מוכרים אין בהכרח חשמל ומים. ראיתי בתי ספר של אורט, מרכזי פיס, הרבה רצון טוב, אבל בלי חשמל ומים. לא סביר שכל יהודי ששם קרוון בשטחים יקבל במיידי חשמל, ובדואי שחי בישוב מוכר יצטרך להביא עוקבי מים ולשים גנרטורים מזהמים בכל פינה. ככה לא בונים סולידאריות אזרחית.

9. כאשר קם מנהיג בדואי ששם בצד את האכלו לי שתו לי, דוגמת ד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה (בתמונה), הוא מצליח לגייס את הממשלה, הקרן הקיימת, חברות מסחריות, נדבנים יהודים מכל העולם, ולעשות שינוי עצום בעירו. הבדואים יכולים לקחת את גורלם בידיהם ולפעול. המדינה היהודית כמהה לאנשי חזון בדואים וכל יציאה מתדר הקורבן נענית בשיתוף פעולה מרגש.

10. בקיצור, היהודים בנגב סובלים, הבדואים סובלים, המדינה לא מעזה להסתכל למצב בעיניים ופועלת באי שקיפות. צריך לכנס את כל הנוגעים בעניין לאיזה מלון בים המלח (או פחון באבו-בסמה) ולדבר. הפתרון אינו בלתי אפשרי אבל הוא יושג רק בדיאלוג בין שווים, עם כוונות טובות מחד ונכונות לאכוף פיתרון שיושג בהחלטיות ללא פשרות מאידך. האם יש לנו מנהיג שיעשה את זה ? האם יש להם מנהיג שיעשה את זה ? או שצריך להגיע למלחמה גלויה בינינו לבינם כדי שנתחיל לחשוב על הסדר מכבד ?

תודה לד"ר תאבת אבו-ראס שלקח אותי לסיור, תודה לפרופ' אבנר בן-עמוס ופרופ' אורן יפתחאל, תודה לעו"ד ראויה אבו-רביע ולד"ר מוחמד אל-נבארי ראש מועצת ח'ורה שפגשו אותי וחלקו איתי את הידע שלהם.

משהו אישי לסיום הפוסט הארוך הזה- רשמתי לפני שוב שאני נוטה להשתכנע מהר מדי, להגיב חריף מדי, לפסוק משפט במעמד צד אחד. זה חלק מהאימפולסיביות של הפרעת הקשב שלי ומהשטחיות שאני לוקה בה באופן כללי. אני כנראה כבר לא אשתנה מהותית, אבל אעשה השתדלות. כקוראים עליכם לקחת את זה בחשבון..."

השמאל

ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר, "מלבאס אותי אתה עשית תואר". אתר העוקץ, 29.12.12
"קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?
החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת."
שירי אייזנר (2013), "על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו ולמה אצביע בל"ד". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית, 20/1/2013, נדלה בתאריך 10/3/2013
"העובדה ששמאלניות/ים הינן קבוצה שנואה כרגע בישראל הוא נתון כמעט מובן מאליו. ברגע שבחרנו להזדהות עם קבוצות מדוכאות, לקחנו את "הצד הלא נכון" במלחמות הטריטוריה בין המדכאים למדוכאות/ים. אבל העובדה שלקחנו צד – ושבחרנו להיות בעלות ברית – עדין לא הופך אותנו לחלק מהקבוצה המדוכאת. ה"שנאה" שממנה סובלות/ים שמאלניות/ים כרגע, וכל הפגיעות בחופש הביטוי של השמאל כולן גם יחד, הן כאין וכאפס לעומת מצור, רעב, רצח שיטתי, טיהור אתני, כליאה, ועוד מליון ואחת דרכים שבהן חוות דיכוי קבוצות שהן באמת מדוכאות.
כאן כבר אפשר להגיד שאני מדברת בעיקר על הפלסטיניות/ים. ושימו לב שבכל מדינה אחרת בחו"ל, המאבק שכאן נקרא "נגד הכיבוש", שם נושא את השם "סולידריות עם פלסטין" (Palestine solidarity). כאשר השמאל הישראלי ממקם את עצמו בתור הנושא של עצמו, הוא מוחק את המטרה האמיתית של תנועות שמאל – להיות בעלי/ות ברית, בסולידריות ובתמיכה למאבקים של קבוצות מוחלשות. הוא עושה נזק למטרתו המקורית בכך שהוא מנרמל את הדיכוי הקשה שעוברות קבוצות אחרות וממרכז את עצמו בתור "הקורבן האמיתי" (כי "כשזה קורה להם אז זה כבר ברגיל, אבל כשזה קורה לנו…!"). אותה נטיה חושפת את פניו האמיתיות של השמאל הישראלי במלוא כיעורן – שמאל נרקסיסטי שמתעסק בעצמו, לא מכיר בפריווילגיות, ובטח ובטח שלא מוכן לוותר עליהן."

הימין

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011
"אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים."

ברוך אורן: אני נוטה שלא לקבל את הטענה הזו של שלום בוגוסלבסקי. ראשית משום שההתנחלויות כן השתתפו במחאה (היה מאהב באריאל והיה מאהב ברמת הגולן). ושנית משום שבאמת יש מצוקת דיור גם בהתנחלויות. ושלישית משום שאם יש אוכלוסיה שלא סובלת ממשבר דיור (פרט ל-1% כמובן), היא אוכלוסיית בני ה-50+ שסיימו לעבוד בפרך עבור המשכנתא שלהם, וכאמור, לא דיירי ההתנחלויות. מעדיף את הגישה של יהודה אלוש:

יהודה אלוש, "בניית אמון ושיתוף פעולה" / נאום בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 תומלל ע"י ברוך אורן, אתר שקוףבאוהל
"ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?
[...]
ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה! למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?
צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!
כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!
אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.
[...]
[...]הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.
[...]
קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.
[...]לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד)."

הדור שלכם והדור שלנו

[ טל שניידר (2011), "הורי מעמד הביניים
"יכולנו לעשות משהו נגד יוקר המחיה". גלובס, 7/10/2011. נדלה בתאריך 27/7/2013]

לא ברור ממש האם כל הכתבה הזו מעניינת ו/או קשורה.. זה כמעט כל טקסט הכתבה, צריך לקרא ולערוך אז מי אשם במצב? האם זו הממשלה המכהנת, ואם כן, את מי שם מאשימים? אולי זו לא רק הממשלה הזו, אלא היא וכל קודמותיה? ואיך אפשר להאשים את כל ממשלות ישראל, כאשר אנחנו בחרנו בהן. אולי כל אחד יכול להאשים את עצמו, את ההחלטות שקיבל, המקצוע שבחר. את האופן הרשלני בו ניהל את חסכונותיו. רגשות האשם על הבזבוזים הגדולים מתגנבים פנימה ורגע לפני הדיכאון הקל המלווה ברוח של ראשית החורף, אפשר גם לתלות את האשם למצבנו בהורים. הם הרי מוכנים לספוג הכל, במיוחד בתקופת החגים ואולי הם אשמים. אולי לא אנחנו אחראים למצב הכלכלי האישי שלנו, אלא דור שלם, הדור של ההורים, שזנח את הערכים החברתיים, את הערבות ההדדית ואת הדאגה לחלש. מי שחינך וגידל את אלה שהיום הם בני 25 עד 40, השכבה המשמעותית של המועסקים במשק הישראלי, הם ההורים, דור שני למייסדי המדינה שהטיפו בבתיהם לקפיטליזם, הישגיות, תחרותיות ואפילו דורסנות כדי להגיע להישגים. "אני מרגישה שהדור שלי, הדור השני, ילדים להורים שהגיעו מן השואה וילדים להורים שהקימו את המדינה, אנחנו הדור שקיבל לידיו מדינה נפלאה ואנחנו לא שמרנו על הערכים של ארץ ישראל היפה והטובה שקיבלנו לידנו", אומרת אסתר קונטס, 57, אמו של רגב קונטס, ממנהיגי מחאת האוהלים. "לא פעלנו מתוך זדון, אלא מתוך אזורי הנוחות שלנו. הרשינו לדברים להתמסמס, מתוך רדיפה אחרי הצורך לתקתק את העניינים, להתחתן, ללמוד מקצוע מניב, ללדת, בלי כל החיפוש העצמי. הרגשנו שצריך להכניס את המדינה לתוך נורמות וסדר ועל הדרך, גם אם היו דברים שלא נראו לנו, לא יצאנו למחות ברחובות. לא על נושאים ערכיים. לכל היותר ישבנו בסלון וקיטרנו. "אבל אנחנו, הדור השני, הגענו למשהו. כי הדברים לא היו כל כך יקרים כמו היום. לבני דורי יש דירות ומכוניות ונסיעות לחופשות והחיים בסדר, אבל כולם, כל חברי חייבים לעזור לילדים שלהם, כי הילדים לא מצליחים להגיע לשום דבר". - ואז התחילה המחאה ואת הוצפת ברגשות אשמה? "כן. כל מה שאנשי המחאה אומרים זה שהסולידריות החברתית נעלמה, שאין הידברות בין הקבוצות, שאין שוויון ואין נתינה ומבחינתי אלה לא סיסמאות, אלא ערכים שהיו פעם כאן ונעלמו ועכשיו הם חוזרים". קונטס עובדת בתור מורה-מחנכת בבית ספר ברמלה מזה 35 שנה. בנוסף, היא שחקנית יוצרת, ומופיעה בתיאטרון ב-11 השנים האחרונות. על בנה רגב היא אומרת שספג את הערכים של האכפתיות, החברות והמעורבות מאביו של קונטס (ממנו התגרשה). - למה את מרגישה צורך להתנצל בפני רגב ובפני בני דורו? "כי יכולנו לעשות משהו, אבל פשוט ישבנו בסלון ולא עשינו כלום. לרגב ולחבריו לא מפריע המחיר האישי הכבד, לא אכפת להם שחם וקשה ושהם משלמים מחיר פיזי, נפשי וכלכלי, כי יש להם עכשיו ניצוץ של אמונה במה שהם עושים. אנחנו פשוט נתנו לכל ממשלות ישראל לעשות מה שהן רוצות והרי אנחנו העם, יש לנו המון כוח ולא עשינו מעשה. בני דורו של רגב עושים ומזיזים דברים ואנחנו רק בגדנו ולכן יש לי תחושת אשמה קשה". - אבל אם את מחנכת את ילדיך לאחריות אישית למעשיהם כיצד אפשר היום לבוא לדור הצעיר ולומר להם, זה לא אשמתכם, אתם לא אחראים על מצבכם הכלכלי, אתם צריכים להטיל אחריות על הממשלה, על העדר סולידריות? "כי הבעיות הן של כולם. הרי לא מדובר בבעיה שצצה אצל אדם אחד, אלא מדובר בבעיה כלכלית של דור שלם. זה לא הוגן שאדם ייקח אחריות על מעשיו מחד ומן הצד השני, הוא כל הזמן יזדקק לסיוע. אם כל האזרחים במדינה נחנקים, אז יש משהו לא בסדר בשיטה. לכל הילדים של החברים שלי, שהם בגיל של רגב פחות או יותר, אין כסף לקנות דירות. לבתי, שהיא בת 31, יש סכום התחלתי ואין שום צ'אנס שתוכל לקנות דירה באזור המרכז, אפילו ברמלה היא לא יכולה להרשות לעצמה. אז מה מצפים, שהם יעבדו בשתי משרות? הרי לא מדובר בילדים עצלנים או מפונקים, אלא באנשים יוצרים שאין להם שום סיכוי להתפרנס כראוי מעבודותיהם". - כאשר שוחחת עם רגב על הדברים האלה, הוא חש את האשם כלפי הדור שלכם? "לא, בשום פנים ואופן הוא לא מפנה אלינו אצבע מאשימה. זה אני שמרגישה ככה ושוחחתי עם הרבה מחברי והם אמרו שמה שאני מרגישה, דומה מאוד למה שהם חשים". אחריות של דור פרופ' סילווייה ביז'אווי, 60, מומחית בתחום הרווחה והמשפחה, מן החוג לסוציולוגיה במסלול האקדמי של המכללה למנהל אומרת שחלו שינויים גדולים בשוק העבודה הישראלי והוא הפך למאוד אכזרי. "דור ההורים, הדור השני, התקומם נגד האחיזה של מפלגת העבודה במדינה והם צדקו בהיבטים רבים כי שליטה והגמוניה של מפלגה אחת, היא דבר אנטי דמוקרטי. אך הבעיה היא ששפכו את התינוק עם המים. יחד עם ההיפטרות מערכי מפלגת העבודה, לא השאירו מקום להגנה על זכויות העובדים. שנים דיברו על כך שיש השקעה בחינוך ושהמורים מפונקים ולא עובדים בקיץ ובחגים, אבל זה הכל היה שקר". - את רואה אחריות דורית להתדרדרות החברתית? "כן. הצעירים של היום יכולים להגיש כתב אישום דורי. לא כתב אישום כל אחד נגד ההורה שלו, אלא לראות את האחריות של דור שלם להתדרדרות. הרי בתקופה שאנחנו היינו צעירים בשוק העבודה, הרגשנו כל הזמן בתחרות זה עם זה, חוסר אמונה, שכל הזמן צריך להילחם על ההישרדות והיום, הצעירים מדברים על סולידריות ולא במבנה הקומוניסטי, אלא מתוך כבוד לאדם והסתכלות על האחר". - ובכל זאת, קשה להבין למה ההורים אחראים למצב. "כי מדובר על השנים בהן החברה נבנתה. שוק העבודה כיום מורכב מילידי 76', 77' ואילך. אלה ילדים שנולדו כשהליכוד עלה לשלטון ודפוסי חשיבה בנוגע לנושאים כלכליים השתנו אז. אני זוכרת שנים שבהן לימדתי מושגים של צדק ורווחה ואמרתי שאלה הן זכויות אדם בסיסיות, ולכן גם פנסיה, חינוך ובריאות הם חלק זכויות האדם שלנו. אבל התייחסו אלי כמשוגעת, כמנותקת". חיים שמולי, 59, אביו של יו"ר התאחדות הסטודנטים, איציק שמולי וממובילי ההפגנות נגד הממשלה, עבד כל חייו כמסעדן ובמשך שנים ארוכות היה עצמאי. הבעיה לדעתו, מתמקדת דווקא בשינויים הכלכליים שחלו בעשור האחרון. "אם מסתכלים שלושים שנה אחורה, אז אני זוכר שהייתה הרבה עבודה, ואנשים הכניסו כסף ולמרות האינפלציה, עבדו ובזבזו. לאט לאט התחילה להתכווץ החגורה, עד שהגענו למצב שזוג צעיר כיום לא יכול לרכוש דירה וגם כדי לעבור את שנות האוניברסיטה צריך תמיכה מן ההורים". - הקשיים הללו מאפיינים לדעתך רק את הדור הצעיר כיום? "אני השתחררתי מהצבא וישר יצאתי לעבוד ולהקים משפחה ומהר מאוד הפכתי לעצמאי בתחום המסעדות. התחלתי בסצנה של צפון תל-אביב בשנות ה-70', נכנסתי כשותף וניהלתי מסעדות ואני לא יכול להגיד שהיה קשה. זו הייתה תקופה שלאנשים היה כסף, לא כמו היום. אם אני היום לא עוזר לאיציק או לאח שלו שרק התחתן, אין להם שום סיכוי". - אתה מרגיש שהדור שלכם צריך להתנצל בפני הצעירים? "לא על דברים שקרו לפני יותר מ-25 שנה, אבל כן על מה שהתרחש בעשר עד חמש עשרה שנים האחרונות, כאן כבר נוצרה בעיה. בשנים האחרונות לאנשים ממש קשה לגמור את החודש". איך לדעתך תיגמר המחאה של הדור של איציק? "אני לא יודע. אבל חייבים למצוא פתרון וקשה לי להאמין שהוועדה שהוקמה תקבל אפילו חמישית מן הדרישות. אני מקווה שהם לא ימרחו את הצעירים, כי הבעיות היום הן של כולם, גם חסרי הדיור, גם צעירים וגם של דור מבוגר שחיפש במשך שנים את הדיור הציבורי ולא מצא. הכי מטריד אותי שזה לא ייגמר ברוח טובה. כי להדליק גפרור ולהצית את הכל זה עניין של שניות. אני מקווה שזה ייגמר כפי שהתחיל, בטוב". "דורות של ישראלים לא צעקו" ד"ר ענת גופן-שריג, מבית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית שחוקרת את תחום המוביליות הבין-דורית, אומרת ש"אם מסתכלים על הדור הזה של המחאה, הם הרי צעירים שצמחו בבתים נוחים ומשכילים. מי שלחץ על הכפתור שהדליק את המחאה הזו, הם לאו דווקא אנשים שחוו על בשרם פערים חברתיים עמוקים. אלה הם לא צ'רלי בוזגלו ולא ויקי כנפו". - אז היכולת שלהם לגייס ציבור עצום היא מכיוון שנגעו בנקודות אמיתיות? "בהחלט, כי שוק העבודה כיום לא דומה למה שהיה פעם. כמות שעות העבודה אינה נורמלית, אנשים יוצאים בבוקר, חוזרים בלילה ולא רואים את ילדיהם ואנשים מסביב חושבים שזה מבחירה, כי הם מחפשים סיפוק, אבל זה לא רק זה. צעירים עוזבים היום את הוריהם בגיל יותר מבוגר, כי לפני שבוחרים מקצוע, אנשים מנסים למצות את עצמם, לממש את עצמם. במקביל, המדינה מספקת הרבה פחות שירותים חברתיים וכאשר מתחילים לעבוד באופן מלא, אנשים נכנסים למעין איזה מעגל, רוצים שילדיהם ישיגו יותר, משלמים יותר על השכלה משלימה לילדים, יותר על ביטוחי בריאות פרטיים, כי מה שהמדינה מספקת אינו טוב. כל הדברים הללו עולים הרבה, ועם העובדה שמתחילים לעבוד יותר מאוחר, לאנשים יש פחות כסף". - את רואה בעידן העבודה המודרנית, הרבה פחות סולידריות? "הייתה שבירה של איגודים מקצועיים, והמדינה עצמה, כמעסיק, מפרה את החוקים ומעסיקה עובדי קבלן במשכורות נמוכות ממינימום וכמות עובדי הקבלן היא לא תיאמן. אין לנו בישראל בעיה של חוקים, אבל יש בעיה חמורה של אכיפת החוקים, ואם המדינה לא אוכפת על עצמה את החוקים, מפלה נשים, לא נותנת הזדמנויות למוגבלים, מעסיקה מתחת לשכר מינימום - אז איך אפשר לצפות שהשוק יהיה סולידרי. הממשלה נותנת דוגמה רעה". - איך אפשר לתקן את המצב שאליו הגענו, ואיפה כאן אחריות האזרחים, הדורות המבוגרים יותר, למתרחש? "במדינות מתוקנות, האזרחים הם חלק מתהליך קבלת ההחלטות, בעיקר בנושאי ממשל מקומי, אבל פה בישראל, למרבה הצער, לאנשים היה נוח שמישהו אחר יקבל עבורם את ההחלטות ודורות של ישראלים לא צעקו, ולא מחו ולא דרשו להיות חלק מתהליך קבלת ההחלטות. ולכן מה שצריך בישראל זה מעורבות חברתית מתמשכת, ולא דחיפה או מחאה חד פעמית. אנשים צריכים להבין שלא הכל זה המדינה, אלא האחריות היא גם שלנו".

"החיים היו יותר פשוטים" רון שפיר, 50, רואה חשבון במקצועו ואביה של סתיו שפיר, גאה בדור המחאה שצומח אצלו בבית, אך מאמין שלדור שלו אין אחריות למצב שאליו הגיעה המדינה. "אני חושב שהדור שלנו היה שבוי במוסכמות של אמונה בשלטון. חשבנו שלמנהיגים שלנו יש אינטרס להוליך אותנו לכיוונים הנכונים ואולי לא שאלנו יותר מדי שאלות. עסקנו בפרנסה ואולי לא ירדנו לעומקם של נתונים כלכליים. בני הדור של סתיו, רוצים הרבה יותר תשומת לב עליהם. הם לא רוצים שהעבודה תהיה עיקר חייהם. הם לא הולכים בתלם של החשיבה שאנחנו היינו שבויים בה". - אתה רואה שקשיי המחייה כיום הרבה יותר גדולים מפעם? "כשהיינו צעירים, החיים היו יותר פשוטים. נושא הקיום לא היה דרסטי ואנשים אולי לא הרגישו שדורכים עליהם. אני לא חושב שהרגשתי בגיל 25 או 30, שאני משלם מחירים בלתי סבירים. בינתיים העולם התקדם, איכות החיים עלתה בכל העולם. בישראל איכות החיים עלתה רק בנתונים היבשים של משרד האוצר, אבל היא לא עלתה בפועל, בחייהם של האנשים". - אתה מסתכל על סתיו ועל חבריה, ואתה מדמיין שאולי יכולת גם אתה להיות חלק ממחאה כזו? "סתיו מייצגת את הדעות שלי. אני הרי לא יכול לחזור אחורה גם אם הייתי רוצה. זה התפקיד שלה וזה לא שהיא באמת תכננה את זה. זה יצא לה ככה והיא צריכה להתמודד עם האירועים. אנחנו הלכנו להפגנות, והתמיכה שלנו היא אבסולוטית". - אתה מרגיש שהדור שלך צריך להתנצל בפני הצעירים? "אין לי על מה להתנצל. לא עשיתי כל דבר רע ואני לא מהטיפוסים הרגשיים שיתחבר לקטע של סליחה על העבר. אני דווקא יכול לחשוב במושגים אחרים, של אבא מאוד גאה, ועל כך שסתיו היא מי שהיא וברור שאת הכל למדה בבית ושהתווינו לה דרך נכונה. האופן שבו היא וחבריה ניהלו את זה, בשקט מופתי, בלי אלימות, פשוט צריך להוריד את הכובע בפניהם".


ארד אקיקוס מרהיב את יהבו על דור הביניים ואחריותם אז, וגם היום, למצב:

ארד אקיקוס (2013), "במשמרת של הדור שלכם". פתק בפייסבוק, 25/7/2013. נדלה ב29/7/2013
"הגיע הזמן להגיד את זה
"כשההורים שלנו הביאו אותנו לעולם הזה, הם הבטיחו להגן עלינו, לעשות כל מה שהם יכולים כדי שנמצה את הכישורים שלנו ושתהיה לנו קרקע פוריה לעשות את זה.
"בהבטחה הזאת, הגיע הזמן להגיד, הם פשוט לא עמדו.
"דור הבנים, שהיו אמורים להמשיך את דרכם של מייסדי המדינה, התנהגו כמו חבורה של פרזיטים במשך שלושים שנה - הם עמדו מהצד, וראו איך אזרחי ישראל נבזזים, נאנסים ומושפלים על ידי החזקים מהם, ולא עשו כלום כדי לשנות את זה.
"הם ראו את הטייקונים גונבים את משאבי הטבע, הכלכלה והחברה, ולא אמרו דבר. ראו ממשלות מושחתות משתכשכות בכסף שלהם, ובמקום להילחם בחזרה, השפילו את הראש והמבט. הם ראו את הבנקים רודפים את החופש שלנו בברוטאליות, ולא ניפצו אפילו שמשה אחת.
"הם, שראו את העניים הופכים לעניים יותר, את העשירים לעשירים יותר, ואת מעמד הביניים מנושל מנכסיו, השתתפו בפשע הגדול מכולם, ולא הגנו על הצאצאים שלהם - הם ראו את השחיתות, הקומבינות, הגזל הסקטוריאלי, וחינוך לחזירות חסרת מעצורים - והם יושבים עכשיו בבית ומספרים לילדים שלהם שככה העולם מתנהל, ושהעובדה שיש פה כמה אנרכיסטים שמנסים לשנות אותו, זה במקרה הטוב בדיחה עצובה.
"אז הגיע הזמן להגיד את האמת - אתם, הבנים של, בגדתם בחובה הבסיסית שלכם למדינה הזאת.

בגדתם כשראיתם טייקונים גונבים את נכסי המדינה, ולא פציתם פה - בגדתם כשראיתם ראשי ממשלה מחרחרים מלחמה למען עתיד ילדנו, ובחרתם בהם שוב ושוב - בגדתם כשנתתם לשרי אוצר להעלות מיסים במקום לקחת מהתאגידים שעושקים אותנו, וסתמתם את הפה - בגדתם כשראיתם כנסת שלמה משסה את הסקטורים של העם הזה בעצמו, ובגדתם כשנטשתם את הזירה הציבורית מתוך פחדנות ואנוכיות, ונתתם לעסקנים וחזירים בלי כבוד להשתלט עליה - אם על כל אלה לא עליתם לירושלים עם פחי נפט ולפידים, בגדתם בחובה האזרחית והמוסרית - גם כלפי הילדים שלכם, וגם כלפי המדינה והדמוקרטיה.

"יחסנו לאן
"שלושים שנה הרדימו וסיממו אתכם עם תקשורת ופוליטיקה מניפולטיביות, שלושים שנה שיתפתם פעולה - קצת מחוסר ברירה, קצת בגלל שפשוט אלה החיים, אבל בשנים האחרונות העיניים מתחילות להיפקח - הילדים שלכם לא מסתדרים בלי הכסף שאתם מעבירים כל חודש, גם לא הילדים של החברים. ההורים שלכם, הסיעודיים, לא מעניינים את מערכת הבריאות הציבורית. מחירי הדירות כמובן מופרכים, וכל מבט בחשבונית של הקניות מהסופר עושה לכם בחילה. אתם רואים את המשכורות שאתם משלמים לעובדים שלכם, ועמוק בפנים, יודעים שככה אי אפשר לחיות באמת.
"וגם אתם נלחמים. כי להיות איש אקדמיה זה לא פשוט, ולהיות עצמאי במדינה הזאת, לא משנה כמה אתה מצליח, זה מאבק יום יומי - ולא משנה כמה תשתדלו להמשיך בחיים רגילים, אתם יודעים שכל זה פשוט לא צריך להיות ככה.
"אז נכון, יש כמה מבני דור הבנים שעשו דברים גדולים - טכנולוגיה, מדע, חברה, אידיאולוגיה וערכים - היו לא מעט מבני הדור הזה שתרמו באמת למדינה, וגם הרוויחו את כספם ביושר, אבל אם מסתכלים בפרספקטיבה רחבה יותר, נראה שהגיע שלכם הזמן לתיקון.
"אנחנו נמצאים בתקופת מעבר אינטנסיבית - מהפכות בתקשורת, מהפכות חברתיות ומהפכות פוליטיות - בעוד כמה שנים כבר לא נזהה את מה שישאר מהמדינה, והשאלה אם זה יקרה לחיוב או לשלילה תלויה, בעיניי, בעיקר בכם.
"אתם, שצברתם את הונכם בשנים שעוד היה אפשר לצבור פה הון, שהתחברתם למוקדי הכח במדינה הזאת. אתם, שיש לכם יכולת השפעה אמיתית - אנשי עסקים, מנהלים בכירים, אנשי אקדמיה, תקשורת, חינוך, חברה - אתם אלה שיכולים להטות את כף המאזניים בשינוי שעובר עלינו - אתם המנוע האמיתי של המשק, אתם אלה שהפוליטיקאים מפחדים מהם באמת, ועכשיו, כשעברו שנתיים מהרגע שבו הילדים שלכם יצאו לרחובות, הגיע כבר הזמן לחזור בתשובה.
"אני לא אתיימר לכתוב בדיוק איך אתם צריכים לעשות את זה, אבל כמו כל תהליך של תיקון, הכיוון די ברור.

הגיע הזמן לכבוש בחזרה את המדינה - תפתחו את הארנק, שימו את הכסף בארגונים חברתיים - אם אין אחד שמספיק חשוב לכם, תקימו ארגון לובי חברתי שידאג לאינטרסים של העם בכנסת. תסבירו לסטודנטים שלכם מה המשנה הכלכלית הניאו-ליברלית שאתם מלמדים אותם באמת עשתה למשק הישראלי. תסבירו לצופים שלכם בטלוויזיה שהפוליטיקה בארץ היא הונאה, שקר, שרלטנות. כשאתם מראיינים את שר האוצר או ראש הממשלה, תשאלו אותם למה הם משקרים - תשתמשו במילה הזאת, זו לא בושה. תנצלו את הכח והמעמד שלכם - תספרו בכל מקום ששיטת הממשל במדינה הזאת היא לא דמוקרטיה, אלא פלוטוקרטיה - שלטון ההון והאליטה. לא מאמינים? לכו לקרוא בויקיפדיה.

"שלושים שנה שתקתם. הורדמתם, נרדמתם - בעיניי זה בכלל לא משנה.
"לפני שנתיים דור הילדים שלכם יצא לרחובות, וביקש, גם מכם, עזרה - להתעלם מהקריאה הזאת, זה פשע שעליו כבר לא תוכלו לכפר.
"כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו; ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" / אסתר ד'14"

ועונה לו ליאור לוין (שם):

"אני מסכים עם מירב דברייך, אך לא הייתי מטיל את מלוא כובד האשמה על דור הורינו. הם רצו שיהיה לנו טוב ושקט ולא הכירו דרך אחרת. נכון, צריך לפקוח להם את העיניים לגבי המצב שהמדינה הגיעה אליו במשמרת שלהם, וצריך לגייס אותם למאמץ. אך כפי שזה נראה היום אנו רואים ניצנים של התגייסות דור ההורים, אני לא חושב שהטלת אשמה תעודד מגמה זו. בסופו של יום כאמור, הם רוצים את טובתנו. אך לוקח להם זמן לערער על בסיס תפיסת עולמם שנבנתה בישראל של פעם."

ויוסי גורביץ' (שם):

"אוי, די כבר עם הנוסטלגיה בשנקל לארץ ישראל הישנה והטובה. היא היתה רעה מאד לרוב תושביה. רוב האנשים שחיו פה לא ייבשו ביצות, הם היו סוחרים קטנים שניסו להתקיים במשטר אגררי פסיכי ששנא ערים והתנכל להם. וזה בלי לדבר על ההגירה הכפויה מארצות האיסלם ומה שקרה לה, ועל הגירוש של הפלסטינים. משטר מפא"י היה רע לרוב יושביו, דפק את המדינה באופן שאי אפשר יהיה לתקן אחר כך, והותיר אותנו עם שתי ירושות ממאירות במיוחד: דת הדגמ"ח, שאומרת שצה"ל מעל לכל, ודת השואה, שאומרת שההתקרבנות מעל לכל. בדרך, גם שיבשו לבלי הכר את יחסי דת ומדינה בצורה שכבר אי אפשר להתיר. הדור של "לפני 30 שנה," כלומר הדור של שנות ה-80, היה כנראה הדור המוצלח ביותר בסביבה. זה הדור שהתחיל, והצליח, לדחוק אחורה את מערכת הבטחון ולמתוח עליה ביקורת (התוצאות של מלחמת יום הכיפורים, המחאה הגדולה של מלחמת לבנון, פרשת השב"כ), הצליח להביא לעליה חסרת תקדים בתודעה האזרחית, והצמיח ניצנים של התנגדות למשטר הלאומני פה."

וגלעד סרי-לוי:

גלעד סרי-לוי (2013), "לא הבטחנו יונה". ספר חברה תרבות - הבלוג של גלעד סרי-לוי, 27/7/2013. נדלה בו ביום
"ובכן. עכשיו אני כמעט בן חמשים. והילדים שלי הם כבר אנשים, ולכן אני מצעירי הקבוצה שהוא מכנה אותה "דור ההורים" ורואה את עצמי מוסמך להגיב בשם ההורים.


"הגעתי לשוק התעסוקה טיפה אחרי הימים ההם שהבורסה נפלה וכולם קפצו מהגג. והיתה תכנית הייצוב, ולא, לא ליקקתי דבש. והיום אני עובד מדינה ("המחוברים" של רולניק? זה אני) ראיתי על בשרי את השינויים בשוק התעסוקה ובכלכלה העולמית. הייתי פה כשהמציאו את המע"מ, ושילמו הרבה יותר מסים מהיום. אז לא כל כך הבנתי את מה שאני מבין היום. את עלית הקפיטליזם הניאו ליברלי. את רוח הבלהות של מרגרט תאצ'ר שמהלכת עד היום בכל אירופה, ואת תפיסת העולם של רונלד רייגן. לא הכרתי את תעלוליו של מילטון פרידמן בדיקטטורות בדרום אמריקה, לא ידעתי מי זה פרידריך האייק, ולא הבנתי מה קשור ג'רמי בנתאם למחיר הלבן במכולת של חיים.
"כשקורים תהליכים היסטוריים, אנשים שנמצאים כשהם קורים לא תמיד מסוגלים להבין אותם ולצפות את תוצאותיהם. את אלה המכוונות ובוודאי את אלה שאינן מכוונות. המצב הכלכלי השתנה במובן העמוק. ורובו בגלל תהליכי מאקרו, ולאו דווקא בגללנו. התהליכים העולמיים האלה קרו בכל מקום. ובמיוחד פה. בלי דיון ציבורי ובלי שאף אחד הבין את תוצאותיהם. זה נשמע נפלא. ליברליזציה במטבע חוץ. מי לא אוהב ליברליזציה? חופש לבחור. מה יותר טוב מזה. ומשם זה המשיך. (אם אתם רוצים לדעת עוד על מה שקרה, יש את הספר המצוין של ידידתי תמר בן יוסף. וגם אמיר בן פורת כתב על זה. )
"ויש גם את הענין עם תרבות הצריכה. רמת החיים שעולה ועולה. אנשים רוצים יותר, וקונים עוד ועוד. גם את זה לא המציאו פה. ולא ממש קשור אלינו. ורק שתדעו, פעם הייתה הרבה יותר שחיתות פוליטית. ואז לא היה יאחב"ל שיחקור. והדברים היו נסגרים בשקט, כמו שצריך. (גם על זה יש ספר, אם תרצו לקרוא).
"ועכשיו הוא לא מרוצה. אז בבקשה, תעשה מה שעשה הדור של ההורים קצת לפני מלחמת יום כיפור ואחריה. תפעל כדי לשנות את המציאות.
"בתוך התקופה הזו שהוא בז לה כל כך היו כמה קבוצות משמעותיות שהשפיעו על החברה בישראל באופן דרמטי. לא כולם אוהבים את התוצאות, אבל בוודאי איאפשר לומר שהם "עמדו מהצד" ונתנו לדברים לקרות. אני מתכוון לגוש אמונים שהצליחו לשנות באופן משמעותי את המפה, ול"שלום עכשיו" שהובילו את השיח הציוני למקום אחר ממה שהוא היה. אני מדבר על הפנתרים השחורים וחבריהם ששינו את השיח, שאז נקרא "העדתי". להם בוודאי לא תוכל למכור את ההבלים על "הדור הזה קיבל מהמשטר את הכבוד המגיע לו". הם פעלו מתוך מחויבות, והשפיעו בתוך הכנסת ומחוצה לה.
"בשנות השבעים הייתי רק ילד, ולא אקח קרדיט לעצמי על כל אלה, וגם לא על מבצע יונתן ולא על הניצחון המופלא באירוויזיון אבל בחייאת אדון אקיקוס. תפסיק להתבכיין."

לעשות

MOVE FAST AND BREAK THINGS https://www.facebook.com/aviv.gonen/posts/10151827565508249

לא ברור

טוקבקיסט אנונימי
"מובילי המהפכה הם תמיד משכילים ומתוחכמים יותר מההמון שהם מתיימרים לייצג.
לדודי, 14:23 24.06.12
התופעה ידועה והיא כנראה טבועה באופי האנושי. מובילי המחאה לעולם אינם נמנים על הסקטור המדוכא. מובילי המחאה הם תמיד משכבות חברתיות סוציואקונומיות מבוססות, בני אדם משכילים, לא אחת פרופסורים ופוליטיקאים שנחנו ביכולת ניתוח וכושר רטורי שאין לבני השכבות שלמענם הם נאבקים. דוגמה. לא השחורים בארה"ב הם שהביאו לשחרורם מעבדות. מרד העבדים שהוביל נט טרנר, עבד שידע קרוא וכתוב, ב 1831, דוכא במהירות ומחוללו הוצא להורג. הנשיא אברהם לינקולן הוא שחולל את מלחמת האזרחים שהביאה לביטול העבדות 30 שנים מאוחר יותר.

אלימות

הפרשדונה, בתגובה לשירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זו לא המהפיכה שלי", 25/6/2012

"אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.
אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח: http://alllies.org/blog/archives/3606
"מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"
מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.
עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?
עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר."
מרב אלדן (2013), "המאבק שלי הוא לא אלים." פוסט על הקיר האישי, 23/5/2013. נדלה בו ביום
"המאבק שלי הוא לא אלים. המאבק שלי נגד הבנקים הוא לא אלים. ואני מתכוונת לדבוק באי-האלימות הזו ולחבור לאנשים נוספים שדוגלים במאבק לא אלים.
"למילים שלנו יש משמעות, כפעילה האחריות על המילים שאני אומרת וכותבת גדולה עוד יותר. במיוחד כשזה נוגע לאלימות.
"להגיד שיש קשר בין מעשה הרצח הנוראי לבין המאבק נגד הבנקים, להגיד שהרצח הוא איזשהו מעשה - המשך למאבק נגד הבנקים. זה להגיד שמותר, שמותר בתור פעיל - אקטיביסט, מותר לנהוג באלימות. זה להגיד שמותר לפגוע באחרים כל עוד זה משרת את המסר, את האידאולוגיה.
"למישהו זה נשמע הגיוני??
"אלימות לא יכולה לשרת את האידאולוגיה שלי. כי מלכתחילה כל פעולה אלימה היא חלק מהדבר שנגדו אני יוצאת.
"אז אני קוראת לכל מי שהרגיש ומרגיש את מעשי הכוח והאלימות שיוצאים תחת ידיה של מערכת הבנקים לצאת לרחבות להפגין. לצאת החוצה לדבר עם אנשים להתאגד ולארגן מאבק. מאבק לא אלים! כנגד המערכת הזו. כי את הכוח והאלימות שהמערכת הזו משליטה עלינו האזרחים, נוכל לקחת בחזרה רק אבל רק במאבק לא אלים של אזרחים שהתאגדו ביחד למען מטרה זו."

ועונה לה:

"Yulli Shapira אני רק רוצה להגיד שבתוך מכבסת המלים של ההתנגדות לשינוי, יש כל מיני שימושים במילה אלימות שאני כופרת בהם וראוי בעיני שכל פעיל יכפור בהם. רצח הוא אלימות, אין לי בכלל ספק בזה וכאן אני איתך לגמרי. באופן כללי כבר ראיתי איך השלטון/תשקורת/משטרע מכנים אלימות מעשים אקטיביסטיים שאפשר לחלוק עליהם או לא אבל אינם אלימים בעיני, ולעומת זה מכנים "השבת הסדר הציבורי על כנו" את האלימות שלהם עצמם. רק רוצה שיותר אנשים ישימו לב לזה."
ליטל כהן ביטון (2013), "בקצרה על שאירע הערב ואז אלך סוף סוף לישון". פוסט ותמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 30/6/2013. נדלה בו ביום
"הפעילות סיפרו שהלכו רגע הצידה, וכשהן עמדו לבדן בצד, בשקט, בלי מגפון, אחד השוטרים שאל אותן אם הן מחפשות זין. אחת משתיהן הוציאה את הנייד שלה וביקשה ממנו לומר את הדברים שוב, הפעם כשהוא מצולם. הוא התרגז ותקף אותה. השניה ניסתה להגן עליה ותוך שניות שתיהן היו בתוך ניידת בדרך לתחנה.
"ובזמן שכולנו ממתינים לעצורים, עולה כתבה ב"וואלה" בה המשטרה טוענת שהפעילות התעמתו עם שוטרים ביוזמתן ואחת מהן "קפצה על שוטר", טוב שלא נטען שהן חיכו לשוטרים עם אלה בסמטה חשוכה.
"הפעילות שוחררו לבסוף עם הרחקה ל-15 יום מצפון תל אביב וערבות צד ג' של 4500 שח.
"בתמונה: הכתף של אחת הפעילות שיצאו מהמעצר חבולות


"באופן יותר כללי ובלי קשר למקרה הספציפי הזה חשוב לי לומר: כאשר שוטר תוקף אזרח, מבחינתי זו זכות המותקף להגן על עצמו, לפעמים לא חכם ולא רצוי, אבל בפירוש לגיטימי, גם אם החוק לא מכיר בזכות שלו להגן על עצמו, אני מכירה בה. אם מדברים על פירוק הריכוזיות במשק, אז צריך גם לפרק את הריכוזיות של האלימות, לא יתכן שלמשטרה ינתן דרור לעשות ככל העולה על רוחה, לתקוף, להטריד מינית ולעבור על החוק, כשהגוף היחיד שהוסמך לטפל בתלונות נגדם זורק את כל התלונות לפח, והאזרח יידרש מעכשיו ועד עולם לאיפוק מוחלט ולא תנתן לו אפילו הזכות הכל כך בסיסית להגן על עצמו כשהוא מותקף. כעקרון אני דוגלת באי אלימות ומעדיפה לרב פתרונות לא אלימים, אבל ככל שתופעל על האזרחים יותר אלימות, כך תגדל הלגיטימציה שלהם להפעיל בעצמם אלימות ושום חוק שמכשיר אלימות אחת ואוסר אחרת לא יוכל לשנות את זה. שמעתי פעם את ראובן אברג'יל אומר, בדיון פומבי שנסב סביב הגבולות הרצויים להתנגדות עממית, שנשאף תמיד להפעיל פחות אלימות ממה שיפעילו עלינו."
"בעקבות הדיון היום בועדת הפנים על אלימות משטרתית, הנה סיכום טענות המשטרה:
"1. "הרבה מהבעיות נוצרות בעקבות חוסר תיאום".
"נכון. כי למסיבה פרטית בבית אחותי בלילה הלבן נדרש תיאום. ובכלל, עונש ראוי ומידתי על שלא הוצאת טופס מהמשטרה הוא סימנים כחולים וחנק.
"2. "הם התחילו להפגין מול בתים פרטיים... זה מפריע לשכנים, זה אזורי מגורים עם מפחות וילדים".
"ח"כ אורית סטרוק הזכירה להם שניסו להעביר חוק בכנסת על איסור הפגנה מול בתי פוליטיקאים ובכירים. הוא לא עבר. אתה איש ציבור? זה חלק מהחבילה. או כמו שאמר היו"ר כלפה: השכנים שלהם נהנים ברוב השנה מאבטחה חינם ועליית שווי הנכס. או כמו תקדימים משפטיים שקובעים חד וחלק שחופש הביטוי עולה על נוחיות במקרים שכאלה. ואני מוסיפה - זה שיעור מצוין לילדים בדמוקרטיה, ובטח יותר חינוכי להם לראות אנשים נאבקים למען העתיד שלהם מאשר נשים נגררות באלימות על ידי שוטרים.
"3. "זה משמח אותי לשמוע שיש תלונות עלינו גם משמאל וגם מימין, זה אומר שאנחנו לא מפלים".
"ברור שאתם לא מפלים. אתם דופקים מכות לכולם. לכל מי שמעביר ביקורת על מדיניות השלטון, בכלל בנושא הזה -
"לראשונה אינטרס משותף של הסיעות החרדיות, סיעות השמאל והבית היהודי. כולם ציבורים מפגינים, כולם טוענים שהמשטרה אלימה באופן לא מידתי ולא מוסרי, הסכמה מקיר לקיר - אורית סטרוק, דב חנין, דוד אזולאי (ש"ס) ואילן גילאון מדברים בשבחו של העקרון הדמוקרטי והזכות להפגין ללא פחד. רק כוכבית קטנה: דמוקרטיה זה מהמם כשהיא מגנה אליך, האתגר הוא לדבר בשבחה גם כשהיא פוגעת באינטרסים שלך (וחבל מאוד שלא היה אפילו נציג אחד של אף אחת מ3 המפלגות הגדולות - הליכוד ביתנו, העבודה ויש עתיד)
"4. "לגבי מקרי האלימות - מדובר בעשבים שוטים".
"בזמן שסגן מפקד המרחב אמר את המשפט המופרך הזה הוקרנה מעליו במקרה תמונה של תנ"צ אוחיון חונק מפגין. תנ"צ. בעבר ובהווה. מולו ישבה כרמן אלמקייס שעלתה לבירה עם קביים וחבורות ונתנה את אחד המונולוגים האמיצים שנאמרו בין כותלי הכנסת. מיד אחרי הוצגה מצגת עוצמתית שהכינה Esty Segal ומראה את ההתפתחות של האלימות המשטרתית וממחיזה אינסוף תמונות של שוטרים שונים בסיטואציות שונות, מכים במפגינים ובמפגינות, בחניקות ובבעיטות, בחורף ובקיץ, ב2012 וב2013, אף לא אחד מהם הודח. עשבים שוטים? שדה שלא נגמר.
"ולמה אני מספרת לכם רק על טענות השוטרים והמופרכות שלהן?
"כי לא היה דבר מלבד זאת בדיון.
"נציג מח"ש והמשטרה הגיעו ללא כל נתונים מדויקים.
"רק לקראת סוף הדיון הועלתה הצעה קונקרטית על ידי ח"כ מקלב מיהדות התורה, שיוצבו סמויים של מח"ש בין השוטרים. הצעה מצוינת. אבל הדיון כבר הסתיים, ללא מסקנות קונקרטיות, ורק עם הבטחה לדיון נוסף במושב החורף. כמה משפטי נקמה יערכו עד אז לפעילים? לכמה עוד חבורות כחולות יזכו המפגינים? כמה תקיפות מיניות יתרחשו כלפי מפגינות? וכמה משכורות יקבלו אוחיון וסהר בצ'י? מי יודע."
מונה ניר גלעד (2013), "פוסט הבהרה חשוב". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 4/7/2013. נדלה בו ביום
"ועוד משהו חשוב לגבי משטרת ישראל. ההפגנות של קיץ 2011 לא היו אלימות והן הולכות ומקצינות. הן מקצינות כי ההוראה היא מלמעלה והיא פשוטה - לחסל את המחאה. אני שומעת מאנשים שלא יוצאים לרחובות שהמשטרה עושה את התפקיד שלה ושאולי אנחנו אלימים. יורם אוחיון יצא לתקשורת בעקבות ההפגנה בקיץ שעבר, שבה נעצרו מפגינים והוכו באכזריות, וסיפר שזרקו אבנים על שוטרים. אז אני פונה למפכ"ל המשטרה בבקשה אישית - תעמוד מאחורי הדברים של פקודיך. לנו יש אינספור סרטונים ושידורים חיים מהפגנות שבהן מתועדת אלימות המשטרה.
"בכל הפגנה מגיעים עשרות צלמים של המשטרה ומתעדים כל רגע. אז בואו ותראו לנו את האבנים שזרקנו עליכם, את היריקות שירקנו עליכם ואת הקללות שקיללנו אתכם. למה זה לא מופיע בתקשורת? למה זה לא עולה במשפטים של פעילי ופעילות המחאה בבתי המשפט? כי אין עדויות כאלה. אז אם אתם מצלמים וטוענים שיש לכם חומרים, תציגו אותם לציבור.
"ואם אכן כך הם פני הדברים ואנחנו אלימים, כפי שטוענת המשטרה, איפה היה המפכ"ל בדיון השבוע בכנסת על אלימות המשטרה?"
אסתי סגל (2013), "מי הריבון ומי משרתיו". J14 - האתר הרשמי של המחאה, 6/7/2013. נדלה בו ביום
"תחזיקו את עצמכם. אני הולכת לחשוף באוזניכם את הסוד השמור ביותר במדינת ישראל. אתם יושבים? אז הנה זה בא:
"בדמוקרטיה העם הוא הריבון.
"והריבון בוחר את נציגיו (חברי הכנסת) והם ממנים את הממשלה שתפקידה לשרת את הריבון שהוא הציבור. אחד מהכלים שאמורים לשרת את הריבון שהוא הציבור, לדאוג לבטחונו, לשמור על חייו, על רכושו, על חופש הדיבור, ההתקהלות, המחשבה, והמחאה שלו – היא המשטרה.
"כלומר הציבור הוא הריבון. לא פקיד הממשלה, לא השוטר, ולא המפכ"ל (כפי שנאמר לחברינו לא פעם). והמשטרה אמורה לשמור עלינו הציבור. היא לא המליציה הפרטית של רוה"מ (שאגב, כדאי שמישהו יעשה פעם תחקיר על מספר החטיבות שכל תפקידן לשמור עליו), לא של שר האוצר, או שר האנרגיה, ולא של הממשלה בכלל.
"תפקידה של המשטרה במדינה דמוקרטית הוא לשמור על זכויות האזרח של הציבור, על חייו, על רכושו, ועל חופש הדיבור וההתארגנות שלו.
"המשטרה: מגיני הציבור ושומריו
"ואחרי שהתאוששתם מההלם (ואתם כמובן מוזמנים לבדוק אותי), בואו נראה איך העסק הזה מתנהל במדינת ישראל, ואיך בדיוק המשטרה שומרת על חופש הדיבור וההתארגנות של הציבור.

[..]

"לשבור את המחאה
"אז מה מטרת האלימות החוזרת שוב ושוב, המעקבים, הזימונים, ההאזנות, ההתראות, הסמויים, הצילומים, אם לא הרתעה? אם לא רצון לשבור את הפעילים? למה מיועד הכוח הגדול הזה אם לא למנוע מחאות?
"ואז אנחנו (כמעט) נחשפים לעדות של היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין שחשף בדבריו בפני לשכת עורכי-הדין כי גורמים בדרג המדיני, ובהם ראש הממשלה, ביקשו ממנו למנוע הפגנות, ואמר כי דחה את בקשותיהם. "כוחות הביטחון, לרבות ראש ממשלה, לרבות שרים ונגידים, היו פונים אלי בבקשה לאסור הפגנה כזו, הפגנה אחרת", אמר וינשטיין. "אני ככלל לא הייתי מתיר את הדברים האלה והייתי מאפשר להפגנה לצעוד".
"ולמה כמעט? כי לדברי "העין השביעית" הידיעה שמסקרת את העדות של ויינשטיין שהיתה אמורה לעלות ביומן הבוקר נגנזה:
"לדברי גורמים יודעי דבר, בשעת ערב מאוחרת של יום רביעי, אחרי שהאייטם כבר שובץ במתווה השידור, התקשר מנהל קול-ישראל, ד"ר מיכאל (מיקי) מירו, אל עורכת יומן הבוקר של אותו יום, פאר-לי שחר, והורה לה להסיר את הכתבה. מירו סירב להתייחס לפניית "העין השביעית". כך או כך, הכתבה נגנזה. בשיחה עם "העין השביעית" הודתה שחר כי שידור הכתבה בוטל, אולם אמרה כי הדבר נעשה מסיבות ענייניות.
"האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי
"אם צריך עוד הוכחה שהאלימות המשטרתית מכוונת מגבוה, והסיפור הוא הרבה מעל לסנ"צ יוסי שפרלינג, או תת נצב יורם אוחיון, או מפקד המשטרה דנינו, ואפילו מעל השר לבטחון פנים אהרונוביץ, אז שימו לב לאמירה של יוג'ין קנדל בוועידת הנשיא ב-20.6.13 : "האיום הגדול על הכלכלה והדמוקרטיה הוא הדיון הציבורי בנושאים כלכליים" שבעקבותיה הגיעו תוספות של נתניהו ולפיד על פופוליסטים הזויים וכו' וכו', כי ב22.6.13 (רק יומיים לאחר מכן) דוכאה ההפגנה נגד יצוא הגז בירושלים באלימות נוראה. שוטרים על סוסים עלו על המפגינים, אין סוף מעצרים, אלימות מידי שוטרים סמויים ועוד."

האלימות מופנית כלפי פנים

http://j14.org.il/articles/29430 מכתב פתוח מ-M15 ל-J14 – 8 ביולי 2012

"...לנסות להילחם במצב הזה על-ידי בחירת מנהיגים שיגידו לבעלי הכוח מה אנחנו רוצים זו בדיוק אותה טעות נפוצה שאנחנו נופלים בה שוב ושוב. אם דפני ליף, סתיו שפיר, או כל אחד אחר ממשיכים להופיע בתקשורת, לקבל על עצמם את תואר “מנהיגי המחאה”, ולדבר בשם אנשי המחאה, זה אומר שהם לא הבינו מילה וחצי מילה מהמהפכה החדשה שלנו. הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות הוא פשוט להתעלם מהם ולהשקיע את האנרגיות שלנו בדרכים החדשות, שרק הן מסוגלות באמת להביא שינוי לעולם..."

https://www.facebook.com/riki.benlulu/posts/10201737362985151 ריקי כהן בנלולו (2013), "פוסט קשה אבל חייבת להגיב לכל הפרסומים". פוסט על הקיר האישי, 14/7/2013. נדלה בו ביום]
"הגענו למפגש בקפלן והנה יש במה והנה יש גדרות והנה מונעים מאיתנו להיכנס כבר מהתחלה למתחם הסטרילי שהיה סטרילי אבל היו בו פעילים אחרים שהם לא אנחנו . ויקי וענונו ששיכת לקבוצת המעברה ביקשה לדבר וסירבו לתת לה לעלות , נוצר כעס וויקי התפרצה בזעם. כעסנו גם על כך שהביאו את צ'רלי ביטון לדבר בשמנו במקום לפתוח בפנינו את השערים לרווחה ולקבל אותנו בזרועות פתוחות חסמו אותנו . ולכן נוצרו דחיפות , לנו הלא נחמדים לא היתה כוונה ממילא לעלות לנאום . לא לנו הבמות , לא לנו הנאומים אנחנו מאמינים בעשייה. לא בפסטיבלים חד שנתיים.

אני מוקיעה כל אלימות מסוג שהוא. אבל גם רכיבה על עשייה והתנכרות למצוקות שלנו גם אותה אני מוקיעה. לא פלא שהדברים הגיעו לידי כך וזה עצוב בהחלט."

יובל לוי בתגובה לשירשור ריקי כהן בנלולו (2013), "פוסט קשה אבל חייבת להגיב לכל הפרסומים". פוסט על הקיר האישי, 14/7/2013. נדלה בו ביום
"Yuval Levi ויקי וענונו לא עברה סלקציה!!! אז היא התפרצה וזעמה ואולי אפילו הרימה ידיים וקיללה לכל עבר, בטח חשבתם שהיא תעמוד בשקט ו"תמתין" עד שהסלקטור יראה אם היא נמצאת ברשימות. סלקציה! צורה של אלימות שנועצת את הסכין עמוק עמוק בנפשו של הנחסם, ומסובבת. פני המחאה כפני החברה. אליטה אשכנזית שחושבת שכולם עובדים אצלה, כמה מזרחים מלחכי פנכה והמון מגלגלי עיניים ומצקצקי לשון שלא מבינים "מאיפה נובעת האלימות הזאת..?" נגמר. נגמר הסיפור שלכם ונקרעו המסכות. סתיו שפיר, איציק שמולי, דפני ליף רגב קונטסט או איך שקוראים לו, שיר נוסצקי וכל המתוקות והמתוקים האלה כמשל. נגמר. הגיע זמן הזעם להציף את הרחובות ולשים קץ לשלטון המעמדות. אנחנו כבר שנתיים ברחובות בלעדיכם והמטרות שלנו ברורות. רוצים לתאם תבואו אלינו, גייסתם תקציבים תתחלקו איתנו, כמו במדינה גם ב"מחאה" או שתהיה עוגה לכולם או שלא תהיה עוגה. אנחנו לא נשרוף את עצמנו, אנחנו נעלה בלהבות את המדינה לפני שניתן שיירמסו אותנו עוד ויבקשו שנשתוק, נירגע, ונחכה בחוץ."

http://megafon-news.co.il/asys/archives/164247

לבנה בן יצחק (2013), "יש אנשים שתמיד יודעים "לתפוס טרמפ" כשנדלקים האורות" תגובית בשירשור מונה ניר גלעד (2013), "קצת נמאס!!!!!". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום
" יש אנשים שתמיד יודעים "לתפוס טרמפ" כשנדלקים האורות, ויש אנשים מדהימים שהיו חלק פעיל ואקטיבי בשקט בצנעה עם סולידריות עמוקה למוחלשים/והשקופים בחברה הישראלית מתוך אמונה אמתית לשינוי. כן, המחאה שבה עם אותם חולות רעות כמו אז, מלחמות אגו מטורפות, ניתוק וניכור, ומידור אנשי הפריפריה (ושוב לא רק הפריפריה הגאוגרפית אלא החברתית), והנהגה פופוליסטית ונבובה. כן, דבר לא השתנה השאלה עבור מי הפעם היא מקפצה- לתפקיד הבא? ולא זו לא ציניות אופיינית לי אלא אמת פשוטה. שנייה לפני ט' באב, יום חורבן בית המקדש ייטב כי את וחברייך תעשו חשבון נפש נוקב לאן המחאה הזו הולכת (אם בכלל), לזהות את מי שפגע בך/בכם ולנסות לגשר ולפייס למחול ולהתנצל. אין כל מקום לאלימות בשיח הדמוקרטי- אך, גם אין מקום למידור מובילים/פעילים נוספים מתוך רגשות אדנות!"


ברוך אורן (2013), תגובית בשירשור אבי בלכרמן (2013), "לא מבין ולא מבין.", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום
" שמתי את זה כדי להראות שכבר לפני שנתיים היה אפשר ללמוד משהו על:

- שיתוף אמיתי בקבלת החלטות - תיאום ציפיות ככלי לבניית אמון - מאבטחים, במות וגדרות ככלי ליצירת מחסום בתקשורת ואלימות - עודף אנדרנלין כזרז להסתבכויות רגשיות... "

לין חלוזין-דברת (2013), "אבי, לא הייתי בהפגנה". תגובית בשירשור אבי בלכרמן (2013), "לא מבין ולא מבין.", פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/7/2013. נדלה בו ביום


אבי, לא הייתי בהפגנה. אבל נדמה לי שנשאלה כאן שאלה – איך יכול להיות שיש כל כך הרבה כעס, איך יכול להיות שמשהו כזה קורה, שיוצאת אלימות חבלנית שכזו, וגם איך מתקנים את זה ועושים שלום במחנה שלנו.

הרבה אנשים אומרים "אגו", "אגו", וממשיכים הלאה. אבל להגיד "אגו" זה להגיד שמדובר רק באנשים פרטיים, רק ב"בעיות אישיות". ספגנו כבר את סוג ההסברים הזה מהמתנגדים שלנו בממשלה – זו בדיוק הדרך לא להסתכל לקשיים הפוליטיים בעיניים. ויש כאן תבניות פוליטיות קשות שתנועת המחאה נופלת בהן פעם אחר פעם, מאז 2011, ושצריך בדחיפות להסתכל עליהן טוב טוב.

בתוך המעגלים הפנימיים של המחאה, הפוליטיקה השטוחה ניצחה. אבל יש משהו שאנחנו לא יודעים לעשות: וזה לטפל בממשק בין "פוליטיקה חדשה" ו"פוליטיקה ישנה" - בין מה שקורה בפנים ובחוץ. בימים האחרונים דורין כתבה כמה פוסטים בזכות ההתארגנות השטוחה, האנרכיסטית של ההפגנה בקפלן. הלב שלי אתך דורין ואני שמחה בשמחה הזו. אבל צריך להבין שמה שהציבור הישראלי מבין, ומה שכותבת התקשורת זה שדפני ליף עשתה יומהולדת למחאה. ולא רק הציבור הרחב. גם מי שקורא J14 אין לו שום דרך להבין משהו אחר. במובן הזה, אין שום משמעות לעבודה שטוחה בתוך המחאה. עד שהפעילים במחאה לא יוכלו לתת שם של התארגנות אנרכיסטית, או דמוקרטית, או שילוב של שתי הפרקטיקות, הפוליטיקה הרחבה לא תושפע מזה.

"הלא נחמדים" הם אחת הקבוצות שהצליחו לצאת מהלימבו הזה – אני לא יודעת איך הקבוצה מתנהלת, אבל מהמעט שאני יודעת התרשמתי שזו קבוצה שעובדת ביחד, בשיתוף, ושיש בה מקום לאנשים להביע את עצמם ולקחת תפקידים של הנהגה. לא יתכן שהלא נחמדים או כל קבוצה אחרת תצטרך לבקש יפה (או לבקש בכלל) להשתתף בארוע או במסיבת עיתונאים – זה הופך את כל העבודה שלנו מאז 2011 לעקרה.

היום דפני ליף לא מרשה לעצמה לחבל בצורה גלויה בהתארגנות השטוחה, כמו שהיא וחבריה עשו ב-2011. אבל יש כאן דפוס שחייבים לשנות: דפני ליף היא לא סתם אישה פרטית. היא בנתה כוח תקשורתי עצום על גב המחאה. עד שהיא לא תסכים להכפיף את הכוח התקשורתי הזה לתנועה שמאפשרת לה להכריז על מסיבות עיתונאים ועל הפגנות, אני ופעילים אחרים נמשיך להרגיש שהכוח הישן שולט גם כאן.

בואו נגיד את זה כך: האם היה עולה על דעתך אבי, להזמין אנשים ל"הפגנה של אבי"? האם היה עולה על דעתך דורין, לארגן מסיבת עיתונאים בשמך, ואז לחשוב את מי להזמין אליה (ראו את הפוסט של ריקי למעלה)? לעשות פוליטיקה חדשה זה אומר לעשות רוטציה בתפקידים, ובכל מקרה, להיות כפופים להחלטות של מבנה מאורגן של פעילות ופעילים. תווי העבודה הקיים מחרב את המחאה – ומאז 2011 לא חסרות הוכחות לכך.

ויש כאן גם זווית מעמדית ואתנית: האשכנזים ממשיכים לעשות מה שהם יודעים – לעשות הון פוליטי על חשבון עבודה של אחרים. מי שלוקח את התפקיד של השחורים הדפוקים – במקרה הזה ה"לא נחמדים" ממשיך לא לרצות להנהיג את כולם. אני מתייחסת כאן למה שכתב אורי בן-דב: הוא צודק. אין שום סיבה שאמשיך להגיע להפגנות אחרי שבכל ראיון משה, אתה טורח להבהיר לכולם שמי שלא מגיע מהשכונה שלך הוא לא חלק מההפגנה. בכל הפגנה שמארגנים הלא נחמדים והמעברה, בואו נתערב שיותר משליש מהמשתתפים הם אשכנזים כמוני, שלא רק שמקבלים עליהם את ההנהגה של הלא נחמדים, אלא רוצים בה ממש, ורוצים להמשיך לתמוך בה מבחוץ. למה אנחנו צריכים לשמוע שאנחנו בעצם לא רצויים? שאנחנו מבחינתך לא חלק מהתנועה? אם אחרי שנתיים כל הפעילים המסורים עדיין לא זכו באמון, אני בספק שהם יזכו.

מסיבות אישיות אני לא יכולה עכשיו לתרום לבנייה של התנועה הזו כמו שהייתי רוצה. יוצא שאני יכולה רק לתמוך מבחוץ, להגיע להפגנות, לתמוך בעבודה החשובה של פעילים כמו משה וריקי, והמעברה, ואבי, אורי ודורין (ובאמת שזה רק מדגם זערורי מכל אותם אנשים נפלאים שלצערי, גם היום אחרי שנתיים, לא מזוהים בשם קבוצתי שחורג מהתגית "דפני ליף").

אבל היום אין לי הפגנה ללכת אליה: להפגנות של הלא נחמדים אני כבר לא יכולה ללכת, כי הבהירו לי שלעולם לא אתפס כחלק מהמחנה. לימי ההולדת של דפני ליף באמת שלא בא לי ללכת – זה מחרב את סוג הפוליטיקה שאני מאמינה בה. ונדמה לי שבמצב שלי נמצאים עוד הרבה אחרות ואחרים. (ניסיתי לתייג את כל החברים שמצוינים בפוסט ולא הצלחתי - אם מישהו יכול לעזור בזה אשמח).

ההערה שלי מתייחסת באפן ספציפי לנקודת הממשק בין הפנים והחוץ. בפנים נראה לי שגם אם יש עדיין הרבה עבודה, למדנו בשנתיים האלה לא מעט. אבל ברגע שיש מגע עם העולם - ומה לעשות, זה המקום שבו אנחנו אמורים לעשות הבדל, בעולם של הפוליטיקה הישנה - יש בעיה כללית והיא חוזרת על עצמה בכל המקומות הרגישים. משה ואחרים חוזרים על מסרים כאלה בתקשורת - אולי זו אסטרטגיית בידול, אני לא יודעת מה זה, אני יודעת מה זה עושה לי, ונדמה לי, אחרי שקראתי מה שכתב אורי, שאני לא היחידה שמבינה את זה ככה. 

קודם כל אני ממש שמח על השיח הזה. מה שאני לומד ממנו בגדול, הוא שהתקשורת המסחרית מחרבנת לנו את המסרים. אולי הגיע הזמן לעשות REFUSE ופשוט להפסיק לעבוד עם התקשורת המסחרית

על ההפך מאלימות

מלחמת העולם השניה בפייסבוק וההיפך מאלימות https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151605022409226

מדינאות

השלום

השלום הוא למעשה הצדק החברתי. כשיש צדק, אפשר לחיות בשכנות טובה. בחדר המיטות, במשפחה, בשכונה, ביישוב, במחוז, במדינה וביבשת. לכן, המלחמה, האי-שלום, האין-פתרון, הם כלים אידיאולוגיים כדי לתחזק את האי-צדק. כדי לתחזק את הפערים. כדי לשמור על הגריפה וההצבר של המעמד השולט.

תמונה של הרכב המשטרתי שומר על המעמד השליט מופיע ב"תמונות עם רישיון מתאים"

אין-פתרון

קהילת המחאה בראשון לציון (2012), "אם תרצו רקטות בתל אביב", בלוג "הרחוב", 30/10/2012. נדלה בתאריך 29/8/2013
"המיצג האומלל בקמפוס היום היה תמצית של מדיניות הממשלה בשנים האחרונות: יש תנועה, יש מימון, יש פעילים להוטים, ובפי כולם אותו הזמר: יש איום בטחוני ואין פתרון. יש רקטות וצבע אדום, ואת המילה שלום אסור לומר. יש טובים ויש רעים. יש "ציונים" שמזדהים ויש "שמאלנים" שלא אכפת להם. ומעל לכל ישנו הפחד הקדוש, הפחד מהאיום הבטחוני והפחד מהזר הלא-יהודי. כי מה, בעצם, התבקשתי להרגיש נוכח רקטות הקאסם בקמפוס? בטח לא הזדהות, שכן ההזדהות עם מי שנמצא תחת אזעקות צבע אדום רק גורמת לי לחשוב שמוכרחים לעשות הכל – ומייד – כדי להביא לשלום. התבקשתי, במפגיע, לפחד ולזהות את "אויבי האמיתיים". התבקשתי לבטל את הזדהותי עם כל עוולה אנושית בשם הפחד וה"אין פיתרון", וכל זאת תוך שימוש ציני במצוקה אמיתית."

הפחד (אין-ביטחון)

ראי גם "התמודדות עם הפחד" ב-"כלים להרחבת השורות"

קהילת המחאה בראשון לציון (2012), "זעקי ארץ אהובה", בלוג "הרחוב", 22/7/2012. נדלה בתאריך 29/8/2013
"מתי הפכנו מעם הספר, עם של רוח, עם של סולידריות, לעם שכל מה שחשוב לו הוא גובה הגירעון בתקציב? הערצת הממון? ממתי החלשים בחברה הפכו למיותרים בחברה?
"זה קרה כאשר מדיניות הממשלה נתנה לאליטה צרה את נכסי המדינה והשאירה את היתר להילחם על פירורים. פירורים כה מעטים שיש בהם לקיים את האנשים בקושי, ורק בקושי. נכה שמקבל קצבה, קשיש שמקבל פנסיה, חסר דיור שמקבל דירה, עולה שמקבל סיוע, עובד מדינה שמקבל ביטחון תעסוקתי, חרדי בישיבה – כל אלה הפכו להיות נטל. כל אלה הפכו להיות מיותרים.
"האחר הפך להיות אויב. הוא אשם במצבך, בגללו אתה עובד קשה, בגללו את משלמת יותר, בגללו אין לך עבודה, בגללו אין לך דירה. האחר הוא מי שאינו אתה. בערמומיות רבה משתמשת האליטה בתקשורת שבבעלותה כדי ללבות את זרעי השנאה ולהפיץ פחד. פחד של אלה שיש להם מפני אלה שאין להם, פחד של אלה ששותקים מפני אלו שזועקים, פחד של אלו שנשארים בצד מפני אלו שמתאגדים, פחד של הימין מפני השמאל ולהפך, פחד מפני האיראנים, פחד מפני הסורים, פחד מפני המצרים, פחד מפני הערבים, פחד מפני חרדים. חברה של פחד.
"החברה הישראלית מפולגת ומפוצלת. יש גורמים שמרוויחים מהפיצול, ולכן מלבים אותו. צריך להבין שהאחר הוא אדם כמוך, שפוחד וכואב כמוך. מראהו ודעותיו שונים משלך, אבל בעזרת דו-שיח וכבוד הדדי אפשר לגשר על הפחד. אדם שמסתכלים בעיניו, שמשוחחים עמו, שמשתפים אתו את הכאב, מפסיק להיות חלק מקבוצה מפחידה והופך להיות אדם עם שם. פחות מפחיד. ואולי כשנפסיק לפחד זה מזה נוכל לסמוך אחד על השני ואז, אולי, גם נלמד להתעלם מההפחדות שמשלחים בנו השלטון והתקשורת. רק כך נוכל לשנות את המציאות שלנו."

על האופוזיציה

מנחם לורברבוים (2012), "מדינת היהודים: על האופוזיציה". דברים אחדים - תרבות יהודית מעת לעת, גיליון 18, יוני 2012. נדלה בתאריך
"פרופ' מנחם לורברבוים, עם הקמת ממשלת האחדות הצטמצמה האופוזיציה בכנסת באופן ניכר ומעמדה הפך כמעט זניח ביחס לקואליציה החדשה שהוקמה. הדבר מעורר את השאלה מהו בכלל תפקידה של האופוזיציה בפוליטיקה הישראלית

להבנתי לאופוזיציה ישנם שני תפקידים מרכזיים: הראשון מתמקד בהווה, ביומיום הפוליטי: השמעת העמדה הנגדית לקול השולט וביקורת מתמדת על הקואליציה. התפקיד השני אינו מתמקד במתרחש כאן ועכשיו אלא צופה לעתיד, ולדעתי הוא התפקיד העמוק יותר של האופוזיציה: בנייה ועיצוב של חלופה לשלטון הקיים והצעתה לפני הציבור. זו משימה שדורשת יותר משאבים וזמן, אבל בה נבחנת השאלה האם האופוזיציה ממלאת את תפקידה. הניסיון לבנות אלטרנטיבה שלטונית הוא סיזיפי ומתמשך, הוא בדרך כלל לא מתגמל, והוא דורש לעמוד בפיתוי של כניסה מוקדמת מידי לשלטון – אבל הוא חשוב מאין כמותו לפוליטיקה דמוקרטית, לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית נמצאת האופוזיציה.

גם בסוגיית הצטרפות קדימה לממשלה, הפרספקטיבה העמוקה להבנת הדברים היא זו ארוכת הטווח. להבנתי כוונתו של נתניהו במהלך הזה היתה למחוק את קדימה כמפלגת אופוזיציה לטווח הרחוק; זהו מוקד העניין יותר מאשר גודלה של האופוזיציה הנוכחית בכנסת. מנגד, אני חושב שהמהלך הזה מאפשר בפעם הראשונה לשלי יחימוביץ' להלחם על המקום המרכזי של המפה הפוליטית הישראלית ולהציע חלופה שלטונית – גם זה בתהליכים ארוכי טווח. לדעתי מי שישים בעשור הקרוב לנגד את עיניו את המטרה לכבוש את המרכז הפוליטי הישראלי ויעמול קשה לטובת העניין – יקטוף את פירותיו לשנות דור.


מה לגבי המטרה הראשונה של האופוזיציה, השמעת העמדה הנגדית באופן יומיומי – האם יש לתפקיד זה חשיבות כאשר אין לאופוזיציה שום השפעה ממשית על קבלת ההחלטות?

יש לכך חשיבות קריטית להתנהלותה של הפוליטיקה. שכן הביקורת האופוזיציונית אינה באה רק לשנות את החלטות הקואליציה, אלא גם לבטא את העובדה שהפרלמנט מייצג את כל גווני הציבור שבחר אותו. כך למשל, לפי ההלכה כאשר בית דין שדן בדיני נפשות מרשיע את הנאשם פה אחד – החלטתו פסולה. לכאורה, לא ברור מדוע; הלא הרוב אמר את דברו וקבע את אשמת הרוצח! אבל העובדה שלא כל הקולות נשמעו במהלך הדיון היא עדות מובהקת להיותו דיון פסול. הפרוצדורה לפיה קולות הרוב קובעים את המדיניות נשענת על ההנחה שהקולות השונים הנשמעים בדיון משקפים את דעות הציבור, וכדי שהקולות ישקפו את הציבור צריך לוודא שכל קשת הדעות תושמע. אם המיעוט מושתק וקולו לא נשמע, ההחלטה אינה ציבורית, היא לא שייכת לציבור, גם אם היא משקפת את דעתו של רוב הציבור. למעשה, ההלכה קבעה כתנאי בסיסי שללא השמעת קול אופוזיציוני החלטה לא יכולה להיות מחייבת.


ומה קורה כאשר האופוזיציה נכשלת בתפקידה, ואינה מצליחה לייצר אלטרנטיבה או לייצג את דעת המיעוט?

לצערנו זה קורה די הרבה, בעיקר בגלל התקבעותה של האופוזיציה או התמסדותו של הקול האופוזיציוני. כשהאופוזיציה מפסיקה להיות דרוכה, קופאת על מקומה ועוברת איזשהו תהליך של התמסדות רעיוניות, היא מתחילה לחזק באופן עקיף את השלטון הקיים במקום לאתגר אותו. ואכן, קולות שמאתגרים את השלטון לא תמיד מאורגנים בתוך החיים הפוליטיים הממוסדים ופעמים רבות הם צומחים מחוץ להם. תנועת המחאה החברתית של הקיץ האחרון, למשל, לא צמחה מתוך הפוליטיקה הממוסדת אלא מתוך הרחוב."

פוליטית, לא מפלגתית

טקסט מקורי שערכתי בפברואר

רותם אילן כנס השמאל הישראלי 2, 11/5/2012 תמלול ע"י ברוך אורן
"בתחילת המאבק, שעוד רוב האנשים בכלל לא ידעו מי זה הילדים האלו, תמכו בנו אולי 4 חברי כנסת. הייתי כל כך נואשת לעצור את גירוש הילדים, שכל מה שהיה לי חשוב זה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה. אז כן, חזרתי על המנטרה, זה לא פוליטי, זה לא מפלגתי. זו שאלה מוסרית בסיסית שכולם יכולים להתחבר אליה.
והאמת היא שלתקופה דיי ארוכה דיי הצלחנו. ולפתע המאבק הפך להיות בלב הקונצנזוס. ופתאום תמכו בו, כשזה התאים להם, חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. אפילו שרה נתניהו הצטלמה עם אופק שהייתה מועמדת לגירוש.
אבל מה, כדי לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, בסופו של דבר, דיברתי על הסימפטום ולא על המחלה. לא הסברתי, למשל, את העובדה שבישראל אין מסלול התאזרחות ללא יהודים, כי במדינה יהודית פחות אוהבים לשמוע על זה. לא דיברתי על העובדה שמרבית החוקים נגד מהגרים נכתבו בכלל נגד פלסטינים, וזה רק איזשהו עיוות חדש שלהם. על השנאה, הגזענות והקסנופוביה לכל מי שאיננו יהודי או יהודי מהסוג הנכון, וזה לא שמור רק לילדי מהגרים.
ואני רוצה להגיד לכם שבמאבק הנקודתי ניצחנו ניצחון בלתי ייאמן. השגנו מעמד לכמה ילדי מהגרים שאני האחרונה לזלזל בזה , זה באמת הישג אדיר ומדהים. אבל מה? כיום, הרעש התקשורתי, כהרגלו, קצת שכח. ואלי ישי הודיע, בלי אגב שאף אחד יעשה על זה כתבה או יצא להפגין שבקיץ הקרוב הולכים לגרש 400 ילדי מהגרים שמתחנכים במערכת החינוך.
והבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר, לא נגענו בשורש הבעיה. שוב פעם טיפלנו בסימפטום. כן, כי היה לי חשוב לגייס כמה שיותר תמיכה. ואגב, אם זה לא היה ברור, כיום נשארנו בדיוק עם אותם 4 חברי כנסת, אחד מהם מנחה את הפאנל הזה כמובן. הילדה איתה שרה נתניהו הצטלמה, נכלאה למשך 10 ימים וגורשה כבר מישראל.
וזה בעצם מה שאני רוצה להגיד לגבי המחאה בקיץ. בעיני, אסור לנו בשם הרצון הזה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, לוותר על העקרונות האמיתיים של הצדק החברתי. כי אין דבר כזה צדק שהוא רק לך ולמי שדומה לך.
[...]
ואנחנו לא יכולים, משפט אחרון, בעיניי, אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר על העם הזה, שדורש צדק חברתי, כשהעם הזה לא כולל את כל מי שחי במדינת ישראל, או מי שסובל מהשלטון שלה. בטח שלצערי העם הזה הוא מאוד יהודי ומאוד לבן, ואני גם אומרת את זה בתור חלק מהשיטה הזו, בתור מישהי שהיא חלק מהשיטה הזו ונהנית מהפריוילגיות האלו בעצמה, כי אחרת גם המחאה תטפל בסימפטום ולא תרפא את המחלה."

ברוך אורן: ואני רוצה להגיד שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק, שאנחנו נגיד שזה צדק לכולם. נחוץ גם לבנות את המקום בתוך השיח הזה למגוון של קולות שאינם יהודיים ואינם לבנים. שירגישו שזה שיח שהוא הבית שלהם. כלומר, יש כאן צורך לוותר על הפריווילגיה. שילוב של מודעות וויתור על פריוילגיה, נשמע לי כמו תנאי מספיק והכרחי לשינוי השורשי שאנחנו מחפשים.

יורם קניוק, "בלי פוליטיקה, אין טעם לגור באוהלים". אתר הארץ, 25.06.2012
"מה יועילו ההפגנות היפות מדי אם אינן מתחברות למשהו הלא נעים הזה, המכוער הזה, הנקרא פוליטיקה מול החרדים, מול השטחים, מול ההבל הכללי. לצעוק צודקים ברחוב זה סקסי ויפה יותר מאשר לעבוד קשה כדי לשכנע אנשים שאולי יהיו העם שהמהפכה מחפשת, אבל זו רק ריאליטי, שכל מה שיש בה זה הסיסמה שצריך לשנות. לשנות מה? איך משנים בלי עשייה?
[...]
לו ליף היתה צועקת שצריך להקדים בחירות, לו הצטרפה לאיזו מפלגה גדולה יותר מציפורן שיכולה לחולל פה שינוי, היא היתה יכולה להכות בלי לשבור את היד. אנחנו זקוקים לשכל של סתיו שפיר, שחוללה יחד עם ליף את המהפכה בשנה שעברה. כי שפיר (כך נדמה לי) מבינה שמלים עושות רעש אבל נשק אנטי-טנקי בצורת פוליטיקה יכול אולי להחזיר את החוגה למקומה. למי שלא זוכר, היו פעם טלפונים עם חוגות. פעם חייגתי. החוגה נתקעה. כל חור היה על המספר הלא נכון. נתתי מכה. החוגה חזרה. ככה זה."
אמה גולדמן
"אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק"

ברוך אורן: אפשר לחבר בין התפיסות של גולדמן, קניוק ואלוש, במקום שבו אקטיביזם השטח מסוגל לשנות תפיסות, עמדות ומודעות, ולהביא לפוליטיזציה של ההמונים. במקום הזה, ממילא אין ערך לבחירות כסמל, אלא לתודעה הציבורית ככח פוליטי. וזה גם מתחבר לשיח על הפריוילגיות וכו'.


ברוך אורן: מעניין דווקא להכיר בכך שגם בתוך המחאה מתגבשות נורמות אה-פוליטיות. כלומר, נורמות הגמוניות שקוראות להכיר במשותף ולדלג על נקודות המחלוקת. בכל הליך חתירה לקונצנזוס נדרש מקור, יש תהליך פוליטי ארוך ומייגע של הקשבה ושיח, שנועד ליצור למידה, שכנוע, וחשיבה יצירתית שהן אלו שמאפשרות בסופו של דבר את הקונצנזוס - כלומר - את הפתרון הפוליטי שמקובל פוליטית על הפוליטאי (הציבור). ודווקא כאן אנחנו רואים איך התרגלנו כל כך לברוח מהמחלוקות, שגם כאן אנחנו מעדיפים להביא את החלק הקל בסוגייה הפוליטית! במקום להביא את השיח על הסיפור הפוליטי (העובדה שנאום צונזר, הכוחות והמאבקים הפוליטיים שהביאו לכך), אנחנו מתמקדים באיזור הנוחות, איזור ההסכמה הא-פוליטי (גוף הנאום).

165862 245229595583460 1254159143 n.jpg
וואפא טיארה, "החברה הישראלית חולה". אתר j14 - האתר הרשמי של המחאה, 5/6/2012
"וואפא טיארה הייתה אמורה לנאום במוצ"ש (2.6) בעצרת בתל אביב. מבלי להיכנס לוויכוח על הנסיבות שהביאו לכך שהיא לא נאמה בסופו של דבר, אנחנו מביאים לכם את הדברים הנוקבים שהייתה אמורה לשאת"

ועוד כסופרלטיב, אנחנו מניחים שהדברים שוואפה הייתה אמורה לשאת, הם הדבר ה"נוקב", הפוליטי, השנוי במחלוקת. זה כמובן מגוכח, לאור העובדה שהטון הפוליטי של וואפא חייב לייצג את הקונצנזוס של האידיאולוגיה הפוליטית על אותה במה, שהרי וואפא הייתה אחת מהמפיקות של אותה עצרת, והארגון אותו היא מנהלת - דע"ם, אף היה מנוי ואחראי על איסוף הכספים למימון העצרת...

אם לתרגם את האירוניה כאן לשדה הויזואלי - האם ייתכן שהתמונה הבאה, בה נראית בבירור הקריאה "צדק חברתי גם לפלסטינים", מייצגת את השסע הפוליטי הגדול, את הסיפור המעניין מאחורי העצרת?

הפורום לצדק חברתי, "הפגנה לצדק חברתי - 2.6.12". פייסבוק

האם ניתן להסיק כעת, ברטרוספקטיבה, שהקריאה "זה פוליטי, זה לא מפלגתי" היא קריאה שמובילה לרידוד הנכונות הקהילתית להתמודד עם סוגיות פוליטיות? אולי אפילו אפשר לקרא בקריאה הזו, "זה פוליטי, זה לא מפלגתי", כח שמבקש להמנע מן הפוליטי? שמסרב להכיר בכך שהמילה "מפלגה" היא מוסד פוליטי שההתעלמות ממנו תגבה את המחיר של נסיגה משדה הפוליטיקה?

יש לחדד ולהראות כי מדובר בדיכוי הגמוני קונצנזוסיאלי - שהרי ברמת הכלל זה עובד, אבל ברמת הפרט זה לא תקף. יחידותי סגולה בקהילה כן מצאו את האומץ להתמודד עם סוגיות פוליטיות. מיכאל קורדובה 12/5 החזיק בטענתו שחייבים להביא את המפלגתי לתוך המחאה. אלג מביא את חד"ש כגון: לאיזו מפלגה כדאי להצביע? סוגיות שנדונו באומץ ע"י הפעילים היותר אמיצים.

398085 598015410224520 1481171688 n.jpg

כדוגמא בולטת, נביא את ניתוח מפלגות השמאל של אור לי ברלב. זהו אחד הפוסטים העמוקים ביותר שפורסמו בנושא ע"י מישהי/ו מ"פעילותי המחאה", ולכן חשיבותו. חשוב לראות כמה נרטיבים חשובים בטקסט של אור-לי:

  1. אור-לי פותחת בכך שיש ביקוש עצום להרכעות מפלגתיות מטעם המחאה. הציבור מבקש שהמחאה תכריע בעצמה מה היא חושבת? למה המחאה רוצה להצביע? איזו מפלגה/ות תקדם/נה את המחאה? איזו מפלגה/ות תמשיך/נה את הקו שהמחאה יצאה נגדו?
  2. שוב פעם, הנכונות לברוח מן הפוליטי ולהתעלם מסוגיות "מדיניות". כי המחאה היא פוליטית אבל לא מפלגתית.
  3. והתוצאה המתבקשת: אי אפשר להכריע בין המפלגות, כי כולן טובות / לא טובות מספיק. למרות שיש הבדל תהומי בין המפלגות בשדה המדיני!
  4. בנוסף, יש לתת את הדעת על ההתעלמות הקטגורית, הכואבת והאירונית מהמפלגות "הליכוד" עם ביבי נתניהו (ע"ע), "הבית היהודי" עם נפתלי בנט (ע"ע) ו"יש עתיד" עם יאיר לפיד (ע"ע). מפלגות שזכו לתמיכה עצומה בבחירות הקודמות וגם בסקרים, ומשום מה הטקסט של אור-לי מתעלם מכך שיש לפרט ולנמק ולהסביר, מדוע הן מפלגות שאינן תואמות לרוח המחאה. היא מסתפקת בתשובות קצרות מהמותן, בדיוק במקומות שבהם יש דיון פוליטי נוקב.
אור-לי ברלב, "הצעה אישית לבוחר החברתי | בחירות 2013". פייסבוק, 18/1/2013
"כפעילה במחאה החברתית רבים שואלים אותי למי אני מצביעה ולמי כדאי להצביע. רבים תוהים מהי הצבעה חברתית ורבים מחפשים אפשרות טובה להצבעה שתבטא את השאיפה לחיים שפויים וטובים. עבור כולכם הפוסט הזה נכתב.
הבהרה 1: כל מה שייכתב כאן מייצג אך ורק את דעותיי האישיות, ואין בכך שום ייצוג של קהילת המחאה החברתית, אין בכך שום ייצוג של חדר המצב של המאבק החברתי או של איש, פרט לייצוג שלי עצמי.
הבהרה 2: הפוסט יעסוק רובו ככולו בשיקולים כלכליים-חברתיים להצבעה ולא בשיקולים בנושא המדיני. לטעמי זהו הנושא שנמצא היום במרכז מערכת הבחירות, זו הבחירה שעומדת בפנינו: בין כלכלה עושקת ודורסת לבין כלכלה צודקת והוגנת.
הבהרה 3: טרם החלטתי למי אני מצביעה. (הרחבה בהמשך)
[...]
"כשאני בוחנת כך את המפה הפוליטית, אני מזהה חמש מפלגות שאני מאמינה שכל אחת מהן בדרכה תקדם צדק חברתי בישראל: העבודה, מרצ, חד"ש, דעם, וארץ חדשה."
[...]
(היזהרו מבנט: מאחורי המבט החייכני מסתתרת רשימה שבה בין השאר יש חסידי מדינת הלכה ואויבי מדינת רווחה. ולגבי לפיד – בשתי מילים: תואם ביבי מבחינה כלכלית)."

נמשיך מכאן לניתוח החריף והחד-משמעי של אישתון בנושא מפלגת ארצחדשה. הגם שיש לציין שאישתון הוא בלוגר אנונימי, שזה לא בדיוק פעיל מחאה מוכר. מעניין למה הוא טורח להשאר אנונימי, שהרי רשויות המדינה גם ככה כבר יודעות בדיוק מי הוא.

אישתון, "בחירות 2013: תחקיר ארץחדשה – מפלגת הפתק הלבן". אישתון (בלוג), 20/1/2013
"ע"פ המספרים ארץחדשה לא עוברת כרגע את אחוז החסימה. מסתמן כי מפלגת הפתק הלבן, לא תהיה רק כזאת מבחינת ההצהרתיות כנגד המערכת, אלא גם מבחינת האפקט בקלפי. אבל כמובן שאי אפשר לדעת זאת בוודאות. בכל מקרה, גם אם יעברו וגם אם לא, זו דעתי כי המפלגה שרוצה להתחיל לשנות את ישראל, הייתה צריכה להתחיל בעצמה בצורה נאותה יותר.
אל תשכחו ללכת להצביע וכפי שאני אומר תמיד – תצביעו עם השכל."

לאור אלו, יש לציין דווקא את הטקסט של גיא תמר, שמספק את מה שרוב הטקסטים לא - את הבסיס הרגשי-תודעתי לשינוי פוליטי-מפלגתי. הטקסט היה כל כך חזק, שאף זכה כמעט מיידית להלחנה והפך לשיר.

[ גיא תמר, "גם אני הייתי פעם ימני, בתקופות מסויימות אפילו קיצוני". פייסבוק, ??]
"

לצידם של אלו, עלו שני כוחות הגמוניים במחאה, שיש להבחין ביניהם, על אף ששניהם ביקשו להרחיק את המפלגתי. הקול הראשון הוא קול שאין הרבה מה לדבר עליו, הוא קול קורא לרדידות השיח והתעלמות מקשיים בשיח. ראו הסדנא לידע ציבורי מנסים לעשות ניתוח פוליטי "אובייקטיבי". זהו קול תרבות הרייטינג והמצביע החציוני. העניין היחידי הוא בשאלה - איך להתמודד עם הקול הזה?

הקול השני הוא קולו של דני קורן, המבקש לסמן את קץ המפלגות. זה קול שמתחבר היטב לקולות של הM15, שמדברים על הפוליטי השטוח כפתרון לפוליטיקה הייצוגית. זהו הקול הפיראטי, קולה של הדמוקרטיה הישירה והנזילה.

שני קולות אלו מצאו ביטוי אלים דווקא בהפגנה הגדולה ביותר ב2012, הפגנת ה-12/5/12. הפגנה זו זכאית למחקר נפרד. ספציפית נרצה להתמודד עם תופעת האלימות האנטי-מפלגתית באחורי הבמה. נטען ע"י משה מנקין ופעילים אחרים כי פעילי מפלגות הונחו שלא להגיע לאירוע. מול טענה זו, פעילי מר"צ והתנועה הירוקה לא בדיוק הכירו את ההנחייה הזו. בשטח התבקשו פעילי המפלגות שלא להתקרב לבמה עם שלטים, כדי שלא ייראה כאילו הם מנסים לנכס את ההפגנה. הם כמובן סירבו לכך, והתוצאה הגיעה לכדי אלימות פיזית בשטח, והתערבות המשטרה לאור בקשת ההפקה.

גם בקיץ3#, לקראת הפגנת "יאללה לרחובות" ב-11/5/13, שוב הופיעו שירשורי-הפלצת בנושא הזה. סיכם יפה ארני הראבן:

אהרון הראבן (2013), "התהפכו היוצרות". סטטוס על קיר הפגנת ה"יאללה לרחובות", 9/5/2013. נדלה בו ביום
"התהפכו היוצרות : מחאה שלא מבינה מי האשמים ,שלא רוצה שותפים לה, של אנשים שלא מבדילים בין אופוזיציה לבין קואליציה. מחאה של אנשים שלא אוהבים את יחימוביץ, שלא רוצים את מנהיגי מר"צ, שלא רוצים שלידם יהיו לא ערבים ולא קומוניסטים ......שמאשימים את האופוזיציה בכל מה שיאיר לפיד וביבי עושים לכולנו! סתיו שפיר היא "בוגדת" לדידכם...למה מה?? היא קיבלה תפקיד בממשלה?? לא רוצים את דוב חנין כי הוא קומוניסט..למה כי הוא אולי זה שקובע כמה מע"מ נשלם??
"'זהבה גלאון לא יפה, מיקי מגמגם, דב חנין אוהב ערבים'....ואסור להם לבוא לפסטיבל "האנטי" שלכם ?? ..... ובינתיים ביבי חוגג בסין את כל הקולות שנתתם לו בסירובכם ללכת להצביע, ביום היחידי בארבע שנים שהיה לנו ,לאזרחים להגיד בגדול מה אנחנו רוצים לעצמנו ולמדינה.
"הפחד הלא אזרחי להראות בחברת אנשים עם דעות "שמאל" מעביר אתכם בדעתכם. החינוך הלאומני הצליח לשתול בלבכם גועל גדול יותר למי שתומך במחאה ,מאשר לבנקים ולימין הקפיטליסטי בהגדרה אידאולוגית."

פוליטיות כיצר הישרדות. כשיטה שלא עובדת אבל כן מנהלת אותנו

רעות גיא (2013), "מחר הבחירות למועמדי ומועמדות עיר לכולנו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 29/6/2013. נדלה בו ביום
"מחר הבחירות למועמדי ומועמדות עיר לכולנו, למועצת עיריית תל אביב. מסתבר שיש המון מועמדות ראויות וגם כמה מועמדים לא רעים אם כי אני פחות מכירה, מודה. ויש גם כמה שאינם ראויים, ואלו שיודעים שהם אינם ראויים אבל לא עושים עם זה חצי דבר וסייג לשתיקה "אחווה".

ובאופן כללי זה אמור לשמח, אם כי אני לא שמחה כלל וכלל. הטקטיקות לא משתנות, רק האנשים שככה אמרו להם שצריך כדי להגיע.

"ושוב דיבורים על המחאה, מי עשה יותר, מי היתה הכי, זה מזכיר לי שפעיל מחאה שאל אותי שלשום במפגש אקראי במאהל ארלוזרוב כשהגעתי לחפש אחרי אשה שהותקפה, מה אני עושה בימים אלו, ואני עניתי את אותו הדבר אתה יודע, נשים, צעירות, רחוב זנות, כן אבל הוא מתכוון מבחינת המחאה מה אני עושה. "מבחינת המחאה".
"אז יש מי שהשכילה לסגור דיל, ויש מי שהשכילה לצלצל ולבקש תמיכה, ויש מי שבפנים ויש מאחורי הגב, ויש לכלוכים וקנאה, ויש מי שמפרידה ומושלת, ויש מי שמנסה לאחות את הקרעים בתמימות מקסימה. ויש את מי שהיו"ר מחבב, או היו"ר לשעבר שלא באמת עוזב. ויש מי שלא גילו לה, או לא גילו לה עד הסוף, באמת שהיו לה ציפיות ועכשיו היא מרגישה מרומה.
"וככה זה בכל מקום שיש א.נשים, לא זו לא הפוליטיקה שמשחירה אותנו, זה אנחנו שמקלקלים אותה. אני אוהבת פוליטיקה, אני אשה אסטרטגית, אני רואה קדימה, והצידה ואחורה כל הזמן, ככה זה כשאת הישרדותית, את לא יכולה להרשות לעצמך לפספס את הסדק בחומה ממנה עלול ביום מן הימים להגיע גם קליע, לכי תדעי, אף אחד כבר לא יפתיע אותי אחרי כל כך הרבה שנים של עבודת רחוב כשהוא באמת יוכיח לי שהחיים הם שדה קרב והזמן, הוא זמן מלחמה.
"טבעה של השרדות זה שאת נשארת אחרונה לראות את כל זה מרחוק - לא נופלת, לא מתרסקת, ולוקחת סיכון רק אם הוא מחושב כי יש לך מה להפסיד, עבדת קשה נורא.
"לוקחת אוויר ומסדירה נשימה, בסוף יש חברות, זה מה שיש. תצביעו בעד החברות שלכן, תהיו חברות טובות אחת לשניה, זו הדרך היחידה שלנו לנצח את השיטה, כל דרך אחרת - כפי שאתן כבר שמות לב, נכשלה.
"בהצלחה חברות לשעבר, חברות להווה, חברות לעתיד. חברות לחיים, חברות לרגע קטן, למחאה, לעבודה, לים. בהצלחה לכולכן."

"לאחד את השורות"

זוהי כמובן סיסמה שנשמעת מדי פעם, בדרך כלל מהדורות שקדמו לדור ה-Y שממילא חושב אנרכיסטית. הקריאה לאחד את השורות נובעת מהרצון כמובן להתארגן פוליטית ולהחליף את השורות. היא מפספסת את העובדה שזה שכולנו בעד שינוי השיטה, זה נכון, אבל זו קואליציה מאוד רחבה של רצונות לשינוי השיטה, שעד לא מזמן כללה גם גופים שבעד לשנות את השיטה לטובתם של בעלי ההון.

לפיכך ההצעות "לאחד את השורות במחאה" נתקלות זה מכבר בבוז מוחץ. כך למשל כותב יפתח בריל, מהמתנדבים הבולטים ב"מרכז המידע" במאהל רוטשילד וחבר ועד מנהל במשמר החברתי בכנסת, בתגובה להזמנה למפגש "תיאום בין כל ארגוני המחאה כדי ליצור פעולות ואירועים גדולים ומתואמים.":

יפתח בריל (2013), תגובית על ההזמנה למפגש בתנועה הקיבוצית, קבוצת "מאבק הגז - קבוצת הפעילים" בפייסבוק, 1/7/2013. נדלה ב3/7/2013
"ניסיתי להסביר לאורי שכבר היו 20 שולחנות עגולים שניסו לאחד את רוח הרפאים הקרויה תנועת המחאה, אבל הם נכשלו כי אין כאן תנועות מהסוג שאפשר לאחד. קמפיין הגז השיג שיתוף פעולה נרחב מכיוון שהוא העלה סוגיה ציבורית ספציפית שלארגונים וגופים רבים היה עניין לקדם יחד. יוזמות עתידיות יוכלו לגייס תמיכה רחבה באותה צורה - הדבר האחרון שחסר לנו הוא ערוצי תקשורת שבהם אפשר ליידע את כלל הפעילים על יוזמות פעולה."
"..."
"אני לא נגד אופטימיות, אני נגד חזרה אינסופית על כישלונות העבר כאשר אפשר ללמוד מהניסיון. החזרה האינסופית הזאת נובעת מהבנה לקויה של הסוציולוגיה של גל המחאה הנוכחי, וניסיון לטפל בו בכלים שמתאימים לקואליציות מלפני ארבעים שנה. כשמושיבים לשולחן נציגים של איגוד הימאים, מזכירות התק"ם, ארגון המורים הארצי ופועלי סולל בונה, אפשר לדבר על קבלת החלטות משותפת שבעקבותיה יורדו הנחיות לדרגים הנמוכים ויופעלו ה"קאדרים". זה מצב של חברה שחלק גדול ממנה מאוגד ומאורגן מלמטה. מכאן יכולים לקום צוותים למו"מ, שביתות המוניות וכו'. כל זה לא רלוונטי למה שקרוי "תנועת המחאה", שאין לה מנגנונים מאורגנים כאלה. אז נניח שאתה מושיב לשולחן אחד את ברוך אורן, ברק סגל, ליטל בר, דפני ליף ואייל עופר (סליחה עם כל ה"מנהיגים" שלא הזכרתי, זו דוגמה בלבד). ונניח שאתה מקבל "החלטות משותפות". מה קורה אז? -- לכל היותר האנשים האלה יכולים לפרסם בפייסבוק המלצה להצטרף למיזם כלשהו. אין להם תנועות, אין להם מאות פעילים שסרים למרותם, אין להם משאבים כלכליים. ה"פלטפורמה" של שולחן עגול היא פאנטום גמור. אתה יכול לגייס פעילי שטח רק אם תציע להם פעילות קונקרטית בנושא קונקרטי - אז למה לא להתחיל משם?"

ומצטרפת מעיין רעם שם:

"יפתח מסכימה איתך מאוד אין למחאה מנהיגים ולא מצא חן בעיני ההגדרה פעילים מרכזיים.
"[..]
"פיספסת את ההערה. היא לא מגיעה מאגו אלא ההפך. ההגדרה פעילים מרכזיים מונעת מאנשים חדשים להצטרף כי הם לא מגדירים עצמם מרכזיים."
"זה מרחיק אנשים אם הם לא תופסים עצמם מרכזיים. צריכים שינוי פרדיגמה בתפיסת המחאה ביחס לארגונים מעמדיים"

ויפתח ממשיך שם:

"אתם פונים לאנשים שהתנסו בעשרות התארגנויות בשנים האחרונות, ובמקום ללמוד מהם אתם מטיפים להם לבוא "בשם חשיבות המאבק החברתי". זה לא יעבוד.
"ולגבי "בוא להגיד את זה ביום רביעי": באתי ואמרתי את זה במפגש שהתקיים לפני שנה. זה בפרוטוקול. עוד לקח משולחנות עגולים מהסוג הזה: אל תזמין עשרים אנשים כדי לדבר על האופן-שבו-הם-רואים-את-שיטת-הארגון-הרצויה, כי כל זמן שלא הנחת הצעה מעשית על השולחן - המפגש יתחיל וייגמר כסמינר בפילוסופיה פוליטית. סמינר מעניין שנהניתי ממנו מאוד בעשר הפעמים הראשונות, אבל הגיע הזמן לגוון."

ועימם גם ליטל כהן ביטון שם:

"מבחינתי התנועה הקיבוצית לא עוברת את ועדת הקבלה למחאה. יש לי מעט מאוד משותף איתם, ויש לי גם סיבות טובות להפגין נגדם, אם יש שיתוף פעולה רלוונטי שאפשר לעשות, מילא, אבל להפגש איתם כשותפים כלליים לדרך נראה לי מוגזם. אם הם רוצים להצטרף, אין בעיה, שיבואו להפגנות של הלא נחמדים."
"[..]
"סבבה, נורית, אז בואו נתאחד ביחד עם יצחק תשובה, או יותר טוב בואו נחבק ונחזק עוד איזה יאיר לפיד, בשם האיחוד, כמו שעשתה סתיו שנה שעברה, ואגב, גם אז כשיצאנו נגד האיחוד עם לפיד, עם "המחנה של שיוויון בנטל" ועם "אם תרצו" קראו לנו טהרנים, היו מאמרי דעה בהארץ שטענו שמי שלא תומך במהלך של סתיו פשוט התאהב במחאה. ואז שיכנס הכוכב החדש לכנסת נקבל ממנו אצבע משולשת.
"זה לא ענין של טהרנות... וכמו שאמרתי אם יש שיתוף פעולה נקודתי זה נסבל, אבל לשבת עם התנועה הקיבוצית ולתכנן את המשך המחאה זה כבר הזוי מבחינתי, מצטערת, שיהיה לכם בהצלחה.
"ללמוד מניסיון העבר = טהרנות"

וממשיך דרור רשף שם:

"מחאה היא דבר אחד - היא אומרת מה לא עושים ועל זה קל להסכים. בקיץ 2011 היו לנו קומוניסטים ותומכי איין ראנד (התנועה הליברלית החדשה) שצעדו באותן הפגנות. כולם הסכימו שצריך מחאה כי לא הסכימו עם המצב הקיים. קל להגיד מה לא.
"הרבה יותר קשה להגיד מה כן. אבל בסופו של דבר מה כן יוצר בריתות עמוקות יותר וגיבוש אידאולוגי ארוך טווח. מחאה עצמה אינה יעד בפני עצמו. היא לא משיגה הרבה מלבד זה שהיא מציפה את הצורך בשינוי. אבל אז השאלה היא איזה שינוי."

על הפיתוי המוסדי ככלי לרמיסת מנהיגות

חררדו לייבנר (2013), "מאבק לשינוי חברתי או פוליטיקה ממסדית מחשבות ערב הבחירות לרשימת עיר לכולנו", פתק בפייסבוק, 29/6/2013. נדלה בו ביום
"בעיר לכולנו בא לידי ביטוי החיבור בין מספר מאבקים ואוכלוסיות שהפוליטיקה הממסדית השלטת נוהגת להפריד ביניהם. בבחירות הקרובות עיר לכולנו תהיה מונהגת על ידי מועמדה לראשות העירייה אהרון מדואל, מזכיר וועד כפר שלם, מנהיג חברתי בולט של תל אביב האחרת, העיר הלא-לבנה, זו ששמשה עד כה כחצר האחורית, ספקית כוח העבודה והשירותים עבור החלקים השבעים יותר של תל אביב הבורגנית.
"המועמדות לראשות העירייה מבטאת הכרה עמוקה ביכולותיו המיוחדות של אהרון מדואל, אשר בחמש השנים האחרונות הוכיח את עצמו כחבר מועצה מצטיין וכמקצוען המשלב הבנה בהליכי תכנון ובנייה עם אכפתיות ומחויבות חברתית. במקום פוליטיקה של ממסד ו\או של "כוכב נולד" תקשורתי, עיר לכולנו העדיפה פוליטיקה של מנהיגות עממית הצומחת לאחר עשרים שנה של פעילות והנהגה שכונתית ועוד חמש שנים של התמודדות בתוך המערכות העירוניות מתוך עמדה אופוזיציונית עניינית. זו חתיכת אמירה כשלעצמה.
"הבחירה הזו בפוליטיקה הצומחת מלמטה למעלה והבחירה במועמד שצמח מתוך האוכלוסיות אשר מקופחות בחלוקת המשאבים והכוח של החברה הישראלית התאפשרה גם בגלל המבנה הדמוקרטי-פנימי של עיר לכולנו. רק במערכת פתוחה והשתתפותית תיתכן צמיחה של מנהיגות פנימית איתנה שאיננה נחסמת על ידי הצנחות של דמויות שקופצות עם הון-פוליטי הנובע מתחום עיסוק אחר (צבא, תקשורת, כנסת, אקדמיה, הון-עסקי). אהרון מדואל הוא מנהיג עירוני שמנהיגותו נובעת אך ורק מהערכת תומכיו ושל כל אלה שזכו לפעול לצדו.
"גם במסגרת דמוקרטית ומודעת חברתית כמו עיר לכולנו הבחירה במדואל לא הייתה ברורה מאליה והיו כאלה שהיססו בשלב זה או אחר האם לא כדאי לתמוך במועמד עם פרופיל תקשורתי גבוה, שבא מהכנסת גם אם כלל לא ידועות לנו עמדותיו בנושאים העירוניים העיקריים. אנחנו שמחים שרוב החברים האלה שוכנעו במהלך השבועות האחרונים בחיוניות של מועמדותו של מדואל ובאמת העמוקה שהיא מבטאת ובכוח שטמון בלבוא לציבור המצביעים עם אמת פשוטה כזאת.
"ברור שהפיתוי לפעול בכלים הממסדיים קיים גם בקרבנו, פעילי ופעילות עיר לכולנו, שהרי כלי התקשורת, שיעורי האזרחות כפי שלמדנו אותם בתיכון וכל המערכות משדרים לנו כל הזמן שעלינו לפעול מתוך המערכות הקיימות ולהיות קונפורמיסטיים ולא לדרוש ולא לצפות יותר מדי. זה אפילו בא לידי ביטוי בתוך החבורה הנחמדה שהחלה את המחאה החברתית החשובה של שנת 2011. הפיתוי הממסדי לכד דמויות כמו סתיו שפיר ואיציק שמולי ואלה הפכו להיות ח"כים במפלגות המייצגות את הגרוע של הפוליטיקה הממסדית. אלה נבלעו בממסד וכבר עכשיו, רק שנתיים לאחר שפרצו אל התודעה הציבורית, הפכו לבלתי מורגשים ובלתי רלבנטיים מנקודת המבט של המאבק לשינוי חברתי בישראל.
"לא רק על צעירים בורגנים מורדים פועל הפיתוי הממסדי. בכל תולדות המאבקים החברתיים של המוחלשים והמודרים הפיתוי הממסדי תמיד פעל את פעולתו על מנת לסרס מנהיגויות עממיות. באמצעות חלוקת ג'ובים, עמדות כוח וטובות הנאה, באמצעות אשליית השותפות בכוח, מנהיגים ופעילים שצמחו מלמטה וצברו קצת כוח פותו פעם אחר פעם וסורסו על ידי הממסד. וקשה לבוא אליהם בטענות כי כאן מנגנון הפיתוי איננו רק ניפוח האגו שלהם והקריירה האישית אלא גם, לפעמים, היכולת הניתנת להם מתוך הממסד אליו הם מצטרפים ללקט פירורים למען קהילותיהם, פירורים שנמנעים מהם אם הם מתמידים בעמדה מרדנית.
"הדוגמא הבולטת ביותר למהלך כזה במועצת עיריית תל אביב – יפו היא ההצטרפות לפני כשנה של נציג סיעת יפא לקואליציה העירונית של חולדאי. הפירורים המושגים במהלכים כאלה הם חשובים מאוד אולי לכמה אנשים, חשובים לפעמים קיומית, אבל בו בזמן מעניקים את הלגיטימציה להמשך מדיניות הדחיקה החוצה מיפו של השכבות החלשות בתוך הקהילה הערבית. חבל מאוד, כי בשנים האחרונות דווקא נוצרו שותפויות מרתקות שכללו הפגנות משותפות לתושבי כפר שלם ויפו נגד מדיניות חלמיש והעירייה ונציגי ציבור ופעילים ערבים באו לתמוך בכפר שלם ואהרון מדואל היה מעורב בהתנגדות פעילה לפינוי של משפחות יפואיות ולהריסות בתים.
"גם בשכונות דרום העיר, בקרב האוכלוסייה המזרחית ברובה, ישנה מסורת של היטמעות של מנהיגים מקומיים בממסדים הפוליטיים. ראו את הדוגמא העצובה של חבר מועצת העיר מסלאווי, אדם אולי עם כוונות טובות למען הקהילה שלו בה צמח בשכונת התקווה, שעבר בתוך כל הממסדים האפשריים במפלגת העבודה ובליכוד גם יחד. זו דוגמא למנהיגות מסורסת ומסרסת. אחת מנקודות השפל שלו היה כאשר הפך לשותף העיקרי של חולדאי בחיסול ביה"ס קדמה בשכונתו. בשנים האחרונות הוא מנסה לבנות עצמו על הסתה ודברי שנאה על רקע הבעיות הקשות הנובעות מנוכחות מאסיבית של פליטים בשכונות הדרום, למרות שבתור חבר הנהלת העירייה הוא לא מציע שום פתרונות מעשיים שיקלו על המצב.
"אהרון מדואל הוא ההיפך הגמור של מסלאווי. אדם שצמח כמו רבים מבני עדות המזרח בדורו בשורות הליכוד אך מעולם לא מילא בו תפקידי ממסד ותמיד שמר על עצמאות פעולתו למען שכניו. מדואל לא הסס לצאת ולהתעמת בכל ממסד בלי קשר לזהות מפלגת השלטון התורנית כאשר זה פגע באינטרסים של כפר שלם. בהמשך היה לאחד ממנהיגי עיר לכולנו ולחבר מועצה המחויב למצעה ולציבורי המצביעים שלה. בוועדת התכנון והבנייה הוא כבר נחשב ל-"פלס", לסמן של הגינות עניינית ומחויבות לתושבים. הוא וחברי עיר לכולנו עמדו בכבוד בפיתוי של כניסה להנהלת העירייה כאשר חולדאי זימן אותם לאחר הבחירות האחרונות. הם הציגו בפניו ארבע תביעות מרכזיות מתוך מצע עיר לכולנו וכאשר דחה אותן לא הסכימו לשמוע על תפקידים וכיסאות.
"השילוב בין מחויבות עמוקה למאבק לשינוי חברתי לבין יכולת העמידה מול הפיתוי הממסדי הוא השילוב המועדף שעלינו לחתור אליו בבחירת רשימת עיר לכולנו במועצת העירייה.
"אנחנו צריכים מספר רב של נציגות ונציגים מציבורים מקופחים ומוחלשים בעיר, נציגות ונציגים חזקים של ציבורים מוחלשים. אנחנו צריכים כמובן גם את הבנות והבנים המורדים שנולדו לשכבות המרכזיות אבל מוכנים להירתם לשינוי חברתי כי בין היתר המדיניות של עיר לעשירים, אליטיסטית ומדירה יותר ויותר, גם פוגעת בהם. אנחנו צריכים איזונים, אבל לא איזונים מתוך שיקולים ממסדיים אלא איזונים שמכוונים להשיג רשימה חזקה ומגוונת הפועלת בעקביות לשינוי חברתי."

שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים?

ספיר סלוצקר עמרן (2013), "20:30, צומת עלית ברמת גן. ג'ודי כבר מוכנה." פוסט עם תמונה בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013
"אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שהמאבק עוד ארוך ואני צריכה לבחור טוב טוב מי השותפים שלי לדרך. לא אנשים שיתקעו לי סכין בגב או ישקרו לי, לא כאלו שמונעים ממניעים זרים. כאלו שהמשיכו להלחם ברחובות, כאלו שנאבקו לצידם של אלו שהתקשורת לא רצה לצלם אותם, כאלו שנעצרו איתי בניסיון למנוע פינויים מבתים. שהיו פה והמשיכו בעשייה ללא הפסקה כל הזמן הזה, לא שיחקו ב"כוכב נולד". אין פה עניין של פוליטיקה פנימית או אגו, אלא עניין של אמונה ואחווה הדדית. של מי רואה את עצמו כעוד בורג המשרת את טובת הכלל ומי משרת את טובת עצמו. העם יוצא לרחוב, העם תכף גם חוזר. אל תהיו תמימים. נצטרך לעשות עבודה רבה כדי שהוא יחזור שוב כיוזמה ולא כתגובה, לא כי יש גזירות אלא כי המצב הנוכחי חרא. לפני הגזירות ואחרי הגזירות. ובהמשך המאבק, אני רוצה גברים ונשים שלבם נקי לצדי.
"תביאו תופים, סירים, מחבתות, מגפונים, פיצות.
"רק תעשו לי טובה, אל תביאו פוליטיקאים מכהנים או בהתהוות. 0 סובלנות לנושא."

מקרה אלבי ועיר לכולנו , והקהילה הקווירית/פמיניסטית כמקרה בוחן

https://www.facebook.com/shir.alony2/posts/429134170538417?comment_id=2188489&offset=0&total_comments=31&notif_t=feed_comment_reply

https://www.facebook.com/taly.wozner/posts/10152158348272786


יכול להיות גם בהקשר של סולידאריות

בשדה המפלגות

רקע: המפלגות בישראל 1977 ועד היום

אפשר גם סקירה היסטורית על מפלגות - אצל מיכל שמיר (סיכום) http://www.bashaar.org.il/News.asp?id=88

ואפשרי להעיף את כל הפרק הזה.

רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013
"התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:
קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.
דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?
אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.
אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".
אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.
חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני."

אי-בחירה: להצביע למפלגת כלום

ברק כהן (2013), "לא בוחרים - מצביעים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/8/2013. נדלה בו ביום
"

נניח לרגע שהבחירות לכנסת מבטאות את ריבונות החברה. בלוף גלוי, אבל נניח. תופעה מיוחדת מתרחשת כבר שנים רבות. מפלגות חדשות קמות, וזוכות ברגע אחד לפול גדול של מצביעים ומצביעות. מפלגות שבהמשך נעלמות כאילו לא היו. מה שמיוחד בהיעלמות המפלגות האלה, הוא שהמצביעים לא מרגישים שום אבדון. אין שום תחושה של הפסד מאי קיומן. מיד בסמוך לבחירות קמה לה מחליפה תאומה בהרכב אנושי אחר. שוב, אותו פול של מצביעים נודד אליה. מי יודע היום מי זאת יוליה שמאלוב ברקוביץ. מי יודע היום מיהו אלחנן גלזר. את מי הם מעניינים בכלל.

הגמלאים, שינוי, קדימה ויש עתיד הן הדוגמאות הקלאסיות לתופעה. ישנם כל מני ניתוחים על המפלגות האלה ועל המצביעים להן. אחת התופעות, שנדמה לי שלא ניתן לה ביטוי, היא תופעה שאני מכנה ״אי בחירה״. להצביע לאופציה שאינה בחירה במשהו ממשי.

הצבעה בכלום אינה בחירה. ואם בחרתי בכלום, אין לי שום אחריות גם כשלא נעשה כלום. אם אני מצביע למפלגה, שמראש ידוע לי שאין שום סיכוי שתתעמת עם שאלות היסוד של החברה, ושאין לה עמדה אמיתית באותם הנושאים - גם אין סיכוי שאדרש לאחריות כלפי תוצאות כלשהן.

לבחור ברעיון ומטרות פוליטיות מוצהרות ? פה נדרשת אחריות אישית. נדרש להכיר את הרעיון, להאמין בו, להילחם עליו, לשאת בתוצאות כשלונו או להתרומם מהצלחתו.

רוב המצביעים לא בוחרים. הם מצביעים. רק מיעוט קטנטן בוחר. ממש בוחר. במפלגת בל״ד בוחרים לא מצביעים. במפלגת ״אגודת ישראל״ בוחרים לא מצביעים. אבל ל״יש עתיד״ ? לה מצביעים, לא בוחרים.

הצבעה ולא בחירה ? זה פטנט מעולה לחסרי אחריות ואימפוטנטים של דעת. הם לכאורה קיימו איזו מעורבות אזרחית, אבל מבלי להידרש לדבר.

הדגמה : נניח שב״יש עתיד״ ירצו להוציא איזו הפגנה. נניח למען ״חוק המשילות״ (המקבילה המקומית של ״חוק ההסמכה״ הנאצי) ; כמה מהמצביעים שלהם יצאו איתם ? הלוא כל פעיל מקהילת המאבק יכול ליזום ולארגן הפגנה גדולה יותר.

כך, המקסימום והמינימום נפגשים בקלפי, ורק לצורך הצבעה. אין למצביעים אלה שום עניין במעורבות נוספת. ומפלגה שמצפה מהם אך ורק למעורבות הזאת ? תזכה בהם. תמיד.

מפלגה המעמידה רעיון פוליטי אליו נלוות מטרות פוליטיות, הדורשות מעורבות, פעילות, מאבק ? זאת לא מפלגה למצביעים, זאת מפלגה לבוחרים ולבוחרות.

מאחורי בחירה יש אחריות. ומי שלא רוצה באחריות, רק מצביע. לא בוחר. אז הרבה מאוד מצביעים יש ליאיר לפיד. אבל בוחרים ? אולי כמה מאות מחבריו לקקני התחת האינטרסנטים.

אז מי שרוצה ל״דבר להמון״ שיחפש מצביעים. ומי שמבקש לקדם רעיון ? מחפש בוחרים."


דןוג על חירות

תמונה על אנרכיזם ככלי לחירות - פטיש על הכנסת

"הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו

יהודה אלוש וכו'. הופיע כבר כאן בספר , שמדבר על הליכוד.

וגם האינפוגרפיקה

אסתי סגל (2013), "(כמעט) כל אנשי רוה"מ". תמונה ופוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 22/9/2013. נדלה ב27/9/2013

"יש עתיד" עם יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא ללא ספק ההפתעה של הבחירות האלו. גם הוא עצמו לא צפה את ההצלחה המסחררת של המפלגה החדשה שהקים, "יש עתיד".

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013
"יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה."
דפני ליף (2013), "הפוליטיקה החדשה של לפיד בעשר נקודות". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 3/8/2013. נדלה בו ביום
"הפוליטיקה החדשה של לפיד בעשר נקודות

1. לא משנה מה אתה עושה, משנה איך אתה ממסגר את זה בדיבור 2. תספור לייקים בפייסבוק, אל תספור את מספר ההבטחות שהפרת 3. תישאר בקונצנזוס, תגיד כלום בכמה שיותר מילים 4. לעולם אל תיקח אחריות, תמיד יש מישהו אחר להאשים 5. תקדם הוגנות תוך כדי התחשבות בטייקונים 6. תזכור שיותר מלעשות את התפקיד שלך היום, חשוב המירוץ לראשות המשלה מחר 7. תהפוך את המחאה החברתית למשהו שאתה יצרת- ככה היא תהפוך להיות על כל דבר שאתה רוצה 8. כשאין לך מה להגיד, דבר על יצפאן. אנשים אוהבים אותו... 9. כשמישהו אל מסכים אתך במפלגה, תזיז אותו הצידה. אבל בנט זה אח 10. כשמבקרים אותך תזכור שהציבור מטומטם והציבור ישלם"

ברוך אורן (2013), "במקום לתת רבע מליון שקל לניצולי השואה". פוסט עם קישור לכתבה על הקיר האישי בפייסבוק, 19/8/2013. נדלה בו ביום
"במקום לתת רבע מליון שקל לניצולי השואה, בוחר שר הרווחה מאיר כהן ממפלגת "יש עתיד לשלטון ההון" - להעביר רבע מליון שקלים לחבר קרוב, נוני מוזס מידיעות אחרונות. פיכסה של פוליטיקה ישנה ופיכסה של עיתונאות-בשקל."
דוד אברהם (2013), "בלעדי: מדוע מעבירים שרי לפיד מאות אלפי שקלים ל”ידיעות אחרונות”?" אתר וואלה!, 19/8/2013. נדלה בו ביום
"מדוע שרי ממשלה ממפלגת "יש עתיד" רוכשים דווקא מעיתון "ידיעות אחרונות" שירותי תדמית ופרסום ללא מכרז בעלות מאות אלפי שקלים? לוואלה! ברנז'ה נודע כי משרד הרווחה ירכוש מ"ידיעות אחרונות" קמפיין פרסומי שילווה בתוכן מערכתי בשווי של רבע מיליון שקלים. מטרת הפרויקט היא קידום תדמיתו של המשרד בראשות השר מאיר כהן באמצעות קידום פרויקט לאירוח ניצולי שואה בתקופת החגים, והוא יכלול מודעות פרסום במוספי העיתון השונים אשר ילוו באייטמים של מערכת התוכן.'
תומר שרון (2013), "טוב, אז עכשיו יש שני אנשים שמזוהים בשמם שעישנו עם יאיר לפיד". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/8/2013. נדלה בו ביום.
"טוב, אז עכשיו יש שני אנשים שמזוהים בשמם שעישנו עם יאיר לפיד. הרהרתי בזה קצת עכשיו, ומה שיפה הוא שהענין מעלה מחשבות רחבות יותר מאשר "שר האוצר שלנו שקרן". מה יש בגראס שמאיים כל כך על אנשים מסוימים? על דרך מחשבתם והשקפת עולמם? הגראס הוא תרופה אנטי תחרותית. ההרגשה שכל מה שיש מולך כרגע מספיק לך, כלומר, אנשים נחמדים, צחוקים טובים, חום וקבלה במקום חשדנות ומרפקים, היא-היא המאיימת על ניאו-ליברלים דוגמת לפיד. היינו בצבא, ויאיר היה הכותב של התכנית שלנו בלהקת הנח"ל. הוא והבמאי הכריזו על שיטת עבודה יצירתית: כיוון שהלהקה היתה משופעת בליצנים כותבים, אנחנו נשתתף בכתיבת הקטעים ויאיר ינחה אותנו. ההבדל בין יאיר לפני השאכטה לזה שאחריה היה קיצוני. לפני, זה היה מישהו חריף ואינטליגנטי אבל מבוצר ויהיר, שהתנהג כדמות אב דמיונית למרות שהיה מבוגר מאיתנו בשבע-שמונה שנים. ההומור הפרוע שלנו איים עליו והוא כל הזמן דרש לדעת למה זה מצחיק והאם זה יעבוד. אחרי? איש מקסים ורך שהתפוצץ מצחוק מהשטויות שלנו ועודד אותנו לכתוב עוד מהן. הבעיה היתה כשהתגלה שהשטויות שלנו יותר מצחיקות משלו. או אז התפוגג הקסם ואף מערכון, זולת אחד, שכתבנו, לא נשאר בתכנית. זה גם היה המערכון היחיד שהצחיק בה. לשאר הקטעים שהוא כתב הגיבו החיילים בדריכת נשקים. כשניסינו למחות ולאמר שהחיילים מתבאסים מההופעה נענינו בבוז ובמשפטים כמו, מי אתם חושבים שאתם, פישרים. הניאו-ליברל המוקדם גבר על הסטלן המחויך וכשמרדנו ודרשנו, לטובת בטחון ישראל, לשנות את ההופעה מן הקצה אל הקצה, הוא כעס ואיים שידפוק לנו מכות אם נראה אותו ברחוב. השתדלנו להתרחק מאזור שינקין ומדירת הסטלה שלו במספר 18, כי זכרנו את המשקולות העצומות שלא הצלחנו להרים אפילו צד אחד שלהן ביחד. אז יודעים מה? עזבו ששיקר. עזבו שעישן. השאלה היא לא מה, אלא למה. עזבו גם את האינטרסים של חברות התרופות, שאחת מהן השתתפה בכתיבת המצע שלו. הענין העמוק יותר הוא תרבות של תחרות אנושית לעומת זו החזירית. של כף יד פתוחה לעומת מרפק. של קבלת היצירתיות והיופי של האחר לעומת חריקת לסתות קנאית. אני ממש חיבבתי אותו, בגירסתו המעושנת. מן השנייה קצת פחדתי. כשקראתי בידיעות אתמול ש"גם יאיר הקודם היה כועס על שר האוצר לפיד" חשבתי, הקודם? השניות הזאת הכרחית בפוליטיקה החדשה? הוא היה מישהו אחר לפני הבחירות? יאיר הקודם הוא זה שרץ בבחירות! זה כמו לאמר, גם יאיר החמוד, המחויך, שעישן כולה איזה שלוש ארבע שאחטות מסכנות וזה הרגיע אותו, היה כועס על יאיר הנוכחי, שמשווה אנשים כועסים לשנאוצרים, שמשריין את מקומו עד 2020 בלי בחירות, שמוריד לרצפה חברת כנסת שהעזה לחשוב אחרת, שמטיל על העני את האחריות לעוניו, על הדחוי את האשמה בדחייתו, על המוחלש את עצם חולשתו? אולי. אבל זה היה יאיר הקודם. אנחנו מונהגים בידי הנוכחי"

"הבית היהודי" עם נפטלי בנט

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013
"מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו."
תומר פרסיקו (2013), "הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף..." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, ‬28/5/2013. נדלה בו ביום
"הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף אך מרוצה, והנה צדה את עיני הידיעה המרעננת שהבית היהודי נגד שילוב נשים וחילונים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. נאמר מיד, החוק המוצע מיטיב עם מועמד מסויים, הוא הרב סתיו. אבל הבית היהודי לא אומר שהוא יתמוך בחוק אחרי הבחירות, כלומר כשהוא כבר יהיה חף מנגיעה פרסונלית. הם פשוט נגד. כנראה קיבלו הוראה "מהרבנים".
"אז מתברר שהבית היהודי לא רק פועל נגד מרבית מצביעיו, אלא גם בניגוד לקלישאות הדביקות שנמרחו לאורך ולרוחב תעמולת הבחירות שלו, דהיינו בנייה משותפת עם חילונים, הזמנה אל "הבית של כולם" ועוד מני ססמאות. המפלגה למעשה שוברת לכיוון החרד"לי של התבדלות ושל ההתנשאות המציבה אותם במעמד "היודעים" שאמורים לספר לחילונים מי יהיה הרב הראשי שלהם. מסתבר שבנט לא אח, ו"חילונית" הבית היא לכל היותר קישוט. האמת? בנט הוא הקישוט. כי מה יש לנו כאן? הח"כים של תקומה כפופים לרב דב ליאור. ומסתבר שיוני שטבון ומוטי יוגב כפופים לרב טאו. בקיצור, אין מפלגה. יש רבנים.:
נפתלי בנט (2013), "הלילה אני גאה בראש הממשלה שלנו". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013
"הלילה אני גאה בראש הממשלה שלנו

ח״כ ג׳מאל זחאלקה אמר לח״כים: ״היינו כאן לפניכם, ונהיה פה אחריכם״

ראש הממשלה נתניהו עלה לדוכן וענה בפשטות: ״אתה אמרת היינו לפניך, ונהיה אחרייך. החלק הראשון לא נכון. החלק השני לא יהיה״

פשוט. נכון."

הרכבת קואליציה

מפרקותים את שיטת המפלגות: פוליטיקה פיראטית

צריך למשוך מהקישורים הללו ציטוטים:

ברוך אורן (2012), "להיות או לחדול". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 5/12/2013

ברוך אורן (2012), "24 שעות קשות, ומה הלאה". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

דוד אלכסנדר (2012), "ירוק ודמוקרטי? רגע האמת". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

פוליטיקלי קונקט

לומדותים מהפיראטיםות הגרמנים איך לעשות קמפיין לפרלמנט

מפלגת הפיראטים

[http://activearts.org/myblog/?p=115 "מלחמות הפיראטים". לא יורדים מהעצים - חוויות אנתרפולוגיות מחזית השוליים (בלוג), 2/9/2012]

[http://haemori.wordpress.com/2012/04/12/israeli_pirates/ טל מסינג ויואב ליפשיץ (2012), "יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 12/4/2012]

לחפש גם איזה פוסט שמסכם את המאמץ הפיראטי לקראת הבחירות, או, לראיין את כוזר ושם טוב.


יניב טל מציע לנצל את ההפגנה כדי לדבר על דמוקרטיה ישירה

יש גם סרטונים פיראטיים שהצבתי במפגש השני של תנועה חברתית להחלפת השלטון

פוליטיקה של הטוב המשותף (common good)

סוגיית הדגלים: מבחן לגישה השתפנית (אינטגרטיבית)

בהמשך לדיונים שעלו בנושא "האם אפשר לבוא עם שלטים גדולים של מפלגות?" ב-14J11, -12M12, ב-13M13 מתחלים לדבר גם על המחיקה המפלגתית שייתכן והביאה את מפלגת אג'נדת-הריק "יש עתיד" לשלטון...


סתיושפיר 2012
"אני שמחה על זה שפעילי מפלגות משתתפים במחאה אבל יש הבדל בין להגיע לבין ניסיון להשתלט. מה שיאיר לפיד היה ניסיון השתלטות. להגיע לפני ההפגנה, ולמלא את המקום בפלרי"גים. זה לא מכבד. למחאה יש הרבה זוויות, כל עוד המפלגות מתחייבות לדרך של המחאה הן מוזמנות אבל השתלטות כזו יוצרת אווירה לא נעימה. אתה עומד שם ורואה בעיקר שלטים של מפלגה אחת כי הם קנו את השלטים הגדולים ביותר. הכול עניין של גודל וכסף. אם פוליטיקאים רוצים להשתתף הם צריכים לכבד את המשתתפים האחרים".
גבי וינרוט (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013
"מי שמתעצל לעשות שלט ימצא את עצמו עם שלטים של אחרים. אנחנו לא מפלגתיים ואנחנו הרוב. קחו קרטון ותעשו שלט. השלטים הממונים של המפלגות יטבעו בים של השלטים שלנו."
"[...]
"תחשבו על שלט שאתם רוצים להניף במקום שלט שאתם רוצים להוריד. כמה שיותר שלטים יותר טוב. הכי גרוע זה אנשים שבאים לטיול בלי שלט בכלל."


מיכאל ספיר (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013
"מודה שלא קראתי את כל התגובות ומתנצל, רק רציתי לתרום מחשבה אחת: הפגנה לא מפלגתית רק אומרת מה אנחנו לא רוצים. היא רק הפגנה נגד משהו. היא לא יכולה להגיד בבירור מה כן רוצים.
"הפגנה עם נוכחות מפלגות מאפשרת לאנשים להגיד - הנה, לא רק שאני נגד התקציב הזה, אני גם בעד מה ש- X מציעים בתור פתרון.
"*התפקיד של מפלגות הוא להציע פתרונות* וזה הכי רלוונטי בעולם להפגנה הזו. מי שלא רוצה להיות מזוהה עם מפלגה שלא יזדהה עם מפלגה, שיתרחק מצדי מאלו שכן כדי שלא יהיה בלבול, אבל די עם השטויות האלה של החוסר-מפלגתיות. המטרה כאן היא שינוי המציאות, לא שחרור לחץ בחברותא!"

ברוך ריכטר (2013), שם

"דפני צודקת ב 100%. מה שהרס את המחאה זה הזיהוי הפוליטי השמאלני המובהק שלה, מה שהדיר ממחאה כל כך צודקת, וכל כל קרוס-סקטוריאלית כל מי שלא מזדהה עם האג׳נדה של השמאל (במיוחד במובן הבטחוני).
"אולי הפעם לראשונה ננסה אחרת? נחפש את המכנה המשותף ומה שמאחד את כל העם הזה במקום שוב אותה רטוריקה פלגנית של ימין שמאל? בואו לא נפספס את ההזדמנות הפעם להתאחד כולם. תשאירו את מה שמפריד בבית. לא חסר מה שמאחד אותנו"

התנועה הליברלית, מקרה מבחן לגבולות הסולידאריות

תמונה מוצלחת - לא נחמדים כן נחמדים 1/8/2013 בתוך השירשור של ניר כהן
ניר כהן (2013), "אפשר הסבר על מי אלו 'התנועה הליברלית החדשה'?". פוסט על קיר האירוע "צעדת אחדות המונית בנושאי דיור ,יוקר המחייה ותקציב דורסני", 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013
"לצערי חששותי לא התבדו, אני חושב שעליך להבין לא כל אחד הוא בר קואליציה. התנועה הליברלית החדשה בעד לפרק את העבודה המאורגנת, ופירוק וביטול מוחלט של הדיור הציבורי. לצעוד איתם זה לירות ברגל בהרבה קבוצות שכן אשרו הגעה."
יוסי ברסייר (2013), "כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה ופסאודו-מדע". פוסט על הקיר של האירוע "צעדת אחדות המונית בנושא דיור, יוקר המחייה ותקציב דורסני", 3/8/2013. נדלה בו ביום

<כלכלה, פוליטיקה, פילוסופיה, אידיאולוגיה ופסאודו-מדע>

כותרת חלופית: מה הבעיה בתפיסת עולם נאו-ליברלית לה חונכו אנשי אוניברסיטת שיקאגו, כמו סטנלי פישר, יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, או יוג'ין קנדל, המועמד הבא של נתניהו לתפקיד נגיד בנק ישראל.

להלן הסבר קצר על המונחים מדיניות פיסקאלית, מדיניות מוניטרית, ליברטריאניזם, אובייקטיביזם, ואחרון חביב... נאו-ליברליזם.

אח"כ יבוא תאור הדרך שבה המונחים הללו משפיעים על החיים שלנו, ועד כמה הם משפיעים...

מדיניות פיסקאלית - לפי הכלכלן ג'ון קיינס בעת משברים כלכליים יש להגדיל את ההוצאה הממשלתית כדי לעודד את הביקושים ואת הפעילות העסקית. ובעת צמיחה, יש לצמצם את ההוצאות ואת הגרעון כדי לצבור משאבים. כלומר, שהמדינה אחראית לפעולתו התקינה של השוק הכלכלי באמצעים תקציביים, כך שתהיה תעסוקה מלאה, שתגביר ביקושים וצריכה, שיביאו צמיחה שתאפשר ליישם מטרות כלכליות וחברתיות של המדינה.

מדיניות מוניטארית - מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת החלה להתפשט תפישה מוניטריסטית של הכלכלן מילטון פרידמן, שלפיה יש לצמצם את מעורבות המדינה בכלכלה, ולתת לכלכלה להיקבע ע"י כוחות השוק בלבד. לפי תפישה זו, על בנק מרכזי עצמאי לפקח על היצע הכסף וכך להשיג יציבות מחירים וכתוצאה ממנה שגשוג כלכלי.

ליברטריאניזם - פילוסופיה פוליטית, שלפיה לאדם זכות קניין בגופו וברכושו והוא חופשי לעשות באלו כרצונו, כל עוד הוא לא פוגע בזכותם של אחרים לנהוג כך. תפישה זו מסיקה מכך שעל הממשלה לאכוף את זכות הקניין, אך לא לקיים את הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה. לפי תפישה זו על הממשלה לנהל תקציב מצומצם, ולגבות מבעלי הון מיסים מעטים.

המשמעות המעשית של תפישה זו – השלטון מספק חרות לבעלי הון, וכופה חיי שיעבוד ומחסור לכל השאר.

אובייקטיביזם – תורה פוליטית קפיטליסטית שהגתה הסופרת איין ראנד. תורה זו דוגלת באגואיזם רציונלי.

על מעריציה של איין ראנד בישראל, נמנה הפילוסוף משה קרוי. מספרים עליו שכה מסור היה לאובייקטיביזם, עד שכשהיה אדם מתארח בביתו, היה קרוי גובה ממנו סך של 5 אגורות עבור כוס התה שהיה מגיש לו...

נאו-ליברליזם - תפיסה כלכלית פוליטית שנועדה ליישם באופן קיצוני מדיניות מוניטארית וערכי ליברטריאניזם/אובייקטיביזם, ולהימנע ממדיניות פיסקאלית. נאו-ליברליזם מקדש את זכות הקניין ולכן דורש לצמצם מאד את גביית המיסים מבעלי הון. נאו-ליברליזם דורש מהממשלה לנהל תקציב מצומצם, ומבטל את הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה.

תפישה זו מכונה גם רייגניזם, או תאצ'ריזם, על שמם של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר שהנחילו תפישה זו בארה"ב ובבריטניה בהתאמה.

אנשים הדוגלים בתפישה זו, רואים במיסוי שלוקח יותר מהעשירים ומעביר לעניים כגניבה. לפי תפישתם מדיניות רווחה היא גניבה מבעלי הון, ובמקומה אפשרי שבעלי הון יתנו צדקה לעניים. הם מתנגדים לזכויות עובדים כגון חופש ההתאגדות, שכר מינימום, פיצויי פיטורין, שעות נוספות ועוד. מסיבות פרגמטיות הם לפעמים מתפשרים על עניינים כגון אלו, אך האידיאל מבחינתם הוא לקדש את זכות הקניין ולאכוף אותה ע”י השלטון, ולמנוע לחלוטין את קיום הזכויות החברתיות לדיור, לבריאות, לחינוך, לתעסוקה ולרווחה, המכונים בפיהם, גניבה.

התפישה הנאו-ליברלית החלה להתפשט בעולם בשנות ה-70 של המאה העשרים, והיא מוּנעת על ידי גורמים בעלי עניין, שהם התעשיינים ובעלי ההון, המרוויחים העיקריים מהפחתת המיסים על בעלי הון והעלאת המיסים על המעמדות הכלכליים שאינם גבוהים, מצמצום התקציב הממשלתי, מהפרטת חברות ממשלתיות, ומצמצום זכויות העובדים.

הבנק העולמי, קרן המטבע הבינ"ל, מדינות נאו-ליברליות (בעיקר ארה"ב), ומשקיעים בינ"ל לחצו על מדינות שונות ובהן ישראל לאמץ את התפישה הנאו-ליברלית, ולהשתלב בגלובליזציה.

החל משנות ה-70 של המאה העשרים, בנק ישראל, מהווה סוכן שינוי של הבנק העולמי ומעורב בייבוא התפישה הנאו-ליברלית לישראל. מראשי הבנק בעבר ובהווה, הם תלמידיהם של מוניטריסטים בארה"ב.

נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר, למד ולימד באוניברסיטת שיקאגו אצל מילטון פרידמן, ואף היה משנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית, ב-1983 היה חבר בצוות יועצים אמריקאי שמינה מזכיר המדינה האמריקאי, ושתפקידו היה לייצא תפישה זו לישראל.

ממשלות ישראל, בדחיפה של בנק ישראל ואנשי משרד האוצר, שינו את מדיניות המיסוי והעבירו את נטל המס מבעלי ההון אל מעמד הביניים והאוכלוסיות החלשות בחברה. הקטנת המס הפחיתה את יכולת הממשלה לתקצב שירותי דיור, בריאות, חינוך, תעסוקה ולרווחה. בנוסף, הופרטו שירותים חברתיים רבים. וכן נבלמות יזמות חקיקה שנועדו לקדם זכויות חברתיות. כמו כן חוקים רבים שהעניקו זכויות חברתיות לתושבי ישראל, הוקפאו בחוקי ההסדרים. הממשלות גם הפעילו תרגילים שונים כדי להימנע מיישום חוקים אחרים.

תומכי הנאו-ליברליזם - ובהם אנשי בנק ישראל ומשרד האוצר - נוהגים להציג באופן כוזב את תפישתם כמדע מדוייק, וכאמת מוחלטת. את שאלות הכלכלה בדבר הכנסות הממשלה והוצאותיה, שהן במהותן שאלות פוליטיות של סדרי עדיפויות ושל ערכים, הם מציגים כשאלות מקצועיות שהן עניין לכלכלנים בלבד ושלציבור אין מה לתרום בהן. כך הם משתלטים על תהליך קבלת ההחלטות בנושאים שהשפעתם על האוכלוסיה רבה.

הערת שוליים:

מקס ובר בספרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", מסביר שלפי הנצרות הפרוטסטנטית, גורלו של אדם נגזר מראש, בלא יכולת השפעה עליו, והאדם יכול למצוא אישור לכך שנבחר על ידי האל, אם הצליח בחיים. לפיכך, על האדם להתאמץ לשפר הישגיו, כדי להוכיח הבחירה בו. ובר מסביר שרוח הקפיטליזם, המאופיינת בשיטתיות ובהשקעה חוזרת של הון במגמת צמיחה מתמדת, אף בלא תועלת ממשית הצומחת מההון לאדם, מקורה בנצרות הפרוטסטנטית.

חומר למחשבה – אד הומינם - על כך שהמדיניות הכלכלית הקפיטליסטית של "המדינה היהודית" בימינו, מקורה בתפישה פטליסטית מה"נצרות הפרוטסטנטית" של הכומר הגרמני מרתין לותר.

הערת שוליים2:

אומרים שיש שני סוגי תומכים לקפיטליזם הקיצוני: סוג אחד - בעלי הון. תמיכתם בקפיטליזם הקיצוני מובנת. זה הרי האינטרס האישי שלהם. סוג שני - פרייארים... אלה לא יודעים שאמנם יש מועדון עצום ומפואר, אבל זה לא המועדון שלהם...

האח הגדול: החרדה של המדינה מהחופש והפרטיות של האזרחיםות

Dr Nafeez Ahmed (2013), "Pentagon bracing for public dissent over climate and energy shocks". Guardian Environment Blogs, 14/6/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תרגום חופשי: ברוך אורן.
"במיוחד, מעקב-הפנים התמקד באופן מערכתי בפעילותי סביבה שוחרי-שלום, כולל פעילי אנטי-כריית-פצלי-שמן בכל רחבי ארה"ב, כמו "הקואליציה למודעות לקידוחי גז", "גאות עולה צפון אמריקה", "הקולאבוראטיב לנפט וגז של העם" וגרינפיס. מגמות דומות פועלות גם בבריטניה, היכן שסיפור השוטר-סוכן-חשאי מרק קנדי חשף מידת המעורבות של המדינה בניטור תנועת הפעולה הישרה הסביבתית.
"מחקר של אוניברסיטת בת' שמצטט את מקרה קנדי, ומתבסס על מקורות חשאיים, מצא שטווח רחב של תאגידים - כגון מקדונלד, נסטלה וענק הדלק של, "עושים שימוש בשיטות מוסוות כדי לאסוף מודיעין על קבוצות אקטיביסטיות, להשיב ביקורת על האסטרטגיות ודרכי הפעולה שלהם, ולפגוע באמינותם."
"אכן, המקרה של קנדי היה רק קצה הקרחון - מסמכי משטרה פנימיים שהגיעו לידי 'הגארדיאן' ב2009 גילו שפעילי סביבה קוטלגו באופן שגרתי כ"קיצוניים של פנים המדינה" הפונים נגד "תשתיות לאומיות" כחלק מאסטרטגיה רחבה יותר של מעקב אחר קבוצות מחאה ומוחים/ות.
"רב-פקד סטיב פרל, שעמד אז בראש היחידה לתיאום טקטי נגד קיצוניות לאומית (Nectu), אישר שבזמנו היחידה שלו עבדה עם אלפי חברות במגזר הפרטי. Nectu, לדברי פרל, הוקמה ע"י משרד הפנים הבריטי בגלל ש"ממש הופעל עליו לחץ על ידי עסקי ענק - בעיקר תעשיית הפרמצבטיקה, והבנקים". הוא הוסיף שמוחיםות סביבתיים הועברו להיות "יותר על מסך הרדאר". התוכנית ממשיכה גם היום, למרות שהמשטרה מודה שסביבתניםות לא היו מעורבותים ב"פעילויות אלימות".
"הפנטגון יודע שמשברים סביבתיים, כלכליים ואחרים יכולים לעורר זעם ציבורי רחב מול ממשלות ותאגידים בשנים הבאות. הגילויים על תוכניות המעקב הגלובליות של הNSA הם רק העדות האחרונה לכך שכשה'עסקים כרגיל' נוצרים חוסר יציבות בבית ומעבר לים, וכשהתפכחות מהסטטוס-קוו מתגברת, הציבור בחברות המערביות הולך ונצפה יותר ויותר כאויב אפשרי שהמדינה חייבת למשטר."

וסיכם יפה אלן רוסברידגר, העורך הראשי של ה"גארדיאן" הבריטי, את מסקנותיו מהביקור של 2 אנשי ביון מטעם ראש ממשלת בריטניה, אשר ביקשו להשמיד את החומר שהדליף לגארדיאן אדוארד סנודן:

-- (2013), "Alan Rusbridger - How Edward Snowden data was destroyed by intelligence agencies". Truth Loader (youtube channel), 20/8/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תמלול ותרגום חופשי לעברית: ברוך אורן
"האם דברים הולכים ונהיים גרועים יותר לעיתונאיםות?
"אני חושב שמה שהכי מרושע זה פחות ההשמדה של הכונן הקשיח, משום שזה באמת לא יעצור אותנו מלדווח. אני חושב שמה שאנשותים מתחיליםות לתפוס הוא, שיתוף הפעולה בין קומץ חברות טכנולוגיה ממש ממש ממש גדולות, לבין ממשלות וסוכנויות ביון, בדרכים שלאזרחיםות לא היה שם מושג שמתקיימות. ואם את/ה חושב/ת על איך נראים החיים הדיגיטליים שלנו בימינו, אז הם בתוך כל זה. הם אוספים, מנתחים, מאחסנים מידע בקנה מידה מסיבי.
"ואולי יהיו אנשים שיגידו שזה בסדר גמור כי כרגע יש לנו את מר אובמה הנחמד ומר קמרון הנחמד, כך שיש לנו סוג-של ראיית על. אבל אני חושב שרוב האנשים באמריקה ובאירופה מתחילים להרגיש באופן חד משמעי חוסר נוחות לגבי העסקה הזו, שבה בנינוחות חברות טכנולוגייה, סוכנויות ביון, עולם הממשל, עובדים יחד.
"הצורך בביטחון הוא בכל דמוקרטיה באיזון עם פרטיות, עם חירות, עם חופש הביטוי. ואת/ה לא יכול/ה לקבל את הדיון הזה, את/ה לא יכול/ה לקבל את ההסכמה של הציבור, אלא אם הוא יודע מה מתרחש באמת."

מחוץ לשדה הכסף

מדינה וכסף לא הולכים ביחד

Philip Slesarev Levin
"חברי למילואים משבחים את דפוס המחשבה והפעולה "אם תעבוד קשה יהיה לך טוב... ואתם השמאלנים, תומכי ועדי העובדים רק רוצים לעשות שוויון מכני ולהחזיר אותנו לימי ברית המועצות..."
"חברים התעוררו - השיטה שלכם לא עובדת. עידן עופר חותך לחו"ל אחרי שהוא עשה קופה עלינו. חברות ישראליות מעלימות מיסים במקלטי מס ברחבי העולם.
"המיסים הללו שנעלמים - [...] לא קפיטאליזם אלא פשוט גניבה, כן רבותיים וגבירותי גונבים לכם את העתיד ואתם מאפשרים לזה לקרות.
"כמה לינקים להסביר את המצב:
"כאן מסבירים איך חברות ישראליות מתחמקות מתשלום מיסים שאמורים לשמש את המדינה בשיפור חיי האזרחים שלה
"כאן מספרים איך טייקונים ישראלים גונבים את המיסים שלכם
"כאן יש הסבר למה עידן עופר מוותר על אזרחותו הישראלית ומתחמק מתשלום מיסים שיכולים לשמש אותנו אזרחי המדינה
"וכאן ירון דישון מספר כי מהלך דומה למה שעידן עופר עושה כעת בישראל זכה לביקורת ציבורית וממשלתית בצרפת, ואיך השילטון הנוכחי אף פעם לא יבקר את המהלך של עידן עופר
"ועכשיו אני חוזר לעבוד קשה כי אולי זה ישפר את מצבי - כן בטח..."

קהילה וכסף כן הולכים ביחד

הספר החדש של Andrew Jackson & Ben Dyson

עייפות?

ירון בן עזרי: מה עושה תנועת מחאה שאין על מה למחות?

שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח

מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?)

מרב מיכאלי (2013), נאום ההכתרה בכנסת. פייסבוק, 27/2/2013
"[...] אני לא באה לכאן כדי לקבץ נדבות ולעזור למיעוט שאני מייצגת אותו. אני באה משום שהחשיבה הפמיניסטית יכולה לעשות שינוי בכל האופן שבו אנחנו חושבות על החברה והמדינה. כפמיניסטית שלא חושבת רק איך אנחנו כחברה מצילות את הנשים הלא-פריבילגיות בחברה שלנו, אלא כפמיניסטית ששואלת איך אנחנו כנשים מצילות את החברה שלנו.
כי הדרת נשים היא רק סימפטום להדרה של מגזרים אחרים. באותה צורה בדיוק יש בישראל הדרה של מזרחיות ומזרחיים, של אתיופיות ואתיופים, של ערביות וערבים, של רוסיות ורוסים, של נכות ונכים, של קשישות וקשישים, של זרים, של לא יהודים. יש הדרה מנגישות לכסף, מנגישות למשפט, מנגישות לאזרחות פעילה. יש הדרה של מוחלשות ומוחלשים מזכויות אדם בסיסיות כמו דיור, כמו קיום בכבוד.
הנאומים והדיונים בבית הזה מתרכזים בחודש האחרון בכותרת "שוויון בנטל". אבל מי שדורש את ה"שוויון בנטל", באופן מדהים, אינם המיעוטים המוחלשים. אינם כל אלה שסובלים מהדרה ממוקדי הכח, מהכסף ומהצדק. לא עומדים פה העניים ותובעים מבעלי ההון להתחלק אתם בנטל ובמשאבים; לא עומדות כאן הנשים ותובעות שוויון בשכר. לא. עומדים פה בעלי הכח, בעלי השליטה בחברה הישראלית, והם תובעים מהמיעוט שוויון בנטל. עולם הפוך.
אף אחד לא תובע שוויון בנטל ההכנסה והתנאים הירודים של עובדות ועובדי הקבלן; אף אחד לא תובעת שוויון בנטל הגזענות של יוצאי אתיופיה; אף אחת לא מתנדבת להשתתף בנטל האבטלה של האקדמאיות הערביות. רק הפריווילגיים ביותר בחברה דורשים השתתפות בנטל השירות, זה שמביא אותם לעמדות הכח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית.
העניין הוא שאף אחד ואף אחת בחברה הישראלית היום לא מודה בעמדת הכח שלו. אף אחד לא לוקח אחריות על מה שעמדת היתרון הזאת נותנת לו. מה שהיה צריך לקרות בחברה הישראלית היום הוא שבעלי חברות גדולות ומרוויחות יעלו מיוזמתם את השכר הנמוך בחברות שלהם וישמרו בעצמם על הביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים שלהם. מה שהיה צריך לקרות הוא שממשלה עם כלכלה כל כך משגשגת וצומחת תקלוט חזרה את העובדות והעובדים שהפקירה לחסדי קבלנים. מה שהיה צריך לקרות הוא שיורשים עשירים יתרמו חלק גדול מירושתם לקרנות ציבוריות שיאפשרו לתושבות ותשבי השכונות הלא-משוקמות לרכוש השכלה גבוהה. שרשויות עשירות יתחלקו במשאבים עם רשויות שכנות עניות יותר, מיוזמתן. לא מספיק לדבר על צדק חברתי ועל שוויון: לקחת אחריות על המקום הפריווילגי בדיבור על שוויון פירושו ההבנה והנכונות לוותר על חלק ממה שיש לך בשביל שיהיה לאלה שיש להן פחות.
אבל בישראל של היום שום דבר מזה לא קורה. בישראל של היום כולן רבות ורבים מי יותר מקופח, מי יותר סובל ומי יותר מסכן. יותר קורבן. וככל שתחרות הקורבנות מסלימה כך גם ההסתה כלפי האחרים בתחרות מסלימה. גם חברי וחברות הבית הזה חטאו בהשתתפות במירוץ הקורבנות וההסתה.
גם ישראל כמדינה לא לוקחת אחריות על המקום החזק והפריווילגי שלה מול שכנינו-אויבינו הפלשתינים. אנחנו המדינה החזקה, העשירה, הקיימת. במקום שנקח את היתרון הזה ונציע שלום אמיתי, של אמון ושיתוף פעולה, ישראל מתבצרת בהתגוננות תוקפנית. במקום שנושיט יד לשכנינו שחיות וחיים – באשמתם ובאשמתנו- כבר הרבה זמן חיים קשים ביותר, ונעזור להם לבנות את עצמן לטובת כולנו – ישראל החזקה ממשיכה להלחם עם הפלשתיניות על עמדת הקורבן.
אפשר, כמובן, להבין למה אנחנו במקום הזה של הקורבן. מעטים הם העמים שיש להם טראומה כמו השואה. אבל התקומה כבר כאן, כבר די הרבה זמן. אנחנו חייבות וחייבים להתחיל להפנים כבר את שלב התקומה, אנחנו לא יכולות ויכולים להשאר רק הקורבן של השואה.
כי שיח של קורבנות לא יכול להיות שיח בונה. שום דבר לא יכול לצמוח ממנו. אני באתי כדי לשנות את השיח לשיח של העצמה, של תרומה הדדית, של קבלת כל אחת ואחד את האחרת והאחר. קבלה אמיתית, מלאה. שיח שמוותר על ההתלהמות לטובת שיח של שיתוף פעולה שבונה מקום בטוח. ומקום בטוח זה מקום שבו יש לי מקום עבודה בטוח, עם משכורת שממנה אני יכולה לחיות, זה ללכת ברחוב בבטחון שלא יירקו עלי ולא יכו אותי ולא יטרידו אותי ולא ידירו אותי, לא כי אני אשה ולא כי אני שחור, לא כי אני יהודי ולא כי אני לא-יהודי, לא כי אני ישראלית ולא כי אני לא-ישראלית.


התבוננות בשומרי הסף

לבחון האם אפשרי כבר לשים את כל המאמר, כי ציטטתי את האם-אמא שלו.

אמה גולדילוקס (2012), "טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 1/6/2012
"ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.
שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.
אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.
חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.
גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.
העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לא-אנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת על-ידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתי-נורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?
זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.
למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".
שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.
ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכו-פתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבאר-שבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.
להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.
אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?
הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחה… אף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.
אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.
אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתי- נורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאו-ליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית."

הזמנה לשכונה

ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12
"להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. [...] אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.
הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.
אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.
רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.
אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה [...]"
מאיר עמור, "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12
"מה שקורה היום בשכונת התקווה הוא מה שנזרע בשכונת התקווה לפני 10 ו-20 ו-50 שנה. יש קשר עמוק בין הזנחה, עוני, קיפוח, חוסר מוצא וחוסר תקווה ובחירה פוליטית חסרת אחריות. זה נכון בכל העולם. זה נכון גם לישראל. אי אפשר לתקן מציאות חברתית באמצעות דיבורים חסרי תכלית. לפני כעשרים שנה היה פרוייקט שנקרא "קדמה" בתקווה. הוא ניזום על ידי המחשבה באירגון הל"ה והובא לידי ביצוע על ידי סמי שלום שטרית ואחרים/ת. את בית הספר התיכון "קדמה" סגרו. לפני "קדמה" עובדיה גולסטני אני ואחרים הקמנו את תנועת הנוער "שחר". היא נבלמה מטעם העירייה. לפני שלושים שנה הציע ידידי המנוח יוסף שילוח לצ'יץ להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה. צ'יץ זרק אותו מהמשרד. כאשר יבנו בית ספר לטיסה, יקימו תנועת נוער ויבנו בית ספר תיכון עיוני בשכונת התקווה לא יהיה סיכוי לבן-הארים ללבות שנאה. אבל בשביל זה צריך לדאוג שהמטוס לא יתרסק בשמיים. כי לאחר שהוא יתרסק אפילו אלוהים לא יכול להצלי אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה. "שמאל אשכנזי" או "שמאל מזרחי" תפסיקו את הדיון המטופש הזה. בית ספר, תנועת נוער, עבודה, תקווה לתקווה, מוצא מחוסר המוצא החברתי והכלכלי לא שטויות במיץ עגבניות על התנדבות ורצון טוב. אם אלה לא יקרו יהיו נאצים יהודים גם בשכונת התקווה וגם משכונת התקווה. למרות השם."
חררדו לייבנר, "מי שלא רוצה לא יבין", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12
"ספיר דורשת מפעילים ופעילות בעלי כוונות טובות קצת רפלקסיה לפני שבאים "לעשות טוב" במקום אחר ממקומם הגיאו-חברתי. הדגש הוא על בעלי כוונות טובות וכנות, לא על מחפשי אליבי/מיואשים/ציניקנים. והבקשה נכונה לכל הקשר, לא רק לגבי שכונות דרום ת"א. את או אתה רוצים להיות מעורבים בשינוי חברתי בסביבה שאיננה זו בה התפתחתם עם אנשים החווים מציאות שונה משלכם – מצוין, אבל בואו מתוך סולידריות, נכונות ללמוד ומתוך הבנה בסיסית של יחסי הגומלין החברתיים בין המקום שבו אתם באים למקום בו אתם מופיעים. זה א'-ב' של פעילות רצינית לשינוי חברתי ופוליטי. זו הדרך היחידה שבה אפשר לעבוד יחד ולחתור תחת ההפרדות בלי לשעתק את יחסי הכוח. וזה נכון לכל סוגי יחסי הכוח."

דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה

ראשית נפתח בהגדרת המושג "דומו".

יוסףה מקיטון2011, "מילולינות 3 – ד' זה דומו". בלי גאולה - פוליטיקה ללא אוטופיה (בלוג), 4/9/2011
"להתחיל את המילה הומו באות ד' נותן לה צליל טמבלי. קצת כמו להגיד אהבל. ה-ד' והחולם שבא אחריה הם מהמילה דומה. דומו הוא הומו (בהרחבה גם להט"ב אחר) שהפוליטיקה שלו מבוססת על דומות לנורמלי.
פוליטיקה שמבוססת על להיות דומה לנורמלי נשמעת ככה: "גם הומואים מתגיסים לקרבי" / "גם לסביות תורמות למאזן הדמוגרפי" / "אנחנו בדיוק כמוכם חוץ מהאופן בו אנחנו עושים סקס (או בוחרות פרטנרית)" / "השקל הורוד הוא כח קנייה חשוב" וכיוצא באלה. זו פוליטיקה שמשתיקה את הקהילות הלהט"ביות שמפריעות לדימוי הנורמלי: טרנסים וטרנסיות, ביסקסואליםות, אוחצ'ות, בוצ'ותים ועוד.
כשהמצאתי את המילה הזו בעלון שכתבתי לאחר הרצח בברנוער התכונתי לתאר אנשים עם פוליטיקה מסוימת, לא עם מראה מסוים. חשובה לי ההבחנה הזו כי מישהו יכולה להיות קויר בפוליטיקה שלה ועדיין לעבור כסטרייטית במראה, למשל. זה לא הופך אותה לדומואית. לעבור כסטרייט/ית זו לפעמים לא בחירה, אלא אילוץ, וגם כשזו בחירה, זו בחירה שהיא עדיין רק מאפין אחד במה שעשוי להיות פוליטיקה רחבה ומורכבת.
דומואים הם לרוב הומואים בעמדה של השפעה וכח. קשה לנהל פוליטיקה של דומות לנורמלי כשאת רחוקה מאד מהנורמלי. זה כמובן לא אומר שכל הומו בעמדה של השפעה וכח הוא דומו."
דן וג (2012), "למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית". הפרשדונה (בלוג), 30/6/2012
"תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.
בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים."
שלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011
"עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.
[...]
באחד המקומונים השבוע שטחו ממשיכי דרכנו את הקשיים המלווים את הפעילות הגאה בחדרה 2011. העירייה שלא תומכת, הנערים שמרביצים והנידוי ממרכז הצעירים העירוני.
פלאשבקים. חיים אביטן שהיה אז סגן ראש העיר ומאז הפך לראש העיר אמר עלינו אז שחדרה היא לא מקומנו ושכדאי שנעבור לתל אביב. סמי לוי, אז יו"ר ש"ס ולימים סגנו של אביטן, אמר שאנחנו חולים וסוטים. אברהם בלדב, מחזיק תיק החינוך דאז, דרש לזרוק אותנו מהעיר (ר' כאן). צחוק הגורל, מעל אביטן מרחפת עננת חשדות בפליליים והוא מבלה את ימיו בחקירות, לוי במעצר בית ונחשד באונס ובמעשים מגונים ובלדב הורשע במשפט פלילי וסיים את הקריירה הציבורית.
[...]
רגע השיא שלנו היה כשחבורת בריונים ובראשם אותו יו"ר ש"ס (ע"ע חשוד באונס) פרצו לסניף בו פעלנו, הכו אותנו ואיימו עלינו. ביניהם היה חבר מועצה חרדי שזמן לא רב לפני כן ניהל רומן עם אחד ממקימי הקבוצה הגאה. [...] את ההמולה שנוצרה פינו בסופו של דבר 30 שוטרים, לא פחות. חברת מועצה אחת, מורן שגב שמה, עמדה שם מחוץ לסניף וחסמה את המתפרעים בגופה. איימו עליה שיסגרו איתה חשבון בבחירות אבל זה לא הזיז לה. סגרו איתה חשבון. שנה אחרי הבחירות התוודה באוזניה אחד מפעילי ש"ס איך בזמן ספירת הקולות זרקו לפח את כל הפתקים שהיא קיבלה.
למחרת הגיע סמי לוי למנהלת המקומון שבו עבדתי ודרש את פיטוריי. הוא היה מפרסם גדול, אני עיתונאי קטן. רק התערבות אמיצה של העורכת מנעה את הפיטורים.
חדרה היא אותה חדרה. בעשור שחלף עברו עלינו יוסי וג'אגר, אביעד קיסוס, מהפכת האימוץ הגאה, ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ עוזי אבן והיציאה מהארון של כל זמר הומו וכל זמרת לסבית חוץ מאחת, טוב, חדרה זה מקום קשה. כל אלה דילגו על חדרה. מעוז הומופוביה פריפריאלי שלא מסוגל להרים את ראשו. יש אנשים טובים בחדרה. הכתבה במקומון זעזעה אותם. אחדים מהם ביקשו שאכתוב. שאתגייס לעזור לנוער ההומו לסבי שנמצא שם היום. ובכן, נוער הומו לסבי יקר, הנה העזרה היחידה שאני יכול להציע: תעזבו את חדרה. לכו לתל אביב. אתם לא חולים, העיר שלכם חולה."
רוני גרו, (2011) בתגובה לשלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011
"מי שיעבור לת"א מנקודת פתיחה שהיא עוד יחסית סבירה – עם איזשהו גב משפחתי או קהילתי, סביר להניח שיהנה בסופו של דבר מהמעבר לעיר הגדולה. אבל בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה מזעזעת על התופעה הקשה של זנות של נערים וטרנסג'נדריות באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – רובם ככולם נטשו את ביתם כי לא קיבלו את נטייתם המינית, והם ברחו לתל אביב, כן, הם ברחו – אבל הם הגיעו לבד, חסרי כל, בלי תמיכה או עזרה ובלי שיהיה מי שיפנה אותם לכיוון הנכון. וכיום הם עובדים בזנות. אז נכון, הם לא חולים, זו חדרה שחולה. אבל גם תל אביב חולה מאוד, רק שהחולי לפעמים נדמה כלא-קיים לנוכח הדברים הטובים והחיוביים שיש לעיר כן להציע.
לא כולם יכולים לעבור לתל אביב וליהנות מהחיים הטובים שיש לעיר להציע להם. לא כולם יודעים איך, לא כולם יודעים לאן. ובגלל שמעבר עיר יכול להיות הרסני באותה מידה כמו להישאר במקום שאינו מקבל את נטייתך כלל, צריך לעזור לנערים ונערות במצוקה גם במקומות מגוריהם, וגם כמובן להמשיך ולהילחם למען הכרה חברתית רחבה יותר בנטיות מיניות מגוונות. הלוואי עלינו בתקופת חיינו."


זרים בביתם - לשים שלם לגמרי לגבי פריוילגיות וריבוד בתוך הקהילה הגאה. http://meandiscourse.wordpress.com/2012/07/19/stragers-in-there-own-home/

דן וג (2013), "עיר של ערסים". הפרשדונה (בלוג), 23/2/2013
"הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..
השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש."

העגלה הריקה

הנאום של ח"כ רות קלדרון על היהדות החדשה ועל כך שהיא גאה בהקמת בינ"ה- בית מדרש חילוני.
אייל גרוס ממציא את השם לנאום הזה ומצטט
"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים."
"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל…. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?


עופרי אילני (2013), "מתחברת לדרישתך, בנט" - עופרי אילני קורא בדרשה של רות קלדרון
"קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית."
מאיר בר מימון (2013), "מכתב לאחי" מתייחס לזה

תשב/י בצד ותשתוק/י

סיכון מצומצם לעוול כסוג של פריוילגיה

קרן (2012), "על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל". יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר (בלוג), 13/11/2012. נדלה בתאריך 11/3/2013
"דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה - כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס.
[...]
בקיצור, אם יתקבל החוק הזה, מין יהפוך להיות מסוכן באופן אינהרנטי עבור גברים; יהפוך לסוג של אינטרקציה שבה עלול בסיכוי סביר לקרות לגבר משהו לא הוגן, משהו ממש רע, גם אם הוא לא עשה רע לאף אחד.
כלומר, התוצאה של חוק קיצוני ולא הוגן כמו זה שהצעתי, תהיה לא יותר מאשר יצירת שוויון במצב הבסיסי שנמצאים בו נשים וגברים בסיטואציה מינית.
הו מאמא!
[...]
למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים? ממגוון סיבות פיזיות-תרבותיות הקשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הפוסטים המצויינים של דורה ושל רוני או להיעזר ברשימה הקצרה הבאה: ראשית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יכפה את עצמו עלייך פיזית, אולי אפילו בלי לשים לב שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא יכול לחשוב שאת בעצם רוצה את זה ורק עושה את עצמך או שזו זכותו אם עלית איתו הביתה. במקרה כזה, סביר שהחוק הישראלי, החברה הישראלית, ואולי גם את בעצמך תחשבו כמותו. שנית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר, בלי לכפות את עצמו עלייך פיזית, ייזום אקטים מיניים וינסה לשכנע אותך ואולי ללחוץ עלייך לבצע אותם למרות שאת לא מתלהבת מהם או מתנגדת אליהם. שלישית, בתור אישה, יש יותר סיכוי שגם את וגם הפרטנר שלך תאמינו שאת מחוייבת או אמורה להמשיך את המין עד שהפרטנר שלך יגמור, גם אם את כבר גמרת או שנמאס לך. רביעית, בתור אישה, את בסיכון הרבה יותר גדול שמין שאת עושה באי רצון, מתוך אמביוולנטיות או אחרי שנמאס לך יכאב לך פיזית. חמישית, בתור אישה, כשמין כואב לך, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתשכנעי את עצמך שהכאב הזה בעצם לא כל כך נורא ולא תפסיקי מיד, ואולי אפילו תתרגלי לעשות מין שכואב לך, מה גם שפועל כאן מנגנון היזון חוזר של הטראומה הגופנית. שישית, בתור אישה יש הרבה יותר סיכוי שהגבר יחשוב שלהכאיב לך קצת או לא לתת לך לזוז או להיות כוחני כלפייך בדרך אחרת זה סקסי בלי לברר קודם שגם את חושבת ככה. משחקי כוח כאלו יהיו לא רק יותר נפוצים אלא גם יותר מסוכנים וריאליסטיים ממשחקי כוח דומים כיוון ההפוך, כי הגבר הרי יותר חזק ממך פיזית. שביעית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יוכל לגרום לך בדיעבד להרגיש אשמה או מבוכה או השפלה על אקטים מיניים רגילים שעשיתם בהסכמה. שמינית, בתור אישה את מכירה מין מהקשרים אחרים גם בתור צורה של תוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפייך כשאת לגמרי לא מעוניינת בה, לא רק בתור משהו שאת עושה מרצונך. ולבסוף, בתור אישה יש סיכון הרבה יותר גדול שכבר חווית, בעקבות כל הסיבות שלעיל, טראומה מינית שתשפיע לרעה על המין שאת עושה עכשיו. "טראומה מינית" היא כמובן לא בהכרח תוצאה של אונס כהגדרתו המשפטית היום, והיא גם לא חייבת להיות שיבוש נפשי מוחלט מהסוג שגורם לך סיוטים בלילה או מונע ממך להנות ממין בעתיד. היא יכולה להיות פשוט זיכרון רע של הגופנפש, משהו שמשפיע לרעה על היכולת שלך לפעול ולהתבטא כמו שהיית רוצה, או לחוות את המין כמו שהיית רוצה.
[...]
[...] השאלה מה מוסרי יותר, שוויון מוחלט [של סיכון ב.א.] או מינימום מוחלט [של סיכון ב.א.], נראית לי משנית. חזקה פי מאה יותר משתיהן היא התביעה המוסרית לחלק את הסיכון כך שעבור אף אחד הוא לא יהיה גדול מדי מכדי לשאתו, לא גדול מספיק בשביל לשתק ולעוות את הנפש. לשם כך אנחנו צריכים להתעקש לחלק אותו מחדש בצורה הרבה יותר שווה – הן בחיים האישיים שלנו והן בזירות חברתיות ומשפטיות – גם בין נשים וגברים, גם בין מזרחים ואשכנזים וגם בין יהודים ופלסטינים."

רשימת הפריוילגיות הסטרייטיות http://parshedona.wordpress.com/2012/08/21/רשימת-הפריוולגיות-הסטרייטיות רשימת הפריוילגיות הגבריות http://bidyke.wordpress.com/2011/07/26/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של-3/ הסגברה http://bidyke.wordpress.com/2011/07/22/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של/ המהפיכה לא תהיה מנומסת אלא אתית. כי נחמדות זה מוגדר ע"י המעמד הפריוילגי. http://www.gendersite.org.il/2012/05/06/המהפכה-לא-תהיה-מנומסת-הסוגיה-של-נחמדות/

דיכוי. זו מערכת חד סטרית. כשבעל/ת פריווילגיה מתבטא/ת בצורה שמחזקת את יחסי הכוחות, כלומר, מדגישה את הפער בין הפריווילגי/ת לבין המנוחשל, זהו דיכוי. כשחסר/ת פריווילגיה מאירה על יחסי הכוחות בינה/ו לבין בעל/ת פריווילגיה, זהו איננו דיכוי. אולי זה פוגעני ואולי זה לא נחמד, אבל זה לא דיכוי.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012
"המילה דיכוי מתייחסת ליחסי כוח מבניים שפועלים כנגד קבוצות מוחלשות ומאפשרים פריווילגיות לקבוצות דומיננטיות. דיכוי, בין היתר, מתייחס לחסימה מבנית ממוקדי כח, ניצול כלכלי, חשיפה לאלימות (על צורותיה – סימבולית ופיזית) ואפליה. מבני הכוח הדכאניים פועלים דרך הממשלה, בתי הספר, הצבא, בתי הכלא, התקשורת וכל המוסדות הקשורים. אוכלוסיות מדוכאות הן אוכלוסיות שהיחס הציבורי כלפיהן הוא יחס עוין, שהתקשורת ומערכות החינוך מסמנות באופנים שליליים או סטריאוטיפים (או מוחקות את קיומן), שהממשלה מקפחת באופן פעיל (באמצעות תקציבים ומדיניות), ושפועלת עליהן אלימות מבנית-ממסדית. כלומר, מדובר באפליה מערכתית ושיטתית. ברוב המקרים, גם יש היסטוריה ארוכה לפרקטיקות האלה.
יחס עוין והתבטאויות פוגעניות הן חלק מדיכוי, אבל לא מגדירות אותו. כיוון שא/נשים עם פריווילגיות לא חווים את הדיכוי שאותן חוות קבוצות אחרות, בהרבה מאוד מקרים, חל בלבול בין "דיכוי" לבין "יחס עוין" או "התבטאויות פוגעניות". בפשטות: א/נשים מניחים שאם אמרת משהו לא נחמד עליהן/ם (למשל: "את/ה צריכ/ה להכיר בפריווילגיות שלך"), הרי שזהו דיכוי.
לא כך הוא. למשל, כאשר גבר קורא לאישה "כלבה", הוא מהדהד תרבות פטריארכלית שלמה שבה נשים אמורות לשתוק ולחייך, ואילו נשים אסרטיביות עם דיעה משלהן נתפשות כמי שיש לרסנן. הוא גם מהדהד תרבות שבה הדיכוי של נשים ובעלי/ות חיים משמשים כחיזוקים הדדיים אחד לשני, כך שהשוואה של אישה לבעלת חיים נחשבת למשפילה. לעומת זאת, כאשר אישה קוראת לגבר "מסגביר" או (רחמנא ליצלן) "גבר סטרייט אשכנזי", היא אינה מהדהדת תרבות שלמה של דיכוי סקסיסטי נגד גברים. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך" בקהילתה – היא מעלה את יחסי הכוחות על פני השטח ומתנגדת לסקסיזם ולפטריארכיה. למה? כי להגיד משהו "פוגעני" (כלומר, שפוגע בשומעיו) כאשר אין דיכוי מבני זה לא דיכוי.
[ההדגשה במקור]

בואו נחזור על זה רגע: האם ניתן לראות דיכוי בגזענות-הפוכה, כלומר, גזענות שמעלה האוכלוסיה המדוכאת כלפי האוכלוסיה הפריווילגית? טוענת שירי אייזנר שזה דבר כמעט בלתי אפשרי. שהרי הגזענות נובעת בדיוק מהמקום הפריווילגי, מהדיכוי המבני שיש כלפי האכולוסיה המוחלשת. כדי להדגים את האירוניה בטענה שגזענות-הפוכה מייצרת "פגיעה סימטרית" לזו של גזענות, מעלה שירי ניסוי היפוטתי (בהשראת איי.די סונג ומיה מקנזי):

שירי אייזנר (2012), "כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 19/7/2012
  1. יבאי אותם ככח עבודה זול.
  2. עשי עליהם ניסויים בבני אדם.
  3. חטפי את ילדיהם.
  4. מחקי את תרבותם והפכי אותה לנחותה.
  5. הסלילי אותם למקצועות "נמוכים".
  6. שלמי להם פחות על עבודה שווה.
  7. יצגי אותם באופן שלילי בתקשורת או במדיה.
  8. בססי את סטנדרט היופי על עצמך בלבד.
  9. השתיקי את מאבקם נגד הגזענות המזרחית."

שואל חגי, האם יש לקבל את הקריאה הזו להשתקת הקול הפריווילגי מול הקול המוחלש? האין השתיקה הזו מרדדת את השיח? מובילה לשתיקה במקומות שיש לצעוק בהם?

חגי (2012), "על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 22/11/2012
"אחרי שנים של דיכוי, הגיעה העת שאשכנזים יסתמו את הפה ויקבלו בהכנעה כל סטראוטיפ פוגעני ומשפיל ככל שיהיה ביחס אליהם [...] המהלך הזה לא מוגבל לשיח המזרחי בלבד, יותר מידי הטרוסקסואליים מסבירים שלמדו לשתוק בהקשרים להט"בים, גברים "פמניסטים" למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לנשים, יהודים למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לערבים ועוד ועוד.
אשכנזים תומכים בהשתקה של אשכנזים בשם עקרון של חלוקה באלימות? הטרואים מסבירים ללהט"בים שהם שותקים בשביל שנוכל להשמיע את קולנו? גברים צריכים לשתוק כשמדובר בנשים? ליהודים אין מה להגיד בנוגע לערבים?
[...] המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן).
כמובן, השימוש בזכות לאלימות הדדית יכול להיעשות גם בהקשר המדיני. למעשה, הטענה של יותר מידי ישראלים, בהפשטה, היא שהעם היהודי סבל מספיק. שאין כל מקום לביקורת על האלימות שמפעילה ישראל, נוכח האלימות שהופעלה כלפי יהודים עד להקמת מדינת ישראל. זאת הטענה למשל שהושמעה כנגד גינטר גראס כשביקר את הסיוע הגרמני לפרויקט הגרעין הישראלי. בין אם מסכימים עם ביקורתו ובין אם לאו, הניסיון להשתיק אותו בשם העוול ההיסטורי הוא ניסיון מקומם. גרמנים שנרתמים לטענה בדבר העדר הזכות של גרמנים למתוח ביקורת על ישראל לא מטילים שום סיכון על עצמם, אלא על אחרים.

כמענה לכך, מדייקת שירי אייזנר ואומרת, דבר/י חופשי. כאמור, מיותר ומתנשא ללמד את המוחלש/ת על יחסי הכוחות שהוא חווה, ואין טעם לטעון שהמחולש/ת מייצר דיכוי כלפי הפריווילגי/ת. כשאת/ה מדבר עם מי שיש לך פריוילגיה מולו/ה, קודם תשתוק/י ותקשיב/י, ואז היה/י בת/ן ברית.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012
"אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית."

טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני

עם השיר

התראיינתי אצל רינו צרור הבוקר. יצא לי לשמוע קצת רדיו לפני שעליתי לשידור, וקצת התעצבנתי.

שני אייטמים לפני עלתה רות קלדרון, שסיפרה על בית המדרש שהיא מקימה בכנסת, שבו היא הולכת ללמד שיעור על "איך חברי הכנסת צריכים להסתדר אחד עם השני". הראיון היה על שום נאומה המרגש של הפרופסור שבו סיפרה לעם ישראל שוב את הסיפור על אותם פליטים יהודים מאירופה שעולים לארץ ישראל ואיך הם מקימים כאן חברת מופת וכו' וכו' וההמשך כבר ידוע ומוכר לנו מגן ילדים. לפני שנשברתי, אני זוכר אותה אומרת משהו על זה שהבעיה בחינוך שהיא קיבלה זה שלא הייתה בו יהדות, גמרא ומשנה וכו'. הפרופסור מתעסקת ב"זהות יהודית" ובתכנים של מערכת החינוך, ולמשל לא מפריע לה שיש התאמה כמעט מלאה בין חוסר נראות במערכת החינוך (למשל בשיעורי היסטוריה וספרות) לבין *מעמד כלכלי* וייצוג במוקדי כוח? נראה לה מקרי ש- 99% מהילדים העניים במדינה הם מזרחים/ערבים/מהגרים ושבמקרה הם גם לא מקבלים שום ביטוי במערכת החינוך, ובפרט בכל התכנים של "זהות יהודית"??? שיח התרבויות לא יכול להיות מנותק מהמצב החברתי, כלכלי ומיחסי הכוח במדינה. אחרת הוא הופך לקריקטורה ולעוד שיטה לחזק את הזהות ההגמונית. והכל במילים יפות שכולם אוהבים לשמוע ולשתף בפייסבוק.

היא לוקחת את שיח הזהויות למקום של פולקלור. סליחה, אבל של אשכנזים בורגנים שבתור חוג בשעות הפנאי הולכים ללמוד את "תנורו של עכנאי" ועוד מצפים שהמדינה תממן להם את זה. או אירגונים כמו "בינה" שבאים להציל את אנשי המערות בדרום תל אביב ועל הדרך משתלטים להם על מבנים. העיקר שהם מלמדים אותם איך אמורים ללמוד תורה.

הרטוריקה שלה היא של שיוויון ופלורליזם, אבל בפועל הגופים האלה הם הגופים הכי מדירים והכי לבנים שיש. חוץ ממעט ג'קי לוי כאלה שהם שם על תקן "מספרי סיפורים" אקזוטיים, לא תמצאו שם כמעט מזרחים/אתיופים ובטח שלא ערבים (להם אין בכלל כניסה למקומות המתקדמים הללו). היא וכל המפלגה שלה מדברים על "שיוויון בנטל", מה עם שיוויון בנטל העוני? יש לך מושג כמה ילדים חרדים רעבים שחיים 6 בחדר יש? אבל לא, חשוב שהמדינה תממן את הבתי מדרש החילוניים, כמו שהיא מממנת את האופרה והפילהרמונית (מעל 90% מתקציבי התרבות של מדינת ישראל הולכים למימון מוסדות תרבות מערביים. נתון ממחקר שיצא הבוקר של יפעת ביטון). והיא גם מטעה, כי הגופים של היהדות החילונית המתקדמת והנאורה הזאת, ממומנים *בטירוף* על ידי קרנות של מולטי מיליונרים. בזמן הזה, אירגונים שפועלים בשכונות מקוששים גרושים ועובדים בהתנדבות גמורה. ככה, עם רטוריקה יפה היא אומרת "לא יתכן שהישיבות יקבלו כסף ואנחנו נהיה בעוני. כל 100 מקומות הלימוד החילונים והפלורליסטים בארץ שורדים בקושי." ממש רחמנות. ואנשים טובים נופלים ברשת בקלות כי היא נחמדה ומדברת יפה על זהות ותרבות.

אחרי זה היא הזכירה כמה מהשמות של מחדשי היהדות הגדולים, את הפרופסורים הרטמן והלברטל, שהקימו בתי מדרש חילוניים. מזכיר לי את מחדשי הפיוט הגדולים של הדורות האחרונים, ערן צור ומאיר בנאי (וכבוד ארבעתם במקומם מונח, זה לא הנושא). ככה בדיוק מוחקים מהשיח הציבורי את התרבות בפריפריה שוב ושוב ושוב.

אחרי שקלדרון ירדה מהשידור, עלתה גברת תורג'מן, סייעת גננת מאשדוד (כמו שסבתא שלי הייתה), שמספרת על שכר של 4500 ש"ח בחודש שהיא נאבקת לשפר כרגע. אחריה עלה איזה ראש ענף בהסתדרות ואמר שהיא סתם מתלוננת כי הם בדיוק קיבלו העלאה (של 250 ש"ח). ואז נזכרתי בשיר הזה ואיתו אסיים את הכעס שלי להיום:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני

רגב קונטס (2013), "אלה צרות של עשירים ואני - עני". פוסט עם תמונה בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום
"הנה למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל וגיוס בחורי הישיבות: פשוט. אלו צרות של עשירים. אלה צרות של עשירים ואני - עני. תגידו - אתה טועה, זה גם הצרות של העניים, אתה פשוט לא תופש איזה נזק זה יעשה למדינה אם הם לא יתגייסו עכשיו, הרי בעוד עשר, עשרים שנה.... "רגע", אפסיק אתכם בנקודה הזאת, "עשר עשרים שנה? אלו מילים של עשירים. רק אנשים עשירים יכולים לחשוב כל כך רחוק. על אנשים עניים אומרים: "הוא חי כמו כלב". עשירים וגם סתם אמידים, עלולים לחשוב שמדובר בעלבון, אבל עבורנו? אנחנו יודעים שזה זה פשוט נכון. ולא מהטעמים שאתם חושבים. כי אנשים שהפכו לעניים יודעים שהדבר הראשון שאובד כשאתה נהיה עני הוא... העתיד. כמו אצל כלבים. כלבים לא חושבים על מחר, ולא מתגעגעים לאתמול, הם פשוט חיים בהווה, הראש מורכן, הרגליים מתרוצצות על המדרכה, והאף מרחרח, מחפש בכל כתם מסריח, גוש או נייר את הארוחה הבאה. וככה בדיוק גם אצלנו - אנחנו לא מסוגלים בכלל, פיסית, לחשוב על מושגים משונים כמו "עוד עשר, עשרים שנה", אנחנו חושבים – "מה אוכל היום?", "האם יצא לי כסף מהכספומט? ואם לא יצא, איך אגיע מחר לעבודה ? הרי מההוא כבר לקחתי, ומשם כבר ביקשתי, והצ'ק של אחת משלוש העבודות שאני עובד בהן, יכנס לכל המוקדם רק מחרתיים, ורק שלא יכנס עוד שבועיים, כי בתחילת שבוע הבא, אני כבר צריך לשלם שכר דירה".
"אז הנה, בפשטות , למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל, וגיוס בחורי הישיבות ואפילו שזה כנראה חשוב, אפילו שאומרים שמדובר כאן בכור ההיתוך, באפשרות לרכוש השכלה למבוגרים, ומשהו עם לימודי ליב"ה, ובכלל – למה שרק אנחנו נעשה צבא? אבל מה אני אעשה? כל זה באמת יפה, רק למי שמסוגל להרים את העיניים מהכתמים במדרכה, ולהישיר מבט אל עבר הדרך המתפתלת אל העתיד, ולא להיות תשוש מרוב חרדה מפני האפשרות, שהפעם באמת לא תצליח להשיג את הארוחה הבאה"

אוריפורת

http://www.facebook.com/uripirat/posts/10151710879123696?comment_id=30438349&notif_t=like

מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013)

יוס ברוך מפנה לנאום של יהודה אלוש בכנס בארשבע של שתיל, אפריל 2012: "מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף.

9 חודשים לפני הבחירות, צפיתי בכנס של שתי"ל ביהודה אלוש מבאר שבע מדבר דברי חכמה. יהודה ניסח בדיוק רב מחשבות לא ברורות ולא ממוקדות שהערבבו אצלי בראש, בקשר למחאה החברתית, לייצוג שלה בתקשורת ההמונים ולתוצרים הפוליטיים שלה. 9 חודשים לפני, יש בנאום הזה את כל הסיבות לכשלונו של מחנה השמאל הסוציאל דמוקרטי, ולהצלחתו של "הכח החדש" לכאורה של יאיר לפיד.

אם אתם שמאלנים אשכנזים החפצים בשינוי, הטו אוזן.

ואשכנזים מסגבירים

הרב בני גולדה פרל, ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן, חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח והוועד המנהל של מדרשת אדם לחינוך דמוקרטי, מסביר למזרחים איך להבדיל בין הבהמיות הערסית הרגילה שמאפיינת אותם לתרבות מזרחית אותנטית ונשגבת.

בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012

עבר לכאן.

ברק סגל

ברק סגל לא מצליח למה אנחנו נופלים להפרד ומשול הזה: "Barak Levi Segal פלאשבק מהילדות בעקבות המשפט האחרון שלך (ולא רק שלך):

הייתי מרבה להסתובב ברחובות, בעיקר במגרשי כדורגל. בכל העיר. גם לא מעט בדרום תל אביב, יפו ואזור. אבל בחולון אין מגרש שלא שיחקתי והכרתי בדיוק את האופי של המגרש - יש קטנים וצריך יותר טכניקה מכושר, ויש כאלה שהרצפה חלקה והברכיים משתפשפות. לגאולים הייתי הולך עם שלומי ושי סמורי ושם ידוע שאפשר לעשות תרגיל ולבעוט על הגדר והכדור יחזור אליך. ויש את האפס ההוא שתמיד מגיע וכולנו יודעים שבסוף יהיה מכות. ויש את 'החברים' מהתבור – הבית ספר שצמוד לבית. שם אני משחק רוב הזמן. עם הגדולים אבל. ממש גדולים. 3 שנים לפחות גדולים.

כשאני נער בחטיבה. אני משחק כדורגל בצפרירים כבר כמה שנים טובות. קפטן של הקבוצה אפילו. מספרים שהייתי בלם ממש טוב לגילי. גם הייתי גדול לגילי, ופייטר פייטר. אצלי אם מישהו היה עובר אותי ולוקח לי את הכבוד, הייתי לוקח לו את הרגל.

היה את איציק שתמיד לקח אותי לשחק איתו. הוא היה הכי טוב. יותר משנסי, בנבנישתי, יוחנן, סמיר... באמת הכי טוב. כולם היו שחקנים בקבוצות מכובדות. ממכבי דרך הפועל ובני יהודה. אבל איציק... הכי טוב. ואני תמיד איתו. ביחד זה היה תענוג. מה יכול ילד קטן שחולם להיות ארמלי יותר מאשר לשחק עם הכי טוב ועוד מהגדולים. היינו משחקים אולי 5 פעמים בשבוע, כשכולם בצד מסתכלים שאני משחק עם הגדולים. ולנצח. ולהבקיע גולים כי איציק מכין לי בשביל הצחוקים ולעשות הגנה יותר טוב מכולם. בלם הייתי. בלם זה בלי קרדיט – עבודה שחורה. אבל איציק יודע שהוא צריך אותי בשביל שהוא ינצח בשביל הקבוצה כי אני את הלב מוכן לשפוך על המגרש.

אבל מכול הדברים הטובים אני זוכר אולי יותר מהכול כאב. לא שמחה. כאב.

כשהייתי מעז לעבור אותם – היו צועקים עלי שאני אשכנזי מסריח. ואם לאחד מהם היה בעיות בבית באותו היום - אני האשכנזי שאחראי לזה והייתי מגלה את זה על המגרש. וכשהייתי מפיל אותם על הרצפה כשלא עברו אותי – אז אם איציק לא היה מגן עלי (או כל אחד שעבר עליו יום טוב של אבירות) הייתי עושה שעת כושר של 5 דק' כדי שגבר מבוגר ממני ב- 3 שנים יפסיק לרדוף אחריי בשביל להרביץ לי. כי מילא שאני צעיר ונפל בגללי. אבל אשכנזי??!?!

פעם אחת הרוש שחזר בתשובה ניסה לירוק עלי. ממש מול כולם. הסתובב, אמר משהו, ופשוט ירק. למזלי לא פגע. אבל זה לא משנה. זה פגע.

והאמת שכל כך אהבתי לשחק כדורגל, במיוחד עם הגדולים. לפעמים אפילו היה נדמה לי שאני אחד מהחבר'ה. ובכלל, לא הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי. לשמחתי היה לי קצת שכל להבין עם הזמן שלכולם גוון אחר משלי. אבא עבד כל היום והתקדם בעור שיניו אבל ההורים של החברים לקבוצה לא. היה להם מקצועות צווארון כחול ופחות אמצעים. עוד אז הבנתי שיש קשר. וכמה שהייתי גאה באבא כשהוא סיפר לי סוד שאסור לספר בשום מחיר. שהוא יעזור לאבי לשלם על כרטיס הטיסה לטורניר שנסענו בספרד כדי שלא יישאר בארץ. לאבא יש בעיה של עיוורון צבעים – עד היום הוא לא מבין מה זה אשכנזים ומזרחים (אבל חרדים מול חילונים מבין גם מבין לצערי).

אצלנו בקבוצה כילדים ונערים לא הייתי אשכנזי. הייתי 'סגל'. בלם חומה. מתאבד על המגרש והולך ראש בראש אם מישהו מהיריב היה נטפל בכוחניות לקטנים שבקבוצה. היינו קבוצה. אפילו טובה. ניצחנו קבוצות גדולות מאיתנו (היה לנו מאמן גאון ייאמר לזכותו - שלמה ניניו) ובכלל לא הבנו מה זה אשכנזי ומזרחי. ההורים של השחקנים עם זאת (ברובם מזרחים) ידעו גם ידעו.

מצטער שאני לוקח את זה אישית בתגובה. בעיקרון אני יודע שאסור לעשות את זה כי המקרה פרטי לא מסמן תמיד על הכללי. אבל כנראה שכשהעצבים עולים קצת (באמת שקצת) אז הרגש משתלט והופך את העיקרון לאישי.

1. הקרן לא נתנה לי שקל בתקופת רוטשילד. לא לי ולא לשאר חבריי. היחידים שהבנתי בדיעבד שנתנה זה בקרית שמונה לאוהלים. בפעם היחידה שישבתי עם מישהו מטעמם (הרבה אחרי רוטשילד, תקופת הלא נחמדים), הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע שאין לי כוח אליו. ויש לי עיניים כחולות. להזכירך.

2. אני מתנצל שלא פיצצו אותנו בשנה האחרונה מספיק כמו שפיצצו את הפנתרים. לא ידעתי בכלל שזאת תחרות. עם זאת, מכל הדיבורים והמיני מעצרי ראווה של כל הגיבורים שהכרתי בשנה וקצת האחרונים (מה אני אעשה, סחבק חדש בעסק ולא 40 שנה), כותב שורות אלה בילה כנראה הכי הרבה זמן במעצר (מגרש הרוסים לכמה ימים) ומתוך 2 תיקים אחד במחוזי. רומני אנוכי יוס. עם עיניים כחולות.

3. לא רק האשכנזים צריכים להטות אוזן, גם המזרחים צריכים. כי כמה שבדקתי לאחרונה המזרחים (כמו האשכנזים) לא מוכנים להודות בשיח המזרחי-אשכנזי, ביחסי כוחות, הגמוניה.... תודעה כוזבת היא לכולנו. אין לה הבדלה של מין וגזע.

4. אני ידוע שאסור לי להיות הקורבן. וגם אסור לי להוביל שום דבר כי אני ההגמוניה. וגם אסור לי להעלים עין ממאבק שמתרחש כי אז אני אטום ואדיש – מלכוד 22. אבל אם יש דבר אחד שעולה לי לא מעט מהשיח שלך ושל עוד כמה 'חברים' למאבק זה הילדות שלי עם 'החברים' שלי לכדורגל – גזענות נגדית כנגד השותפים במקום מול האחראים האמיתיים.

חביבי (מותר לי להגיד חביבי או שזה התנשאות?), לא מנצחים גזענות בגזענות. כמו שלא מנצחים מלחמה במלחמה.

יש אליטה אחת (עולמית וישראלית) שאחראית על הדיכוי והאפליה. שם לא מעניין אותם מוצא גזע ומין. שם ערבים ויהודים ונוצרים ובוסנים ואיראניים מתחברים יפה מאוד – קוראים לזה בעלי כוח ובעלי הון. אם הם מסוגלים להבין את זה. הגיע הזמן שגם אתה. אני לא האויב שלך יוס. אבל אל תצפה שתמשיך ככה לרדת עלי ואתחנן לעוד. גם לי - אשכנזי, רומני, עיניים כחולות, יש רגשות, ואני לא אשחק 7 שנים ביחד וכל פעם שתתעצבן תוציא את זה עלי.

והכי חשוב לדעתי, כמו שאני כבר לא מבין מה זה שמאל-ימין, אני כבר מתקשה להבין מה זה אשכנזי-מזרחי. עד כמה שנאי יודע כל החברים והחברות המזרחים והאשכנזים שלי נולדו פה. בארץ ישראל."

ויוס עונה לו: "ef Baruch אי אפשר למחוק את שיח הזהויות על ידי השיח המעמדי. זהו דיכוי לא פחות חמור מהדיכוי הכלכלי. אני מצטער לשמוע על חוויות הרדיפה שעברת כנער, בטוח שלא הגיע לך. עכשיו אנסה לענות ולשאול כמה שאלות ישירות, ואני מצפה לתשובות ישירות. 1. כסף. האם אלדד יניב שילם לדפני ליף? האם הוא נתן לך כסף בזמן מחאת קיץ 2011? מי בדיוק שלח את סתיו שפיר לחלוב את האמריקאים? מי נתן שם חסות והכוונה? הקרן? JSTREET? 2. מכות ומעצרים. ברמה האישית לא נעצרתי מעולם. המשטרה נהגה בקיץ הראשון ברכות עם המפגינים, מכיוון שזו היתה מחאה שזוהתה כלבנה. בקיץ השני היד הוכבדה, בד בבד עם חשיפתן של דמויות מזרחיות. האם זה מקרי? אני מסופק. יש לי תחושה שרצו לצייר את המחאה כאלימה. ברמה האישית, בתור לוחם בצה"ל, יש לי כבוד בסיסי כלפי לובשי המדים - ההתגרות בהם נראית לי ילדותית ומיותרת, ממילא, הם לא האויב. הם בסך הכל אנשים שהולכים להתפרנס בחרא עבודה עם חרא אוכלוסיה וחרא תנאים. 3. יש דרך ארוכה לפני שני הצדדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, עד שנגיע לעמק השווה מבחינת השיח. אי אפשר לפסול גזענות ואפליה קיימת על סמך אפליה אחרת. זה שהיו רעים אליך כי היית ילד אשכנזי זו בעיה, ומקורות התסכול והאלימות ההם כנראה נבעו מהרבה אלימות ורוע שהופנתה כלפי אלה ששיחקו איתך. אני לא מצדיק את זה, זה פסול וזה פסול, ואין הצדקה לא לגזענות בכיוון האחד ולא לזו בכיוון השני. 4. כולנו קורבנות בדרך זו או אחרת. אף אחד לא שולל ממך את הזכות להנהיג. עם זאת, חבורת השמנת של רוטשילד היתה חבורה חסרת מנהיגות, יצירי טיפוח של עיתונאים ילדותיים, שלא היה להם שכל לנצל את הפוטנציאל הפוליטי האדיר לשינוי ואת ההזדמנות החד פעמית שניתנה בידם. הפוליטיקה הבזויה שהחבורה הזאת הפגינה לאורך כל המחאה ההיא ובזמן שעבר מאז, היא התנהלות הגמונית וכוחנית קלאסית, שיטות של ניצול בני אדם שלא היו מביישות תאגידים כמו מקדונלדז או מיקרוסופט. ההתנהלות סביב אסיפת נציגי המאהלים, עשרת הנציגים וכל הג'אז הזה היו מהלכים פוליטיים שראויים לחונטה צבאית במדינת עולם שלישית, חונטה שמשתלטת על משאב ולא מוכנה לשחרר כי הוא שלה בדין, בזכות החזקה הלבנה שתפשה על הדימוי הציבורי. זה בדיוק חוסר מנהיגות, זו בדיוק הסיבה שרוב האנשים שם נשארו רק עם חבורה מצומצמת של פתיים חדשים שמוכנים לעבוד איתם, וגם זה רק עד שהפתיים פותחים את עיניהם ומבינים עם מי יש להם עסק. בענין הזה, אני לא מכליל אותך. אני זוכר שפגשתי אותך בפעם הראשונה במפגש עם דני האדום ודברת לענין על השכונות. ברמה האישית לא ענין אותי להגיע לא לאשדוד ולא לשום פוליטיקה ארצית, אבל שלחנו שליחים נאמנים מהצפון והבנו שמנהיגות או שותפים אין שם. בגלל זה בנינו את החזית הצפונית. 5. אם אתה מתקשה להבין מה זה מזרחים אשכנזים, אז יש לך הרבה שיעורי בית לעשות. הדבר הראשון הוא להבין למשל שיהודה אלוש כאן לא תוקף אותך, את ברק, באופן אישי. הוא תוקף הגמוניה לבנה שרוצה לנצל שחורים. הוא מדבר על הבדלי התרבות בין נפנופי הידיים דמיקולו שהביאו מאיזה פאקינג גרמניה (משם זה הגיע לספרד), במקום שבו ראוי לשרוף יאכטות ולפזר מסמרים בכפר שמריהו, אפילו שההורים של דפני גרים שם. 6. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל להקשיב. בפרט ליהודה, שהוא הכי מהצד "שלנו" שיש. הוא שותף שלך, בחפירות, בקו הראשון של המאבק. הוא אח שלנו, ולא אח לניצול כמו אצל בגין, אלא אח אח, שיש המון מה ללמוד ממנו כי הוא מנוסה ויש לו פרספקטיבה חבל"ז, ואח שפיטרו אותו מהעבודה כי הוא היה בועד העובדים. מי פיטרו? השליחים של הסתדרות העובדים האשכנזים דור אלף, אלה שמנעו מאנשי כח לעובדים לעלות על במות המחאה בתל אביב בקיץ 2011-2, אלה הזונות הגדולות של מפלגת העבודה. 7. אני חייב ללכת לגהץ מכנסיים כי עוד 20 דקות אוספים אותי לחתונה של חבר מהחזית החיפאית, שיהיו בה נראה לי רבים וטובים מהאדומים הצפוניים באחוות בלמים, ברעות מהפכנים, ובאהבת אמת. אחיך הזקן יוס 19 hours ago · Unlike · 4

Pazit Adani מפנה את ברק לנאום של ברק אובמה: "ברק יקר, התגובה שלך חשובה ומעל הכל כנה ומרגשת. הנה ההשראה עבורי לנאומים שלא מתעלמים ממעמד וגזע, ושבהם הפרטיקולרי לא סותר את האוניברסלי. יש נואמים כאלו בישראל? או נואמות? Yosef Baruch"

אבידאבוש מזמין לדיון נוסף בנושא

המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת

תהל פרוש (2013), "השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור - על צנזורה של השירה". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 10/3/2013, נדלה בו ביום
"המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם.
[...]
[...] שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי.
[...]
[...] מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש."

תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power)

http://www.facebook.com/events/217447535062739/permalink/217683468372479/

כתבה מצוינת המסבירה היטב מהי תרבות אונס, סוקרת את האירועים האחרונים, ומבהירה את הקשר לקפיטליזם.


אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming)

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. סנגינטי עצמו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של תרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

ב-3 באפריל אותה שנה התכנסו כ-3,000 מפגינות ומפגינים בקווינס פארק וצעדו לעבר משטרת טורונטו. אף שהמפגינות נתבקשו להתלבש בבגדים שהן לובשות בחיי היומיום, כדי לסמל את העובדה שנשים מותקפות מינית באופן יומיומי, רבות מהן בחרו להתלבש באופן פרובוקטיבי. בחודשים שלאחר מכן נערכו צעדות דומות בערים שונות ברחבי העולם, בין היתר בקנדה, ארצות הברית, ברזיל, בריטניה, דרום אפריקה, סינגפור ושבדיה, וב-2012 התקיימו צעדות כאלה גם בישראל - בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. (מקור: הערך "צעדת השרמוטות" בויקיפדיה. נדלה בתאריך 7/3/3013)

כשנה לאחר מכן, מתפרסם אירוע ברשת החברתית תחת הכותרת "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", כאשר כותרת המשנה שלו היא:

"לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", אירוע פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013
"*הצעדה היא חלק מתנועת ה-SlutWalk העולמית, ובסולידריות עם התנועות ההמוניות בהודו ובנפאל
לא משנה איך אנחנו מתלבשות, מתנהגות ומדברות, לא משנה כמה אנחנו שותות - אנחנו לא אשמות!
ב-5.4, בשעה 12:00, נתכנס בכיכר רבין לצעדה נגד תרבות האונס!"

מייד ניצת דיון בנושא שם האירוע, אשר כאמור נמנע מציון כל קשר למילה "שרמוטה", שהיא, כאמור, בשורש המחאה החברתית הזו. טוענת אחת מהשותפות להפקת האירוע, נטע מוסט:

נטע מוסט (2013), תגובה בדיון באירוע פייסבוק "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", 7/3/2013, נדלה באותו היום
"כחלק מהפקת הלקחים של שנה שעברה, הרגשנו שהשם צעדת השרמוטות עשוי לנכר ולא בהכרח ליצור גשר לנשים שלא מכירות את התנועה העולמית"

אביטל חדוה אשל (שם) עונה לה בטיעון חד: חוסר יכולת להביע סולידאריות עם 'שרמוטות' הוא הוא חוסר הקבלה החברתית של 'שרמוטות'. כלומר, אם אינני מסוגלת לצעוד עם שרמוטות, אני למעשה בעד שהן, השרמוטות, צריכות להתבייש בדרך ההתנהגות ו/או הלבוש שלהן.

" אני לא מבינה איך בקלות ניתן ליצור סולידריות בקרב נשים להמון אוכלוסיות שונות ובמקביל להמנע מסולידריות לאוכלוסיות אחרות, בין היתר להימנע מסולידריות עם ׳שרמוטות׳. ש׳חס וחלילה לא יחשבו שאני כזו׳ או ׳שלא תחשובנה השרמוטות שמקובל עלי שהן מתלבשות ככה׳.
כמי שמגיל 12 נקראה ׳שרמוטה׳ באופן קבוע על סמך זה שהותקפתי מינית על ידי בני שכבתי, וחוותה על בשרה את ׳בריחת החברות׳ כדי שחס וחלילה השם לא ידבק בהן, מכבסת המילים הזו ממש מציגה בפני שב23 שנים הללו מאז לא השתנה דבר. שעדיין יש נשים שלא נוח להן להביע סולידריות אלייך אם את ׳שרמוטה׳ ואם הן נוהגות כך אז הן חלק מהבעיה שגורמת לאירוע הזה להתקיים, התגמשות איתן זה לא הפיתרון אלא הנצחת הבעיה.
שתתבוננה בעצמן ותתמודדנה עם המקום הזה בהן שמפחד מ׳שרמוטיות׳ אם הן כל כך למען הפסקת האלימות כנגד כלל הנשים ללא קשר לאיזו תוית יש על אותן נשים ומה הן לובשות."

וממשיכה אותה ציפי ערן בטון יותר חריף (שם):

"אם רצית מצעד לא רדיקלי, לא היית צריכה לעשות סלאטווק. כי זה במהות רדיקלי. את מנכסת משהו רדיקלי ומנטרלת אותו... ואז מופתעת שפמיניסטיות כועסות."

נשמע שהדיון הזה פעל גם בטורונטו, עת צעדה בו ב-2012 צעדת השרמוטות הראשונה:

שרה ווראק (2012), '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם'. אתר ocialistalternative.org/ של תנועת האלטרנטיבה הסוציאליסטית בארה"ב, 9/6/2011; מתורגם לעברית אצל: '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם', אתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 23.03.2012. נדלה בתאריך 7/3/2013
"האתר של צעדת טורונטו מציין כי: "היסטורית, המילה 'שרמוטה' (slut) נשאה קונוטציה שלילית בעיקרה... ובין אם השימוש בה נעשה כדי להטיל ברצינות דופי באופייה של מישהי, או סתם כעלבון קל-דעת, הכוונה מאחוריה הייתה תמיד לפגוע, אז אנחנו לוקחות את המילה בחזרה. אנחנו נותנות למילה 'שרמוטה' משמעות חדשה" (www.slutwalktoronto.com/welcome).
אלא שלא סביר שהשימוש במילה "שרמוטה" בניסיון "לקחת אותה חזרה" יוכל לפנות לרוב הנשים. הצד החיובי בעניין הוא שזה מראה איזה מרחק רב נשים הצליחו לעבור בחמישים השנים האחרונות. נשים צעירות רבות מרגישות כעת נוח עם המיניות שלהן וגם מתגאות בכך. חשוב להראות שהביטחון הגובר הזה אינו קשור לאונס בשום צורה.
עם זאת, "שרמוטה" תמיד הייתה מילה סקסיסטית ומשפילה עבור נשים, ורובן לא מרגישות בנוח עם הרעיון שלקבל אותה ולומר שאנחנו "גאות" בה ישנו בדרך כלשהי את הגישה שמאחוריה. בנוסף, זהו אינו ביטוי שיתחבר עם התודעה של רוב המהגרות, המוסלמיות, האפרו-אמריקניות או הלטיניות.
ריקלום כסוג-של דיכוי

בהמשך, פותחות מספר פמיניסטיות מתוך הדיון הזה אירוע נוסף - והפעם, תוך שימוש בשם "צעדת השרמוטות". השאלה עולה שוב, וכאן טון הדיבור כבר הרבה יותר בטוח בעצמו. ליעד מציעה שהריקלום (reclaiming) שעושות למילה "שרמוטה" יש בו בכדי לפגוע בקהל מסויים, ושואלת האם הדבר נעשה תוך שיח עם אותו קהל, כדי לוודא שיש לו את האפשרות להביע דעה בנושא.

ליעד חוסיין קנטרוביץ' (2013), דיון על שם האירוע הנוסף. נדלה בתאריך 13/3/2013
"[...] שרמוטה היא מילה בערבית בעלת משמעויות שליליות שאנחנו, הנשים היהודיות (לא-מזרחיות בפרט) לא יכולות לנכס לעצמנו מבלי שותפות מלאה והסכמה עם נשים ערביות (ומזרחיות), אחרת זה מעצים 'אותנו' וממשיך לדכא 'אותן'. השאלה שלי - יש השתתפות או לכל הפחות שיח עם נשים ערביות (ומזרחיות, אבל בכל זאת זה קצת אחר לכל אחת מהקטגוריות)?"

עונה לה הילה ש. בבטחון מלא (שם):

"ליעד, כפי ששירי ציינה באופן מאד מדוייק, יש מזרחית ויש מזרחית. אני מזרחית ואין לי בעיה לצעוד במצעד שההשתתפות שלי בו סוג של רומזת עליי שאני קוראת לעצמי "שרמוטה", מן הסתם יש נשים מזרחיות שזה כן מפריע להן ואני גם די בטוחה שיש נשים אשכנזיות שזה מפריע להן.
כדי להסביר לך למה בעיניי זה לא מבטל את חשיבות הדבקות בסמנטיקה, אני אקביל את המצב למצעד הגאווה. מצעד הגאווה מפלה נערים ונערות צעירות וצעירים שאינןם מוכנות-ים לצאת מהארון ולהתמודד עם ההשלכות, ע"פ הלוגיקה שלך. אני די בטוחה שתסכימי איתי שזאת לא סיבה להסתיר את מהותו של המצעד או לקיים אותו בתוך אולם ספורט סגור ומאובטח כשאסור להכניס אמצעי תקשורת כדי שאף-אחת לא תישלף מהארון בניגוד לרצונה.
אז נשים שלא יכולות להרשות לעצמן, לא יבואו. אין 100%, יש שאיפה מתמדת. אני מאמינה במצעד הזה ומקווה שהוא ישרת נאמנה את מי שחלשה מספיק בשביל להצטרך אותו וחזקה מספיק בשביל להשתמש בו ומי תיתן ועוד בימינו לא נצטרך לצעוד נגד אלימות מינית כלפי נשים.

וממשיכה ציפי ערן (שם):

" יש סוגים של אקטיביזם שזה כמעט בלתי אפשרי שלא נדרוך למישהו איפשהו על יבלות... וזה אחד מהם. זה לא פוסל אותו בשום צורה. ההעצמה שלנו והסטייטמנט שלנו כמי שחוו סלאטשיימינג הוא לא רק לגיטימי, הוא כנראה גם הכרחי. רק שיחד עם הניכוס שלנו, לא לאטום את עצמנו מלשמוע עוד צדדים, ובדרך הזאת גם לשכלל את המאבק שלנו. אני בעד השיחה על כך, עם כמה שיותר ריספקט לכל המעורבות. וכמובן, גם לדאוג לכך שכמה שיותר יהיו מעורבות."
ועל אפקטיביות שיווקית

בסופו של דבר נפתח אירוע נוסף עם הכותרת "מצעד השרמוטות", ובעקבותיו גם אירוע חיפאי בעל כותרת זהה, כאשר טקסט התיאור במצעד החיפאי הולך ככה:

מצעד השרמוטות החיפאי, אתר פייסבוק, נדלה בתאריך 18/3/2013
"אנחנו משנות את המשמעות של המילה שרמוטה. לא נבקש סליחה על המיניות שלנו, על החופש לבחור לבטא אותה כרצוננו ועם מי שנרצה בלבד. הבחירה להיות שרמוטות לא הופכת אותנו לראויות פחות ולא לוקחת מאיתנו את הזכות לכבוד, לבחירה של בני זוג או פרטנרים מיניים.
להטיל את האשמה באונס על הקרבן שהתלבשה חשוף מדי או התנהגה בצורה מינית מדי - זהו פשע כלפי כולם. כלפי הקרבן, שהופכת לפושעת כנגד עצמה בעיני החברה, כלפי הגברים- שנתפסים כיצורים חלשים שלא מסוגלים לעמוד בפני דחפים או להכיר ברגשות של האחר.
אבל למה מילה כזו גסה??
זו בדיוק הנקודה! המילה שרמוטה היא מילה שהמטרה היחידה שלה לזלזל ולהשפיל נשים מיניות. שרמוטה היא בחורה שמקיימת יחסי מין, ויש לזה רק קונוטציה שלילית. אין מילה מקבילה לגבר כזה, כי גברים שמקיימים יחסי מין הם אחלה. לא עוד.

המטרה היא לשנות את המשמעות של המילה שרמוטה, לצקת לתוכה תוכן חדש של מיניות נשית מקובלת חברתית."

כלומר, הכותרת שנבחרה כולל את הכותרת ה"מרחיקה", אבל במשפט הראשון של הטקסט המסביר, מציעים שבעצם מתכוונים לשימוש חלופי במילה הנוראית "שרמוטות", כלומר, זהו ריקלום (reclaiming). זהו כיוון פתרון שמאפשר גם את הזוית הרדיקלית וגם משתדל להמנע מהרחקת הקהל מעבר לנדרש כדי לשמור על הזהות הפוליטית-רדיקלית.

מקבילה לדיון על אפקטיביות שיווקית של ריקלום ניתן למצא במסגרת ההכנות למצעד הרדיקלי בקיץ 2011. כזכור, בעקבות הרצח בבר-נוער וההתעוררות של קהילת הלהטב"ק סביבו, בשנת 2010 התפצל מצעד הגאווה בתל אביב-יפו ל-3 מצעדים שונים: מצעד הגאווה הקהילתי, מצעד הגאווה של העירייה והמצעד הרדיקלי. בשנת 2011, צוותי העבודה על המצעד הקהילתי והרדיקלי נפגשו במטרה לשתף פעולה, והתפתח דיון ער בשאלת שמו של המצעד. שוקי אלישע אלכסנדר, מיוזמי המצעד הרדיקלי, התעקש לשמור על שמו - משום שעצם ביצוע הreclaiming על המושג "רדיקלי", יש בו חלק משמעותי מהמסר הפוליטי שבמצעד. עם זאת, הטענה של שותפים אחרים, כגון פנינה מולדבנו וכן ברוך אורן, הביעו את הקושי השיווקי של המושג "רדיקלי". הטענה הייתה כי אם אנו מעוניינים להושיט יד לא:נשים שאינם מכירים עדיין את המשמעות החדשה שאנו רוצים לטעון לתוך המושג "רדיקלי", הרי יש למצא שם אחר, קל יותר לעיכול. הוצעו השמות "המצעד המשותף" על שם שיתוף המאבקים ו"מצעד הסולידאריות" על שום הסולידאריות עם נפגעי הדיכוי המופעל בשמנו. שוקי ומשתתפות אחריםות התעקשו, והדבר הוביל לפרישה של רוב צוות המצעד הקהילתי מצוות המצעד הרדיקלי. (מקור: נכתב ע"י ברוך אורן, אשר היה שותף לפגישת ההפקה הראשונה של המצעד הרדיקלי באותה שנה)

כדי בכל זאת להושיט יד לקהל חדש פרט לאותו צבר-אנרכיסטי-המוכר-מכל-הפגנות-השמאל, חדשים, פנינה מולדבנו מפרסמת הזמנה לבוא לצעוד במצעד הרדיקלי. פנינה היא מהשותפות למצעד הקהילתי ב-2010, שחברה להפקת המצעד הרדיקלי ב-2011. המאמר שלה מתפרסם בבוקר אותו יום שישי בו התקיימו שני המצעדים (המצעד הרדיקלי התקיים במקביל ולמול המצעד העירוני). במאמר שלה ניכר כי היא נדרשת ללא פחות מחמש פסקאות מבוא, בטרם היא מציגה את המושג "המצעד הרדיקלי" בפסקה השישית. וגם אז פנינה נאלצת לספק הגדרה מילונית של המושג:

פנינה מולדבנו (2011), "זאת לא המסיבה שלי". אתר העוקץ, 8/6/2011
"מקורו של המונח "רדיקלי" במילה הלטינית "רדיקוס" שמשמעותה היא שורש. פוליטיקה רדיקלית מבקשת לשנות את המבנה החברתי הדכאני מן השורש"

דבר דומה מופיע גם בקול הקוראת למצעד הרדיקלי הראשון, שנה לפני כן. המילה "רדיקלי" אמנם מופיעה בכותרת האירוע; אך בטקסט ההסבר על האירוע, היא מחכה בסבלנות על המדף עד לפסקה השישית. (מקור: דף האירוע בפייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013). רוצה לומר, גם כאשר הטקסט פונה לקהל קוראותים שיש להניח כי המושג "מאבק רדיקלי" ברור ונהיר להםן, ואיננו מעורר בהםן תחושת חוסר נחת, נדרשת מבואה ארוכה במיוחד כדי לגשר על תהליך הreclaiming.

עוד על יחסי הכח בקהילה הגאה והתפצלות המצעדים, שווה לקרא גם אצל מולדבנו (לעיל) וגם במבוא של שירי אייזנר לפאנזין "בושת הגאווה" אותו היא תרגמה באפריל 2011. הפאנזין עצמו עוסק בקבוצה אקטיביסטית שפעלה בעיקר בסן-פרנסיסקו, שעסקה באקטיביזם פנים קהילתי רדיקלי, מהסוג שמטרתו העיקרית היא ליצור מרחבים פוליטיים קווירים של התנגדות וביקורת נגד המיינסטרים הדומואי ומנגנוני הכח של הקהילה. ממש כמו שהמצעד הקהילתי והמצעד הרדיקאלי רואים כמטרה מרכזית. כפי ששירי מעלה, בושת הגאווה החלה בדיונים פנים-קהילתיים, אך מהר מאוד המשיכה לעבר פוליטיקה מדינית - אנטי-מלחמתית, אנטי-קפיטליסטית וכדומה. וגם זו מטרה של המצעדים הללו.

מכאן אפשר ללמוד מספר דברים:

  1. חשיבות בחירת שם נכון למחאה, שיש בו בכדי להצביע ישירות על שורש מבנה הכח מחד, ויש בו בכדי להדיר סוגי קהל שלמים מאידך.
  2. הקושי להשתחרר מדעות קדומות בדרך אל הסולידאריות
  3. הצורך בעבודה קשה, כדי לגשר על הדעות הקדומות ופערי הידע, ולבנות חיבור אמיתי למושגים מהפכניים שורשיים (רדיקאליים :-)
  4. על חשיבות האקטיביזם והפוליטיקה הפנים-קהילתית, גם כבמה להשתקפויות יחסי הכח החברתיים בתוך הקהילה, וגם כבסיס לדיונים פוליטיים מדיניים, כגון אנטי-מלחמתיות, אנטי-קפיטליזם וכדומה.

ונסיים בציטוט נהדר של דנה רוטשילד, על אופיו המורכב של עולמינו.. דנה רוטשילד (2011), בתגובה להערה של יואב גולדרינג על השתתפותו בקמפיין למצעד הגאווה העירוני וגם בקמפיין הנגדי לו, למצעד הרדיקלי. פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"זה עולם קונפליקטואלי, והקונפליקט מתחיל בתוכי. להשתתף בשני הקמפיינים זה מעולה."

כשהאונס הוא בתוך הקהילה: מבט-פנימה אל מבני הכח בקהילה הגאה לאור החשדות לאונס בברנוער

דיון אצל יואב אדליסט: https://www.facebook.com/yoav.edelist/posts/10151517716203992

אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד

Mazin Qumsiyeh (2013), "Rethinking South Africa". Popular Resistance (blog), 5/3/2013
"struggle here in South Africa is not complete. Voting apartheid ended in law but economic, cultural, social and truth apartheids still stand. We visited the Voortrecker Monument dedicated to a battle that happened 16 December 1838 where white colonial settlers killed the native people. But that is not what the white tour guide described it. To her, “pioneers” signed treaties with Zulu ciefs, were betrayed by Zulus who “murdered” white pioneers! Whites on their march to the interior of the continent (the voortrekers) circled their wagons when danger came ! Actually the monument has carving of 64 circled wagons around it. To this day white and ony white South Africans gather in the monument every December 16 to honor that pledge made by their ancestors nearly 100 years ago to thank the lord for allowing them to vanguish their enemies in the promised land as they advanced the "light of civilization in the dark continent". Theology of The carved reliefs and the guide show a white democratically elected educated civilized “leader” Retief facing the evil superstitious Zulu king Dingane. That is when a few of us “colored”/black vistors decided we had enough of this tour.

המדריך לבעל הברית המתחיל

עוד קצת על בעלות ברית: תפתרו את הבעיות אצלכם בבית

לאה בן נחום (2013), "במקום להגן תפסיקו לתקוף". טיפול שורש - עיתון שחור (בלוג), 18/2/2013. נדלה בתאריך 13/3/2013
"[...]הגבר האקטיביסט שבואו נודה על האמת הוא גם לרוב לבן, מהווה גורם חיצוני, זה לא המאבק שלו, אבל הוא נמצא שם מתוך "סולידריות" מתוך אמונה במטרה, מתוך חוש הצדק המפותח שלו שמאמין שלנשים מגיע בטחון ושוויון, לפלסטיני מגיע להיפטר מהכיבוש ולשכונות מגיע דיור ציבורי. מהות המאבק של קבוצות מוחלשות בחברה הוא שחלק מתהליך השחרור מהחולשה היא הובלה של המאבק שלהן עצמן, זה עיקרון שהוא די ברור לכולנו ולכן אין צורך אמיתי להתעכב עליו, [...] כנראה שלגברים האקטיביסטים שלנו צריך להזכיר את זה מדי פעם, הבעיה היא שהם לא יודעים להיות מובלים, הם לא יודעים להיות חלק, לא יודעים להיות מתוך סולידריות, כי המעורבות שלהם הופכת כמעט תמיד להשתלטות עוינת, כי הצורך העז הזה להיות חלק הופך לנטייה האובססיבית להוביל, להנהיג, לכבוש.
[...] כשאתם מנסים להוביל מהלך עם כוונות טובות ותיאום מלא עם הנשים שמארגנות את האירוע, ה"ג'יהאד הפמיניסטי" יוצא עליכם ששוב ניצלתם את הפריבילגיות שלכם כגברים בעלי כוח כדי להעצים את המאבק הפמיניסטי, ובכך שימרתם את עמדות הכוח שלכם בחברה כמעצימים, כבעלי הכוח שמחזקים את הנשים החלשות, שוב כבשתם והחרבתם עוד מאבק או כמאמר חברה יקרה "באתי להעצים ויצאתי מועצם"
[...]
[...] רוצה להיות חלק מהבאת השינוי המיוחל? תתחיל בלשנות את עצמך. ואז את חבריך. תקים קבוצת מאבק של גברים אלימים ומדכאים, תתחילו בשינוי התודעה הכוזבת שלכם שאתם לא כאלה, אח"כ תפנו לגברים נוספים והפיצו להם את הבשורה, לצעדה שלכם לכבוד יום האישה הבינ"ל אני מציעה חולצות עם הכיתוב "אני גבר אלים ומדכא" ושלטים – "אני מוותר בזאת על הפריבילגיות שלי" או "הורידו את השכר שלי כך שישתווה לנשים באותו תפקיד" כן במקום להיאבק שיעלו לנו את המשכורות אולי תוותרו אתם על התוספות גבר שלכם? זה יהיה הרבה יותר יעיל וגם משכנע, זה יכול ממש לעשות מהפכה! – זה מה שרציתם לא? "גם אני הטרדתי מינית" שאמשיך? אלו רק הצעות אני לא אכניס לכם מילים לפה – זה מה שאתם תמיד עושים ולא באתי כאן להחליף אתכם בתפקיד המדכאת.
שלא תחשבו שאין זכרים שאפשר לעבוד איתם, שיש להם ערכים, וכבוד לאנשים סביבם, חלקם גם נמצאים בלב המאבק, אבל לא תמצאו אותם צועקים על אחרים בפגישות, סותמים לאנשים את הפה בהאשמות, או מתראיינים בשם אחרים. הם שם, אתם פשוט לא סופרים אותם כי הם לא נוהגים באלימות כמוכם."

יוס

יוס ברוך (2013), "שני צירים פוליטיים מהדהדים לי מקרעי המציאות הישראלית בהם אני מתבונן לאחרונה ממרחק בטוח". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 14/3/2013. נדלה בתאריך 4/8/2013
"שני צירים פוליטיים מהדהדים לי מקרעי המציאות הישראלית בהם אני מתבונן לאחרונה ממרחק בטוח. שני שיקופי מציאות השזורים כחוט השני, ושזורים כמעט בכל ההתנהלות הפוליטית בכל המישורים, מהציבורי ועד האישי.

השיקוף הראשון - "הוילה בג'ונגל". האם אנו נטמעים במרחב הערבי הסובב אותנו, או שאנחנו מנסים לבנות כאן קולוניה אירופית, וילה ממוזגת ומנותקת. למה זה חשוב? כי וילה צריכה חומות הגנה בפני הברברים, היא צריכה מזגן חזק שזולל אנרגיה נגד החום, היא צריכה תקציב בטחון אינסופי, ובעיקר היא צריכה אתוס של שימור עצמי והבדלות מהמרחב העוין בו היא מתקיימת. ראיתם פעם וילה עם בריכה בלי גדר ומערכת אזעקה? אני לא. הוילה בג'ונגל רלוונטית ליחסי יהודים פלסטינים, מזרחים אשכנזים, רוסים וותיקים ועוד. אני לא מתכוון לפרט, אשאיר לכם לחשוב על זה לבד השיקוף השני - "טקטוניקת לוחות וגשרים של שלום". החברה הישראלית בנויה כמו לוחות טקטוניים, שמה שמחזיק אותם יחד הוא מתח בטחוני מועצם ומנופח, וטראומה לאומית אחת גדולה מאוד. בין הלוחות מפרידים קווי שבר עמוקים. יש את קווי השבר הגסים- מזרחים אשכנזים, ותיקים ועולים, יהודים ופלסטינים, אורתודוקסים וליברלים, ויש גם קווי שבר סמויים, שצריך הרבה הקשבה ועדינות כדי לאתר אותם. אי אפשר לאחות את קווי השבר. תזוזת לוחות היא תהליך של שנים. אי אפשר ללחוץ עליהם בכח כדי שיתקרבו. גם אם יהיה לנו הכח, המפגש יגרום רק לרעידות, שברים, וחיכוך רב בנקודת המגע. כור ההיתוך האשכנזי נכשל. הנסיון לזרוק את כל הלוחות לסיר בוער, לערבב ולקבל סוציאליסט אשכנזי ארי וזהוב נכשל כשלון חרוץ. למה? כי אי אפשר למחוק זהויות, וכי אי אפשר לנתק אנשים מהמרחב שלהם (ע"ע סעיף א', "וילה בג'ונגל" לעיל). אז מה כן אפשר לעשות? פשוט. לבנות גשרים של שלום. מתוך הזהות. מתוך השונות. מתוך קווי השבר. כן, אני יודע שיש אנשים שיש להם רגל אחת על הלוח המזרחי ואחת על האורתודוקסי, ויש כאלה עם רגל על יותר משני לוחות. המציאות מורכבת, אין מה לעשות. אבל הדרך היחידה לבנות משהו יציב מכל הלוחות הטאקטוניים האלה שגועשים בכל פעם שהם נפגשים חזיתית, הוא על ידי גשרים אנושיים של דיאלוג ושלום. זה המפתח היחיד - הכרה בזהות, הכרה בשונות, שיח משותף גם על הנקודות הכואבות של ההיסטוריה וההווה (זוכרות, ילדי תימן, קרקעות המדינה). גשרים של שלום, בין שווים, שמכירים במקומות בהם מתקיים ומונצח חוסר השיוויון. רק מעמדה שווה כזאת, על הגשרים שבונות אותם קבוצות זהות מתוך ליבת המנהיגות של הלוחות, אפשר יהיה ליצור כאן בסיס יציב לחברה בריאה והוגנת. כי הבסיס היציב ביותר אינו יציקת בטון או פלדה מתוך כור היתוך או מערבל בטון מפלצתי. הבסיס היציב ביותר לחברה אנושית הוא רגליים עדינות, גמישות, רגישות וקשובות של הקשבה ושיח. כן, זה הפוך לסטיריאוטיפ שאומר "יציב פלדה". מהיום אימרו "יציב קנה סוף".

אני יודע שהטקסט הזה לא מעובד. אנסה ללטש אותו לשניים שונים לפחות, לקראת ביקור אובמה והספר החדש שבא לי ללדת."

יוס ברוך (2013), "כמו שהשבע לא יכול להבין את הרעב". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 3/8/2013. נדלה בו ביום
"כמו שהשבע לא יכול להבין את הרעב, רוב האשכנזים לא יכולים להבין את המזרחים.

אבל המזרחים מבינים, טוב מאוד הם מבינים, את התרבות הזרה, את ההתנשאות, את הגזענות ואת האפליה. הם מבינים את זה מגיל צעיר מאוד, כמעט בכל מסלולי החיים שהם פוסעים בהם. השד העדתי אינו בעיה מזרחית. הוא בעיה אשכנזית. כי הגזען הוא החולה, וישראל היא לא מקרה ייחודי של הגמוניה אירופאית קולוניאליסטית או ניאו קולוניאליסטית. אנחנו אמנם לא בשנות החמישים, אבל שלל גילויי ההכחשה, האשמת הקורבן, ואפילו הגילוי המרעיש "יש אשכנזים שקשה להם" כולם סימפטומים של אותה קאסטה חולה, שחושבת שמגיעה לה יותר מלאחרים בגלל אושוויץ, או בגלל שסבא שלה נסע על טקרטור, או פשוט בגלל שהם הגיעו קצת לפני היהודים הספרדים. - אותה קאסטה שלא נעים לה להתמודד עם האמת - שיש לה סבתא גזענית, או אמא גזענית, או גם וגם, ושאולי, גם איפשהו בתוך תוכה, גם היא גזענית. אף פעם לא שמעתי טיעון ענייני למה יש רוב אשכנזי באקדמיה, בבית המשפט העליון, בפרלמנט, בממשלה ואפילו במפלגות הפסיאודו סוציאליסטיות הגדולות. מעטים מאוד האשכנזים המוכנים להודות בפריבילגיות שלהם. רובם בוחרים לקבור אותן לצד הגזענות בתוך הבקבוק הישן שהם קוראים לו "השד העדתי"."

נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר?

ג'ניפר ונסקו שואלת מדוע בתקשורת מנסותים להציג נשים מצליחות כמודל לחיקוי? והאם זה בסדר להציג את הכללים להצלחה מבלי לנתח את המשמעות הערכית-חברתית שמאחוריהם? היא עונה בניחוש ובשטחיות שזה כנראה יותר קל לסקר אישיות מאשר נושאים חברתיים. מבלי להסביר מה בדיוק הסיבות לקשיים הללו (רמז: נושאים חברתיים לא מוכרים פרסומות? ע"ע קפיטליזם?). ג'ניפר מסכמת בכך שלשיטתה, זה בסדר שמנהיגה עסקית פשוט תקדם את עצמה או תשתף אחרות בידע שלה כדי שגם הן תצלחנה. היא מצטטת את מיכאל לואיס (הופס -גבר!):

Michael Lewis (2013), מצוטט אצל Jennifer Vanasco (2013), "Writing about powerful women". Columbia Journalizsm Review, 8/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013
"[...] sometimes a business leader is just trying to, well, help their business — or trying to pass on knowledge they think might help others."

אבל, בעין מהפכנית, כשאת אומרת לנשים שהדרך להתקדם היא באמצעות הידבקות לכללים וציפיות שנבנו בצורה מוטה, ובמיוחד כשאת מבינה שמה שאת אומרת הוא פרדוקסלי - את עושה נזק. מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מציעה לנשים בספרה " Lean In: Women, Work and the Will to Lead" להמנע ממשא ומתן עם המנהלים שלהן, וגם שרצוי שיהיו חייכניות ויתרכזו בטובת הכלל:

Kira Goldenberg (2013), "On leaning in - Sheryl Sandberg’s new book, out on March 11, has already provoked much argument", Columbia Journalizsm Review, 4/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013
Bosses dislike women who negotiate, Sandberg writes, so women should hedge and say their managers suggested they request a higher salary. They should also smile a lot and emphasize common, collective goals. “I understand the paradox of advising women to change the world by adhering to biased rules and expectations,” Sandberg writes. “I know it is not a perfect answer but a means to a desirable end.”

כי את צריכה קודם להבין שכמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט, הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס:

הערך "רוי רפפורט" בויקיפדיה האנגלית. נדלה בתאריך 17/3/2013
"Furthermore, when one takes part in a ritual, they are able to signal that they the authority of the ritual, thus reinforcing the social contract in place."

כלומר, בעצם זה שאני מתחתן, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות. ולכן, גם אם לדעתי חתונה היא כלי הכרחי ל"הצלחה", הרי שאם אמליץ עליה לאחרים, עליי להודות בפני עצמי ובפניהם שאני פשוט בעד חתונות. אחרת זה מגוכח, צבוע ובעיקר אנטי-מהפכני. להמליץ לנשים לקבל את מקומן הלא-פריווילגי ככלי להעצמה, זה ההפך המוחלט מהעצמה.

חתונה גאה והזכות להורות

ניר עם התמונה המהממת!!!

1% מול 99%

הכל בשליטה! מה את עומדת לעשות עם זה?

גל מור מספר קצת על החופש שנשאר אצלנו, ה-99%:

גל מור (2003), "מצב הרשת: אספסוף חכם". אתר YNET - מחשבים, 20/6/2003. נדלה בתאריך 5/9/2013
"מוכר שטיחים בסניף "מייסיז" במנהטן, מה יש לו בחייו? הוא מביט משועמם בשעונו, סופר את הדקות עד לסיום יום העבודה, כשלפתע נכנסים לחנות מאות אנשים ומתבוננים בעניין בשטיח שמחירו 10,000 דולר. הם טוענים כי הם שוקלים לרכוש את "מרבד האהבה" הזה עבור המחסן בו הם מתגוררים יחד. לאחר פחות מ-10 דקות הם מחליטים לרדת מהעניין ונעלמים מהמקום.
"חברי הקבוצה הם חלק מפרויקט האספסוף, ניסוי בשינוע קבוצות של בני אדם למקומות ציבוריים בנקודת זמן מסוימת. ההצטרפות לקבוצה היא על בסיס היכרות אישית וההודעות נשלחות בין החברים בדואר האלקטרוני בלבד. כמובן ששיטה זו מצוינת לארגון הפגנות מחאה אך לא זו המטרה של המארגנים, שמשתדלים, לטענתם, להימנע מאמירה פוליטית. האירוע הראשון במסגרת הפרויקט היה במאי והשני נערך במייסיז.
"מאחר שרשויות אכיפת החוק שמו עין על אירועי האספסוף, המארגנים מנסים לשמור בחשאי על הפרטים המדויקים של האירוע עד הרגע האחרון. מנהיג האספסוף, המכנה עצמו "ביל" מעיד כי קיבל פניות מרחבי ארה"ב מאנשים המעונינים להקים קבוצות דומות. "אני מקווה שהם יחקו אותנו", אומר "ביל" ל"ויירד", "אחד מהם שאל אותי אם הוא יכול 'לגנוב' את הרעיון, אך זו לא גניבה. קשה לקרוא לזה רעיון. מדובר באספסוף, ללא סיבה. זה הכל. יש משהו פשיסטי בהופעה של המון דומם, חסר מחשבה, המושפע מסרטים מלאי ייאוש ורקב כמו "מועדון קרב", המושפעים מהמציאות המייאשת.
"'ההשלכות של האספסוף החכם הן טובות וגם רעות', כותב הווארד ריינגולד בספרו "אספסוף חכם" (Smart Mobs), 'הטכנולוגיה המתקדמת מאפשרת את היווצרות האספסוף החכם, בעזרת תקשורת ניידת ושבבים המוטבעים במכשירים יומיומיים. אפשר להשתמש בה כדי לחזק את הדמוקרטיה אך גם להשיק מתקפות טרור'."

שרתי הסירנות של לנייר - ה-1% החדש

ראי גם: שדה האוהלים 2: מאואיזם דיגיטלי וביקורות

ג'רון לנייר מצוטט אצל אשר שכטר (2013), "העתיד שייך לעשירים // 'האינטרנט הרס את מעמד הביניים'". מרקרויק, אתר דמרקר, 4/9/2013. נדלה בו ביום
"העתיד שמצייר לנייר הוא במובן מסוים גרסה קיצונית יותר של המציאות הנוכחית. לא, רגע, הוא מתקן ומדגיש: העתיד יהיה הרבה יותר גרוע, ויהיה שייך כולו לבעלי המחשבים החזקים, שייהפכו לאליטות החדשות. לנייר מכנה את אותם מחשבים Siren Servers ‏("שרתי סירנות"‏), רשתות מתוחכמות שכל מטרתן לאסוף מידע מבלי לשלם עליו. המידע הזה מנותח לאחר מכן על ידי המחשבים החזקים בעולם, שמנוהלים על ידי כמה מהאנשים החכמים בעולם, ובתוצאות, שנשמרות בסוד, נעשה שימוש כדי לבצע מניפולציות במשתמשים. ולמי שייכים אותם מחשבי־על? ל–1% של המאה ה–21: גוגל פייסבוק כל החברות שבעיני רבים עדיין מסמלות משום מה קדמה ודמוקרטיזציה. ובזמן שמחשבי העל משתלטים על הכלכלה ובעליהם מתעשרים, שכבה רחבה ביותר של אנשים שמשתייכים כיום למעמד הביניים תידרדר לעוני.
"שורשיו של העתיד הקודר הזה, במקרה שלמישהו היה ספק, נטועים עמוק בהווה: הווה שבו האי־שוויון מעמיק, וחברות הטכנולוגיה הגדולות נהפכו לגרסה 2.0 של סוחרי הנגזרים חסרי האחריות בבנקים הגדולים בוול סטריט - רק שבמקום לסחור בניירות ערך הם סוחרים במידע על חייהם הפרטיים של אנשים.
"בזמן שיזמי אינטרנט בכל העולם, ממארק צוקרברג ועד לסטארט־אפיסט המצוי, מדברים בשבחי יכולותיה של הטכנולוגיה לפתור את הבעיות המהותיות העומדות בפני העולם, לנייר טוען בתוקף: להפך. לדבריו, תעשיית האינטרנט בצורתה הנוכחית תרמה להחרבתו של מעמד הביניים ולהעמקת האי־שוויון. מעמד הביניים, שפעם היה מרוויח משרות, ביטחון ושיפור באיכות החיים הודות לקדמה טכנולוגית, סובל כיום משחיקה בשכר ובביטחון התעסוקתי, מירידה באיכות החיים ומחרדה גוברת בכלכלה שלא מייצרת מספיק משרות עבורו, והוא מצופה להיות מרוצה מכך שבתמורה לכל אלה הוא קיבל את הזכות לעשות לייק בפייסבוק ולהעלות תמונות לאינסטגרם. "אין אף מדינה מתקדמת מבחינה טכנולוגית שלא חוותה עלייה באי־שוויון במקביל לעלייה ב–Big Data", הוא אומר."
"חלק גדול מהכלכלה שלנו, אומר לנייר, משתנה לנגד עינינו מכלכלה פורמלית, שבה יחסי עובד־מעביד מוסדרים בשורה של חוקים והסכמים כתובים, שמבטיחים לנו הגנה מפני פיטורים לא מוצדקים, שכר הוגן והטבות אחרות, לכלכלה לא פורמלית שבה אנחנו משמשים, במקרה הטוב, רק כניצבים. המידע שלנו, כלומר החיים שלנו כפי שהם משתקפים ברשתות חברתיות ובשימוש שלנו בשירותים כמו ג'ימייל או יוטיוב, הוא שמתניע את הערך העצום של חברות כמו פייסבוק, טוויטר וגוגל. הוא זה שמאפשר להן להכניס מיליארדי דולרים. בלי המידע הזה, כלומר ההשתתפות שלנו ברשת, אין להן ערך. ועדיין, בזמן שהן עושות קופה אנחנו לא מקבלים דבר, ומסתפקים בהטבות לא כספיות שלהן אנחנו מייחסים ערך: מוניטין, למשל, או סתם חיבה.
"למעבר הזה יש מחיר. כל מי שלא נמצא בצד הנכון שלו, כלומר בצד של עובדי הרשתות או מקימיהן - ומדובר ברוב המוחץ של בני האדם - נמצא מחוץ למשחק, ובעצם מחכה בסבלנות לזמן שבו הטכנולוגיה תהפוך גם את המשרה שלו למיותרת לטובת שירותים אוטומטיים מבוססי מיקור המונים.
"בספר החדש ובראיונות אוהב לנייר להשתמש בדוגמה של אינסטגרם וקודאק. בשיאה, כשהיא נהנית מההצלחה ההיסטרית של הקודאכרום, העסיקה קודאק 140 אלף איש והיתה שווה 28 מיליארד דולר. היא ייצרה משרות, פתחה מפעלים והביאה ערך אמיתי לכלכלה האמריקאית. היא אפילו המציאה את המצלמה הדיגיטלית ‏(ואז קברה אותה במרתף‏). כשפשטה רגל ב–2011, אחרי שנים רבות של דעיכה אטית וירידה תלולה במכירות, קודאק עדיין העסיקה 7,000 איש.
"אינסטגרם, לעומת זאת, נוסדה ב–2010 וזכתה די מהר להצלחה. באפריל 2012 היא נמכרה לפייסבוק תמורת מיליארד דולר. החברה הצעירה, כוהנת הצילום של העידן הדיגיטלי, ירשה במידה רבה את מקומה של קודאק כפלטפורמה שדרכה אנשים רגילים חולקים בתמונות את סיפור חייהם - באופן אירוני, באמצעות פילטרים שחלקם מחקים במכוון סרטי צילום ישנים של קודאק.
"כשנמכרה לפייסבוק, העסיקה אינסטגרם רק 13 אנשים. לא היה לה מודל עסקי. זו, בקיצור, הבעיה כולה: במבנה הנוכחי של תעשיית האינטרנט, למפעל טקסטיל כושל יש יותר ערך עבור החברה מאשר לחברת אינטרנט נוצצת עם שווי של מיליארדי דולרים. הטכנולוגיה, באופן פרדוקסלי, מרוששת את מעמד הביניים במקום לרומם אותו."

ולגבי הבעייתיות במצב הזה:

"הוא מדגיש אמנם שאין לו שום דבר נגד אנשים כמו מארק צוקרברג או סרגיי ברין, שלדבריו הוא מכיר ואינו מפקפק בטוהר כוונותיהם, אך מיד לאחר מכן הוא פוצח בביקורת חריפה של פועלם. "הבעיה היא לא בצוקרברג או בברין כאינדיווידואלים, הבעיה היא באופן שבו מעוצבת המערכת: בתמונה הגדולה, בשאלה למה אנחנו מייחסים ערך. האם אנחנו מייחסים ערך למשרות ולצמיחה בת קיימא, או למידע שיכול לשמש כדי לבצע מניפולציות באנשים? צריך להבין שאם זה מה שאנחנו מעריכים כחברה, זה אבסורדי ונהרוס את עצמנו".
"[...]
"המעמד היצירתי, הפרולטריון החדש, שוחה בלייקים ובעוקבים, אבל מתקשה לשלם עם זה שכר דירה בעולם האמיתי. .. 'כואב לי לומר את זה', הוא כותב, 'אבל נוכל לשרוד רק אם נהרוס את מעמד הביניים של המוזיקאים, העיתונאים והצלמים'. רק כך, הוא מסביר, יבינו שאר חברי מעמד הביניים שהטכנולוגיה בצורתה הנוכחית לא מציעה להם עתיד טוב יותר, אלא רק צורה חריפה וערמומית יותר של ניצול."

יש כאן בעצם שלוש טענות:

אז בואו נסתור את הטענות האלו אחת-אחת.

לפיכך, ייתכן והדבר ההרסני לחברה הוא דווקא הלגיטימציה לצורך בצמיחה ומשרות, במקום הלגיטימציה לצורך בקיימות התא המשפחתי או התא הקהילתי.
נשמע גם שההנחה של לנייר, שגלישה מרובה תורמת לפגיעה ביכולת ההשתכרות של מעמד הביניים - עומדת בסתירה לנתונים מהשטח. בסקר World internet project, הכולל את כלל האוכלוסיה בישראל, נמצא שבקרב בעלי שכר הגבוה מהשכר החציוני, שיעור השימוש באינטרנט עומד על 88%, ובקרב אלו ששכרם נמוך מהחציוני, השיעור עומד על 64%. -- (2011), אתר איגוד האינטרנט הישראלי. אפשר לטעון שהנתון הזה הינו אופייני לחברה הסטארטאפית הישראלית ואיננו מאפיין את שאר העולם, אבל בכל אופן, לפחות אצלנו זה לא עובד לפי לנייר.

מתן הערך לאיסוף מידע אינו בעיה בפני עצמה. הבעיה היא הקפיטליזציה של המידע, או יותר נכון, העובדה שלאחר שהמידע הזה נאסף, הוא זמין רק לבעלי ההון. אם המידע היה ציבורי, כמו בסדנא לידע ציבורי או כמו בפרויקטי תוכנה חופשית, הרי שכל האנושות הייתה מרוויחה מכך. אז גם היה הרבה פחות משתלם לעסוק בצבירת מידע חסרת תכלית ברורה, כמו הטירוף של שרתי האחסון של דואר גוגל.

כדאי להעמיד בסימן שאלה את הסברה שלו שהרווחה נמדדת במשרות. החברה המערבית מתקדמת לתרבות של שפע. אולי אין באמת חובה שכולנו נהיה מועסקים במשרות מלאות. הסוציאליסטים ידברו על חלוקה נרחבת של משרות חלקיות של 4-20 שעות בשבוע. והקפיטליסטים ידברו על שכבות שלמות שיכולות לקבל 'פטור' מעבודה בכלל.

מעבר לכך, יש לראות שהטכנולוגיה לא נועדה כדי לספק קיימות למעמד הביניים. פייסבוק לא מייצר לי ארוחת צהריים וגם לא קורת גג. מעולם לא ציפינו שיעשה זאת. הניצול, כלומר, שאיבת המשאבים ממעמד הביניים למעמד שרתי הסירנות, קיים, אבל מימדיו צנועים ממה שלנייר מצייר. וגם, יש ערכים חדשים שמעמד הביניים מרוויח מהטכנולוגיה - גם לנייר מסכים לכך.

במובן מסויים גם עכשיו האנושות כולה מרוויחה - פחות עצים משמשים לפרסום כאשר רוב המידע והמסרים הפרסומיים נעים ברשת. יש בכך יותר קיימות באופן אפריורי. ברגע שהמיחשוב יפסיק לנצל אנרגיה של דלקים פוסיליים, יתכן ואפילו אפשר יהיה לומר שזה ממש מבוסס על אנרגיות מתחדשות. ואולי גם אפשר לדבר על אתיקה של הקמת חוות שרתים, על ניצול-מחדש של צ'יפים ישנים וחישוב נכון של העלויות החיצוניות של משאבי מחשוב (כגון אבדן מחצבים נדירים וזיהום בתהליך הייצור, וכן, יש לבחון גם שמירה על זכויות עובדים ועלויות מיקור-חוץ-לצד-השני-של-העולם אגב יש מילה כזו, שמדברת על מיקור-חוץ לעבודה להודו-סין).

בהמשך, לנייר מבקר את העובדה שהטכנולוגיה בפני עצמה איננה יצרנית:

"אני זוכר שב–2011 ראיתי את הצעירים בכיכר תחריר וחשבתי לעצמי, הילדים המבריקים האלה שרוצים עתיד, אולי ייצא מזה משהו. אבל אז חשבתי לעצמי: בטוויטר ובפייסבוק אפשר להשתמש כדי להתלונן או לארגן הפגנה, אבל לא כדי ליצור משרות. אז אחרי המהפכה במצרים עדיין לא היו לאותם ילדים משרות, והמדינה גלשה לכאוס. אתה לא תשמע את האנשים בעמק הסיליקון שאמרו ב–2011 שהמהפכה במצרים היא הניצחון של טוויטר אומרים שמצרים ב–2013 היא הכישלון של טוויטר או פייסבוק".

זה כמובן גם מתחבר לדברים שאמר נועם יורן על הפייסבוק ככלי לתלונות:

מתעוררת מייד השאלה, אז מה הפתרון? לדעתי, הפתרון הוא כאמור בריסוק הפריוילגיות של מי שמרכז מידע - ע"י פירוק הנורמה הקפיטליסטית שמקנה פריוילגיות למי שיש לו. מיסוי פחמן/זיהום יכול לעבוד כאן, כי מי שיחזיק חוות שרתים גדולות יצטרך לשלם על הרבה פליטת חום ופחמן. גם נורמה של שתפנות, כמו בעולם התוכנה החופשית או יותר נכון בתנועה הפיראטית, יכולה לעודד מצב שבו אנשים נמנעים מריכוז מידע=כח בידים מצומצמות, והתוצאה כאמור היא שהאנושות כולה מרוויחה.

אפשרות נוספת היא לדלל את הלגיטימציה של מעמד ה"לא עובדים", או יותר נכון, לבנות לגיטימציה לגידול אוכל עצמאי וקיימות משקית סמי-אוטרקית. דילול תעבורת האנרגיה הטרנס-ימית יכול להוביל להתבססות חזקה יותר על משאבים מקומיים. אולי גם סוף עידן הנפט. בכל אופן, התוצאה תהיה שרידות טובה יותר וחופש רב יותר למעמד הביניים, כשזה יכול להבטיח לעצמו קיום בסיסי על מזון ומגורים. ואז, נותר פנאי רב ללימוד ושיתוף ידע.

לנייר מציע פתרון אחר. הוא מתעלם מהתהליכים הגלובליים של שימוש באנרגיה וכו', ומצטמצם לסוגיית השכר. רק צריך שהמשתמשים יקבלו צ'ק בחזרה משרתי הסירנה:

"הפתרון, לדברי לנייר, הוא פשוט. כל כך פשוט שהוא נראה בלתי אפשרי: כולנו, הוא אומר, צריכים לקבל תשלום עבור התוכן שאנחנו מייצרים - עבור החיפושים בגוגל והפוסטים בפייסבוק והציוצים בטוויטר והתמונות בביקיני באינסטגרם. למשל, אם בני זוג מכירים באמצעות אתר היכרויות, האלגוריתמים של האתר יכולים לעקוב אחר מערכת היחסים שלהם. אם הם נישאים ונשארים יחד 30 שנה, והמידע הסטטיסטי שמספקת מערכת היחסים ביניהם מאפשרת לאתר לשדך בין שני בני זוג אחרים, הם צריכים לקבל תשלום קטן. כך, אומר לנייר, אנו יכולים להרוויח ממיקרו־תמלוגים על המידע שאנחנו מוסרים ברשת."

הפריוילגיה ככלי הרסני

ליאת שקד (2013), "אני ממעטת לרכוש עיתונים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 13/9/2013. נדלה בו ביום
"אני ממעטת לרכוש עיתונים, לעיתים קונה, מזכיר לי את הבית ביום שישי. היום קניתי עיתון, ובכותרת ציטוט ממילותיה של גולדה מאיר: "אני מייסרת את עצמי שלא אמרתי: 'רבותי! אולי בכל זאת נגייס מילואים?' לא יכולתי לעמוד בעימות עם ראש אמ"ן או הרמטכ"ל. היו חושבים שאני טיפשה".
"אז ככה, מדובר באישה שהיתה ראשת ממשלה, היחידה בתולדות המדינה. אותה אישה שכבר אמרו עליה שהיא "הגבר היחיד בממשלה". אותה אישה, גולדה מאיר, *פחדה שיחשבו שהיא טיפשה*! כי זה המעמד שלנו בחברה. גברים מרשים לעצמם ללהג על כל דבר, גם דברים שהם לא מבינים בהם כלום ושום דבר. נשים, לעומת זאת, אם תעזנה להגיד משהו "לא במקום", תתפשנה כ*טיפשות*.
"#פטריארכיהתתפגרי"

רעיון גננות

אצל גור

צדק תרבותי

איה שוויד על חלוקה הוגנת של משאבי תרבות

ויש גם את הנושא הזה אצל המזרחים. למשל קובי אוז מצטט את אביהוא מדינה:

קובי אוז (2013), "מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 28/5/2013. נדלה בו ביום
"מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'. זה מה זה עלבון. זה כל כך לא נכון. אני לא פחות ישראלי מכל אחד מכם. מאיפה לקחתם את החוצפה לכנות אותי 'מזרחי' ולא 'ישראלי'?
"רסקין: זה, אתה יודע, לא נעשה בכוונה, אף אחד פה לא..
"מדינה: כן, אני יודע שזה לא בכוונה, כבר 50 שנה שזה לא נעשה בכוונה. אבל זה מעליב. זה פוגע בי. אני לא מתרגש מהערב הזה, אבל דבר כזה מעליב אותי. הוא מפרק לי את העם שלי לשניים, ואני לא רוצה שיפרקו אותו לשניים.
"רסקין: אבל יש ז'אנר שנקרא מוזיקה מזרחית, מה זאת אומרת?
"מדינה: כן? אז למה אתה לא קורא למוזיקה השנייה 'מערבית', אלא 'ישראלית'. למה שלמה ארצי, מתי כספי, יהודית רביץ וגידי גוב זה לא מוזיקה 'מערבית'? אני חושב שאתם עד היום לא רואים בנו חלק לגיטימי של עם ישראל. אתם לא רואים בנו חלק מהתרבות של עם ישראל באופן טבעי, אלא אתם רוצים לסגור אותנו בגטו שנקרא 'מזרחית' כדי שלא נהיה שותפים אמיתיים שלכם, כמו משהו שאמור לעבור מהעולם".

קיימות במחאה

it's not about numbers

השאלה על כמות המשתתפיםות בפעילות מחאה, יש בה כח ביקורתי רב, ולא פעם היא מחסלת מוטיבציות לפעילות מחאתית. מתוך ההנחה שכמות המשתתפיםות מעידה על חשיבות הנושא, רביםות מוותרים על המחאה והצעקה שלהםן. כאשר כולנו מבינותים בסופו של דבר, שהצעקה קיימת אצל כל אחד ואחת מאיתנו, וקשה לצפות מה יהיה אותו קיסם שיתפוס ו"ידליק" את הזעם הציבורי לכדי מחאת-מאות-אלפים.

אור שנפי מתארת את ההרגשה הקשה שהתעוררה בה לאור ביקורת כזו על היקף ההשתתפות בפעילות שיזמה:

אור שנפי (2013), "המתנדבים". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 19/7/2013. נדלה בו ביום
"אתמול קצת לפני שהגענו לשוסטר, ישבתי עם יוסי באוטו ובדיוק דיברנו על כך שמי שמגיע להפגנות בימי חמישי ואולי בכלל.. הם אלו ש"מקריבים" מעצמם בשביל ששאר השבוע העניין הזה ימשיך לרוץ ברשת החברתית, בשביל להראות את הנוכחות השבועית. אלו שבאמת מוציאים את עצמם מהבית, אלו שבאמת עושים את המאמץ פיזית להגיע לשם (שזה לא נורא מסובך אם רוצים). יש שיר של ג'פרסון איירפליין שנקרא Volunteers (מתנדבים) והשורה שחוזרת על עצמה בסוף השיר היפה הזה היא We are volunteers of America. תמיד כשאני מקשיבה לו נדמה לי שעל זה הם מדברים, על כך שהם המתנדבים למען המהפכה למען מאבק, מחאה ושינוי. גם אצלנו ישנה חבורה שבועית של אלו שמתנדבים למען כולם. אנחנו לא למען עצמינו שם, כי היינו רוצים שכולם יהיו שם ולמען כולם. כרגע המצב הוא שישנה תמיכה כמעט מלאה באקט השבועי הזה ובאופן יחסי, אלפית, וגם זה בספק, מאלו שיושבים בבית ומעודדים את האקט הזה – אשכרה מגיעים לשם. אז אתמול לא הרגשתי אכזבה עד שהנושא הזה עלה ע"י אנשים במעגל שיחה הקצר שערכנו. של למה אין שם יותר נוכחות. אז אני אמרתי שהכמות לא משנה ושאנחנו פשוט שם כי מישהו צריך להיות שם ולהמשיך להראות עקביות. מצידי להיות גם אפילו רק מספר בודד אנשים ולהראות את הנוכחות הזו ושהאימפקט האמיתי כרגיל יהיה אחר כך ברשת החברתית. ברור שהייתי מעדיפה שכולם יגיעו לשם כי זה מאמץ קלוש למען מטרה נעלה.
"אז אחר כך חלחלה בי אכזבה עצומה ונכנסתי לאיזה לופ עצבים עם עצמי. אפילו כשכבר התחלנו להקרין ואפילו כשכבר הקראתי במיקרופון את מה שכתבתי, הייתי עצבנית ודוגרי התפקוד שלי מ'בפנים' נדפק לאיזה שעה. שוב, לא בגלל כמות האנשים אלא בגלל העובדה שהרבה אנשים לא מסתכלים על המקומות החיוביים של כל זה ומסתכלים על כמות ולא על איכות, לא מסתכלים על מה זה אומר בכלל שאנחנו שם, שאנחנו יוצאים עם האני מאמין שלנו החוצה ולא רק יושבים, עושים לייק ושיתופים, שאנחנו על אמת שם בחוץ ושאנחנו יודעים לאזן ולשלב בין מה שאנחנו אומרים כאן בפייסבוק לבחוץ - משהו שרוב האנשים לא רוצים לעשות ולא עושים. אני ואחרים עובדים קשה מאוד בשביל ההפגנות האלו, באופן התנדבותי לחלוטין. מי שבא לבקר את הכמות שמגיעה שיסתכל טוב טוב על האפקט שזה עושה ושיחשוב שוב אם לבקר. למזלי, היו שם אנשים מקסימים שעודדו אותי והחזירו לי את האופטימיות. כי אם הקהל שאיתו צועדים לשם ושאיתו "עובדים" מסתכל על הדברים השוליים, זה מאוד קשה לעשות את זה ולהמשיך להשקיע את אותו המאמץ. אבל נמשיך.. כי גם אם קשה ממשיכים. אז תמשיך כנראה להיות חבורה קבועה של עשרות אנשים שישמשו כ"מתנדבי העם" בכל שבוע, בזמן שהשאר ישבו ויעודדו דרך המסכים מבלי להזיז את עצמם לשום מקום. יש לי ביקורת על זה מן הסתם, אבל אין לי מה לעשות לגבי זה אלא רק להמשיך משבוע לשבוע באמונה שאנחנו, מי ששם, שומרים על הגחלת הזו, שלא תתקרר ושבבוא הזמן, אנחנו אלו שנשמש לקרקע יציבה במקום הזה, כאשר יגיעו אליו מאות ואלפים."

ועונה לה ברוך אורן (שם):

"פעמים רבות עולה השאלה "למה אין מספיק אנשים". חברים, אני חושב שהשבוע אפילו הצלחנו לשכנע את דמרקר לכתוב את זה באופן מפורש בעיתון (אחרי ששנתיים אנחנו מסבירים את זה לעיתונאים אבל העורכים שלהם מוחקים את המסרים הללו): it's not about numbers.
"אנחנו תנועה חברתית כי אנחנו עושים תהליך חברתי ביחד. וזה נמדד במונחים של תודעה אישית ותודעה קבוצתית... דברים שאנשי מדעים מדוייקים פשוט לא יודעים למדוד.
"לכל אדם קל יותר לעוף על עצמו כשזה נראה שהוא מעין תופעת-על, ושיש אלפים שמגיעים לכל דבר שהוא מוציא מהשרוול. אבל אף פעם זה לא עובד ככה, רק בסרטים. גם ב-2011 כשהיה נראה לפעמים שדפני וסתיו יכולות להוציא מהבית מאות אלפים אם רק יפצו את פיהן, היה ברור לכולם שזה רק אויר חם. האנשים יצאו מהבתים מכל כך הרבה סיבות, מרצף של ניסים ונפלאות... אנחנו נוטים לשכח שבקיץ 2011 היו כאן 187 מאהלי מחאה ברחבי הארץ!!! וזה יצר אטמוספירה שונה לחלוטין. וגם אז היו כל הזמן תהליכי ביקורת בונה והורסת, איחודים ופיצולים.
"אבל תודעה זה כל כך הרבה יותר מסתם מישהו שאמר משהו.
"לגופו של עניין, אני מאוד בעד להמשיך את זה כל עוד זה עושה לנו טוב. כרגע זה נשמע כמו הבילוי הכי מוצלח בחמישי בערב (חוץ מההפגנות של המיטה המעופפת בבנימינה, כמובן)... ככה שאני איתך."

קיימות חדשותית newsonomic

נועם שיזף (2013), "על הקשר בין מדיה חדשה לזכויות אדם ואזרח" הרצאה בכנס re-start לדמוקרטיה, 20.2.13

(מדבר על החשיבות של המדיה החדשה, הרשתות החברתיות, צוקרברג פיטר את עורך ynet וכו'. וגם, על הנושאים שלא מדברים עליהם כמו כוחם של התאגידים הגדולים)


מסתמן שהקיימות החדשותית החדשה היא: עיתונות של ההמונים. את מנגנוני תגמול יוצרי התוכן, ככל הנראה, נצטרך להמציא מחדש בדיוק כמו שהאומנים גילו שעדיף להם לבקש תשר (טיפ) במקום תשלום על השירים. לזה קוראים חזרה למקורות.. או פילוסופיה פיראטית.

על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה

עידן לנדו (2011), "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013
אורן פרסיקו (2011), "מנפנפים על הגחלים". העין השביעית, 3/8/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013 "אין פה שום מהלך מתוכנן או קופירייטינג מהוקצע. באנו, דיברנו בכאב וזה תפס", אומר אחד ממנהיגי המחאה על הסיקור התקשורתי. הכתבים מאשרים
אין הנחיה מלמעלה
[3] ???

התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1

התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף

אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". שדה האוהלים (דף פייסבוק), 12/5/2013

קישור מקורי לפוסט לחברים בלבד - אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". סטטוס לחברים-בלבד על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום

"אתמול בהפגנה, כתבת של טמקא ראיינה אותי לגבי ההפגנה נגד ייוצא הגז. בסוף הראיון שאלתי אותה אם אפשר לראיין אותה גם והוצאתי את הנייד כדי לצלם. היא נבהלה ואמרה שבשום אופן. אז התפשרנו על ראיון לא מוקלט. שאלתי אותה אם היא מודעת לזה שנוני ייצנזר אותה, ואין סיכוי שהוא ייתן לה לפרסם את מה שאמרתי, ואם זה לא מבאס שמצנזרים... מאותו רגע היא פשוט שתקה והתעלמה. מובן, לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלה."

תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור

לדוגמא אצל רועי ברק

רועי ברק (2011), "עובדי החדשות בערוץ 1: לשכת רה"מ מציבה לנו דרישות". גלובס, 30/8/2011, נדלה בתאריך 12/4/2013.
"לשכת ראש הממשלה התקשרה למערכת החדשות של ערוץ 1 בערב הפגנת ה-300 אלף של מחאת האוהלים, ודרשה כי הכתבים והשדרים יפסיקו לדווח על מספר המפגינים בארץ - כך טענו עובדי רשות השידור בפני מועצת העיתונות, בדיון שנערך הערב (ג') בבית סוקולוב בתל-אביב בנושא "הפוליטיזציה ברשות השידור"."

התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו

מרב מיכאלי (2011), "בין שתי שפות". הארץ, 5/9/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013
"לא בכדי המחאה הזאת כל כך לא אלימה: מי שהתחילו אותה, מובילות ומנהיגות אותה הן נשים. ליף, סתיו שפיר ועוד רבות ומצוינות שהביאו את השפה החדשה הזאת, שלא זאת בלבד שאינה אלימה, אלא שהיא שפה מחברת, שפה של דיאלוג, שפה הנותנת מקום."
"[...]
"זאת איננה שפה חדשה, זאת שפה שהפמיניזם מדבר בה זה שנים רבות; זאת השפה של העולם שהפמיניזם מבקש לעצב. אבל בציבור היא חדשה כי זאת הפעם הראשונה שהיא מקבלת במה אדירה כזאת. בדרך כלל בעלי הכוח אינם נותנים לשפה הזאת להישמע. ואכן, גם הפעם, פרשן בכיר כינה את הנאום של ליף בלגלוג סלחני "ארוך מדי", ושני הערוצים המסחריים קטעו אותו כדי לפטפט עם אייל גולן ולפטפט את פטפוטי השפה הישנה באולפן, שבו יושבים כמעט אך ורק גברים. גם ערב קודם, באולפן שישי של ערוץ 2, ישבו רק גברים - שבעה.
"ואכן, את הנאום של שמולי שידרו במלואו, בלא הפרעה, וגם הכתירו את שמולי "הכי רציני" במנהיגי המחאה. הוא מדבר בשפה שהם מבינים. הוא הגבר, ה"מתון", ה"הגיוני". נחמיה שטרסלר אף הגדיל לעשות וכתב, ש"אם יש שניים שמסוגלים לסגור עסקה, אלה השניים": מנואל טרכטנברג ושמולי. עסקה כמו שסוגרים בעלי עניין בעולם הישן והטוב. שמולי יסדר להם עסקה שתחזיר את הסדר הישן והטוב על כנו. הוא אינו מאיים עליהם בשינוי סדרי עולם, שלכל בעלי החליפות של ההון, התקשורת והממשלה יש הרבה מה להפסיד ממנו.
"[...]
"[...] שינוי אמיתי יחייב את בעלי הכוח להבין, שהם מוכרחים לעשות מקום להרבה יותר נשים בעמדות מפתח וכוח. הרבה יותר נשים שיוכלו להנחיל את השפה האחרת הזאת, שתעצב לנו עולם שוויוני יותר, מכיל, מחבק. הציבור מבין מצוין את השפה החדשה הזאת, לא סתם הוא מריע בטירוף לדפני ליף ולסתיו שפיר."

לקקשר גם לשיח על פריוילגיות.

====המודל הנוכחי מרדד את העבודה העיתונאית

====המודל הנוכחי של העיתונאות מרדד את הביטחון התעסוקתי של העיתונאים

====המודל הנוכחי של העיתונאות מעביר את ההון לבעלי ההון

בפוסט מ-2012, עידן לנדו מדגיש שהמודל לפיו העיתונאי משתכר ממכירת עיתון בדפוס, תרם בעיקר לרידוד הרמה המקצועית של העיתונאות ולשינוע הון מההמונים אל קומץ בעלי הון:

עידן לנדו (2012), "מותו של הפרינט". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013
"אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה [של עיתונות בדפוס המופקת במערכת עיתון ממוסדת ב.א.] הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון."

הוא ממשיך ומסביר גם מדוע הפתרון הוא לא רק שינוי מבנה הבעלות, מבעלות הון לבעלות קואופרטיבית: (שם)

"[...] אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת."

לדעתו של עידן לנדו, הבלוגוספירה והרשת החברתית אינם פתרונות טובים, משום שאינם מסוגלים לספק קשר יציב בין העיתונאי/ת לבין קהל קוראים צמא ומעורב: (שם)

"יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.
להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן."

העיתונות המסחרית הופכת לעיתונות חצר בשירות ההון

נתי טוקר (2013), "האינטרסים הסמויים של "ידיעות"". מרקרוייק, אתר דה מרקר, 23.08.2013. נדלה בתאריך 25/8/2013
"קראתם ב"ידיעות אחרונות" את הגיגי מנכ"ל הבנק? נחשפתם לסיקור המחניף לשר החינוך? אולי למדתם על "פעילות מבורכת" של שר הרווחה? המכונה המשומנת של "ידיעות" פעלה עד היום בשקט, אך כעת היא מתחילה להרעיש.
"יש יותר ויותר סימנים לכך שהתוכן המערכתי מוטה לא פעם לטובת אינטרסים של המו"ל וחבריו. חברי המועדון זוכים לסיקור מלטף, והמפרסמים הגדולים מקבלים שטח פרסום נרחב, גם בתוכן המערכתי. השבוע התמונה התבהרה עוד יותר עם חשיפת הסכם התוכן השיווקי עם שר הרווחה מיש עתיד, מאיר כהן, ולאחר מכן גם בנתוני הפרסום של מועצת ההימורים, שלפיהם 60% מתקציב הפרסום לעיתונות ולאינטרנט זרם ל"ידיעות".
"נכון, "ישראל היום" מביך עצמו בסיקור מוטה לטובת פרסונה אחת, אך ב"ידיעות" התמונה מסוכנת יותר - שם אף אחד לא באמת מכיר את רשת האינטרסים של נוני מוזס ומחלקתו המסחרית."

אינפוגרפיקה מוצלחת - "לפידעות אחרונות": טל רובי (2013), "***האינטרסים הסמויים של"ידיעות"***". פוסט על הקיר של חדר המצב, 25/8/2013. נדלה בו ביום

המקרה של הכיבוש האמריקאי בסוריה
אורי וולטמן (2013), "תמונת העולם שלך לגבי מה שקורה בסוריה אינה נשענית על העובדות". תגובית על פוסט שבו תוייג, 4/9/2013. נדלה בו ביום
"למרבה הצער, רבים מדי בשמאל היהודי בישראל מסתמכים אך ורק על הסיפורים שהם קוראים על הקיר של אסמא אגבריה כדי לגבש את עמדתם לגבי הטרוריסטים בסוריה, אשר חלקם הגדול - אנשי אל-קעידה, והיתר, דוגמת מה שמכונה "הצבא הסורי החופשי", הם באוריינטציה כלפי ארה"ב, ונשמעים להוראותיה.
"את אומרת ש-"ארה"ב כמעט לא עזרה למורדים"?? שהיא "נתנה להם מעט סיוע"??
"איפה זה ואיפה העובדות.
"באוגוסט 2012, חשפה סוכנות רויטרס שנשיא ארה"ב, ברק אובמה, חתם על צו סודי המתיר ל-CIA לסייע למורדים בסוריה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4263514,00.html

"עוד קודם לכן, פורסם ב"וושינגטון פוסט" (16.5.2012) כי נסיכויות המפרץ העבירו נשק רב למורדים, לרבות לאחים המוסלמים, בתיווך הממשל האמריקאי:

http://articles.washingtonpost.com/2012-05-15/world/35454790_1_baba-amr-neighborhood-syrian-rebels-homs

"הגוף המכונה "הצבא הסורי החופשי" לא מכחיש את הטענות. בראיון ל-"מעריב" (21.11.2012) אמר מפקד "הצבא הסורי החופשי" בדרום סוריה, כי: "המשטר בדמשק מאשים את קטאר וסעודיה [דהיינו את גרורותיה של ארה"ב באזור - א.ו] בהתערבות ישירה בעניינים הפנימיים הסוריים, ויש צדק בטענה הזאת... הן התורמות הגדולות למאבק שלנו בנשיא. כסף, אמצעי לחימה ולוחמים עוברים בחסות אותן מדינות לתוככי סוריה במטרה להפיל את המשטר ולזכות בסוריה".

(http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/416/864.html)

"כך שהסיפור של סוריה אינו סיפור של מפגינים חסרי ישע הנטבחים בידי נשיא רשע, אלא של מלחמת אזרחים, אשר בה הצד שקם נגד הממשלה זוכה לחימוש ומימון מידי מעצמת-העל הגדולה והאכזרית בעולם, ומורכב בחלקו הגדול מג'יהאדיסטים מחוץ למדינה (יש הערכות שמדברות על כ-40,000 לוחמים זרים על אדמת סוריה כיום).
"מלחמת אזרחים היא תמיד דבר טראגי. מלחמת אזרחים תמיד גובה מחיר עצום בנפש. מלחמת האזרחים בארה"ב, למשל, גבתה קרוב ל-600,000 קורבנות - כמעט פי 6 מכמות הקורבנות שגבתה המלחמה בסוריה.
"אבל כשמדברים על 110,000 הקורבנות הסוריים, האם זוכרים שלא מדובר רק ב-"אזרחים שנטבחו בידי הנשיא", אלא גם בחיילים מהצבא הסורי, שנהרגו בקרבות? שמדובר גם באזרחים סורים חפים מפשע, שנהרגו מהתפוצצות של מטעני חבלה בערים, שהוטמנו שם במסגרת הפיגועים שמבצעים אל-קעידה שוב ושוב?
"ובכלל, מי אלה המורדים הסורים?
"אני זוכר שאסמא השתפכה פעם על הקיר שלה, כשהביאה ציטוט של סורי מהכפר נבל, במערב סוריה, המדבר על כך שבמהפכה הסורית יש מקום לכולם: לסונים, לשיעים, לדרוזים, לנוצרים, ליהודים, וכו' וכו'.
"זו פנטזיה נחמדה. אבל בהפגנה שהתקיימה באותו מקום, חודש לפני כן, זימרו זמירות אחרות (הכיתוב על הכרזה "כולנו בן-לאדן"):

http://www.facebook.com/photo.php?fbid=424392050939906&set=a.287030431342736.68075.287026474676465&type=1&relevant_count=1

"כשבאים לדבר על המצב בסוריה, צריך להסתמך על העובדות, ולא על פנטזיות.
"זה יכול היה להיות נחמד אם הסיפור של סוריה היה סיפור של התקוממות עממית, בהנהגה שמאלית, הזוכה לתמיכה רחבה, והמתייצבת מול נשיא רשע. במקרה כזה, היה ברור לנו איפה אנחנו צריכים לעמוד.
"אבל מה לעשות, שהסיפור הסורי קצת יותר מורכב, הטובים הם לא בדיוק טובים, ומי שמתייצבים לצידם הם טובים עוד פחות, ואם עוצמים את העיניים נוכח מציאות זו - נידונים להגיע למסקנות שגויות."

חומות חסימה זה לא עובד

אישתון בשביל מה צריך צנזורה כשהעיתון מצנזר את עצמו?

בנתיים יגאל רמבם מבקש משוקן לתבוע אותו על פרסום השיטה הפיראטית לקריאת הארץ בחינם: יגאל רמבם אצל טיילור VJ

העין השביעית

פרסומות זה כבר לא עובד

כאשר עיתונות דיגיטלית מנסה לטשטש את הגבולות בין תוכן חדשותי לתוכן מפרסמים, היא בעצם יוצרת נזק בעיקר לה ולמפרסמיה. במצב המטושטש, החוזה שבו העיתון אינו אחראי לפרסומת והפרסומת אינה אחראית לחדשות, נפגם, ועכשיו הקוראותים נאלציםות לשפוט בעצמםן האם התוכן הוא חדשותי או פרסומי, ומעבר לכך, כעת יש להןם הזכות לבקר גם את העיתון על פרסומות לא ראויות וגם את המפרסמיםות על תוכן חדשותי ירוד.

Jack Shafer (2013), "And now, a word against our sponsor". בלוג באתר reuters.com, 8/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013
"It’s equally important to advertising-supported journalism that the news not be confused with the ads that run nearby, a point Benjamin Franklin made in his advertising manifesto in his 1731 “Apology for Printers.” Franklin held — and most publishers continue to hold — that the controversy raised in news stories is 1) desirable, 2) should not be held against advertisers and 3) that the content of advertisement should not automatically be held against the newspaper publishing them.
When Web publishers deliberately blur the visual and textual divide that separates editorial from advertising, as The Atlantic did, they force readers to judge whether a page is news/opinion or a commercial advertisement. But they’re not confused; it’s the publisher and the advertiser who are confused. The publishers and advertisers have polluted their own tradition by erasing the traditional line. Suddenly, it’s completely reasonable for readers to blame controversial news stories directly on advertisers and blame controversial advertisements directly on reporters and editors, because publishers and advertisers have essentially merged operations."

הישגי המחאה החברתית

הישגי המחאה החברתית

בלאגן שצריך לסדר

רשימת פריוילגיות למי שאיננה/ו עובד/ת מין

חשיבה עיצובית בשירות חדשנות חברתית / מאת טים בראון וג'וסלין וויאט // חורף 2010 תרגום מאנגלית של: http://www.ssireview.org/articles/entry/design_thinking_for_social_innovation/ מתרגמת: ליאורה יוקלא

סמאח בסול (2012), "המחאה החברתית אינה דוברת ערבית". אתר j14 - האתר הרשמי של המאבק, 25/6/2012
"מדוע לא היו הערבים חלק מהמחאה החברתית? יש כמה סיבות לכך. הראשונה: כי הם חיים מאז קום המדינה באי-צדק חברתי, כלכלי ופוליטי. בנוסף לכך, קיימת תחושה שהרוב המוחה אינו צריך באמת את המיעוט. ההוכחה לכך: האם מישהו פנה אי פעם לאקטיביסט ערבי וביקש ממנו שיתוף פעולה? נייר עמדה בערבית? הזמנה לשאת דברים בתהלוכה?
אוסיף לכך כמה דברים: המחאה החלה בעקבות עלייה במחירי הקוטג'. יש לכם מושג כמה ערבים צורכים קוטג'? אני אענה: כמעט ואין. זה לא מאכל פופולרי בתפריט היומי בבית ערבי.
מחירי דיור: התרבות הערבית מתבססת על בנייה פרטית בתחומי הכפרים והערים. איננו נוהגים לקנות או לשכור דירות, גם משום שאין בנייני דירות במגזר.
אני גולשת באתר הרשמי של המחאה, והערבים אינם נמצאים שם. לא כשפה ולא כאייטם, וזו שאלה לעורכי האתר."
אורי ירון(2013), "מילון האמירות הנבובות והמילים המכובסות"
שי, אור (2011), "צדק חברתי – מי דורש ולמי הוא דרוש?". אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 26/9/2011
יאסר עוקבי (2011), "גורל הגנבים - סקירת עיתונות ערבית בישראל". העין השביעית, 7/8/2011
עזרא אוחיון (2011), "שלוש הערות על המחאה". אתר קדמה - הבלוק המזרחי, 1/8/2011
"3. 'מי שרוצה לגור בתל אביב שישלם בהתאם'. זוהי מדינת ישראל שהפכה את תל אביב לעיר היחידה בארץ. זוהי מדינת ישראל שמנסה להפוך את כל הארץ לפרברים. הסיבה אם אתם מעוניינים לדעת היא שכל מרכז עירוני מחוץ לתל אביב יעלה אליטות חדשות ולזה הם לא מוכנים. אז אם ככה שיחליטו, או שיתנו לנו אפשרות הולמת לגור בעיר היחידה בישראל או שיאפשרו ליישובים הגדולים (באר שבע, נצרת) להפוך לערים.

ובנימה אופטימית על שילוב פלסטינים

אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012
"לבסוף, לפי דו"ח הגזענות לשנת 2012 של המטה למאבק בגזענות, מגמת הגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל ירדה באופן דרסטי בשנת 2011 לעומת שנת 2010. לטענת מחברי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין ירידת מגמת הגזענות לבין הסולידריות שהצליחה המחאה החברתית ליצור בין קבוצות שונות בציבור. תוצאה עקיפה זו של המחאה החברתית לא צריכה להפתיע. ראשית, כיוון שהרטוריקה של מחאה זו הייתה של צדק ושוויון. שנית, כיוון שאזרחי ישראל היהודים ראו את אזרחי ישראל הערבים נאבקים למען אותה מטרה כמוהם. כל עוד פלסטינים ישראלים תקפו וביקרו את הזהות הקולקטיבית של היהודים הישראלים, הם נתפסו כאיום עליהם וכסכנה לזהותם, כקבוצה אשר תמיד יוצאת נגד המדינה עצמה והעם היהודי. לראשונה מזה זמן רב, לאזרחים היהודים והערבים של מדינת ישראל היה נושא משותף עליו יכלו להסכים ומאבק משותף בו היו בני ברית ולא עמדו משני צדי המתרס. הורדת רמת הגזענות שנכשלה שנה לפני כן באמצעות הפגנות של "מחנה השלום", הושגה דווקא ע"י מחאה חברתית שבאופן ישיר אינה עוסקת בה."
עודה בשאראת (2011), "נאום בעצרת ההמונים בתל-אביב: דרך הניצחון". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 13/8/2011
"קהל נפלא… המהפכה רק התחילה. כשבפעם הראשונה אנו פורצים את הגבולות שתחמו אותנו במעגלים סגורים ומסוגרים. וכשאני מסתכל על הקהל הנפלא הזה, כשערבים ויהודים ביחד, כשחילוניים ודתיים ביחד, כשצעירי העיר והכפר ביחד.. אז למהפכה זו יש רק דרך אחת. דרך הניצחון."
מגיב בשם "תגובה לערבי", 20/5/2012 אצל אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012
"דווקא היו שניסו לעורר את המחאה במגזר הערבי והייתה סימפטיה בקרב צעירים ערבים אבל המנהיגים הערבים חששו מכך לא פחות. הדבר האחרון שראאד סלאח ואחמד טיבי צריכים זה ערבים שמדברים על צדק חברתי ומפגינים עם יהודים"
רועי רביצקי (2013). פייסבוק, 15/2/2013
"רק בהתעקשות הזאת, שתהיה לנו שפה משותפת, שכולנו רואים בה כשלנו ואותנו כחלק ממנה, נוכל לשמור על הסולידריות שדרושה בחברה שלשמחתנו, אין בה דברים אחדים. לכן היהדות ההומניסטית היא תקוותם הן של היהדות הן של ההומניזם בישראל ובתפוצות. ומי שזה מה שעומד לנגד עיניה בבואה לכנסת, אין ספק בעיני שרואה את עצמה באופן הנקי ביותר כשליחת ציבור.

אז נכון העירו כמה מחברי שאין בכך שום ערובה לפעולה, או אף תכנית פעולה, להתמודד עם המשברים החברתיים שלפתחנו. האתגר הגדול נשאר, כמו שכתבתי במקום אחר, לאחוז משני קצותיו את הקו העבה שמחבר בין חלומות, הגות ואמונה לבין יוזמות חקיקה וסעיפי תקציב."

יוס במבוא לשיח זהויות והתגובה של ברק סגל (אולי כבר מופיע בפרק של השיח פריוילגיות)
"אלפי מהפכנים סוציליסטים וקומוניסטים שיתקו את תל-אביב". צדק 2.0 - צודק יותר, חברתי יותר, עכשיו בגרסת J15! (בלוג), 26/6/2012
חררדו לייבנר (2013), "התחברות כדרך לא סלולה". העוקץ, 2/1/2013
"בשבועות האחרונים שאלו אותנו לא מעט פעמים בניסוחים שונים, למה התחברות-תראבוט לא מקימה רשימה לבחירות. לפניכם תשובה ארוכה המסבירה מדוע בחרנו להיות חלק מחד"ש ולמה אנחנו עדיין עומדים מאחורי בחירה זו, תוך ניסיון לחזק ולהנכיח בזירות שונות את קיומה של מנהיגות שמאלית עממית, ערבית ויהודית-מזרחית"
רעות גיא (2012), "היא שם, מחכה לך". העוקץ, 14/12/2012
"כל פעילה להט"בית מנוסה יודעת: יש תקרת זכוכית משוריינת מעל ראשן של נשים בקהילה. האירוע האחרון של מאקו גאווה, על טהרת גברים הומואים בלבד, חשף זאת שוב. בפאנל אלטרנטיבי ניסינו לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בלי לוותר על שיח מורכב"
ליהי רוטשילד (2012), "פועלות לשינוי מציאות חייהן". העוקץ, 8/12/2012
"מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס "נשים בפעולה" היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות"
תום מהגר (2012), "כשאשכנזי ומזרחית התמודדו". אתר העוקץ, 1/12/2012
"בחירה בדב חנין לכהונה שלישית ולא ביעל בן יפת לכהונה ראשונה, שניהם מועמדים ראויים לכל הדעות, היא שעתוק של אותם יחסי כוחות ישנים דווקא במרחב שאמור לקרוא תיגר על הסדר הקיים"
יובל עברי (2012), "הערס הישראלי כתמונת הנגטיב". העוקץ, 29/8/2012
"בין סממית ביתן לסימה ביטון: הדיון הסוער על ערסים ברשת הזכיר לנו את הגיליון המעניין של "הכיוון מזרח" מ-2006 שעסק בערסים ופרחות. בחרנו מתוכו את המאמר "גרוטסקה אותנטית – ערסים ופרחות בתרבות הישראלית"
אסתר עילם (2012), "במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון". העוקץ 8/7/2012
"החלטה 1325 של האו"ם מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לנשים בחברה הפטריארכלית. אולם כמו במעגל קסמים, המושג מכיל בתוכו את המצב של חוסר ביטחון, כך שהם שזורים זה בזה ותלויים האחד בשני. אסתר עילם השתתפה בבניית תוכנית ליישום ההחלטה בישראל ויצאה עם תובנה מאירת עיניים שקשורה במלה נוספת: קיימות"
פנינה מולדובנו(2012), "רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם". העוקץ, 6/6/2012
"פוליטיקה של זהויות עוטה עליי שלל דיכויים ודגלים, ואני לא רוצה למחוק אף גוון. פנינה מולדובנו, שלא תשתתף במצעד הגאווה שיתקיים בסוף השבוע בתל אביב, עם מחשבות על פמיניזם, מזרחיות וגאווה"
שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012
"מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.
[...]
"זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.
אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

ועוד בלאגן מה-16/3

שירה

http://www.facebook.com/baroch.oren/posts/312722008853948

עניין מקומי / אילן בכר אבנטור - על הצורך להמשיך ולחתור לשינוי גם ברמה הארצית ולא רק "להעיף את חולדאי".

שמולי

http://www.facebook.com/stavshaffir/posts/146358212197434 http://www.facebook.com/roee.neuman/posts/140252982811498 וכמעט חודש לאחר מכן, אלעד ברינדט: https://www.facebook.com/elad.brindt/posts/10151558186330783

לוקחים אחריות על ימי הזיכרון

מסקנות אלבום תמונות הזמנה מקורית לאירוע

רות בונדי על הון פוליטי מהשואה

ועוד דברים

התמונה של אופיראביגד http://www.facebook.com/photo.php?fbid=547274421961856&set=a.206526776036624.47750.205847359437899&type=1&theater


רונית צח צופה מראש אסון במרתון תלאביב: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151480851239757&set=a.10150432853484757.383237.847129756&type=1&theater


הרחבת המשמר החברתי גם לפיקוח על תכנון ובנייה


תמונה מוצלחת של דבורים בעבודה: http://www.guardian.co.uk/technology/blog/2013/mar/15/google-reader-killing-mistake

למה צריך להשקיע במאבקים ולא רק בכלל האוכלוסיה העיתונות נשארת ישנה: עוזי בנזימן (2013), ""פוליטיקה חדשה", עיתונות ישנה". העין השביעית, 12/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013

"יש להניח כי בין נתניהו, ליברמן, לפיד ובנט נדונו גם שאלות כמו: מה תהיה מדיניותה של הממשלה החדשה מול איראן; מה יהיה מתווה הטיפול בסוגיה הפלסטינית; כיצד תתמודד הממשלה עם הלחצים הבינלאומיים החותרים לסלק את ההתנחלויות; מה תהיה תגובתה למתרחש בסוריה; מה תהיה מדיניותה הכלכלית; ובאיזה אופן תתורגם לשפת מעשה הכוונה המוצהרת לגרום לציבור החרדי להשתלב בחיי המדינה.
לבד ממידע מבזקי וכללי בנושאים האמורים (ואחרים, המונחים לפתחה של הממשלה החדשה) ולבד מעיתונאים אחדים המנסים להפנות שימת לב לסוגיות אלו – אין להן זכר בסיקור התקשורתי. לא זו בלבד שהכתבים הפוליטיים אינם מביאים מחדרי הדיונים הקואליציוניים מידע ממשי על תוכנית פעולתה הנרקמת (האומנם נרקמת?) של הממשלה החדשה, אלא שהפרשנים (ברובם) אינם מדרבנים את ראשי המפלגות לתת על כך דין-וחשבון לציבור.
לא בטוח שהציבור אכן נוכח בפוליטיקה חדשה; ודאי שהוא נחשף לעיתונות ישנה."


http://www.facebook.com/events/169900893157985/ אולי כדאי מופע מוזיקלי ב60 ש"ח 24/3


עוד קישורים: לצאת מאיזור הנוחות ולעשות שיח עם 5 מוסלמיות ו-5 נוצריות בירדן: http://www.commongroundnews.org/article.php?id=24031&lan=he&sp=1 http://www.the7eye.org.il/52197 מפת התקשורת הישראלית http://www.the7eye.org.il/43742 בשולי מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית http://www.the7eye.org.il/51518 טובי פולק העתיד לא יהיה בחינם 

חשיפת הפרוטוקולים של טרכטנברג - הרסנית http://www.themarker.com/news/1.1937991

אי אפשר להתעלם מההשלכות ההרסניות של פרסום הפרוטוקולים על הנכונות של חברים בוועדות ממשלתיות עתידיות לדבר בחופשיות ולצאת נגד מוקדי כוח http://blogs.reuters.com/felix-salmon/2013/03/05/the-problem-with-online-freelance-journalism/ The problem with online freelance journalism http://idanlandau.com/2010/05/16/end-american-aid/ קץ החסות האמריקאית ועוד פרטים http://idanlandau.com/2012/09/24/how-israeli-gas-was-swallowed-up/ הגז הישראלי ותולדות היבלעותו במלתעות ההון-שלטון-ביטחון

ועוד בלאגן מה8/4

ערסים במפלגת העבודה

ליהי יונה (2012), "'שונא ערבים, מתלבש כמו אחד': ניסיון להסביר את ה'ערס' הישראלי". ראומה (בלוג), 31/10/2012. נדלה בתאריך 28/4/2013
"המילה ערס מסמנת קטגוריה חברתית שלילית, ולא בכדי, שכן נקשרות אליה תכונות שליליות למדי (כמו אלימות, גסות רוח וכו'). לא בכדי אפשר למצוא לא מעט קריאות להשמדתם של הערסים.
"הסבירות שמישהו מזרחי יקוטלג חברתית כערס היא גבוהה משמעותית מהסבירות שאשכנזי יקוטלג כך, גם אם האפשרות הזו קיימת מבחינה חברתית. הסיבה היא שלמזרחי יש כבר פק"ל מספר מאפיינים שהולכים איתו לכל מקום, והקלות שבה הוא יכול להגיע אל 'המסה הקריטית' של מאפיינים שהופכים אותו לערס עולה פלאים. אם אתה אשכנזי ושוביניסט כנראה שלא תתויג כערס. אם אתה אשכנזי, שוביניסט ומקלל בכביש ייתכן שכן. מאידך, אם אתה מזרחי שהולך עם שרשרת חי וגבה מחוברת ונתפסת בהתבטאות שוביניסטית, נדמה לי שתקוטלג כמעט באופן מיידי כערס.
"מעבר לכך, קטגוריית ה'ערס', שמאפשרת למאפייני התנהגות שליליים ואלימים לנוח יחד בערבובייה יחד עם מאפייני התנהגות נייטרלים מבחינה מוסרית המשויכים למזרחים, ומאפיינים חיצוניים מזרחים מייצרת תיוג שלילי לא מודע לעיתים להתנהגויות שאין בהם כל פסול (כמו שמיעת מוזיקה מזרחית).


"מהבחינה הזו, הגם שלא צריך למהר ולטעון ש'כל הערסים הם מזרחים' או ש'אין ערסים אשכנזים', בפירוש אפשר לטעון שכל שימוש במילה ערס הוא גזעני, זאת כיוון שקיומה של הקטגוריה הזו כקטגוריה שלילית גם מייצרת פוטנציאל גזעני קבוע למזרחים, וגם משמרת קטגוריה חברתית גזענית מבלי בהכרח להיות גזענית בכל אחד ואחד מהשימושים שלה.
"התיוג השלילי ל'ערס', על אף שנראה לחלק מהקוראות כויכוח סמנטי על מילה בלבד, מייצר מעין סכנה תמידית וקבועה למזרחים שישמרו ויזהרו מלאמץ יותר מדי מאפיינים מזרחיים 'בעייתיים'. התיוג השלילי הזה לנצח ייקבע את המוזיקה המזרחית כמקור לבושה או התרסה* בקרב לא מעט מזרחים, והוא זה שימנע מחלקם להתקבל לעבודה בגלל שיש להם 'שם של ערס', או פשוט יגרום להם להתרגל לחשוב שהם אמורים להיות טיפשים ואלימים וחסרי פוטנציאל רק כי הם אוהבים מוזיקה מזרחית או מאמינים באלוהים.


"אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות."

https://www.facebook.com/terzis/posts/10151356597352539 יוס על גזענות במפלגת העבודה http://www.blacklabor.org/?p=51992 דני חשב שהמילה כבר "הולבנה", כלומר, איבדה את הזיהוי העדתי, אבל הופתע לגלות ששימוש בפריוילגיה הוא תמיד הפעלת דיכוי כלפי אחר:

"המילה ערס, שלהבנתי בעת שהשתמשתי בה, עברה התפתחות בסלנג למקום של תיאור כללי וללא זיהוי עדתי, היא בדיוק מילה שמגלמת את הכשל האדיר שלנו כחברה, ושלי באופן אישי כחלק פעיל ומעורב בה, להבין להשכיל ולהעיז לטפל במציאות הזו, בגחלים הלוחשות והלא מטופלות של הדיכוי הסמוי והלא סמוי, של ההדרה, ושל התסכול שנוצרים בצדק אצל מי שרואה ונפגע ישירות מכך שבישראל המשאבים מחולקים לא לפי מפתח ענייני אלא לפי מפתח מובנה מפלה ומקפח במכוון בכמה תחומים בולטים: עדתי, כלכלי, לאומי, מיגדרי. לכן גם, בכל אחד מהמישורים האלו, יש מילים ספציפיות שנושאות עמן מטען נפץ שאין להשתמש בהן ובמיוחד אם אתה מזוהה עם הצד הלא מדוכא/הלא מודר. לא כי זה לא "פוליטיקלי קורקט" אלא כי המילים האלו נוגעות בעצב החשוף של פערים מבניים ושל הדרה."

אקטיביזם של מצב הרוח

גבירץ ממליצה לחייך
"מחקרים מראים שהגורם שהכי פוגע בבריאותם של קשישים, יותר ממחלות, הוא העדר משוב. העין, במקרה הטוב, נוחתת על המטפל המלווה אותם. אני מתגוררת ליד הבניין של "עמך" ומניסיון היומיום שלי די בחיוך, בקשר עין, והפנים מולי אורות ומתעוררות."
ועל אקטיביזם פסיכודלי
Jason Louv (2013), "Psychedelics Don’t Harm Mental Health, May Improve It". Ultraculture - tools for a better future (blog), 20/8/2013. נדלה בתאריך 29/8/2013 תורגם ע"י ברוך אורן
"המחקר כאן מבוסס על נתונים מהסקר האמריקאי על שימוש בסמים ובריאות, שסקר 130,152 משיבים שנבחרו-אקראית מהאוכלוסיה הבוגרת של ארה"ב. 13.4% מקבוצה זו (21,967 נסקריםות) דיווחו שימוש כלשהו בחומרים פסיכודליים במהלך חייהם. מהשוואת נתונים אלו לבדיקות השגרתיות לבריאות נפשית, החוקרים מצאו שלא שימוש כלשהו בחומרים פסיכודליים במהלך החיים ולא שימוש בLSD בשנה האחרונה נמצאו כגורמי סיכון בלתי-תלויים לבעיות בריאות נפש - ולמעשה, שמשתמשיםות בחומרים פסיכודליים היו בעלות/י שיעורים נמוכים יותר של בעיות בריאות הנפש.
"טרי ס. קרבס ופאל-אורג'ן ג'והנסן, החוקרים הנורווגים, ציינו גם ש"צמחים פסיכודליים שימשו לחגיגות, דתיות או למטרות ריפוי למשך אלפי שנים" וש"חומרים פסיכדליים בדרך כלל מייצרים חוויות בעלות משמעות אישית עמוקה או רוחנית וכן שמשך השפעת תרומתם הינו ארוך טווח... LSD ופסילוציבין דורגו בהערכות מומחיםות באופן עקבי כמי שיצרו פחות נזק גם למשתמש/ת עצמו/ה וגם לחברה, בהשוואה לאלכוהול, טבק ורוב שאר סמי-הבילוי [recreaional drugs ב.א.]. בהנתן שמליונים של מנות חומרים פסיכדליים נצרכו כל שנה במשך מעל 40 שנה, דיווחים על מקרים שתועדו-היטב לגבי ההשפעות ארוכות הטווח על בריאות הנפש בעקבות שימוש בחומרים אלו הינם נדירים".
"המחקר גם לא מצא שם עדות לכך ש"פלאשבקים" משפיעים משתמשיםות בחומרים פסיכדליים, תוך שחיטת עוד אמונה-תפלה נפוצה סביב שימוש בחומרים פסיכדליים.
"המחקר הנורווגי מביא חדשות טובות למעל 30 מליון אמריקאייםות שהשתמשו בחומרים פסיכדליים (בהשוואה ל100 מיליון שהשתמשו במרחיאונה).

[...]

"מחקר נוסף מהעת האחרונה מאוניברסיטת דרום פלורידה, למשל, מצא שפטריות פסילוציבין מחקו תגובות פחת מותנות בעכברים, ובכך הציעו שפטריות אלו יוכלו אולי לשמש כדי לרפא נפגעי PSDT [הפרעת דחק פוסט-טראומתית ב.א.] ושפסילוציבין יכול אפילו לעודד את נטיית תאי מוח חדשים לצמוח."

ועוד בלאגן מאהרן פורת 12/4/2013

"נראה כאילו יש מיני-התעוררות של פעילים שרוצים לנצל את העניין התקשורתי הנוכחי בשביל ׳להוביל מחאה׳. אז לכל המתעניינים להנהיג: בבקשה שזה לא יהפוך למלחמת אגו. שזה אשכרה יהיה סביב הנושא עצמו, ולא סביב ׳מי מנסה להוביל׳.
"אם עוד לא הבנתם, מי שמנסה ׳להוביל׳, קובר במהירות את עצמו ואת המאבק שלו.
"הדרך היחידה לפעול היא לעשות למען המטרה בלי לקחת על זה קרדיט, בלי להתראיין כל דקה. יש לאפשר גם לאחרים להשתתף ולתרום את חלקם, והכי חשוב: לא לנסות להתגלח על חשבון אנשים או על חשבון המאבק.
"אם זה יהיה סביב האגו של עצמכם, תוך שבוע הבאזז יחלוף ותישארו עם האגו שלכם ביד. אם תפעלו לטובת האזרחים, לעומת זאת, אולי יש אשכרה סיכוי לעשות שינוי במאזן הכוחות מול הטייקונים.
"#דברים-שלמדנו-בשנה-וחצי-האחרונות"

12M12 - התנסות בפוליטיקה חדשה

תהליך המעבר מאסיפת תל אביב TLVGA להפקת עצרת ה-12M12

לקפוץ למים או למות: כשהביקורת מרסקת את מרחב העשיה

תהליך ההפקה בפועל

התוצאות בשטח (צריך באמת פרק כזה?)

הקזת דם וריפוי - הסקת מסקנות פנימית

ביקורת חיצונית

אהרן פורת מציע את השד העדתי, אותה תחושת אי-שייכות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית, כפצע חברתי שעומד מאחורי רבות מהביקורות מול ההפקה של ה-12M12:

אהרן פורת (2012), "הקאמבק של השד". תיקון עולם (בלוג), 19/5/2012. נדלה ביום 20/4/2013
"ביום חמישי שמעתי את יהודה אלוש מבאר שבע מדבר בכנס "שינוי בתנועה" של שתיל. זאת היתה הרצאה קשה, בוטה, תוקפנית מאוד. אלוש שם את האצבע על שורש העימות בין מפלגות השמאל לתושבי שכונות הדרום והפריפריה. הוא החזיר אותנו לשנות ה-70 של המאה הקודמת, אז העולים מארצות ערב, יחד עם אוכלוסיות מוחלשות אחרות, התקוממו נגד ההגמוניה של מפא"י, ובסופו של דבר הצליחו להמליך את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון שלא בא מהשמאל.
"אלוש, שהקביל בין "הנהגת המחאה" של 2011 ובין ההגמוניה של מפא"י, הזכיר שהדבר הכי חשוב שבגין העניק לאותם אזרחים זה תחושת שייכות. באמצע שנות השבעים היה כבר ברור שפרויקט "כור ההיתוך" של בן גוריון נכשל, ורוב אוכלוסיית ישראל הרגישה נתק עמוק בינה ובין המפלגה השלטת. מנחם בגין פנה לאותה אוכלוסייה והציע לה את מה שמפא"י ובן גוריון זלזלו בו כל כך – מקום של שווה בין שווים, או בקיצור – בית.
"עד היום ישראלים רבים מרגישים ניכור עמוק בינם ובין השמאל, והבית שלהם עדיין נמצא בימין, בלי קשר לשאלות שעל הפרק – היחס לפלסטינים, המדיניות הכלכלית או מדיניות החוץ. התחושה הזאת מסבירה איך זה שלמרות ההתנהלות הכלכלית הדורסנית של ביבי, רבים מאלה שהכי נפגעים ממנה ממשיכים לתמוך בו ומצהירים שיצביעו עבורו גם בבחירות הבאות. מפלגות השמאל גם הן שומרות על עקביות, ורבים בתוכן מתעלמים מהצורך לשייכות. מבחינתם, הן יודעים מה טוב עבור תושבי הפריפריה והשכונות, והם לא מבינים איך זה שלא כולם רואים את זה.
"מי שהשתתף במעגלי הדיון ובקבוצות הפייסבוק שליוו את הפקת ה-12 במאי יודע שמארגני האירוע לא היו חלק מהניכור הזה. לעומת זאת, מי שהגיע רק לאירוע עצמו קיבל רושם אחר לגמרי. חלקים נכבדים מהכיכר נצבעו בירוק ואדום, ולא מעט מפגינים הרגישו שרימו אותם. הבטיחו להם שזאת לא תהיה הפגנת שמאל – אותו שמאל שמתנכר להם ולהוריהם כבר יותר מ-50 שנה – אבל מבחינתם הכיכר נכבשה על ידי פעילי מרצ וחד"ש."

במובן מסויים אהרן חוטא כשהוא מנקה את מצפוננו בצוות ההפקה כל כך מהר. האמת היא שצוות ההפקה מעולם לא חתר לייצוג של פלחים נרחבים בחברה הישראלית. אולי אפשר לטעון שההפך הוא הנכון. המעגל התעלם מסוגיות פערי עוצמה בו; כדוגמאות אפשר לקחת את הפער בין "ותיקי המחאה", הפעילים שהיו חלק גם ממאהב רוטשילד 2011, לבין "הפעילים החדשים", שהגיעו זה עתה כדי לקחל חלק בהפקה; אפשר לקחת את ההתעלמות משיעור הנשים במעגל, שלמיטב זכרוני היה תמיד גברי ברובו; את העובדה שההתנדבות להפקת העצרת דרשה משאבי פנאי שזמינים רק לחלק מסויים מהחברה בישראל; את העובדה שהדיונים נערכו כולם במרכז תל אביב, וכך לא היו נגישים לתושבים מחוץ לעיר או מחוץ לגוש דן; וכמובן את העובדה ש"תושבי השכונות" כלל לא הוזמנו לקחת חלק בהפקה, ובוודאי שמעגל ההפקה לא טרח להעיר לעצמו על חוסרם של אלו; ונקנח באותם דרי רחוב שלמדנו להכיר ברוטשילד 2011, אשר נותרו דרי רחוב גם במרץ-אפריל-מאי 2012, שלא זכו להזמנה למקום במעגל ההפקה. כלומר, אני מסכים עם אהרן שאולי מי שהשתתף במעגל לא יכול היה לחוש בניכור; היו אלו אותם אלו שנשארו מחוץ למעגל, הם שהרגישו בניכור. כל עוד המעגל היה מעגל שמסתפק בפגישות ובשיחה, אף אדם לא העלה ביקורת; ברגע שהמעגל הפך לעצרת המונית, שעוד טרחה להגיד פעמים רבות שהיא גם המשך של המחאה החברתית 2011 וגם מייצגת 99% מהעם - אז פתאום אותם קולות הרגישו שהם נמחקו, ומכאן הביקורת.

בעולם הפמיניסטי נפוצה מאוד הביקורת בנושא הדרת קולות מוחלשים בעת הפקת אירועים, ויפה כאן להזכיר שוב את שיטת הרבעים ואת מוכרות הפלאפל ששולה קשת מביאה מויקי שירן:

שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012
"מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.
[...]
"זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.
אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

כלומר, בעצם הטענה שההפקה הייתה סובלנית למגוון היא טענה חלולה, בהיבט פמיניסטי. נותר לשאול האם האירוע מטרתו הייתה לשדר מסר של שייכות פתוחה, כפי שהיינו רוצים כמארגני האירוע לראות את עצמנו, או שחטאנו והעברנו מסר הפוך, כאילו אנחנו זוכים בלגיטימציית הייצוגיות (כי איפשרנו לכולם שייכות), אבל בפועל הדרנו מהאירוע קולות. אני חושב שהביקורת שספגנו מעידה שחטאנו. לכן, אני חושב שה-12 במאי עורר בעצם דיון בשאלה איך אנחנו, כקהילה שחורטת על דגלה את הרצון לשנות את החברה הישראלית, מתמודדים עם המגוון שקיים בחברה הישראלית. זהו דיון שמתכתב עם הדיון העדתי, אך שונה ממנו. ואולי זה המקום ללמוד דווקא מויקי שירן ומהפמיניזם המזרחי, על שיטת הרבעים.

סלביה פוגל-ביזאוי טוענת ששיטת הרבעים נולדה בשנת 1992:

סלביה פוגל-ביזאוי (2010), "הנשמע קולן?", הסתדרות המורים - כתב עת לקידום אישי מקצועי, פברואר 2010. נדלה בתאריך 20/4/2013
"ב-1992, לקראת ארגון הכנס הפמיניסטי הארצי (שהתקיים עם הפסקות החל מ-1978), דרשו פמיניסטיות מזרחיות, כתנאי להצטרפותן לכנס הפמיניסטי, לקבל 'ייצוג הולם' יחד עם נשים יהודיות-אשכנזיות ונשים ערביות. שנה לאחר מכן, השמיעו הלסביות-הפמיניסטיות אותה דרישה. כך נוצרה 'שיטת הרבעים', המעניקה ייצוג הולם לארבע קבוצות ובכך אפשרה השמעת קולות פמיניסטיים "אחרים". מאז זו הפכה לעיקרון מוביל בעשייה הפמיניסטית."

סמדר לביא, אשר סוקרת את התפתחות הפמיניזם המזרחי, מציגה את הרקע להתפתחות "שיטת הרבעים":

סמדר לביא (2011), "פמיניזם מזרחי ופלסטין - על עליית הפמיניזם המזרחי בשנות ה-90. סקירה היסטורית בשני חלקים". אתר העוקץ, 18/4/2011. נדלה בתאריך 20/4/2013
"[...] המונח "גברות" נשמע אולי ארכאי או פוגעני, אך זאת היתה אחת הקטגוריות שהבחינו בין קבוצות נשים יהודיות מתקופת המנדט ואילך. שתי הקטגוריות האחרות היו "פועלות" – בין אם אשכנזיות או מזרחיות – ו"עוזרות", שקרוב לוודאי היו מזרחיות כולן (Lavie 2007).
"הפמיניסטיות האשכנזיות מהאליטה הוותיקה ניחנו הן בעושר והן בהשתייכות לאצולה הציונית – נכסים שאפשרו להן לפעול לקידום מעמד האישה באמצעות אבותיהן, בעליהן או קרובי משפחה אחרים.
[...]
"הפמיניסטיות המזרחיות הראשונות התקשו מאוד לפנות מקום לסדר היום שלהן במרחב המצומצם שנותר בישראל לחברה אזרחית חפה ממיליטריזם, ובמרחב של סדר היום הפמיניסטי הליברלי. צורכי הנשים המזרחיות היו שונים, ואלה לא קיבלו מענה באף אחד ממרחבי הדיון הקיימים. ה"גברות" מהאליטה התקשו לייצג את האם המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, את פועלת הייצור מ"עיירת הפיתוח" על הגבול, או אישה שזה עתה איבדה את מקום עבודתה בשל "כלכלת אוסלו".
"הן לא היו מסוגלות לייצג גם את האינטלקטואלית המזרחית, שלא היו לה אילן יוחסין או פרוטקציה בעזרתם של קרובי משפחה מקושרים (Danet 1989), כך שתוכל לקבל משרה במסלול קביעות ב"חונטה האקדמית האשכנזית" של ישראל (דמרי-מדר 2002; Lavie 1995, 2002; Lavie and Shubeli 2006).
"[...]
"[...] [הפמיניסטיות המזרחיות] שאבו את השראתן מקולותיהן של הפמיניסטיות השחורות בארצות הברית, שהחלו לטעון בשנות השבעים כי הפמיניזם הלבן לא הצליח להתעלות מעל הגזענות, האתנוצנטריות וחוסר השוויון שאפיינו את הזירה הציבורית המערבית ואת התנועות הפמיניסטיות הליברליות בתוכה (Anzaldúa and Moraga 1983; Cade 1970; Carby 1982; Giddings 1985; Lorde 1984).
"[...]
"מאז שלהי שנות השבעים, האירוע המרכזי של העמותות הפמיניסטיות בישראל הוא הכנס הפמיניסטי השנתי. עד 1991, כמעט כל הדוברות ומנחות הסדנאות בו היו אשכנזיות. הן כללו נציגות מזרחיות ופלסטיניות ספורות, כמחווה סמלית לשוויון גזעי-אתני (שדמי 2001). בקבוצת הנשים של תל-אביב נהוג היה אז להתבדח, כמיטב המסורת של אודרי לורד (Lorde 1984), כי הנשים המזרחיות מנקות את בתיהן ושומרות על טפן של הפמיניסטיות האשכנזיות, למען תוכלנה אלה להקדיש את מרצן לפמיניזם. חברות הקבוצה נהגו גם הן לכנות את הפמיניסטיות מהמעמד הבינוני-גבוה "גברות".
"בשנת 1991, סירבה קבוצת המזרחיות להמשיך ולהשתתף באופן סמלי בלבד בכנסים השנתיים. הן תבעו ייצוג יחסי לכל אחת משלוש הקבוצות העיקריות של אזרחי ישראל: פלסטיניות, מזרחיות ואשכנזיות. היתה זו הפעם הראשונה שבה נאלצו אשכנזיות להתמודד עם זכויות היתר הגזעיות/מעמדיות שלהן, והן התקשו בכך. הפמיניסטיות המזרחיות ניצחו במאבק הזה, לאור סירובן של הנציגה המזרחית היחידה ושל הנציגה הפלסטינית היחידה לשמש כעלי תאנה. הפמיניסטיות האשכנזיות גילו כי ללא השתתפותן של אלה עלולה להיחשף ערוות הפלורליזם הליברלי שלהן.
"ב-1994 דרשו הפמיניסטיות המזרחיות שהחברות הלסביות ייכללו בייצוג היחסי. מאז ואילך, כמעט כל האירועים הפמיניסטיים שמחוץ לאקדמיה בישראל מנוהלים ב"שיטת הרבעים", שבה כוללים כל פאנל או סדנה דוברת אשכנזית, דוברת מזרחית, דוברת פלסטינית ודוברת לסבית (ברקאי 1993; בן צבי 1994; שירן 1995). לעומת זאת, האירועים הפמיניסטיים האקדמיים עודם כמעט על טהרת האשכנזיות.
"הפמיניסטיות המזרחיות שמו לב לכך ששילוב נציגה לסבית הכפיל את הייצוג האשכנזי באירועים פמיניסטיים, שכן הטאבו הפטריארכלי הערבי במשפחות מזרחיות ופלסטיניות כאחת מביא לכך שהלסביוּת היא זהות שקשה יותר לחיות איתה כמזרחית או פלסטינית מאשר כאשכנזית; עם זאת, בישראל ההטרו-נורמטיבית אפילו לסביות אשכנזיות – על כל הפריבילגיות המעמדיות-גזעיות שלהן – נחשבות עדיין למנודות. לפיכך החליטו הפמיניסטיות המזרחיות ללחוץ על הלסביות לשמור על ייצוג יחסי בתוך שורותיהן, במקום לקרוא לביטול שיטת הרבעים (שירן 1995)."

ביקורת על שיטת הרבעים במרחק של תריסר שנים, ניתן למצא אצל אסתר עילם, יוזמת ומקימת התנועה הפמיניסטית בתל אביב. אסתר טוענת כי שיטת הרבעים הינה בעלת ערך בכך שהיא מאפשרת להנכיח קולות שהושתקו בלעדיה, ועם זאת שיטת הרבעים כושלת בשני אופנים. ראשית, היא אינה נוגעת בצורך של בעלות הפריוילגיה להניח את הפריוילגיה בצד. שנית, שיטת הרבעים מניחה מיחסור משאבים, ותחרות משאבים קבועה, ולכן יוצרת מעין "סולם דיכויים" בו בעלות הפריוילגיה נאבקות באלו שאין להן פריוילגיה. זאת לעומת מצב בו מכירים בעומקם ומורכבותם של הדיכויים השונים המופעלים ע"י הקיריארכיה. המיחסור הזה מספק לגיטמציה להתעלמות מכך שלמרות שישנן קבוצות שמופעלים עליהן דיכויים שונים במקביל, גם קבוצות שפועל עליהן דיכוי חד-מימדי זכאיות למקום בשיח.

אסתר עילם (2003) , "העידן שמעבר ל'שיטת הרבעים' – השלב הבא בהתמודדות של פמיניסטיות בישראל עם אי השוויון בין נשים". אתר הקשת הדמוקרטית המזרחית, אוקטובר 2003. נדלה בתאריך 20/4/2013
"במרחק של כתריסר שנים, וכמזרחיה הפעילה בארגון 'אחותי – למען נשים בישראל', נראה לי שחששי לא היה מוצדק, ובתנועה הפמיניסטית לא השתרש זיהוי של תפיסה 'רב תרבותית' עם פלורליזם יחסי. לעומת זאת, הרעיון של 'רב-תרבותיות', כמציג מטרה של השגת שוויון בין נשים, מוחמץ באופן שיטתי במסגרת הרעיון של 'ייצוג הולם'. נשים אשכנזיות, אשר באופן מילולי מצהירות על אמונתן ב'רב תרבותיות', וב'ייצוג הולם', בפועל לא מתנהגות כפי שמתבקש מהצהרות אלה. גם בשעה ש'ייצוג הולם' – באמצעות 'שיטת הרבעים' - גורם לשינוי מסוים ביחס המספרי בין נשים אשכנזיות ללא אשכנזיות (ובין יהודיות לפלסטיניות, ובין הטרוסקסואליות ולסביות), ויש מספר שווה של נשים מארבע הקבוצות, וגם כאשר יש 'ייצוג הולם' בכל רמות הפעילות, יש החטאה לגבי המטרה של ביטול עמדת העליונות של נשים אשכנזיות, שממשיכות להיות דומיננטיות בדימוי העצמי שלהן, ובדרך התנהלותן. הדבר בא לביטוי בתפיסות ובקונצפציות, בדרכי-חשיבה, ובסדרי עדיפויות לגבי תכנון סדר היום, שימוש בדרכי תקשורת, וכיו"ב. גישה זו מתקיימת גם כאשר הן משתמשות ברטוריקה רדיקלית, ומתנהגות על-פי כללי ה'פוליטיקלי קורקט'. הדבר מתבטא, למשל, ב'חיבוק הדב', כאשר מרוב רצון 'לתמוך' מתקיים יחס פטרוני, שלמעשה מבטל את שיקול הדעת שמפעילות נשים מזרחיות, ואת בחירותיהן.
"קונסטנטין ברונר טוען שפעולת החשיבה היא ביסודה אמצעי של הישרדות, ואינה שונה במהותה מאופנים אחרים של התנהגות שמטרתה הישרדות. תובנה זו מסבירה את ההיצמדות של נשים אשכנזיות לאורח החשיבה ההגמוני ואת הקושי שלהן לזנוח דפוסי חשיבה והתנהגות שעד היום האמינו כחיוניות להישרדותן. אחד מהם הוא אימוץ עמדה של תמיכה, תוך שימור היחס הפטרוני. אחרות מפגינות בגלוי אי-יכולת להפנים את מהות הדרישה לבטל את עמדת העליונות שלהן בכך שהן מגיבות בצורה שלילית לבקורת המושמעת על ידי נשים מזרחיות. רק מעטות ביותר הצליחו לבנות מערך פנימי חדש של דפוסי חשיבה, הרגשה, והתנהגות, וכך לקלוט לעומקם את המסרים של המזרחיות מבלי לחוש מותקפות, ובעמדת הקורבן. על מנת להיות במצב זה תנאי ראשון הוא ההחלטה להקשיב במלוא תשומת הלב לנשים לא אשכנזיות, ולהיפתח לעולמות אחרים ולשפות של תרבויות שלא בהכרח תואמות את מושגי הפמיניזם במערב. לא כצופות מהצד - עמדה אופיינית לאורח חשיבה מערבי - אלא כשותפות לתהליך שיזמו הנשים המזרחיות. שותפות זו היא מיוחדת במינה: עליהן להיות מודעות לכך שפעילותן המשותפת עם נשים לא אשכנזיות נעשית מתוך עמדה המקנה להן זכויות יתר, מה שדורש מהן לשקול היטב כל מחשבה והתנהגות שיפוטיות או ביקורתיות, העשויות לשקף דעות קדומות ובורות תרבותית. זוהי משימה קשה למי שכל חייה ראתה בעמדת העליונות שלה דבר מה 'טבעי' ומובן מאליו - לא כל שכן אם היא מכחישה שהיא נמצאת בעמדה זו וטוענת שהיא בעלת יחס 'שוויוני' כלפי נשים לא אשכנזיות. זהו מצב אופייני ל'דיאלקטיקה של הנאורות', כאשר רעיון השוויון מתקיים בד-בבד עם תפיסות דכאניות. למאבק באנדרוצנטריזם (הצבת הגבר במרכז) – המשותף לכל הנשים הפמיניסטיות – מצטרף גם מאבק באירופוצנטריזם, באוריינטליזם, בגזענות, ובמעמדנות – עמדות שנשים אשכנזיות גודלו להיות חלק מהם וקשה להן לזהות אותן, לא כל שכן להתנגד להן.
"רעיון ה'ייצוג ההולם' לא מספק את התנאים הנדרשים לתהליך זה. בהיותו מבוסס על תפיסה כמותית בלבד, אין בו כלים להתמודד באי השוויון הפנימי בין הקבוצות הקיים במצב זה מלכתחילה. אי-שוויון זה משפיע, למשל, על היכולת להקשיב: בעוד שחברות הקבוצות המדוכאות התחנכו להקדיש תשומת לב לחברי/ות הקבוצות המדכאות, ולמדו להקשיב להם/ן לשם הישרדותן, קיים מצב הפוך אצל חברות הקבוצה המדכאת שהותנו לא להקשיב לחברי/ות הקבוצה המדוכאת. מדובר בצורה מסוימת של התנהגות נלמדת כמנגנון מורכב שפועל לשימור הדכאנות באמצעות סוציאליזציה של השכבה ההגמונית שמטרתו לייצר יחס של התעלמות, זלזול, וביטול של השכבות האחרות. במצב זה, אין לצפות ליכולת שווה של הקשבה הדדית - כאילו הצדדים נמצאים בעמדות כוח שוות - ולא כל שכן אין לצפות מהנשים הדומיננטיות להקשיב באופן חד-כיווני לנשים מהקבוצות המדוכאות כל עוד אינן מוכנות לנטוש את עמדת העליונות. כלומר, מהנשים הדומיננטיות לא מצופה להבעה של 'רצון טוב', ושל אמונה ב'זכויות', וב'שוויון', ואפילו לא להבעת אמפתיה והזדהות רגשית. על מנת ליצור יחסים מסוג אחר עליהן לעבור תהליך שבו ינטשו הרגלים מנטלים, רגשיים, והתנהגותיים שרכשו עם כינון והבניית עמדת העליונות, על מנת לאיין אותה.
"נראה שלא ניתן להשיג איון זה באמצעות ייצוג, ויהיה רחב ככל האפשר (במסגרת המגבלות של היכולת ליישם אותו), כי אין הוא מציע דרכים לשנות את אופן החשיבה של הנשים בעלות זכויות היתר המשתתפות בהם. יתרה מזאת, ניתוח ביקורתי שמביא אותן לחוש נפגעות עד עומק נשמתן מנטרל אותן כבעלות ברית שמסוגלות להאזין, לקבל, וללמוד, ולא פעם גם יוצר אצלן רגשות עוינות, וכך מחזק אצלן דפוסי חשיבה דכאניים. במצב הקיים, רוב הנשים מהקבוצות הדומיננטיות לא חושבות שהן צריכות לעבור שינוי פנימי, וגם מאלה שחושבות כך מעטות פועלות בכיוון זה, ובצורה המתאימה. במצב זה הנשים מהקבוצות המדוכאות חשות תסכול הולך וגובר. דינמיקה מעין זו התקיימה בהכנות לכנסים הארציים, במהלכם, ובהפקת הלקחים לאחריהם, ולמעשה מתקיימת כמעט בכל מפגש או התארגנות פמיניסטיים. הן בשטח, כמו באוהל הנשים הסרבניות בקיץ 2002, והן בכנסים שונים באקדמיה. שימוש בזכויות היתר מאפשר לנשים הדומיננטיות 'לצאת ידי חובה' במחוות של ייצוג סמלי – אם בכלל - בארגון רבי-שיח, בפעילות שדולתית, וכד' שנעשים על טהרת היהודיות האשכנזיות, או בהכללה סמלית של נשים מזרחיות ופלסטיניות, כאשר לא פעם נשים לסביות (בעיקר מזרחיות ופלשתיניות) כלל אינן נראות.
"מהלך חיובי נוצר עם ההחלטה לקיים מפגשים בין נשים מזרחיות לאשכנזיות בעקבות המחאה של הנשים המזרחיות לגבי האופן בו התארגן והתנהל אוהל הסרבניות. במפגשים אלה מתנהל דו-שיח כנה ומועלות נקודות חשובות בנושא. אך לא די במפגשי מלל בלבד. רגע המבחן האמיתי הוא בשטח, בעשייה. הצפייה מנשים אשכנזיות היא להניח מראש לנשים מזרחיות ופלסטיניות, בין אם הטרוסקסואליות או לסביות - לעצב את האירועים על פי תפיסותיהן וסדר היום שלהן, ולהנהיג אותם. זאת גם כאשר עליהן לוותר על תגמולים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו יוקרה, שכר, וכד'. דרישה זו מתקשרת לתפיסות פילוסופיות מסוימות. האחת היא תיאוריית 'המשאבים המוגבלים' נוסח מלתוס, המניחה צורך בתחרות על משאבים, והשניה היא תיאורית-נגד, הרואה בתחרות על משאבים פיקציה שיצרה הפטריארכיה לשם 'הפרד ומשול'. במקרה האחרון ההנחה היא שישנם די משאבים בעולם עבור כולם, ויש רק לפזרם באופן נכון.
"יציאה מתוך תיאורית-נגד זו רואה במאבק נגד הדומיננטיות של הנשים האשכנזיות בתנועה הפמיניסטית לא מאבק כוחני בין שתי קבוצות, אלא משא ומתן שמטרתו היא מצב של 'וין-וין'. הדרישה מהנשים האשכנזיות אינה להיכנע, כפי שיכלה להתפרש במסגרת תחרותית, אלא לפעולה שתביא אותן למחוזות חדשים של תפיסת עולם, ושל יחסי אנוש. פעולה זו לא יכולה להתקיים על בסיס אמונה בפלורליזם יחסי שנשען על תיאורית המשאבים המוגבלים ומניח צורך להגיע ל'איזון כוחני' בין הקבוצות השונות, כי אז לא יכולה להתקיים מטרה משותפת המניעה את הקבוצות לשתף פעולה ביניהן. כפמיניסטיות, לא די לנו בתפיסה לפיה יש לספק מרחב עבור כל אישה ועבור כל קבוצה, אלא בהשקפת עולם המאמינה ביכולתנו לפעול ביחד מתוך הפלורליזם.
"הצורך בפלורליזם מעלה שאלה באם יש להעדיף מאבק בדיכוי מסוים על פני מאבק בדיכוי אחר. שאלה זו מתבססת על הנחה שקימת היררכיה בחשיבות של סוגי דיכוי, בעוד שניתן לטעון שאי אפשר לקבוע אם דיכוי מסוים חמור מדיכוי אחר, וכי רעיון סולם החומרה של דיכויים מופרך מיסודו, ויוצר מעין הפרדה מלאכותית בין דיכויים 'מתחרים'. תפיסה זו גם רואה קשר בין הדיכויים השונים, כמשולבים זה בזה. למשל, דיכוי של נשים מזרחיות משולב בדיכוי של נשים פלשתיניות על הבסיס של מוצא ערבי, וכיו"ב. עם זאת, יש לקחת בחשבון ריבוי של דיכויים. למשל, דיכוי של פלסטיניות שאינו רק אתני, אלא גם לאומי. אפשר להבחין אפוא בתצריף של דיכויים במוקדים בהם קיימים ריבוי דיכויים, שם נדרשת פעולה דחופה יותר. מוקדים אלה מסומנות גם קבוצות בעלות ריבוי של זכויות יתר. זיהוי של נשים אלה בקרב פמיניסטיות יאפשר לפעול בצורה יעילה לביטול עמדות העליונות שלהן בהקשריהן השונים.
"יכול גם להתקיים מצב שבו קיימת הכרה בקבוצה בעלת ריבוי דיכויים, לצד חוסר הכרה בקבוצות מדוכאות אחרות. מצב כזה נוצר על ידי פמיניסטיות יהודיות אשכנזיות כלפי יהודיות מזרחיות. כבר מתחילת 'הגל השני' פמיניסטיות אשכנזיות רבות הפגינו אמפתיה כלפי פלסטיניות, והזדהו כבעלות בריתן, אך התעלמו מיהודיות מזרחיות (למשל, כינו את הפלסטינית בלבד 'נייטיבס', מה שמחק, וגם ניכס נשים יהודיות ילידות הארץ – ובעיקר נשים מזרחיות). עד היום התקרבות הנשים האשכנזיות לנשים הפלסטיניות נעשית מעל לראשיהן של הנשים המזרחיות. אפשר להסביר מצב זה כתוצר של ההפרדה הפוליטית הקיימת בין העמים שיצרה 'מרחק בטוח' לאשכנזיות מאחר ונטרלה מראש את הפלסטיניות מעמדות השפעה לגבי הציבור היהודי, בעוד שהנשים המזרחיות – כמו עמיתותיהן האשכנזיות – נתפסות על ידן כמתחרות להן, וכ'נושפות בערפן'. לא פעם נתקלתי בעמדות פטרוניות של יהודיות אשכנזיות ליהודיות מזרחיות שכמותן לא היו מעיזות להפגין כלפי פלשתיניות."

שנה אחרי

עודד רוזן (2013), "בדיוק לפני שנה פחות יום". סטטוס על הקיר בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013
"בדיוק לפני שנה פחות יום, ב-12 במאי 2012, יצאנו להפגנה תחת הכותרת ״מחזירים את המדינה לאזרחים״.
"עזבו שנייה את האינטריגות הפנימיות שליוו את ההפגנה ההיא (חלקן, אגב, חוזרות גם הפעם), כי מה שבאמת רציתי להגיד הוא שגם אז זו היתה ״ההפגנה הראשונה של העונה״, והיתה קצת אווירה של ״המחאה חוזרת״.
"אז הפגנה אחת סוערת לא אומרת ש״המחאה חזרה״.
"״המחאה״ זה לא רק רצף הפגנות קייציות בנושא כלכלה או חברה, בליווי קצת רעש בפייסבוק ובעיתונות.
"המחאה היא התעוררות חברתית אמיתית שאינה תלויה רק בקבוצת פעילים ספציפית ש״הצליחה להוציא רבים לרחוב״. הרבים האלו צריכים גם להוביל בעצמם, לשנות ולהשתנות, לדבר ולהקשיב. מחאה חברתית כוללת דיאלוג חוצה מגזרים ומגדרים, ולא רק פוליטיקאי שמתראיין בטלויזיה על ההפגנה שהוא הרים. וצר לי להגיד שלא אנחנו הפעילים נצליח לגרום לזה לקרות. התעוררות צריכה להיות אותנטית ולא מכוונת. אחרת זה סתם כותרת נחמדה בעיתון ושבועיים של ריבים בפייסבוק :)
"וכמובן - שלא רק לסדרת הפגנות אנחנו שואפים. המאבק החברתי צריך להיות יותר מזה.
"הוא צריך אסטרטגיה ומטרות. הוא צריך שנדע לנתב את הרגש ואת הרצון למחות לכיוונים מעשיים ומועילים. ולא צריך לריב בכלל על הכיוון: יש מספיק זמן ואנשים בשביל להוציא לפועל שינויים מהותיים בכל תחומי החיים. למען האמת שכבר יש התחלה: בשנתיים האלו (וגם לפניהן כמובן) קמו קבוצות רבות והחלו לפעול בשיא המוטיבציה סביב נושאים ספציפיים - שקיפות שלטונית, צרכנות, חינוך, תקשורת, רווחה, דיור, קואופרטיבים וכיו״ב. הן גם יודעות (יותר ויותר) לשתף פעולה בצורה מועילה, כשצריך.
"הגופים הללו הולכים ומשתפרים בהובלת קמפיינים, אבל תמיד מקום להתמקצעות נוספת. בעצם החזון שאני מדבר עליו כאן כבר מסתובב הרבה זמן: גופים אזרחיים שקמים ונאבקים ביצירתיות, בלהט ובחוכמה על מה שחשוב להם, ויוצרים *יחד* שינוי משמעותי בחברה ובפוליטיקה הישראלית.
"״מחזירים את המדינה לאזרחים״ זו לא רק סיסמה. זה לא קורה אחרי הפגנה. בשביל שהמדינה תצא מידי הטייקונים והמושחתים ותחזור לאזרחים - האזרחים צריכים לעבוד במסירות ולאורך זמן: יש עוד דרך רבה מאוד לפנינו. וזה מתחיל בלמצוא קבוצת פעילות וחברים לדרך, להגדיר איתם מטרות וכיוון, ולרוץ עם זה הלאה - לא מסובך :)
"ניפגש הערב, ובתקווה שנפגוש שם חברים חדשים לדרך הארוכה שעוד לפנינו.
"יאללה הפועל."

עוד דברים

כישורים חברתיים

אסתיק (2012), "הרצאה של האנתרופולוג ד"ר תמיר ליאון - "דור המסכים"." אמא לשני ילדים (בלוג), 24/7/2012
-- (?), "תקציר הרצאתו של דר' תמיר ליאון : 'דור המסכים'". אתר בית הספר באורנית
אסתיק (2012), "אקס-קלאבר". אמא לשני ילדים (בלוג), 25/7/2012

התקציבולטור

דורון אופק (2013), "להפסיק לחשוב מהביצים". סטטוס בפייסבוק, 9/5/2013, נדלה בו ביום

להעתיק מהמחברת את הטקסט שכתבתי עם שבי על ההבדלים בין צורות ההתאגדות המשפטיות והלא משפטיות ומדוע מומלץ על קואופ

1. רוצים להיות בניהול דמוקרטי שיתופי 2. ייצרניים אבל במטרה לשינוי חברתי

24ג' לתקנה - לא יכהן בתפקיד. בעיה של ניגוד אינטרסים.


וגם ראו "קואופ לשינוי חברתי" בתחתית דף זה

שיתופי פעולה בין עמותות

על המשמעות האזרחית והאפקטיביות של כלי מחאה שונים

אוריאל בורר (2013), "הפגנה כשלעצמה היא חסרת משמעות." סטטוס על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום
יש שם דיון מעניין עם יניב טל שמתגלה כסוג של חסר כושר הבנת הנקרא.. בקיצור צריך לקרא את זה מחדש אחרי שהדיון יקפא ואז נראה מה יש להוציא משם
וגם לקשר לסיכוםדיון על המרחב הציבורי (גיל מועלם) וק"ש (ירון)


עוד קצת על המרחב הציבורי ומה הוא מאפשר לנו..

ניב סוניס (2013), "אבל למה הם מתפשטים?" אתר "מה וזה?!", 2/6/2013. נדלה בו ביום
"כשניסיתי לברר מה מפריע לה היא שאלה אותי: "ככה הם מתלבשים ביום יום? לעבודה? זה רק למצעד כי זאת פרובוקציה". בטח שהם הולכים ככה רק למצעד, היום היחיד בו המרחב הציבורי מאפשר את זה, היום היחיד בו לא ישפטו אותם על מי שהם ומה הם לובשים (בתיאוריה, הרי כולם שופטים את כולם). אם אותו גבר שהולך על עקבים במצעד יגיע באותן נעליים למשרד, העובדים האחרים יתייחסו לזה בשיוויון נפש? ברור שלא, יסתכלו עליו בלגלוג, יגידו שהוא לא בסדר והוא ירד בדרגה החברתית- מקצועית. המצעד, בין היתר, הוא ההזדמנות היחידה בשנה של אנשים להתלבש בדיוק כמו שהם רוצים ולא כמו שהחברה מכתיבה להם. זה חלק מההפגנה לשחרור מיני ומגדרי בחברה הטרונורמטיבית."

מה למדנו על תפקודה של מדינת ישראל?

היועמ"ש

חנה קים (2013), "יש כנראה חוק טבע". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום
"יש כנראה חוק טבע, לפיו יועצים משפטיים לממשלה מתחילים את כהונתם בלחישת קול אדוניהם מהממשלה ומסיימים בצעקת האינטרס הציבורי. כך קרה ליצחק זמיר עם פרשת קו 300, ליוסף חריש עם פרשת דרעי, למני מזוז עם פרשת אולמרט, ועכשיו גם יהודה ויינשטיין נזכר שיש לו עמוד שדרה.
"לכל חוק טבע יש את היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: אליקים רובינשטיין שהיה היועץ היחיד שכל מורשתו היתה ונותרה "דו"חות ציבוריים" שהחליפו כתבי האישום ובכך סללו את דרכו לבית המשפט העליון.
"בינתיים, עד שויינשטיין יוחלף, הוא ינסה להציג חזות מרדנית ולוחמת ולטשטש את עברו כיועץ המשפטי הראשון ששימש כפרקליט אישי של פוליטיקאים. מעניין את מי נקבל במקומו. עו"ד דוד שימרון? התקדים של מינוי יועץ משפטי מהמגזר הפרטי כבר נוצר ויש סיכוי ששוב נקבל יועץ משפטי שהיה פרקליטם של הפוליטיקאים, או במקרה דנן - הפרקליט האישי של משפחת נתניהו.
"למה לא? הכל אפשרי. חצות בישראל, על משקל "חצות בסיציליה" של פיטר רוב. כדאי לכם לעיין בספר בזמנכם החופשי.

בלאגן יוני 2013

בלאגן יוני 2013, חלק 2

שדה אוהלים 2 תמונות - קיפוד בחדרה https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151472719212123.1073741839.526577122&type=1

יובש בחשיש והשפעתו על המרחב הציבורי http://hartogsohn.com/2010/05/16/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91-2010-%E2%80%93-%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A6%D7%91/

הסמים הסמי-חוקיים http://hartogsohn.com/2012/11/26/semi-legal-drugs/

יוס על המגזר השלישי כמשת"פ של ההגמוניה (טיעון ליאורקיי 2011) https://www.facebook.com/terzis/posts/10151440365177539 ועונה לו אורנה מור עמוס https://www.facebook.com/terzis/posts/10151440365177539?comment_id=26588417&offset=0&total_comments=61

כנס מזאה 9 https://www.facebook.com/events/338242572945306/?ref=notif&notif_t=plan_user_invited

יוסי בן עוז על איך להתמודד כשהכל נראה נגדך https://www.facebook.com/yossi.benoz/posts/470507006372775?comment_id=3079901&ref=notif&notif_t=like

אביגד על הכח בקהילה https://www.facebook.com/OfirAvigad1/posts/564470396937987

http://kabirism.com/?p=737 פריצות לחשבונות המייל של אקטיביסטים http://kabirism.com/?p=737


https://www.facebook.com/shai.ziv1/posts/10151656449354596

המהפכה התרבותית הנובעת מהחדירה המסיבית של הטכנולוגיות החדשות על פי שחר סגל.

"הרשתות החברתיות זה כמו המצאת הדפוס. זה שינוי טקטוני ורובנו לא מבינים את המשמעויות שלו. העולם שבו הייתי מספר סיפור על המותג, והיה יושב קהל בבית וקונה את הסיפור שסיפרתי לו, הולך ונעלם. מה שחשוב לקהל זה מה שהוא אומר עליך". - אתה מאבד שליטה על הקהל הזה.

"בעולם הזה יש דמוקרטיזציה, אובדן שליטה ריכוזית, אין צנזורה ולכן יש חזרה לבייסיק. תעשה טוב, אנשים יגידו 'היינו שם, היה טוב'. וזה יהיה במכפלות של עשרות ומאות אנשים". - למה זה מחייב אותך?

"יש המון שאלות, מעט תשובות. זו ההבנה שהעולם שבו אתה יכול לעשות פרסומת למוצר שלא קיים, הולך ונעלם. אם אין לך מה להגיד, אל תגיד. אני עשיתי מאות פרסומות למוצרים שלא היו קיימים".

בלאגן יוני 2013, חלק 3

טרם עלה (כולל: פנסיות מתפוצצות)

בנוסף, הנה עוד לינקים על הפנסיות: שדה האוהלים 2: פנסיה תקציבית, איום לאומי

בלאגן יוני 2013, חלק 4

דניאל רייש נהריה.


ירון בנעזרי על סולידאריות בינדורית https://www.facebook.com/yaron.benezri/posts/397945773652737 

ירון בנעזרי על עוגת ההכנסות

https://www.facebook.com/yaron.benezri/posts/397950943652220

שיר אלוני על האם לרוץ למועצה https://www.facebook.com/shir.alony2/posts/387227534729081

מזרחים בשמי ברלין http://haemori.wordpress.com/2012/07/08/berlin/

לא נחמדים ולבי במזרח עושים את ויקי שירן (הארץ) - נדלה בו ביום 9/6/2013

מרשק על שוטרים מתאבדים בטורקיה ועל בנק שאיבד 15% מלקוחותיו בתוך פחות משבוע. https://www.facebook.com/ilyan.marshak/posts/10201250529448331

על ההדלפות של הברנוער. ?

יורם קניוק ז"ל מיואש מהמצב https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151515795184226

רעות כהן על הומופוביה ושוביניזם בפיענוח הברנוער- אצל נשים זה "מתלוננת וחשוד" ואצל גברים "אנס ונאנס". https://www.facebook.com/reutisem/posts/10151517549642857

יעל לבנון על התיישנות חובות וכביש שש https://www.facebook.com/yael.levanon/posts/10151965688952306

אסתי סגל כבר לא ציונית https://www.facebook.com/estsegal/posts/10151650554574295 והתשובה הרפובליקינית של אריאנה מלמד https://www.facebook.com/estsegal/posts/10151650554574295?comment_id=148861260&offset=0&total_comments=52

ליאון ויזילטיר על זהות של שלום http://alaxon.co.il/article/%D7%94%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA/

"זהות בזמנים רעים אינה כמו זהות בזמנים טובים. הפגנה נמרצת של זהותך בפני דיכוי אינה תרגיל בנרקיסיזם, היא תרגיל בגבורה. ואותן איכויות של זהות שנראות מטרידות בזמנים טובים – ההתנהגות החַיָּלִית והאובססיה עם סולידריות, הוויתור על הפיתוח האישי בשם הפיתוח הקולקטיבי, ההסתמכות על פעולה סמלית, האמונה באכזריותו של העולם ונצחיותו של המאבק – הן בדיוק אותן האיכויות שמספקות את היסודות החברתיים והפסיכולוגיים להתנגדות. מסיבה זו, אין טעם בהפניית הביקורת בנושא זהות לאלה שעצם קיומם נמצא בסכנה. ובכל זאת, לעתים בא הצדק. וכשהוא בא, הוא דבר מדהים, כי הוא מביא שלום לָעצמי שהתארגן לקראת מלחמה. הזהות ששינתה את ההיסטוריה אתמול, מיותרת כיום. חוסר ההמשכיות החיצוני תובע חוסר המשכיות פנימי, וזה מטלטל. אם לא ייווצר הקרע בזהות, יהיה צדק, אבל לא יהיה שלום."


Adi Ben Yacov תמיד יש משתפי פעולה. בלעדיהם לא יכול להתבצע הדיכוי. המשטר הסוביטי לא יכול היה לחיות ללא השכבה של חברי המפלגה שנהנו מהמשטר הזה , אותו דבר אצלנו.

תמונות: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10201495612218707&set=a.1866693593582.2113531.1428326532&type=1 FUCK THE MEDIA

שי דויטש מתייאש מהתקשורת המסחרית https://www.facebook.com/shai.doitsh/posts/10151643500669446

יאלי קרליך על המשמעות של התגובה התקשורתית לברנוער https://www.facebook.com/yali.kelrich/posts/610231489001287

הניכור מתחיל בתוכינו - רוני בר לב https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=461093010647714&id=100002410577245


מה זו הקהילה הגאה הזו

חגי, "מי זאת "הקהילה", ולמה אני שייכת אליה (ובמיוחד עכשיו)?". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר (בלוג), 11/6/2013, נדלה בו ביום
"ובהקשר הזה אפשר לתמוה על כל אותם אלו שאוהבים לנפנף בסיסמאות של "מה, רק בגלל שאני הומו / לסבית / בי / טרנס אני שייכת לקהילה? מה הקשר שלי אליהם בכלל?". גל האמירות מסוג זה, ששוטף בימים האחרונים את הפייסבוק לדוגמא, הוא הפנמה של ההומופוביה. הוא ניסיון להתרחק מה"חולה", מה"מעוות", מהפדופיל שרודף אחרי נערים במסדרונות האפלים של בית הספר.
"אבל הניסיון הזה הוא ניסיון עקר. לכל הפחות, מה שקושר אותך לקהילה הזאת היא העובדה שאת לא מסוגל להתנתק ממנה. החברה תמיד תוסיף ותשייך אותך לתוך אותה הקהילה. הסטיגמה הקהילתית, הסנקציות החברתיות, האפליה והפגיעה יופנו כלפיך בין אם ברצונך להשתייך לקהילה ובין אם לאו. במובן זה, ממש כפי שנטייה מינית אינה "טבעית" אלא קונסטרוקציה חברתית, ועדיין, היא בהחלט ממשית, כך גם השייכות לקהילה. בחברה שמחלקת את הפרטים בה על פי מושא המשיכה המינית שלהם, יש קהילה ויש השתייכות אליה, גם אם כפויה ושלא מרצון.
"מעבר לרובד הבסיסי הזה של הקהילה, נדמה לי שהקהילה היא גם דבר מה נוסף. הקהילה היא עמדת סובייקט פוליטית, היא פוטנציאל תרבותי. הלבישה והפשיטה של עמדת הסובייקט הקהילתית אינם פשוטים, בודאי. לא פעם נדרשת מחיקה עצמית של רבדי זהות אחרים, או קונפליקט פנימי. במובן זה, הזהות הקהילתית היא כלי שמאפשר פירוק יחסי כוח במידה מוגבלת, וניתן להשתמש בו עד גבול מסויים. זאת, כל זמן שהוא לא הופך לעמדה מהותנית בפני עצמה. לעמדה זו בדיוק קראה ג'ודית באטלר "מהותנות אסטרטגית". זוהי האסטרטגיה של שימוש בעמדות מהותניות לצרכים חברתיים ופוליטיים תוך הפניית המבט לקשיים שבעמדות מהותניות אלו.
"ורמה שלישית, לא פחות חשובה, של הקהילה, היא האפשרות לכונן קהילות עצמיות בדיאלוג עם הקהילה הגאה המדומיינת. מרבית, אם לא כל, הלהט"בים צריכות, לפחות בשלבים מסויימים, סיוע של מי שהיו ונמצאים באותה עמדה כמותם ביחס למיניות ולזהות מגדרית. ישנן חוויות חיים שהחברה ההטרו לא מכיר ויתקשה להבין. ישנם אירועים שהחבר ההטרואית לא ירצה ליטול בהם חלק רציני (וכן, כל הטרוסקסואל מוכן לבוא פעמיים בשנה למסיבה להט"בית, בתמורה לזה שבכל יתר הפעמים תפגשו באירועים הטרואים, שם היא יוכל למצוא בני זוג מהמין השני בחדווה, ואת תשב לך באמצע אורגית פלירטוטים הטרואית אחת גדולה). וכמובן, יש מתחים פנימיים בקהילה, על בסיס קבוצתי, כמו גם על בסיס אישי. חלקם פתירים יותר וחלקם פחות. אבל לאלפים רבים של בנות אדם, בין אם במסגרות פורמאליות דוגמת איג"י, חוש"ן, הבית הפתוח וגם הבר-נוער עצמו, או במסגרות לא רשמיות של הכרות וחברות, הקהילה היא לא רק ישות אבסטרקטית אלא ממשות יומיומית.
"אז ודאי, אין לאף אחת החובה להאבק עכשיו בגל ההומופוביה הפושה בתקשורת, או להרתם למאבק באלימות המינית בקהילה הגאה. אבל, נדמה לי שכדאי, לכל אלו שבשם מודעות מורכבת כזו או אחרת בוחרים לנתק את עצמם מהקהילה, בטענות דוגמת העדר קיומה של קהילה גאה או העדר זיקה שלהן אליה, להתבונן פנימה לשנייה. יכול להיות שתגלו שהעמדה הזאת היא בפני עצמה אימוץ של ההומופוביה הכללית, שצצה מכל עבר."

האחר משתקף בתוך האני.

אורנה מור עמוס, "הומופוביה, כמו כל עמדה על ה"אחרות", הם דברים שאפשר לשנות." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 12/6/2013. נדלה בו ביום
"הומופוביה, כמו כל עמדה על ה"אחרות", הם דברים שאפשר לשנות.
"כולנו "נגועים" בחטא העמדה על ה"אחר" - האחר האישה , הגבר, הגבוה, הנמוך, השמן, הרזה, הנכה,... ה..... ההיא שהכרתי וידעתי גם הוא משתנה .....
"האתגר הגדול הוא לראות את האחר/ת בתוך עצמנו? לזהות אותו/ה בנו ואז הדרך לשחרור פשוטה יותר."

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151518393154226

""-מה תגיד למי שמתלבט אם לצאת מהארון?

"-חלק מהחופש שאני רוצה לחשוב שהגענו אליו הוא שנפסיק להגיד לאנשים בקהילה איך להתנהג. צאו מהארון, אל תצאו מהארון. תעזבו אותנו בשקט. יש שקר שמספרים בקהילה שלנו: 'תצאו מהארון והכול יהיה טוב, תהיו מאושרים'. מה זה הבולשיט הזה? זה טרור קהילתי. זה שקר, מוכרים פה שקר לאנשים: תצא מהארון וכל בעיותיך ייפתרו, תהיה בשמים קשת צבעים של הדגל ההומואי. המציאות מוכיחה את ההפך. אולי בארון יותר רע, אבל הבעיות ביציאה ממנו לא נגמרות, רק מתחילות. "את יודעת כמה הומואים יצאו מהארון והמשיכו להיות עם כל הבעיות הקודמות שלהם? בדיכאון, חרדות, חלק מתים לחזור לארון. היציאה מהארון מביאה סט חדש של בעיות עם עצמך. המכה שאתה חוטף כשאתה יוצא מהארון היא לא פשוטה. בואי אני אספר לך משהו, הרבה מהנציגים הגדולים שלנו, של היציאה מהארון, חייהם לא מאושרים במיוחד, הם בדיכאונות, על כדורים פסיכיאטריים, והם עדיין ממשיכים לנקוט בשקר הזה הלאה, שהכול ורוד שם בחוץ". ( מתוך: אבנר ברנהיימר: "הומואים לא נולדים הומואים, זה לא רק גנטי", ליידי גלובס)

CC: משפריצות

www*globes*co*il/news/article*aspx?did=1000849521

בלאגן אמצע יוני 2013

https://www.facebook.com/gshamir/posts/10200445422632151 מצורפת לפוסט הודעה פרטית שקיבלתי לפני כמה דקות, בשנים האחרונות קיבלתי עשרות רבות כמוה ואף קשות וחמורות יותר. אחת מהשיחות הייתה עם משה סילמן זצ"ל. ההודעה מוקדשת לכל חברי הפייסבוק שלי שאינם מודעים למציאות במדינה, שחיים את הבועה הפרטית שלהם ובעיקר לאלו שחושבים שלהם זה לא יכול לקרות. זוהי ישראל 2013... רגעים לפני המהפכה. 200 אבות גרושים נרצחים כל שנה על ידי המדינה, המערכת המשפטית ופקידות הרווחה. 11:17pm


http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4391306,00.html

חרדית בדרך למועצת פ"ת: "אני מוכנה למאבק" היא לא ממתינה לברכה פומבית מהרבנים. סולדת מהפוליטיקה הפנימית של ש"ס. לא תמנע תקציבים לקהילה הגאה. מוחה נגד הדרת נשים ואפילו הרב עובדיה יוסף לא יצליח להסיטה מהמטרה. קבלו את רות קוליאן, האישה החרדית הראשונה בתולדות פתח־תקוה, המתמודדת למועצת העיר


http://docuwiki.net/index.php?title=Secrets_of_the_Superbrands


https://www.facebook.com/gshamir/posts/10200451179016057 לאחרונה יצא לי להיתקל בפילים חברתיים. כאלה שטוענים או חושבים שהם פעילים רק שמזמן הע' זה עשיה נפלה להם מהabout. היום היה לי יום מיוחד נפגשתי עם עדר של פילים לבנים.

https://www.facebook.com/seder.yom/posts/680793328613678 ואצל פרחי: https://www.facebook.com/ipirchi/posts/10151530214596559?ref=notif&notif_t=notify_me

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151554273032880&set=a.10151406745152880.1073741825.126809017879&type=1&comment_id=11539732&offset=0&total_comments=6

https://www.facebook.com/events/143694329155390/permalink/147760045415485/ https://www.facebook.com/events/143694329155390/permalink/146760678848755/

קונקטיב - כשקולקטיב עובד על גבולותיו עם המדינה ועם הפרט

מול הממשלה

2/6/2012 - מחאה פוגשת בבחירות לכנסת

רגב קונטס (2012), "רגע של חשבון נפש אחרי ההפגנה אתמול". פתק (NOTE) בפייסבוק, 3/6/2012. נדלה בתאריך 22/6/2013

אני לא פוליטיקאי. אף פעם לא הייתי. אף פעם כנראה לא אהיה. העצה הבסיסית שכל פוליטיקאי לומד להקשיב לה היא, שאף אחד לא הצטער אף פעם על מה שהוא לא אמר, וזה נוגד את כל האישיות המלודרמטית שלי. זה כמעט תמיד דופק אותי. בטח במחאה. ככה זה היה כשכתבתי לטרכטנברג להתפטר בניסיון נואש להפריך את הספין של הוועדה, ככה זה היה כשקראתי כמו אדיוט לפקחי עיריית תל אביב לא לשתף פעולה עם מי שמדכא אותם ולא להתנהג כמו קאפואים (איזה אדיוט) ולא לפנות המאהלים וככה קרה גם אתמול. הפגנה מאוד קשה הייתה. רגע עצוב מאוד למאבק. הרבה מילים קשות, נאמרו על ידי, וברור לי שזה לא משנה שהן נכונות, הן פשוט פוגעות מדי. הפסיכולוגית שלי כבר מזמן התייאשה ממני ומהפתיל הקצר הכמעט טלנובלאי שלי, ואמרה לי - זה טבעי להתרגז, זה טבעי לפעמים להגיד דברים קשים, זה לא מה שמשנה. משנה שכשנרגעים, אז מתנצלים. אחרי שגמרתי לאכול את הסוכריה שקיבלתי ממנה ונרגעתי, הבנתי תמיד שהיא צודקת, ולכן לפני הכל, אני רוצה להתנצל בפני כל מי שנפגע או לא הבין או חשב שמדובר במשהו אישי, קטנוני או זדוני. אז זה לא. וסליחה. אבל אתמול נזכרתי למה בעצם לא יצאתי מהבית במשך כל כך הרבה שנים. הרי היו אינספור הפגנות ופעולות למען שלל נושאים בעשור האחרון, רובם ראויים לחלוטין לפחות לקורבן הקטן מצידי של להכין שלט, להחליף סוללות במגפון, ולהגיע. הסיבה שלאט לאט הפסקתי, הייתה, שבין אם זאת הייתה הפגנה נגד מלחמת לבנון השניה, נגד הברוטליות של יחידת עוז כלפי הזרים, נגד האלימות שלא תאמן של מג"ב בשטחים או בעד מציאה מיידית של פתרונות דיור הולמים למפוני גוש קטיף המוזנחים (כן, גם כזאת הייתה, ולטעמי אחת מהמוצדקות) - בכל הפגנה כזאת השלטים היו כמעט תמיד אותם שלטים, החולצות אותן חולצות וגם האנשים - אותם אנשים. בדרך כלל 200-300, כמעט אף פעם לא יותר מ 1000. אנשים נהדרים, רבים מהם חבריי הטובים, רגישים, חכמים, מוכשרים וצודקים, אוי כמה צודקים, אבל כמעט אף פעם לא חכמים. כמה כיף להיות רדיקל תל אביבי. הבנות הכי יפות, בתי הקפה הכי שווים, והתחושה הקולקטיבית של קליקת אנדרוג חתרנית - משכרת לפחות כמו העראק במרסנד בימי שישי. חבריי הטובים היו שכנים, או כאן ברחוב פיירברג בתל אביב, בבלעין או ברלין, שהיו תמיד קרובות הרבה יותר משכונת התקווה, באר שבע או מודיעין. הבועה הקוסמופוליטית הארטיסטית, רווית הסובלנות והסבלנות, נסדקה בעבורי יום אחד, כשניסיתי לשכנע כמה מחבריי לנסות לשנות קצת את השיח, לפתוח את השורות, לנהל דיאלוג גם עם המתנגדים בלי לכנות אותם באופן אוטומטי פשיסטים. מבטי הזלזול, שהייתי רגיל לראות אותם מופנים כלפי כל האחרים התמקדו בבת אחת בי. למה? ניסיתי לשאול בתמימות, הרי לא באמת יעזור שנפגין כל פעם אותם אנשים נשכנע אחד את השני שוב ושוב במה שכולנו משוכנעים בו כבר שנים, בואו נפנה לציבור הרחב, בואו ניתן לו קרדיט שהוא לא כזה מטומטם כמו שאתם חושבים, שאולי יש משהו בטענות שלמרות כל הרצון שלנו, למשל בסיום הכיבוש, גם לצד השני יש יד ורגל בהתמשכותו, הרי עזה כבר משוחררת שנים ארוכות ועדיין תושביה בחרו בחירות דמוקרטיות את החמאס השולל את ישראל, והוא מצידו ממשיך לשגר טילים הממומנים בכסף אירני (שמעוניינת מאוד, דווקא - בהמשך הכיבוש!) ולחטוף חיילים. בואו נצא בפניה וקמפיין לציבור הרחב, בשפה אחרת, פחות צדקנית ומתלהמת מ'שלום עכשיו'. הרי השיח האינסופי בענייני הכיבוש משרת גם את מפלגות הימין שבשלטון, שיכולות תמיד להסית את דעת הקהל נגד "הסמול" המסתגר. אז אולי לפחות נפסיק להיות מנוכרים? הכרטיס הצהוב שהוצג בפני הבהיר לי כמה הייתי תמים. לא הבנתי את האמת הבסיסית - שבמקרים רבים - זוהי איננה מחאה פוליטית, אלא פשוט מועדון חברים. האקסלוסיביות היא היא הדבר שמושך אליו את אותם מתי מעט אנשים, הדבר האחרון שהם היו רוצים לראות זה עוד ועוד אנשים, חלקם הגדול ממש ממש לא מגניבים, מצטרפים, מעלים טיעונים, מוהלים את השיח אולי אפילו קצת מפריכים אותו, ואולי, גם מציעים דרך פעולה לא פרפקציוניסטית שהיא לא "הכל או לא כלום", אלא דרך פרגמטית, אמיתית שמתקנת קודם כל מה שאפשר, בתהליך ארוך, מייגע, של עבודה שחורה ואפורה, יומיומית, של מאבק אמיתי על דעת הקהל, של הפרכה סבלנית ושיטתית של הספינים, של ניתוק מדיניות ההפרד ומשול הממשלתית שגרמה לבאר שבעים לראות בי אליטה מפא"יניקית, למרות שאני מגיע בסך הכל מבית עני בראשלצ בן למורה ברמלה ואבא סוכן ביטוח פושט רגל שלא קרוב לשום צלחת. אבל עבודה אפורה, יומיומית, והעיקר - סבלנית חומלת ובגובה העיניים איננה מגניבה. אי אפשר לעשות אותה בבאצ'ו, בנחמה וחצי או בתחתית. צריך ממש לכתת רגליים, להסתובב בארץ, ולהגיע גם למקומות כמו שכונת התקווה, לא רק בהפגנה למען הפליטים. לא מגניב לדבר עם ליכודניקים בג'סי כהן, עם ש"סניקים בחולון, עם עולים חדשים ומפוחדים באשדוד או באשקלון. וזה לא שהם היחידים, וזה לא שאין המון אנשים מצפוניים שעשייתם הקדושה היא עלה תאנה קטן שמסתיר אדישות וייאוש קולקטיבים, אך כשניסיתי לעודד ידידות שסיפרו בסודי סודות שהן הוטרדו מינית בבוטות ולעיתים אף למעלה מכך על ידי מפגינים פלטינאים בבלעין, להגיש תלונה במשטרה, הן רק לחשו לי בשקט, עזוב, הם כל כך סובלים ומסכנים, נחליק להם את זה. הת שמשהו כאן לא בסדר. ממש לא בסדר. כשאתה מתייחס למפגינים הפלסטינאים משל היו ילדים סוררים ומסכנים, ולא כאל אנשים מבוגרים, האחראים למעשיהם, אתה חוטא פעמיים: פעם אחת בהתנשאות נוראית, ופעם שניה בכך שאתה מטיל את כל כובד האחריות על כתפיך, ומנקה אותם אפריורית ואוטומטית, בדיעבד ולמפרע מכל אחריות. וכך, קרס השמאל הישראלי לחלוטין בשנים האחרונות. זוהי עובדה. מנדטים ספורים למרצ וחדש, ופחות מ10 לעבודה. אחרי שנים ארוכות של התעקשות כמעט בלעדית על שיח מדיני ושיח אוסלו, ששירת היטב גם את המתנגדים, תוך התעלמות שיטתית מעובדות חדשות, התנשאות ואקסלוסיביות ניכרו ממנו ובצדק חלק גדול גם ממצביעיו המסורתיים, והפקירו את הזירה הפוליטית רק לכוחות האחרים. כל הקיץ הקודם ידענו לאתגר פחות או יותר את כולם. כעסנו על ביבי ומדיניות ההפרטות שלו אך גם כעסנו על מפלגת העבודה שהייתה שותפה לכך, כעסנו על ש"ס בשל הסקטוריאליות, אך גם כעסנו על מרצ וחד"ש שמעלו בתפקידם כשמאל ורידדו את השיח הציבורי לשיח מדיני בלבד. היינו אזרחים שצעקנו מושחתים נמאסתם, צעקנו - איפה הייתם כולכם כשהבנקים כבשו את כל המערכת הפוליטית ואת רוב האזרחים, איפה הייתם כשהכל הופרט, עוד פעם בדיון אינסופי ועקר רק על מפת הדרכים? וזה היה נהדר. וניצן הורוביץ ודב חנין עמדו בכיכר ונראה שהם עושים חושבים, גם שלי יחימוביץ' נבחרה לעבודה, אבל ספגה ביקורת קשה מהמחאה שהחליטה לחבק את חולדאי ואת עופר עייני ושאר הפואדים. חשבנו שעשינו להם בית ספר, שכל אחד מהם ילך הביתה וישקע בחשבון נפש. שכל מפלגות השמאל יחשבו שוב מחדש, איך הם מצליחים לתקשר מחדש עם ההמונים, ומפלגות הימין יבינו שנגמרה התקופה בה אפשר לעבוד רק בשביל מיגרון ובית אל ובשביל הטייקונים והבנקים. אבל אתמול הם חזרו. לא שונים, לא חדשים, אלא עם אותן הסיסמאות, ועם אותם ההסברים, עם אותה הצדקנות הפרקציוניסטית, עם אותו "הכל או לא כלום", ועם אותה השתלטות אלימה - שחינכו אותנו להאמין שהיא רק נחלת המתנחלים והימין. ד"ר דב חנין, שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון הם לא טיפשים. למעשה הם מהחכמים והטובים שאני מכיר. אבל אם הנושאים החברתיים היו חשובים להם, הם היו נשארים בצד, נותנים לעם להגיד את דברו ולרוץ לכנסת ולהילחם על עבורו. הם לא היו מכתימים בשיוך מפלגתי מצומצם נושאים שמעיקים על עם שלם, והם יודעים הייטב מה קורה, כשהם באים ומניחים את רגליהם וידיהם ובעיקר את סמליהם על מחאה פוליטית לא מפלגתית. ברור להם שבמקום לתת לעם, ל 99% להאתחד סביב הנושאים הבסיסיים שהמערכת הפוליטית בכללותה (גם בישראל וגם במקומות רבים אחרים בעולם) כשלה מלהגן על האזרחים בפניהם, בוחרים לחשוב מפלגתית על איך מביאים עוד מנדט שניים למפלגה, אבל במחיר של הקטנת המאבק לעוד הפגנת השמאל הישן מפעם לימי הפגנות ה200 -300 הצודקים והלא חכמים. נראה שזה כמעט אינסטניקט אצלם, נראה שהם מרגישים לא כל כך בנוח ולא כל כך בבית, בין כל כך הרבה "לא מגניבים": אנשי שכונות, ליכודניקים מתונים, מצביעי מרכז, שבהחלט לא מסכימים עם המשנה המדינית המאפילה על הכל של דב חנין. למרות הספינים בישראל היום - זוהי תמיד הייתה מחאה פוליטית, כיוון שהיא יצאה נגד מוקדי הכוח של החברה הישראלית ודורשת לחלק אותם מחדש. ובניגוד לדימוי הנחמדים שיצא לנו, דיברנו בלי פחד על האפלייה של הציבור החילוני מול החרדים, על אפלייתה של קריית שמונה מול מיגרון, על תקציב ביטחון מנופח, אך גם על אחריות הממשלה, כל ממשלה על השירותים הציבוריים (וממשלת ברק ומרצ "השמאלנית" לא הייתה שונה מהותית). המחאה ידעה לאתגר גם את ביבי, אבל גם את יחימוביץ', זאת הייתה מחאה פוליטית שבאה להרחיב את השיח הציבורי גם מעבר לנושאי הליבה המוכרים עד היום ובשום אופן לא על חשבונם, זאת הייתה מחאה שקראה לכל המפלגות - מי שיעבוד בשבילנו בכנסת יקבל את הקול. אבל אתמול, המפלגות שהן מושאי המחאה, הפכו את עצמם למחאה עצמה. במקום עם במחאה נגד המערכת הפוליטית, המערכת הפוליטית מוחה נגד עצמה. אתמול צוטטתי כמי שאומר שהזכויות היוצרים של המחאה הן שלנו. אבל מה שהתכוונתי לומר, הוא שהמארגנים השתמשו בדיוק באותו המתווה של הקיץ שעבר, אותו מיקום, אותן צורות, אותן סיסמאות, הכל כדי לתת תחושה שזוהי בסך הכל המשכה של אותה מחאה, בלי לשים לב שמשהו מהותי השתנה. ויש פה גם פן אישי כואב במיוחד. כל זה נעשה בהזמנת ובחסות חבריי לשעבר, אנשי התנועה החברתית, סתיו שפיר, יונתן לוי, ואלונלי גרין, אנשים שגם אם אחייה עד גיל 100 ואשכח הכל, עדיין אזכור מה עברנו ביחד בקיץ ההוא, שבו הבטחנו לעצמנו ולכל העולם, שהפעם נעשה דברים אחרת, שנעמוד מאחורי המילה שלנו, שניתן דוגמה אישית, שבמקום שנדע בדיוק מה קורה בפייסבוק בקצה העולם, אך לא בקצה הרחוב, במקום לרדת מהארץ לקפה התחתית או לברלין, נעלה באמת לישראל. וזה לא שאני עד כדי כך תמים, אני יודע מה כוח וכסף והזדמנויות עושים לאנשים. אבל חשבתי, קיוויתי, התפללתי והפעם זה יהיה אחרת, שיתנו לנו לפחות להלחם בשקט, ואני עדיין מקווה."

עוד דברים סוף יוני

ברק סגל (2013), "", 24/6/2013. נדלה בו ביום

הצעה - אני מסתכל לא פעם על הראיון של Or-ly Barlev (המלכה ללא ספק) מול הבריונים אצל אורלי וגיא. ללא ספק ראיון קשה שעמדה בו בגבורה. אם זאת, מציע שלהבא לפני שמגיעים לראיון לנסות להבין מי עוד יהיה נוכח (טיוי, רדיו, פאנל לא משנה) ולנסות להבין מה יהיו הטיעונים המרכזיים שלו. ברגע שיודעים כבר אפשר להתכונן הרבה יורת טוב מראש, למשל:

1) אם יוצא שזכות הדיבור קודם אז להגחיך לפני שהנושא בכלל עולה

2) להכין דפי נתונים מהבית ולשלוף ברגע שהטעות/שקר עולה על השולחן ופשוט לחלק לכל היושבים מסביב (גם שואו טוב, גם מראה על ביטחון ושליטה בחומרים וגם משליך על הכרזות עתידיות שמדובר בטעויות).

3) להכין חומרים אישיים על האנשים ולנסות להשתמש בהם תוך כדי.

בקיצור, בפעם הבאה שמישהי הולכת להתראיין, שתפרסם כאן את הנוספים לראיון ואנחנו כקבוצה ננסה לדלות כמה שיותר חומרים על האנשים והנושאים שידברו עליהם.

[ ליאור מנצ'ר (2013), "מצרכנים לבני אדם". 24/6/2013, נדלה בו ביום]
מצרכנים לבני אדם

הניאו קפיטליזם רואה בנו אוסף של צרכנים, לא תרבות (כי תרבות מכניסה עניינים שאינם בהכרח כלכליים) לא אזרחים (כי לאזרחים יש זכויות) ולא אפילו כוח עבודה (כי בכך יש לנו כוח). צרכנים ותו לא, ככאלה על בעלי ההון, לדאוג רק לדבר אחד – שנרכוש, נמשיך לרכוש כל הזמן, ללא הפסקה, ללא שיקול דעת וללא כל מעצור. . לשם כך פותחה תעשיית הפרסום, תעשייה ששמה על דגלה ליצור אשליית צורך, יצירת מאווים וכמובן פיתוח מדדי סטאטוס על פי רמת הצריכה. כל דרך להשיג מטרות אלה בעייני בעלי ההון היא לגיטימית, החוק מגביל באופן מאוד מצומצם את הכלים בהם הפרסום יעבוד. יצירת צורך, מאוויים וסטנדרטים משולבים זה בזה באופן כל כך חזק שאנו ממש לא מבחינים בניהם, אני חייב (ממש ברמת צורך קיומי) מוצר מסוים (בגד חדש, רכב חדש, שכונה חדשה) כדי להיחשב שייך לקבוצה מסוימת (הצעירים, היפים, העשירים). . לשם כך גם הפכה תעשיית התקשורת לספק פרסומות וכבר ממזמן לא רואה עצמה כיצרנית תרבות או מנגישת מיידע, הטקסטים שאנו קוראים, רואים או שומעים הם רק הרקע המושך לפרסומות. בנוסף הנגישה המערכת את הכסף, בכל דרך אפשרית, קודם כל באמצעות כרטיסי אשראי המאפשרים לך לבזבז בלי חשבון וכמעט ללא שליטה ובהמשך בהלוואות וכניסה לחובות שרק אחרי הנפילה הכלכלית התחילה המדינה להגביל. . אז אם אתם חשים חוסר נחת מלמלא את תפקיד הצרכנים ובא לכם לקבל יחס של בני אדם הרי כמה המלצות: - וותרו על הטלוויזיה, את כל התוכניות שאתם רוצים ניתן לראות במחשב ושם אתם יכולים יותר לשלוט בפרסום. קחו כמובן בחשבון שכמעט כל מה שאנחנו רואים הוא תוצר של תרבות הצריכה, וכך באופן לא מודע יוצרים אצלנו אשליית צורך, מאוויים וסטנדרטים (למוצלחים יש "כזה" ואם אתם רוצים להיות מוצלחים אז גם לכם חייב להיות "כזה") ופעמים רבות הפרסום החסוי משולב בתוכניות במודע למרות הגבלות חוקיות על הנושא. - הורידו למינימום את השימוש בכרטיסי האשראי, אני יודע שזה ממש נוח וקל אבל ארנקים אלקטרוניים יכולים לתת את אותו האפקט ואתם תישארו בשליטה. בכלל, אפשרות לחסימת אפשרות לחשבון גירעוני, אי הסכמה לפריסת תשלומים, לקיחת הלוואות מחושבות היטב וכו', כל אלה המלצות של כל יועץ כלכלי משפחתי. - היכנסו ל"הלך חשיבת צנע", אל אבל תקנו את מה שצריך, לבדוק החלפות (אתר אגורה, פרויקט החלפת הספרים של משרד החינוך, שווקי לתת וכו'), לבחון מוצרי יד שנייה (האינטרנט מספק שלל אפשרויות) וכשקונים כי ממש צריך, לבחון היטב את הצורך והמוצר(לא למצוא את עצמכם עם מוצר מיותר או מוצר שמסוגל להרבה יותר ממה שאתם צריכים). - פתחו תודעה חלופית, הפסיקו לשפוט את עצמכם על פי מה שיש או אין לכם, על פי רמת השכר שלכם או על פי הצלחתכם במדדי הניאו ליברליזם ותתחילו לבחון עצמכם על פי מדדי האושר, השמחה וההגשמה. כשתצליחו לעשות זאת לעצמכם תוכלו להתחיל לשפוט אחרים על פי קני המידה הללו. זה ישפר את איכות חייכם באופן משמעותי, את חיי הסובבים אתכם ובטווח הארוך, את העולם כולו."

עוד דברים תחילת יולי 2013

סטטוס החיפוש סטטוס המציאה 7/7/2013 נדלה בו ביום "כסף, כסף, כסף, כסף, כסף ... ברור, כסף חשוב, אבל יש דברים חשובים יותר מכסף ! נכון ? אל תשכחו את זה !

את/ה יכול לקנות דירה אבל לא בית, כסף יקנה לך שעון אבל לא יקנה לך זמן, את/ה יכול לקנות ספר אבל לא ידע, את/ה יכול לקנות מיטה אבל לא שינה, כסף משלם לרופא אבל לא יכול לרפא מחלה, לקנות אנרגיה אומר להרוס את הסביבה"

מתוך : FRYING DUTCHMAN" humanERROR" זמן צפייה לציטוט : 12:16 אחד השירים/סרטונים והנאומים המדהימים ! אי אפשר להפסיק אחרי שמתחילים ... http://www.youtube.com/watch?v=Q5p283KZGa8

שיר אלוני (2013), "בעיניי, כל המאבקים נכונים לגיטמיים וניתנים לשילוב" . פוסט על הקיר האישי, 7/7/2013. נדלה בו ביום
"בעיניי, כל המאבקים נכונים לגיטימיים וניתנים לשילוב. איך? לפני כל דבר אחר, לקיים בעצמי ובאורחות חיי את מה שאני מאמינה שצריך להשתנות ויצא לי לשנות הרבה דברים בחשיבה שלי, במודעות ובהרגלים. זה עוד לפני שאני מנסה להגביר את השיח והמודעות בתחומים רבים או מתייחסת לשאלת האנרגיות המופנות למאבק כזה או אחר. נכון, ממש לא להכל אני יכולה להקדיש מאה אחוז אנרגיה אבל ברגע שמבינים עד כמה כל העוולות מחוברות האחת לשניה, משפיעות האחת על השניה ומנסים להגיע לשורש הדברים- כך המהפכה מתקדמת. לא תמיד הניסוחים שלי מדויקים אבל כולנו לומדים תוך כדי הליכה והמודעות גוברת."


רעות כהן-אוג'לבו, "שכנה ברמת אביב ירדה לדבר איתי". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 4/7/2013. נדלה בתאריך 7/7/2013
"שכנה ברמת אביב ירדה לדבר איתי ונעמה והתריעה שוועד השכונה יתאגד נגד ההפגנות האלה כי יש ילדים שלא יכולים לישון מהרעש!
"ובכן, כפרה, יש ילדים שאין להם אוכל. ‏#הפגנה_בשוסטר ‏#צרות_עולם_ראשון"

תמונה מההפגנה - של רעות - https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151561006012857&set=a.10150268332257857.331898.663697856&type=1

רעות כהן-אוג'לבו, "מאז שפרסמתי את הסטטוס על השכנה מרמת אביב ג'". 6/7/2013, סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום
"מאז שפרסמתי את הסטטוס על השכנה מרמת אביב ג' והרעש שההפגנה עושה לה ולשכנים של יאיר לפיד, יצא לי לחשוב קצת. מודה שבהתחלה הרגשתי אי נוחות קלה עם מה שכתבתי. הרי לא הייתי רוצה לפגוע בשום ילד/ה, ולא משנה מה מצבו הסוציו-אקונומי. אבל ככל שחשבתי על זה יותר, השתכנעתי שהדרישה מהשכנים "לסבול" את הרעש למשך שעה-שעתיים, פעם בשבוע, היא לא כזו נוראית. לא רק שהיא לא נוראית, היא אף הכרחית במצב הנתון.
"הזעקה להניח ולא להפריע לשכנים, העמידה הרמה על זכותם לפרטיות, הפניית אצבע מאשימה כלפי המפגינים - חושפות מערך איזונים מעוות, ואת הכשל המוסרי הגדול (בעיני) בליברליזם ובזכויות הליברליות. הדרישה להפסיק להפגין כי זה מפריע לשכנים מרמת אביב ג' חושפת מה נתפס בעיננו כהפרעה, מי נתפס כגורם המפריע ולמי נתפס שאנחנו מפריעים. זה חושף אילו זכויות נחשבות כנעלות יותר בעיננו כחברה וזה מותח קו אכזרי ומלאכותי בין הפרטי לציבורי, בין האישי לפוליטי.
"האם מישהו העלה על דעתו להפנות אצבע מאשימה כלפי השכנים ולומר להם כי שתיקתם הרמה פוגעת בזכותם לכבוד, בזכותם לדיור, בזכותם לחיים של מיליוני א/נשים החיים מתחת לקו העוני? כי עצם הישארותם בבית, כי עצם הפאסיביות שלהם, פוגעת באנשי השכונות? פוגעת באנשי הפריפריה?

באותו ערב ברמת אביב ג' ראיתי נערים מסתובבים במרכז המסחרי שם. דמיינתי את בתי הספר שלהם ואיזה חינוך הם מקבלים. שיערתי לאיזה חוגים הם הולכים וכמה הם משלמים למורה פרטי פעם פעמיים בשבוע. האם מישהו מאותם שכנים של יאיר לפיד דמיין ילד מקביל, בדרום או בצפון הארץ, שלהוריו אין כסף למורה פרטי? שהבית ספר שלו מיובש מתקציבים? שאין לו חוגי העשרה? שבמקרה הטוב עושה בגרות הומנית ולא מקצועית בלבד? שאולי חושש לרדת למטה לרחוב וללכת למרכז המסחרי בעיר שלו כי הוא לא גר בסביבה בטוחה ומטופחת אלא מוזנחת ולא מטופלת? האם מישהו מהם דמיין ילד שלא ישן טוב בלילה כי מחשבות על מחסור בכסף טורדות את מנוחתו?

"אני לא טוענת שבגלל שהמצב חרא, לכולם צריך להיות חרא. אני רק אומרת, בעולם הערכים והמוסר שלי, בחברה שבה אני הייתי רוצה לחיות – "ההפרעה" המינורית הזו פעם בשבוע למשך שעתיים בכלל לא הייתה מוגדרת כהפרעה. אולי בכלל השכנים שלא מצטרפים למפגינים, הם אלה שמייצרים את ההפרעה בדרך לשינוי חברתי.
"צריך לזכור גם שמטרתה של הפגנה היא להטריד ולהכביד עד שהדברים ישתנו, ולכל הפחות כדי להעביר מסר ברור ולייצר אמירה משמעותית. נכון שבדרך כלל הפגנות מכוונות כלפי הממסד ולא כלפי אזרחים, אבל אי אפשר לנתק את העובדה שאותו ממסד, על-פי רוב, נבחר על-ידי האזרחים. וכל עוד האזרחים יהיו אדישים, כך גם הממסד. *

"אז, כן, בעיני יש להטריד ולהכביד, גם על האזרחים, עד שיצאו מאדישותם. ואם נוח לאותם שכנים עם המצב הקיים, אז שיאכלו מהדייסה אותה הם בישלו. כי זה מבעבע מתחת לפני השטח ולאנשים מתחיל להגמר מה להפסיד, ואז אותם השכנים של יאיר לפיד יתגעגעו לרעש ההפגנות פעם בשבוע ברמת אביב ג'."

יוסף יוס ברוך (2013), "המחאה החברתית 2013 - לא רלוונטית." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2013. נדלה בו ביום
יוסף יוס ברוך (2013), "‫לא, לא אתעסק בזה. התעסקתי בזה יותר מדי." סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2013. נדלה בו ביום
"לא, לא אתעסק בזה. התעסקתי בזה יותר מדי. אמנע. אעשה לעצמי ולביתי.
"אנוע מכח רצוני החופשי ולא מכח התניות ציבוריות, אוטומטים רגשיים, שבלונות יצוקות בסיסטם, סיסטם יצוק בשבלונות."
יוסף יוס ברוך (2013), "- אתה בא לכנס מארקס - לא, יש לנו ארוחה משפחתית". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 6/7/2013. נדלה בו ביום
"- אתה בא לכנס מארקס?
"- לא, יש לנו ארוחה משפחתית.
"<לעצמי - מה יש לי ללכת לעוד כנס שמאל שלא יצא ממנו שום דבר ושאשכנזים מבוססים שלא עסוקים בייצור דבר ידברו בו על אמצעי ייצור ומטריאליזם היסטורי. מוטב שאטייל עם פוס ובאצי ביער, זו תהיה שבת מהפכנית כהלכתה>"

ובתגובות:

"[..] וכנסים... הם לא משנים מציאות. רק גורמים לבודדים להשלות את עצמם שהם קצת פחות לבד."

וגם:

שולי מינמר

"כנסים מן הסוג הזה, בניגוד לכנסים מטעם השלטון, יכולים רק להפרות את המחשבה וליצור תסיסה. וחוץ מזה מפגש חברתי והפגת הבדידות ועוד סביב ערכים משותפים זה לא רע בככלל

יוס:

"איני יודע אלא שאסור באיסור חמור ללכת לכנסי שמאל ו-או לכנסים של ארגוני מגזר שלישי."

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151696403409246&set=a.10150268632184246.347015.761624245&type=1 הפטנט הישראלי לדיכוי מחאה מתוך: סנוורים בצמרת/ שמשון עופר

אור שנאפי (2013), "כמה מילים חשובות על ההפגנה אתמול". פוסט עם תמונה בקיר האישי בפייסבוק, 5/7/2013. נדלה בו ביום
"יש דברים שאני רוצה להגיד במיוחד אחרי שקראתי פוסט שמדבר על להפסיק להפגין ליד הבית של יאיר לפיד. אז הדבר הראשון שיש לי להגיד הוא ש – זה לא משנה איפה נפגין. לא פעם כל הארגון של ההפגנות האלה וההכנות מזכיר לי מעט עבודה במשרד פרסום. מישהו שהוא ארט דיירקטור, הקופירייטר, עורך התוכן, עורך הוידאו, מפיק, במאי. ומכאן גם המחשבה שלהפגין ליד הבית של יאיר לפיד זה חסר טעם במסר שאנחנו רוצים להעביר. למה? כי שוב, מתכננים לעומק את הדברים מבלי להישאר עקביים ב-כ-ל-ל. לפעמים נראה שהתכנון סביב ההפגנה הוא המקום בו אנשים מוציאים את כל האנרגיה ובהפגנה עצמה מגיעים כבר בלי. פתאום מגיעים מפוזרים לחלוטין כשכאן בפייסבוק אנחנו מאוחדים לחלוטין. עוד נקודה שזה לא משנה איפה נפגין היא בדיוק מהסיבה שאנחנו מפגינים הרי על הכל ולא על משהו מסוים – ללכת כל פעם למקום אחר, יהיה דוגמא חיה לכך שלא למדנו כלום ושאנחנו ממשיכים באג'נדות בודדות. נהפוך את רמת אביב ואת השכונה הזו למקום שממנו הכל מתחיל ולהיות שם מבחינתנו – מסמל הכל. כשמישהו ישאל מה יש ליד הבית של יאיר לפיד – נגיד – מחאה על כל המצב. להפגין ליד הבית של יאיר לפיד זה בדיוק כמו להפגין בכל מקום אחר אבל – אנחנו כבר שם. הרבה זמן. ההפגנה ליד יאיר לפיד היא סמל לכל שאר הדברים שקשורים תמיד ב- כסף. יאיר לפי הוא לא משהו אישי בשביל אף אחד מאיתנו – יאיר לפיד הוא הסמל לשיטה הקיימת ולמערכת הקיימת והבית שלו לאחרונה הפך למקום ולסמל.
"הדבר היחיד אבל היחיד שיכול לפגום בהפגנות זה התפזרות, חוסר עקביות, הרמת ידיים. הדוגמא המעולה לכך היא אתמול. הגענו לבית שלו, צעקנו, דיברנו ואחרי משהו כמו שעה או פחות, קבוצה של אנשים החליטו שכרגיל הם הולכים לחסום את דרך נמיר. ליד הבית של יאיר נשארה קבוצה של משהו כמו 100 איש. אני ביניהם. לא ראיתי שום תועלת בלרדת לכביש. לא ראיתי בזה שום דבר שקשור בעקביות או איכות או יעילות. מה שקרה הוא שמתוך מעל 100-150 איש שהלכו לכביש – חזרו 15 איש אחרי שעה ומשהו אל הבית של יאיר לפיד. בדרך אל הכביש, על הכביש ובחזור – "נאבדו" 90% מהאנשים. בעוד מי שנשאר ליד הבית של יאיר לפיד בספק "איבד" 5 איש. בזמן שיותר מחצי ירדו לכביש, דווקא אז ליד הבית של יאיר לפיד, עשינו רעש, התיישבנו על הכביש, דיברנו, לא זזנו והיינו עקביים. אנשים יכולים להתווכח על העניין אבל העובדות מדברות בעד עצמן – מי שהתפזר – התפזר גם הביתה ומי שנשאר עקבי, נשאר שם.
"אחרי מה שקרה לי בימים האחרונים בהם נחסמתי מהקיר של יאיר לפיד על כלום ושום דבר (אולי כי הייתי עקבית בפוסטים שלי על הוול שלו), אז לא ויתרתי ועשיתי מהדבר הזה שאמור להיות כל כך פעוט הרבה רעש. התקרצצתי ממש בנושא הזה וזה הגיע רחוק, למצב שהפעיל עופר ברקן החליט להוציא פוסט בעניין הזה שלי וביקש מאנשים לכתוב על הוול של יאיר לפיד. מספר שעות אחר כך, הפלא ופלא החסימה נפתחה ואני עכשיו רשאית לכתוב על הקיר של יאיר. בעוד החסימה של כל השאר נשארה ומדובר על אלפים אני חושבת. המקרה הזה רק עוד יותר מוכיח שעקביות שווה, גם כשנראה שלא, גם כשהצד השני עושה הכל בשביל להראות לך שלא באמת אכפת לו. כי בימים שהייתי חסומה, צוות יש עתיד ניסו להראות אדישות מוחלטת לעניין וענו לפוסטים בעניין החסימה שלי, כרגיל בזלזול. אבל הינה – כל כך הרבה אנשים שמו להם את הפוסט הזה – וזה מראה שהאדישות היא לגמרי זיוף, שזה עובד – העקביות.

וברוך אורן מוסיף: זה לא רק העקביות, זה הביחד. וזו הנחישות למצא עניין במשהו שהוא כביכול הכי לא מסחרי והכי לא מעניין. להפוך את המרחב הציבורי, שהוא בסך הכל אספלט ומרצפות, למרחב של תרבות בגובה הרחוב.



עידו עטרי (2013), "פוסט רוחני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום

"פוסט רוחני: בספר בראשית מתואר שאלוהים היה צריך להרדים את האדם כדי לקחת צלע מצלעותיו כדי לבנות את בת זוגו. ישנו משפט אלמותי הקיים בכל התרבויות הנוגע לחשיבות הסבלנות בנוגע לתהליכים עמוקים וממושכים (למי מראים חצי עבודה...). לא טוב לקפוץ מעל הפופיק ולשאול 'נו' ומתי...ויאללה כבר. הזמן לפעמים עושה את שלו. המדרש אומר כי אם אדם היה רואה בסרטון תלת מימד את תהליך היווצרות חווה העור הגידים כלי הדם וכו' הוא לא היה יכול להימשך אליה...לפעמים כשמבינים שהחיים באים בגלים...טוב לפעמים לעצום עין, לתת אמון בתהליכים הקורים מתחת לפני השטח. לפעמים ההצצה התביעה לרדת לרזולוציות קטנות, עודף הפרפקטציוניזם והביקורתיות גם בזוגיות וגם בחיים עשוי דווקא להוביל לסלידה ואולי לריחוק לא נכון. אולי צריך להתרחק בזום אאוט במבט רחב ולשמור על אופטימיות שאכן התהליכים קורים ומתרחשים ושגם אנחנו האזרחים נותנים חמצן ואוויר והזדמנות למקבלי ההחלטות להפתיע אותנו לטובה. למרות שהלחץ הרשמי עליהם ירד, הם עדיין מנסים להתאמץ בפירוק הוועדים והמונופולים בענפים שונים. הגעתי למסקנה אישית שלפעמים טוב גם להרפות, זה בריא גם עבורנו. הלחץ הנפשי הזה והעמידה עם סטופר וחוסר האמון בנבחרים הגם שהיא מוצדקת בגלל ההיסטוריה...איננה בריאה לאורך זמן. אנו בהפסקה ניתן להם לעבוד בשקט...אם שוב יתעצלו נדע לחזור בכוחות מחודשים לדרוש בחזרה את המנדט. נמצא אחרים שידעו את העבודה ולא יתרפו ממלאכתם כנבחרי ציבור. לילה טוב"

עידו עטרי (2013), "פוסט על גבולות הכוח של הוועדים החזקים". תגובית בשירשור על הקיר האישי, בתוך
עידו עטרי (2013), "פוסט רוחני". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום

ובתגובית באותו שירשור:

"לא הבנתי את שאלתך מקודם ועכשיו אתקן. פוסט על גבולות הכוח של הוועדים החזקים: חשוב לי להבהיר, אינני חושב שעבודה מאורגנת היא דבר רע, וועד כמו שעשו באורנג' ובפלאפון ובעוד חברות, זה דבר מבורך. כך ישמרו על האינטרסים של העובדים במיוחד כשהשיטה היא ריכוזית ומחסלת תחרותיות. כשאין תחרותיות למעסיק אין תמריץ להשקיע בעובדיו ואז רק פתרון כמו וועד מאורגן יכול לסייע. כפתרון ביניים זה דבר מעולה וחשוב. בטווח הארוך, כשנצליח למזער את איום הריכוזיות והשחיתות למינימום (כנראה שתמיד יישאר "זרע", תמיד יימצאו אנשים פחות מוסריים שינסו "לעקוץ" את הציבור במסווה, זהו טבע אנושי), כשתשרור כאן תחרותיות אמיתית בכל הענפים, המעסיקים יתחרו ביניהם(שוק חופשי אמיתי) , מי נותן שירותים ומשכורות "מפרגנים" לעובדים שלו, כדי למשוך את העובדים המוכשרים ביותר אליו...מעסיק שיתקמצן במשכורות ובתנאים, לא יוכל לשרוד, שכן הוא יקבל לרוב עובדים פחות מוכשרים או עובדים אידיאליסטים (שזה סבבה, אבל עם העסק שלו לא יהיה עם ערך של תרומה לחברה, גם האידיאליסטים ינטשו אותו ויחפשו ארגונים אידיאליסטיים אחרים שירוו את נפשם). באופן טבעי, רק מעסיק ששולי הרווח האישיים שלו יהיו קטנים יחסית, שידאג לעובדים שלו במשכורות ובתנאים ועדיין יצליח לייצר מוצר איכותי וזול, רק הוא יוכל להיות 'דומיננטי ' באופן יחסי בענף. כל אימת, שיקבל החלטה לא נכונה, להזניח את השכר, לקצץ בתנאים, לפגוע באיכות המוצר, או להעלות מחיר...כל אחד מהנ"ל, יגרום לו לקיטון הכנסותיו בטווח הארוך. אם יקצץ בשכר עובדיו או בתנאיהם...הם יתחילו לחפש אלטרנטיבות רווחיות יותר ולא ייאותו להישאר ,במיוחד אם הם מוצלחים ומוכיחים את עצמם. אם יפגע באיכות המוצר או יעלה מחיר, פחות ופחות לקוחות יצרכו את מוצריו מה שיוביל לקיטון ברווח. לענייננו, ההסתדרות ברמה העקרונית היא דבר מבורך כפתרון ביניימי. במיוחד שישנם קשרים קדמיים ואחוריים עם ההון-שלטון, כאשר השלטון לעיתים מקדם אינטרסים של אוליגרכים ריכוזיים תוך פגיעה אנושה בציבור העובדים הרחב וחיסול האלטרנטיבות שלהם. משכך, כגורם מווסת, ההסתדרות היא פתרון טוב. אולם, כאשר ישנה נכונות לפתיחה של תחרותיות...אם ההסתדרות תנצל כוחה לכפות על המעסיקים תקנונים...תוך התעלמות מהשוק החופשי ומרכיב התחרותיות...היא בפועל תשחק לידיהם של בעלי ההון הריכוזיים שפשוט ישתמשו בה וינצלו אותה, כמוסד "מחוקק" המפעיל לחץ על המחוקקים לאמץ חקיקה שבפועל תבחין בין עסקים קטנים ובינוניים שאין להם יכולת לעמוד בהסכמים הקיבוציים "המפרגנים" ובין קומץ תאגידים ריכוזיים השולטים בכל ענף במשק כמעט, שינפנפו ביכולותיהם הכלכליים "לעמוד" בתנאים של הסכמי השכר. לבעלי ההון הריכוזי יש אינטרס מובהק לשפר כמה שיותר את התנאים והמשכורות של העובדים שלהם ושלהם בלבד, כך הם יצליחו להוציא שחקנים אחרים מהתחרות בענף...ואז, שוב כבמחזור, לשחוק את השכר לקצץ בתנאים וכו'...כי הם יכולים כי אין תחרותיות אמיתית. כך, המוסד (ההסתדרות והוועדים החזקים)שנועד להגן על ציבור העובדים הרחב (לא רק על החזקים), עשוי להפוך למחולל אי השוויון הגדול ביותר במשק, המחסל תחרותיות, ולא מאפשר צ'אנס ליזמים לעסקים קטנים ובינוניים בתחילת דרכם, להתרומם ולייצר מקומות עבודה, כי העיוותים המובנים במשק כרגע(ריכוזיות), עדיין לא מאפשרים לטובים שבהם לשגשג...מה שמגביל את האשראי שלהם ויכולתם להשקיע בעובדים שלהם. אני ממליץ בחום, לקרוא לפחות פעמיים את מה שכתבתי. אני בד"כ נמנע מלהרחיב בנושאים "חרושים" ואולם, יש לך יום הולדת (חגגת במוצ"ש) אז החלטתי להשקיע יותר בתגובה. בלי קשר לזה, אני ממליץ לך לקרוא את הספר יסודות הכלכלה של תומס סואל, ספר מדהים שהשפיע עלי מאוד, שייעשה לך סדר, אם תרצה כמובן. עידו, היוזמה לפירוק הריכוזיות"
יוסף יוס ברוך (2013), "". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 7/7/2013. נדלה בו ביום
"אני בוחר באופן מודע לא לעסוק במותו של סילמן. אני בוחר להמנע מהפגנות, ארועים ופוסטים שמזכירים את הארוע הנורא ההוא והאדם המסכן ההוא.
"אני מרגיש קצת אשמה בגלל זה, כי על אחרים יושב הנטל הלא פשוט בכלל של להרים את הארועים האלה, שגם עבורם הם לא פשוטים לעיכול כלל.
"מכם, היודעים מי אתם, אני מבקש מחילה.
"אני בוחר לעסוק בפעולות שיש להן סיכוי לתקן עולם במישור האנושי והפוליטי.
"יש בחירות מקומיות עוד שלושה חודשים וחצי. ראש עיר חזק אמיץ וחברתי יכול להכריח את החברות המשכנות לפתוח את דירות הדיור הציבורי לנזקקים. ראש עיר ישר יכול להשקיע בשכונות המוזנחות של העיר. ראש עיר חברתי יכול להחליט שהוא מעסיק את כל עובדי העיריה באופן ישיר, כולל כל מורי הקבלן, העובדים הסוציאליים והאחרים המועבדים תחת שבטם של קבלנים נוגשי עבדים.
"שם אני בוחר להשקיע את נשמתי, לא בזכרון האדם המת, אלא בכבודם ורווחתם של העניים החיים. אם רק נצליח. אם רק."


תביעות כספיות כנגד עוולות המשטרה – מדוע זה נכון וחשוב

דותן לשם (2013), "רשמים מהפגנת המחאה המצרית מול משרדי CNN". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 8/7/2013. נדלה בו ביום
"רשמים מהפגנת המחאה המצרית מול משרדי CNN

1. זו היתה ההפגנה המאורגנת ביותר בה נכחתי בניו יורק: סדרנים בוסטים כתומים, ומארגנים שרציתי לדבר עמם הפנו אותי לדוברת, ומסר אחיד מכולם: זה לא Coup, זו מהפכה. יתכן שזה בגלל שבניגוד לטורקים והברזילאים, המצרים כבר מאורגנים ולמודי נסיון מהסיבוב הקודם. בכל אופן, מרשים-גם אם מתסכל כעיתונאי אזרחי. 2. המסר המרכזי שלהם למדיה, לציבור ולפוליטיקאים במערב: אתם לא יכולים להתעלם ממעל 20 מיליון איש שיצאו לרחובות ולהתמקד רק בצבא. זה לא בוטא כעלבון, זלזול או זעם. לא מוצא את המילה המדויקת-הכי קרוב זו עמדה נחושה הבאה להעמיד דברים על דיוקם. 3. אני חושב שהדבר שהכי קשה למערבי, ולהבדיל לשמאל ישראלי להבין, הוא איך הצבא יכול להתגייס כמבטא רצון העם וכמגן עליו (לפני שאתם קופצים-מבפנים, לא בפני אויב חיצוני). זה לא שהם עשו אידיאליזציה של הצבא, אבל נדמה לי שהיתה פה התנגשות, או פער שצריך לגשר עליו, בין דברים שהם מובנים מאליהם ביחס לצבא לכל אחד מן הצדדים אבל שונים מאד אחד מן השני. 4. נראה לי שהדבר המדהים ומעורר ההשראה (כמו גם המוחמץ) במהפכה המצרית אלה צעירי המהפכה שהקימו והריצו את תנועת התמרוד -שהחתימה 22 מיליון איש בקריאה להדיח את מורסי והביאה ליציאת ההמונים לרחובות. לפי אחד המרואיינים, התנועה מיוצגת על ידי שלושה צעירים (סביב ה30) בדיונים בין הכוחות השונים על ההסדרים החוקתיים. נראה שהם הצליחו להתארגן לכדי כוח פוליטי על-מפלגתי משפיע שאי אפשר להתעלם ממנו (לפחות כל זמן שהמאבק לא הופך לשפיכות דמים). כבוד! ממנו בודאי יש לא מעט מה ללמוד. אם מישהו יכול להרחיב על כך ו/או להפנות לטקסטים באנגלית, תודה! הראיונות מאתמול הם שלושת הסרטונים הראשונים בלינק. http://j14.org.il/j14live/j14-nyc


ברוך "ההומו" אורן (2013), "הדיקטטורה היא הדיקדוק". תגובית בשירשור-סקר לגבי כותרת הפגנת השנתיים למחאה (13/7/2013), 10/7/2013. נדלה בו ביום
"הדיקטטורה היא הדיקדוק.
"אין שינוי חברתי בלי שינוי עצמי.
"אין שינוי בממשל בין שינוי בשפה.
"הכתיבה בלשון זכר-רבים היא הדרך שבה מארגני האירוע מפעילים עליי דיכוי. הפעלת אלימות בשיתוף פעולה עם ההגמוניה.
"אם יש בקרבנו סולידאריות, היא צריכה להתחיל מהיכולת להקשיב למוחלשותים בקבוצה, ולכבד גם אותןם.
"ואם אין סולידאריות, אז בבקשה, אל תקרא לי לבוא להפגנה שדורסת את הערכים שחשובים לי. אל תציע לי לזנוח את הערכים שלי בשביל המאבק שלך."

עוד דברים אמצע יולי

ג'וליאן פדר מפרסם מניפסט 15/7/2013

המחאה נגד דפני

יריית הפתיחה לקרבות דפני 2013 אירוע הפייסבוק [ סיכום היום הראשון]

[הקבוצה]

והפתווה נגד הקבוצה

https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151583402534226

הכתבה במאקו

אירוע הפגישה בארלוזרוב "סדר במחאה 3"

הפרוטוקול מהפגישה בגן ארלוזרוב

אמנון כותב על עצמו

דרור זוהר (2013), "אני רק בקשה קטנה". פוסט על הקיר של האירוע "המאבק לשחרור J14", 21/7/2013. נדלה בו ביום
"אני רק בקשה קטנה
"ממה שאני רואה פה, עושה רושם שיש קיטור לשחרר, וכעסים שיושבים לאנשים בבטן. יופי, שישתחרר.
"חלק מהבשורה שלנו זה שאנחנו משפחה, משפחת האדם. אנחנו לא ארגון פלצני שצריך לשמור על פאסון. אנחנו אחים ואחיות לדרך, ולפעמים יש מחלוקות, וריבים וכעסים. זה ממש בסדר שזה קיים, וזה ממש בסדר שזה יוצא החוצה, בכלל וגם פה בפייס.
"וזה לא עושה שום נזק למחאה. אלא אם כן מתכוונים למחאה המסודרת, המאורגנת, זו שדופקת כמו שעון שוויצרי. זה בהחלט מוציא לה שם רע, אבל זה לא נורא כי היא לא קיימת במציאות. אז כולם יכולים להרגיש בנוח להיות אינפנטילים ולזרוק בוץ אחד על השני כמו בגנון, אם זה מה שצריך כדי שנוכל להירגע.
"ולקחת כמה נשימות.
"ולהיזכר שאנחנו כאן כי היה לנו מספיק הפרד ומשול, ואנחנו רוצים ללמוד איך לשתף פעולה. לכבד ולפרגן אחד לשניה.
"J14 הוא מפעל משותף של הרבה אנשים, תמיד היה, ואין על זה מחלוקת. עושה רושם שאמנון מסכים לשחרר את הדומיין לצד שלישי, השאלה היא לא האם זה יקרה אלא איך, למי ומתי.
"וכל מי שהיה צריך לשחרר משהו משמעותי בחיים שלו יודע שזה לא קל. אז אם אתם עומדים לבנאדם שצריך לשחרר על הראש וצועקים עליו שהוא מניאק שהוא לא משחרר, תבינו שאתם מקשים על התהליך. זה הרבה יותר עזור אם אומרים לו תודה על כל מה שעשית, וסחטיין שהגעת עד הנה, ובבקשה תשחרר, כי הגיע הזמן.
"אפשר להתעקש, ולשים גבולות, אבל ראבק באהבה.
"אם לא נלמד את זה נמצא את עצמנו מגדלים עוד דור של סרוטים
"כמונו.
"שזה חמוד אבל כבר מיצה את עצמו
"אז הבקשה הקטנה היא זו:
"תמשיכו לעשות את מה שאתם עושים
"רק אם אפשר עם קצת יותר אהבה
"תודה"
עודד רוזן (2013), "מדי פעם פעיל כזה או אחר נתקל בביקורת מצד אחרים", פוסט על קיר האירוע "המאבק לשחרור J14", 21/7/2013. נדלה בו ביום
"מדי פעם פעיל כזה או אחר נתקל בביקורת מצד אחרים. לכאורה 'חברים לדרך'. אנחנו עובדים על פרוייקטים מהותיים, משקיעים שעות - ולפעמים באופן טבעי יש תאקלים. כולנו בני אדם, אז זה הגיוני. וקורה שחלק מהריבים 'יוצאים החוצה' לפייסבוק או למעורבים נוספים. לפעמים זה מגעיל, לפעמים זה יותר מנומס. אף פעם זה לא כיף.
"אין ספק שזה לא נעים שזה מגיע למצב כזה. אבל חשוב שמי שמוצא עצמו מותקף שוב ושוב (או בעצם - אפילו אם זה רק פעם אחת) - שינסה להקשיב לביקורת, ולא רק להתגונן מפניה. הרבה פעמים הטענות הן על 'חוסר יכולת לעבוד בקבוצה' או 'חוסר יכולת לעמוד באחריות'.
"אם אתה מוצא את עצמך מאיים ב'אביא עליכם עורכי דין!' או משתמש בביטוי 'זו השמצה וזה פלילי!', כשבאים אלייך בביקורת - עצור שנייה, ותראה אם זה *אולי* גם קצת באשמתך. סביר להניח שאתה לא באמת יכול לתבוע או להביא עורך דין. וגם אם כן, זה לא מגניב. יותר מגניב זה לפשר ולהקשיב ולפתור בעיות.
"מי שלא מסוגל להפעיל ביקורת עצמית, להתמודד בכבוד עם ביקורת שמופנית כלפיו - שיחשוב פעמיים לפני שהוא מפעיל ביקורת על אחרים. קל להפנות את הביקורת בחזרה לאחרים, קל לנקוט בשיטת 'בואו נשב ונדבר על במרחב הציבורי בסבלנות' (מתודה מוכרת שמטרתה 'מריחה' ומשיכת זמן). הכי קשה זה לשאול את עצמך איפה טעית ואיך אפשר לתקן. הכי קשה זה לשחרר.

ומי שעושה את זה, מי שיכול להודות על טעות, לתקו ולשחרר - יוצא תכלס הכי גיבור. ומקבל פי 1000 יותר מחיאות כפיים סוערות."

אמנון דפני (2013), "בסוף האהבה מנצחת". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 21/7/2013. נדלה בו ביום
"חג האהבה שמח, לכל מי שאכפת לו מהמחאה החברתית, לפעילי המחאה ולפעילי ג'י14 אשר עושים ימים ושבועות כדי שתהיה פה חברה טובה וצודקת לכולם. כולנו משפחה ואנו פועלים בתוך שדה שהערכים בו ידועים. אני לא יפגע באף אחד במחאה במכוון, אני מלא הערכה לכל מי שעושה ולא רק מדבר. אנשים כמונו יש מעט, מעט מדי. חייבים להשאר יחד ולשמור אחד על השני. אין אנשים אחרים שישלימו את המלאכה. מה שניצור זה מה שיהיה ומה שנהרוס זה מה שנשאיר אחרינו. אין לנו את הפריוילגיה לריב ולא לסלוח. אני לא מושלם ועושה טעויות ומתנצל על כך בפני כולם אני גם סולח לכל מי שפוגע בי. אני מלא באהבה אל כל אחד בג'י14 ובמחאה אנחנו צועדים יחד יד ביד כבר מעל לשנתיים. אין בי ספק בצדקת דרכנו ויכולתנו לשנות, אנחנו נצליח. נמשיך מאוחדים וחזקים יותר ולא נעצור ולא נוותר, עד שננצח! אנחנו האנשים להם חיכינו."


עודד רוזן (2013), " דוגמה?!!!!!" תגובית בשירשור על קיר האירוע שם, נדלה בו ביום

"השתמשת בחדר המצב בשביל לפרסם *רק* תכנים של 'שוויון בנטל' של 'המחנה המשותף', כשהיה ברור שמדובר בספין שבא להאכיל את המחאה בבולשיט פוליטי. זה נמשך מספר חודשים. הדבר גרם לחיכוכים עם חברי החדר, שהסתיימו באיום לתביעה שלך על חבר אחר בחדר. באותו זמן החדר התעשת על עצמו והחליט להעיף אותך.
"כמה חודשים אח"כ התחיל נושא צעדת המיליון - שוב, שתי צעדות שאי אפשר היה לפשר ביניהן בגלל עקשנות שלך. נכון, אתה ארגנת את הצעדה שלך בצורה 'פתוחה' ו'דמוקרטית', אבל עם חמישה אנשים. השאר תמכו בצעדה השנייה.
"את הסיסמה לדומיין של ג'יי 14 שמרת אצלך למרות שאתה לא מעורב בשום צורה בפרוייקט הזה כבר למעלה משנה. אתה מסרב כרגע לשחרר אותה, בטענות ש'אתה מעדיף דיון דמוקרטי', כשנתנו לך מספיק הזדמנויות לסגור את זה בצורה הולמת, עד שראו צורך לפוצץ את הכל.
"עוד משהו? צעדת גיבורי העל שהשתלטת עליה עם פוסטר 'המזכירה אשמה' של המחנה המשותף. מי רואיין לתקשורת על הצעדה? אנשי 'המחנה'. האם היה להם קשר לארגון? לא.
"עוד אות קלון עלייך.
"אז אתה אפס. בקוד פתוח, אבל אפס."

שנתיים למחאה עם מאיה רימר

פייסבוק זה קקי פוליטי

נועם יורן (2013), "פייסבוק הוא בעצם אנטי-דמוקרטי". סטטוס על הקיר האישי בפייסבוק, 17/7/2013. נדלה בתאריך 24/7/2013
"פייסבוק הוא בעצם אנטי-דמוקרטי. הוא הופך אותנו להמון מתלונן"

ועונה לו רועי צ'יקי ארד (שם):

"זה כמו קומקום שמוציא קיטור, אבל לא יודע להכין קפה (אבל גם זו תלונה)"

הון-שלטון - עולם תחתון

פלוטוקרטיה: התכווצותה של המדינה ומעבר לשלטון תאגידי

תמונה מתאימה

ח"כ תמר זנדברג (2013), "הדרך לפלוטוקרטיה" - נאום במהלך הדיון על תקציב 2013-2014 במליאת הכנסת, ערוץ הכנסת, 24/7/2013, תימלול וצילום מסך אצל אסתי סגל (2013), "הדרך לפלוטוקרטיה", תמונה ומלל על הקיר האישי בפייסבוק, 24/7/2013, נדלה בו ביום
ח"כ תמר זנדברג בנאום בדיון על תקציב 2013-2014 בכנסת, 24/7/2013

"אני רוצה לנצל את הבמה הזאת, ולהזהיר מפני משהו עמוק, שבא לידי ביטוי במדיניות הזאת אבל יש לו שורשים עמוקים יותר בתהליך שעובר על ישראל, ואני רוצה להזהיר מפני מעבר לשיטת שלטון אחרת, שכבר לא תהיה שיטת שלטון דמוקרטית שבה כאן, בבית הזה, נקבעים קווי המדיניות שיובילו את המשק ואת החברה הישראלית - שלטון שנקרא פלוטוקרטיה. אני מצטטת הגדרה מתוך וויקיפדיה: "שיטת ממשל בלתי דמוקרטית שבה הכוח השלטוני מצוי בידי בעלי ההון. השיטה הזאת מתאפיינת בריכוזיות גבוהה והימצאות השליטה בידי קבוצה קטנה של האוכלוסייה, שגם, כמובן, עוסקת בשימור כוחה."

פלוטוקרטיה, אני רוצה להזהיר מפני מצב שזה כבר לא קשרי הון-שלטון אלא פשוט ההון מחליף את השלטון ונכנס במקומו לשלוט ומשחק במקומו ומקבל החלטות במקומו ושולט בעצם על כל מה שמניע את המשק ובאמצעות זה גם את החברה במקומו, ואני רוצה טיפה לפרט.

השיטה הולכת בצורה כזו, וחלק מהדברים שאני אזכיר כמובן קיימים ונמצאים במדינת ישראל כבר היום. חלק כבר קרו, חלק קורים בימים אלה ממש, וחלק אני רוצה להזהיר מפני השלמת התהליך ומפני זה שהם עוד יקרו. זה מתחיל, וזה התחיל כבר במדינת ישראל, עם השתלטות על משאבי הטבע. העסקאות הראשונות בישראל היו כבר לפני 20-10 שנה, עסקאות כי"ל, כימיקלים לישראל, ו"צים". חברות בבעלות המדינה.

לפני כמעט, עוד מעט 20 שנה. חברות שנמסרו, והיו על כך סרטים, בין היתר שחבר כנסת כאן ממפלגת העבודה עשה, על באיזה אופן התבצעה העסקה הזאת, באיזה מחיר ותוך כדי אילו קשרים, שבין היתר גם שחיתות לא נעדרה מהם. נמסרו כמעט ללא תמורה. זה היו משאבי ים המלח, היום אנחנו נמצאים בדיון על משאבי הגז, בדיון ציבורי עמוק שעדיין לא הסתיים על משאבי הגז. משאבים אחרים זה הפוספטים, המים, התפלת המים שנמצאת ממש בימים אלה קצת מתחת לרדאר הציבורי, אבל גם כן בתהליך של מעבר מבעלות המדינה לידיים פרטיות. והמצב הזה הגיע עד כדי כך שהמדינה באה בדברים, במשא-ומתן, עם אותן חברות על תשלומי המסים שהן צריכות לשלם. בימי ועדת ששינסקי, עוד אפילו טרם היותי חברת כנסת, יש כאן כאלה שזוכרים, מה היתה הטענה העיקרית של אותם טייקונים בבואה של המדינה לשנות את הסדרי המסים? צריך לעמוד בהסכמים, בעסקה. כאילו שהיחסים בין מדינה לבין אנשים שחייבים לה תשלום מסים על-פי חוק זה איזושהי עסקה שיש לה צדדים שצריכים לעמוד בהם.

המקום השני שאפשר לראות את התקרבות הפלוטוקרטיה, כמו שאני מכנה אותה, זה הבנקאות, הבעלות על הכסף שלנו, של הציבור. בשנות ה-80 המדינה הלאימה את הבנקים בדיוק מהסיבה שעוד מעט נגיע אליה, שקריסה לא רק אפשרית, אלא קריסה בפועל שלהם מסכנת את הכסף שנמצא בידי כל הציבור, ואנשים, אזרחים ומשקי בית פשטו את הרגל, והיתה הבנה שאי-אפשר לתת למצב הזה להימשך. אבל לאט-לאט הבעלות, האחוזים והשליטה, גם במערכת הבנקאות, חוזרת לידי אותם בעלי הון וטייקונים. אם היום זה הבנק הלאומי, הבין-לאומי, מזרחי טפחות וגם בנק הפועלים שחוזרים לידיהם של בעלי הון שאוחזים בכסף שלנו. ולא רק שאוחזים בכסף שלנו, ולא רק שהם אלה שנותנים לנו את ההלוואות, את המשכנתאות, ואנחנו משלמים להם את הריבית, עוד מעט נגיע ונראה שהם גם נותנים את ההלוואות אחד לשני, במסגרת הרבה מהדיונים שהתנהלו בין היתר כאן, במסגרת ועדות הריכוזיות ואחרות.

התחום הבא, חשוב מאוד ואסטרטגי, שחלה עליו לאט-לאט השתלטות הוא תחום התקשורת. אותם בעלי הון שולטים גם באמצעי התקשורת. כלומר, במילים אחרות, שולטים על מה שאנחנו שומעים ושולטים על מה שאנחנו יודעים ויודעות, על המידע שאנחנו מקבלים. ולכן כמובן פוחת ופוחת הסיכוי שנמצא באמצעי התקשורת האלה תחקירים על עסקיהם של אותם בעלי ההון. לעומת זאת גובר והולך הסיכוי שנמצא שם ביקורת עלינו, פוליטיקאים ופוליטיקאיות. אם זה שחיתות העציץ או אם זה שחיתות, במירכאות, על התקציב שניתן לנו, חברות וחברי הכנסת, לצורך מילוי תפקידנו הציבורי, או אם זה השחיתות בפריימריז במפלגות הדמוקרטיות. תחקירים כאלה אנחנו נמצא ללא סוף באמצעי התקשורת, בצד סיפורים פרטיים, אנקדוטות. התינוק, חס וחלילה, לא עלינו, שנשרף, הקשישה שחס וחלילה, שוב לא עלינו, נספתה באיזו טרגדיה. זה מה שאנחנו נמצא באמצעי התקשורת. או תחקירים על הפוליטיקה ועל הדמוקרטיה, או סיפורים אישיים שכביכול אין להם הקשר, אין להם רקע, אין להם מדיניות. וככה לאט-לאט המידע שנמסר לנו בתקשורת הופך להיות פחות ופחות קשור למציאות שמניעה את חיינו, למציאות כפי שאנחנו מכירים אותה, והופך יותר ויותר להיות כמו בספרים על האח הגדול, או כמו בסיפורים על הפראבדה, רק שמי ששולט במידע הזה זה לא המדינה, לא הטוטאלית ולא הדמוקרטית, אלא בעלי ההון.

הדבר הבא שהשתלטו עליו זה רשתות השיווק והמסחר. עכשיו הם שולטים לא רק על הכסף שלנו ולא רק על המידע שלנו, אלא גם על האוכל שלנו, על מה שאנחנו אוכלים ושותים. דיברו במהלך דיוני הריכוזיות על ההבדל בין החזקות פיננסיות וריאליות, אבל בואו נדבר על עוד היבט. כאשר בעלי הון משתלטים על רשתות שיווק ומסחר, בדרך כלל במקום הגברת התחרותיות, שזו היתה המטרה המקורית, קורה בדיוק הדבר ההפוך. מצד אחד המחירים עולים, עד כדי כך שאנחנו היום נמצאים במצב שוועדת קדמי – ושמעתי אותך, גברתי היושבת-ראש, היום בבוקר בנושא ועדות המזון – המחירים עולים ברשתות השיווק במקום לרדת דווקא כשנכנסה כביכול התחרות. ולא רק זה, אלא המחירים של מה עולים? המחירים של האוכל הזבלי, הג'אנק-פוד, מה שנקרא, שנחשו מי מייצר אותו, במאמר מוסגר. אלה דווקא הולכים ומוזלים, ולעומת זאת מחירי הפירות והירקות, האוכל הטבעי, אותם הדברים שבישראל תמיד התגאינו בהם שיש לנו אוכל טבעי, טרי וזול, דווקא המחירים האלה הולכים ומתייקרים לאט-לאט. ומנגד וביחד, יד ביד עם עליית המחירים שלנו כצרכנים, הולך וקורה עוד דבר, וזה אנחנו כעובדות וכעובדים של אותן רשתות שיווק – שכרנו שם הולך ונשחק. אנחנו עוברים להעסקה קבלנית, העסקים שנמצאים בבעלות אותם טייקונים, בין אם זה שופרסל, הוט, פלאפון, כל המקומות האלה מונעים ומסכלים התארגנויות עובדים. במילים אחרות, התחרות הזאת, כביכול, לא עוזרת לנו בכלום, אלא רק להיפך.

רוצים עוד משהו? נלך לדיור. כל חברות הבנייה והנדל"ן שלהן נמסרים המכרזים לבניות אותן שכונות ואותן יחידות מגורים שאנחנו גרים בהם – נחשו בבעלות מי הן נמצאות. שיכון ובינוי, דלק נדל"ן, אפריקה ישראל למגורים. ניחשתם נכון, אותם טייקונים שבבעלותם אמצעי התקשורת והאנרגיה וכל מה שדיברנו קודם. אם כן, הולך ונוצר לנו כאן מעמד חדש. זה מעמד מאוד מאוד קטן, אבל זה מעמד עם כוח כמעט בלתי מוגבל, שמחזיק בידיו ממש בפועל את מוסדות המדינה. הם שולטים על המשאבים והאנרגיה, הם קובעים מה נדע ומה נחשוב במידה מסוימת, הם מוכרים לנו את הסלולר, את רשתות השיווק, את הדירות שלנו. הם נותנים לנו את ההלוואות בבנק, והם גם נותנים הלוואות אחד לשני, ולקינוח גם מתחמקים מתשלומי המסים ודואגים לעצמם להסדרי חוב, ולמדינה אין ברירה כי נוצר כאן דבר שנקרא בעגה To big to fall, כלומר, אנחנו לא יכולים כביכול להרשות לעצמנו שאותו טייקון יעזוב כאן.

מה עושות אותן חברות? האם הן ממלאות את תפקידן המקורי ופועלות להטבת השירות, להגברת היעילות, להגברת התחרות? כמובן שלא. בדיוק להפך, הן עושות כל שביכולתן כדי לצמצם כמה שיותר את מה שהם נותנים לנו כצרכנים וצרכניות, ולצמצם כמה שיותר את מה שהם מעניקים לנו כעובדות וכעובדים, וכמובן במקביל לגבות מאתנו כמה שיותר כמשלמים. במצב הזה, חברות וחברים, זה כבר לא משנה מי מהם. אם לא יהיה אחד, זה יהיה השני. זה מועדון סגור שאין תחרות בינו לבין עצמו. זה מעמד שלם שנוצר, שכאמור קראנו לו פלוטוקרטיה. ואם אתם חושבים שתהליכי ההפרטה הנוכחיים – אנחנו מדברים היום על הפרטת הנמלים, על הפרטת רשות החשמל, על הפרטת הקרקעות לבנייה לדיור. מי לדעתכם יקבל לידיהם את כל אותם נכסים מופרטים? למי יש מספיק כוח, מספיק איתנות, מספיק יציבות, ולכן מי ייגש ויזכה במכרזים האלה? והטענה כביכול שזה מה שמסייע לא רק ליעילות ולא רק לתחרות, אלא זה מה שמספק את מקומות העבודה וזה מה שבעצם מניע את גלגלי המשק, פעם אחר פעם מוכחת כלא נכונה. הרי הטייקונים לא יעזבו את ישראל וייקחו אתם את ים-המלח, וגם לא את אפיקי השידור והתקשורת הציבוריים.

אבל לעומת זאת, המשכורת שלנו שנכון להיום יותר ויותר מאתנו מרוויחים אותה כמועסקים אצל אותם טייקונים, היא זו שקונה את כל מה שאנחנו מייצרים במסגרת העבודה שם. אז אם המשכורת שלנו הולכת ומצטמצמת ולעומת זאת המחירים הולכים ועולים, לאן כל הדבר הזה הולך? מדובר בשיטה כלכלית שסופה לקרוס לתוך עצמה, וישראל, לצערי, אם לא נעצור ונתעורר בזמן, הולכת והופכת – ואם לא נעצור את זה עכשיו – היא תהפוך לפלוטוקרטיה.

בנאום הבכורה שלי בכנסת לפני מספר חודשים אמרתי "זו לא טעות, זו מדיניות". כולנו ובעיקר חברות וחברי הכנסת החדשים, באנו מתוך כוונה להשפיע ולשנות את המדיניות הזאת. העניין הוא שאם התהליך הזה יושלם וישראל תהפוך באמת לפלוטוקרטיה, לא יהיה צורך במדיניות. למדיניות לא תהיה כל השפעה. לא יהיה שום טעם בכלל לבוא ולהציע קווי מדיניות, מפני שאנחנו – הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, לרבות שר האוצר שאנחנו מרבים ומרבות כאן במליאת הכנסת לחבוט בו ולבוא בטענות למדיניות שלו – אם אנחנו נשלים את התהליך הזה ונהפוך להיות פלוטוקרטיה, גם להחלטות שלו לא תהיה כל משמעות. כולנו פה נהפוך להיות בסך הכל בובות על חוט שרודפים אחרי האופן שבו אנחנו מצטיירות ומצטיירים באמצעי התקשורת, שמונעים מאינטרסים אחרים לגמרי.

שלא תהיה לכולנו טעות. לבעלי ההון יש אינטרס שזה יקרה. יש להם אינטרס שהשירותים הציבוריים ילכו ויתייבשו. כך הם יוכלו לקנות אותם במכרזי ההפרטה יותר בזול ואפילו להציע כביכול להציל אותם, אבל בעצם להציל אותם מידי מדיניות שהלכה ובאופן מודע מסרה או התמסרה לידיהם. יש להם אינטרס שאנחנו לא נדע מספיק. יש להם אינטרס שאמצעי התקשורת ימשיכו לספר לנו סיפורים מנותקים, מעין אנקדוטות שעפות ומרחפות באוויר במקום לדבר על השיטה שמפעילה אותם. יש להם אינטרס שאנחנו, אלה שאמורים ואמורות לקבל את ההחלטות שמשפיעות על העסקים שלהם, אנחנו הפוליטיקאים והפוליטיקאיות, נהיה בובות על חוט ונשרת אינטרסים אחרים לגמרי.

כאן מתחילה העבודה הקשה - לעצור את המצב הזה רגע לפני שהוא מגיע לשם. להחזיר את המושכות לידיים שלנו בשם הציבור ששלח אותנו, והציבור שבשנתיים האחרונות כבר עושה את זה, הוא נלחם ברחוב. המשימה שלנו היא להקשיב לאותו ציבור, לשרת אותו ולא להפוך למשרתם של בעלי ההון, מה שיבטל את הדמוקרטיה ויהפוך אותנו לפלוטוקרטיה.

להעלות את מחירי הדיור זה טוב לבעלי ההון

אלי ציפורי (2013), "ששש... אסור לדבר על זה: הטעויות של סטנלי פישר שעדת המעריצים שלו לא רצתה לראות". אתר גלובס, 1/2/2013. נדלה בתאריך 30/7/2013
"השורה התחתונה ברורה לכולם עכשיו, גם לבנק ישראל: אחרי עלייה מסחררת של עשרות אחוזים במחירי הדיור בתוך 4 שנים, נוצרה פה בועה מסוכנת. המחירים גבוהים בכל קנה מידה - היסטורי ובהשוואה של כוח הקנייה עם מדינות העולם. כדי לקנות דירה בתל אביב נדרשות פי שלושה משכורות ממוצעות בהשוואה למרכזים אורבניים אחרים בעולם, וזאת הרבה משום שלאורך השנים השכר בישראל לא הצליח להדביק את הגידול בשכר במדינות מפותחות אחרות. במדינות כמו ארה"ב, אנגליה, צרפת והולנד נדרשות בין 50 עד 70-80 משכורות לרכישת דירה ממוצעת ואילו היחס בישראל המריא ל-130-140; במדינת תל אביב הוא מגיע לכ-200. זו בועה מטורפת, בועה שפישר הקפיד להכחיש את קיומה עד שלהי כהונתו.
"בסוף 2010 הוא עוד טען ש"מה שקורה בשוק הדיור עדיין אינו בועה וגם בהשוואה בינלאומית אנחנו לא בבועה" (פשוט לא נכון), אבל לקראת סוף 2012 נאלץ בנק ישראל להודות במפורש: זו בועה בעבועה, אבל התיק כולנו נופל על הממשלה, אליבא דפישר. היא לא פועלת די בתחום ההיצע, היא לא בונה מספיק, היא לא משחררת קרקעות (הוא זה שנזף בשר אריאל אטיאס שלא ילחץ על הגז יותר מדי).

כפי שפישר ובנק ישראל יודעים, ואף הודו בריש גלי, התמסורת המלאה מהמדיניות המוניטרית להלוואות המגובות במשכנתה המריצה את עליית המחירים בארבע השנים האחרונות, בייחוד לאחר הורדת הריבית המוניטרית לרמה אפסית ברבעון הראשון של 2009. השינוי המהיר במחירים הונע בעיקרו מצד הביקושים ולא מצד ההיצע, הקשיח יחסית, ואלו ביקושים המונעים לא מצרכים פונדמנטליים בשירותי דיור אלא מכסף זול שמנסה להשיג תשואות גבוהות (דירות להשקעה, שהגיעו לכשליש ממספר העסקאות השנתיות).

"לפי מחקר של בנק ישראל עצמו, הגורם הדומיננטי בנסיקת מחירי הדיור הוא הריבית - היא מסבירה שני שלישים מהעלייה המסחררת בעוד מלאי הדירות מסביר רק שישית מהעלייה. הריבית הזאת יצרה את הבעיה החברתית מס' 1 בישראל - העובדה שזוגות צעירים צריכים לשעבד את כל חייהם בשביל לקנות דירה מצ'וקמקת נעלמה לחלוטין מעיניו של פישר: הוא הקריב את יציבותם של מאות אלפי זוגות צעירים ושל דורות שלמים, רק בשביל יציבותם של כמה בנקים (אגב, ירידה של 30% במחירי הדירות לא תוביל לתסריטי ההפחדות של פשיטות רגל המוניות. מכה תהיה, אבל זו מכה שאפשר לספוג אותה, והיא ודאי מכה הרבה יותר קטנה מהמכות שחוטפים מאות אלפים לפחות עם משכנתאות ודירות מנופחות).
"פישר אמנם צודק כשהוא טוען שהריבית האפסית נועדה להתמודד עם המשבר העולמי וכדי להמריץ את הצמיחה במשק, אבל ראוי לתהות אם "המבוגר האחראי" לא זיהה בזמן את הסחרור והבועתיות ולא פעל בזמן ובעוצמה כדי לנסות לבלום את הביקושים הספקולטיביים דרך הגבלה אגרסיבית של המשכנתאות או באמצעות תמיכה בצעדי מיסוי אגרסיביים ע"י הממשלה. זאת ואף זאת, כשחלחלה ההכרה בבנק ישראל שמדובר בבועה, החלו הזמירות הישנות-חדשות על הצורך המבוקר בפיצוצה כדי לא לזעזע את המערכת הבנקאית. ההתמכרות לכסף זול, יודע פישר, היא התמכרות מסוכנת ותהליך הגמילה ממנו עלול להיות כואב.
"אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הפד, נהנה במשך שנים ארוכות ממעמד של אלוהי הכלכלה, מעמד כמעט משיחי, בלתי ניתן לערעור או לפקפוק, בדומה לפישר. לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, האשימו אותו בניפוח בועות האשראי והנכסים שהובילו לכאוס הפיננסי. ההיסטוריה תשפוט את התפקיד של פישר בבועת הנדל"ן הגדולה בישראל ואת ההשלכות המכוערות של פיצוצה."

להוריד את מס החברות זה טוב לבעלי ההון

אלי ציפורי (2013), "ששש... אסור לדבר על זה: הטעויות של סטנלי פישר שעדת המעריצים שלו לא רצתה לראות". אתר גלובס, 1/2/2013. נדלה בתאריך 30/7/2013
"בניגוד לרושם שנוצר, כאילו פישר נזף כל העת בממשלה על תפקודה בעניין הגירעון, הנגיד די גיבה אותה ודי שיבח את פעילותה ה"האחראית" לאורך השנים ("המשק במצב מצוין, אין פה בועת נדל"ן ויש פה תעסוקה מלאה"). כשפישר החל לדבר על "גירעון מבני" שהתפתח בשנתיים האחרונות והגיע לכ-4% תוצר, התבקש לתהות היכן הוא היה בתקופה הזאת, כיועץ הכלכלי של הממשלה. כיצד קרה שהמשק צמח ביותר מ-4% בכל שנה ובכל זאת התפתח פה גירעון מבני (להבדל מגירעון מחזורי, שתלוי במחזור העסקי).
"האם גם פישר, ולא רק האוצר ונתניהו, היו שאננים מדי? האם הוא היה סלחן מדי למתווה הורדות המס של נתניהו (שנבלם רק בזכות ועדת טרכטנברג)? נתניהו הרי התכוון להוריד את מס החברות ל-18% בלבד ופישר זרם איתו. פה ושם הייתה ביקורת רפה מדי על הורדת המסים התאגידיים בכתבי בנק ישראל, אבל לא יותר מזה. כשפישר רוצה, הוא יודע היטב לדפוק על השולחן. הוא לא דפק, הוא זרם בשלווה עם המתווה ההרסני של נתניהו עד שנוצר חור ענק בגביית המסים. את החור הזה עכשיו פישר והאוצר רוצים לסתום באמצעות העלאת מסים לשכבות החלשות ולשכבות הביניים.
"בסופו של דבר, נתניהו ופישר חולקים אותה אידיאולוגיה קיצונית, אותה אידיאולוגיה וול-סטריטית, המקדשת את התאגידים הגדולים ואת הסקטור העסקי, ומעריצה מיליארדרים. זאת מתוך תפיסה לא נכונה שלפיה אם דואגים לצמיחת המשק באמצעות תמריצים אגרסיביים לבעלי ההון, הצמיחה הזאת תחלחל מטה. ובכן, היא לא חלחלה: בקדנציה של פישר השכר הריאלי של העובדים נותר תקוע ואף נשחק (למרות הצמיחה) ויוקר המחיה השתולל. זה לא מפריע לפישר לחזור על המנטרה שהוא משאיר משק במצב טוב. טוב למי בדיוק?"

על הבושה: סופו של עידן ההון העל-לאומי והמישמוע החדש "כסף חופשי"

על תחילת סופו של עידן ההון העל-לאומי, שהיה מכשיר משמעותי בתגמול בינלאומי בין-מדינתי

אורי פסובסקי (2013), "שחר של הון חדש". מוסף כלכליסט, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013
"היסטורית, כשאנשים עם כמה מיליוני פרנקים פנויים בחרו לנהל את העושר שלהם דווקא בשוויץ, בדרך כלל היו לכך סיבות מעבר לאוזנו הקשובה וכתפו המחויטת של הבנקאי. למשל, העובדה שהם לא רוצים לחלוק את כל העושר הזה עם שאר אזרחי מולדתם. במשך כמה עשורים של שפע הכספים שזרמו אל חשבונות הבנקאות הפרטית בשוויץ נשלחו לשם ברוב המקרים כדי לחמוק מרשויות המס. אבל העידן הזה הולך ומסתיים.
""שוויץ, מכל הסיבות שאנחנו מכירים - יציבות פוליטית, תרבות - התפתחה להיות מרכז ה־off shore הגדול ביותר", קולרדי מסביר. "המשמעות של המונח off shore בהקשר הזה היא לא של אי, כמובן. הכוונה היא לשמירת הכסף במקום שאינו אזור המגורים של הלקוח. תמיד היה ותמיד יהיה לאנשים צורך לשים את הכסף במקום שהם מרגישים שהוא בטוח".
"שוויץ הניטרלית היא מקום כזה, כמובן. ומשטר המס המקל שלה בהחלט הועיל. "אני חושב ששוויץ קיבלה המון כותרות לא הוגנות בנושא הזה", טוען קולרדי. "שוויץ לא עיצבה את החוקים שלה כדי לתכנן מרכז פיננסי עם פרצות. לחלוטין לא. זה קשור לתרבות, למערכת האמון בין האזרחים לממשלה. באופן כללי, השוויצרים משלמים את המסים שלהם, ולכן החוק השוויצרי אינו נוקשה כמו במקומות אחרים, למשל ארצות הברית. ובעבר העלמת מס והונאת מס היו שני דברים נפרדים בשוויץ. הונאת מס חמורה היא עבירה פלילית ברורה, אבל העלמת מס לא (כי לא העלימו מס - א"פ). ואנשים ניצלו את זה, הבנקאים ניצלו את זה, כי נוצרה הזדמנות ארביטראז' עבור לקוחות" - כלומר, הזדמנות לנצל את ההבדל בין מדיניות המס בארץ מוצאם לזו שבשוויץ כדי לשלם פחות מסים.
""אבל זה דבר שכיום נגמר, ממגוון סיבות. ראשית, יש היום בעולם רמת תיאום בינלאומית גבוהה ואכיפה מוגברת בתחום המסים. שנית, כיום כבר פחות מקובל, מבחינה חברתית, לא לשלם את התרומה שלך לחברה ולמדינה שלך. אני רואה הרבה מאוד לקוחות, כאלה שמסיבה היסטורית היה להם כסף שהם לא הכריזו עליו, וכולם בתהליך של הסדרת הנושא. הם לא רוצים את כאב הראש, הם מבינים שהעולם הוא מקום אחר עכשיו, והם משלימים עם זה. ונוסף על כך, בדור הבא, הדור שלך ושלי, לא רוצים כסף לא מוכרז. לא גדלנו עם הקונספט הזה, ואנחנו מעדיפים פחות כסף, אבל כזה שאפשר להשתמש בו באופן חופשי. זה תהליך שייקח עוד כמה שנים".


"בינתיים, לתהליך הזה יש זרז משמעותי, בדמות חקירת ענק של רשויות המס האמריקאיות שיצאו למלחמה בהעלמות מס באמצעות חשבונות שוויץ. יריית הפתיחה היתה חקירה נגד UBS, הבנק הגדול בשוויץ, שב־2009 הסתיימה בעסקת טיעון. במסגרת העסקה הבנק ספג קנס של 780 מיליון דולר לאחר שהודה שעזר לכ־20 אלף אמריקאים להסתיר 20 מיליארד דולר מחוץ לחופי ארצות הברית. אבל זה היה רק הכסף הקטן. כחלק מעסקת הטיעון נדרש הבנק למסור לממשל שמות של אלפי אמריקאים שהעלימו כספים באמצעותו. כדי לסייע לבנק לעמוד בתנאי העסקה, ממשלת שוויץ הכריזה על מצב חירום ומטעמי "אינטרס לאומי" התירה ל־UBS להפר את תנאי הסודיות הבנקאית ולהעביר את הרשימה לאמריקאים. זו היתה "קטסטרופה אמיתית", על פי העיתונות השוויצרית. שר המשפטים הנס רודולף מרץ אמנם הכריז אז ש"הסודיות הבנקאית תישמר", אבל בציריך ובז'נבה היה ברור שנפל דבר.
"ארבע שנים אחרי, פרשת המס התרחבה והיא כוללת לפחות 14 בנקים שוויצריים בחקירה, ובהם גם קרדיט סוויס ויוליוס בר. החקירות האלה מסתיימות לעתים בהרבה יותר מקנס. בתחילת השנה ווגלין, הבנק השוויצרי הוותיק ביותר, הודיע על סגירת פעילותו אחרי 272 שנה בעקבות כתב אישום אמריקאי על חלקו בהעלמת מס של 1.2 מיליארד דולר. "לווגלין היה רעיון נהדר, ללכת לצוד לקוחות שנזרקו מ־UBS", קולרדי מסביר את ההחלטה הרת האסון שגרמה לסגירת הבנק.
"יוליוס בר נקט גישה אחרת. לדברי קולרדי, כשפרשת UBS התפוצצה בבנקים האחרים הבינו שבדיעבד ייתכן שאפשר "לפרש באופן שונה" את העצות שנתנו ללקוחות אמריקאים בשנים שקדמו לחקירה. ואז "ביוליוס בר עשינו משהו שאף פעם לא חשבתי שנעשה - הלכנו ללקוחות ואמרנו להם: בבקשה תנו לנו את הוכחת תשלום המסים שלכם, כי אם אתם לא יכולים לעשות את זה ניאלץ לסגור את החשבון שלכם. וזה מה שעשינו". במקביל החל הבנק במגעים לפשרה עם משרד המשפטים האמריקאי. קולרדי, שמשמש מנכ"ל הבנק מאז 2009, שקוע בעניין כל כולו, ומפרט בפניי את דקויות החקיקה השוויצרית, את שלל הדרישות האמריקאיות, את נפתולי ההסדר הנרקם, שיאפשר לבנק שלו ולמוסדות נוספים ליישר את ההדורים."

סוף עונת הצמיחה העולמית

מיכל פופובסקי (2013), "אג'יו: הפצצה הדמוגרפית השקטה שמאיימת על אירופה". מוסף כלכליסט, 1/8/2013. נדלה בתאריך 3/8/2013
"יו (Hugh) מדבר על בריחת הצעירים ממדינות הפריפריה המזדקנות של אירופה ועל המשבר הדמוגרפי החמור שמתפתחת בהן, בדגש על ספרד, פורטוגל ויוון. "יש אקסודוס של צעירים משכילים שאורזים מזוודות והולכים לחפש עבודה בחו"ל", מסביר יו ל"כלכליסט". "אנשים מסיימים את האוניברסיטה ויוצאים לשוק עבודה מרוסק לחלוטין. הדרך היחידה של רבים מהם למצוא עבודה היא להגר מהמדינה. זה מנגנון שיטתי, לא סתם אנקדוטה, אבל אף אחד לא ממש לא מתייחס לזה כאל תופעה שיטתית, אף שברור שהיא פוגעת בפוטנציאל הצמיחה העתידי של המשק".

מאבק קהילתי בהון - המקרה של קהילת בולדר, קולורדו נגד חברת הכח אקסל

פוסט ב"משנים את השיטה", 5/9/2013, נדלה ב-8/9/2013

ומתוכו קישורים החוצה:

סירטון תדמית של הקמפיין: http://www.indiegogo.com/projects/campaign-for-local-power

לאתר הבית של קבוצת הפעילים שמריצה את הקמפיין: http://neweracolorado.org/

מאמר בנושא בהפינגטון פוסט: http://www.huffingtonpost.com/2013/09/04/this-is-how-to-take-on-bi_n_3867003.html

ולסיום, טקסט מלא של ספר שנכתב ע"י יועצים פוליטיים עבור חברת האנרגיה אדיסון אלקטריק. הספר מתאר שיטות שונות שמאפשרות לתאגיד אנרגיה להתגונן בפני קהילה שמבקשת לקחת את יצור ואספקת האנרגיה שלה לידיה. קריפי. https://docs.google.com/viewer?a=v&pid=sites&srcid=ZGVmYXVsdGRvbWFpbnxyZW5ld2FibGVzeWVzfGd4OjI1NTA2YzUxODlkMTY2ZTQ

שפה

יולי 2013

23/4/2013 נדלה בתאריך 27/7/2013

הפדרציה לתקשורת שוויונית ומכבדת בישראל דוחה את השימוש במילות הגנאי "ערסים" ו"פרחות" By Shlomit Lir Like·Comment להלן מסמך אותו נפיץ בימים הקרובים בכלי תקשורת שונים, כולל עצומה מקוונת. מי המבקשים להוסיף את שמם מוזמנים ומוזמנות לכתוב לי בתגובות. משנים את השיחהגזעני בישראל הפדרציה לתקשורתשוויונית ומכבדת בישראל דוחה את השימוש במילות הגנאי "ערסים"ו"פרחות" בשפה העברית


אנוהחתומות והחתומים מטה, בני ובנות דור ראשון, שני ושלישי ליוצאי ארצות האסלאםותפוצות נוספות, מבקשים לשנות את נורמות השיח התקשורתי בחברה בישראל – מתוך מודעותלכוחה של השפה ליצור, להגדיר ולהשפיע על המציאות, ועל תפיסת העולם של דובריה.

בתקופה האחרונה מתרחשתתופעה של שימוש חוזר ונשנה במילה "ערס" ומילים נוספות בעלות קונוטציותעדתיות כמילות גנאי, בהן "פרחה", שמשמעה בערבית "שמחה", ונשיםרבות במרחב הצפון אפריקאי נקראו כך.

המילה "ערס"נושאת מטען גנאי, בעל היסטוריה אתנית מובהקת; משמעותה המקורית בשפה הערביתהיא רועה זונות, ונקשרה לה קונוטציה עדתית בלתי מכבדת. מכאן כי יש מקום לדרוש מןהציבור בישראל בכלל ומאנשי ציבור ותקשורת בפרט לבחור בקפידה את מילותיהם, לדברולכתוב בשפה שאין בה כדי לפגוע בכבוד חלק ניכר מהאוכלוסייה בישראל.

השימושהעולב במילות גנאי בעלות משמעויות עדתיות בהקשר הישראלי, בהן המילה"ערס", מקבע תפיסות גזעניות ומכלילות כלפי יהודי ארצות האיסלאם; הדברתורם למצב בו בני נוער ואחרים טועים לחשוב כי יש פגם בארץ המוצא של הוריהם אוסביהם, ומכאן מייצר שבר ברצף הבין דורי, ופוגע בחברה בכללותה.

ישמקום להוקיע את השימוש השכיח במילה "ערס" על ידי בעלי תפקידים ציבורייםכגון דני זמיר, שדיבר בגנות "ערסים" בוועידת מפלגת העבודה, והרבפרל שטען כנגד השמעת "שירי ערסים" בטקס יום העצמאות. פנייתנו מופנית גם לכתביתקשורת, שעשו לאחרונה שימוש במילה "ערס" כמילת גנאי, בהם סיון רהב מאיר,יסמין לוי, אראנה מלמד, דרור פויר ועוד.

אנומבקשים מאנשי ציבור, לנהוג באחריות במילים בהם הם נוקטים, ולחדול משימוש בשמותפוגעניים, שמנציחים את השיח הגזעני כלפי מזרחים ומזרחיות בישראל.


על החתום:

הפדרציה לתקשורת שוויונית ומכבדת בישראל

אורי פורת (2013), "כשאנחנו רוצים להזמין ציבור פחות מחובר להצטרף למאבק או להביע סולידאריות". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/7/2013. נדלה ב29/7/2013
"כשאנחנו רוצים להזמין ציבור פחות מחובר להצטרף למאבק או להביע סולידאריות, כדאי לנו להתאים את השפה שלנו לעולם המושגים של קהל היעד, ולא להתעקש על עולם הערכים והביטויים שאנו באים ממנו."

Tamar Aviyah אני לא חושבת שיש תימוכין מהמציאות למחשבה הזו. אולי יותר כנה לומר ״ קשה לי להתחבר ולהציע סולידריות כשאתםן משתמשים בביטוים וערכים שזרים לעולמי. ״ Saturday at 10:20pm via mobile · Unlike · 1

Tamar Aviyah שתי דוגמאות שלדעתי מפריכות את הכיוון שאתה מציע - מאבק דיור ציבורי וסגנון המאבק של הלא נחמדים . Saturday at 10:23pm via mobile · Like

Uri Porat אני לא מצליח לכתוב מהטלפון את מה שאני רוצה להגיד בנידון. אבל בגדול, מאבק הדיור הציבורי לא מעורר אנטי כמו למשל הביטוי טיהור אתני, או לדבר על הכיבוש.

אבל כאמור אני אנסה להרחיב מחר. Saturday at 10:33pm via mobile · Like · 1

Tamar Aviyah טוב אני אחכה לך למחר בנתיים אני אספר לך סיפור קצר על עראקיב. לפני שנתיים פלוס עוד יכולת לשמוע שם אמירות כמו "גם הבנים שלנו היו בצבא" כשהיו באים מבקרים יהודים אחרי הריסות. היום יש דגל פלסטין על מפת פלסטין ההיסטורית השלמה. לפני שנתיים תושבי עראקיב היו מתזזים להפגנות בתל אביב בתקווה אצל אטיאס איפה לא- תחת הכותרת מאבק לקורת גג, מאבק אזרחי למהדרין ללא טיפת זהות לאומית. מלבד כמה פעילים ספורים, אף אחד מפעילי מאבק הדיור או פעילי "הצדק החברתי" לא הגיע לעמוד איתם ב53 (או 54?) ההריסות שהם עברו. וגם לא בהפגנות השבועיות שהם עושים כבר שנים. גם לא בהפגנות מול הקקל שעוקר שם עצי פרי וזית עתיקים. מי שהיה איתם זה אותם פעילים שכבר יודעים שערקיב נהרסת בגלל טיהור אתני. ככה שהטענה שלך שיותר אפקטיבי לכבס מאבק במנוחים שנוחים למעמד המדכא - הוא מוטעה. זה גם לא אפקטיבי בגיוס סולידריות ממעמדות פריוולגים יותר או מדכאים ממש, וזה גם משפיל את הנאבקים ומחליש את המאבק שלהם . מאבק עממי זה לא שיווק יוגורט וסולידריות אינה מאווה צרכני שיש לפתות, זו תובנה וחוש של צדק ורגש של אחווה אנושית . יש כמה וכמה חסמים גדולים עבור הציבור היהודי בהבעת סולידריות והצטרפות למאבק העממי הפלסטיני אבל הם אינם קשורים לאסטיתקה של השפה , המושגים הביטויים וכו . אחד החסמים העיקריים הוא הלחץ החברתי העצום מצד הקונסנזוס הגזעני והפאשיסטי שלא יכול לסבול כל שיתוף פעולה או תמיכה בערבים, וחסם גדול נוסף הוא ההדחקה של מציאות האפרטהייד והטיהור האתני המתמשך. דווקא לומר את זה באופן ישיר זו הקלה גדולה בשביל כולם, ואם יש מעט יהודים שמוכנים לעמוד נגד האפרטהייד - אין זו הפתעה גדולה

בעיני כפעילה יהודיה שמעורבת במאבק הזה, זה פחות חשוב כמה יהודים יצאו לרחוב על פראוור, ויותר חשוב שמי שיוצא לרחוב יבין נגד מה נאבקים וישאר מחויב, כי אחרי פרוואר יבורו עוד חוקים ויבוא עוד גירוש ועוד אפליה ומה שנדרש מהפעילים היהודים כעת - זו בחירה Yesterday at 9:18am · Edited · Unlike · 7

Yair Black Muse Koniecpolski עזוב. מי שלא מסוגל לבלות את שש השנים הבאות בחקירה של מושגים שרק אני מבין, לא מצדיק דו שיח. Yesterday at 7:45am via mobile · Like · 2

Ella Magen תודה שחלקת Yesterday at 8:40am · Like

Tamar Aviyah יאיר, אם אתה לא מבין את המושג נכבה, אולי תבין את המושג אינתיפאדה. אם אתה לא מבין את המושג אפרטהייד, אולי תבין את המושג חרם בינלאומי. העניין פה הוא לא חקר מושגים, אלא ההבנה הפוליטית (והסולידרית) - שכשקובצה נפגעת ומדוכאת יוצאת למאבק, הנרטיב שלה הוא כלי מאבק במאמץ טו ריקליים את הנוכחות, הזהות והסיפור שלה מפני הטלפיים של התקשורת, הממסד ו"ההיסטוריה של המנצחים". בגלל זה מזרחים יגידו קיפוח, עניים יצביעו על המקרר הריק, ערבים יגידו נכבה וטיהור אתני, ואשכנזים אכולי אשמה מודחקת יגידו - אוי זה נורא לא מגייס אותי, אי אפשר לדבר על זכויות אזרח? Yesterday at 9:28am · Edited · Unlike · 1

Orna Amos זה כלל בסיסי בעבודה קהילתית Yesterday at 9:41am · Like · 1

Uri Porat אשכנזים אכולי אשמה מודחקת?? וואו, את ממש פתוחה לשיחה עם אנשים שחושבים אחרת.

חבל. תמר. אם אני לא מיעוט מדוכא אז אני לא אדם שראוי שיתייחסו אליו בכבוד?

ובנוגע לכל שאר מה שיש להגיד, אז אני מבין שלא באמת מעניין אותך לשמוע את דעתי. ולא, דעתי היא לא שצריך לכבס את השיח ולדבר על זכויות אזרח. וגם לא שאני לא מגויס.

רציתי לכתוב על הדרך להגיע למיינסטרים עם נושאים שרחוקים ממנו. ולחשוב ביחד. אבל אני חש שמרוב פריבילגיות אין לי מקום בשיחה :-) Yesterday at 9:42am via mobile · Like · 2

Orna Amos ואליו מצטרפים עוד שני כללים חשובים לא פחות : 1. להתחיל מהמקום בו נמצא האדם ולא מהמקום אליו אתה רוצה ללכת איתו 2. להגיע אליו פיזית ( reaching out ) Yesterday at 10:02am · Edited · Like · 2

Tamar Aviyah האם התבטאתי כלפיך שלא בכבוד? פירטתי מדוע אני לא מסכימה איתך. אני חושבת שכל מהלכי ההסברה והגיוס שנוסו במהלך השנתיים האחרונות מאז יולי 2011 מוכיחים את כשלון הרעיון הזה שצריך להגיע ל"מיינסטרים" (מה זה? מצביעי לפיד?) ולגייס אותו למאבקים שרחוקים ממנו ומוכיח שכל הכוח במאבקים העממיים הכנים גם אם "קטנים" שמבטאים בצורה אמינה וישירה את המצוקות ואת הזהויות של הנאבקים . אלו שתי גישות שונות - לחזר אחרי פתחי המיינסטרים בכליו שלו (לדעתי יש שפע עדויות לכך שהמודל הזה נכשל בגדול - ומאבק הגז הוא דוגמא קיצונית לזה שכן מדובר על מאבק"קרוב" לא רחוק, שנכשל לגייס את המיינסטרים ועדיין 300-500 פעילים הצליחו לעשת הרבה מאוד רעש ולהעלות את הנושא לסדר היום הציבורי , במכלול כלי מאבק שרק מעט מהם היו "מיינסטרימיים" ). הגישה השניה היא גישה של מאבק עממי שבה הכוונה היא לתמוך ולחזק במאבקים עממיים כפי שהם , העוצמה שלהם היא בכנותם וביכולתם לעורר את כל ההמונים שאינם המיינסטרים , הם פשוט המספרים הגדולים של הציבור המדוכא והעשוק. האתגרים בגישה הזו הם ללמוד להיות סולידריים ולחפש דרכים לחיבור מאבקים

אורי, זה אומר בין השאר, ללמוד להסתכל על עצמך באופן מפוכח, כאדם פרטי וגם כחלק ממעמד פוליטי- פריוולגי מסוים , יש לזה השלכות . זה לא אמור לנטרל אותך מפעולה בהתכנסות בריגשי נעלב , זה אמור להניע אותך לפעול במודעות וברגישות Yesterday at 10:17am · Edited · Unlike · 1

Uri Porat תמר, אני לא נעלב. אבל כן, לא התבטאת כלפי בכבוד. להגיד אשכנזים אכולי אשמה זה לא לפרט מדוע את לא מסכימה איתי.

מה גם שאת לא מסכימה עם דברים שלא אמרתי. אני לא אמרתי שצריך לחזר אחרי המיינסטרים בכליו שלו. אני לא אמרתי שצריך להמנע ממאבקים עממיים. אני לא אמרתי שצריך לכבש מושגים או מונחים או את המציאות. את כל זה את הכנסת לשיחה.

אני אמרתי שכשאנחנו רוצים להזמין ציבור מסויים להצטרף למאבק, כדאי לנו לנסות לדבר בשפה שהוא מכיר. לא כל הזמן, לא באופן כללי, לא כשאנחנו פונים לתקשורת, אלא כשאנחנו פונים לציבור מסוים.

הפוסט שעורר בי את המחשבה הזו הוא שלך והיה כתוב בו: "זה נסיון מיוחד להגיע אל הציבור היהודי ולקרוא להשתתפותו במאבק אז אנא קראו והפיצו"

אם זה ניסיון מיוחד להגיע אל הציבור היהודי, והמילים הגדולות הן טיהור אתני, אז לדעתי את לא מגיעה אל הציבור היהודי. כי רובו יקרא את המילים האלה ויעצור. זה לא אומר בהכרח שלא צריך להשתמש בביטוי הזה, אבל אם מנסים במיוחד להגיע אל הציבור היהודי, אולי כדאי להתחיל אחרת. אולי כדאי להשתמש בביטוי שלא ירחיק אנשים לפני שהם יקראו אלא למצוא את הביטוי שיגרום להם לקרוא ואז להראות להם שלמעשה יש פה טיהור אתני.

ועכשיו, בהחלט יש פה שאלה של אסטרטגיה. של איך מגיעים לאנשים. ויש פה עוד שאלות, למה להגיע לאנשים, לאיזה אנשים אנחנו רוצים להגיע? אני לא חושב שנכון לומר שמאז 2011 כל הניסיונות להגיע למיינטסרים כשלו. מאבק הגז הגיע למיינסטרים, גם אם לא יצאו אלפים לרחובות. מאבק הדיור הציבורי הגיע למיינסטרים, גם אם אנחנו לא רואים תוצאות.

והשאלה פה היא מה אנחנו רוצים להשיג. אני מסכים איתך שהמאבק המתמשך צריך להיות על הכרה בזכויות וכל מה שכתבת. והחתירה לחיבור מאבקים היא חשובה מאוד. אני גם לא שולל את הצורך שלי ושל כל אחד אחר להכיר במעמד ובפריבילגיות. אבל כל אלה לא סותרים את הטענה שלי.

אם את עושה "ניסיון מיוחד להגיע אל הציבור היהודי" אז כדאי שתנסי באמת להגיע אל הציבור הזה. זה מאתגר, נכון, כי זה דורש מאיתנו למצוא את הדרך העדינה שבין כיבוס מילים לבין שפה שמרחיקה אנשים. אבל זה הכרחי אם אנחנו רוצים באמת להצליח להביא את הנושא להכרה של הציבור המיינסטרימי שמבחינתו, הבדואים הם פושעים שגונבים מתכות ורכבים, ולא אוכלוסיה שהציונות מנסה להכחיד. אז צריך להתחיל מלדבר על הבדואים, מי הם ומאיפה הם באו ולמה הם כאן. שוב, כל עוד אנחנו מתעסקים בניסיון להגיע אל הציבור היהודי.

בכל מקרה אני לא אמשיך לחפור על אסטרטגיה של פנייה לציבור כי אנחנו מדברים בשני עולמות שונים. אני לא חושב שהסולידריות שלי תועיל במשהו אם אני אבוא להפגנות. אני חושב שאם אני אצליח לכתוב את הסיפור הזה בשפה שההורים שלי יקראו ויבינו אני אועיל הרבה יותר. את יכולה לחשוב אחרת. Yesterday at 10:38am · Like · 3

Gadi Meir אהו. מאוד מדוייק לתדר Yesterday at 10:40am · Like

Yishai Beit Hallahmi מסקנה חשובה! זהו הכלל הבסיסי ביותר בשיווק Yesterday at 2:14pm · Like

Yair Black Muse Koniecpolski תמר, על איזה עץ את נובחת? 23 hours ago via mobile · Like

Edo Amin הציבור הפחות מחובר לא שמע על סולידריות אורי. לעומת זה אם הזכרתם טיהור אתני - קל להסביר ומבטיח לך שאיך שהציבור יבין מה זה טיהור אתני הוא יתמוך בטיהור אתני 18 hours ago via mobile · Like · 1

Uri Porat עדו, אני לא מבין מה אתה מנסה לומר 7 hours ago · Like

Edo Amin לא מורא, מחק את דברי חוכמתי והעולם לא יסבול. 7 hours ago · Like

Uri Porat אין לי עניין במחיקה. יש לי עניין להבין כי זה דיון שמעניין אותי. אבל אם סתם היית ציני אז באמת לא נורא 7 hours ago · Like

Edo Amin הייתי מילולי וציני, אך לא סתם מילולי וציני - אמרתי ש: א. בישראל שאני מכיר רוב האנשים לא שמעו את המילה סולידריות. זו מילה שכדאי להחליף אם אתה רוצה שיבינו על מה אתה מדבר. ב. רוב הישראלים שפגשתי אינם מסוייגים מטיהור אתני כרעיון. 6 hours ago · Like · 1

Uri Porat בהקשר לסולידאריות- אני חושש שאתה צודק. אבל המילה הזו שומשה מבחינתי בהקשר של הדיון הזה ופה כן מבינים אותה בהקשר לטיהור אתני, אני לא בטוח. אני חושב שהם מסכימים עם זה שזה קורה כי הם מדחיקים את המשמעות של זה. בדיוק בגלל זה אני חושב שביטויים כאלה מעוררים הדחקה, ולכן פחות מועילים בהצ]פה של עניינים כאלה. 6 hours ago · Like

Edo Amin פעם כשעוד רציתי לדבר עם אנשים על פוליטיקה, הייתי אומר - חוק אדמות נפקדים. זה ניסוח די אמצע הדרך. 6 hours ago · Like

Uri Porat אני בעד להסביר את זה מכיוון אחר לגמרי 6 hours ago · Like

Uri Porat לבוא ולהגיד, נכון זה נורא מה שהאמריקאים עשו לאינדיאנים באמריקה? אז זה מה שאנחנו עושים לבדואים 6 hours ago · Like

Edo Amin אהההה סוף סוף הבנתי. נכון, אם אתה יוצא עם סיסמה שאתה נגד טיהור אתני של הבדואים בנגב - לא יהיו לך חברים. לשאול אם יש דרך אחרת לנסח את זה - זה טוב לקארמה האישית. עם זאת אני בספק אם יש לכך השפעה רבה על התוצאות. אני זוכר ש"ייהוד הגליל" היתה מדיניות רשמית ולאיש לא היתה בעיה עם זה. שבוע טוב. 5 hours ago · Like

Uri Porat אני גם בספק אם תהיה לזה השפעה על המציאות, אבל אני לא חושב שיכולה לצאת תוצאה שלילית מלנסות 5 hours ago · Like

ספטמבר 2013

נעמה הראל, מצוטטת אצל עלינה קרלינסקי גולדין, נדלה בו ביום

אני מניחה שזה מה שקורה כשגבר לבן מנסה לכתוב על הצרות של יבשת שחורה ומשתמש בדימוי של אשה. יאק! וזה הזכיר לי חלק מהמאמר "חזירויות" של ד"ר נעמה הראל: "לרוב, כאשר בעלי-חיים מככבים בספרות, הופעתם היא מטפורית: מאחורי הדמויות הלא אנושיות עומדות דמויות אנושיות. החיה מרוקנת מהתוכן שלה, מהצרכים האותנטיים שלה. תופעה זו רווחת בעיקר בספרות ילדים ובמשלים. כמעט שאין בנמצא ייצוגים של חיות שאינם מטפוריים; נראה שהגורל של בעלי-חיים בסיפורת הוא העדר ייצוג או ייצוג מטפורי, שלמעשה במקרים רבים הוא גרוע מהעדר ייצוג. שכן, כאשר דיכוי החיה הוא מטפורה לדיכוי של מישהו אחר, מתבצעת מעין השלמה עם דיכוי החיה. כך, למשל, כשפועל מתלונן בפני מעסיקו שהוא מתייחס אליו כמו אל ערבי, הוא אמנם יוצא נגד דיכויו שלו, אך מנציח ומאשר את דיכויו של הערבי. באותו אופן, כאשר אישה פמיניסטית משווה יחס לנשים ליחס לחיות, למשל כשהיא אומרת שתחרויות יופי זה ממש כמו שוק בשר, היא מוחה נגד ניצול הנשים בתעשיית הדוגמנות, אך היא מייצרת הסכמה בכל הנוגע לניצול של בעלי-חיים בתעשיית המזון. "

המרחב הציבורי

מיטל זידמן (2013), "מחשבות על מרחבים ציבוריים". מרפסת, 18/8/2013. נדלה בו ביום
"במתחם הבימה המחודש והמפואר, ששופץ במיליוני שקלים מכספי הציבור (כ- 100 מיליון ש”ח אם לדייק, כ- 30% יותר מעלות השיפוץ שתוכננה במקור), “לטובת הציבור”, בנו בריכה קטנה. מעל הבריכה, בקדמת היכל התרבות המשופץ גם הוא, יש שלט- הכתוב במהופך, כך שההשתקפות על המים תשקף את המילים – Make a wish.
"מספר מטרים מהבריכה, יש שלט קטן עם הרבה כיתוב, שמתריע, בין היתר, שהכניסה אסורה. לא ראינו את השלט. נכנסנו. ככה בקטנה. המים מגיעים עד לקרסוליים, כך שלא הרגשנו סכנת טביעה. פחות מדקה אחרי שנכנסנו הגיע פקח של הסיירת הירוקה ואמר שאסור להיכנס לבריכה. שאלנו למה והוא ענה שמדובר בעצם במיצג ולא בבריכה.
"כנראה שהיתי מקבלת בהבנה תשובות כמו- “זה מסוכן”, “יש סכנת החלקה” או “המים לא נקיים”, אבל התשובה הזו הוציאה ממני בעיקר פרץ צחוק. הרי המתחם שופץ מכספי ציבור, למען הציבור, והי, אנחנו הציבור.
"אבל לא באמת. עבור העירייה, ברוב המקרים, הציבור אליו מכוונת כל ההתייפייפות העירונית הוא תיירים, אנשים שיגיעו, יצלמו את המילים הקסומות “Make a wish”, יתפעלו, וימשיכו בדרכם. על זה בעצם שילמנו (ועל בזבוז מים, מקום וכסף).
"...
"אני גרה על שדרות רוטשילד. בכל ארבעת כיווני האוויר של הדירה שלנו בונים בניינים או מגדלים. אחד מהם עומד לקראת סיום, אז פירקו את המנוף. בחרו לעשות זאת לאורך לילה שלם, בין חצות ל- 05:00 בערך. לא יודעת אם יצא לכם פעם לראות (או יותר נכון לשמוע) פירוק מנוף, אז לצורך ההבהרה- דמיינו דציבלים רגילים של דפיקות פטיש, מקדחות ענק, פטישי אויר ופועלים צועקים, רק פי מאה. עכשיו, בואו נדמיין לרגע, שבאותן שעות, עומדים באותו המקום בדיוק חבורת בני נוער משועממים בחופש הגדול, אמני רחוב ונגנים, פאב שעורך מסיבת רחוב או סתם הומלס שמפשפש במתקן המחזור של בקבוקי הזכוכית וזה טורד את מנוחתו של השכן במגדל. כנראה שהמשטרה הייתה מגיעה ומפסיקה את מוקד הרעש או שלפחות היו מגיעים פקחים ונותנים דוח, אבל רחוב שלם שלא יכול לישון כי בונים מגדל פרטי שמכניס הון לעיריה? זה בסדר."

וגם: העבודה על מרחבים דמוקרטיים שראיינו אותי אליה?

וגם: עוד על מרחבים ציבוריים: “ברוך אורן בטור אישי מעולה ב-J14 מאבחן את מצב המחאה נכון לעכשיו. הדיאגנוזה: אנחנו בסוג של הפסקת פרסומות. טעוני אנרגיה, ולא באמת משפיעים. למה? בגלל ויתור מודע על המרחב הציבורי והפרטת המאבק לעשרות מאבקים קטנים השוללים זה את זה. הטיפול : חזרה לרחוב, לתרבות של מפגש, שימוש במגוון ככלי יוצר . חזרה אל האנושי…|אבי” http://j14.org.il/articles/34095

וגם:

עודד רוזן (2013), "ראיון עם מאי: הקשר הסמוי בין לוביזם חברתי למלחמות מים". מרפסת (בלוג), 6/7/2013. נדלה בתאריך 19/8/2013
[עודד] "הרבה אנשים נכנסים לעשייה חברתית בעקבות אנשים שהם מכירים, בעקבות השייכות שלהם לחבורה או קהילה שבה זה קורה. איך זה היה אצלך? זה משהו שבא מאנשים סביבך? המשפחה, החברים?
[שני] “לא ממש, לא. זה היה מתוך הנעה פנימית, ורצון לעשות ולשנות. למזלי, גם שני האחים שלי הם כאלה, ויחד עשינו כמה דברים די מהנים. שמעת פעם על ‘מובייל קלאבינג’?”
[עודד] "מובייל קלאבינג?
[שני] “האחים שלי ואני הבאנו לארץ טרנד לונדוני שנקרא ‘מובייל קלאבינג’: מסיבות אוזניות, קרבות כריות – אירועים פומביים במרחב הציבורי, שלא ברור מי בדיוק אחראי עליהם. אז החל משנת 2004 הרמנו אירועי רחוב כאלה. בהתחלה הלכנו על פורמטים שנעשו במקומות אחרים בעולם, ועם הזמן התחלנו ליצור אירועים מקוריים משלנו, כמו אירוע הפרחת בועות הסבון בשדרות בן-ציון, או מלחמת המים בכיכר רבין. באותה תקופה, לפני הפייסבוק, ההזמנות עברו במייל או מפה לאוזן. עם הזמן זה תפס, התפתח וגדל. באופן מוצהר האירועים היו רק בשביל הכיף, אבל מאחוריהם הייתה בעצם גם הרבה אידיאולוגיה – ‘לקחת מחדש את הרחוב’. יצרנו אירועים שלא כוללים כסף במרחב הציבורי, בלי תשלום לעירייה או למשטרה. המשתתפים היו צריכים רק להביא משהו קטן מהבית – נניח נגן MP3 או כרית, ומשם – הכל פתוח. לרשויות וגם לרוב המשתתפים לא היה ברור מי בעצם המארגן. ההרגשה הייתה שיש אירוע שטוח, בלי היררכיה, בלי מארגנים, ספונטני לגמרי. מהר מאוד זה גדל. התחילו לסקר את האירועים בעיתון, ואנשים הצטרפו. בשלב מסויים אפילו הגיעו חברות מסחריות שניסו לרכב על זה, לתת חסויות. כמובן שלא נתנו לזה לקרות.

“כשזה גדל, התגובה של העירייה הייתה בהתחלה להיאבק בנו ומהר מאוד הבנו שאנחנו עושים משהו ‘לא חוקי’ – שהרי אין אישור משטרה, אין תשלום לעיריית תל אביב או לשירותי הצלה.. בתגובה, האירועים הפכו ל’אידיאולוגיים’ יותר: הרחובות בעצם שייכים לנו, לציבור, אז למה אנחנו צריכים לשלם לעירייה בשביל לקיים מלחמת מים או מסיבת אזניות? זה הפך להיות משהו הרבה יותר עקרוני וערכי, הרבה יותר אקטיביסטי. המשכנו לקיים את האירועים, וידענו שעלולים להיות חיכוכים עם הרשויות. למלחמת הכריות הראשונה הגיעה המשטרה: כמות גדולה של שוטרים עומדים מולנו, מנסים לסגור אותנו, ואנחנו מולם, חמושים ב…מאות כריות. ממש פחדתי שיהיה עימות, אבל זה לא קרה. האירוע כולו היה פשוט כיף טהור, והשוטרים נאלצו לתת לזה להמשיך.”

"[...]
[עודד] "מסיבות ה‘מובייל קלאבינג’ התחילו בלונדון ב-2003. האירוע הראשון היה מסיבת אוזניות בתחנת הרכבת ברחוב ליברפול בלונדון. הוא אורגן על ידי בן קאמינס ואמה דיוויס, והתקיים באופן ‘פיראטי’ – ללא אישור הרשויות. בשנים שהגיעו אחר כך, התקיימו מסיבות בתחנות רכבת נוספות, כשלגדולה מביניהן הגיעו כ-4,000 איש, והיא פוזרה על ידי המשטרה כשעתיים אחרי שהתחילה. אותם ‘יזמים’ לונדוניים ארגנו גם קרבות כריות ציבוריים, והיוו השראה לאירועים כאן בתל אביב – יפו.
"מ-2004 ועד היום, מתקיימים בתל אביב בצורה פיראטית אירועים שונים – מלחמת המים השנתית בכיכר רבין, קרב הכריות, מסיבת האוזניות ועוד. מאי ושני אחיה, כאמור, כבר לא לוקחים חלק בארגון. אחרים לקחו בעלות והמשיכו את מסורת האירועים, וכך פעם בשנה לפחות חוזר המרחב הציבורי התל-אביבי לידי בעליו האמיתיים – אזרחים שפשוט רוצים לעשות קצת חיים – בלי תשלום, בלי חסויות, בלי קרדיט לאף בנק או חברת סלולר. רק כיף טהור."


על האפקטיביות של הפגנות:

עודד רוזן (2013), "ראיון עם מאי: הקשר הסמוי בין לוביזם חברתי למלחמות מים". מרפסת (בלוג), 6/7/2013. נדלה בתאריך 19/8/2013

“דרך אגב, אני חייבת לציין משהו: ההפגנות – עוזרות. מאוד. שום דבר מהדברים שעשינו בכנסת לא היה עובד בלי ההפגנות שהיו בנושא הגז, או הבאז הגדול שהיה סביב העניין בפייסבוק. אז אם אתם יושבים בבית ומתלבטים אם ללכת להפגנה או לא – לכו. יש הרבה ח”כים בכנסת שרוצים לעשות את הדבר הנכון, אבל הם צריכים לדעת שיש להם תמיכה מאיתנו. אז כן, לכו תפגינו, תכתבו בפייסבוק, דברו עם אנשים. זה חשוב וזה עוזר.”

על מטריצת הדיכוי והמאבק בה (אולי אפשר להעביר לפרק "עם עצמי")

על קמפיינים מבוזרים ברשת

שבעה פרמטרים לתכנון/בחינת קמפיינים מבוזרים

מעין אלכסנדר (2011), "שני מיליון סיבות טובות ושבעה פרמטרים לבחינת קמפיינים מבוזרים". אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי (בלוג), 14/12/2011. נדלה בתאריך 17/7/2013]

"קמפיין מבוזר Decentralized Campaign, הוא קמפיין שבו ארגון או התארגנות משתמשים בעיקר בכלי מדיה חברתית וברשתות חברתיות, באינטרנט ובכלל לצורך הקמפיין. כלומר מארגני הקמפיין מסתמכים על זה שהרבה אנשים שמקושרים ברשתות חברתיות אבל לא בהכרח עובדים בארגון ישתתפו בקמפיין, ייצרו תכנים, יגיבו וישתפו הלאה ברשתות שלהם. לדוגמה, המחאה במצרים היתה מאוד מבוזרת, ותנועת מסיבת התה – ממש לא אלא השתמשה במבנה כח מסורתי.
"המרצים מנו שבעה מאפיינים שצריך לבחון כדי להחליט האם מתאים לנו קמפיין מבוזר:

קמפיינים להעלאת מודעות (כלומר, חינוך)

מעין אלכסנדר (2012), "חודש המודעות לסרטן השד: העלאת מודעות זה לא מספיק." אינטרנט להשפעה ושינוי חברתי (בלוג), 15/10/2012. נדלה בתאריך 17/7/2013
"השינוי החברתי שהקמפיין מבקש לקדם הוא שינוי בהתנהגות של קבוצות אוכלוסיה גדולות (בשונה, למשל, מקמפיינים שפונים למקבלי החלטות בבקשה לקדם חקיקה או אכיפה של חוקים) ומודעות היא בהחלט כלי חשוב אך לא בלעדי או מספיק. בספרו "אקטיביזם ושינוי חברתי" מזהה ד"ר ישי מנוחין את הגברת המודעות כאחת מאחת-עשרה אסטרטגיות בסיסיות לשינוי חברתי, ומציין שהעלאת מודעות היא למעשה חינוך הציבור. פעמים רבות העלאת מודעות קשורה למיצוי זכויות. למשל, במקרה של סרטן השד: הזכות להיבדק במחיר סביר ותוך פרק זמן סביר (חצי שנה נשמע לך סביר?!), לבחור ולקבל טיפול רפואי, ולקבל תמיכה וסיוע במהלך המחלה וההחלמה.
"[...]
"בעיה נוספת של קמפיינים באינטרנט להעלאת מודעות היא יצירת חוסר אונים נרכש. יש המון מידע באינטרנט, אבל אם אין מה לעשות איתו יכולים להיווצר תסכול ובלבול. מצד שני, האינטרנט מזמינה שיחה, פעולה ושיתוף וקל להציע לגולשים כלי פעולה: להגיב, לשתף, לסמן, לענות על שאלות, לתרום – ועוד.
"הפעולות האלה משמעותיות גם עבור יוזמי הקמפיין. ראשית כי זה מה שיוצר את הויראליות המיוחלת ושנית כי זה נותן לנו מה למדוד. איך נדע שהקמפיין שלנו הצליח? איך מודדים העלאת מודעות? אפשר לערוך סקרי דעת קהל, אבל הרבה יותר פשוט לספור פרסומים אונליין, שיתופים, תגובות, תרומות, חתימות – שנותנים לנו הערכה למודעות שהעלינו.
"הפעולות שמציעים בקמפיין יכולות להיות חד פעמיות או מתמשכות, בעלות רמות מעורבות שונות, ובעלות משתנה של זמן או כסף. כדי להימנע מ"אקטיביזם כורסה" חשוב להציע פעילות שהיא מעבר לאינטרנט ומתמשכת. מתי כדאי להגביל את השימוש שלנו ברשתות חברתיות בקמפיינים? קראו עוד בפוסט על שבעה פרמטרים לבחינת קמפיינים מבוזרים.





לכל מי שרוצה את המצגות מהכנס, בינתיים יש כאן כמה אבל הרוב יהיו רק יותר מאוחר (אחרי שהמרצים יעלו אותן):

Jeff Gothelf Better Product Definition with Lean UX and Design Thinking: http://www.slideshare.net/jgothelf/better-product-definition-with-lean-ux-and-design-thinking

ליאת אבדי - UI For Sale - אינטראקציה בפרסום: ההרצאה: https://vimeo.com/69067189 כתבה בבלוג עם סרטונים מההרצאה: http://blog.abadiguard.com/2013/06/19/ui-for-sale/

ברק דנין - איך למכור יותר במובייל http://www.slideshare.net/uniqui/mobile-commerce-barak-danin-uniq-ui-at-uxi-live-2013

עדוא שביט - איך לשנות בהצלחה מוצר דיגיטלי? הקלטה: https://vimeo.com/69141153 מצגת: http://www.slideshare.net/uniqui/ido-shavit-managing-changes-in-digital-products-uniq-ui

יניב שריג - חוויית משתמש כהזדמנות אסטרטגית http://www.slideshare.net/uniqui/ux-design-as-a-strategic-opportunity-uniq-ui-at-uxi-live-2013-hebrew

ד"ר גיל הופרט גרף - מערכות מורכבות, אתגרים גדולים: http://www.slideshare.net/orliui/ui-lecture-at-uxi-live2013-complex-systems-simple-solutions-publish

יורם רוזנר - העולם בקצה אצבעותיך (תכנון Dashboard) http://www.slideshare.net/sluiop/dashboard-design-23197353

רוית בר-נור - How to Go Pro http://www.slideshare.net/ravitbn/ravit-barnur-howtogopro

טל פלורנטין - זוגיות בחוויית משתמש: על הקשר בין מאפיינים למנהלי מוצר http://www.slideshare.net/uxvision/uxi-live-2013-tal-florentin-zugiut-done-right-heb

שגיא חייטס - "בחזרה לעתיד" - בדיקות משתמשים ניידים http://www.slideshare.net/schaitas/mut-sc?from_search=1

עומר נחשון - חוויית משתמש עסקית וארגונית: אסטרטגיה של שינוי (UX בחברת SAP): http://www.slideshare.net/onahshon/enterprise-ux-slideshare

Christian Crumlish - Tablet First

http://www.slideshare.net/xian/tablet1st-uxil

מדריכים טכניים

אסיפות עם

למה? ומדוע זה חשוב?

ארגון אופקי

היסטוריה של אסיפות העם בתנועת האנטי-גלובליזציה (רוני ערמון?) ובתחריר/15M

היסטוריה של אסיפות העם בישראל

איך להתניע אסיפת עם חדשה?

איך לנהל אסיפה: המדריך הספרדי והמדריך התלאביבי

חתירה לקונצנזוס - למה?

חתירה לקונצנוס - איך?

פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה

אזרחות 2.0

מתי צריך להזדהות בפני שוטר/ת?

ברק כהן (2013), "אין חשד לעבירה - אין הזדהות בפני שוטר". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 22/7/2013. נדלה בו ביום
"אין חשד לעבירה - אין הזדהות בפני שוטר :

אתמול הגעתי לביתו של יאיר לפיד כדי להתפלל. בשקט. בלי כרזות ובלי קריאות. מאבטח שיצא מביתו דרש שאזדהה. שאלתי אם אני חשוד בביצוע עבירה, והוא השיב שלא. יחד עם זה הוא מבקש שאזדהה, ״כי הוא מבקש״. עניתי שאין לי כוונה להזדהות ושהוא מפריע לי באמצע תפילה. ״אני רק מתפלל, אז אם אתה רוצה, אתה יכול לעמוד לידי, או להצטרף לתפילה. חוץ מזה, אני מבקש שתניח לי״.

המאבטח הזמין משטרה. הגיעו שני שוטרי סיור, ושוב אותו השיח. ״תזדהה בבקשה״. אני חשוד בביצוע עבירה ? ״לא, אבל אני שוטר, ואתה חייב להזדהות בפני שוטר״. לא נכון עניתי. אם אני לא חשוד בביצועה של עבירה כלשהי, אתה מפעיל סמכות שלא כדין.

אתה מעוכב, אתה עצור, אזיקים על הידיים, ובדרך לתחנת המשטרה כמובן גם השמעת איומים, אני אערוך עליך חיפוש, אני אפשיט אותך, אתה לא תזדהה ותהיה עצור ימים ארוכים, כבר היה לנו את הסיפור הזה בימי ההתנתקות. אתה תזדהה ועוד איך.

״אני מבקש ממך לא לדבר אתי ולא לפנות אלי. תעשה מה שאתה מבין, אבל אל תקיים אתי שיח. אני לא מעוניין שנדבר״. אה, עכשיו את גם מכשיל שוטר ?

נכנסים לתחנת המשטרה, בחניון הוא מעביר את ידיו על הגוף שלי. אני מזכיר לו שהוא עורך בי חיפוש בניגוד לרצוני ובכח. נוטל את מכשיר הטלפון ממני. לא מאפשר לי להתקשר לאיש ולהודיע על המעצר. ״יש מח״ש, לך תתלונן מחר. היום אתה פה״. עולים למשרדי החקירות, והוא מורה : ״כנס לתא״. ואני עומד בתא, ממשיך להתפלל ולקרוא תהלים.

אז מגיע הקצין : ״מה קורה ? מה אתה עושה פה ?״ קראתי תהלים. ״בוא, בוא אתי לחדר״. תסדר לנו סיגריה, ביקשתי.

נכנסנו לחדר ודיברנו. לא חקירה. שיחה. אמנם כל שיחה עם שוטר היא גם ראייה. בכל אופן לא נחקרתי כחשוד. דיברנו.

הוא מצדו, התעקש שאני קטנוני. שגם אם לא ביצעתי כל עבירה ושאני לא חשוד, זה מיותר לסרב להצגת תעודת זיהוי. הישיבה בתחנת המשטרה לא שווה את זה.

אני מצדי הסברתי שזה הרבה יותר משמעותי ממה שהוא חושב. אנחנו יודעים שבבקשה להזדהות גלומים מרכיבים פסולים שחייב לסלק אותם.

אחד, זוהי הפעלת סמכות ללא סמכות. זוהי נורמה פסולה והשוטרים ממשיכים להפעילה באופן חופשי.

שתיים, בבקשה להזדהות גלומה ״הטיה גזעית״. המושג ״בדוקאים״, הוא מושג המבטא פרופיל אתני, גזעי. לא פרופיל שוויוני. בדיקות ההזדהות משרתות את הפרופיל האתני הגזעי, יותר מאשר הבטחת שלומם של בני אדם.

בכל מקרה, הסברתי לשוטר, לא אני זה שקיבל החלטה כלשהי. אני עמדתי והתפללתי. השוטר החליט לעצור ? זאת ההחלטה שלו. לא שלי. אני יודע דבר אחד, שאני עשיתי מעשה חיובי, התפללתי. ואם המחיר שהשוטר מבקש על המעשה הזה הוא מעצר, זוהי החלטה שהוא יצטרך לעמוד מאחוריה.

אני לא אזדהה, ומחר בבוקר, אני אעמוד מול שופט שכנראה מכיר אותי בעצמו, מתיקים שונים שהופעתי בהם. ויעמוד הטוען המשטרתי, ויצטרך להסביר, מדוע עומד בפניו העצור ? והטוען יצטרך להסביר לו, שעמדתי וקראתי תהלים. עכשיו, בוא נראה לאן זה יגיע.

השיחה הסתיימה. הוסרו האזיקים (שנחתכו בקאטר כי המפתח נתקע בפנים), הקצין ליווה אותי אל מחוץ לתחנה, ברך לשלום ותם הטקס.

אם יש דבר משמעותי בכל הסיפור הזה, שבעבורו ראוי כל המלל ? כאשר אתה לא עושה מעשה פסול. כאשר את פועלת על פי הטוב. והתגובה לטוב הזה היא מעצר, או כל חוסר נוחות מסוג כלשהו ? חוסר הנוחות הוא זמני. התגובה של הכח לא יכולה להיות נצחית. בסופו של דבר עומד למבחן הטוב מול התגובה הכוחנית לו. לעתים הכוחנות נסוגה אחרי מספר שעות. לעתים אחרי מספר ימים. לעתים אחרי מספר שנים. לעתים, ההיסטוריה מביסה את הכוחנות. דבר אחד וודאי, הכוחנות תמיד מובסת בסוף. ״כי לא בכח יגבר איש״.

ולכל החברות והחברים ששמעו על המעצר, ושיתפו, ושאלו, וכבר היו בדרך לתחנה, ולירון אחדות שהגיעה לאסוף אותי ואחי האהוב שהגיע לתחנה. אין ספק שהיכולת לספוג שלילת חירות או כוחנות כלשהי הרבה יותר גדולה במעטפת חברתית כזאת. תודה רבה ומלא אהבה.

מרטין קיאל (2013), "יש חוק משנת 82' שאומר שכל אדם חייב להזדהות בפני שוטר", שיתוף תמונה של ברק כהן על הקיר האישי, 22/7/2013. נדלה בו ביום
"

4 minutes ago · יש חוק משנת 82' שאומר שכל אדם חייב להזדהות בפני שוטר. האם זה אומר ששוטר יכול להטריד אנשים ברחוב, סתם כך, ללא כל חשד, ולדרוש מהם להזדהות בפניו?

זאת השאלה שעלתה אתמול בלילה מול ביתו של לפיד.

במדינה דמוקרטית, כך נראה לי, שוטר איננו מפעיל את סמכויותיו כנגד אדם, אלא אם יש לו חשש או חשד לעבירה. אבל המשטרה לא רואה את זה ככה. גם אחרי פסיקה (למשל, http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1583041 ) שנקבע בה שהמשטרה לא יכולה לדרוש מאדם להזדהות סתם כך, בלי שיהיה חשד לעבירה.

זה כמעט כאילו שהמשטרה מונעת מאגו: אני שוטר ואמרתי לך להזדהות, מי אתה בכלל שתגיד לי שאם אין לי חשד אתה לא חייב להזדהות? לא מסכים להזדהות? סבבה. אתה מעוכב ואני אקח אותך בכח, אפילו שאין לי שום חשש או חשד, לתחנת המשטרה. אני אראה לך למי מאיתנו יש יותר כח.

אז אדם עמד ברחוב ליד בית של מישהו. ברחוב, אתה תמיד ליד בית של מישהו. מאבטח שהיה במקום בא וביקש מהאדם להזדהות בפניו. האדם שאל אם הוא חשוד במשהו והמאבטח השיב שלא, אבל התעקש בכל זאת שהאדם יזדהה בפניו. האדם אמר שאם אין חשד אם שום סיבה שיזדהה בפניו. הוא הציע למאבטח, כדי לאיין כל חשש, לעשות חיפוש בהסכמה, אבל המאבטח לא רצה, אלא התעקש שיזדהה.

האדם לא הזדהה והמאבטח קרא למשטרה. גם השוטרים אמרו לאדם שאיננו חשוד בדבר, אבל שהם שוטרים והם דורשים שיזדהה. משסירב, השוטרים החליטו לעצור (או לעכב; זה לא משנה, כי זו וזו שלילת חירות).

ואנחנו חוזרים לשאלה איתה התחלנו. האם המשטרה יכולה להטריד אנשים ברחוב ולדרוש מהם להזדהות סתם כך. בישראל קל מאוד לשלול חירות מאדם, מסתבר. גם אם בסך הכל עמדת על זכותך."

עו"ד יוסף רז (2013), "מה בין החובה להציג תעודת זהות לשוטר והזכויות לחירות ולשמירה על הפרטיות". אתר "עו"ד פלילי - משרד עו"ד, גיל משה ויוסף רז", נדלה בתאריך 22/7/2013
" החוק קובע כי לאדם זכות להתנגד לעיכוב לא חוקי כאשר עיכוב לא חוקי הינו עיכוב בו לא התקיים אחד התנאים שצוינו לעיל.
"לאחרונה פסק בית משפט השלום בקריות כי פניית שוטר לאזרח בבקשה כי יציג בפניו תעודת זהות מגבילה את חירותו של אותו אדם לנוע בחופשי ומשכך מדובר בעיכוב.
"...
"בית המשפט זיכה את הנאשם מהעבירות שיחסו לו תוך שהוא פוסק כי מאחר ולא היה בסיס חוקי לעיכוב הנאשם, הרי שלנאשם עמדה הזכות להתנגד לעיכוב. התנגדות זו צריכה להיות סבירה ומידתית בנסיבות העניין. מאחר וכל שהנאשם עשה היה להדוף מעליו את השוטר ולקלל אותם מתוך כעסו, הרי שלא ניתן לעשות שימוש בהתנהגותו של הנאשם עת עוכב באופן לא חוקי, כדי להרשיעו בעבירה שהיא תולדה של אותו עיכוב."

המדריך להפקת אירועי מחאה

יחסים עם המדינה

ברק כהן (2013), "הנך חשוד בחשש להפרת הסדר הציבורי, ובהכשלת שוטר בכך שלא הצגת ת.ז, דיברת בקול רם (נשבע), ניפנפת בידיים (שוב נשבע) ועוררת פרובוקציה." תמונה וכיתוב בפייסבוק, 27/4/2013. נדלה בו ביום
"הנך חשוד בחשש להפרת הסדר הציבורי, ובהכשלת שוטר בכך שלא הצגת ת.ז, דיברת בקול רם (נשבע), ניפנפת בידיים (שוב נשבע) ועוררת פרובוקציה.
"אני עו״ד ברק כהן, ואיני נדרש לייצוג. אני פעיל במאבק לזכויות אדם, באשר הם בני אדם. זאת מתוך הכרה שמשטר מדינת ישראל לא נוסד כדמוקרטיה, לא התהווה לדמוקרטיה ולא מכוון להתפתח כדמוקרטיה.
"אני פעיל במאבקים שונים, בין כשותף לארגון, ובין כמלווה משפטית."
"[...]
"[..] הגעתי יחד עם מספר מאוהדי הקבוצה לכנס אליו הוזמן כלל הציבור. אירוע פתוח. איך שהגענו לרחבה הסמוכה לאירוע, פנה אליי השוטר אסף דואק (בתמונה). התחיל לתשאל אותי. אנחנו לא חברי ילדות, ואחרי השאלה השנייה, שאלתי אותו אם ביצעתי איזו עבירה ? הוא השיב שלא. אז המשכתי ללכת. כשצעדתי, פנה אלי שוב, ״סליחה, אתה יכול להציג לי את תעודת הזהות שלך ?״ מה היסוד הסביר לחשד ? (מה היס״ל ? - כך אנחנו מכנים זאת). ״אין עבירה, אני שוטר ואני מבקש ממך תעודת זהות״. הבנתי, אז אין תעודת זהות. לא מציג בפניך תעודת זהות, אם אתה עצמך אומר שאין עבירה. המשכתי לצעוד לעבר האולם.
"אז הוא הורה לחיילי מג״ב : ״הוא לא נכנס לאירוע״. כאשר הם לא ידעו איך אפשר למנוע את הכניסה שלי, כי המשכתי לצעוד לכיוון השער, הוא אמר ״אתה מעוכב״. ״מה העילה ?״, שאלתי ״חשש להפרת סדר״. ״אבל לא הפרתי שום סדר״. ״חשד להפרה בעתיד״, השיב.
"חוץ מזה, הבקשה להזדהות היא בדיחה. היא בדיחה משולשת. הדרישה לזיהוי היא כדי שידעו מי האדם, כאשר זהותו נדרשת בקשר לעבירה. ממילא, הוא ידע מי אני. הלוא הוא זה שפנה אלי מיד כשהגעתי. הוא חיכה לי. מה גם שאלון חמדני, רכז המודיעין היה שם עוד לפני שהרחיקו אותי. ואלון הלוא מכיר אותי. גם אוהדים שם יכלו לזהות אותי. הוא לא התעניין בזהות שלי. רק בהרחקה מהמקום. אני יושב פה, רק משום שהוא לא רצה שאשב שם.
"ואני אגיד לך עוד משהו, השוטר הזה רצה להוכיח פואנטה, והיא שאם הוא מבקש ת.ז, אז אני חייב להציג לו. הוא בעצם ביקש להפעיל עלי דיקטטורה. אז אני מודיע לך כאן, שדיקטטורה יפעיל בבית, לא עלי. יש, ברוך ה׳, מספיק אזרחים שהוא יכול להפעיל עליהם את הדיקטטורה הזאת. לא עלי. גם אם אני צריך להגיע לתחנה עוד 200 פעמים, אני אגיע. הוא יכול רק לחלום להתנהג כך. אני לא אציג לו שום תעודה.
"עכשיו לעניין הדיבור בקול רם ונפנופי ידיים, אני אפילו לא יודע איך להתייחס עניינית. זה נראה לי הזוי. את הפרובוקציה, אם הייתה, יצר הקצין. אילו היה נמנע מלפנות אלי, ומאפשר לי להיכנס לאירוע, כמו שהתאפשר לכולם, לא הייתי יושב פה איתך. הוא הפקיע ממני את הזכות להשתתף באירוע במרחב הציבורי - זאת הפרובוקציה.
"לא בוצעה שום עבירה. זה ברור. זאת טכניקה שגרתית להפעלת שימוש בכוח ושלא כדין, כדי לסכל זכויות יסוד, והפעם חופש הביטוי."

בפעם האלף: מתי דרוש רישיון להפגנה?

פקודת המשטרה, סעיף 83. נבו
"אסיפה" – חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה;
"תהלוכה" – חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו;

מה שאיננו אסיפה ואיננו תהלוכה, לא דורש רישיון.

מהו "נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני"?
האגודה לזכויות האזרח, "פרק II: רישוי הפגנות". 4 בספטמבר 2012. נדלה בתאריך 27/5/2013
"32. לגבי משמעות המונח "נאום" או "הרצאה", הובהר בפסיקה כי הנפת שלטים, קריאת סיסמאות ושימוש במגפון אינם מהווים "נאום בנושא מדיני" ומשכך אינם הופכים הפגנה לטעונה רישיון. בית משפט השלום בירושלים עמד על כלל הפרשנות המצמצמת של הוראה המגבילה זכות יסוד וקבע כי:
"הוראות סעיף 83 לפקודת המשטרה ברורות ומהן עולה כי התקהלות של 50 איש ומעלה אסורה רק ואך ורק אם מטרת ההתקהלות היא לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה. ככל שמטרת ההתכנסות אינה כזו לא דרוש רישיון כדי לקיימה. העובדה שהמתקהלים אוחזים בשלטים או אף כורזים סיסמאות בין אם הכרזה נעשית באמצעות מגפון ובין אם לאו אינה טעונה רישיון. התקהלות שכזו, אם היא לא מהווה עבירה לפי הוראת חוק אחרת לא מהוה עבירה רק בשל כך שהיא נעשית ללא רשיון."
(פרשת בירך, עמ' 5 להחלטה, הדגשות הוספו. ראו גם חע"מ 8100285877/11 מדינת ישראל נ' סטניסלב צוקנוב (נבו, פס"ד מיום 29.4.12) וכן חליפת מכתבים עם משטרת ישראל בעניין שימוש במגפון בהפגנה). לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט שטיין בת"פ (ירושלים) 5022-09-10 מדינת ישראל נ' ארגו (נבו, פס"ד מיום 2.2.12) ("פרשת ארגו"): "ברי, כי הפרחת סיסמאות פוליטיות אינן עולות כדי נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או דיון בנושא כזה." (עמ' 18 לפסה"ד)."

האם כדאי לבקש רישיון עבור אירוע שלא נדרש לו רישיון?

לא! למה לא כדאי לבקש רישיון למה שלא דרוש לו רישיון?

ברוך אורן (2013), תגובית בדיון אצל מרטין קיאל (עו"ד) (2013), "במוצאי שבת האחרונה, רצינו להפגין מול ביתו של שר האנרגיה, סילבן שלום". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום
"כי הם [השוטרים ב.א.] משחקים בקקה. סליחה על הביטוי, אבל כשמבקשים מהם אישור אז הם מנפיצים חוקים שלא קיימים בספר החוקים כגון "חוק בטחון סילבן שלום" שאוסר על הפגנות ליד סילבן. ושטויות כאלו. מה שלא דורש רישיון - אין טעם לבקש עליו רישיון."

ומרטין קיאל, באותו דיון:

"הניסיון מלמד שלא כדאי. המשטרה מערימה קשיים כשהיא רוצה למנוע הפגנות [...]"

איך משיגים טופס רישוי להפגנה?

ראו כאן: מהפיכה ברישוי הפגנות - הטופס האזרחי לרישוי אסיפות ותהלוכות

מה עושים כשהמשטרה מערימה קשיים אינסופיים?

סיפור המקרה לגבי המצעד בראשלצ

קישורים שימושיים:

מתי צריך להוציא רישוי עסקים לאירוע?

להבחנה בין הפגנה לאירוע מסחרי/עינוג ציבור/'אירוע תחת כיפת השמים', ראה בשדה האוהלים1 עמ' 73.

"הפרת השלום" - למה הכוונה?

יוסי וולפסון (עו"ד) (2004), "הזכות להפגין - מדריך שדה למפגינ/ה". בתוך
יומן המהפכן - בהוצאת סלון מזל. מופיע גם בשדה האוהלים עמ' 56-70.

"בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתחייס לאלימות כלפי גופו של אד, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום - דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות. [...]

"ויכוחים קולניים אינם הפרת השלום. צעקות, קריאות, כעס וגם קללות אינם הפרת השלום. מכוניות מאיטות כדי להתבונן במפגינים? אין בכך הפרת השלום.
"יש לזכור את דברי שופט בית-המשפט העליון אהרון ברק:
"כשם שזכותי להפגין ברחובה של עיר מוגבלת בזכותו של חברי למעבר חופשי באותו רחוב, כן מוגבלת זכותו של חברי להלך ברחובה של עיר בזכותי לקיים אסיפה או תהלוכה. הכבישים והרחובות נועדו להליכה ולנסיעה, אך אין זו מטרתם היחידה. הם אף נועדו לתהלוכות, למצעדים, להלוויות וכיוצא בהם אירועים.'"

מותר ואסור לשוטרים באסיפה חוקית (ללא צורך ברישיון או עם רישיון)

מתי מותר למשטרה לקבוע מסלול הליכה בתהלוכה?

התשובה: תמיד! בכל המחוזות הודיעו מפקדי המחוזות הודעה לפי סעיף 84 לפקודת המשטרה, ולכן תהלוכות תמיד תהינה טעונות רישיון של מפקד המחוז.

מתי מותר לסגור רחוב בפני מפגינים?

מסתבר ששוטרים נוהגים לחסום רחובות בפני מפגינים; בין אם באמצעות מחסומים פיזיים (אוטובוסים, ניידות משטרה, מחסומי ברזל, גדרות) ובין אם באמצעות שרשראות שוטרים. הנטייה המוזרה לחסום רחובות מופיעה במיוחד סביב אינטרסים של ההון-שלטון: בנקים למיניהם, ורחובות שבהם גרים שרים בממשלה, שהמשטרה רוצה לתת להם שקט מהציבור הזועם.

מעיין רעם (2013), "האם מותר למשטרה לחסום כניסה לרחוב שבו מתגורר איש ציבור מחשש להפגנה?" פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/5/2013. נדלה בו ביום
"האם מותר למשטרה לחסום כניסה לרחוב שבו מתגורר איש ציבור מחשש להפגנה?
"אתמול בשני מקרים שונים חסמה המשטרה בעזרת מחסומים כניסה לרחובות בהם מתגוררים סילבן שלום וביבי נהתניהו בקיסריה.
"מול ביתו של סילבן תוכננה להתקיים הפגנה בנושא ייצוא הגז. ממה שהבנתי כ-45 שוטרים חסמו את הכניסה לרחוב ולא איפשרו להפגנה להגיע מול ביתו. המפגינים הסתובבו והלכו להפגין על כביש איילון ובבימה.
"בקיסריה- מקרה דומה אך סוף שונה- מחסומים בכניסה לרחוב הדר בקיסריה הוצבו בשעה 20:00. כמה עשרות המפגינים שהגיעו לא הורשו לעבור. בדיונים בנינו לבין עצמנו הגענו למסקנה שזה לא יכול להיות חוקי שחוסמים את כניסתנו לרחוב ציבורי והחלטנו לחצות את המחסומים. כמובן שזה קל מאוד כאשר עומדים רק 2 מג"בניקים . חצינו את המחסומים והמג"בניקים הסתכלו אחד על השני ואמרו- "טוב נו יאללה - תן להם לעבור..." ועברנו ועשינו הפגנה מול ביתו של ביבי בקיסריה עם שוטרים ומאבטחים ששמרו עלינו.
"מה המסקנה??
"כנראה שאסור לשוטרים לחסום סתם כך מעבר לרחוב ועובדה שכשעשינו את זה אף אחד לא התנגד וגם לא עצרו אף אחד.
"נבחרי הציבור משתמשים במשטרה כפלוגת מאבטחים אישיים שיגנו עליהם מפני ציבור לא מרוצה.
"גם המשטרה עובדת בשיטת מצליח."

התשובה: רק מקרה של חשש ממשי לפגיעה חמורה בנפש או ברכוש.

פקודת המשטרה - סעיף 4. נבו
חשש ממשי לפגיעה חמורה – סמכות ואחריות (תיקון מס' 19) תשס"ה-2005
4א.
(א) מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, רשאי הוא –
(1) להורות לכל אדם הנמצא באזור או במקום שבו קיים החשש האמור, הוראה סבירה הדרושה באופן חיוני לשם הצלת הנפש או הרכוש או למניעת הפגיעה, ובכלל זה להורות על מניעת גישה לאזור או למקום, או יציאה ממנו;
(2) להורות לגוף הצלה, כהגדרתו בסעיף 90א, לפעול במסגרת תפקידו וסמכויותיו על פי כל דין;
(תיקון מס' 27) תשע"ב-2012
(3) לצורך הצלת הנפש או הרכוש –
(א) להיכנס לכל מקום שהכניסה אליו דרושה באופן חיוני ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע סמכות הכניסה כאמור, ובלד שהשוטר זיהה עצמו לפני מי שנמצא במקום והודיע לו את המטרה שלשמה נדרשת הכניסה, ביקש את הסכמתו לכניסה והזהירו כי יש בכוונתו להשתמש בכוח לצורך הכניסה; חובת הזיהוי, ההודעה והאזהרה כאמור לא יחולו אם נוכח השוטר לדעת כי לא נמצא איש במקום;
(ב) לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור."
מתי מותר למשטרה להורות על כיבוי או סגירת אמצעי הגברה או כלי מוזיקה המשמש להפגנה?

התשובה: אף פעם. אבל כן מותר להם לתת קנס למי שהפריע לציבור באמצעות יצירת מטרד רעש כאמור.

פקודת המשטרה - סעיף 90. נבו
התאספות והליכה בסך
90. (א) מפקד משטרת המחוז רשאי, בשעת הצורך –
(1) להורות, בכפוף לתנאיו ולסייגיו של רשיון שניתן לפי סעיף 85, בדבר התנהגותה של כל התאספות והליכה בסך בדרכים הציבוריות וברחובות ובמעברים הציבוריים ולקבוע את המסלולים שבהם תעבור;
(2) להסדיר את מידת השימוש במוסיקה ברחוב ובשעת חגיגות וטקסים.
(ב) התאספות או הליכה בסך שאינה מצייתת, או מסרבת לציית, להוראה שניתנה לפי סעיף קטן (א), רואים אותה כהתקהלות בלתי חוקית, וכל המשתתף בה לאחר מתן ההוראה דינו כדין משתתף בהתקהלות בלתי חוקית לפי כל חיקוק בר תוקף אותה שעה.
(ג) מי שאינו ממלא אחרי הוראה שניתנה על ידי מפקד משטרת המחוז בדבר מידת השימוש במוסיקה לפי סעיף קטן (א), דינו – קנס 300 לירות.
מתי מותר להחרים או לתפוס ציוד, חפץ או חומר ממפגיןה?

בהפגנת ה-11/5/2013, החליטה המשטרה על דעת עצמה על טקטיקה חדשה: החרמת מגפונים ממפגינים. אנחנו מכירים את זה שהמשטרה עוצרת מפגינים עם מגפון והמגפון מוחרם, אין בכך חדש. החידוש הוא החרמת המגפון גם ללא מעצר.

התשובה: למשטרה מותר להחרים או לתפוס ציוד רק במקרים החריגים הבאים:

  1. שהחפץ הזה הוא כלי נשק: סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר
  2. שהחפץ הוא דגל "שיש בו כדי לעורר הפרעת השלום". ראי "הפרת השלום" - למה הכוונה?
פקודת המשטרה, סעיף 79. נבו
סמכויות מיוחדות לשוטרים
79. כל אימת שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה , רשאי הממונה, בצו שיפורסם במקום, ליתן תוקף להוראות המנויות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה שתפורש בצו ושלא תעלה על שלושה חדשים, ואלה ההוראות:
(1) (א) כל שוטר רשאי לפזר כל התקהלות במקום ציבורי ולעצור בלא פקודת מעצר כל המצוי בהתקהלות ומסרב להתפזר או מתמהמה בכך או חוזר ומתקהל לאחר שהתפזר;
(ב) מי שמסרב להתפזר או מתמהמה או חוזר ומתקהל כאמור, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 375 לירות;
(2) (א) נמצא אדם במקום ציבורי כשהוא מחזיק ברשותו סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר, ולדעת שוטר הוא נושאם כדי לסייע בהפרעת הסדר או קרוב הדבר שישתמש בהם במקרה של הפרעת הסדר מותר מיד להחרימם או לתפסם;
(ב) אדם כאמור בפסקת-משנה (א), וכן מי שמסית אחרים להתקהל, אם בעל פה ואם בכתב ואם בדרך אחרת, ומי ששר שיר או משתמש במלים או בתנועות, שלדעת שוטר קרוב הדבר שיביאו לידי הפרעת השלום, יכול שייעצר בלא פקודת מעצר ודינו כאמור בפסקה (1)(ב).
פקודת המשטרה -סעיף 82. נבו
82. הנפת דגל
(א) המפקח הכללי רשאי לאסור הנפתו, הצגתו או פרישתו של דגל או סמל שיש בו כדי לעורר להפרעת השלום.
(ב) האיסור יכול שיהיה כללי או מסוייג לפי זמנים, מקומות או נסיבות שיפורשו.
(ג) כל שוטר רשאי לסלק דגל או סמל שהוצג או שנפרש בניגוד להוראה כאמור או בנסיבות שיש בהן כדי לעורר להפרעת השלום.
(ד) המפר הוראה לפי סעיף זה, דינו קנס 300 לירות.
מתי מותר לשוטר לעצור מפגין?

התשובה: כאשר יש התקהלות בלתי חוקית (כלומר, הפגנה הטעונה רישוי, ולא קיבלה רישוי, או הפגנה שטעונה רישוי ושפרצה את תנאי הרישיון שלה). כלומר, מעצר שבוצע בהפגנה שאיננה התקהלות בלתי חוקית, הוא מעצר-שווא. הסייג הוא אדם שעושה כל פעולה שנראית לשוטר כאילו תביא להפרת השלום. כאמור, לקרא לאנשים להתקהל באירוע שאיננו טעון רישוי משטרתי, אין בכך בכדי ליצור הפרעת השלום. ובכלל, ראי "הפרת השלום" - למה הכוונה?

פקודת המשטרה, סעיף 79. נבו
סמכויות מיוחדות לשוטרים
79. כל אימת שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה , רשאי הממונה, בצו שיפורסם במקום, ליתן תוקף להוראות המנויות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה שתפורש בצו ושלא תעלה על שלושה חדשים, ואלה ההוראות:
(1) (א) כל שוטר רשאי לפזר כל התקהלות במקום ציבורי ולעצור בלא פקודת מעצר כל המצוי בהתקהלות ומסרב להתפזר או מתמהמה בכך או חוזר ומתקהל לאחר שהתפזר;
(ב) מי שמסרב להתפזר או מתמהמה או חוזר ומתקהל כאמור, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 375 לירות;
(2) (א) נמצא אדם במקום ציבורי כשהוא מחזיק ברשותו סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר, ולדעת שוטר הוא נושאם כדי לסייע בהפרעת הסדר או קרוב הדבר שישתמש בהם במקרה של הפרעת הסדר מותר מיד להחרימם או לתפסם;
(ב) אדם כאמור בפסקת-משנה (א), וכן מי שמסית אחרים להתקהל, אם בעל פה ואם בכתב ואם בדרך אחרת, ומי ששר שיר או משתמש במלים או בתנועות, שלדעת שוטר קרוב הדבר שיביאו לידי הפרעת השלום, יכול שייעצר בלא פקודת מעצר ודינו כאמור בפסקה (1)(ב).

ומה עושים כשהשוטר/ת לא יודע/ת את החוק?

ראו שדה האוהלים 1, עמ' 72.

על השימוש במצלמות ככלי להגנה על הדמוקרטיה

צריך למצא על זה טקסט. בכל אופן התמונה הבאה מבהירה: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151471895678597&set=a.10151471893548597.1073741831.646008596&type=1&theater

וגם כדאי למצא את התמונה של השוטר שחונק את בקמן

על האיזון בין הפגנות לעבודה פוליטית

שי זיו (2013), "מחאה יקרה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/5/2013. נדלה בו ביום
"מחאה יקרה, קצת עברת את הגבול עם הרומנטיזציה שלך כלפי תהלוכות ברחובות. הגיע הזמן להתבגר ולהבין שצריך לשנות את סדר היום באמצעות שיח ודיאלוג ציבורי. צריך לדבר יותר וללכת פחות והכי חשוב להפעיל את הראש."

ועונה לו יפתח בריל (שם):

"שי, מוזר לי שאתה כותב את זה דווקא על סבב הפגנות שהצליח להעלות לראש סדר היום נושא שאיש כמעט לא כתב עליו מילה לפני שלושה שבועות. הפגנות הן דבר מפגר ואינפנטילי, והן בוודאי לא ראויות ליחס רומנטי; אבל הן כלי יעיל להעלות נושא לכותרות. פועל כאן היגיון מעשי מאוד.
"צריך להזכיר שבמשך יותר מחצי שנה ניסה פורום מקצועי של ארגוני סביבה וכלכלה להעביר לפוליטיקאים ולעיתונאים מידע רציונלי בנושא, וההד הציבורי היה אפס מאופס."

רעיונות מעשיים להרחבת השורות במחאה החברתית

על הצורך בהרחבת השורות

אסף אבן חן (2013), "החברות והחברים מתכנסים להם בצומת עלית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 25/5/2013. נדלה בו ביום
"החברות והחברים מתכנסים להם בצומת עלית לקראת הצעדה לעבר בית השר סילבן שלום את משפחת מוזס, למען עתיד ישראל. והנה זה עתה התבשרתי על עוד שתיים העוזבות את הארץ. בברלין הקהילה כבר מונה כ 70 אלף. המתח בין הכאן ועכשיו לבין העתיד. המשימה כעת: לפתוח העיניים לכל הצעירים והצעירות שטרם הצטרפו למערכה החברתית. לשם כך, יהא צריך להתחיל במלאכת הסברה רצינית מעבר למעגלים החברתים של הפעילים. כל רעיון יתקבל בברכה."

כלים להרחבת השורות1#: המגוון והמרחב הציבורי

"אם האחד במאי היה נראה קצת יותר כמו מצעד הגאווה וקצת פחות כמו רוסייה הקומוניסטית, יש מצב שהיינו מנצחים כבר מזמן.


"מצד אחד, זה אבסורד שאנשים צריכים יום מיוחד כדי להכריז על זכותם לבחור את מי לאהוב. מצד שני, זו התרבות שאנחנו חיים בה.
"תרבות שבה כולם צריכים לצופף את עצמם לתוך מגבלות ה"נורמלי", אחרת יסתכלו עליהם מוזר וידברו עליהם מאחורי הגב, וזה במקרה הטוב.


"מצד שני, פעם אחת בשנה יש אירוע פוליטי מובהק שלא עסוק בלהיות נגד, ובלכעוס על כמה שכולם רעים אלינו. פעם אחת בשנה (אולי יש עוד כמה אירועים כאלה, אבל זה בהחלט הבולט שביניהם) יש אירוע שבו אנשים באים לחגוג את מי שהם. וככה זה נראה ומרגיש, צבעוני ושמח וסקסי להחריד.


"ויש מי שאומר שזה קצת מוגזם, ושלפעמים זה נגרר לפרובוקציה. וואלה אנשים שכל השנה צריכים להסתיר את מי שהם ומה שהם, כדי שלא יתייחסו אליהם באופן שונה, אז הגיוני שהם יעשו קצת "דווקא" ביום האחד שבו מותר להם להיות גאים בעצמם ברחובות הראשיים של העיר.


"ואתם יודעים מה, אני אגיד יותר מזה. מי שלא נורמלי זה מי שמתלבש בחליפה והולך למשרד כל היום. אני הייתי הרבה יותר מבסוט לחיות במקום שבו הנורמה הוא לרקוד בתחתונים ברחובות.


"ונכון שחולדאי הזניק ולפיד בא לנאום וחברות מסחריות השתלטו מזמן על האירוע. אבל שיזדיינו כולם, ללא הדבל דת גזע ומין. העיקר שאנשים יצאו מהבית, רקדו ושמחו וחייכו ולא הרגישו שהם צריכים להתבייש בעצמם. הלוואי שכל יום העיר שלנו תראה ככה, מלאה באנשים שגאים בעצמם, שמרגישים בנוח עם הגוף שלהם ועם ההעדפות המיניות שלהם ועם הדרך שבא להם לחיות.


"לא שאני חושב שזה עניינו של מישהו מה ההעדפה המינית של מישהו אחר
"אבל כמו שכתבתי בהתחלה, אני בעד שנתעסק קצת פחות בלמחות ולכעוס, וקצת יותר בלהנות ולעשות מה שבא לנו
"בעיקר עם מה שבא לנו זה לעשות אהבה ברחובות"

כלים להרחבת השורות2#: הכסא הריק לאליהו הנביא

כדי לאפשר לאנשים חדשים להצטרף, תמיד צריך להשאיר סביב השולחן הפיזי כסא ריק, ותמיד צריך להסביר פנים למצטרפות/ים חדשים. הדבר נכון גם בעבודה ברשת: תמיד להשאיר תפקיד פנוי, ותמיד להסביר פנים למי שרוצה להצטרף לתפקיד החדש.

אולי לכתוב על זה קצת יותר בהקשר של מורשת מאהב רוטשילד וזה.


גיא שמיר (2013), "פוסט פרידה מהקבוצה". פוסט בקבוצה הסודית של מאבק הגז, 22/6/2013. נדלה בו ביום
"פוסט פרידה מהקבוצה.
"עד היום לא פרסמתי אפילו אות בקבוצה הסודית. אני לא מאמין בקבוצות "עבודה בעיניים" סודיות. אני מאמין בעבודה ציבורית במרחב הציבורי. אני מאמין בעידן חדש שכבר נמצא כאן. בכדור הארץ. אני מאמין שיש לכל אחד מלחמה פנימית ומהפכה אישית. אני מאמין שההתנהלות שראיתי כאן פגעה אנושות במהפכה הכללית ומטרותיה הכלליות, אני מאמין שהפעולות שנעשות כאן אמנם השיגו לנו הנחה בגז ושיפרו את מצבנו אך בדרך דרסו אין סוף פעילים חדשים, מנעו התקוממות כללית אזרחית וחסמו יזמים חברתיים במגוון תחומים ונושאים לא פחות חשובים.
"באופן אישי הכסף ואיפה הוא נמצא לא מענינים אותי, אני ממוקד בחיים, בזכויות אדם, בשיטה עצמה והפיכתה למתקדמת ולו רק במעט, אני עוסק יום יום בחסרי הישע, זכויות אדם, ילדים, הורים ופשעים נגד האנושות שהמדינה מבצעת באזרחיה, בנו.
"מצד אחד אני מעריך את כולכם, ומוקיר את ההישגים הנקודתיים שהושגו אך מצד שני אני לא התערבתי בפעילות בגלל הדרך הישנה, שיטות הפעולה הבריוניות ולקיחת חופש הבחירה וההחלטה בצורה אלימה ממאות אזרחים, פעילי מהפכה ואזרחים שרוצים להצטרף ולא יודעים איפה נפגשים, איפה מחליטים וללא יכולת להתחבר באופן בלתי אמצעי לתחושות הקיום שלהם.
"לדעתי פעילי מדינת תל אביב הם המחסום האחרון שמונע מהמהפכה הגלובלית להגיע לישראל. לא מהיום אלא מהיום הראשון שהוקם האוהל הראשון ברוטשילד.
"מאחל לכם הצלחה בקבוצה הסודית הקטנה יותר והסודית יותר שנפתחה לא מכבר מכיוון שהקבוצה הזו כבר לא מספיק סודית.
"אתם השיטה הישנה, אתם בוחרים בדרך הקלה, אתם לא מספיק מפותחים, מקצועיים, מאוזנים וחכמים כדי להשיג תוצאות אמיתיות ברמות הגבוהות ביותר של הצדק החברתי בטח ובטח שלא להביא למהפכה אמיתית. בהצלחה. אוהב אתכם. וכל מה שתשיגו אשריכם."
תגובה של ברוך אורן, שם
"אני רוצה להגיד שהפוסט הזה ככל הנראה נועד לתת איזושהי מראה לקבוצה הזו, שצצה כל הזמן וכל הזמן משתיקים אותה. התשובות ידועות לנו, ועדיין הביקורת הפנימית קשה: כי היא מזכירה לנו שהעבודה עצמה של שינוי מהפכני טוטאלי היא קשה.

פחות חושב שצריך להפגש ולדבר על זה. נראה לי שהתשובות כולן מוכרות לכולםן.

הייתי משתמש בפוסט הזה של גיא בתור מעין "פנקס כיס", לקרא אותו כל יום בבוקר, ולזכור שבכל דבר שאני עושה, כמה שהוא דבר שחשוב למהפיכה, הוא חייב להיות:

נחוש וגם סובלני, פתוח לא.נשים אחרים, משתף; חכם, פיקח וערמומי אבל גם טפשי ומגוכח; דחוף בהול עכשיו לילה לבן, וגם בלי לחץ כי לאט זה הכי מהר שיש; אפקטיבי וממוקד, אבל גם TAZ וקרנבלי; בטוויטר ובסמאטפון וגם באסמסים לדור השני וגם בפוסטרים ובמגפון כי יש כאלו שאין להם מכשיר בכלל; בשטח בחסימת כבישים עם שק שינה בכיכר, וגם ברשת ובתודעה; מרוכז במקום גיאוגרפי אחד אבל גם בכל מקום וגלובלי; דמוקרטי ושקוף אבל גם פתאומי וסודי ומפתיע..

בקיצור, מהפיכה זה עבודה לא.נשים חושבותים!"

כלים להרחבת השורות3#: הושטת יד

מפנה לשדה האוהלים1# ע'231

כלים להרחבת השורות4#: אסיפות עם

מפנה לפרק "אסיפות עם" שדה_האוהלים_2:_תמצית_הידע#אסיפות עם

כלים להרחבת השורות5#: אתיקת/פוליטיקת קוד-פתוח

כלים להרחבת השורות6#: המסת הפחד בחום הקרבה

גבי ויינרוט (2013), "שלטון הפחד". פתק עם תמונה בפייסבוק, 3/7/2013. נדלה בו ביום
"אז הממשלה צריכה טנקים. מישהו צריך לייצר אותם, נכון? בשביל זה הממשלה מתקשרת עם אחת חברות הקבלן המשנה הפרטיות הגדולות ביותר בתחום (כפי שמתנוסס בגאון בדף האנטרנט של החברה), חברת סימת. למה? כדי לשלוט בעובדים.
"”יש לכם וועד? העובדים מאוגדים?”- אני שואל את אחד העובדים שעומד עם המגפון בצומת לפני הפגנה שמתארגנת בעקבות איומי פיטורים של כ70 עובדי המפעל. “כן, אבל אתה יודע איך זה בחברה פרטית. לבעלים לא אכפת מכלום. אנחנו רק מקבלים שי לחג.”
"לעולם לא הייתי במפעל סימת. לא מכיר את הפרטים של כל הפרשה. באתי היום להפגנה להביע סולידריות בעקבות בקשה של אחד העובדים שפגשתי אתמול. וזה מה שראיתי.
"זה היה עצוב. ראיתי עובדים מפוחדים. מהפיטורים? מהעתיד? מהמשטרה? לדעתי לא הייתה הפגנה. ראיתי עובדים שמשמשים כתפאורה בצילומי נאומים של ראש העיר ומתמודדים לראשות העיר. ראיתי ארוע שמנוהל כולו על ידי המשטרה. שמעתי עובדים מדברים בינם לבין עצמם בנסיון לאסוף אומץ. “איפה הצמיגים?” “יאללה תשכב על הכביש" “חשבתי שנבנה כאן בריקדות" חלקם מהגרים שמדברים בשפת אמי. לא בא לי אפילו לפתוח את הכתבות בתקשורת המסחרית על הארוע. אם כי רגע אותנטי אחד בכל זאת היה כאשר אחד העובדים של החדשות המקומיות שבא לסקר את ההפגנה ובעצמו נמצא תחת איום פיטורים, שרף בהפגנתיות את מכתב הפיטורים שלו.
"לאחר כמה דקות השוטר צעק בנחישות שהעובדים העבירו את המסר שלהם ועכשיו צריך לפנות את הצומת. מיד העובדים התחילו להתפזר באיטיות.
"אין לי ספק שכשאפשר לפזר אותנו אפשר גם לפטר אותנו."

סיסמאות זה מעורר השראה

המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית

עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך

הא'-ב' של השימוש בפייסבוק: הוראות בטיחות

שירי אייזנר, "עיצות לאקטיביסטית: כך תמנעי מלשרוף את עצמך בפייסבוק". 17/6/2013, נדלה בתאריך 20/6/2013

אורי פורת (2013), "כולנו כותבים בפייסבוק כמה שאנחנו צודקים". תמונה וטקסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/6/2013. נדלה בו ביום

‫Hemi Shturman - אלוהי הפייסבוק מתחיל להימאס עלי. אבל הוא שולט בי,...‬ 3/9/2013, נדלה בו ביום

הקמת דף אוהדים/דף אהבתי (like page/fan page)

ברוך אורן מספר שמנסיונו דפי פייסבוק הם חרא מדיום, אי אפשר לחפש את המידע בהם דרך גוגל וגם החיפוש של פייסבוק מחורבן. הם טובים רק כדי לעשות בזז בזמן הווה, אך גרועים לתיעוד ולמי שמחפש מידע בלי להיות חבר שלך. ממש מציע שתפתחו בלוג או אתר פיזי ואת הקישורים אליו תציבו בתוך הדף האמור. (כמו שהיינו עושים ועדיין עושים בעמותת שישה צבעים). והנה פוסט שאם תחפשו בגוגל תמצאו בקלות (גו גופ גופן גופנים) אבל אם תחפשו בפייסבוק אין לכם סיכוי! נכתב ב-2008 וזה ישן אבל עדיין סופר-אקטואלי, נשבע לכם שהשבוע הפניתי לדף הזה מתנדבים שלנו. http://www.6tzvaim.com/node/646

יש עוד טקסט שהקלטתי בשיחת טלפון עם ליאת בירון, נמצא בטייפ מרנצ לתמלול

קידום אורגאני (ללא תשלום כספי) לאירוע

אממ, אנמם וממה כדאי להזהר?

ברוך אורן (2013), "פחות ממאה הודעות אישיות בחצי שעה, ופייסבוק חוסם אותך מהודעות לחברים למשך 24 שעות?" פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום
"פחות ממאה הודעות אישיות בחצי שעה, ופייסבוק חוסם אותך מהודעות לחברים למשך 24 שעות?
"[..] זאת אומרת שאם את מקדישה חצי שעה כדי לשלוח הודעות למאה חברים, אחד אחרי השני, אז פייסבוק חוסם אותך ממשלוח הודעות אישיות"

זה כמובן, עד שכמות סבירה של חברים משיבים לך להודעה (5-10% מהנמענים) בצורה נעימה (צורה לא נעימה היא שהם מדווחים עלייך כספאמר לפייסבוק).

"אגב, בשיחה בנושא אנממ (אמצעי-נגד למיסוך המידע שפייסבוק מפעיל עלינו), עלו ההודעות-האישיות-בקופי-פייסט ככלי האידיאלי למאבק במיסוך המידע. כנראה פייסבוק מזהה שזו הדרך הטובה ביותר לתקשר עם כמה שיותר אנשים בכמה שפחות הקלקות על פרסומות, ולכן, יש לחסום את הערוץ הזה. השאלה היא: איך בכל זאת מאפשרים שימוש בערוץ הסופר-יעיל של הודעות-אישיות-בקופי-פייסט, בלי לעורר את חמתה של פייסבוק?"

לדעת רועי פרומן הבעייה היא שפייסבוק מזהה בהודעה לינק (פנימי לפייסבוק או חיצוני), וזה מעורר את חמתו שהנה אנחנו מנסים לייצר קליקים בלי לשלם לו על פרסום... (שם):

"[...] והוא במיוחד לא אוהב אם בכל ההודעות האלה יש הודעה אחת שאין עליה המשך התכתבות עם האדם וקישור בטח אם זה קישור שיוצא מפייסבוק"

אנממ נוסף - מולטיקאסט. פייסבוק נלחם בשיטת המוליטיקאסט בכך שהוא מאפשר לכל חבר לעשות "השב לכולם", וגם מעניש את כל חברי הקבוצה בעדכונים בכל פעם שמי-מרשימת-הנמענים עוזב את חדר השיחה. רועי פרומן מנסח את שיטת חדרי-השיחה-החד-פעמיים (שם):

"פעם הבאה תפתח חלון צ'אט תצרף אליו את כלל האנשים ותשלח הודעה אחת [...] בשיטה הזו תבקש בתחילת ההודעה מאנשים לא להגיב לענות או לעזוב את השיחה רק להשתיק את השיחה"

ונוסיף שהדרך הזריזה להזמין את כולם היא באמצעות הקלדת אחת מאותיות אה"וי או ה-VOWELS באנגלית, ופייסבוק ישר יחפש אילו אנשים טרם הזמנו לחדר השיחה החדפעמי ויש להם את אותו הVOWEL.

טבלת המרת אישורי השתתפות

מרחק האירוע בק"מ מכיכר הבימה זמן שנותר עד האירוע כמות משתתפים שאישרו הגעה לפי הפייסבוק כמות משתתפים שאולי כמות מוזמנים צפי הגיוני לכמות משתתפים דוגמא אמפירית
1 24 שעות 1,921 842 12,800 450 מצעד השרמוטות תא 2013
5 24 שעות 1,164 315 19,170 300 מתוכם 7 אוהלים מאהל אזהרה אצל לפיד 2013
0 60 שעות 7,558 1,296 128,464 1,500 יאללה לרחובות 2013
80 24 317 193 22,000 50 הפגנה ראשונה אצל ביבי בקיסריה 2013

גם ההפגנה 2 של יאיר לפיד כולל זמן פרסום מראש (יומיים,)

ממים בפייסבוק

גדלים של מודעות בפייסבוק

http://www.fialkov.co.il/facebook/facebook-new-size-ads-infographic-september2013/

אז האם לאלדד יניב מגיע קרדיט על ההתקפלות של רקפת רוסק-עמינח?

-שווה לפתוח איבנט, אבל המאבק היה גם מחוץ לפייסבוק, גם יור לשכת העו"ד עם 50K חשבונות וגם המליונר וגם האירוע של אלדד. וגם המילינג ליסט של ארץ חדשה.

פייסבוק כחסם תקשורת

עוד קישורים מדיה חברתית וזה

http://www.themarker.com/markerweek/1.1997845

וגם הפוליטיקה של הגרמנים - לומדותים מהפיראטיםות הגרמנים איך לעשות קמפיין לפרלמנט

וגם הקישור של הכנס של אביב לביא - פוליטיקלי קונקט


לבחון את זה: www.knesset.gov.il/mmm/data/pdf/m03096.pdf דוח של מרכז מידע

המדריך המחאתי למימון המוניםות

ראי המדריך_המהפכני_למימון_המונימות

שיתופי פעולה והתאגדות קואופרטיבית

כשלנפוץ1: חלוקת עומס העבודה / תגמול חסר למי שנושא בעומס

אמנון דפני מקואופרטיב פלורנטין, מצוטט אצל שדמון, סיוון (2013), "למה הקואופרטיבים בתל אביב נסגרים בזה אחר זה?". זמן תל אביב, 6/2/2013. נדלה בתאריך 9/4/2013
"נדמה לי שמה שהכריע את הקואופ בפלורנטין היה היחס בין המאמץ של הגרעין הקשה לבין כל השאר. מעט מאוד אנשים בסופו של דבר לוקחים אחריות ויש גרעין שמנהל ועובד קשה עד שבסוף הוא קורס תחת הנטל".
אביב עדשי, מקואופרטיב דרום תל אביב, מצוטט גם שם
"זה הגיע למצב בו אנשים הרגישו שהם משקיעים הרבה מזמנם, ונדרשנו לחשוב מחדש ולהחליט אם להקצות כסף לטובת משכורת לאחד מאיתנו או לחלק את התפקידים להרבה חלקים. הוחלט ללכת לכיוון הפיזור, והתקבלה גם החלטה שמי שלוקח על עצמו תפקיד יהיה משוחרר מתורנויות המיון והחלוקה בימי שישי"

מארי לויטצקר, ממובילי הניסיון להקים קואופרטיב מזון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, 2012, מספרת על זניחת היוזמה להקמת הקואופ בשל "עייפות" ו"שחיקה".

מצוטטת אצל ברוך אורן (2013), "קואופ גילמן: רקע היסטורי קמפוסיאלי", שקוףבאוהל, 23/4/2013

כשלנפוץ2: שינוי פרדיגמת ספק-לקוח לשותפות קהילתית

תמי צרי מ"עץבעיר", שם
"כחבר בקואופרטיב יש שינוי פרדיגמה שלא מבינים כמה הוא עמוק [...] הרבה חברים מגיעים עם דרישות של עולם ישן: אני לקוח ואני דורש שירות. הקואופ דורש לקחת אחריות. אם אני באה לקנות ואין שקיות אני לא שואלת איפה השקיות, אלא לוקחת על עצמי ואומרת 'אני אתפור שקיות'".

וברוך אורן מוסיף: צריך גם לראות את הצד השני במשוואה, כלומר, לראות איך הקליקה הקואופרטיבית משאירה מרחב של סמכות ואחריות גם לשותפות/ים חדשים שרוצים להצטרף. כלומר, לדעת תמיד להשאיר כסא פנוי לאליהו הנביא ליד השולחן.

כשלנפוץ3: מחיר יקר מדי ללקוח (חוסר יעילות תפעולית)

תמי צרי מ"עץבעיר", שם
"סיבה נוספת ומשמעותית לדעיכתם של חלק מהקואופרטיבים היא שבסופו של דבר מתחוור לחבריהם שמלבד הערכים והאג'נדה, הם לא ממש מצליחים לראות חיסכון בכיס. "יש הוצאות מסביב שדי מייקרות את הסיפור", מסבירה גל גולן מקואופרטיב התקווה. "בחלק מהמקרים הפער בין המחירים שלנו למחירים במקומות אחרים בעיר לא הצדיק את העבודה הקשה, שנעשית בהתנדבות כמובן".
" "חלק מהציפיות הן שזה יהיה יותר זול, וזה לא בהכרח יותר זול", מוסיפה צרי מ"עץבעיר". "מאוד קל ל'עדן טבע מרקט' להתחרות בעולם של קואופרטיבים. תאגידים מסוגלים למכור בהפסד חלק מהמוצרים כי מוצרים אחרים הם מוכרים בהמון כסף."

כשלנפוץ4: תיקנון-יתר או חוסר-תיאום-ציפיות

כשלנפוץ5: חיוניות הביקורת, הקושי לנסח ביקורת נכון, והקושי לקבל ביקורת

מעיין רעם אומרת:

מעיין רעם (2013), פוסט בפורום חברי הברקיימא, 19/4/2013, נדלה באותו היום

"בדרך לשקיפות ומימוש החזון פוגעים פה באנשים שמשקיעים המון ועוד בהתנדבות. לא חברי לא יפה הלבנת פני חבר ועוד.."

ואלון שמש (שם): "[...] וזה מה שלמדתי/ הבנתי יותר לעומק/ קיבלתי דוגמא:

"# התדר והאנרגיה שמאחורי המילים זה מה שקובע, הרבה יותר מהתוכן עצמו. מעניין לראות תוכן שנשמע ענייני והגיוני אבל שמוטען בלא מעט אמוציה .
"# כשלמישהו יש מטען שהוא צריך לפרוק, הוא כנראה יפרוק אותו. תיזהרו לא לעמוד איפה שהוא פורק/ תבינו שזה לא קשור אליכם (ותספרו לי איך עשיתם את זה...)
"# עד שנהיה בודהה בכבודו ובעצמו... מאוד קשה לא להיעלב. כולנו רוצים להאמין שאנחנו יותר טובים מזה ויכולים לא להיעלב אם רק נרצה... אבל בתכלס, כשזה פוגע בנו, זה מאוד מאוד קשה. יותר ממה שנדמה
"ולשם האיזון, בנימה קצת אישית, אופיר, למרות שאני לא מכיר אותך לעומק, ובלי להיות מעורב בפוליטיקות הפנימיות, כמישהו שאוהב את המקום וחשוב לו שיהיו כאלה מקומות, קבל ממני קצת אהבה ללא תנאי, חיזוק והערכה על כל מה שאתה עושה, גם אם אתה טועה וגם אם לא, אתה עושה דברים גדולים.... אל תיתן לרוחך ליפול וחפש את השיעור (שזימנת לעצמך) בכל דבר"


אהרן פורת מנסה לנסח את המתח הזה:

אהרן פורת (2013), פוסט בפורום חברי הבר-קיימא, 19/4/2013, נדלה בו ביום
"אבל באופן טבעי, ככל שעושים יותר ככה קשה יותר לקבל ביקורת. זה כמעט בלתי נמנע מצד מי שעושה להרגיש שהוא מכיר את הסוגיה טוב יותר מכל מי שמביע ביקורת, ועוד יותר מזה - שלמי שמביע ביקורת ולא עושה אין זכות לדבר עד שהוא לא יעשה בעצמו.
"יש שתי דרכים קלות להתמודד עם הקשיים האלה. האחת, והמקובלת יותר, היא פשוט להתעלם מהביקורת. הדרך השנייה היא להפסיק לעשות. הדרך האמצעית - להמשיך לעשות מצד אחד, ולהיות קשוב לביקורת - היא המסלול הקשה יותר שמעטים בוחרים בו.
"ככל שהביקורת תוקפנית יותר ואישית יותר כך הדרך האמצעית הופכת קשה יותר ויותר. בבר קיימא, שחלק גדול מהחברים בו הכירו בתקופה המטורפת של קיץ 2011, זה הופך כבר כמעט בלתי אפשרי - כמות המשקעים האישיים שהצטברו בין כמה מחברי האגודה הופכת כמעט כל מילת ביקורת לטעונה מאוד, הרבה מעבר לגופו של עניין, וכך גם היכולת להמשיך ולפעול תוך כדי הקשבה לביקורת הופכת כמעט בלתי אפשרית.
"מבחינתי, אם בעלי התפקידים בבר קיימא יפסיקו להקשיב לביקורת אז אין עוד זכות קיום לאגודה. עבורי הבר קיימא הוא מודל להתנהלות פוליטית אחרת, שחלק מהותי ממנה הוא הקשבה והתמודדות ישירה עם ביקורת. מי שמנפנף בביטול דברי ביקורת שנאמרו כלפיו ולא מתייחס לגופם של דברים, הוא לא הרבה יותר טוב בעיניי מביבי או מחולדאי שזורקים זין כלפי האופוזיציות שלהם וכלפי תנועות המחאה שקמו נגדם.
"מצד שני, אם על כל צעד וצעד נקיים דיון עם כל החברים, לא נוכל לזוז עוד לשום מקום. ובשביל הבר קיימא, המשמעות של עמידה במקום היא סופה המוחלט של האגודה. לשם כך יש מזכירות נבחרת, ולשם כך המזכירות ממנה בעלי מקצוע לתפקידי הניהול של האגודה.
"זה המתח שבו הבר קיימא צריך להתנהל. "העולם החדש" שכל כך אהבנו לדבר עליו (ולאחרונה בא לי להוציא את הביטוי הזה מהחוק) הוא לא חדי קרן בקשת בענן שתמיד מסכימים אחד עם השני והכל מתנהל על מי מנוחות. במודל הכלכלי-פוליטי החדש שאליו אנחנו שואפים הוויכוחים, והעימותים, והיעדר ההסכמה הם חלק מהותי ובלתי נמנע מאיך שנפעל. תמיד. זה לא ייגמר אף פעם, אז אל תצפו לזה, ואל תתאכזבו כשהאוטופיה שחלמתם עליה לא מתגשמת.
"כדי שנוכל באמת להתנהל בצורה אחרת מהמערכת שנגדה יצאנו למחות אנחנו חייבים - חייבים! - להבין את זה. בעלי התפקידים, האנשים ש"עושים" בבר קיימא, חייבים להיות קשובים לביקורת. גם כשהיא מעצבנת, גם כשהיא מנוסחת בצורה פוגענית, גם כשהיא באה מצד אנשים שיש איתם מטענים רגשיים קודמים (ואם את או אתה קוראים את זה עכשיו וחושבים שאני מתייחס אליכם - תנוחו. יש כל כך הרבה חברים וכל כך הרבה סיפורים שבטח רק את חלקם הקטן אני מכיר, וגם אם אני חושב על מקרה ספציפי עכשיו זה לצד מקרים אחרים). האתגר הגדול הוא להתעלם מהרעש הרגשי, לזקק את הטיעון הרלוונטי, וללמוד ממנו.
"מהצד השני, כל מי שיש לו ביקורת חייב - חייב! - להתחשב במתנדבים ובבעלי התפקידים באגודה. אני לא אומר שאסור להביע ביקורת. ההפך. אנחנו חייבים את הביקורת כדי לזהות כמה שיותר מוקדם את הטעויות, להימנע מהן כשאפשר וללמוד לקחים כשזה כבר מאוחר מדי. מבפנים קשה מאוד לזהות טעויות, המבט שלכם והביקורת שלכם חשובים מאוד, אפילו קריטיים, בלי קשר לכמות העשייה שלכם באגודה. אבל לפני שאתם כותבים ביקורת או מביעים אותה בעל פה, אנא, תעברו שוב על הטקסט, תמחקו כל מילה שעלולה להתפרש כפוגענית (גם אם בעיניכם היא מוצדקת - עצם זה שהיא עלולה להתפרש ככזאת זה סיבה מספקת למחוק אותה), תנסו לצמצם למינימום את האלמנטים הרגשיים שבטקסט, ותתמקדו בטיעון כשלעצמו.
"אם גם יש הצעות בונות כאלטרנטיבה למה שנעשה או הוחלט, או שיש לכם כבר כיוון להפקת לקחים, תדגישו את זה, אבל גם אם אין שזה לא ימנע מכם להביע ביקורת. הביקורת חשובה כשלעצמה, גם אם אין לכם "משהו חיובי" לומר.
"ככל שאני מכיר יותר את הבר קיימא אני מבין שאנחנו חייבים בעלי תפקידים מקצועיים מצד אחד, וחברים מסורים בעלי עין ביקורתית ויכולת לאתר טעויות כמה שיותר מוקדם. המתח הזה ימשיך ללוות אותו, בתקווה לעוד שנים רבות. אין איזשהי נקודת זמן שבה לא יהיו עוד טעויות וכולם יסכימו על הכל. זאת המציאות שבה עלינו לפעול, ועלינו לברך על כך."

כשלנפוץ6: ריכוזיות שלטונית וכליאת ידע

אומר אהרן פורת על הקושי שלו מול השלטון של מדינת ישראל: וראו גם כאן

אהרן פורת (2012), "במוצאי שבת, בצומת קפלן-אבן גבירול, נשבר המקף בין הסוציאל לדמוקרטיה". תיקון עולם (בלוג), 2/7/2012. נדלה בתאריך 20/4/2013
"בשיחה הקצרצרה שניהלתי עם פסח האוספטר זיהיתי את אותה התנשאות, אותה זחיחות, שמפגינים עופר עיני, רון חולדאי וביבי נתניהו. אין ספק, האוספטר הוא אדם מרשים, בעל ידע מעמיק ותוכניות פעולה מפורטות לתיקון המצב. גם התנועה שהוא עומד בראשה – דרור ישראל – מובילה פרויקטים חשובים מאוד. אני מכיר אישית כמה מפעיליה, ואני יודע שהם עושים עבודה נהדרת [...] אבל הרושם שקיבלתי הוא שהאוספטר ושותפיו חסרים את יכולת ההקשבה, הנכונות להודות בטעות, ההבנה שלא כל החוכמה מרוכזת אצלם, ושכדאי להקשיב לקולות אחרים ולהביא אותם בחשבון. זאת בדיוק התכונה שגם חסרה אצל שאר "מנהיגינו" – ראש הממשלה, השרים, הפקידים הבכירים וראשי הערים. לא סתם אנחנו דורשים משהו עמוק יותר משינוי כלכלי וממדינת רווחה: אנחנו רוצים הנהגה מסוג חדש.
"מה שאנחנו דורשים וחייבים שיקרה כדי להביא את המהפכה שאנחנו מייחלים לה זה שינוי עמוק ומהותי באופן קבלת ההחלטות שמשפיעות על חיינו. כשתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית, כשנפתח את האפשרות להשפיע על סדר היום לאוכלוסיות רחבות תוך כדי שימוש בטכנולוגיות התקשורת המתקדמות העומדות לרשותנו – אז כבר לא ניאלץ ליצור בריתות בין אינטרסנטיים מסוגים שונים, לא נצטרך עוד לוותר על העקרונות שלנו, לא נהיה חייבים להפעיל מניפולציות, לדרוס אחרים, להתחרות על תשומת לב תקשורתית ולמכור את עקרונותינו בשביל ההזדמנות "להשפיע מבפנים"."

ובמקרה של הניסיון להקים קואופרטיב מזון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, 2012, כל הידע שנצבר בתהליך העבודה לקראת הקמת הקואופ נשמר בסוד, במסמכים שהגישה אליהם דרך גוגל חסומה. למזלינו, מרי לויטצקר, ממובילות המאמץ ההוא, במקרה מצאה את הקול הקורא של ברוך אורן להקמת הקואופ מחדש. בעקבות הפרסום הזה מרי יצרה עם ברוך אורן קשר, וכך חלק ניכר מהידע ראה אור (ראו בשקוףבאוהל). מן הסתם, אחרת המון המון ידע היה אובד.

ברוך אורן (2013), "קואופ גילמן: רקע היסטורי קמפוסיאלי", שקוףבאוהל, 23/4/2013

קואופ לשינוי חברתי

רשימת סוגי האגודות השיתופיות לפי רשם האגודות השיתופיות

איסוף משאבים כספיים

אלון שמש (2013), פוסט בקבוצת "חברי/ות הבר-קיימא", 20/4/2013, נדלה בו ביום
"[...] הייתי לא מזמן בטיול לקטים של תבונא למי שמכיר. בסוף הטיול הייתה שיחה של ממש, כמה דקות, לקראת התרומה שלנו למארגנים. הם הסבירו את החשיבות של ״להמריץ״ דברים שחשובים לנו. איך שבדר״כ אנחנו ממריצים עם הכסף שלנו דברים שאנחנו לא בעדם כמו דלק סילוני או כל דבר אחר בעל כורחנו. ושהם נותנים לנו את הבחירה כמה אנחנו רוצים להמריץ אותם ביחס לאותם דברים ״רעים״ שאנחנו בדר״כ ממריצים ביום יום בלית ברירה מסוימת. כמה חשוב לנו שהארגון שלהם יהיה בעולם וכמה מרץ אנחנו רוצים לתת להם. ושתכל׳ס בלי מרץ (כסף) מאנשים, הם לא ישרדו. ואז הם שיתפו איך הם חיים ביום יום ולאן הכסף הולך. ( מומרצי משנה) (בעיקר תמרים ותחבורה ציבורית). השיחה הייתה אמיתית ופתוחה, כנה. והאמת הזאת עובדת. זה בהחלט גרם לי לתרום יותר. אם אחרי כל אירוע במקום לשבט מישהו ידבר כמה דקות בסגנון הזה, ידבר על הקשיים של המקום (זה לא בושה ולא מסכנות, זה פתיחות כיאה למקום קהילתי) זה יכול לשנות את מצבו של כובע הקסמים פלאים, ולהפוך אותו לקסום באמת...אני יודע להגיד חד משמעית על עצמי שבמצבים כאלה אני בדר״כ לא תורם, וכשמישהו מקדיש את הזמן לשיחה כזאת, זה מאוד פותח את הלב וגורם לי לרצות לרתום."

המדריך הטכנולוגי למחאה - איך עושים VPN

באדיבות מנקין ודורון אופק https://docs.google.com/document/d/1ebWsA7v9MekGgtdTSCbgD3IYOZJkAcXFtmob4TJSIaE/edit?pli=1


מקור: http://shakufbaohel.org.il/index.php?title=%D7%A9%D7%93%D7%94_%D7%94%D7%90%D7%95%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9D_2:_%D7%AA%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%93%D7%A2
כלים אישיים
גרסאות שפה
מרחבי שם
פעולות
ניווט
תיבת כלים