זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.

תוכן עניינים 1 ידע מהסופשבוע 1.1 רעיונות מהפכניים חדשים 1.2 קרדיטים 1.3 תמצותי ותמלולי מעגלים 1.4 טפסי סיכום מעגלים 1.5 מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע 1.6 תמונות 1.6.1 תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים 1.6.2 תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן 2 מאמרים נספחים 2.1 אהבה 2.2 תקווה 2.2.1 סוף העולם 2.3 קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם 2.3.1 על התגוננות וסבל 2.3.2 ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי? 2.3.3 על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה 2.4 ביחד 2.4.1 להתאגד 2.4.2 אמון 2.4.3 המנעות משיפוט 2.4.4 להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי 2.4.5 ולפעמים עדיף לבד 2.4.6 זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום 2.5 שילוב מאהבים 2.5.1 ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול 2.5.2 אז איך מתאמים שלא יהיו 2 הפגנות במקביל? 2.5.3 להט"ב 2.5.4 נשים 2.5.5 פלסטינים תושבי ישראל והמחאה 2.5.6 פלסטין והמחאה 2.5.7 מזרחיות 2.5.8 פריפריה 2.5.9 השמאל 2.5.10 הימין 2.6 לא ברור 2.7 אלימות 2.8 מדינאות 2.8.1 פוליטית, לא מפלגתית 2.8.1.1 טקסט מקורי שערכתי בפברואר 2.8.1.2 שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים? 2.8.1.3 בלי דגלים? 2.8.2 רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית 2.8.3 "הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו 2.8.4 "יש עתיד" עם יאיר לפיד 2.8.5 "הבית היהודי" עם נפטלי בנט 2.8.6 הרכבת קואליציה 2.8.7 פוליטיקה פיראטית - צריך למשוך מהקישורים הללו ציטוטים 2.8.8 סוגיית הדגלים 2.9 מחוץ לשדה הכסף 2.9.1 מדינה וכסף לא הולכים ביחד 2.9.2 קהילה וכסף כן הולכים ביחד 2.10 עייפות? 2.11 שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח 2.11.1 מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?) 2.11.2 התבוננות בשומרי הסף 2.11.3 הזמנה לשכונה 2.11.4 דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה 2.11.5 העגלה הריקה 2.11.6 תשב/י בצד ותשתוק/י 2.11.7 טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני 2.11.7.1 רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני 2.11.8 אוריפורת 2.11.9 מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013) 2.11.9.1 ואשכנזים מסגבירים 2.11.10 בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 2.11.11 ברק סגל 2.11.12 המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת 2.11.13 תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power) 2.11.13.1 אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming) 2.11.13.1.1 ריקלום כסוג-של דיכוי 2.11.13.1.2 ועל אפקטיביות שיווקית 2.11.14 אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד 2.11.15 המדריך לבעל הברית המתחיל 2.11.16 יוס 2.11.17 נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר? 2.11.18 חתונה גאה והזכות להורות 2.12 רעיון גננות 2.13 צדק תרבותי 2.14 קיימות חדשותית newsonomic 2.14.1 על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה 2.14.1.1 התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1 2.14.1.2 התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף 2.14.1.3 תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור 2.14.1.4 התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו 2.14.2 חומות חסימה זה לא עובד 2.14.3 פרסומות זה כבר לא עובד 2.15 הישגי המחאה החברתית 2.16 בלאגן שצריך לסדר 2.17 ועוד בלאגן מה-16/3 2.17.1 שירה 2.17.2 שמולי 2.17.3 לוקחים אחריות על ימי הזיכרון 2.17.4 ועוד דברים 2.18 ועוד בלאגן מה8/4 2.18.1 ערסים במפלגת העבודה 2.18.2 אקטיביזם של מצב הרוח 2.19 ועוד בלאגן מאהרן פורת 12/4/2013 2.20 12M12 - התנסות בפוליטיקה חדשה 2.20.1 תהליך המעבר מאסיפת תל אביב TLVGA להפקת עצרת ה-12M12 2.20.2 לקפוץ למים או למות: כשהביקורת מרסקת את מרחב העשיה 2.20.3 תהליך ההפקה בפועל 2.20.4 התוצאות בשטח (צריך באמת פרק כזה?) 2.20.5 הקזת דם וריפוי - הסקת מסקנות פנימית 2.20.6 ביקורת חיצונית 2.20.7 שנה אחרי 2.21 עוד דברים 2.22 כישורים חברתיים 2.23 התקציבולטור 2.23.1 להעתיק מהמחברת את הטקסט שכתבתי עם שבי על ההבדלים בין צורות ההתאגדות המשפטיות והלא משפטיות ומדוע מומלץ על קואופ 2.23.2 על המשמעות האזרחית והאפקטיביות של כלי מחאה שונים 2.24 מה למדנו על תפקודה של מדינת ישראל? 2.24.1 היועמ"ש 2.25 בלאגן יוני 2013 2.26 בלאגן יוני 2013, חלק 2 2.27 בלאגן יוני 2013, חלק 3 2.28 בלאגן יוני 2013, חלק 4 3 מדריכים טכניים 3.1 אסיפות עם 3.1.1 למה? ומדוע זה חשוב? 3.1.2 ארגון אופקי 3.1.3 היסטוריה של אסיפות העם בתנועת האנטי-גלובליזציה (רוני ערמון?) ובתחריר/15M 3.1.4 היסטוריה של אסיפות העם בישראל 3.1.5 איך להתניע אסיפת עם חדשה? 3.1.6 איך לנהל אסיפה: המדריך הספרדי והמדריך התלאביבי 3.1.7 חתירה לקונצנזוס - למה? 3.1.8 חתירה לקונצנוס - איך? 3.2 פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה 3.3 המדריך להפקת אירועי מחאה 3.3.1 יחסים עם המדינה 3.3.1.1 בפעם האלף: מתי דרוש רישיון להפגנה? 3.3.1.1.1 מהו "נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני"? 3.3.1.2 האם כדאי לבקש רישיון עבור אירוע שלא נדרש לו רישיון? 3.3.1.3 מתי צריך להוציא רישוי עסקים לאירוע? 3.3.1.4 "הפרת השלום" - למה הכוונה? 3.3.1.5 מותר ואסור לשוטרים באסיפה חוקית (ללא צורך ברישיון או עם רישיון) 3.3.1.5.1 מתי מותר למשטרה לקבוע מסלול הליכה בתהלוכה? 3.3.1.5.2 מתי מותר לסגור רחוב בפני מפגינים? 3.3.1.5.3 מתי מותר למשטרה להורות על כיבוי או סגירת אמצעי הגברה או כלי מוזיקה המשמש להפגנה? 3.3.1.5.4 מתי מותר להחרים או לתפוס ציוד, חפץ או חומר ממפגיןה? 3.3.1.5.5 מתי מותר לשוטר לעצור מפגין? 3.3.1.6 ומה עושים כשהשוטר/ת לא יודע/ת את החוק? 3.3.2 על האיזון בין הפגנות לעבודה פוליטית 3.3.3 רעיונות מעשיים להרחבת השורות במחאה החברתית 3.3.3.1 על הצורך בהרחבת השורות 3.3.3.2 כלים להרחבת השורות1#: המגוון והמרחב הציבורי 3.3.3.3 כלים להרחבת השורות2#: הכסא הריק לאליהו הנביא 3.3.3.4 כלים להרחבת השורות3#: הושטת יד 3.3.3.5 כלים להרחבת השורות4#: אסיפות עם 3.3.3.6 כלים להרחבת השורות5#: אתיקת/פוליטיקת קוד-פתוח 3.3.4 סיסמאות זה מעורר השראה 3.4 המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית 3.4.1 עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך 3.4.1.1 הקמת דף אוהדים/דף אהבתי (like page/fan page) 3.4.1.2 קידום אורגאני (ללא תשלום כספי) לאירוע 3.4.1.3 אממ, אנמם וממה כדאי להזהר? 3.4.2 טבלת המרת אישורי השתתפות 3.4.3 אז האם לאלדד יניב מגיע קרדיט על ההתקפלות של רקפת רוסק-עמינח? 3.4.4 פייסבוק כחסם תקשורת 3.4.5 עוד קישורים מדיה חברתית וזה 3.5 שיתופי פעולה והתאגדות קואופרטיבית 3.5.1 כשלנפוץ1: חלוקת עומס העבודה / תגמול חסר למי שנושא בעומס 3.5.2 כשלנפוץ2: שינוי פרדיגמת ספק-לקוח לשותפות קהילתית 3.5.3 כשלנפוץ3: מחיר יקר מדי ללקוח (חוסר יעילות תפעולית) 3.5.4 כשלנפוץ4: תיקנון-יתר או חוסר-תיאום-ציפיות 3.5.5 כשלנפוץ5: חיוניות הביקורת, הקושי לנסח ביקורת נכון, והקושי לקבל ביקורת 3.5.6 כשלנפוץ6: ריכוזיות שלטונית וכליאת ידע 3.6 איסוף משאבים כספיים

ידע מהסופשבוע

רעיונות מהפכניים חדשים

• עוצמת-בית - (אוסו באיו) עלה לי רעיון: דיברנו בכמה מעגלים אתמול על חוגי בית קטנים, עם תוכן מעניין ולא חד-חד-מחאתי :-) אלא מעצים באשר הוא. 10 איש בערך ומעבירים הרצאה, או סדנה, או דיון, ובלבד שיהיה מעניין וברוח ערכי המאבק. מי מכם שיכול להנחות ערב כזה, בין שעה לשעתיים וחצי - מוזמנותים להירשם כאן למטה ונתחיל לבנות מאגר מנחים מתנדבים. כמו שראינו בסמינר לא חסרים לנו מגנטים אנושיים עם מתנות לתת :)

קרדיטים

• תפקידי על

• טבלאת מעגלים

שם מעגל	הנחה	השתתפו	תיעדו
המחאה והמשיכה הרומנטית שי קנוהל אורי זיו דביר נטלי רוזנמן
מבנים לקבוצות אקטיביסטיות	אריה בלאט וברוך אורן		כרמל ??
חכמת הפטריות	חמי שטורמן		כרמל ??
אומנות ומחאה במרחב הציבורי	גיל מועלם דורון	דביר ??? ברוך אורן מעיין רעם גבי ווינרוט איתמר ?
2013	גיא שמיר	חמי שטורמן ??
האסיפה הארצית
סדנת טוויטר

• יעזרו בתמלול: איה יוסף אלי אבי

תמצותי ותמלולי מעגלים

תמלול היא עבודה שדורשת מאמץ וריכוז רב, נא לשים לב בזמן העבודה לשמור מדי פעם גיבוי בצד

נא לשים לב הקבצים בתהליך עלייה לשרת

שישי:

• שדה האוהלים 2: חודרים את ההון-שלטון-עיתון. איך בכל זאת מייצרים תוכן על המחאה בעיתונות החינמונית המסחרית הכתובה? עם ירון בן עזרי (טייפ: 211-225)
• שימור והפצת ידע: איך לשפר את ההיכרות עם המחאה? עם נטלי רוזנמן (במצלמה)
• שורשיות זה יעיל? האם קיים בקהילת המאבק שיח רדיקלי? עד כמה השיח הזה מקדם את ערכי ומטרות המחאה? עד כמה הוא מאפשר לה לצמוח ולהתחבר לקהלים חדשים? עם עו"ד גליה שמילוביץ-גרינגרד (טייפ: 229-249)
• שדה האוהלים 2: מעגל נטוורקינג אישי בדגש מחאתי עם אוסו באיו (במצלמה)
• שנה וחצי למשמר החברתי בכנסת: מסקנות מהפעילות ב-2012 ומבט לתוכנית העבודה של 2013 עם ארן רונדל (טייפ: 252-266)
• וויקיגוב - הגיע הזמן לעבור לשלב הבא של הדמוקרטיה עם ניר להב (במצלמה)
• עסקים חברתיים על מנועי צמיחה בתוך היוזמות החברתיות שלנו עם עו"ד גליה שמילוביץ-גרינגרד (טייפ: 269-288 אוזן ימין)
• לוביסטים (טייפ: 270-291 אוזן שמאל)
• גנרל חורף: איך שומרים על החום למרות הקור בחוץ? הניסיון של קריית שמונה עם גבי ווינרוט (טייפ: 293-317 אוזן ימין)
• הבחירות לכנסת ה-19: יעדים והישגים של המחאה החברתית עם איתמר בק (טייפ: 293-317 אוזן שמאל)
• רומנטיקה ומחאה (טייפ: 318-340)

שבת:

• שדה האוהלים 2: דמוקרטיה חדשה - מבנים קהילתיים/ארגוניים לקבלת החלטות שיתופית וביקורת עליהם עם אריה בלאט וברוך אורן
• שדה האוהלים 2: חוכמת הפטריות: התמקדות והתמקצעות מול התפזרות ורישות בקהילה (טייפ: 366-391 - הרוב תומלל, צריך רק לבדוק שהכל תומלל באופן מלא)
• אומנות מעורבת חברתית והמרחב הציבורי עם גיל מועלם-דורון (טייפ: 393-415 אוזן שמאל)
• שדה האוהלים 2: לקראת 2013 עם גיא שמיר (טייפ: 393-410 אוזן ימין)
• האסיפה הארצית: הקאמבק. על היעלמותה ומדוע יש להחזירה. וגם: איך עושות את זה? עם ברוך אורן (טייפ: 425-443 אוזן שמאל)
• Twitter לטובת המחאה החברתית עם טיילור VJ (טייפ: 425-449 אוזן ימין)

שני דיונים נספחים:

• על קיימות ומחאה: לקראת שדה אוהלים חדש - הרצאה של ברוך אורן במכללה למנהל בראשל"צ, 9/1/2013 (ראשי הפרקים כבר שם, מתמלל: ברוך אורן)
• פוליטיקה אורגנית: פוליטיקה לפי הפרמקלצ'ר עם אורי פורת ואהרן פורת (מתמלל: ברוך אורן)

טפסי סיכום מעגלים

===שישי=== ====רדיקאלי (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. למדתי שיש צורך ברדיקלי מכיוון ש-קל מאוד להתגלגל בהדרגתיות למיינסטרים, ובניסיון לקרב יותר אנשים לגרום לדיכוי השיח הרדיקלי. 2. המגזר העסקי יכול להיות כלי להכנסת ערכים רדיקליים למיינסטרים, כמו עסקים חברתיים. 3. מאוד חשוב החיוביות ויצירת אלטרנטיבות כדי לא "לשפוך את התינוק עם המים". תובנות: 1. להסתכל על שיח רדיקלי כמשהו שהוא יותר עבור הפעילים מאשר עבור המעגלים החיצוניים. הוא אומנם לא מקרב אנשים מבחוץ אבל הוא כן פותח את הראש לפעילים, ולכן יש להיזהר לא לדכא אותו, אלא לאפשר אותו גם אם יש התנגדות. 2. אפשר להתחיל מרדיקלי, רצוי להמשיך בעידוד חדירה כלשהי למערכת. דברים מעוררי השראה: ====נט-וורקינג (11:00-13:00 יום שישי)==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. תובנות: 1. ליצור נט-וורקינג דרך ארגונים קיימים שגם כך פעילים בתוך המסגרת או הממסד שמעוניינים לפעול מולו, במקרה שהפעילים אינם מעוניינים בקשר ישיר עם הממסד (תיווך). 2. לחזק יוזמות קיימות!!! ====בחירות (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: דברים מעוררי השראה: דימוי אסוציאטיבי תפקיד ===שבת=== ====חוכמת הפטריות מפת המחאה החברתית- חמי (10:00-12:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. שיווק זה יכול להיות להגיד ולהסביר את הדברים באופן שונה כדי שגם אחרים יוכלו להבין. תובנות: 1. כדי לשקף לעצמי ולהציג לאחרים צריך לשים גבולות לפחות באופן זמני. 2. כשיוצרים כלי, להשאיר מראש מקום לשיפור ושידרוג. דברים מעוררי השראה: 1. המפה עצמה, וזיהוי הצורך במשהו ויזואלי. ====אסיפה ארצית (15:00-16:30 יום שבת) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. אין סולידריות אמיתית!!! תובנות: 1. לחזק יוזמות של אחרים שחופפות את ראיית העולם שלי, אפילו אם לא לגמרי, הוא הכלי החשוב ביותר 2. החינוך הדמוקרטי הוא גם הבסיס הנכון ליצירת מחאה המבוססת על הערכים בהם אני מאמין.

מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע

ברוך:

1. לוודא שסלבס מחאה מאשרים השתתפות כי אחרת חלקים ניכרים בקהילה מתקשים לעכל את חשיבות האירוע.
2. שמח שהגיעו אלו שהידע חשוב להם
3. לבחון חלוקת הנושאים למעגלים גדולים וקטנים. אולי בכלל לעשות כל מעגל 3 שעות כדי לאפשר התעמקות ותור דיבור נרחב. וגם: לסדר רישום מראש כדי לאפשר לחכמת ההמונים להתערב בשיקולי הלוז. וכך להבטיח מינימום נוכחות.
4. מעגל לילה צריך להתחיל בשעה 9:30 והתכנון צריך להיות כזה שלוח הזמנים הרשמי מסתיים בשעה 23:30 עבור אנשי השמש. אנשי לילה מובהקים (קמים אחרי שעה 11:00 בבוקר) צריכים לקחת אחריות על מעגלי הלילה שמתחילים אחרי 23:00.
5. צוות בישול במקביל למעגלים במצב של בישול/דיבור, ובכלל בזמן המעגלים משימות הכנת מזון, שטיפת כלים ובישול לכל.
6. התעמלות בוקר חובה, ורצוי גם אחרי ארוחת הצהריים
7. נוכחות מים לשתיה חמה בחורף היא חובה, להביא קומקום חלופי בכל מקרה. רצוי גם תרמוס של 3-4 ליטר.
8. בירה 1 ארגז ל-24 שעות ל-15 איש.

תמונות

תמונות עם רישיון שימוש מתאים לשדה האוהלים

תמונות שיש לברר לגבי רישיון השימוש בהן

האסטרטגיה שלנו צריכה להיות לא רק עימות עם האימפריה אלא גם להציב לה מצור. למנוע ממנה חמצן. לבייש אותה. ללעוג לה. באומנות שלנו, במוזיקה שלנו...

אוהבים חפצים מנצלים בני אדם

בחירות החיים דרך נעה סביר

המנהיגות החדשה דרך שיר אלוני

לוקחים את המאפיה

אם היה לי פטיש

חמי וחכמת הפטריות בצלחת פטרי

תמהתי למה אף אחד לא עשה ואז גיליתי שאני גם מישהו

להמשיך לעשות

אני מעורר

טד סמינר הקיבוצים + הרבה אומנות מעוררת השראה

אומנות רחוב מדהימה ויפה

ביבי על תקציב אחראי

חג החירות עם לוביסטים

מריח כמו בולישיט אה זה מיינסטריםמידיה

social media infographics 2013 בעצם מגיע מכאן

גם מעניין - מי משתמש בנייד לטובת גלישה ברשת? חסר: כמה משתמשים בנייד רגיל שאיננו זמין לרשת? כמה אינם זמינים לרשת כלל? או זמינים פעם בשבוע ופחות?

העתיד הוא שלנו ליצור אפשר לבדוק עם יובל כץ

ככה נראה איש שמתסכל על מחשב

לפיד מחלץ את ריקי כהן מהבוץ

אמיר שיבי אינפוגרפיקה על 900 מיליארד שקל

חוסמים את איילון

גז ולא גזירות הפגנה חוצה את קינג ג'ורג' 11/5 דן חיימוביץ

החלפ י את הפחד מהלא נודע בסקרנות!

הגאונות של הטייקונים היא שיש להם את אנשי הממשל המליונרים

שלחתי להם הודעה, טרם חזרו

[1]

https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151511478895369&set=p.10151511478895369&type=1&theater בחיים לא צריך מזל, צריך להתאגד

מאמרים נספחים

• נועם יורן על הניאוליברליזם של הריאלטי כבידור

אהבה

חן לוי על אהבה

תקווה

דורון אופק: "לא משנה מה נעשה, יש לנו תמיד החובה להתערב, החובה לעזור, החובה לסייע למי שצריך .. החובה שלא להישאר אדיש."

• ברק כהן תפילת המהפכן

סוף העולם

אמה גולדילוקס (2012), "סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 22/12/2012

"אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ, כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.

"הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. [...] בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.

[...]

ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.

הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.

הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.

אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.

המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?

ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח."

The Flobots (2008?) – We Are Winning, תרגום חופשי

ברוך אורן

"אנחנו בונימות עולם חדש

אל נא תשבי בנחת בצד

אל נא תשאר בהילוך סרק

אל נא תסמכי על השידור הזה לבד

אנחנו רק חזקותים כמו הסיגנל שלנו

יש מלחמה על המחשבה שלך

אם אתה חושבת - אתה מנצחת

התנגדות היא ניצחון

תבוסה היא בלתי אפשרית

כלי הנשק שלך נמצאים בידך

פני אל תוכך ומצא את האמצעים כדי להשיג את החופש שלך

הלחמי עם כלים

הגורל שלך ושל כל מי שאתה מכיר תלוי בזה"

"אהבה היא לא איזו מטרה, אלא דרך חיים. שהעיסוק בלחפש אחריה מפריע לחוות את הקיום שלה. עם זאת אני פוגשת נשים רבות וגם גברים שנוטים להתמרמר בכל 14 בפברואר, ולא כי לא יקבלו פרחים או מתנות, אלא פשוט מתחושת מחסור. אז אני מתריאה בזאת כי אני מוכנה לחלק אהבה לכל אדם שמרגיש בה מחסור. לא אקנה לכם פרחים, לא אציין זאת דרך הארנק, ואפילו כהבטחה, אתן לכם אותה בכל ימות השנה ולא רק בתאריך הזה.

"בינינו, יש לי כל כך הרבה סוגים של אהבות שאני מרגישה די רוויה, ובכל פעם שאני חשה במחסור אני לא צריכה לצייץ יותר מרגע בשביל שיתמלא לי החלל. יש משהו מאוד מרגיע בתחושה הזאת, ואני לא מפחדת לומר את זה בקול רם כי אני מרגישה לאחרונה כמו הד, כל מה שאני רוצה בו בעצמי אני שולחת לאדם אחר, וכך אני מקבלת בלי היסוס בכלל את כל מה שביקשתי. שלא יגמר לעולם.

"ישנם גם את אלה שיגידו שאני טועה, שבכדי להרגיש אהוב עליך לאהוב קודם את עצמך. אני מסכימה עם האמרה הזאת ב-100 אחוז, אבל בעולם שבו בני אדם מרגישים באופן תמידי לא מספיק טובים בדבר כלשהו, לא מספיק מוצלחים, או פשוט לא מספיק, לאהוב את עצמנו הפך למשימה לא פשוטה שאפילו אלו שמצליחים בה חוטאים לעיתים.

"עם זאת כשאנחנו מרגישים אהובים אנחנו אוהבים את עצמנו ובכך אנחנו הופכים לאהובים אפילו יותר. אז אין אמת ואין נוסחת קסם. יש רק אהבה, וכל כך הרבה ממנה, אם תחטאו בלאהוב רק אדם אחד אתם עלולים לפספס את כל הפואנטה.

קורס בניסים: להשתנות בעצמי כדי לשנות את העולם

על התגוננות וסבל

לאור נהלל מצטטת מתוך הקורס בניסים

"אי התגוננות היא כל מה שעליך לתת ובתמורה אתה נפטר רק ממה שמעולם לא היה ממשי כדי להביט ב"משיח" שבך. אי התגוננות היא כוח, היא מהווה עדות לזיהוי המשיח שבך והתגוננות היא חולשה, היא הצהרה שדחית את המשיח והתחלת לפחד מ"זעם האלוהים" ("קרמה"?), מה יכול להצילך עכשיו מפני רעיון השווא של אל זועם? מה יכול לvגן עליך עתה כאשר מה שאתה נדבק בו אינו אלא אשליות ? נכונותך להתנער מן האשליות היא כל מה שדרוש, העולם ממתין לרפוייך ולאושרך כדי שתוכל להדגים את ריפוי העולם. הרגע הקדוש יתפוס את מקומם של החטאים אם רק תישא איתך את תוצאותיו, ואך אחד לא יבחר לסבול עוד.

"הרפא כדי שתוכל לרפא והאמת תגלה לך כי בחרת להרשות לסמלי האהבה לתפוס את מקום החטא והאשמה, האמת תציב את נס הריפוי במקום שבו היו זרעי מחלה ולא יהיה שום אובדן, רק רווח.

"סבל הוא שימת דגש על כל הדברים שהעולם עשה כדי לפצוע אותך, תחייתו של החלק שאתה ממלא בהצלת העולם מהרשעה הוא היחלצותך שלך.

"נס בא לרפא, לסגור את הדלת על חלומות החולשה ולפתוח את הדרך לגאולתך ושחרורך.

"תם המסע (של הסבל) והוא מסתיים במקום שבו הוא החל, שום שריד לא נותר ממנו בשום אשליה ושום נקודה לא השארת כדי להסתיר את פני ה"משיח" (הגאולה) מעצמך, רצונך נעשה שלם וכעת צלמך באור, מאיר מכל דבר שחי ונע בתוכך כי הגענו אל המקום שבו כולנו אחד ואנחנו בבית." (הקורס בניסים)

ייעוד תעסוקתי - מה לעשות עם עצמי?

שואל אופיראביגד, מנהל דף הקונספירלה, אשר מציג לכמה אלפי א:נשים את העולם החדש:

אופיר אביגד (2013), "טוב, שאלה מעניינת". פוסט על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013, נדלה בו ביום

"נגיד מישהו רוצה להתנדב בלהפוך את העולם למקום טוב יותר, ולא בלעזור לחלשים אלא בלהקים עולמחדש.

"לאן שולחים אותו?"

ועונה לו דן (דנדן) דיימל (שם, בתגובית):

"אז ככה , מוזמן לקרוא את שנכתב כאן עבורך לא ברפרוף פייסבוקי רגיל אלא באמת לקרוא ואולי אף להפנים . קודם כל אפשר להתחיל בלהבין לאינסוף שהכל כבר בסדר (ב - סדר ... בתוך סדר ) והכל קורה מדוייק . העולם כולו נמצא בשלב דומה לשלב הגולם (רוב העולם בתרדמת ועיוורון כמעט מוחלט כלפי מה שקורה עיין ערך רוע , שחיתות רצח וכו' ... החדשות הטובות הן שהגולם עתיד להפוך לפרפר וזקוק לתמיכה שלנו כאן בני האדם (המהווים צינור בין שמים לארץ...) . אם הגעת עד לכאן והבנת ולו משהו קטן ממה שנכתב כאן עבורך אז נמשיך ( :

"המלצתי אם כן עבורך היא להיות בהקשבה ללב ולגוף המדבר איתך כל יום - כל היום ...ולא למיינד פאק שעולה במחשבות ... (כי המחשבות הן לא אתה ... הגיע הזמן שבני אנוש יתחילו להפנים אט אט ... ) והשביל חכם מההולך בו... וצעד אחר צעד עקב בצד אגודל תוכל לראות איך הדרך נפתחת עבורך בכל רגע ורגע , ותוכל לראות עובדה פשוטה : ברגעים בהם אתה רואה את האור שלך ואת הטוב שלך תוכל לראות את הטוב שבאחרים ובכולם (גם אם הוא רוע מוחלט... ) על כן כל שנותר לך לעשות הינה עבודה פנימית שהיא בעיקרה מנוחה... מנוחה אמיתית ואותנטית בתוך כלי הרכב שקיבלת (הגוף שלך ) ולהרגיש כל פעם קצת וכל פעם מחדש את הנהג שמוביל אותו ... ופשוט להבין שאתה הנוסע ... אז כל תפקידך הוא פשוט לקבל את הנסיעה ! ברגע שתלמד להיכנע ולקבל אותה לאינסוף , באופן טבעי ואפילו אוטומטי (כמו הנשימה שפשוט קורת מעצמה ) תבחין שאתה פשוט מקבל את מה שקורה ואין לך שום צורך (כמעט ) להגיע במשא ומתן עם החיים , ואז גם אין צורך בפירושים של החיים ואין צורך בכלום בעצם . חוץ מהחיים עצמם ( :

"ייתכן שכל זה נשמע לך מופרך ואף מעורפל כמעה (תלוי במקום בו אתה נמצא ) במידה וכן אתה פשוט יכול להתחיל בלזרוק לכל הרוחות את כל מה שאי פעם למדת (עיין ערך בתי ספר צבא ,חינוך קלוקל , מורים פצועים ... ומערכת חינוך המחנכת לרובוטיקה ... ) ופשוט אט אט להתחיל להיזכר באור הצרוף והאהבה הטהורה שאתה . מה שעשוי מאוד לתמוך את כל זה - זה פשוט להתבונן בתינוקות ולהיות לידם ולהרגיש את ההילה המרפאה שלהם נטולת השיפוט כלפי כל דבר . ואט אט תיזכר במה באת לעשות כאן (אחד בא להיות מורה , אחר הגיע להיות מרפא וכו' ) והיופי הוא שכולנו מורים וכולנו מרפאים ורוב האנושות פשוט אינה רואה זאת . אז עקב בצד אגודל... ואם נהיה קשה בדרך , אל תשכח שזהו רק קושי ואין מה להזדהות איתו ... פשוט להתבונן בו ולתת לו להיות . טוב ... זו ללא ספק התשובה הארוכה ביותר שנתתי בחיי למישהו שאינני מכיר בכלל (לא שאני מחזיק בתשובות אך מדי פעם שהרגע הנכון מגיע משהו כזה קורה ... ) פשוט פתאום הרגיש ככה ( :

"אם תיקח רבע ממה שכתוב כאן - אתה על הסוס ! תבורך ידידי ( :

"תקשיב קצת לשיר כאן אולי הוא יועיל לך במשהו..."

על מציאת בן/ת הזוג הנכון/ה

כרמן אלמקייס מצטטת את ברכה סרי ז"ל

כשליבך יהא נכון אישה

לאהוב את גופֵך

להלל את נוגה דרכך

וטוב ליבֵך.

כשליבך יהא נכון אישה

ואמונתך מוצקה

ואמִתֵך ללא דופי

ייקָרה בדרכך אישך

הטוב בגבָרים.

כשנאמנה תהא מלאכתך

ירחקו ממך תועי הדרך

ושבורי הלב.

כשטהורה תהיי מזוהר החמה

יבושו מפנַיך

כל נושאי האשמה.

כשגופך שלם ונכבד

כנשמתך הטובה

ידבקו בך לאהבה

יודעי אמת

אסופֵי שלווה.

[http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4387271,00.html כנרת טל מאיר (2013), " האם אפשר לשלוט במשיכה המינית שלנו?" YNET-יחסים, 2/6/2013, נדלה בו ביום]

"מה מושך אותנו?

לפני שנבדוק מה אפשר לעשות בקשר למשיכה, נבחין בין שלושה סוגי משיכה:

"א. משיכה פיסית, ראשונית, המבוססת על מערכת הטבעות בסיסיות ולא מודעות, שנוצרו כנראה בגילאים מוקדמים.

"ב. משיכה כביטוי לצורך שלנו להרגיש משמעותיים ובעלי ערך. חלק מן האנשים נמשכים למי שמעורר בהם את התחושות הללו: יש מי שתמשך לגבר בעל ביטחון עצמי גבוה, מצליחן, כזה שנשים אחרות מסובבות אחריו את הראש.

"קירבתו של אחד כזה וההתעניינות שלו בה, גורמות לה לחוש בעלת ערך. אחרת תמשך לגבר עדין, כזה שזקוק לתמיכה ולרוך אמהי. היכולת שלה למלא אחר הצרכים שלו ואולי גם לשלוט בו, היא שתעורר בה תחושה של ערך עצמי ומשמעות.

"ג. משיכה כביטוי לתחושת חוסר הערך העצמי שלנו. חלק מן האנשים נמשכים דווקא למי שמעורר בהם את הצורך להוכיח שוב ושוב שהם בסדר, ולעיתים קרובות, לא משנה מה יעשו, תמיד יישארו 'לא בסדר' בעיני אותו אדם. משיכה מן הסוג הזה היא הגרועה ביותר, משום שהיא גורמת לנמשך לרצות תמיד את זה שאינו מעוניין בו. היא גורמת לו לחלום על מי שלעולם יהיה בלתי מושג – ולסלוד – מכל מי שהופך להיות מושג.

"[...]

"להרחיב את גבולות המשיכה

"מניסיוני בעבודה עם 'נמשכים ונמשכות', סינגלס וזוגות, מצאתי שאנו יכולים להרחיב את גבולות המשיכה שלנו ולא רק להימשך באופן אוטומטי, כימי ובלתי נשלט, אל מי שהלא מודע שלנו בחר להמשך אליו. על מנת להרחיב את גבולות המשיכה, יש לבסס הנחת יסוד חשובה אחת: אנחנו ורק אנחנו יוצרים את המציאות שלנו מתוך התפיסות שלנו, ובידינו היכולת לנהל את המערכת הרגשית שלנו. לכן - כל עוד אתם מאמינים שמשיכה היא דבר בלתי נשלט – אינכם יכולים לעשות דבר על מנת לטפל בה.

"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה, תלויה למעשה ביכולת לשלוט בתחושת הערך העצמי. ככל שזה יהיה גבוה יותר, כך יש סיכוי גדול יותר שטווח האנשים שתמשכו אליהם יהיה גדול יותר, ויכיל יותר אנשים נעימים, טובי לב, שמחזרים אחריכם ומתייחסים אליכם יפה. מצד שני, ככל שהערך העצמי שלכם נמוך יותר, תבחרו להימשך תמיד אל אלה שאינם מעוניינים בכם וגורמים לכם להרגיש שאתם 'לא באמת שווים'.

"היכולת לשלוט בתחושת המשיכה תלויה גם ביצירת תאום בין הרצון המודע בזוגיות - לבין הלא מודע שכנראה חושש מפניה. אנשים שנמשכים אל הבלתי אפשרי חיים למעשה בפחד לא מודע מפני זוגיות אמיתית. המערכת הלא מודעת שלהם מתעתעת בהם ומשדרת להם 'הוא לא מושך', ביחס לכל אדם שמהווה פוטנציאל אמיתי לזוגיות.

"לכן - על מנת ליצור זוגיות אמיתית שיש בה משיכה ואהבה הנשארות לאורך זמן, רצוי לעשות מספר דברים, כולם נעשים באימון ליצירת זוגיות:

"א. לחזק את הביטחון העצמי, ההערכה העצמית והכבוד שלכם לעצמכם.

"ב. להצהיר על מערכת הערכים החשובה לכם באמת, ולבחור בן זוג המחזיק במערכת ערכים דומה.

"ג. להכיר את מערכת התפיסות הלא מודעות שלכם ביחס לזוגיות, ולהרגיע פחדים לא מודעים מפני זוגיות ארוכת טווח.

"ד. להאמין שמגיע לכם לחיות חיים שאין בהם פשרה.

"ברגע שתעשו את הדברים הללו, תמצאו את עצמכם נמשכים אל מי שנמשך אליכם. זו לא תהיה פשרה. זו תהיה אהבה. כזו שניתן להגשים, ולהפוך לזוגיות טובה וארוכת שנים.

"בהצלחה!"

ביחד

להתאגד

אמנון רבינוביץ' (2013), פוסט בפייסבוק, 26/4/2013, נדלה בו ביום

"אני לא רוצה לבאס את ההתלהבות מהתגובות שרצו בפייסבוק, אבל יש לי סיפור חשוב לספר למען תדע ההיסטוריה של מאבקי הזכויות איך מנצחים נצחונות וירטואוזים.

"אי אפשר שלא להודות מקרב לב לגופים ולאנשים שתמכו ולחברי המועצה ולפעילים הפוליטיים ולמתראיינים לתקשורת.

"אבל מה שהביא את הסיפור הזה לסיום, לא היו גופי ענק. ולא פוליטיקאים משומנים. וגם לא כתבות גדולות בערוץ 2. אלו היו מורים פשוטים. "סתם" מורות ומורים. שפעלו מאהבה אחד לשניה. שכל מה שהם רצו, זה שיהיה להם מקום ותנאים ראויים לחנך בהם.

"והאנשים האלו גם עשו משהו מאוד מיוחד שאולי פעם היה לו מעמד של כבוד. קוראים לו: ועד המורים. ממש ככה. כן, כן, אלו שמספרים עליהם שכל היום בישיבות הם מתווכחים אם לקנות קפה עלית או טייסטר צ'וייס. אלו שדואגים למתנה בערב פסח. אלו שיכולים גם להביא את מורות ומורי בית הספר ואולי גם עוד רבים אחרים לחיים טובים יותר.

"כל מה שהיינו, זו קבוצה של מורות ומורים שעשו את זה ביחד. ועם הרבה עבודה שחורה. ממש הרבה. של פגישות ושיחות טלפון, וכתיבת מכתבים, ומעבר על תלושי שכר, והחתמת מורים וישיבות אין סוף. עם הייעוץ המשפטי, ואגף כספים, ואגף תקציבים, ואגף כ"א ועוד הרבה דברים "אפורים" שלא מצטלמים כל כך טוב. אפשר להסתכל על זה איך שרוצים. דברים התחילו לזוז, רק כשהיו ממש הרבה מורים שחתומים יחד על מכתב נחוש וחד שמאוד מאוד כדאי להקשיב לו.

"למה אני מספר את כל זה? כי חשוב שכל מורה ומורה בארץ הזאת וכל פעיל חברתי שמכבד את עצמו ידע. יש כאן סיפור חשוב. כדי לנצח לא חייבים להיות פוליטיקאים גדולים. וגם לא חייבים לדעת להצטלם טוב. ולא חייבים קשרים במקומות גבוהים. זה לא סקסי, אבל זה אמת: כדי לנצח צריך לפעול ביחד. לאורך זמן. וצריכים להיות מוכנים לעשות הרבה מאוד עבודה שחורה."

אמון

• גם א' פורת.

ברוך אורן (2013), "אמון." בלוג הועד המנהל, אתר שישה צבעים, 22/4/2013. נדלה בו ביום.

המנעות משיפוט

דניאל עוז (2013), "מוסריות זה לפעמים". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

להתסתכל במראה ולראות את עצמי: בדרך לשינוי חברתי עוברים בשינוי עצמי

יוס ברוך (2013), "אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 31/5/2013. נדלה בתאריך 2/6/2013

"אתמול כשחילקנו פלאיירים בעיר התחתית, נתתי אחד לג'ינג'ית שטוחה מהזן המובחר. היא הסתכלה לי בעינים ושאלה אותי למה. אמרתי לה שזה חשוב מאוד. היא שאלה אם אני אוכל חיות. אמרתי שכן. היא אמרה שזה מאוד חשוב לה. אמרתי שאני מבין, ושאני כל הזמן בהתלבטות לגבי הסיפור הזה. אז היא אמרה "אני מבטיחה לך לחשוב על זה ברצינות, אם אתה מבטיח לחשוב על זה ברצינות". הבטחתי לה.

אז עכשיו אני חושב על זה ברצינות. הסבל בתעשיית הבשר הוא איום ונורא. הרג החיות מזעזע, שלא נדבר על תנאי המחיה במכלאות. ומצד שני, טעמו המשובח על ההמבורגר, והקובה, והאמפנאדס המזורגגות, וצ'וריסוס ופראנקפורטר עם בירה.

"כל טיעוני הטעם והפיתוי החכי האלה הם חסרי טעם, ודאי שמול הטיעונים המוסריים.

"ועדיין, אין דבר שמתחשק לי עכשיו יותר מאשר נקניקיה עם כבוד. או בלי כבוד.

"דילמה."

ולפעמים עדיף לבד

• יובל גורן "דווקא המאבקים העצמאיים הצליחו"

זרימה קוסמית אינסוף ערוצים: כל אחד בזוית שלו וכולנו בתיאום

בקיץ3# גוברים הקולות נגד פיצול הפגנות ומולם גוברים הקולות שמסבירים שזה בסדר שיתקיימו כמה הפגנות במקביל. המהפכנות הרדיקלית בתובנה שכל אחד יכולה לפתוח אירוע בפייסבוק, ושכדי להרים הפגנה של 500 איש/ה צריך ידע מועט והרבה כח רצון, הופכים כל אחדת מאיתנו ל-דפני ליף פוטנציאלי. ולכן, אין טעם לנסות להקים "מועצת המהפיכה" שתחליט איזו הפגנה היום ואיזו מחר. פשוט להפיק הפגנות ולעוף על זה. וכמה שיותר ובכמה שיותר מקומות.

להוסיף כאן על טייקוניזם חברתי לליטל כהן ביטון

אור סג'ונוב, "אני אגיד לכם ממה לי נמאס." פוסט על קיר אירוע ה"נמאס לנו" (הפגנה בכיכר הבימה במקביל להפגנה שתתקיים מול ביתו של יצחק תשובה בנתניה), 15/5/2013. נדלה בו ביום

"אני אגיד לכם ממה לי נמאס. לי נמאס מזה שכבר יש הפגנות מתוכננות לאותו ערב ואתם הולכים ומתנהגים כמו סתיו שפיר. דורכים על החברים שלכם למחאה כדי לזכות בעוד כותרת. לי נמאס מכם. ושרק תנסו למחוק את מה שכתבתי כאן"

ועונה לה עודד רוזן:

עודד רוזן (2013), "הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות". תגובית בשירשור, שם

"הי, הבהרה על היחס בין שתי ההפגנות: זאת וההפגנה שמול הבית של תשובה.

"אני מעורב בארגון ההפגנה אצל תשובה, שמדברת ספציפית על ייצוא הגז. היא מתבצעת בתיאום מלא עם מארגני ההפגנה התל אביבית, וההיפך.

"הגענו לישיבות אחד של השנייה, אנחנו בקשר בצ'ט ובטלפון עוד מההתחלה.

"ישבתי אתמול עם דפני [ליף ב.א.] ועם יונתן [פרחי ב.א.] על הטקסט לאירוע הזה ועל מסרים שייצאו ממנו.

"בעצם שני האירועים מקדמים אחד את השני ולא מפריעים זה לזה. אנחנו מארגני ההפגנה השנייה לא רואים בהפגנה הזאת הפרעה, אלא שמחים שיהיו כמה שיותר אנשים ברחובות בכל רחבי הארץ, סביב כל נושא שמפריע להם.

"תמיד יהיו אירועים מקבילים ואנחנו רואים בזה יתרון, ומשתדלים לתאם ולסייע זה לזה. מבחינתי אם יש אנשים שעושים דברים בשביל האגו של עצמם, ניאבק בשלב זו אחר גם בהם כמו שאנחנו נאבקים בכל אדם עם התנהגות דורסנית - בכנסת או במשק.

"אבל כאן זה לא הסיפור, מארגני ההפגנה כאן משתפים פעולה, מדברים בהפגנה ובתקשורת על נושא הגז ויתנו לו להוביל את ההפגנה כי הם מודעים לחשיבותו.

"אני קורא כמובן לכל מי שיכול להגיע לפולג לבוא איתנו, יש גם הסעות מהבימה וחזרה. נושא ייצוא הגז הוא קריטי ומשמעותי, ותשובה עושה כרגיל את הכסף שלו על חשבוננו, בצעד שיעלה לנו מאות מיליארדי שקלים. וזה עוד בלי להזכיר את התספורות ושוד כספי הפנסיה שזה כבר שגרה אצלו.

"אבל מי שלא יכול או לא מעוניין להגיע להפגנה בנתניה - שיצא בכל זאת מהבית כדי לעשות בבלאגן בתל אביב, ירושלים או איפה שהוא רק יכול.

"מבחינתנו שיהיו גם ארבעים אירועים באותו זמן - כל מה שחשוב הוא שמי שרוצה לצאת מהבית - ייצא. שכל מי שיש לה מה להגיד - תגיע ותצעק.

"אשמח לענות לשאלות אם יהיו.

"יום טוב ויאללה בלאגן"

ומספר דקות אח"כ ממשיך עודד (שם):

"אני מבין ממה אור נפגעה ועוד רבים אחרים וגם אני חושב כמוה.

"שיש רודפי מיקרופונים שלא אכפת להם מחבריהם לדרך. אכלתי לא פעם כאפות כאלה בעצמי.

"הקיץ פותחים גל מחאה חדש וכרגע נראה שהוא הרבה יותר שפוי מקודמיו בנושא התיאום, למדנו לא מעט מהניסיון הקודם שלנו. את המסרים שלנו כבר לא ידרסו. וכמו שאמרתי בשבת הנוכחית יש תיאום נרחב בין ההפגנות ואמן שיגיעו כמה שיותר לשתיהן."

גם גיא שמיר נדרש לעניין:

גיא שמיר (2013), חג שמח לכל האזרחים האמיתיים". פוסט על קיר אירועים שונים בפייסבוק, 14/5/2013. נדלה בו ביום

"חג שמח לכל האזרחים האמיתיים, שדואגים לזכויות של כולנו ושינוי השיטה והמציאות בליבם ונפשם.

"יש תחושה שינוי התדר המהפכני גורם לבלבול ונסיון להחליט מה חשוב יותר ומה יקבע את גורלנו. כל מה שיש לי להגיד זה... בלי פאניקה, אין מקום לדאגה.

"כל ניסיון לשלוט בתדר המחאה והמהפכה יביא לפירוד ושיבוש. אין אירוע או נושא עדיף. אין מה לדחות אירועים לשבוע הבא או עוד חודש.

"ריבוי היוזמות, ההפגנות והאירועים הוא המטרה העיקרית מכיוון שאין נושא או אישיות אחת שאחראית למצב אלא מקשה אחת של תחומים ואנשים, שהחלפתם או שינוי התנהלותם הוא המטרה שלנו.

"הניצחון יגיע ביום בו יתנהלו אירועים קבועים בכל מחוז, מול כל שר, טייקון ומקבל החלטות בו זמנית בכל סופ"ש.

"זה נראה מדע בדיוני אך לא. אנשים לא באים בהמוניהם מכיוון שאין להם יכולת (זמן, כסף, כוח פיזי) ואפשרות להגיע כל שבת לתל אביב.

"הפגנה מול יונה יהב בחיפה, ביבי בקיסריה, תשובה בנתניה, יאיר - ליבני בתל אביב, סילבן ברמת גן, בנט ברעננה.....

"הפגנה אחת היא טובה, התמדה והפגנה קבועה היא מצויינת. הכמות חשובה אך לא קובעת. ארגון כמות אירועים בו זמנית, בהם משתתפים אפילו 50 איש, היא אסטרטגיה מנצחת.

"רק משמרות מהפכה מול היעדים, בהתמדה ונחישות, תביא כניעה וקבלת נציגי עם מקצועיים, בקיעים בנושא אותו הם מייצגים, למשרד ראש הממשלה, ללשכות השרים ואפילו להדברות עם הטייקונים.

"סופ"ש קבוע - משמרות מהפכה מול בתי ראש הממשלה, בתי השרים, מקבלי ההחלטות והטייקונים תביא תוצאות. אנחנו יודעים זאת מזמן.

"הפגנות כוח המוניות מטרתן חיזוק ותמיכה לפעילים ולמערכה כולה, הסברה, התרמה וצירוף אזרחים חדשים למערכה. דתיים, חרדים, ערבים, משפחות, ילדים, נוער וסטודנטים כולם מחפשים דלת למערכה ולא מצליחים להתחבר. ניזונים מהלוקשים ונקודת המבט של התקשורת המתפוררת שמנסה בעצמה לשמר את כוחה שחלף לו, רבים מהאזרחים נמנעים מהפגנות בגלל נוכחות המפלגות ופעילים שעדיין לא הבינו את ההבדל בין מפלגה לאזרחות. המפלגות מטרתם פרטית ומפלגת, מהפילוג המפלגות ניזונות בדיוק כמו הממשלה והמערכת.

"מבקש לחזור ולהפיק בשקיפות, במרחב הציבורי ולאפשר לכולם להחליט, לקחת אחריות ולפעול.

"חג שמח וקיץ 3 מהפכני כמו שלא נראה במדינת ישראל מעולם. בהצלחה לעם ישראל."

וגם בני אהרון, בטון דיבור קצת יותר פיוטי:

בני אהרון (2013), "על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם," פוסט ותמונה בקיר האישי, 14/5/2013, נדלה בו ביום

"על : אהבה, מחאה, צדק, אגו, אהבת חינם,

"חג מתן תורת חיים שמח !!!

"כל התורה כולה על רגל אחת , ו"אהבת לרעך כמוך" [צדק]

"אחרי 6000 שנה ו-8 מיליארד בני אדם, מסתבר שזה לא מספיק "כמוך" [אהבה]

"בעידן מהירות האור צריך להתעלות מעל האדם הישן [אגו]

"העם בישראל מוחה, בהפגנות רבות בכל הארץ ודורש "צדק חברתי" [מחאה]

"לכן אני שמח בחג הזה המארגנים והמוחים יד אחת בכל האירועים.[אהבת חינם]

"במשפט אנחנו לא משוחדים

"ברפואה אנחנו לא אכזריים

"בתקשורת אנחנו לא רמאים

"בכלכלה אנחנו לא גנבים

"במנהיגות אנחנו לא קורצים עין

"בהשכלה אנחנו לא כסילים

"לכן אנחנו קוראים לכם לבוא ולהשתתף בהפגנות בכל הארץ

"כוחנו באחדותנו

"חובה חובה להגיע, כל אחד להפגנה בקרבת ביתו וגם להביא חברים הגיע הזמן.

"כנסו שתפו!!!!

"בתמונה: "אימא אדמה" כולנו אחים"

שילוב מאהבים

דפני ליף

"אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף"."

ככלי לאיחוי נזקי ההפרד ומשול

גיא תמר, סטטוס בפייסבוק, 6/5/2013. נדלה בו ביום (בשלמותו)

רוצה לומר משהו בעניין הסרטון שצולם בתוך האוטובוס של אוהדי בית״ר ירושלים שם הם נראים מקללים ושרים שירי הלל ליגאל אמיר ועוד המון ביטוים של שנאה כלפי ערבים.

כשצפיתי בזה לראשונה הרגש הראשון שצף בתוכי היה של שנאה, שנאה כעס תסכול והרבה גועל והתגובה הראשונה שרציתי לכתוב בעניין הייתה מן הסתם משפריצה מלא שנאה ואמירות נוראיות שמין הסתם לא היו שונות מאלו שהיו באוטובוס.

ובחרתי במקום להגיב מהבטן ומתוך כעס לספור עד עשר ולנשום עמוק (:

עכשיו בואו נשים רגע בצד את האמירות הנוראיות והמכעיסות שיצאו שם, בואו ננסה לחשוב רגע מחוץ לרגש האוטומטי שעולה בנו כשאנחנו רואים התנהגות בזויה כזו.

הכי קל זה לשנוא אותם ולתעב אותם בחזרה אבל אז במה אנחנו שונים?

במקום זה אני מעדיף לנסות להתעסק ולחשוב במה הביא אותם לזה? לנסות להבין מה יצר את השנאה הזו?

וכן פה אפשר רק להאשים, להאשים את המדינה והממסד שחינך אותנו כל הזמן שאנחנו עם נבחר, שחינך אותנו ציונות שאומרת שזה הסדר שיש אזרחים נחותים מאיתנו רק כי הם מדת אחרת, מערכת שלמה של בתי ספר מוסדות להשכלה צבא ועוד שחינכו אותנו שהם הם תמיד וכולם האויבים שלנו רק מעצם היותם שונים, כמה אנשים באמת חיים במדינה הזו ומתייחסים באופן אישי לאזרחים הערבים שבתוכנו כאל שווים? :ספק אם יש הרבה כאלה.

מערכת חינוך שמפרידה בין דתות שונות, מערכת חינוך שמקפידה ללמד רק צד אחד ולהציג אותנו תמיד כהמונים ואותם כשטן, מערכת חינוך שלמה שמחנכת אותנו להיות נאמנים לדגלים ולסמלים ולמדינה יותר ממה שאנחנו נאמנים לבני אדם ולחיים.

עכשיו על כך זה תוסיפו פוליטיקאים סוג ז׳ שמסיתים מבוקר עד לילה, תוסיפו לזה ממסד שמפלה כשיטה בין אזרחיו, ממסד שמפיץ שנאה בעצמו.

ועל זה תוסיפו חיי יום קשים של אזרחים שהשלטון מספר להם שזה הכל בגללם, בגלל הערבים, בגללם אין שלום בגללם צריך צבא גדול בגללם צריך ציונות שמפלה בין אזרחים ובגללם אין כסף, על כל זה תוסיפו שנים רבות וקשות שידעה ירושלים עם מאות הרוגים ופצועים בפיגועי תופת קשים מאוד, כמעט ואין ירושלמי שלא נחשף לפיגוע בדרך כזו או אחרת.

כל זה יחד מייצר שנאה, כל זה יחד מייצר כעס, כן המדינה אשמה כי אלו הערכים שעליה היא גידלה אותנו ועליה היא מגדלת את ילדנו, הם הרי רצו שד קטן מלא בכעס ושנאה ומלא בגאוות יחידה כדי שכולנו נהיה חיילים טובים יותר על מנת להגשים את החלום, את החלום שהפך לסיוט, רק שהשד הזה עכשיו גדל למימדים מפלצתיים ומאיים על הממסד, אז עכשיו הוא יוצא נגדו, אז מה עושים? במקום טיפול שורש אמיתי פשוט מסיתים, הפעם את הצג השני, הפעם אותנו נגדם, נגד הנערים האלו שספק מבינים את המשמעות של המעשים שלהם, הרי כך חינכו אותם ולתוך זה הם גדלו. וכמובן שהם הצד הקיצוני של התוצר הזה, אבל בניינו כולנו כמעט כולנו נמצאים שם, רק אנחנו מתהדרים במילים יפות וגבוהות, במילים מתנשאות ושופטות, כן גם אני גדלתי בירושלים בתקופה שאם היה עולה ערבי לאוטובוס העיניים שלי היו נפתחות בחשש כבד, גם אני גדלתי בירושלים שאם חבורה של ערבים אזרחים כמוני היו הולכים לידי בלילה הייתי נדרך ומפחד... זו המציאות, כואבת ככל שתהיה.

הגיע הזמן שנתחיל להתמודד עם המציאות הכואבת ונפעל לשנותה מהיסוד, טיפול נקודתי בחבורה כזו או אחרת לא יפתור את הבעיות האמיתיות של החברה שלנו.

רק שבאמת נפנה את עצמנו מלשנוא את מי ששונה, חרדים חילונים מתנחלים אוהדי ביתר פליטים בדואים ערבים דרוזים אשכנזים מזרחים וכו... רק אז אולי יוכל משהו פה להשתנות באמת.

אז איך מתאמים שלא יהיו 2 הפגנות במקביל?

וסוגיית התזמונים:

יגאל רמבם (2013), תגובית בהפגנת "יאללה לרחובות" 8/5/2013

"אדמינים, לא יודע מי מכם שינה את מועד האירוע, אבל זה מעשה נבלה. יש בשבת הקרובה הפגנה על הגז מול הבית סילבן.

"תעשו מעשה הוגן ותפסיקו להיתמם. Daphni Leef Alon-Lee Green Liat Biron

"'השקרן גרוע מן הגנב, שכן, הגנב גונב את ממונך והשקרן את דעתך'.

"תחזירו את האירוע לתאריכו המקורי ה18/5/13, או תתאמו עם המארגנים של ההפגנה מול הבית של סילבן."

להט"ב

שירי אייזנר, "אהבה ללא גבולות: התעלמות מהגבולות לא תמחק אותם". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 16/8/2011

יש שם גם תמונה מהממת של כביסה שחורה

"סטריאוטיפ אי-הנאמנות שופך אור על מטאפורת הביסקסואל/ית כבוגד/ת (אחת מהאהובות עלי, אישית). המילון מגדיר בגידה כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את ממשלת המדינה לה חב הבוגד נאמנות, או לרצוח את השליט", הגדרה שמדגישה את תפקידה של ביסקסואליות בתור גורם מסית. אנחנו יכולות לחשוב על ביסקסואליות בתור בגידה באמון שנכפה עלינו על ידי מנגנוני הכח*, כמו גם בתור התגשמות של הנסיון להפיל או "לרצוח" את הסדר ההגמוני. אנו יכולות, אם כן, להשתמש במשמעות הזאת בתור שער לבגידה במונוגמיה, לבגידה בהטרופטריארכיה**, לבגידה בממשלות, מדינות, מלחמות. לבגידה בתנועת הלהט"בית (ה-ההה"ה-ית), על הנורמליזציה*** שלה ועל הנסיונות שלה למסמס את הקהילות שלנו בחברה. אנחנו יכולות להיות בוגדות בכל דבר שמגביל אותנו, ובכל דבר שעומד בדרכנו: כל מנגנוני הכח, כל הדיכויים.

• מנגנוני הכח הם מבנים היררכים אשר שולטים בחברה דרך כסף, משאבים וכח. למשל, ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות וכן הלאה.
  • הטרופטריארכיה היא פטריארכיה הטרוסקסואלית, כלומר שלטון גברי הטרוסקסואלי כפוי.
    • נורמליזציה היא נסיון להשתלב בנורמה, ליצור מצב נורמטיבי או סטטוס קוו. לרקע, כדאי לקרוא כאן על דומואים."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.

אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?"

ברוך: לא יודע לענות על מדוע לא מדברות על זה בהטרונורמה. רק מחזק את הטיעון של שירי בכך שבעיתון היחידי שסוקרה בו ההפגנה, מעריב, הסיקור התעלם לחלוטין מהחיבור בין שתי ההפגנות.

ברוך: בתוך הקהילה הגאה (וגם בתוך קהילת המחאה במידת מה), התקיים שיח ניכר בסוגיית שילוב המאבקים. עדות לכך באירועים שנפתחו ע"י הפלג הראדיקאלי ("באנו חשוכים לגרש!" - האירוע שפתח חאדר אבו-סייף, "לא היררכיה, לא מגדר, מפילות את המשטר. גוש שחור ורוד במוצ"ש" - האירוע שפתחו דן וג ואברם גור-אריה ) אל מול "שתקנו מספיק. היום מתחילים לצעוק!", האירוע הדומואי המרכזי שנפתח ע"י האגודה, איגי וחוש"ן. מסתבר שהעובדה שנפתחו מספר אירועים הפריעה למפיקי האירוע הדומואי, עד כדי שהם טרחו לדאוג לחסימת חשבון הפייסבוק של דן וג, מפיק האירוע השלבני "לא היררכיה לא מגדר" וכו'. דיונים רבים שביקשו להצר את המאבק לזוית דומואית, נתקלו בדיון פוליטי ער]. במקביל הופיעו גם פוסטים נוספים שביקשו להרחיב את היריעה הפוליטית אל נושאים כגון כיבוש, פינקוואש וטבעונות.

כדאי לשים לב גם לכך שעבור הפגנת הצדק החברתי כנגד המעצר האלים של דפני ליף, נפתחו שני אירועים - האחד, "לוקחים חזרה את הרחובות!", ע"י הגמוניית המחאה (שיר נוסצקי, ליטל כהן ביטון, ברק כהן, עדי פלד, יואב פקטה, משה מנקין, אורי בנדוב, ליאת בירון), והשני - "הפגנת זעם היום ב19:30! רוטשילד - מול הבימה" - ע"י קבוצה שהתקראה "השלב הבא - עושות מהפכה‎" - כלומר, קבוצה אנרכה-פמיניסטית בעצמה, שככל הנראה כללה פעילימות מפאנורמה - דן וג ושירי אייזנר. כלומר, יש כאן צעד מעבר לניסיון פשוט לשילוב מאהבים. יש כאן הזדהות משותפת עם הרצון לאחד בין ההפגנות.

ספיר סלוצקר-עמראן, "אני לא יודעת מה היה קורה". אתר העוקץ, 23.06.12

"אי שם ביישוב קטן אחר, אולי בפריפריה חברתית או גיאוגרפית כלשהי, יושבים נערות ונערים בבגרותם ולא מבינים מה לא בסדר איתם שעם כל הדברים על הסדר היום, חברי כנסת במדינה בוחרים להתעסק דווקא בחדר המיטות שלהם. בשבילם אני יוצאת להפגין היום [הפגנה נגד הקריאות ההומופוביות של אנסתסיה מיכאלי ב.א.] וקוראת לכולם להצטרף, לפני שהולכים/ות להפגנה אחרת [הפגנת הזעם על מעצרה האלים של דפני ליף ביום שלפני כן]. כדי שעוד כמה שנים אותם נערים ונערות ירגישו מספיק בטוחים ושלמים כדי להצטרף להפגין איתנו גם על הזהות שלהם ולא רק על המצב הסוציו-אקונומי שלהם.

אני בטח שלא יוצאת להפגין בשביל סיקור חיובי לעיריית תל אביב אחרי שהבריונים שלה בשליחות ראש העירייה היכו אתמול פעילים חברתיים, שחלקם בשבילי כמו בני משפחה, ובטח ובטח שלא בשביל האגודה הממוסדת והמיינסטרימית שלרוב צועדת עם המצב הקיים יד ביד ולא לוחמת כדי לשנותו.

רק בשבילם."

• מאוד מומלץ גם לכלול את הקומיקס המהרס של טל/י ווזנר@!!!

נשים

דורית אברמוביץ' אצל שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.

אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם."

פלסטינים תושבי ישראל והמחאה

שרה אוסצקי-לזר, "אחוות עמים: הערבים והמחאה החברתית". הדף הירוק, 8/9/2011

"בימים הראשונים למהפכה התבוננו עליה האזרחים הערבים מן הצד בחשדנות מלווה בייאוש שקט. דומה כי ההפגנות בכיכר תחריר, שהיוו השראה למה שהתרחש כאן, עשו עליהם רושם גדול יותר מאשר המחאה התל אביבית. אמנם המצוקות מוכרות להם היטב והסיסמאות מתאימות להם, אך המרחק הגיאוגרפי והמנטלי בינם לבין שדרות רוטשילד מנע הצטרפות המונית. זאת גם על רקע של שנתיים ארוכות של חקיקה פוגענית ומפלה נגדם בכנסת והתבטאויות בוטות כלפיהם מפי פוליטיקאים בכירים, שדחקו אותם עוד יותר אל מחוץ לשוליים. אוהל קטן בפינת רחוב החשמונאים, שנשא את המספר 1948 ואוכלס על ידי נשים צעירות מיפו, הפך למוקד לדיונים בנושא היהודי-ערבי, וגם בו התגלעו חילוקי דעות לגבי אופי ההשתתפות במחאה. לאט לאט הוקמו מאהלים קטנים ביישובים ערביים ברחבי הארץ - כמו סח'נין, מיסר ומג'ד אלכרום - ודוברים ערבים עלו הבמות בחיפה ובעפולה ואפילו בתל אביב. העיתונות הערבית ניהלה פולמוס ער בשאלה, אם להצטרף ורוב הכותבים תמכו בכך, תוך דרישה לחדד את הבעיות המיוחדות לערבים - בייחוד קרקע, תוכניות מתאר ודיור. אך חודש הרמדאן הציץ בפתח והשילוב הבלתי נסבל של החום, של הצום ושל תחושות הניכור והפקפוק החזיר אנשים הביתה.

[...]

מוחמד דראושה, מנכ"ל שותף של יוזמות קרן אברהם סבור, שעם סיום עיד אלפיטר יתעוררו הערבים, יבינו כי זו גם המחאה שלהם ויפעלו ביתר שאת. במאמר שפרסמו הוא ואמנון בארי-סוליציאנו קראו השניים לממש ברגליים את השיח האזרחי החדש שנוצר כאן: "זה שמערער על הסדר החברתי הקיים, שאפליה והפרדה על בסיס לאומי-אתני הן חלק בלתי נפרד ממנו". עוד הם כותבים: "מול מגמות של לאומנות ושל גזענות בחברה היהודית וכאלה של בדלנות ושל ניכור בחברה הערבית, ניצבים רבים, משתי הקבוצות, הרוצים באמת ובתמים שילוב ושוויון, ורואים במחאה הזדמנות נדירה לחיבור אזרחי ערבי-יהודי וליצירת תשתית לחיים משותפים"."

פלסטין והמחאה

חגי מטר

"האתגר האמיתי, כמו שאמרתי בעבר ושוב רק לפני יומיים [לקישור] , הוא לחבר את המאבק העממי העיקש לזכויות ולצדק חברתי במרכז תל אביב עם זה שבדרומה, עם הפריפריה, עם ערבים וחרדים, וכן – גם עם המאבק העממי הפלסטיני לחירות, לדמוקרטיה, לסיום הכיבוש ולחיים של שלום וביטחון של כל בני האדם במרחב הזה. רק כך יבוא שינוי אמיתי."

חגי מטר

" זוהי חובה הן של המחאה החברתית והן של :התקשורת לזכור שהדרישה לצדק חברתי לא נגמרת בגבולות הקו הירוק, ושמי שהורסים אוהלים ברוטשילד, לוינסקי והתקווה הורסים אוהלים גם בלב המדבר של דרום הר חברון."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 25/6/2012

"מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים"."

ונועה שינדלינגר מסבירה בהרחבה:

נועה שינדלינגר

"בבסיסה של ה"מחאה" עומדת ההנחה שמדינת ישראל, שאיכשהו הייתה עד לא מזמן ישות פוליטית דמוקרטית לגיטימית, עומדת בפני השתלטות מוחלטת של כוחות החושך המזוהים עם הימין הפוליטי והניאוליברליזם. למעשה, האקט הסימבולי של ניפוץ שמשות הבנקים ממחיש בדיוק את התפיסה הזאת, לפיה האויב מספר אחת ולפיכך הבעיה העיקרית של יושבי הארץ הזאת הוא הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. אולם לא כך הוא.

כפי שכבר טענתי בעבר [לקישור] הבעיה העיקרית כאן הוא המבנה הקולוניאלי, קרי, קיומה של ישות פוליטית כובשת בלתי לגיטימית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת וגם לרכוש לעצמה לא מעט אהדה בעולם.

הישות הזאת מתקיימת בזכות אוכלוסיה מגוונת מאוד של כובשים, וגם בתוכה מתקיימת הררכיה חברתית-פוליטית (בעלת השלכות כלכליות): בראשה עומדים קולוניאליסטים לבנים שגם מניעים את המערכת הפוליטית והכלכלית שלה, ומתחתיהם נמצאים אוכלוסיות שעוברות מערכות דיכוי דיפרנציאליות – מזרחים, קווירים, פלסטינים (גם בתחומי 48 וגם בשטחי 67), מבקשי מקלט ופליטים, וגם מהגרי עבודה לא-לבנים ולא יהודים. חלק גדול מהאוכלוסיות הנמצאות תחת שליטה ודיכוי מבצעות בעצמם דיכוי של אלו שנמצאים מתחת להם (אבל איכשהו מוצאים עצמם מואשמים תדיר בגזענות, הסתה ואלימות).

האופן שבו ראשי ה"מחאה" החברתית מוכרים את הלוקש כאילו הם דורשים צדק חברתי הוא נכס אסטרטגי עבור המדינה הקולוניאלית, שכן התנועה עצמה משתיקה מסרים אנטיקולוניאלים מובהקים ומצליחה לשלב בקואופטציה כוחות פרוגרסיביים יותר, שישמשו עלה תאנה עבורה. באופן זה, הדגש על הכלכלה הקפיטליסטית כשורש הבעיה מושך אל תוך התנועה הזאת גורמים מרקסיסטיים-סוציאליסטים-קומוניסטים, שאופן הניתוח הדומה שלהם מזהה בכלכלה את הבסיס ואת כל ה"שאר" כחלק ממבנה העל שנובע ממנה.

[...]

כל מי שהמציאות בשטחים מוכרת לו, לא היה יכול שלא לגחך לאור התדהמה המעושה של "לוחמי הצדק" התל אביבים אתמול: אלימות משטרתית, מעצרים המוניים וכו'.

ובכן, בזמן שיצאתם לשחק בנדמה לי מהפכנים, נעצר בבית אומר איאד אל-צליבי בן ה-14, וגבר נוסף בן 56 הוכה עד שנשברה ידו. במזרח ירושלים באותו הזמן, השתמשו השוטרים בגז מדמיע כדי לפזר הפגנה ליד שכר שכם – ובידי מי? בידי אותם חברים של מפגיני J14, כשהם לובשי מדים.

וכאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?

אין לי ספק שבהפגנה אתמול השתתפו גם חברים, אנשים טהורי כוונות, המכוונים להשגת צדק חברתי אמיתי. אבל גם ברור לי שמרבית המשתתפים בהפגנה כמו גם מנהיגיה אינם מעוניינים בהפלת המשטר הציוני ובמיטוט של הסדר הקיים, אלא בשימורו תוך, אולי, שינויים קוסמטיים קלים שיעבדו לטובתם. יכולתי לומר שעד שלא יקראו האלפים לסיום הציונות, הכיבוש והאפרטהייד וכינונה של מדינה דמוקרטית מהירדן ועד הים אני אצטרף אליהם. אלא שאני ריאליסטית. מעט מאוד מבעלי הפריווילגיות הקולוניאליות יסכימו לוותר עליהם ולהיאבק למען הצדק. הרוב, בסופו של דבר, ייענו לקריאה להתייצב לדגל (הציוני), ימשיכו ללבוש את המדים ולהפעיל אלימות שהפכה לשגרה נגד אלו שכל חטאם הוא שאינם יהודים."

ועם זאת צריך לזכור שישנם פערים תרבותיים מאוד משמעותיים בין הצדדים לקוי 67. ברשות הפלסטינית תוכל למצא עצמך חצי שנה בכלא על פרסום פוסט בפייסבוק שמבקר את הממשל - פעולה שכמעט כל פעיל חברתי עושה בישראל פעם ביום. אצל שי זיו

מזרחיות

שלמה קראוס, "הקיץ של השכונות". אתר ynet, 20.06.12

"ואלה שמות: "חג'ג', מנקין, בן-יפת, אברהם, וענונו" - חמישה מתוך הפעילים שזומנו לחקירה ולחלקם אף נערך חיפוש בבית. אם לא מצאתם את החוט המקשר, השוו אותם לשמות אלה שלא נחקרו: "ליף, שפיר, קונטס, נוסצקי, גרין". אמנם זה לא נכתב עד כה, אבל היחידים שזומנו לחקירה הם פעילי שכונות ופריפריה. לא צריך להיות חסיד של תיאוריות קיפוח כדי להכיר בעובדות: אם המשטרה ביקשה להיערך לקראת הקיץ, מדוע קציני המודיעין פנו לפעילים שוליים יחסית ולא ל"קודקודים", שכבר הצהירו כי בידיהם תוכניות והוכיחו יכולת להוציא אותן לפועל? הסיבה היא, שהמשטרה יודעת כי הפעילים האלמונים האלה עומדים לכבוש את הכותרות בחודשים הקרובים, ועושה הכול כדי לסכל זאת.

[...]

בקיץ הקודם התבוננו העשירונים התחתונים מהצד ובחשדנות במחאה החברתית. עמוק בפנים הם הרגישו שגם אם המהפכה תצליח, הכסף לא יגיע אליהם - הם ימשיכו לקושש את הפירורים הנושרים מהשולחן, עת המעמדות העליונים נאבקים בינם לבין עצמם. עבור השדרה המרכזית של המחאה, ההפרדה הזו הייתה פיקטיבית - הבשורה במחאה החברתית הרי נועדה לאחד את כל המעמדות. אבל בפועל, שנים של מדיניות "הפרד ומשול", יחד עם מיתוג תקשורתי שצבע את המוחים בגוון של מעמד אחד ונהנתן, מנעו מהציבור הרחב בפריפריה להזדהות עמה."

לקריאה נוספת:

אורטל בן דיין, שולה קשת, יוספה טביב-כליף ושירה אוחיון (2012), "משאבי התרבות בישראל 2008 – 2011 - קריאה לחלוקת משאבים של משרד התרבות על בסיס עקרונות של שיוויון, פלורליזם וצדק חלוקתי". אתר תנועת אחותי, 7/6/2012

"קואליציית לבי במזרח, קוראת למשרד התרבות להיות שותף לתיקון עוול היסטורי. שינוי בהקצאת משאבי התרבות – על פי עקרונות של צדק חלוקתי והעדפה מתקנת- יהווה השפעה מכרעת על מכלול החיים החברתיים בישראל ומרקם החיים העדין והשברירי בה. זו ההזדמנות של מנהל התרבות ומחובתו לקחת חלק מרכזי בשינוי הזה.

בזמנים אלה, כשרוח חברתית אזרחית מתעוררת ישנה חשיבות יתרה לתחום העשייה התרבותית ככזאת הנושאת מסר של יצירה וחופש ובכוחה להיות קול משמעותי ודומיננטי בקריאה לצדק חברתי לכלל אזרחי המדינה והמגוון התרבותי המרכיב אותה. הקואליציה רואה בתרבות זכות יסוד לה זכאית כל קהילה וכל אדם באשר הם והיא כולה תקווה לשיתוף פעולה פורה ומשותף."

תהל פרוש (2009), "מוסדות תרבות מזרחיים מקופחים באופן שיטתי". אתר עכבר העיר, 13/10/2009

"שירה אוחיון, אשת חינוך פמיניסטית מזרחית, האחראית על כתיבת הדו"ח, אמרה כי הנתון הבולט בו הוא חוסר הייצוג של אתיופים בוועדות מינהל תרבות. "יש להם אפס אחוז ייצוג", אמרה. גם הייצוג של מזרחים בוועדות לוקה לדבריה, ומשום כך אין הזרמת תקציבים לתכנים שאינם אירופוצנטריים. לדבריה, גם בחלוקת התקציבים במוזיקה, מועבר 99% מהכסף לתזמורות מערביות קלאסיות. אוחיון מזכירה את תרבות הפיוט שהולכת ונכחדת ואת להקת ענבל הוותיקה, שלדבריה לא מוגדרת מבחינת מינהל התרבות כלהקת מחול."

שירשור שלם על שיבוץ מזרחיים מול אשכנזים בצבא

הוכחה שיש קשר חיובי בין קוטן היישוב ומידת ההתגייסות לקרבי

פריפריה

רפאל בלולו, "אנטגוניזם ושמו דפני ליף". אתר הארץ, 24.06.2012

"ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?

[...]

[...] לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם."

שלום בוגוסלבסקי, "תיאוריית החלונות השבורים." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 24/6/2012

"אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות."

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011

"ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".

ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה."

השמאל

ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר, "מלבאס אותי אתה עשית תואר". אתר העוקץ, 29.12.12

"קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?

החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת."

שירי אייזנר (2013), "על הרומן של השמאל הישראלי עם עצמו ולמה אצביע בל"ד". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית, 20/1/2013, נדלה בתאריך 10/3/2013

"העובדה ששמאלניות/ים הינן קבוצה שנואה כרגע בישראל הוא נתון כמעט מובן מאליו. ברגע שבחרנו להזדהות עם קבוצות מדוכאות, לקחנו את "הצד הלא נכון" במלחמות הטריטוריה בין המדכאים למדוכאות/ים. אבל העובדה שלקחנו צד – ושבחרנו להיות בעלות ברית – עדין לא הופך אותנו לחלק מהקבוצה המדוכאת. ה"שנאה" שממנה סובלות/ים שמאלניות/ים כרגע, וכל הפגיעות בחופש הביטוי של השמאל כולן גם יחד, הן כאין וכאפס לעומת מצור, רעב, רצח שיטתי, טיהור אתני, כליאה, ועוד מליון ואחת דרכים שבהן חוות דיכוי קבוצות שהן באמת מדוכאות.

כאן כבר אפשר להגיד שאני מדברת בעיקר על הפלסטיניות/ים. ושימו לב שבכל מדינה אחרת בחו"ל, המאבק שכאן נקרא "נגד הכיבוש", שם נושא את השם "סולידריות עם פלסטין" (Palestine solidarity). כאשר השמאל הישראלי ממקם את עצמו בתור הנושא של עצמו, הוא מוחק את המטרה האמיתית של תנועות שמאל – להיות בעלי/ות ברית, בסולידריות ובתמיכה למאבקים של קבוצות מוחלשות. הוא עושה נזק למטרתו המקורית בכך שהוא מנרמל את הדיכוי הקשה שעוברות קבוצות אחרות וממרכז את עצמו בתור "הקורבן האמיתי" (כי "כשזה קורה להם אז זה כבר ברגיל, אבל כשזה קורה לנו…!"). אותה נטיה חושפת את פניו האמיתיות של השמאל הישראלי במלוא כיעורן – שמאל נרקסיסטי שמתעסק בעצמו, לא מכיר בפריווילגיות, ובטח ובטח שלא מוכן לוותר עליהן."

הימין

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011

"אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים."

ברוך אורן: אני נוטה שלא לקבל את הטענה הזו של שלום בוגוסלבסקי. ראשית משום שההתנחלויות כן השתתפו במחאה (היה מאהב באריאל והיה מאהב ברמת הגולן). ושנית משום שבאמת יש מצוקת דיור גם בהתנחלויות. ושלישית משום שאם יש אוכלוסיה שלא סובלת ממשבר דיור (פרט ל-1% כמובן), היא אוכלוסיית בני ה-50+ שסיימו לעבוד בפרך עבור המשכנתא שלהם, וכאמור, לא דיירי ההתנחלויות. מעדיף את הגישה של יהודה אלוש:

יהודה אלוש, "בניית אמון ושיתוף פעולה" / נאום בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 תומלל ע"י ברוך אורן, אתר שקוףבאוהל

"ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?

[...]

ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה! למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?

צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!

כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!

אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.

[...]

[...]הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.

[...]

קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.

[...]לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד)."

לא ברור

טוקבקיסט אנונימי

"מובילי המהפכה הם תמיד משכילים ומתוחכמים יותר מההמון שהם מתיימרים לייצג.

לדודי, 14:23 24.06.12

התופעה ידועה והיא כנראה טבועה באופי האנושי. מובילי המחאה לעולם אינם נמנים על הסקטור המדוכא. מובילי המחאה הם תמיד משכבות חברתיות סוציואקונומיות מבוססות, בני אדם משכילים, לא אחת פרופסורים ופוליטיקאים שנחנו ביכולת ניתוח וכושר רטורי שאין לבני השכבות שלמענם הם נאבקים. דוגמה. לא השחורים בארה"ב הם שהביאו לשחרורם מעבדות. מרד העבדים שהוביל נט טרנר, עבד שידע קרוא וכתוב, ב 1831, דוכא במהירות ומחוללו הוצא להורג. הנשיא אברהם לינקולן הוא שחולל את מלחמת האזרחים שהביאה לביטול העבדות 30 שנים מאוחר יותר.

אלימות

הפרשדונה, בתגובה לשירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זו לא המהפיכה שלי", 25/6/2012

"אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.

אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח: http://alllies.org/blog/archives/3606

"מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"

מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.

עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?

עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר."

מרב אלדן (2013), "המאבק שלי הוא לא אלים." פוסט על הקיר האישי, 23/5/2013. נדלה בו ביום

"המאבק שלי הוא לא אלים. המאבק שלי נגד הבנקים הוא לא אלים. ואני מתכוונת לדבוק באי-האלימות הזו ולחבור לאנשים נוספים שדוגלים במאבק לא אלים.

"למילים שלנו יש משמעות, כפעילה האחריות על המילים שאני אומרת וכותבת גדולה עוד יותר. במיוחד כשזה נוגע לאלימות.

"להגיד שיש קשר בין מעשה הרצח הנוראי לבין המאבק נגד הבנקים, להגיד שהרצח הוא איזשהו מעשה - המשך למאבק נגד הבנקים. זה להגיד שמותר, שמותר בתור פעיל - אקטיביסט, מותר לנהוג באלימות. זה להגיד שמותר לפגוע באחרים כל עוד זה משרת את המסר, את האידאולוגיה.

"למישהו זה נשמע הגיוני??

"אלימות לא יכולה לשרת את האידאולוגיה שלי. כי מלכתחילה כל פעולה אלימה היא חלק מהדבר שנגדו אני יוצאת.

"אז אני קוראת לכל מי שהרגיש ומרגיש את מעשי הכוח והאלימות שיוצאים תחת ידיה של מערכת הבנקים לצאת לרחבות להפגין. לצאת החוצה לדבר עם אנשים להתאגד ולארגן מאבק. מאבק לא אלים! כנגד המערכת הזו. כי את הכוח והאלימות שהמערכת הזו משליטה עלינו האזרחים, נוכל לקחת בחזרה רק אבל רק במאבק לא אלים של אזרחים שהתאגדו ביחד למען מטרה זו."

ועונה לה:

"Yulli Shapira אני רק רוצה להגיד שבתוך מכבסת המלים של ההתנגדות לשינוי, יש כל מיני שימושים במילה אלימות שאני כופרת בהם וראוי בעיני שכל פעיל יכפור בהם. רצח הוא אלימות, אין לי בכלל ספק בזה וכאן אני איתך לגמרי. באופן כללי כבר ראיתי איך השלטון/תשקורת/משטרע מכנים אלימות מעשים אקטיביסטיים שאפשר לחלוק עליהם או לא אבל אינם אלימים בעיני, ולעומת זה מכנים "השבת הסדר הציבורי על כנו" את האלימות שלהם עצמם. רק רוצה שיותר אנשים ישימו לב לזה."

• לקרא ואולי לצטט גם מNRG (המון מובילי מחאה צוטטו שם) - http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/472/555.html

• http://parshedona.wordpress.com/2013/05/21/%D7%90%D7%9D-%D7%9C%D7%90-%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%AA-%D7%A8%D7%9B%D7%91%D7%99%D7%9D-%D7%96%D7%95-%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%A7%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C%D7%99/ הפרשדונה על אלימות

מדינאות

פוליטית, לא מפלגתית

טקסט מקורי שערכתי בפברואר

רותם אילן כנס השמאל הישראלי 2, 11/5/2012 תמלול ע"י ברוך אורן

"בתחילת המאבק, שעוד רוב האנשים בכלל לא ידעו מי זה הילדים האלו, תמכו בנו אולי 4 חברי כנסת. הייתי כל כך נואשת לעצור את גירוש הילדים, שכל מה שהיה לי חשוב זה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה. אז כן, חזרתי על המנטרה, זה לא פוליטי, זה לא מפלגתי. זו שאלה מוסרית בסיסית שכולם יכולים להתחבר אליה.

והאמת היא שלתקופה דיי ארוכה דיי הצלחנו. ולפתע המאבק הפך להיות בלב הקונצנזוס. ופתאום תמכו בו, כשזה התאים להם, חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. אפילו שרה נתניהו הצטלמה עם אופק שהייתה מועמדת לגירוש.

אבל מה, כדי לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, בסופו של דבר, דיברתי על הסימפטום ולא על המחלה. לא הסברתי, למשל, את העובדה שבישראל אין מסלול התאזרחות ללא יהודים, כי במדינה יהודית פחות אוהבים לשמוע על זה. לא דיברתי על העובדה שמרבית החוקים נגד מהגרים נכתבו בכלל נגד פלסטינים, וזה רק איזשהו עיוות חדש שלהם. על השנאה, הגזענות והקסנופוביה לכל מי שאיננו יהודי או יהודי מהסוג הנכון, וזה לא שמור רק לילדי מהגרים.

ואני רוצה להגיד לכם שבמאבק הנקודתי ניצחנו ניצחון בלתי ייאמן. השגנו מעמד לכמה ילדי מהגרים שאני האחרונה לזלזל בזה , זה באמת הישג אדיר ומדהים. אבל מה? כיום, הרעש התקשורתי, כהרגלו, קצת שכח. ואלי ישי הודיע, בלי אגב שאף אחד יעשה על זה כתבה או יצא להפגין שבקיץ הקרוב הולכים לגרש 400 ילדי מהגרים שמתחנכים במערכת החינוך.

והבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר, לא נגענו בשורש הבעיה. שוב פעם טיפלנו בסימפטום. כן, כי היה לי חשוב לגייס כמה שיותר תמיכה. ואגב, אם זה לא היה ברור, כיום נשארנו בדיוק עם אותם 4 חברי כנסת, אחד מהם מנחה את הפאנל הזה כמובן. הילדה איתה שרה נתניהו הצטלמה, נכלאה למשך 10 ימים וגורשה כבר מישראל.

וזה בעצם מה שאני רוצה להגיד לגבי המחאה בקיץ. בעיני, אסור לנו בשם הרצון הזה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, לוותר על העקרונות האמיתיים של הצדק החברתי. כי אין דבר כזה צדק שהוא רק לך ולמי שדומה לך.

[...]

ואנחנו לא יכולים, משפט אחרון, בעיניי, אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר על העם הזה, שדורש צדק חברתי, כשהעם הזה לא כולל את כל מי שחי במדינת ישראל, או מי שסובל מהשלטון שלה. בטח שלצערי העם הזה הוא מאוד יהודי ומאוד לבן, ואני גם אומרת את זה בתור חלק מהשיטה הזו, בתור מישהי שהיא חלק מהשיטה הזו ונהנית מהפריוילגיות האלו בעצמה, כי אחרת גם המחאה תטפל בסימפטום ולא תרפא את המחלה."

ברוך אורן: ואני רוצה להגיד שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק, שאנחנו נגיד שזה צדק לכולם. נחוץ גם לבנות את המקום בתוך השיח הזה למגוון של קולות שאינם יהודיים ואינם לבנים. שירגישו שזה שיח שהוא הבית שלהם. כלומר, יש כאן צורך לוותר על הפריווילגיה. שילוב של מודעות וויתור על פריוילגיה, נשמע לי כמו תנאי מספיק והכרחי לשינוי השורשי שאנחנו מחפשים.

יורם קניוק, "בלי פוליטיקה, אין טעם לגור באוהלים". אתר הארץ, 25.06.2012

"מה יועילו ההפגנות היפות מדי אם אינן מתחברות למשהו הלא נעים הזה, המכוער הזה, הנקרא פוליטיקה מול החרדים, מול השטחים, מול ההבל הכללי. לצעוק צודקים ברחוב זה סקסי ויפה יותר מאשר לעבוד קשה כדי לשכנע אנשים שאולי יהיו העם שהמהפכה מחפשת, אבל זו רק ריאליטי, שכל מה שיש בה זה הסיסמה שצריך לשנות. לשנות מה? איך משנים בלי עשייה?

[...]

לו ליף היתה צועקת שצריך להקדים בחירות, לו הצטרפה לאיזו מפלגה גדולה יותר מציפורן שיכולה לחולל פה שינוי, היא היתה יכולה להכות בלי לשבור את היד. אנחנו זקוקים לשכל של סתיו שפיר, שחוללה יחד עם ליף את המהפכה בשנה שעברה. כי שפיר (כך נדמה לי) מבינה שמלים עושות רעש אבל נשק אנטי-טנקי בצורת פוליטיקה יכול אולי להחזיר את החוגה למקומה. למי שלא זוכר, היו פעם טלפונים עם חוגות. פעם חייגתי. החוגה נתקעה. כל חור היה על המספר הלא נכון. נתתי מכה. החוגה חזרה. ככה זה."

אמה גולדמן

"אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק"

ברוך אורן: אפשר לחבר בין התפיסות של גולדמן, קניוק ואלוש, במקום שבו אקטיביזם השטח מסוגל לשנות תפיסות, עמדות ומודעות, ולהביא לפוליטיזציה של ההמונים. במקום הזה, ממילא אין ערך לבחירות כסמל, אלא לתודעה הציבורית ככח פוליטי. וזה גם מתחבר לשיח על הפריוילגיות וכו'.

ברוך אורן: מעניין דווקא להכיר בכך שגם בתוך המחאה מתגבשות נורמות אה-פוליטיות. כלומר, נורמות הגמוניות שקוראות להכיר במשותף ולדלג על נקודות המחלוקת. בכל הליך חתירה לקונצנזוס נדרש מקור, יש תהליך פוליטי ארוך ומייגע של הקשבה ושיח, שנועד ליצור למידה, שכנוע, וחשיבה יצירתית שהן אלו שמאפשרות בסופו של דבר את הקונצנזוס - כלומר - את הפתרון הפוליטי שמקובל פוליטית על הפוליטאי (הציבור). ודווקא כאן אנחנו רואים איך התרגלנו כל כך לברוח מהמחלוקות, שגם כאן אנחנו מעדיפים להביא את החלק הקל בסוגייה הפוליטית! במקום להביא את השיח על הסיפור הפוליטי (העובדה שנאום צונזר, הכוחות והמאבקים הפוליטיים שהביאו לכך), אנחנו מתמקדים באיזור הנוחות, איזור ההסכמה הא-פוליטי (גוף הנאום).

וואפא טיארה, "החברה הישראלית חולה". אתר j14 - האתר הרשמי של המחאה, 5/6/2012

"וואפא טיארה הייתה אמורה לנאום במוצ"ש (2.6) בעצרת בתל אביב. מבלי להיכנס לוויכוח על הנסיבות שהביאו לכך שהיא לא נאמה בסופו של דבר, אנחנו מביאים לכם את הדברים הנוקבים שהייתה אמורה לשאת"

ועוד כסופרלטיב, אנחנו מניחים שהדברים שוואפה הייתה אמורה לשאת, הם הדבר ה"נוקב", הפוליטי, השנוי במחלוקת. זה כמובן מגוכח, לאור העובדה שהטון הפוליטי של וואפא חייב לייצג את הקונצנזוס של האידיאולוגיה הפוליטית על אותה במה, שהרי וואפא הייתה אחת מהמפיקות של אותה עצרת, והארגון אותו היא מנהלת - דע"ם, אף היה מנוי ואחראי על איסוף הכספים למימון העצרת...

אם לתרגם את האירוניה כאן לשדה הויזואלי - האם ייתכן שהתמונה הבאה, בה נראית בבירור הקריאה "צדק חברתי גם לפלסטינים", מייצגת את השסע הפוליטי הגדול, את הסיפור המעניין מאחורי העצרת?

הפורום לצדק חברתי, "הפגנה לצדק חברתי - 2.6.12". פייסבוק

האם ניתן להסיק כעת, ברטרוספקטיבה, שהקריאה "זה פוליטי, זה לא מפלגתי" היא קריאה שמובילה לרידוד הנכונות הקהילתית להתמודד עם סוגיות פוליטיות? אולי אפילו אפשר לקרא בקריאה הזו, "זה פוליטי, זה לא מפלגתי", כח שמבקש להמנע מן הפוליטי? שמסרב להכיר בכך שהמילה "מפלגה" היא מוסד פוליטי שההתעלמות ממנו תגבה את המחיר של נסיגה משדה הפוליטיקה?

יש לחדד ולהראות כי מדובר בדיכוי הגמוני קונצנזוסיאלי - שהרי ברמת הכלל זה עובד, אבל ברמת הפרט זה לא תקף. יחידותי סגולה בקהילה כן מצאו את האומץ להתמודד עם סוגיות פוליטיות. מיכאל קורדובה 12/5 החזיק בטענתו שחייבים להביא את המפלגתי לתוך המחאה. אלג מביא את חד"ש כגון: לאיזו מפלגה כדאי להצביע? סוגיות שנדונו באומץ ע"י הפעילים היותר אמיצים.

כדוגמא בולטת, נביא את ניתוח מפלגות השמאל של אור לי ברלב. זהו אחד הפוסטים העמוקים ביותר שפורסמו בנושא ע"י מישהי/ו מ"פעילותי המחאה", ולכן חשיבותו. חשוב לראות כמה נרטיבים חשובים בטקסט של אור-לי:

1. אור-לי פותחת בכך שיש ביקוש עצום להרכעות מפלגתיות מטעם המחאה. הציבור מבקש שהמחאה תכריע בעצמה מה היא חושבת? למה המחאה רוצה להצביע? איזו מפלגה/ות תקדם/נה את המחאה? איזו מפלגה/ות תמשיך/נה את הקו שהמחאה יצאה נגדו?
2. שוב פעם, הנכונות לברוח מן הפוליטי ולהתעלם מסוגיות "מדיניות". כי המחאה היא פוליטית אבל לא מפלגתית.
3. והתוצאה המתבקשת: אי אפשר להכריע בין המפלגות, כי כולן טובות / לא טובות מספיק. למרות שיש הבדל תהומי בין המפלגות בשדה המדיני!
4. בנוסף, יש לתת את הדעת על ההתעלמות הקטגורית, הכואבת והאירונית מהמפלגות "הליכוד" עם ביבי נתניהו (ע"ע), "הבית היהודי" עם נפתלי בנט (ע"ע) ו"יש עתיד" עם יאיר לפיד (ע"ע). מפלגות שזכו לתמיכה עצומה בבחירות הקודמות וגם בסקרים, ומשום מה הטקסט של אור-לי מתעלם מכך שיש לפרט ולנמק ולהסביר, מדוע הן מפלגות שאינן תואמות לרוח המחאה. היא מסתפקת בתשובות קצרות מהמותן, בדיוק במקומות שבהם יש דיון פוליטי נוקב.

אור-לי ברלב, "הצעה אישית לבוחר החברתי | בחירות 2013". פייסבוק, 18/1/2013

"כפעילה במחאה החברתית רבים שואלים אותי למי אני מצביעה ולמי כדאי להצביע. רבים תוהים מהי הצבעה חברתית ורבים מחפשים אפשרות טובה להצבעה שתבטא את השאיפה לחיים שפויים וטובים. עבור כולכם הפוסט הזה נכתב.

הבהרה 1: כל מה שייכתב כאן מייצג אך ורק את דעותיי האישיות, ואין בכך שום ייצוג של קהילת המחאה החברתית, אין בכך שום ייצוג של חדר המצב של המאבק החברתי או של איש, פרט לייצוג שלי עצמי.

הבהרה 2: הפוסט יעסוק רובו ככולו בשיקולים כלכליים-חברתיים להצבעה ולא בשיקולים בנושא המדיני. לטעמי זהו הנושא שנמצא היום במרכז מערכת הבחירות, זו הבחירה שעומדת בפנינו: בין כלכלה עושקת ודורסת לבין כלכלה צודקת והוגנת.

הבהרה 3: טרם החלטתי למי אני מצביעה. (הרחבה בהמשך)

[...]

"כשאני בוחנת כך את המפה הפוליטית, אני מזהה חמש מפלגות שאני מאמינה שכל אחת מהן בדרכה תקדם צדק חברתי בישראל: העבודה, מרצ, חד"ש, דעם, וארץ חדשה."

[...]

(היזהרו מבנט: מאחורי המבט החייכני מסתתרת רשימה שבה בין השאר יש חסידי מדינת הלכה ואויבי מדינת רווחה. ולגבי לפיד – בשתי מילים: תואם ביבי מבחינה כלכלית)."

נמשיך מכאן לניתוח החריף והחד-משמעי של אישתון בנושא מפלגת ארצחדשה. הגם שיש לציין שאישתון הוא בלוגר אנונימי, שזה לא בדיוק פעיל מחאה מוכר. מעניין למה הוא טורח להשאר אנונימי, שהרי רשויות המדינה גם ככה כבר יודעות בדיוק מי הוא.

אישתון, "בחירות 2013: תחקיר ארץחדשה – מפלגת הפתק הלבן". אישתון (בלוג), 20/1/2013

"ע"פ המספרים ארץחדשה לא עוברת כרגע את אחוז החסימה. מסתמן כי מפלגת הפתק הלבן, לא תהיה רק כזאת מבחינת ההצהרתיות כנגד המערכת, אלא גם מבחינת האפקט בקלפי. אבל כמובן שאי אפשר לדעת זאת בוודאות. בכל מקרה, גם אם יעברו וגם אם לא, זו דעתי כי המפלגה שרוצה להתחיל לשנות את ישראל, הייתה צריכה להתחיל בעצמה בצורה נאותה יותר.

אל תשכחו ללכת להצביע וכפי שאני אומר תמיד – תצביעו עם השכל."

לאור אלו, יש לציין דווקא את הטקסט של גיא תמר, שמספק את מה שרוב הטקסטים לא - את הבסיס הרגשי-תודעתי לשינוי פוליטי-מפלגתי. הטקסט היה כל כך חזק, שאף זכה כמעט מיידית להלחנה והפך לשיר.

[ גיא תמר, "גם אני הייתי פעם ימני, בתקופות מסויימות אפילו קיצוני". פייסבוק, ??]

"

לצידם של אלו, עלו שני כוחות הגמוניים במחאה, שיש להבחין ביניהם, על אף ששניהם ביקשו להרחיק את המפלגתי. הקול הראשון הוא קול שאין הרבה מה לדבר עליו, הוא קול קורא לרדידות השיח והתעלמות מקשיים בשיח. ראו הסדנא לידע ציבורי מנסים לעשות ניתוח פוליטי "אובייקטיבי". זהו קול תרבות הרייטינג והמצביע החציוני. העניין היחידי הוא בשאלה - איך להתמודד עם הקול הזה?

הקול השני הוא קולו של דני קורן, המבקש לסמן את קץ המפלגות. זה קול שמתחבר היטב לקולות של הM15, שמדברים על הפוליטי השטוח כפתרון לפוליטיקה הייצוגית. זהו הקול הפיראטי, קולה של הדמוקרטיה הישירה והנזילה.

שני קולות אלו מצאו ביטוי אלים דווקא בהפגנה הגדולה ביותר ב2012, הפגנת ה-12/5/12. הפגנה זו זכאית למחקר נפרד. ספציפית נרצה להתמודד עם תופעת האלימות האנטי-מפלגתית באחורי הבמה. נטען ע"י משה מנקין ופעילים אחרים כי פעילי מפלגות הונחו שלא להגיע לאירוע. מול טענה זו, פעילי מר"צ והתנועה הירוקה לא בדיוק הכירו את ההנחייה הזו. בשטח התבקשו פעילי המפלגות שלא להתקרב לבמה עם שלטים, כדי שלא ייראה כאילו הם מנסים לנכס את ההפגנה. הם כמובן סירבו לכך, והתוצאה הגיעה לכדי אלימות פיזית בשטח, והתערבות המשטרה לאור בקשת ההפקה.

גם בקיץ3#, לקראת הפגנת "יאללה לרחובות" ב-11/5/13, שוב הופיעו שירשורי-הפלצת בנושא הזה. סיכם יפה ארני הראבן:

אהרון הראבן (2013), "התהפכו היוצרות". סטטוס על קיר הפגנת ה"יאללה לרחובות", 9/5/2013. נדלה בו ביום

"התהפכו היוצרות : מחאה שלא מבינה מי האשמים ,שלא רוצה שותפים לה, של אנשים שלא מבדילים בין אופוזיציה לבין קואליציה. מחאה של אנשים שלא אוהבים את יחימוביץ, שלא רוצים את מנהיגי מר"צ, שלא רוצים שלידם יהיו לא ערבים ולא קומוניסטים ......שמאשימים את האופוזיציה בכל מה שיאיר לפיד וביבי עושים לכולנו! סתיו שפיר היא "בוגדת" לדידכם...למה מה?? היא קיבלה תפקיד בממשלה?? לא רוצים את דוב חנין כי הוא קומוניסט..למה כי הוא אולי זה שקובע כמה מע"מ נשלם??

"'זהבה גלאון לא יפה, מיקי מגמגם, דב חנין אוהב ערבים'....ואסור להם לבוא לפסטיבל "האנטי" שלכם ?? ..... ובינתיים ביבי חוגג בסין את כל הקולות שנתתם לו בסירובכם ללכת להצביע, ביום היחידי בארבע שנים שהיה לנו ,לאזרחים להגיד בגדול מה אנחנו רוצים לעצמנו ולמדינה.

"הפחד הלא אזרחי להראות בחברת אנשים עם דעות "שמאל" מעביר אתכם בדעתכם. החינוך הלאומני הצליח לשתול בלבכם גועל גדול יותר למי שתומך במחאה ,מאשר לבנקים ולימין הקפיטליסטי בהגדרה אידאולוגית."

שותפים לדרך או טייקוניים חברתיים?

ספיר סלוצקר עמרן (2013), "20:30, צומת עלית ברמת גן. ג'ודי כבר מוכנה." פוסט עם תמונה בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013

"אם יש משהו שלמדתי בשנתיים האחרונות זה שהמאבק עוד ארוך ואני צריכה לבחור טוב טוב מי השותפים שלי לדרך. לא אנשים שיתקעו לי סכין בגב או ישקרו לי, לא כאלו שמונעים ממניעים זרים. כאלו שהמשיכו להלחם ברחובות, כאלו שנאבקו לצידם של אלו שהתקשורת לא רצה לצלם אותם, כאלו שנעצרו איתי בניסיון למנוע פינויים מבתים. שהיו פה והמשיכו בעשייה ללא הפסקה כל הזמן הזה, לא שיחקו ב"כוכב נולד". אין פה עניין של פוליטיקה פנימית או אגו, אלא עניין של אמונה ואחווה הדדית. של מי רואה את עצמו כעוד בורג המשרת את טובת הכלל ומי משרת את טובת עצמו. העם יוצא לרחוב, העם תכף גם חוזר. אל תהיו תמימים. נצטרך לעשות עבודה רבה כדי שהוא יחזור שוב כיוזמה ולא כתגובה, לא כי יש גזירות אלא כי המצב הנוכחי חרא. לפני הגזירות ואחרי הגזירות. ובהמשך המאבק, אני רוצה גברים ונשים שלבם נקי לצדי.

"תביאו תופים, סירים, מחבתות, מגפונים, פיצות.

"רק תעשו לי טובה, אל תביאו פוליטיקאים מכהנים או בהתהוות. 0 סובלנות לנושא."

בלי דגלים?

רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:

קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.

דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?

אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.

אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".

אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.

חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני."

"הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו

"יש עתיד" עם יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא ללא ספק ההפתעה של הבחירות האלו. גם הוא עצמו לא צפה את ההצלחה המסחררת של המפלגה החדשה שהקים, "יש עתיד".

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה."

"הבית היהודי" עם נפטלי בנט

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013

"מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו."

תומר פרסיקו (2013), "הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף..." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, ‬28/5/2013. נדלה בו ביום

"הייתי כל היום בכנס לחקר הדת והרוחניות, חזרתי עייף אך מרוצה, והנה צדה את עיני הידיעה המרעננת שהבית היהודי נגד שילוב נשים וחילונים בגוף הבוחר את הרבנים הראשיים. נאמר מיד, החוק המוצע מיטיב עם מועמד מסויים, הוא הרב סתיו. אבל הבית היהודי לא אומר שהוא יתמוך בחוק אחרי הבחירות, כלומר כשהוא כבר יהיה חף מנגיעה פרסונלית. הם פשוט נגד. כנראה קיבלו הוראה "מהרבנים".

"אז מתברר שהבית היהודי לא רק פועל נגד מרבית מצביעיו, אלא גם בניגוד לקלישאות הדביקות שנמרחו לאורך ולרוחב תעמולת הבחירות שלו, דהיינו בנייה משותפת עם חילונים, הזמנה אל "הבית של כולם" ועוד מני ססמאות. המפלגה למעשה שוברת לכיוון החרד"לי של התבדלות ושל ההתנשאות המציבה אותם במעמד "היודעים" שאמורים לספר לחילונים מי יהיה הרב הראשי שלהם. מסתבר שבנט לא אח, ו"חילונית" הבית היא לכל היותר קישוט. האמת? בנט הוא הקישוט. כי מה יש לנו כאן? הח"כים של תקומה כפופים לרב דב ליאור. ומסתבר שיוני שטבון ומוטי יוגב כפופים לרב טאו. בקיצור, אין מפלגה. יש רבנים.:

הרכבת קואליציה

• קואליציה וקופות שרצים אצל אורי אבינרי
• הטקסט של ברק סגל

פוליטיקה פיראטית - צריך למשוך מהקישורים הללו ציטוטים

• הירוקה רצה עם הפיראטים - עוד מידע? אולי הפוסט של אמנון? אולי לכתוב לבד

• מה בדיוק קרה בתנועה הירוקה?

ברוך אורן (2012), "להיות או לחדול". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 5/12/2013

ברוך אורן (2012), "24 שעות קשות, ומה הלאה". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

דוד אלכסנדר (2012), "ירוק ודמוקרטי? רגע האמת". אדום ירוק כחול לבן - בלוג פעילי התנועה הירוקה, 7/12/2013

פוליטיקלי קונקט

לומדותים מהפיראטיםות הגרמנים איך לעשות קמפיין לפרלמנט

מפלגת הפיראטים

[http://activearts.org/myblog/?p=115 "מלחמות הפיראטים". לא יורדים מהעצים - חוויות אנתרפולוגיות מחזית השוליים (בלוג), 2/9/2012]

[http://haemori.wordpress.com/2012/04/12/israeli_pirates/ טל מסינג ויואב ליפשיץ (2012), "יבשה באופק: מניפסט למפלגת פיראטים ישראלית". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 12/4/2012]

לחפש גם איזה פוסט שמסכם את המאמץ הפיראטי לקראת הבחירות, או, לראיין את כוזר ושם טוב.

יניב טל מציע לנצל את ההפגנה כדי לדבר על דמוקרטיה ישירה

סוגיית הדגלים

בהמשך לדיונים שעלו בנושא "האם אפשר לבוא עם שלטים גדולים של מפלגות?" ב-12M12, ב-13M13 מתחלים לדבר גם על המחיקה המפלגתית שייתכן והביאה את מפלגת אג'נדת-הריק "יש עתיד" לשלטון...

סתיושפיר 2012

"אני שמחה על זה שפעילי מפלגות משתתפים במחאה אבל יש הבדל בין להגיע לבין ניסיון להשתלט. מה שיאיר לפיד היה ניסיון השתלטות. להגיע לפני ההפגנה, ולמלא את המקום בפלרי"גים. זה לא מכבד. למחאה יש הרבה זוויות, כל עוד המפלגות מתחייבות לדרך של המחאה הן מוזמנות אבל השתלטות כזו יוצרת אווירה לא נעימה. אתה עומד שם ורואה בעיקר שלטים של מפלגה אחת כי הם קנו את השלטים הגדולים ביותר. הכול עניין של גודל וכסף. אם פוליטיקאים רוצים להשתתף הם צריכים לכבד את המשתתפים האחרים".

גבי וינרוט (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013

"מי שמתעצל לעשות שלט ימצא את עצמו עם שלטים של אחרים. אנחנו לא מפלגתיים ואנחנו הרוב. קחו קרטון ותעשו שלט. השלטים הממונים של המפלגות יטבעו בים של השלטים שלנו."

"[...]

"תחשבו על שלט שאתם רוצים להניף במקום שלט שאתם רוצים להוריד. כמה שיותר שלטים יותר טוב. הכי גרוע זה אנשים שבאים לטיול בלי שלט בכלל."

מיכאל ספיר (2013), תגובית על דף הפגנת ה"יאללה לרחובות", 8/5/2013

"מודה שלא קראתי את כל התגובות ומתנצל, רק רציתי לתרום מחשבה אחת: הפגנה לא מפלגתית רק אומרת מה אנחנו לא רוצים. היא רק הפגנה נגד משהו. היא לא יכולה להגיד בבירור מה כן רוצים.

"הפגנה עם נוכחות מפלגות מאפשרת לאנשים להגיד - הנה, לא רק שאני נגד התקציב הזה, אני גם בעד מה ש- X מציעים בתור פתרון.

"*התפקיד של מפלגות הוא להציע פתרונות* וזה הכי רלוונטי בעולם להפגנה הזו. מי שלא רוצה להיות מזוהה עם מפלגה שלא יזדהה עם מפלגה, שיתרחק מצדי מאלו שכן כדי שלא יהיה בלבול, אבל די עם השטויות האלה של החוסר-מפלגתיות. המטרה כאן היא שינוי המציאות, לא שחרור לחץ בחברותא!"

ברוך ריכטר (2013), שם

"דפני צודקת ב 100%. מה שהרס את המחאה זה הזיהוי הפוליטי השמאלני המובהק שלה, מה שהדיר ממחאה כל כך צודקת, וכל כל קרוס-סקטוריאלית כל מי שלא מזדהה עם האג׳נדה של השמאל (במיוחד במובן הבטחוני).

"אולי הפעם לראשונה ננסה אחרת? נחפש את המכנה המשותף ומה שמאחד את כל העם הזה במקום שוב אותה רטוריקה פלגנית של ימין שמאל? בואו לא נפספס את ההזדמנות הפעם להתאחד כולם. תשאירו את מה שמפריד בבית. לא חסר מה שמאחד אותנו"

מחוץ לשדה הכסף

מדינה וכסף לא הולכים ביחד

Philip Slesarev Levin

"חברי למילואים משבחים את דפוס המחשבה והפעולה "אם תעבוד קשה יהיה לך טוב... ואתם השמאלנים, תומכי ועדי העובדים רק רוצים לעשות שוויון מכני ולהחזיר אותנו לימי ברית המועצות..."

"חברים התעוררו - השיטה שלכם לא עובדת. עידן עופר חותך לחו"ל אחרי שהוא עשה קופה עלינו. חברות ישראליות מעלימות מיסים במקלטי מס ברחבי העולם.

"המיסים הללו שנעלמים - [...] לא קפיטאליזם אלא פשוט גניבה, כן רבותיים וגבירותי גונבים לכם את העתיד ואתם מאפשרים לזה לקרות.

"כמה לינקים להסביר את המצב:

"כאן מסבירים איך חברות ישראליות מתחמקות מתשלום מיסים שאמורים לשמש את המדינה בשיפור חיי האזרחים שלה

"כאן מספרים איך טייקונים ישראלים גונבים את המיסים שלכם

"כאן יש הסבר למה עידן עופר מוותר על אזרחותו הישראלית ומתחמק מתשלום מיסים שיכולים לשמש אותנו אזרחי המדינה

"וכאן ירון דישון מספר כי מהלך דומה למה שעידן עופר עושה כעת בישראל זכה לביקורת ציבורית וממשלתית בצרפת, ואיך השילטון הנוכחי אף פעם לא יבקר את המהלך של עידן עופר

"ועכשיו אני חוזר לעבוד קשה כי אולי זה ישפר את מצבי - כן בטח..."

קהילה וכסף כן הולכים ביחד

הספר החדש של Andrew Jackson & Ben Dyson

• האם כעובדת בקואופ אני רוצה למכור לבנקאי?

עייפות?

ירון בן עזרי: מה עושה תנועת מחאה שאין על מה למחות?

• רונית צח על הפגנות כמשהו מעייף נדלה 2/6/2013

שיח על יחסי כח, פריווילגיות, ועל הפריווילגיה להשתתף בשיח

מבוא לפריווילגיות ותחרות-התקרבנות (איך היא קראה לזה?)

מרב מיכאלי (2013), נאום ההכתרה בכנסת. פייסבוק, 27/2/2013

"[...] אני לא באה לכאן כדי לקבץ נדבות ולעזור למיעוט שאני מייצגת אותו. אני באה משום שהחשיבה הפמיניסטית יכולה לעשות שינוי בכל האופן שבו אנחנו חושבות על החברה והמדינה. כפמיניסטית שלא חושבת רק איך אנחנו כחברה מצילות את הנשים הלא-פריבילגיות בחברה שלנו, אלא כפמיניסטית ששואלת איך אנחנו כנשים מצילות את החברה שלנו.

כי הדרת נשים היא רק סימפטום להדרה של מגזרים אחרים. באותה צורה בדיוק יש בישראל הדרה של מזרחיות ומזרחיים, של אתיופיות ואתיופים, של ערביות וערבים, של רוסיות ורוסים, של נכות ונכים, של קשישות וקשישים, של זרים, של לא יהודים. יש הדרה מנגישות לכסף, מנגישות למשפט, מנגישות לאזרחות פעילה. יש הדרה של מוחלשות ומוחלשים מזכויות אדם בסיסיות כמו דיור, כמו קיום בכבוד.

הנאומים והדיונים בבית הזה מתרכזים בחודש האחרון בכותרת "שוויון בנטל". אבל מי שדורש את ה"שוויון בנטל", באופן מדהים, אינם המיעוטים המוחלשים. אינם כל אלה שסובלים מהדרה ממוקדי הכח, מהכסף ומהצדק. לא עומדים פה העניים ותובעים מבעלי ההון להתחלק אתם בנטל ובמשאבים; לא עומדות כאן הנשים ותובעות שוויון בשכר. לא. עומדים פה בעלי הכח, בעלי השליטה בחברה הישראלית, והם תובעים מהמיעוט שוויון בנטל. עולם הפוך.

אף אחד לא תובע שוויון בנטל ההכנסה והתנאים הירודים של עובדות ועובדי הקבלן; אף אחד לא תובעת שוויון בנטל הגזענות של יוצאי אתיופיה; אף אחת לא מתנדבת להשתתף בנטל האבטלה של האקדמאיות הערביות. רק הפריווילגיים ביותר בחברה דורשים השתתפות בנטל השירות, זה שמביא אותם לעמדות הכח והמפתח בשלטון ובכלכלה הישראלית.

העניין הוא שאף אחד ואף אחת בחברה הישראלית היום לא מודה בעמדת הכח שלו. אף אחד לא לוקח אחריות על מה שעמדת היתרון הזאת נותנת לו. מה שהיה צריך לקרות בחברה הישראלית היום הוא שבעלי חברות גדולות ומרוויחות יעלו מיוזמתם את השכר הנמוך בחברות שלהם וישמרו בעצמם על הביטחון התעסוקתי של העובדות והעובדים שלהם. מה שהיה צריך לקרות הוא שממשלה עם כלכלה כל כך משגשגת וצומחת תקלוט חזרה את העובדות והעובדים שהפקירה לחסדי קבלנים. מה שהיה צריך לקרות הוא שיורשים עשירים יתרמו חלק גדול מירושתם לקרנות ציבוריות שיאפשרו לתושבות ותשבי השכונות הלא-משוקמות לרכוש השכלה גבוהה. שרשויות עשירות יתחלקו במשאבים עם רשויות שכנות עניות יותר, מיוזמתן. לא מספיק לדבר על צדק חברתי ועל שוויון: לקחת אחריות על המקום הפריווילגי בדיבור על שוויון פירושו ההבנה והנכונות לוותר על חלק ממה שיש לך בשביל שיהיה לאלה שיש להן פחות.

אבל בישראל של היום שום דבר מזה לא קורה. בישראל של היום כולן רבות ורבים מי יותר מקופח, מי יותר סובל ומי יותר מסכן. יותר קורבן. וככל שתחרות הקורבנות מסלימה כך גם ההסתה כלפי האחרים בתחרות מסלימה. גם חברי וחברות הבית הזה חטאו בהשתתפות במירוץ הקורבנות וההסתה.

גם ישראל כמדינה לא לוקחת אחריות על המקום החזק והפריווילגי שלה מול שכנינו-אויבינו הפלשתינים. אנחנו המדינה החזקה, העשירה, הקיימת. במקום שנקח את היתרון הזה ונציע שלום אמיתי, של אמון ושיתוף פעולה, ישראל מתבצרת בהתגוננות תוקפנית. במקום שנושיט יד לשכנינו שחיות וחיים – באשמתם ובאשמתנו- כבר הרבה זמן חיים קשים ביותר, ונעזור להם לבנות את עצמן לטובת כולנו – ישראל החזקה ממשיכה להלחם עם הפלשתיניות על עמדת הקורבן.

אפשר, כמובן, להבין למה אנחנו במקום הזה של הקורבן. מעטים הם העמים שיש להם טראומה כמו השואה. אבל התקומה כבר כאן, כבר די הרבה זמן. אנחנו חייבות וחייבים להתחיל להפנים כבר את שלב התקומה, אנחנו לא יכולות ויכולים להשאר רק הקורבן של השואה.

כי שיח של קורבנות לא יכול להיות שיח בונה. שום דבר לא יכול לצמוח ממנו. אני באתי כדי לשנות את השיח לשיח של העצמה, של תרומה הדדית, של קבלת כל אחת ואחד את האחרת והאחר. קבלה אמיתית, מלאה. שיח שמוותר על ההתלהמות לטובת שיח של שיתוף פעולה שבונה מקום בטוח. ומקום בטוח זה מקום שבו יש לי מקום עבודה בטוח, עם משכורת שממנה אני יכולה לחיות, זה ללכת ברחוב בבטחון שלא יירקו עלי ולא יכו אותי ולא יטרידו אותי ולא ידירו אותי, לא כי אני אשה ולא כי אני שחור, לא כי אני יהודי ולא כי אני לא-יהודי, לא כי אני ישראלית ולא כי אני לא-ישראלית.

התבוננות בשומרי הסף

לבחון האם אפשרי כבר לשים את כל המאמר, כי ציטטתי את האם-אמא שלו.

אמה גולדילוקס (2012), "טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 1/6/2012

"ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.

שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.

אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.

חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.

גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.

העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לא-אנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת על-ידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתי-נורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?

זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.

למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".

שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.

ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכו-פתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבאר-שבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.

להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.

אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?

הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחה… אף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.

אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.

אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתי- נורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאו-ליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית."

הזמנה לשכונה

ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. [...] אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.

הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.

אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.

רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.

אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה [...]"

מאיר עמור, "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"מה שקורה היום בשכונת התקווה הוא מה שנזרע בשכונת התקווה לפני 10 ו-20 ו-50 שנה. יש קשר עמוק בין הזנחה, עוני, קיפוח, חוסר מוצא וחוסר תקווה ובחירה פוליטית חסרת אחריות. זה נכון בכל העולם. זה נכון גם לישראל. אי אפשר לתקן מציאות חברתית באמצעות דיבורים חסרי תכלית. לפני כעשרים שנה היה פרוייקט שנקרא "קדמה" בתקווה. הוא ניזום על ידי המחשבה באירגון הל"ה והובא לידי ביצוע על ידי סמי שלום שטרית ואחרים/ת. את בית הספר התיכון "קדמה" סגרו. לפני "קדמה" עובדיה גולסטני אני ואחרים הקמנו את תנועת הנוער "שחר". היא נבלמה מטעם העירייה. לפני שלושים שנה הציע ידידי המנוח יוסף שילוח לצ'יץ להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה. צ'יץ זרק אותו מהמשרד. כאשר יבנו בית ספר לטיסה, יקימו תנועת נוער ויבנו בית ספר תיכון עיוני בשכונת התקווה לא יהיה סיכוי לבן-הארים ללבות שנאה. אבל בשביל זה צריך לדאוג שהמטוס לא יתרסק בשמיים. כי לאחר שהוא יתרסק אפילו אלוהים לא יכול להצלי אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה. "שמאל אשכנזי" או "שמאל מזרחי" תפסיקו את הדיון המטופש הזה. בית ספר, תנועת נוער, עבודה, תקווה לתקווה, מוצא מחוסר המוצא החברתי והכלכלי לא שטויות במיץ עגבניות על התנדבות ורצון טוב. אם אלה לא יקרו יהיו נאצים יהודים גם בשכונת התקווה וגם משכונת התקווה. למרות השם."

חררדו לייבנר, "מי שלא רוצה לא יבין", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12

"ספיר דורשת מפעילים ופעילות בעלי כוונות טובות קצת רפלקסיה לפני שבאים "לעשות טוב" במקום אחר ממקומם הגיאו-חברתי. הדגש הוא על בעלי כוונות טובות וכנות, לא על מחפשי אליבי/מיואשים/ציניקנים. והבקשה נכונה לכל הקשר, לא רק לגבי שכונות דרום ת"א. את או אתה רוצים להיות מעורבים בשינוי חברתי בסביבה שאיננה זו בה התפתחתם עם אנשים החווים מציאות שונה משלכם – מצוין, אבל בואו מתוך סולידריות, נכונות ללמוד ומתוך הבנה בסיסית של יחסי הגומלין החברתיים בין המקום שבו אתם באים למקום בו אתם מופיעים. זה א'-ב' של פעילות רצינית לשינוי חברתי ופוליטי. זו הדרך היחידה שבה אפשר לעבוד יחד ולחתור תחת ההפרדות בלי לשעתק את יחסי הכוח. וזה נכון לכל סוגי יחסי הכוח."

דומואים והעיר הגדולה - השתקפויות של יחסי הכח בקהילה הגאה

ראשית נפתח בהגדרת המושג "דומו".

יוסףה מקיטון2011, "מילולינות 3 – ד' זה דומו". בלי גאולה - פוליטיקה ללא אוטופיה (בלוג), 4/9/2011

"להתחיל את המילה הומו באות ד' נותן לה צליל טמבלי. קצת כמו להגיד אהבל. ה-ד' והחולם שבא אחריה הם מהמילה דומה. דומו הוא הומו (בהרחבה גם להט"ב אחר) שהפוליטיקה שלו מבוססת על דומות לנורמלי.

פוליטיקה שמבוססת על להיות דומה לנורמלי נשמעת ככה: "גם הומואים מתגיסים לקרבי" / "גם לסביות תורמות למאזן הדמוגרפי" / "אנחנו בדיוק כמוכם חוץ מהאופן בו אנחנו עושים סקס (או בוחרות פרטנרית)" / "השקל הורוד הוא כח קנייה חשוב" וכיוצא באלה. זו פוליטיקה שמשתיקה את הקהילות הלהט"ביות שמפריעות לדימוי הנורמלי: טרנסים וטרנסיות, ביסקסואליםות, אוחצ'ות, בוצ'ותים ועוד.

כשהמצאתי את המילה הזו בעלון שכתבתי לאחר הרצח בברנוער התכונתי לתאר אנשים עם פוליטיקה מסוימת, לא עם מראה מסוים. חשובה לי ההבחנה הזו כי מישהו יכולה להיות קויר בפוליטיקה שלה ועדיין לעבור כסטרייטית במראה, למשל. זה לא הופך אותה לדומואית. לעבור כסטרייט/ית זו לפעמים לא בחירה, אלא אילוץ, וגם כשזו בחירה, זו בחירה שהיא עדיין רק מאפין אחד במה שעשוי להיות פוליטיקה רחבה ומורכבת.

דומואים הם לרוב הומואים בעמדה של השפעה וכח. קשה לנהל פוליטיקה של דומות לנורמלי כשאת רחוקה מאד מהנורמלי. זה כמובן לא אומר שכל הומו בעמדה של השפעה וכח הוא דומו."

דן וג (2012), "למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית". הפרשדונה (בלוג), 30/6/2012

"תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.

בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים."

שלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011

"עברו עשר שנים מאז שעזבתי את חדרה. אני לא יודע מה יותר גרוע, העובדה שעבר כל כך הרבה זמן ושום דבר לא השתנה או העובדה שהיינו אז כל כך צעירים ועמדנו בפרונט של מאבק שלא נגמר והגיע לשיא בפיגוע בבר נוער לפני כמעט שנתיים.

[...]

באחד המקומונים השבוע שטחו ממשיכי דרכנו את הקשיים המלווים את הפעילות הגאה בחדרה 2011. העירייה שלא תומכת, הנערים שמרביצים והנידוי ממרכז הצעירים העירוני.

פלאשבקים. חיים אביטן שהיה אז סגן ראש העיר ומאז הפך לראש העיר אמר עלינו אז שחדרה היא לא מקומנו ושכדאי שנעבור לתל אביב. סמי לוי, אז יו"ר ש"ס ולימים סגנו של אביטן, אמר שאנחנו חולים וסוטים. אברהם בלדב, מחזיק תיק החינוך דאז, דרש לזרוק אותנו מהעיר (ר' כאן). צחוק הגורל, מעל אביטן מרחפת עננת חשדות בפליליים והוא מבלה את ימיו בחקירות, לוי במעצר בית ונחשד באונס ובמעשים מגונים ובלדב הורשע במשפט פלילי וסיים את הקריירה הציבורית.

[...]

רגע השיא שלנו היה כשחבורת בריונים ובראשם אותו יו"ר ש"ס (ע"ע חשוד באונס) פרצו לסניף בו פעלנו, הכו אותנו ואיימו עלינו. ביניהם היה חבר מועצה חרדי שזמן לא רב לפני כן ניהל רומן עם אחד ממקימי הקבוצה הגאה. [...] את ההמולה שנוצרה פינו בסופו של דבר 30 שוטרים, לא פחות. חברת מועצה אחת, מורן שגב שמה, עמדה שם מחוץ לסניף וחסמה את המתפרעים בגופה. איימו עליה שיסגרו איתה חשבון בבחירות אבל זה לא הזיז לה. סגרו איתה חשבון. שנה אחרי הבחירות התוודה באוזניה אחד מפעילי ש"ס איך בזמן ספירת הקולות זרקו לפח את כל הפתקים שהיא קיבלה.

למחרת הגיע סמי לוי למנהלת המקומון שבו עבדתי ודרש את פיטוריי. הוא היה מפרסם גדול, אני עיתונאי קטן. רק התערבות אמיצה של העורכת מנעה את הפיטורים.

חדרה היא אותה חדרה. בעשור שחלף עברו עלינו יוסי וג'אגר, אביעד קיסוס, מהפכת האימוץ הגאה, ח"כ ניצן הורוביץ, ח"כ עוזי אבן והיציאה מהארון של כל זמר הומו וכל זמרת לסבית חוץ מאחת, טוב, חדרה זה מקום קשה. כל אלה דילגו על חדרה. מעוז הומופוביה פריפריאלי שלא מסוגל להרים את ראשו. יש אנשים טובים בחדרה. הכתבה במקומון זעזעה אותם. אחדים מהם ביקשו שאכתוב. שאתגייס לעזור לנוער ההומו לסבי שנמצא שם היום. ובכן, נוער הומו לסבי יקר, הנה העזרה היחידה שאני יכול להציע: תעזבו את חדרה. לכו לתל אביב. אתם לא חולים, העיר שלכם חולה."

רוני גרו, (2011) בתגובה לשלומי לאופר (2011), "קצרצרים: במקום טור אישי – על אלימות, הומופוביה, חדרה ותל אביב". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 9/4/2011

"מי שיעבור לת"א מנקודת פתיחה שהיא עוד יחסית סבירה – עם איזשהו גב משפחתי או קהילתי, סביר להניח שיהנה בסופו של דבר מהמעבר לעיר הגדולה. אבל בסופ"ש האחרון התפרסמה כתבה מזעזעת על התופעה הקשה של זנות של נערים וטרנסג'נדריות באזור התחנה המרכזית הישנה בתל אביב – רובם ככולם נטשו את ביתם כי לא קיבלו את נטייתם המינית, והם ברחו לתל אביב, כן, הם ברחו – אבל הם הגיעו לבד, חסרי כל, בלי תמיכה או עזרה ובלי שיהיה מי שיפנה אותם לכיוון הנכון. וכיום הם עובדים בזנות. אז נכון, הם לא חולים, זו חדרה שחולה. אבל גם תל אביב חולה מאוד, רק שהחולי לפעמים נדמה כלא-קיים לנוכח הדברים הטובים והחיוביים שיש לעיר כן להציע.

לא כולם יכולים לעבור לתל אביב וליהנות מהחיים הטובים שיש לעיר להציע להם. לא כולם יודעים איך, לא כולם יודעים לאן. ובגלל שמעבר עיר יכול להיות הרסני באותה מידה כמו להישאר במקום שאינו מקבל את נטייתך כלל, צריך לעזור לנערים ונערות במצוקה גם במקומות מגוריהם, וגם כמובן להמשיך ולהילחם למען הכרה חברתית רחבה יותר בנטיות מיניות מגוונות. הלוואי עלינו בתקופת חיינו."

זרים בביתם - לשים שלם לגמרי לגבי פריוילגיות וריבוד בתוך הקהילה הגאה. http://meandiscourse.wordpress.com/2012/07/19/stragers-in-there-own-home/

דן וג (2013), "עיר של ערסים". הפרשדונה (בלוג), 23/2/2013

"הנחת הבסיס של המון א/נשים הייתה שהסיבה שיש להטבא"קופוביה בפתח תקווה היא הדתיים וה"ערסים" בעיר. כך למשל לכתבה שנכתבה עלינו ב"ידיעות פתח תקווה" והתראיינתי אליה ניתנה הכותרת "מצעד גאווה ראשון בפתח תקווה – דתיים זועמים". את החלקים בראיון שבהם ציינתי שאת האיומים באלימות והדרישה לבטל את המצעד קיבלנו מגברים חילונים (יש מין קטע כזה עם ניאו-נאצים ששונאים להטבא"ק בפתח תקווה), ושלפי המשטרע העמדה הרשמית של רבנים בעיר היא להמנע מלדבר/להתקרב למצעד שלנו כדי לא להוסיף לו פרסום ע"י התנגדות אליו, בחרה הכתבת להשמיט. כנראה שזה פחות מעניין לדבר על אלימות להטבא"קופובית של חילונים. גם כל ציטוט שלי שבו הזכרתי שגם בת"א יש להטבא"קופוביה הושמט מכל כתבה שעשו בנושא. טוב, ת"א היא לא "עיר של ערסים", אז למי אכפת?..

השיח הלהט"בי המיינסטרימי הוא שיח כזה. הוא מאוד נהנה לבקר את ההומופוביה והגזענות אצל החרדים, אצל הדתיים, אצל הפלסטינים, במדינות ערב, ברוסיה, בכל מקום רק לא את מה שמתרחש מולנו, מתחת לאף שלנו, בבתי הקפה שלנו, אצל החברות שלנו, בשמאל הליברלי הנאור ואצלנו בראש."

העגלה הריקה

הנאום של ח"כ רות קלדרון על היהדות החדשה ועל כך שהיא גאה בהקמת בינ"ה- בית מדרש חילוני.

אייל גרוס ממציא את השם לנאום הזה ומצטט

"ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים."

"אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל…. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

עופרי אילני (2013), "מתחברת לדרישתך, בנט" - עופרי אילני קורא בדרשה של רות קלדרון

"קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית."

מאיר בר מימון (2013), "מכתב לאחי" מתייחס לזה

תשב/י בצד ותשתוק/י

סיכון מצומצם לעוול כסוג של פריוילגיה

קרן (2012), "על חלוקת סיכונים הוגנת בסקס, ובכלל". יחסי מין – הגיגים של (א)נשים על מגדר (בלוג), 13/11/2012. נדלה בתאריך 11/3/2013

"דמיינו מדינה שבה עולה לשלטון מפלגה פמיניסטית רדיקלית שלא רואה בעיניים. בין השאר, היא פותרת את ההיבט המשפטי המסובך של סוגיית ההסכמה - כלומר את השאלה איך קובעים בבית משפט אם יחסי מין התקיימו בהסכמה או באונס – בצורה הבאה: נחקק חוק, לפיו אם אישה מעידה שגבר אנס אותה, ובלבד שהוכח מעל לספק סביר שאכן התקיימו ביניהם יחסי מין, אז הגבר מורשע באונס.

[...]

בקיצור, אם יתקבל החוק הזה, מין יהפוך להיות מסוכן באופן אינהרנטי עבור גברים; יהפוך לסוג של אינטרקציה שבה עלול בסיכוי סביר לקרות לגבר משהו לא הוגן, משהו ממש רע, גם אם הוא לא עשה רע לאף אחד.

כלומר, התוצאה של חוק קיצוני ולא הוגן כמו זה שהצעתי, תהיה לא יותר מאשר יצירת שוויון במצב הבסיסי שנמצאים בו נשים וגברים בסיטואציה מינית.

הו מאמא!

[...]

למה, אם כן, מין הטרוסקסואלי הוא היום תמיד מסוכן עבור נשים, מבלי להיות מסוכן באופן מקביל עבור גברים? ממגוון סיבות פיזיות-תרבותיות הקשורות זו לזו ומעצימות זו את זו. אתם מוזמנים מאוד לקרוא את הפוסטים המצויינים של דורה ושל רוני או להיעזר ברשימה הקצרה הבאה: ראשית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יכפה את עצמו עלייך פיזית, אולי אפילו בלי לשים לב שהוא עושה משהו לא בסדר. הוא יכול לחשוב שאת בעצם רוצה את זה ורק עושה את עצמך או שזו זכותו אם עלית איתו הביתה. במקרה כזה, סביר שהחוק הישראלי, החברה הישראלית, ואולי גם את בעצמך תחשבו כמותו. שנית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר, בלי לכפות את עצמו עלייך פיזית, ייזום אקטים מיניים וינסה לשכנע אותך ואולי ללחוץ עלייך לבצע אותם למרות שאת לא מתלהבת מהם או מתנגדת אליהם. שלישית, בתור אישה, יש יותר סיכוי שגם את וגם הפרטנר שלך תאמינו שאת מחוייבת או אמורה להמשיך את המין עד שהפרטנר שלך יגמור, גם אם את כבר גמרת או שנמאס לך. רביעית, בתור אישה, את בסיכון הרבה יותר גדול שמין שאת עושה באי רצון, מתוך אמביוולנטיות או אחרי שנמאס לך יכאב לך פיזית. חמישית, בתור אישה, כשמין כואב לך, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתשכנעי את עצמך שהכאב הזה בעצם לא כל כך נורא ולא תפסיקי מיד, ואולי אפילו תתרגלי לעשות מין שכואב לך, מה גם שפועל כאן מנגנון היזון חוזר של הטראומה הגופנית. שישית, בתור אישה יש הרבה יותר סיכוי שהגבר יחשוב שלהכאיב לך קצת או לא לתת לך לזוז או להיות כוחני כלפייך בדרך אחרת זה סקסי בלי לברר קודם שגם את חושבת ככה. משחקי כוח כאלו יהיו לא רק יותר נפוצים אלא גם יותר מסוכנים וריאליסטיים ממשחקי כוח דומים כיוון ההפוך, כי הגבר הרי יותר חזק ממך פיזית. שביעית, בתור אישה את בסיכון הרבה יותר גדול שהגבר יוכל לגרום לך בדיעבד להרגיש אשמה או מבוכה או השפלה על אקטים מיניים רגילים שעשיתם בהסכמה. שמינית, בתור אישה את מכירה מין מהקשרים אחרים גם בתור צורה של תוקפנות שעלולה להיות מופנית כלפייך כשאת לגמרי לא מעוניינת בה, לא רק בתור משהו שאת עושה מרצונך. ולבסוף, בתור אישה יש סיכון הרבה יותר גדול שכבר חווית, בעקבות כל הסיבות שלעיל, טראומה מינית שתשפיע לרעה על המין שאת עושה עכשיו. "טראומה מינית" היא כמובן לא בהכרח תוצאה של אונס כהגדרתו המשפטית היום, והיא גם לא חייבת להיות שיבוש נפשי מוחלט מהסוג שגורם לך סיוטים בלילה או מונע ממך להנות ממין בעתיד. היא יכולה להיות פשוט זיכרון רע של הגופנפש, משהו שמשפיע לרעה על היכולת שלך לפעול ולהתבטא כמו שהיית רוצה, או לחוות את המין כמו שהיית רוצה.

[...]

[...] השאלה מה מוסרי יותר, שוויון מוחלט [של סיכון ב.א.] או מינימום מוחלט [של סיכון ב.א.], נראית לי משנית. חזקה פי מאה יותר משתיהן היא התביעה המוסרית לחלק את הסיכון כך שעבור אף אחד הוא לא יהיה גדול מדי מכדי לשאתו, לא גדול מספיק בשביל לשתק ולעוות את הנפש. לשם כך אנחנו צריכים להתעקש לחלק אותו מחדש בצורה הרבה יותר שווה – הן בחיים האישיים שלנו והן בזירות חברתיות ומשפטיות – גם בין נשים וגברים, גם בין מזרחים ואשכנזים וגם בין יהודים ופלסטינים."

רשימת הפריוילגיות הסטרייטיות http://parshedona.wordpress.com/2012/08/21/רשימת-הפריוולגיות-הסטרייטיות רשימת הפריוילגיות הגבריות http://bidyke.wordpress.com/2011/07/26/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של-3/ הסגברה http://bidyke.wordpress.com/2011/07/22/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של/ המהפיכה לא תהיה מנומסת אלא אתית. כי נחמדות זה מוגדר ע"י המעמד הפריוילגי. http://www.gendersite.org.il/2012/05/06/המהפכה-לא-תהיה-מנומסת-הסוגיה-של-נחמדות/

דיכוי. זו מערכת חד סטרית. כשבעל/ת פריווילגיה מתבטא/ת בצורה שמחזקת את יחסי הכוחות, כלומר, מדגישה את הפער בין הפריווילגי/ת לבין המנוחשל, זהו דיכוי. כשחסר/ת פריווילגיה מאירה על יחסי הכוחות בינה/ו לבין בעל/ת פריווילגיה, זהו איננו דיכוי. אולי זה פוגעני ואולי זה לא נחמד, אבל זה לא דיכוי.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012

"המילה דיכוי מתייחסת ליחסי כוח מבניים שפועלים כנגד קבוצות מוחלשות ומאפשרים פריווילגיות לקבוצות דומיננטיות. דיכוי, בין היתר, מתייחס לחסימה מבנית ממוקדי כח, ניצול כלכלי, חשיפה לאלימות (על צורותיה – סימבולית ופיזית) ואפליה. מבני הכוח הדכאניים פועלים דרך הממשלה, בתי הספר, הצבא, בתי הכלא, התקשורת וכל המוסדות הקשורים. אוכלוסיות מדוכאות הן אוכלוסיות שהיחס הציבורי כלפיהן הוא יחס עוין, שהתקשורת ומערכות החינוך מסמנות באופנים שליליים או סטריאוטיפים (או מוחקות את קיומן), שהממשלה מקפחת באופן פעיל (באמצעות תקציבים ומדיניות), ושפועלת עליהן אלימות מבנית-ממסדית. כלומר, מדובר באפליה מערכתית ושיטתית. ברוב המקרים, גם יש היסטוריה ארוכה לפרקטיקות האלה.

יחס עוין והתבטאויות פוגעניות הן חלק מדיכוי, אבל לא מגדירות אותו. כיוון שא/נשים עם פריווילגיות לא חווים את הדיכוי שאותן חוות קבוצות אחרות, בהרבה מאוד מקרים, חל בלבול בין "דיכוי" לבין "יחס עוין" או "התבטאויות פוגעניות". בפשטות: א/נשים מניחים שאם אמרת משהו לא נחמד עליהן/ם (למשל: "את/ה צריכ/ה להכיר בפריווילגיות שלך"), הרי שזהו דיכוי.

לא כך הוא. למשל, כאשר גבר קורא לאישה "כלבה", הוא מהדהד תרבות פטריארכלית שלמה שבה נשים אמורות לשתוק ולחייך, ואילו נשים אסרטיביות עם דיעה משלהן נתפשות כמי שיש לרסנן. הוא גם מהדהד תרבות שבה הדיכוי של נשים ובעלי/ות חיים משמשים כחיזוקים הדדיים אחד לשני, כך שהשוואה של אישה לבעלת חיים נחשבת למשפילה. לעומת זאת, כאשר אישה קוראת לגבר "מסגביר" או (רחמנא ליצלן) "גבר סטרייט אשכנזי", היא אינה מהדהדת תרבות שלמה של דיכוי סקסיסטי נגד גברים. היא אינה יוצרת "דיכוי הפוך" בקהילתה – היא מעלה את יחסי הכוחות על פני השטח ומתנגדת לסקסיזם ולפטריארכיה. למה? כי להגיד משהו "פוגעני" (כלומר, שפוגע בשומעיו) כאשר אין דיכוי מבני זה לא דיכוי.

[ההדגשה במקור]

בואו נחזור על זה רגע: האם ניתן לראות דיכוי בגזענות-הפוכה, כלומר, גזענות שמעלה האוכלוסיה המדוכאת כלפי האוכלוסיה הפריווילגית? טוענת שירי אייזנר שזה דבר כמעט בלתי אפשרי. שהרי הגזענות נובעת בדיוק מהמקום הפריווילגי, מהדיכוי המבני שיש כלפי האכולוסיה המוחלשת. כדי להדגים את האירוניה בטענה שגזענות-הפוכה מייצרת "פגיעה סימטרית" לזו של גזענות, מעלה שירי ניסוי היפוטתי (בהשראת איי.די סונג ומיה מקנזי):

שירי אייזנר (2012), "כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת". שחור-סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 19/7/2012

1. יבאי אותם ככח עבודה זול.
2. עשי עליהם ניסויים בבני אדם.
3. חטפי את ילדיהם.
4. מחקי את תרבותם והפכי אותה לנחותה.
5. הסלילי אותם למקצועות "נמוכים".
6. שלמי להם פחות על עבודה שווה.
7. יצגי אותם באופן שלילי בתקשורת או במדיה.
8. בססי את סטנדרט היופי על עצמך בלבד.
9. השתיקי את מאבקם נגד הגזענות המזרחית."

שואל חגי, האם יש לקבל את הקריאה הזו להשתקת הקול הפריווילגי מול הקול המוחלש? האין השתיקה הזו מרדדת את השיח? מובילה לשתיקה במקומות שיש לצעוק בהם?

חגי (2012), "על שליטה וסיכון, בסקס ובכלל – פוסט התייחסות". יחסי מין - הגיגים של (א)נשים על מגדר, 22/11/2012

"אחרי שנים של דיכוי, הגיעה העת שאשכנזים יסתמו את הפה ויקבלו בהכנעה כל סטראוטיפ פוגעני ומשפיל ככל שיהיה ביחס אליהם [...] המהלך הזה לא מוגבל לשיח המזרחי בלבד, יותר מידי הטרוסקסואליים מסבירים שלמדו לשתוק בהקשרים להט"בים, גברים "פמניסטים" למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לנשים, יהודים למדו לשתוק בסוגיות הנוגעות לערבים ועוד ועוד.

אשכנזים תומכים בהשתקה של אשכנזים בשם עקרון של חלוקה באלימות? הטרואים מסבירים ללהט"בים שהם שותקים בשביל שנוכל להשמיע את קולנו? גברים צריכים לשתוק כשמדובר בנשים? ליהודים אין מה להגיד בנוגע לערבים?

[...] המהלך האופנתי של כניעה לאלימות המופנית אליך בשם זכותו של המוחלש לדבר נדמה לי כפריבילגיה מתקרבנת. אין בין זה לבין ויתור על פריבילגיית ההשתקה שהייתה נתונה לך מראש דבר וחצי דבר. כן, ראוי שאשכנזים ידברו על יחסי אשכנזים מזרחים בישראל מתוך ההבנה שהיכרותם על החוויה של להיות מזרחי בישראל היא מוגבלת. ראוי גם שאשכנזים יכירו בכך שהסדר החברתי הקיים נותן באופן מובנה במה כמעט אך ורק לאשכנזים, ולכן ראוי לתת במה גם למזרחים. אבל דווקא מצב בו אליטה אקדמית אשכנזית נותנת לגיטימציה לאלימות של אליטה מזרחית כדי לאזן את האלימות של אליטות אשכנזיות נגד מזרחים נדמה לי כשימור אולטימטיבי של ההיררכיה החברתית. כל שהשתנה הוא שכעת קבוצה קטנה של מזרחים טיפסה לעמדת הפריבילגית של בעלי יכולת ההשתקה, ושבין הנפגעים מהריקושטים של האלימות יש קצת יותר אשכנזים. הסדר החברתי של השתקה נותר על כנו (וכמובן, אין בכל כדי לטעון שיש חובה שהצד המוחלש יהיה נחמד או עדין, כפי שכתבתי כאן).

כמובן, השימוש בזכות לאלימות הדדית יכול להיעשות גם בהקשר המדיני. למעשה, הטענה של יותר מידי ישראלים, בהפשטה, היא שהעם היהודי סבל מספיק. שאין כל מקום לביקורת על האלימות שמפעילה ישראל, נוכח האלימות שהופעלה כלפי יהודים עד להקמת מדינת ישראל. זאת הטענה למשל שהושמעה כנגד גינטר גראס כשביקר את הסיוע הגרמני לפרויקט הגרעין הישראלי. בין אם מסכימים עם ביקורתו ובין אם לאו, הניסיון להשתיק אותו בשם העוול ההיסטורי הוא ניסיון מקומם. גרמנים שנרתמים לטענה בדבר העדר הזכות של גרמנים למתוח ביקורת על ישראל לא מטילים שום סיכון על עצמם, אלא על אחרים.

כמענה לכך, מדייקת שירי אייזנר ואומרת, דבר/י חופשי. כאמור, מיותר ומתנשא ללמד את המוחלש/ת על יחסי הכוחות שהוא חווה, ואין טעם לטעון שהמחולש/ת מייצר דיכוי כלפי הפריווילגי/ת. כשאת/ה מדבר עם מי שיש לך פריוילגיה מולו/ה, קודם תשתוק/י ותקשיב/י, ואז היה/י בת/ן ברית.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - על ביסקסואליות, פמיניזם ופוליטיקה רדיקלית (בלוג), 24/8/2012

"אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית."

טובול על רות קלדרון ועל השיוויון בנטל העוני

עם השיר

התראיינתי אצל רינו צרור הבוקר. יצא לי לשמוע קצת רדיו לפני שעליתי לשידור, וקצת התעצבנתי.

שני אייטמים לפני עלתה רות קלדרון, שסיפרה על בית המדרש שהיא מקימה בכנסת, שבו היא הולכת ללמד שיעור על "איך חברי הכנסת צריכים להסתדר אחד עם השני". הראיון היה על שום נאומה המרגש של הפרופסור שבו סיפרה לעם ישראל שוב את הסיפור על אותם פליטים יהודים מאירופה שעולים לארץ ישראל ואיך הם מקימים כאן חברת מופת וכו' וכו' וההמשך כבר ידוע ומוכר לנו מגן ילדים. לפני שנשברתי, אני זוכר אותה אומרת משהו על זה שהבעיה בחינוך שהיא קיבלה זה שלא הייתה בו יהדות, גמרא ומשנה וכו'. הפרופסור מתעסקת ב"זהות יהודית" ובתכנים של מערכת החינוך, ולמשל לא מפריע לה שיש התאמה כמעט מלאה בין חוסר נראות במערכת החינוך (למשל בשיעורי היסטוריה וספרות) לבין *מעמד כלכלי* וייצוג במוקדי כוח? נראה לה מקרי ש- 99% מהילדים העניים במדינה הם מזרחים/ערבים/מהגרים ושבמקרה הם גם לא מקבלים שום ביטוי במערכת החינוך, ובפרט בכל התכנים של "זהות יהודית"??? שיח התרבויות לא יכול להיות מנותק מהמצב החברתי, כלכלי ומיחסי הכוח במדינה. אחרת הוא הופך לקריקטורה ולעוד שיטה לחזק את הזהות ההגמונית. והכל במילים יפות שכולם אוהבים לשמוע ולשתף בפייסבוק.

היא לוקחת את שיח הזהויות למקום של פולקלור. סליחה, אבל של אשכנזים בורגנים שבתור חוג בשעות הפנאי הולכים ללמוד את "תנורו של עכנאי" ועוד מצפים שהמדינה תממן להם את זה. או אירגונים כמו "בינה" שבאים להציל את אנשי המערות בדרום תל אביב ועל הדרך משתלטים להם על מבנים. העיקר שהם מלמדים אותם איך אמורים ללמוד תורה.

הרטוריקה שלה היא של שיוויון ופלורליזם, אבל בפועל הגופים האלה הם הגופים הכי מדירים והכי לבנים שיש. חוץ ממעט ג'קי לוי כאלה שהם שם על תקן "מספרי סיפורים" אקזוטיים, לא תמצאו שם כמעט מזרחים/אתיופים ובטח שלא ערבים (להם אין בכלל כניסה למקומות המתקדמים הללו). היא וכל המפלגה שלה מדברים על "שיוויון בנטל", מה עם שיוויון בנטל העוני? יש לך מושג כמה ילדים חרדים רעבים שחיים 6 בחדר יש? אבל לא, חשוב שהמדינה תממן את הבתי מדרש החילוניים, כמו שהיא מממנת את האופרה והפילהרמונית (מעל 90% מתקציבי התרבות של מדינת ישראל הולכים למימון מוסדות תרבות מערביים. נתון ממחקר שיצא הבוקר של יפעת ביטון). והיא גם מטעה, כי הגופים של היהדות החילונית המתקדמת והנאורה הזאת, ממומנים *בטירוף* על ידי קרנות של מולטי מיליונרים. בזמן הזה, אירגונים שפועלים בשכונות מקוששים גרושים ועובדים בהתנדבות גמורה. ככה, עם רטוריקה יפה היא אומרת "לא יתכן שהישיבות יקבלו כסף ואנחנו נהיה בעוני. כל 100 מקומות הלימוד החילונים והפלורליסטים בארץ שורדים בקושי." ממש רחמנות. ואנשים טובים נופלים ברשת בקלות כי היא נחמדה ומדברת יפה על זהות ותרבות.

אחרי זה היא הזכירה כמה מהשמות של מחדשי היהדות הגדולים, את הפרופסורים הרטמן והלברטל, שהקימו בתי מדרש חילוניים. מזכיר לי את מחדשי הפיוט הגדולים של הדורות האחרונים, ערן צור ומאיר בנאי (וכבוד ארבעתם במקומם מונח, זה לא הנושא). ככה בדיוק מוחקים מהשיח הציבורי את התרבות בפריפריה שוב ושוב ושוב.

אחרי שקלדרון ירדה מהשידור, עלתה גברת תורג'מן, סייעת גננת מאשדוד (כמו שסבתא שלי הייתה), שמספרת על שכר של 4500 ש"ח בחודש שהיא נאבקת לשפר כרגע. אחריה עלה איזה ראש ענף בהסתדרות ואמר שהיא סתם מתלוננת כי הם בדיוק קיבלו העלאה (של 250 ש"ח). ואז נזכרתי בשיר הזה ואיתו אסיים את הכעס שלי להיום:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

רגב קונטס על השיוויון בנטל העוני

רגב קונטס (2013), "אלה צרות של עשירים ואני - עני". פוסט עם תמונה בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"הנה למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל וגיוס בחורי הישיבות: פשוט. אלו צרות של עשירים. אלה צרות של עשירים ואני - עני. תגידו - אתה טועה, זה גם הצרות של העניים, אתה פשוט לא תופש איזה נזק זה יעשה למדינה אם הם לא יתגייסו עכשיו, הרי בעוד עשר, עשרים שנה.... "רגע", אפסיק אתכם בנקודה הזאת, "עשר עשרים שנה? אלו מילים של עשירים. רק אנשים עשירים יכולים לחשוב כל כך רחוק. על אנשים עניים אומרים: "הוא חי כמו כלב". עשירים וגם סתם אמידים, עלולים לחשוב שמדובר בעלבון, אבל עבורנו? אנחנו יודעים שזה זה פשוט נכון. ולא מהטעמים שאתם חושבים. כי אנשים שהפכו לעניים יודעים שהדבר הראשון שאובד כשאתה נהיה עני הוא... העתיד. כמו אצל כלבים. כלבים לא חושבים על מחר, ולא מתגעגעים לאתמול, הם פשוט חיים בהווה, הראש מורכן, הרגליים מתרוצצות על המדרכה, והאף מרחרח, מחפש בכל כתם מסריח, גוש או נייר את הארוחה הבאה. וככה בדיוק גם אצלנו - אנחנו לא מסוגלים בכלל, פיסית, לחשוב על מושגים משונים כמו "עוד עשר, עשרים שנה", אנחנו חושבים – "מה אוכל היום?", "האם יצא לי כסף מהכספומט? ואם לא יצא, איך אגיע מחר לעבודה ? הרי מההוא כבר לקחתי, ומשם כבר ביקשתי, והצ'ק של אחת משלוש העבודות שאני עובד בהן, יכנס לכל המוקדם רק מחרתיים, ורק שלא יכנס עוד שבועיים, כי בתחילת שבוע הבא, אני כבר צריך לשלם שכר דירה".

"אז הנה, בפשטות , למה לא איכפת לי בכלל מכל נושא השוויון בנטל, וגיוס בחורי הישיבות ואפילו שזה כנראה חשוב, אפילו שאומרים שמדובר כאן בכור ההיתוך, באפשרות לרכוש השכלה למבוגרים, ומשהו עם לימודי ליב"ה, ובכלל – למה שרק אנחנו נעשה צבא? אבל מה אני אעשה? כל זה באמת יפה, רק למי שמסוגל להרים את העיניים מהכתמים במדרכה, ולהישיר מבט אל עבר הדרך המתפתלת אל העתיד, ולא להיות תשוש מרוב חרדה מפני האפשרות, שהפעם באמת לא תצליח להשיג את הארוחה הבאה"

אוריפורת

http://www.facebook.com/uripirat/posts/10151710879123696?comment_id=30438349&notif_t=like

מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013)

יוס ברוך מפנה לנאום של יהודה אלוש בכנס בארשבע של שתיל, אפריל 2012: "מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף.

9 חודשים לפני הבחירות, צפיתי בכנס של שתי"ל ביהודה אלוש מבאר שבע מדבר דברי חכמה. יהודה ניסח בדיוק רב מחשבות לא ברורות ולא ממוקדות שהערבבו אצלי בראש, בקשר למחאה החברתית, לייצוג שלה בתקשורת ההמונים ולתוצרים הפוליטיים שלה. 9 חודשים לפני, יש בנאום הזה את כל הסיבות לכשלונו של מחנה השמאל הסוציאל דמוקרטי, ולהצלחתו של "הכח החדש" לכאורה של יאיר לפיד.

אם אתם שמאלנים אשכנזים החפצים בשינוי, הטו אוזן.

ואשכנזים מסגבירים

הרב בני גולדה פרל, ראש הישיבה לאמנויות ומדעים בר אילן, חבר הנהלת האגודה לזכויות האזרח והוועד המנהל של מדרשת אדם לחינוך דמוקרטי, מסביר למזרחים איך להבדיל בין הבהמיות הערסית הרגילה שמאפיינת אותם לתרבות מזרחית אותנטית ונשגבת.

בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012

עבר לכאן.

ברק סגל

ברק סגל לא מצליח למה אנחנו נופלים להפרד ומשול הזה: "Barak Levi Segal פלאשבק מהילדות בעקבות המשפט האחרון שלך (ולא רק שלך):

הייתי מרבה להסתובב ברחובות, בעיקר במגרשי כדורגל. בכל העיר. גם לא מעט בדרום תל אביב, יפו ואזור. אבל בחולון אין מגרש שלא שיחקתי והכרתי בדיוק את האופי של המגרש - יש קטנים וצריך יותר טכניקה מכושר, ויש כאלה שהרצפה חלקה והברכיים משתפשפות. לגאולים הייתי הולך עם שלומי ושי סמורי ושם ידוע שאפשר לעשות תרגיל ולבעוט על הגדר והכדור יחזור אליך. ויש את האפס ההוא שתמיד מגיע וכולנו יודעים שבסוף יהיה מכות. ויש את 'החברים' מהתבור – הבית ספר שצמוד לבית. שם אני משחק רוב הזמן. עם הגדולים אבל. ממש גדולים. 3 שנים לפחות גדולים.

כשאני נער בחטיבה. אני משחק כדורגל בצפרירים כבר כמה שנים טובות. קפטן של הקבוצה אפילו. מספרים שהייתי בלם ממש טוב לגילי. גם הייתי גדול לגילי, ופייטר פייטר. אצלי אם מישהו היה עובר אותי ולוקח לי את הכבוד, הייתי לוקח לו את הרגל.

היה את איציק שתמיד לקח אותי לשחק איתו. הוא היה הכי טוב. יותר משנסי, בנבנישתי, יוחנן, סמיר... באמת הכי טוב. כולם היו שחקנים בקבוצות מכובדות. ממכבי דרך הפועל ובני יהודה. אבל איציק... הכי טוב. ואני תמיד איתו. ביחד זה היה תענוג. מה יכול ילד קטן שחולם להיות ארמלי יותר מאשר לשחק עם הכי טוב ועוד מהגדולים. היינו משחקים אולי 5 פעמים בשבוע, כשכולם בצד מסתכלים שאני משחק עם הגדולים. ולנצח. ולהבקיע גולים כי איציק מכין לי בשביל הצחוקים ולעשות הגנה יותר טוב מכולם. בלם הייתי. בלם זה בלי קרדיט – עבודה שחורה. אבל איציק יודע שהוא צריך אותי בשביל שהוא ינצח בשביל הקבוצה כי אני את הלב מוכן לשפוך על המגרש.

אבל מכול הדברים הטובים אני זוכר אולי יותר מהכול כאב. לא שמחה. כאב.

כשהייתי מעז לעבור אותם – היו צועקים עלי שאני אשכנזי מסריח. ואם לאחד מהם היה בעיות בבית באותו היום - אני האשכנזי שאחראי לזה והייתי מגלה את זה על המגרש. וכשהייתי מפיל אותם על הרצפה כשלא עברו אותי – אז אם איציק לא היה מגן עלי (או כל אחד שעבר עליו יום טוב של אבירות) הייתי עושה שעת כושר של 5 דק' כדי שגבר מבוגר ממני ב- 3 שנים יפסיק לרדוף אחריי בשביל להרביץ לי. כי מילא שאני צעיר ונפל בגללי. אבל אשכנזי??!?!

פעם אחת הרוש שחזר בתשובה ניסה לירוק עלי. ממש מול כולם. הסתובב, אמר משהו, ופשוט ירק. למזלי לא פגע. אבל זה לא משנה. זה פגע.

והאמת שכל כך אהבתי לשחק כדורגל, במיוחד עם הגדולים. לפעמים אפילו היה נדמה לי שאני אחד מהחבר'ה. ובכלל, לא הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי. לשמחתי היה לי קצת שכל להבין עם הזמן שלכולם גוון אחר משלי. אבא עבד כל היום והתקדם בעור שיניו אבל ההורים של החברים לקבוצה לא. היה להם מקצועות צווארון כחול ופחות אמצעים. עוד אז הבנתי שיש קשר. וכמה שהייתי גאה באבא כשהוא סיפר לי סוד שאסור לספר בשום מחיר. שהוא יעזור לאבי לשלם על כרטיס הטיסה לטורניר שנסענו בספרד כדי שלא יישאר בארץ. לאבא יש בעיה של עיוורון צבעים – עד היום הוא לא מבין מה זה אשכנזים ומזרחים (אבל חרדים מול חילונים מבין גם מבין לצערי).

אצלנו בקבוצה כילדים ונערים לא הייתי אשכנזי. הייתי 'סגל'. בלם חומה. מתאבד על המגרש והולך ראש בראש אם מישהו מהיריב היה נטפל בכוחניות לקטנים שבקבוצה. היינו קבוצה. אפילו טובה. ניצחנו קבוצות גדולות מאיתנו (היה לנו מאמן גאון ייאמר לזכותו - שלמה ניניו) ובכלל לא הבנו מה זה אשכנזי ומזרחי. ההורים של השחקנים עם זאת (ברובם מזרחים) ידעו גם ידעו.

מצטער שאני לוקח את זה אישית בתגובה. בעיקרון אני יודע שאסור לעשות את זה כי המקרה פרטי לא מסמן תמיד על הכללי. אבל כנראה שכשהעצבים עולים קצת (באמת שקצת) אז הרגש משתלט והופך את העיקרון לאישי.

1. הקרן לא נתנה לי שקל בתקופת רוטשילד. לא לי ולא לשאר חבריי. היחידים שהבנתי בדיעבד שנתנה זה בקרית שמונה לאוהלים. בפעם היחידה שישבתי עם מישהו מטעמם (הרבה אחרי רוטשילד, תקופת הלא נחמדים), הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע שאין לי כוח אליו. ויש לי עיניים כחולות. להזכירך.

2. אני מתנצל שלא פיצצו אותנו בשנה האחרונה מספיק כמו שפיצצו את הפנתרים. לא ידעתי בכלל שזאת תחרות. עם זאת, מכל הדיבורים והמיני מעצרי ראווה של כל הגיבורים שהכרתי בשנה וקצת האחרונים (מה אני אעשה, סחבק חדש בעסק ולא 40 שנה), כותב שורות אלה בילה כנראה הכי הרבה זמן במעצר (מגרש הרוסים לכמה ימים) ומתוך 2 תיקים אחד במחוזי. רומני אנוכי יוס. עם עיניים כחולות.

3. לא רק האשכנזים צריכים להטות אוזן, גם המזרחים צריכים. כי כמה שבדקתי לאחרונה המזרחים (כמו האשכנזים) לא מוכנים להודות בשיח המזרחי-אשכנזי, ביחסי כוחות, הגמוניה.... תודעה כוזבת היא לכולנו. אין לה הבדלה של מין וגזע.

4. אני ידוע שאסור לי להיות הקורבן. וגם אסור לי להוביל שום דבר כי אני ההגמוניה. וגם אסור לי להעלים עין ממאבק שמתרחש כי אז אני אטום ואדיש – מלכוד 22. אבל אם יש דבר אחד שעולה לי לא מעט מהשיח שלך ושל עוד כמה 'חברים' למאבק זה הילדות שלי עם 'החברים' שלי לכדורגל – גזענות נגדית כנגד השותפים במקום מול האחראים האמיתיים.

חביבי (מותר לי להגיד חביבי או שזה התנשאות?), לא מנצחים גזענות בגזענות. כמו שלא מנצחים מלחמה במלחמה.

יש אליטה אחת (עולמית וישראלית) שאחראית על הדיכוי והאפליה. שם לא מעניין אותם מוצא גזע ומין. שם ערבים ויהודים ונוצרים ובוסנים ואיראניים מתחברים יפה מאוד – קוראים לזה בעלי כוח ובעלי הון. אם הם מסוגלים להבין את זה. הגיע הזמן שגם אתה. אני לא האויב שלך יוס. אבל אל תצפה שתמשיך ככה לרדת עלי ואתחנן לעוד. גם לי - אשכנזי, רומני, עיניים כחולות, יש רגשות, ואני לא אשחק 7 שנים ביחד וכל פעם שתתעצבן תוציא את זה עלי.

והכי חשוב לדעתי, כמו שאני כבר לא מבין מה זה שמאל-ימין, אני כבר מתקשה להבין מה זה אשכנזי-מזרחי. עד כמה שנאי יודע כל החברים והחברות המזרחים והאשכנזים שלי נולדו פה. בארץ ישראל."

ויוס עונה לו: "ef Baruch אי אפשר למחוק את שיח הזהויות על ידי השיח המעמדי. זהו דיכוי לא פחות חמור מהדיכוי הכלכלי. אני מצטער לשמוע על חוויות הרדיפה שעברת כנער, בטוח שלא הגיע לך. עכשיו אנסה לענות ולשאול כמה שאלות ישירות, ואני מצפה לתשובות ישירות. 1. כסף. האם אלדד יניב שילם לדפני ליף? האם הוא נתן לך כסף בזמן מחאת קיץ 2011? מי בדיוק שלח את סתיו שפיר לחלוב את האמריקאים? מי נתן שם חסות והכוונה? הקרן? JSTREET? 2. מכות ומעצרים. ברמה האישית לא נעצרתי מעולם. המשטרה נהגה בקיץ הראשון ברכות עם המפגינים, מכיוון שזו היתה מחאה שזוהתה כלבנה. בקיץ השני היד הוכבדה, בד בבד עם חשיפתן של דמויות מזרחיות. האם זה מקרי? אני מסופק. יש לי תחושה שרצו לצייר את המחאה כאלימה. ברמה האישית, בתור לוחם בצה"ל, יש לי כבוד בסיסי כלפי לובשי המדים - ההתגרות בהם נראית לי ילדותית ומיותרת, ממילא, הם לא האויב. הם בסך הכל אנשים שהולכים להתפרנס בחרא עבודה עם חרא אוכלוסיה וחרא תנאים. 3. יש דרך ארוכה לפני שני הצדדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, עד שנגיע לעמק השווה מבחינת השיח. אי אפשר לפסול גזענות ואפליה קיימת על סמך אפליה אחרת. זה שהיו רעים אליך כי היית ילד אשכנזי זו בעיה, ומקורות התסכול והאלימות ההם כנראה נבעו מהרבה אלימות ורוע שהופנתה כלפי אלה ששיחקו איתך. אני לא מצדיק את זה, זה פסול וזה פסול, ואין הצדקה לא לגזענות בכיוון האחד ולא לזו בכיוון השני. 4. כולנו קורבנות בדרך זו או אחרת. אף אחד לא שולל ממך את הזכות להנהיג. עם זאת, חבורת השמנת של רוטשילד היתה חבורה חסרת מנהיגות, יצירי טיפוח של עיתונאים ילדותיים, שלא היה להם שכל לנצל את הפוטנציאל הפוליטי האדיר לשינוי ואת ההזדמנות החד פעמית שניתנה בידם. הפוליטיקה הבזויה שהחבורה הזאת הפגינה לאורך כל המחאה ההיא ובזמן שעבר מאז, היא התנהלות הגמונית וכוחנית קלאסית, שיטות של ניצול בני אדם שלא היו מביישות תאגידים כמו מקדונלדז או מיקרוסופט. ההתנהלות סביב אסיפת נציגי המאהלים, עשרת הנציגים וכל הג'אז הזה היו מהלכים פוליטיים שראויים לחונטה צבאית במדינת עולם שלישית, חונטה שמשתלטת על משאב ולא מוכנה לשחרר כי הוא שלה בדין, בזכות החזקה הלבנה שתפשה על הדימוי הציבורי. זה בדיוק חוסר מנהיגות, זו בדיוק הסיבה שרוב האנשים שם נשארו רק עם חבורה מצומצמת של פתיים חדשים שמוכנים לעבוד איתם, וגם זה רק עד שהפתיים פותחים את עיניהם ומבינים עם מי יש להם עסק. בענין הזה, אני לא מכליל אותך. אני זוכר שפגשתי אותך בפעם הראשונה במפגש עם דני האדום ודברת לענין על השכונות. ברמה האישית לא ענין אותי להגיע לא לאשדוד ולא לשום פוליטיקה ארצית, אבל שלחנו שליחים נאמנים מהצפון והבנו שמנהיגות או שותפים אין שם. בגלל זה בנינו את החזית הצפונית. 5. אם אתה מתקשה להבין מה זה מזרחים אשכנזים, אז יש לך הרבה שיעורי בית לעשות. הדבר הראשון הוא להבין למשל שיהודה אלוש כאן לא תוקף אותך, את ברק, באופן אישי. הוא תוקף הגמוניה לבנה שרוצה לנצל שחורים. הוא מדבר על הבדלי התרבות בין נפנופי הידיים דמיקולו שהביאו מאיזה פאקינג גרמניה (משם זה הגיע לספרד), במקום שבו ראוי לשרוף יאכטות ולפזר מסמרים בכפר שמריהו, אפילו שההורים של דפני גרים שם. 6. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל להקשיב. בפרט ליהודה, שהוא הכי מהצד "שלנו" שיש. הוא שותף שלך, בחפירות, בקו הראשון של המאבק. הוא אח שלנו, ולא אח לניצול כמו אצל בגין, אלא אח אח, שיש המון מה ללמוד ממנו כי הוא מנוסה ויש לו פרספקטיבה חבל"ז, ואח שפיטרו אותו מהעבודה כי הוא היה בועד העובדים. מי פיטרו? השליחים של הסתדרות העובדים האשכנזים דור אלף, אלה שמנעו מאנשי כח לעובדים לעלות על במות המחאה בתל אביב בקיץ 2011-2, אלה הזונות הגדולות של מפלגת העבודה. 7. אני חייב ללכת לגהץ מכנסיים כי עוד 20 דקות אוספים אותי לחתונה של חבר מהחזית החיפאית, שיהיו בה נראה לי רבים וטובים מהאדומים הצפוניים באחוות בלמים, ברעות מהפכנים, ובאהבת אמת. אחיך הזקן יוס 19 hours ago · Unlike · 4

Pazit Adani מפנה את ברק לנאום של ברק אובמה: "ברק יקר, התגובה שלך חשובה ומעל הכל כנה ומרגשת. הנה ההשראה עבורי לנאומים שלא מתעלמים ממעמד וגזע, ושבהם הפרטיקולרי לא סותר את האוניברסלי. יש נואמים כאלו בישראל? או נואמות? Yosef Baruch"

אבידאבוש מזמין לדיון נוסף בנושא

המציאות מחורבנת אז גם השפה מחורבנת

תהל פרוש (2013), "השפה המזוינת פוגעת ברגשות הציבור - על צנזורה של השירה". ארץ האמורי - רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר (בלוג), 10/3/2013, נדלה בו ביום

"המצנזרים את השירה חשו שהם צריכים להגן על קבוצות מסורתיות או פריפריאליות-מוחלשות כפי שמגנים מבוגרים על ילדים. בשם הרב תרבותיות יש מילים שלא הולם לומר אותן בשיר ושכדי לא לפגוע, לא להכביד, כדי לא לעורר אי-נוחות או מחאה, עדיף שיהיו מילים שלא ייאמרו. בעצם אמרו לי שאת המעשים שלי בשפה אני רשאית לעשות במסגרת הלובן הפריווילגי שלי, עם לבנים פריווילגיים אחרים ובתוכם.

[...]

[...] שומרי הסף מחליטים שבעוד שאני באה ממעמד שמבין שבאמנות אפשר לומר גסויות תחת מטריית האמנות – בפריפריה או ברכבת יש נשים וגברים שלא מכירים את הקוד ולכן הם לא בני שיח שלי.

[...]

[...] מול מציאות מחורבנת לפעמים גם השפה מחורבנת אבל מבני הכוח המרובדים אוסרים עלינו לדבר את השפה ועבור נשים האיסור כפול, לכן ניכוס השפה על הגסות שבה חשובה מאוד דווקא לנשים, אפשר לומר אפילו מצווה ממש."

תרבות אונס זה על עוצמה (Rape is about power)

http://www.facebook.com/events/217447535062739/permalink/217683468372479/

כתבה מצוינת המסבירה היטב מהי תרבות אונס, סוקרת את האירועים האחרונים, ומבהירה את הקשר לקפיטליזם.

אז צריכות להתבייש או לא? מצעד השרמוטות ובושת הגאווה כמקרה בוחן לריקלום (reclaiming)

ב-24 בינואר 2011 הרצה מייקל סנגינטי, קצין משטרה קנדי בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת יורק בטורונטו, ואמר "נאמר לי שאני לא אמור להגיד זאת, אבל נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". בתגובה לכך, התארגנה מחאה בעיר נגד הדברים, ונגד הטענה בכללה, הנשמעת לעתים. מארגנות המחאה, סוניה ברנט והת'ר ג'ארוויס, בחרו להשתמש במילה slut ("שרמוטה"), דווקא בגלל הקונוטציה השלילית שהיא מעוררת, במטרה להוציא ממנה את עוקצה. סנגינטי עצמו חזר בו בינתיים מן הדברים, אך התחושה הייתה שדבריו מייצגים השקפה רחבה יותר, של תרבות אונס שהמארגנות סברו שיש להיאבק בה.

ב-3 באפריל אותה שנה התכנסו כ-3,000 מפגינות ומפגינים בקווינס פארק וצעדו לעבר משטרת טורונטו. אף שהמפגינות נתבקשו להתלבש בבגדים שהן לובשות בחיי היומיום, כדי לסמל את העובדה שנשים מותקפות מינית באופן יומיומי, רבות מהן בחרו להתלבש באופן פרובוקטיבי. בחודשים שלאחר מכן נערכו צעדות דומות בערים שונות ברחבי העולם, בין היתר בקנדה, ארצות הברית, ברזיל, בריטניה, דרום אפריקה, סינגפור ושבדיה, וב-2012 התקיימו צעדות כאלה גם בישראל - בירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע. (מקור: הערך "צעדת השרמוטות" בויקיפדיה. נדלה בתאריך 7/3/3013)

כשנה לאחר מכן, מתפרסם אירוע ברשת החברתית תחת הכותרת "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", כאשר כותרת המשנה שלו היא:

"לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", אירוע פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"*הצעדה היא חלק מתנועת ה-SlutWalk העולמית, ובסולידריות עם התנועות ההמוניות בהודו ובנפאל

לא משנה איך אנחנו מתלבשות, מתנהגות ומדברות, לא משנה כמה אנחנו שותות - אנחנו לא אשמות!

ב-5.4, בשעה 12:00, נתכנס בכיכר רבין לצעדה נגד תרבות האונס!"

מייד ניצת דיון בנושא שם האירוע, אשר כאמור נמנע מציון כל קשר למילה "שרמוטה", שהיא, כאמור, בשורש המחאה החברתית הזו. טוענת אחת מהשותפות להפקת האירוע, נטע מוסט:

נטע מוסט (2013), תגובה בדיון באירוע פייסבוק "לא אשמות, לא מתביישות - צעדה נגד תרבות האונס והאשמת הקורבן", 7/3/2013, נדלה באותו היום

"כחלק מהפקת הלקחים של שנה שעברה, הרגשנו שהשם צעדת השרמוטות עשוי לנכר ולא בהכרח ליצור גשר לנשים שלא מכירות את התנועה העולמית"

אביטל חדוה אשל (שם) עונה לה בטיעון חד: חוסר יכולת להביע סולידאריות עם 'שרמוטות' הוא הוא חוסר הקבלה החברתית של 'שרמוטות'. כלומר, אם אינני מסוגלת לצעוד עם שרמוטות, אני למעשה בעד שהן, השרמוטות, צריכות להתבייש בדרך ההתנהגות ו/או הלבוש שלהן.

" אני לא מבינה איך בקלות ניתן ליצור סולידריות בקרב נשים להמון אוכלוסיות שונות ובמקביל להמנע מסולידריות לאוכלוסיות אחרות, בין היתר להימנע מסולידריות עם ׳שרמוטות׳. ש׳חס וחלילה לא יחשבו שאני כזו׳ או ׳שלא תחשובנה השרמוטות שמקובל עלי שהן מתלבשות ככה׳.

כמי שמגיל 12 נקראה ׳שרמוטה׳ באופן קבוע על סמך זה שהותקפתי מינית על ידי בני שכבתי, וחוותה על בשרה את ׳בריחת החברות׳ כדי שחס וחלילה השם לא ידבק בהן, מכבסת המילים הזו ממש מציגה בפני שב23 שנים הללו מאז לא השתנה דבר. שעדיין יש נשים שלא נוח להן להביע סולידריות אלייך אם את ׳שרמוטה׳ ואם הן נוהגות כך אז הן חלק מהבעיה שגורמת לאירוע הזה להתקיים, התגמשות איתן זה לא הפיתרון אלא הנצחת הבעיה.

שתתבוננה בעצמן ותתמודדנה עם המקום הזה בהן שמפחד מ׳שרמוטיות׳ אם הן כל כך למען הפסקת האלימות כנגד כלל הנשים ללא קשר לאיזו תוית יש על אותן נשים ומה הן לובשות."

וממשיכה אותה ציפי ערן בטון יותר חריף (שם):

"אם רצית מצעד לא רדיקלי, לא היית צריכה לעשות סלאטווק. כי זה במהות רדיקלי. את מנכסת משהו רדיקלי ומנטרלת אותו... ואז מופתעת שפמיניסטיות כועסות."

נשמע שהדיון הזה פעל גם בטורונטו, עת צעדה בו ב-2012 צעדת השרמוטות הראשונה:

שרה ווראק (2012), '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם'. אתר ocialistalternative.org/ של תנועת האלטרנטיבה הסוציאליסטית בארה"ב, 9/6/2011; מתורגם לעברית אצל: '"צעדת השרמוטות": נשים נאבקות בסקסיזם', אתר תנועת מאבק סוציאליסטי, 23.03.2012. נדלה בתאריך 7/3/2013

"האתר של צעדת טורונטו מציין כי: "היסטורית, המילה 'שרמוטה' (slut) נשאה קונוטציה שלילית בעיקרה... ובין אם השימוש בה נעשה כדי להטיל ברצינות דופי באופייה של מישהי, או סתם כעלבון קל-דעת, הכוונה מאחוריה הייתה תמיד לפגוע, אז אנחנו לוקחות את המילה בחזרה. אנחנו נותנות למילה 'שרמוטה' משמעות חדשה" (www.slutwalktoronto.com/welcome).

אלא שלא סביר שהשימוש במילה "שרמוטה" בניסיון "לקחת אותה חזרה" יוכל לפנות לרוב הנשים. הצד החיובי בעניין הוא שזה מראה איזה מרחק רב נשים הצליחו לעבור בחמישים השנים האחרונות. נשים צעירות רבות מרגישות כעת נוח עם המיניות שלהן וגם מתגאות בכך. חשוב להראות שהביטחון הגובר הזה אינו קשור לאונס בשום צורה.

עם זאת, "שרמוטה" תמיד הייתה מילה סקסיסטית ומשפילה עבור נשים, ורובן לא מרגישות בנוח עם הרעיון שלקבל אותה ולומר שאנחנו "גאות" בה ישנו בדרך כלשהי את הגישה שמאחוריה. בנוסף, זהו אינו ביטוי שיתחבר עם התודעה של רוב המהגרות, המוסלמיות, האפרו-אמריקניות או הלטיניות.

ריקלום כסוג-של דיכוי

בהמשך, פותחות מספר פמיניסטיות מתוך הדיון הזה אירוע נוסף - והפעם, תוך שימוש בשם "צעדת השרמוטות". השאלה עולה שוב, וכאן טון הדיבור כבר הרבה יותר בטוח בעצמו. ליעד מציעה שהריקלום (reclaiming) שעושות למילה "שרמוטה" יש בו בכדי לפגוע בקהל מסויים, ושואלת האם הדבר נעשה תוך שיח עם אותו קהל, כדי לוודא שיש לו את האפשרות להביע דעה בנושא.

ליעד חוסיין קנטרוביץ' (2013), דיון על שם האירוע הנוסף. נדלה בתאריך 13/3/2013

"[...] שרמוטה היא מילה בערבית בעלת משמעויות שליליות שאנחנו, הנשים היהודיות (לא-מזרחיות בפרט) לא יכולות לנכס לעצמנו מבלי שותפות מלאה והסכמה עם נשים ערביות (ומזרחיות), אחרת זה מעצים 'אותנו' וממשיך לדכא 'אותן'. השאלה שלי - יש השתתפות או לכל הפחות שיח עם נשים ערביות (ומזרחיות, אבל בכל זאת זה קצת אחר לכל אחת מהקטגוריות)?"

עונה לה הילה ש. בבטחון מלא (שם):

"ליעד, כפי ששירי ציינה באופן מאד מדוייק, יש מזרחית ויש מזרחית. אני מזרחית ואין לי בעיה לצעוד במצעד שההשתתפות שלי בו סוג של רומזת עליי שאני קוראת לעצמי "שרמוטה", מן הסתם יש נשים מזרחיות שזה כן מפריע להן ואני גם די בטוחה שיש נשים אשכנזיות שזה מפריע להן.

כדי להסביר לך למה בעיניי זה לא מבטל את חשיבות הדבקות בסמנטיקה, אני אקביל את המצב למצעד הגאווה. מצעד הגאווה מפלה נערים ונערות צעירות וצעירים שאינןם מוכנות-ים לצאת מהארון ולהתמודד עם ההשלכות, ע"פ הלוגיקה שלך. אני די בטוחה שתסכימי איתי שזאת לא סיבה להסתיר את מהותו של המצעד או לקיים אותו בתוך אולם ספורט סגור ומאובטח כשאסור להכניס אמצעי תקשורת כדי שאף-אחת לא תישלף מהארון בניגוד לרצונה.

אז נשים שלא יכולות להרשות לעצמן, לא יבואו. אין 100%, יש שאיפה מתמדת. אני מאמינה במצעד הזה ומקווה שהוא ישרת נאמנה את מי שחלשה מספיק בשביל להצטרך אותו וחזקה מספיק בשביל להשתמש בו ומי תיתן ועוד בימינו לא נצטרך לצעוד נגד אלימות מינית כלפי נשים.

וממשיכה ציפי ערן (שם):

" יש סוגים של אקטיביזם שזה כמעט בלתי אפשרי שלא נדרוך למישהו איפשהו על יבלות... וזה אחד מהם. זה לא פוסל אותו בשום צורה. ההעצמה שלנו והסטייטמנט שלנו כמי שחוו סלאטשיימינג הוא לא רק לגיטימי, הוא כנראה גם הכרחי. רק שיחד עם הניכוס שלנו, לא לאטום את עצמנו מלשמוע עוד צדדים, ובדרך הזאת גם לשכלל את המאבק שלנו. אני בעד השיחה על כך, עם כמה שיותר ריספקט לכל המעורבות. וכמובן, גם לדאוג לכך שכמה שיותר יהיו מעורבות."

ועל אפקטיביות שיווקית

בסופו של דבר נפתח אירוע נוסף עם הכותרת "מצעד השרמוטות", ובעקבותיו גם אירוע חיפאי בעל כותרת זהה, כאשר טקסט התיאור במצעד החיפאי הולך ככה:

מצעד השרמוטות החיפאי, אתר פייסבוק, נדלה בתאריך 18/3/2013

"אנחנו משנות את המשמעות של המילה שרמוטה. לא נבקש סליחה על המיניות שלנו, על החופש לבחור לבטא אותה כרצוננו ועם מי שנרצה בלבד. הבחירה להיות שרמוטות לא הופכת אותנו לראויות פחות ולא לוקחת מאיתנו את הזכות לכבוד, לבחירה של בני זוג או פרטנרים מיניים.

להטיל את האשמה באונס על הקרבן שהתלבשה חשוף מדי או התנהגה בצורה מינית מדי - זהו פשע כלפי כולם. כלפי הקרבן, שהופכת לפושעת כנגד עצמה בעיני החברה, כלפי הגברים- שנתפסים כיצורים חלשים שלא מסוגלים לעמוד בפני דחפים או להכיר ברגשות של האחר.

אבל למה מילה כזו גסה??

זו בדיוק הנקודה! המילה שרמוטה היא מילה שהמטרה היחידה שלה לזלזל ולהשפיל נשים מיניות. שרמוטה היא בחורה שמקיימת יחסי מין, ויש לזה רק קונוטציה שלילית. אין מילה מקבילה לגבר כזה, כי גברים שמקיימים יחסי מין הם אחלה. לא עוד.

המטרה היא לשנות את המשמעות של המילה שרמוטה, לצקת לתוכה תוכן חדש של מיניות נשית מקובלת חברתית."

כלומר, הכותרת שנבחרה כולל את הכותרת ה"מרחיקה", אבל במשפט הראשון של הטקסט המסביר, מציעים שבעצם מתכוונים לשימוש חלופי במילה הנוראית "שרמוטות", כלומר, זהו ריקלום (reclaiming). זהו כיוון פתרון שמאפשר גם את הזוית הרדיקלית וגם משתדל להמנע מהרחקת הקהל מעבר לנדרש כדי לשמור על הזהות הפוליטית-רדיקלית.

מקבילה לדיון על אפקטיביות שיווקית של ריקלום ניתן למצא במסגרת ההכנות למצעד הרדיקלי בקיץ 2011. כזכור, בעקבות הרצח בבר-נוער וההתעוררות של קהילת הלהטב"ק סביבו, בשנת 2010 התפצל מצעד הגאווה בתל אביב-יפו ל-3 מצעדים שונים: מצעד הגאווה הקהילתי, מצעד הגאווה של העירייה והמצעד הרדיקלי. בשנת 2011, צוותי העבודה על המצעד הקהילתי והרדיקלי נפגשו במטרה לשתף פעולה, והתפתח דיון ער בשאלת שמו של המצעד. שוקי אלישע אלכסנדר, מיוזמי המצעד הרדיקלי, התעקש לשמור על שמו - משום שעצם ביצוע הreclaiming על המושג "רדיקלי", יש בו חלק משמעותי מהמסר הפוליטי שבמצעד. עם זאת, הטענה של שותפים אחרים, כגון פנינה מולדבנו וכן ברוך אורן, הביעו את הקושי השיווקי של המושג "רדיקלי". הטענה הייתה כי אם אנו מעוניינים להושיט יד לא:נשים שאינם מכירים עדיין את המשמעות החדשה שאנו רוצים לטעון לתוך המושג "רדיקלי", הרי יש למצא שם אחר, קל יותר לעיכול. הוצעו השמות "המצעד המשותף" על שם שיתוף המאבקים ו"מצעד הסולידאריות" על שום הסולידאריות עם נפגעי הדיכוי המופעל בשמנו. שוקי ומשתתפות אחריםות התעקשו, והדבר הוביל לפרישה של רוב צוות המצעד הקהילתי מצוות המצעד הרדיקלי. (מקור: נכתב ע"י ברוך אורן, אשר היה שותף לפגישת ההפקה הראשונה של המצעד הרדיקלי באותה שנה)

כדי בכל זאת להושיט יד לקהל חדש פרט לאותו צבר-אנרכיסטי-המוכר-מכל-הפגנות-השמאל, חדשים, פנינה מולדבנו מפרסמת הזמנה לבוא לצעוד במצעד הרדיקלי. פנינה היא מהשותפות למצעד הקהילתי ב-2010, שחברה להפקת המצעד הרדיקלי ב-2011. המאמר שלה מתפרסם בבוקר אותו יום שישי בו התקיימו שני המצעדים (המצעד הרדיקלי התקיים במקביל ולמול המצעד העירוני). במאמר שלה ניכר כי היא נדרשת ללא פחות מחמש פסקאות מבוא, בטרם היא מציגה את המושג "המצעד הרדיקלי" בפסקה השישית. וגם אז פנינה נאלצת לספק הגדרה מילונית של המושג:

פנינה מולדבנו (2011), "זאת לא המסיבה שלי". אתר העוקץ, 8/6/2011

"מקורו של המונח "רדיקלי" במילה הלטינית "רדיקוס" שמשמעותה היא שורש. פוליטיקה רדיקלית מבקשת לשנות את המבנה החברתי הדכאני מן השורש"

דבר דומה מופיע גם בקול הקוראת למצעד הרדיקלי הראשון, שנה לפני כן. המילה "רדיקלי" אמנם מופיעה בכותרת האירוע; אך בטקסט ההסבר על האירוע, היא מחכה בסבלנות על המדף עד לפסקה השישית. (מקור: דף האירוע בפייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013). רוצה לומר, גם כאשר הטקסט פונה לקהל קוראותים שיש להניח כי המושג "מאבק רדיקלי" ברור ונהיר להםן, ואיננו מעורר בהםן תחושת חוסר נחת, נדרשת מבואה ארוכה במיוחד כדי לגשר על תהליך הreclaiming.

עוד על יחסי הכח בקהילה הגאה והתפצלות המצעדים, שווה לקרא גם אצל מולדבנו (לעיל) וגם במבוא של שירי אייזנר לפאנזין "בושת הגאווה" אותו היא תרגמה באפריל 2011. הפאנזין עצמו עוסק בקבוצה אקטיביסטית שפעלה בעיקר בסן-פרנסיסקו, שעסקה באקטיביזם פנים קהילתי רדיקלי, מהסוג שמטרתו העיקרית היא ליצור מרחבים פוליטיים קווירים של התנגדות וביקורת נגד המיינסטרים הדומואי ומנגנוני הכח של הקהילה. ממש כמו שהמצעד הקהילתי והמצעד הרדיקאלי רואים כמטרה מרכזית. כפי ששירי מעלה, בושת הגאווה החלה בדיונים פנים-קהילתיים, אך מהר מאוד המשיכה לעבר פוליטיקה מדינית - אנטי-מלחמתית, אנטי-קפיטליסטית וכדומה. וגם זו מטרה של המצעדים הללו.

מכאן אפשר ללמוד מספר דברים:

1. חשיבות בחירת שם נכון למחאה, שיש בו בכדי להצביע ישירות על שורש מבנה הכח מחד, ויש בו בכדי להדיר סוגי קהל שלמים מאידך.
2. הקושי להשתחרר מדעות קדומות בדרך אל הסולידאריות
3. הצורך בעבודה קשה, כדי לגשר על הדעות הקדומות ופערי הידע, ולבנות חיבור אמיתי למושגים מהפכניים שורשיים (רדיקאליים :-)
4. על חשיבות האקטיביזם והפוליטיקה הפנים-קהילתית, גם כבמה להשתקפויות יחסי הכח החברתיים בתוך הקהילה, וגם כבסיס לדיונים פוליטיים מדיניים, כגון אנטי-מלחמתיות, אנטי-קפיטליזם וכדומה.

ונסיים בציטוט נהדר של דנה רוטשילד, על אופיו המורכב של עולמינו.. דנה רוטשילד (2011), בתגובה להערה של יואב גולדרינג על השתתפותו בקמפיין למצעד הגאווה העירוני וגם בקמפיין הנגדי לו, למצעד הרדיקלי. פייסבוק, נדלה בתאריך 7/3/2013

"זה עולם קונפליקטואלי, והקונפליקט מתחיל בתוכי. להשתתף בשני הקמפיינים זה מעולה."

אפרטהייד זכות ההצבעה נגמר, אבל אפרטהייד כלכלי, תרבותי, חברתי ועל האמת, עדיין עומד

המדריך לבעל הברית המתחיל

עוד קצת על בעלות ברית: תפתרו את הבעיות אצלכם בבית

לאה בן נחום (2013), "במקום להגן תפסיקו לתקוף". טיפול שורש - עיתון שחור (בלוג), 18/2/2013. נדלה בתאריך 13/3/2013

"[...]הגבר האקטיביסט שבואו נודה על האמת הוא גם לרוב לבן, מהווה גורם חיצוני, זה לא המאבק שלו, אבל הוא נמצא שם מתוך "סולידריות" מתוך אמונה במטרה, מתוך חוש הצדק המפותח שלו שמאמין שלנשים מגיע בטחון ושוויון, לפלסטיני מגיע להיפטר מהכיבוש ולשכונות מגיע דיור ציבורי. מהות המאבק של קבוצות מוחלשות בחברה הוא שחלק מתהליך השחרור מהחולשה היא הובלה של המאבק שלהן עצמן, זה עיקרון שהוא די ברור לכולנו ולכן אין צורך אמיתי להתעכב עליו, [...] כנראה שלגברים האקטיביסטים שלנו צריך להזכיר את זה מדי פעם, הבעיה היא שהם לא יודעים להיות מובלים, הם לא יודעים להיות חלק, לא יודעים להיות מתוך סולידריות, כי המעורבות שלהם הופכת כמעט תמיד להשתלטות עוינת, כי הצורך העז הזה להיות חלק הופך לנטייה האובססיבית להוביל, להנהיג, לכבוש.

[...] כשאתם מנסים להוביל מהלך עם כוונות טובות ותיאום מלא עם הנשים שמארגנות את האירוע, ה"ג'יהאד הפמיניסטי" יוצא עליכם ששוב ניצלתם את הפריבילגיות שלכם כגברים בעלי כוח כדי להעצים את המאבק הפמיניסטי, ובכך שימרתם את עמדות הכוח שלכם בחברה כמעצימים, כבעלי הכוח שמחזקים את הנשים החלשות, שוב כבשתם והחרבתם עוד מאבק או כמאמר חברה יקרה "באתי להעצים ויצאתי מועצם"

[...]

[...] רוצה להיות חלק מהבאת השינוי המיוחל? תתחיל בלשנות את עצמך. ואז את חבריך. תקים קבוצת מאבק של גברים אלימים ומדכאים, תתחילו בשינוי התודעה הכוזבת שלכם שאתם לא כאלה, אח"כ תפנו לגברים נוספים והפיצו להם את הבשורה, לצעדה שלכם לכבוד יום האישה הבינ"ל אני מציעה חולצות עם הכיתוב "אני גבר אלים ומדכא" ושלטים – "אני מוותר בזאת על הפריבילגיות שלי" או "הורידו את השכר שלי כך שישתווה לנשים באותו תפקיד" כן במקום להיאבק שיעלו לנו את המשכורות אולי תוותרו אתם על התוספות גבר שלכם? זה יהיה הרבה יותר יעיל וגם משכנע, זה יכול ממש לעשות מהפכה! – זה מה שרציתם לא? "גם אני הטרדתי מינית" שאמשיך? אלו רק הצעות אני לא אכניס לכם מילים לפה – זה מה שאתם תמיד עושים ולא באתי כאן להחליף אתכם בתפקיד המדכאת.

שלא תחשבו שאין זכרים שאפשר לעבוד איתם, שיש להם ערכים, וכבוד לאנשים סביבם, חלקם גם נמצאים בלב המאבק, אבל לא תמצאו אותם צועקים על אחרים בפגישות, סותמים לאנשים את הפה בהאשמות, או מתראיינים בשם אחרים. הם שם, אתם פשוט לא סופרים אותם כי הם לא נוהגים באלימות כמוכם."

יוס

http://www.facebook.com/terzis/posts/312910358811689?comment_id=1283366&notif_t=share_reply

נשים מוצלחות כמודל לא מוצלח: מה אפשר ללמוד מהן ועל מה כדאי לוותר?

ג'ניפר ונסקו שואלת מדוע בתקשורת מנסותים להציג נשים מצליחות כמודל לחיקוי? והאם זה בסדר להציג את הכללים להצלחה מבלי לנתח את המשמעות הערכית-חברתית שמאחוריהם? היא עונה בניחוש ובשטחיות שזה כנראה יותר קל לסקר אישיות מאשר נושאים חברתיים. מבלי להסביר מה בדיוק הסיבות לקשיים הללו (רמז: נושאים חברתיים לא מוכרים פרסומות? ע"ע קפיטליזם?). ג'ניפר מסכמת בכך שלשיטתה, זה בסדר שמנהיגה עסקית פשוט תקדם את עצמה או תשתף אחרות בידע שלה כדי שגם הן תצלחנה. היא מצטטת את מיכאל לואיס (הופס -גבר!):

אבל, בעין מהפכנית, כשאת אומרת לנשים שהדרך להתקדם היא באמצעות הידבקות לכללים וציפיות שנבנו בצורה מוטה, ובמיוחד כשאת מבינה שמה שאת אומרת הוא פרדוקסלי - את עושה נזק. מנהלת התפעול של פייסבוק, שריל סנדברג, מציעה לנשים בספרה " Lean In: Women, Work and the Will to Lead" להמנע ממשא ומתן עם המנהלים שלהן, וגם שרצוי שיהיו חייכניות ויתרכזו בטובת הכלל:

כי את צריכה קודם להבין שכמו שאמר האנתרופולוג רוי רפפורט, הסכמה להשתתף בביצוע טקס חברתי היא חלק מהאישרור וההבנייה של כוחו החברתי של הטקס:

הערך "רוי רפפורט" בויקיפדיה האנגלית. נדלה בתאריך 17/3/2013

כלומר, בעצם זה שאני מתחתן, אני נותן את האישור שלי, ההסכמה שלי, ההצבעה שלי על חתונה כטקס חברתי בעל משמעות וחשיבות. ולכן, גם אם לדעתי חתונה היא כלי הכרחי ל"הצלחה", הרי שאם אמליץ עליה לאחרים, עליי להודות בפני עצמי ובפניהם שאני פשוט בעד חתונות. אחרת זה מגוכח, צבוע ובעיקר אנטי-מהפכני. להמליץ לנשים לקבל את מקומן הלא-פריווילגי ככלי להעצמה, זה ההפך המוחלט מהעצמה.

חתונה גאה והזכות להורות

ניר עם התמונה המהממת!!!

רעיון גננות

אצל גור

צדק תרבותי

איה שוויד על חלוקה הוגנת של משאבי תרבות

ויש גם את הנושא הזה אצל המזרחים. למשל קובי אוז מצטט את אביהוא מדינה:

קובי אוז (2013), "מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'." פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 28/5/2013. נדלה בו ביום

"מדינה: אמרו לי שאתם מכריזים בגלי צה"ל שזה ערב של 'גדול היוצרים המזרחיים'. זה מה זה עלבון. זה כל כך לא נכון. אני לא פחות ישראלי מכל אחד מכם. מאיפה לקחתם את החוצפה לכנות אותי 'מזרחי' ולא 'ישראלי'?

"רסקין: זה, אתה יודע, לא נעשה בכוונה, אף אחד פה לא..

"מדינה: כן, אני יודע שזה לא בכוונה, כבר 50 שנה שזה לא נעשה בכוונה. אבל זה מעליב. זה פוגע בי. אני לא מתרגש מהערב הזה, אבל דבר כזה מעליב אותי. הוא מפרק לי את העם שלי לשניים, ואני לא רוצה שיפרקו אותו לשניים.

"רסקין: אבל יש ז'אנר שנקרא מוזיקה מזרחית, מה זאת אומרת?

"מדינה: כן? אז למה אתה לא קורא למוזיקה השנייה 'מערבית', אלא 'ישראלית'. למה שלמה ארצי, מתי כספי, יהודית רביץ וגידי גוב זה לא מוזיקה 'מערבית'? אני חושב שאתם עד היום לא רואים בנו חלק לגיטימי של עם ישראל. אתם לא רואים בנו חלק מהתרבות של עם ישראל באופן טבעי, אלא אתם רוצים לסגור אותנו בגטו שנקרא 'מזרחית' כדי שלא נהיה שותפים אמיתיים שלכם, כמו משהו שאמור לעבור מהעולם".

קיימות חדשותית newsonomic

מסתמן שהקיימות החדשותית החדשה היא: עיתונות של ההמונים. את מנגנוני תגמול יוצרי התוכן, ככל הנראה, נצטרך להמציא מחדש בדיוק כמו שהאומנים גילו שעדיף להם לבקש תשר (טיפ) במקום תשלום על השירים. לזה קוראים חזרה למקורות.. או פילוסופיה פיראטית.

• יום עיון על קיימות חדשותית אופ'

על הצורך בכלכלת-חדשות חדשה: המלך עירום וכולנו רואותים את זה

• פשוט לשים את כל המאמר של עידן לנדו על המשבר בין הציבור והתקשורת, כלומר, למה אנחנו לא מאמינים לתקשורת וגם לאט לאט לומדים שאין שום סיבה להמשיך לקבל אותה. כלומר, הגיע הזמן להתחיל להתנגד לתקשורת:

עידן לנדו (2011), "הציבור מודיע לתקשורת: הבה ניפרד ולא כידידים". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013

אורן פרסיקו (2011), "מנפנפים על הגחלים". העין השביעית, 3/8/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013 "אין פה שום מהלך מתוכנן או קופירייטינג מהוקצע. באנו, דיברנו בכאב וזה תפס", אומר אחד ממנהיגי המחאה על הסיקור התקשורתי. הכתבים מאשרים

אין הנחיה מלמעלה

[2] ???

התקשורת המסחרית ככלי לפאסיביזציה - מבחר מתוך שדהאוהלים1

התקשורת המסחרית יודעת שהיא משקרת לעצמה בפרצוף

אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". שדה האוהלים (דף פייסבוק), 12/5/2013

קישור מקורי לפוסט לחברים בלבד - אוריאל בורר (2013), "אתמול בהפגנה ראיינה אותי כתבת של טמקא". סטטוס לחברים-בלבד על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום

"אתמול בהפגנה, כתבת של טמקא ראיינה אותי לגבי ההפגנה נגד ייוצא הגז. בסוף הראיון שאלתי אותה אם אפשר לראיין אותה גם והוצאתי את הנייד כדי לצלם. היא נבהלה ואמרה שבשום אופן. אז התפשרנו על ראיון לא מוקלט. שאלתי אותה אם היא מודעת לזה שנוני ייצנזר אותה, ואין סיכוי שהוא ייתן לה לפרסם את מה שאמרתי, ואם זה לא מבאס שמצנזרים... מאותו רגע היא פשוט שתקה והתעלמה. מובן, לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלה."

תקשורת ההמונים משקרת במצח נחושה לציבור

לדוגמא אצל רועי ברק

רועי ברק (2011), "עובדי החדשות בערוץ 1: לשכת רה"מ מציבה לנו דרישות". גלובס, 30/8/2011, נדלה בתאריך 12/4/2013.

"לשכת ראש הממשלה התקשרה למערכת החדשות של ערוץ 1 בערב הפגנת ה-300 אלף של מחאת האוהלים, ודרשה כי הכתבים והשדרים יפסיקו לדווח על מספר המפגינים בארץ - כך טענו עובדי רשות השידור בפני מועצת העיתונות, בדיון שנערך הערב (ג') בבית סוקולוב בתל-אביב בנושא "הפוליטיזציה ברשות השידור"."

התקשורת המסחרית לא מבינה את השפה שלנו

מרב מיכאלי (2011), "בין שתי שפות". הארץ, 5/9/2011. נדלה בתאריך 12/4/2013

"לא בכדי המחאה הזאת כל כך לא אלימה: מי שהתחילו אותה, מובילות ומנהיגות אותה הן נשים. ליף, סתיו שפיר ועוד רבות ומצוינות שהביאו את השפה החדשה הזאת, שלא זאת בלבד שאינה אלימה, אלא שהיא שפה מחברת, שפה של דיאלוג, שפה הנותנת מקום."

"[...]

"זאת איננה שפה חדשה, זאת שפה שהפמיניזם מדבר בה זה שנים רבות; זאת השפה של העולם שהפמיניזם מבקש לעצב. אבל בציבור היא חדשה כי זאת הפעם הראשונה שהיא מקבלת במה אדירה כזאת. בדרך כלל בעלי הכוח אינם נותנים לשפה הזאת להישמע. ואכן, גם הפעם, פרשן בכיר כינה את הנאום של ליף בלגלוג סלחני "ארוך מדי", ושני הערוצים המסחריים קטעו אותו כדי לפטפט עם אייל גולן ולפטפט את פטפוטי השפה הישנה באולפן, שבו יושבים כמעט אך ורק גברים. גם ערב קודם, באולפן שישי של ערוץ 2, ישבו רק גברים - שבעה.

"ואכן, את הנאום של שמולי שידרו במלואו, בלא הפרעה, וגם הכתירו את שמולי "הכי רציני" במנהיגי המחאה. הוא מדבר בשפה שהם מבינים. הוא הגבר, ה"מתון", ה"הגיוני". נחמיה שטרסלר אף הגדיל לעשות וכתב, ש"אם יש שניים שמסוגלים לסגור עסקה, אלה השניים": מנואל טרכטנברג ושמולי. עסקה כמו שסוגרים בעלי עניין בעולם הישן והטוב. שמולי יסדר להם עסקה שתחזיר את הסדר הישן והטוב על כנו. הוא אינו מאיים עליהם בשינוי סדרי עולם, שלכל בעלי החליפות של ההון, התקשורת והממשלה יש הרבה מה להפסיד ממנו.

"[...]

"[...] שינוי אמיתי יחייב את בעלי הכוח להבין, שהם מוכרחים לעשות מקום להרבה יותר נשים בעמדות מפתח וכוח. הרבה יותר נשים שיוכלו להנחיל את השפה האחרת הזאת, שתעצב לנו עולם שוויוני יותר, מכיל, מחבק. הציבור מבין מצוין את השפה החדשה הזאת, לא סתם הוא מריע בטירוף לדפני ליף ולסתיו שפיר."

לקקשר גם לשיח על פריוילגיות.

====המודל הנוכחי מרדד את העבודה העיתונאית

====המודל הנוכחי של העיתונאות מרדד את הביטחון התעסוקתי של העיתונאים

====המודל הנוכחי של העיתונאות מעביר את ההון לבעלי ההון

בפוסט מ-2012, עידן לנדו מדגיש שהמודל לפיו העיתונאי משתכר ממכירת עיתון בדפוס, תרם בעיקר לרידוד הרמה המקצועית של העיתונאות ולשינוע הון מההמונים אל קומץ בעלי הון:

עידן לנדו (2012), "מותו של הפרינט". לא למות טיפש (בלוג), נדלה בתאריך 12/4/2013

"אם לשפוט על סמך מה שהתרחש עד כה, המודל הזה [של עיתונות בדפוס המופקת במערכת עיתון ממוסדת ב.א.] הפך לבית הקברות ההמוני של המקצוע, והעתיד היחידי שהוא הבטיח היה זה של בעלי הון."

הוא ממשיך ומסביר גם מדוע הפתרון הוא לא רק שינוי מבנה הבעלות, מבעלות הון לבעלות קואופרטיבית: (שם)

"[...] אין שום סיבה לנאיביות הפוכה, שלפיה שחרור מתלות בבעלי הון יבטיח עיתונות אחרת ואיכותית. עיתון האינטרנט העצמאי "מגהפון" מוכיח שאפשר לעשות הכל אותו דבר – עיתונות מיינסטרימית, קונצנזואלית, מפוהקת – גם במתכונת של קואופרטיב. עיתונאים שהתחנכו בתוך השיטה הקיימת לא ממהרים לפרוק מעליהם כל עול; כמו העבדים בסרט "מנדרליי" של פון טרייר, הם מעדיפים את השלשלאות הישנות והמוכרות על פני החירות המאיימת והלא מוכרת."

לדעתו של עידן לנדו, הבלוגוספירה והרשת החברתית אינם פתרונות טובים, משום שאינם מסוגלים לספק קשר יציב בין העיתונאי/ת לבין קהל קוראים צמא ומעורב: (שם)

"יש בארץ הרבה עיתונאים מצויינים. באמת שיש. יש גם קהל מעורב שצמא לעיתונות אמיתית: חוקרת, לא מתחנפת, קוראת תיגר. הפוסט הקודם שלי, על שוד הגז הישראלי, הפך בתוך שבוע לאחד הנצפים ביותר בתולדות הבלוג, למרות אורכו המונומנטלי. ישראלים שלא מוצאים עיתונות רצינית בפרינט מחפשים אותה בבלוגים. אבל בלוגים ופייסבוק לעולם לא יוכלו להחליף דיווח עיתונאי אמין וישיר מן השטח. הבעיה של העיתונאים המצויינים והקהל המעורב היא לא הפרינט ולא האינטרנט, או התחרות המדומה שביניהם. הבעיה היא שאין ביניהם חיבור מערכתי, עם בסיס פיננסי אמין, שמסוגל לספק לשני הצדדים את מה שהם מחפשים: קשר יציב.

להמציא את הקשר הזה ולמסד אותו – זאת צוואתו של הפרינט, מנוחתו עדן."

חומות חסימה זה לא עובד

אישתון בשביל מה צריך צנזורה כשהעיתון מצנזר את עצמו?

בנתיים יגאל רמבם מבקש משוקן לתבוע אותו על פרסום השיטה הפיראטית לקריאת הארץ בחינם: יגאל רמבם אצל טיילור VJ

העין השביעית

פרסומות זה כבר לא עובד

כאשר עיתונות דיגיטלית מנסה לטשטש את הגבולות בין תוכן חדשותי לתוכן מפרסמים, היא בעצם יוצרת נזק בעיקר לה ולמפרסמיה. במצב המטושטש, החוזה שבו העיתון אינו אחראי לפרסומת והפרסומת אינה אחראית לחדשות, נפגם, ועכשיו הקוראותים נאלציםות לשפוט בעצמםן האם התוכן הוא חדשותי או פרסומי, ומעבר לכך, כעת יש להןם הזכות לבקר גם את העיתון על פרסומות לא ראויות וגם את המפרסמיםות על תוכן חדשותי ירוד.

Jack Shafer (2013), "And now, a word against our sponsor". בלוג באתר reuters.com, 8/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013

"It’s equally important to advertising-supported journalism that the news not be confused with the ads that run nearby, a point Benjamin Franklin made in his advertising manifesto in his 1731 “Apology for Printers.” Franklin held — and most publishers continue to hold — that the controversy raised in news stories is 1) desirable, 2) should not be held against advertisers and 3) that the content of advertisement should not automatically be held against the newspaper publishing them.

When Web publishers deliberately blur the visual and textual divide that separates editorial from advertising, as The Atlantic did, they force readers to judge whether a page is news/opinion or a commercial advertisement. But they’re not confused; it’s the publisher and the advertiser who are confused. The publishers and advertisers have polluted their own tradition by erasing the traditional line. Suddenly, it’s completely reasonable for readers to blame controversial news stories directly on advertisers and blame controversial advertisements directly on reporters and editors, because publishers and advertisers have essentially merged operations."

הישגי המחאה החברתית

הישגי המחאה החברתית

בלאגן שצריך לסדר

רשימת פריוילגיות למי שאיננה/ו עובד/ת מין

חשיבה עיצובית בשירות חדשנות חברתית / מאת טים בראון וג'וסלין וויאט // חורף 2010 תרגום מאנגלית של: http://www.ssireview.org/articles/entry/design_thinking_for_social_innovation/ מתרגמת: ליאורה יוקלא

סמאח בסול (2012), "המחאה החברתית אינה דוברת ערבית". אתר j14 - האתר הרשמי של המאבק, 25/6/2012

"מדוע לא היו הערבים חלק מהמחאה החברתית? יש כמה סיבות לכך. הראשונה: כי הם חיים מאז קום המדינה באי-צדק חברתי, כלכלי ופוליטי. בנוסף לכך, קיימת תחושה שהרוב המוחה אינו צריך באמת את המיעוט. ההוכחה לכך: האם מישהו פנה אי פעם לאקטיביסט ערבי וביקש ממנו שיתוף פעולה? נייר עמדה בערבית? הזמנה לשאת דברים בתהלוכה?

אוסיף לכך כמה דברים: המחאה החלה בעקבות עלייה במחירי הקוטג'. יש לכם מושג כמה ערבים צורכים קוטג'? אני אענה: כמעט ואין. זה לא מאכל פופולרי בתפריט היומי בבית ערבי.

מחירי דיור: התרבות הערבית מתבססת על בנייה פרטית בתחומי הכפרים והערים. איננו נוהגים לקנות או לשכור דירות, גם משום שאין בנייני דירות במגזר.

אני גולשת באתר הרשמי של המחאה, והערבים אינם נמצאים שם. לא כשפה ולא כאייטם, וזו שאלה לעורכי האתר."

אורי ירון(2013), "מילון האמירות הנבובות והמילים המכובסות"

שי, אור (2011), "צדק חברתי – מי דורש ולמי הוא דרוש?". אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 26/9/2011

יאסר עוקבי (2011), "גורל הגנבים - סקירת עיתונות ערבית בישראל". העין השביעית, 7/8/2011

עזרא אוחיון (2011), "שלוש הערות על המחאה". אתר קדמה - הבלוק המזרחי, 1/8/2011

"3. 'מי שרוצה לגור בתל אביב שישלם בהתאם'. זוהי מדינת ישראל שהפכה את תל אביב לעיר היחידה בארץ. זוהי מדינת ישראל שמנסה להפוך את כל הארץ לפרברים. הסיבה אם אתם מעוניינים לדעת היא שכל מרכז עירוני מחוץ לתל אביב יעלה אליטות חדשות ולזה הם לא מוכנים. אז אם ככה שיחליטו, או שיתנו לנו אפשרות הולמת לגור בעיר היחידה בישראל או שיאפשרו ליישובים הגדולים (באר שבע, נצרת) להפוך לערים.

ובנימה אופטימית על שילוב פלסטינים

אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012

"לבסוף, לפי דו"ח הגזענות לשנת 2012 של המטה למאבק בגזענות, מגמת הגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל ירדה באופן דרסטי בשנת 2011 לעומת שנת 2010. לטענת מחברי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין ירידת מגמת הגזענות לבין הסולידריות שהצליחה המחאה החברתית ליצור בין קבוצות שונות בציבור. תוצאה עקיפה זו של המחאה החברתית לא צריכה להפתיע. ראשית, כיוון שהרטוריקה של מחאה זו הייתה של צדק ושוויון. שנית, כיוון שאזרחי ישראל היהודים ראו את אזרחי ישראל הערבים נאבקים למען אותה מטרה כמוהם. כל עוד פלסטינים ישראלים תקפו וביקרו את הזהות הקולקטיבית של היהודים הישראלים, הם נתפסו כאיום עליהם וכסכנה לזהותם, כקבוצה אשר תמיד יוצאת נגד המדינה עצמה והעם היהודי. לראשונה מזה זמן רב, לאזרחים היהודים והערבים של מדינת ישראל היה נושא משותף עליו יכלו להסכים ומאבק משותף בו היו בני ברית ולא עמדו משני צדי המתרס. הורדת רמת הגזענות שנכשלה שנה לפני כן באמצעות הפגנות של "מחנה השלום", הושגה דווקא ע"י מחאה חברתית שבאופן ישיר אינה עוסקת בה."

עודה בשאראת (2011), "נאום בעצרת ההמונים בתל-אביב: דרך הניצחון". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 13/8/2011

"קהל נפלא… המהפכה רק התחילה. כשבפעם הראשונה אנו פורצים את הגבולות שתחמו אותנו במעגלים סגורים ומסוגרים. וכשאני מסתכל על הקהל הנפלא הזה, כשערבים ויהודים ביחד, כשחילוניים ודתיים ביחד, כשצעירי העיר והכפר ביחד.. אז למהפכה זו יש רק דרך אחת. דרך הניצחון."

מגיב בשם "תגובה לערבי", 20/5/2012 אצל אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012

"דווקא היו שניסו לעורר את המחאה במגזר הערבי והייתה סימפטיה בקרב צעירים ערבים אבל המנהיגים הערבים חששו מכך לא פחות. הדבר האחרון שראאד סלאח ואחמד טיבי צריכים זה ערבים שמדברים על צדק חברתי ומפגינים עם יהודים"

רועי רביצקי (2013). פייסבוק, 15/2/2013

"רק בהתעקשות הזאת, שתהיה לנו שפה משותפת, שכולנו רואים בה כשלנו ואותנו כחלק ממנה, נוכל לשמור על הסולידריות שדרושה בחברה שלשמחתנו, אין בה דברים אחדים. לכן היהדות ההומניסטית היא תקוותם הן של היהדות הן של ההומניזם בישראל ובתפוצות. ומי שזה מה שעומד לנגד עיניה בבואה לכנסת, אין ספק בעיני שרואה את עצמה באופן הנקי ביותר כשליחת ציבור.

אז נכון העירו כמה מחברי שאין בכך שום ערובה לפעולה, או אף תכנית פעולה, להתמודד עם המשברים החברתיים שלפתחנו. האתגר הגדול נשאר, כמו שכתבתי במקום אחר, לאחוז משני קצותיו את הקו העבה שמחבר בין חלומות, הגות ואמונה לבין יוזמות חקיקה וסעיפי תקציב."

יוס במבוא לשיח זהויות והתגובה של ברק סגל (אולי כבר מופיע בפרק של השיח פריוילגיות)

"אלפי מהפכנים סוציליסטים וקומוניסטים שיתקו את תל-אביב". צדק 2.0 - צודק יותר, חברתי יותר, עכשיו בגרסת J15! (בלוג), 26/6/2012

חררדו לייבנר (2013), "התחברות כדרך לא סלולה". העוקץ, 2/1/2013

"בשבועות האחרונים שאלו אותנו לא מעט פעמים בניסוחים שונים, למה התחברות-תראבוט לא מקימה רשימה לבחירות. לפניכם תשובה ארוכה המסבירה מדוע בחרנו להיות חלק מחד"ש ולמה אנחנו עדיין עומדים מאחורי בחירה זו, תוך ניסיון לחזק ולהנכיח בזירות שונות את קיומה של מנהיגות שמאלית עממית, ערבית ויהודית-מזרחית"

רעות גיא (2012), "היא שם, מחכה לך". העוקץ, 14/12/2012

"כל פעילה להט"בית מנוסה יודעת: יש תקרת זכוכית משוריינת מעל ראשן של נשים בקהילה. האירוע האחרון של מאקו גאווה, על טהרת גברים הומואים בלבד, חשף זאת שוב. בפאנל אלטרנטיבי ניסינו לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בלי לוותר על שיח מורכב"

ליהי רוטשילד (2012), "פועלות לשינוי מציאות חייהן". העוקץ, 8/12/2012

"מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס "נשים בפעולה" היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות"

תום מהגר (2012), "כשאשכנזי ומזרחית התמודדו". אתר העוקץ, 1/12/2012

"בחירה בדב חנין לכהונה שלישית ולא ביעל בן יפת לכהונה ראשונה, שניהם מועמדים ראויים לכל הדעות, היא שעתוק של אותם יחסי כוחות ישנים דווקא במרחב שאמור לקרוא תיגר על הסדר הקיים"

יובל עברי (2012), "הערס הישראלי כתמונת הנגטיב". העוקץ, 29/8/2012

"בין סממית ביתן לסימה ביטון: הדיון הסוער על ערסים ברשת הזכיר לנו את הגיליון המעניין של "הכיוון מזרח" מ-2006 שעסק בערסים ופרחות. בחרנו מתוכו את המאמר "גרוטסקה אותנטית – ערסים ופרחות בתרבות הישראלית"

אסתר עילם (2012), "במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון". העוקץ 8/7/2012

"החלטה 1325 של האו"ם מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לנשים בחברה הפטריארכלית. אולם כמו במעגל קסמים, המושג מכיל בתוכו את המצב של חוסר ביטחון, כך שהם שזורים זה בזה ותלויים האחד בשני. אסתר עילם השתתפה בבניית תוכנית ליישום ההחלטה בישראל ויצאה עם תובנה מאירת עיניים שקשורה במלה נוספת: קיימות"

פנינה מולדובנו(2012), "רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם". העוקץ, 6/6/2012

"פוליטיקה של זהויות עוטה עליי שלל דיכויים ודגלים, ואני לא רוצה למחוק אף גוון. פנינה מולדובנו, שלא תשתתף במצעד הגאווה שיתקיים בסוף השבוע בתל אביב, עם מחשבות על פמיניזם, מזרחיות וגאווה"

שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012

"מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.

[...]

"זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.

אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

ועוד בלאגן מה-16/3

שירה

http://www.facebook.com/baroch.oren/posts/312722008853948

עניין מקומי / אילן בכר אבנטור - על הצורך להמשיך ולחתור לשינוי גם ברמה הארצית ולא רק "להעיף את חולדאי".

שמולי

http://www.facebook.com/stavshaffir/posts/146358212197434 http://www.facebook.com/roee.neuman/posts/140252982811498 וכמעט חודש לאחר מכן, אלעד ברינדט: https://www.facebook.com/elad.brindt/posts/10151558186330783

לוקחים אחריות על ימי הזיכרון

מסקנות אלבום תמונות הזמנה מקורית לאירוע

רות בונדי על הון פוליטי מהשואה

ועוד דברים

התמונה של אופיראביגד http://www.facebook.com/photo.php?fbid=547274421961856&set=a.206526776036624.47750.205847359437899&type=1&theater

רונית צח צופה מראש אסון במרתון תלאביב: http://www.facebook.com/photo.php?fbid=10151480851239757&set=a.10150432853484757.383237.847129756&type=1&theater

הרחבת המשמר החברתי גם לפיקוח על תכנון ובנייה

תמונה מוצלחת של דבורים בעבודה: http://www.guardian.co.uk/technology/blog/2013/mar/15/google-reader-killing-mistake

למה צריך להשקיע במאבקים ולא רק בכלל האוכלוסיה העיתונות נשארת ישנה: עוזי בנזימן (2013), ""פוליטיקה חדשה", עיתונות ישנה". העין השביעית, 12/3/2013, נדלה בתאריך 17/3/2013

"יש להניח כי בין נתניהו, ליברמן, לפיד ובנט נדונו גם שאלות כמו: מה תהיה מדיניותה של הממשלה החדשה מול איראן; מה יהיה מתווה הטיפול בסוגיה הפלסטינית; כיצד תתמודד הממשלה עם הלחצים הבינלאומיים החותרים לסלק את ההתנחלויות; מה תהיה תגובתה למתרחש בסוריה; מה תהיה מדיניותה הכלכלית; ובאיזה אופן תתורגם לשפת מעשה הכוונה המוצהרת לגרום לציבור החרדי להשתלב בחיי המדינה.

לבד ממידע מבזקי וכללי בנושאים האמורים (ואחרים, המונחים לפתחה של הממשלה החדשה) ולבד מעיתונאים אחדים המנסים להפנות שימת לב לסוגיות אלו – אין להן זכר בסיקור התקשורתי. לא זו בלבד שהכתבים הפוליטיים אינם מביאים מחדרי הדיונים הקואליציוניים מידע ממשי על תוכנית פעולתה הנרקמת (האומנם נרקמת?) של הממשלה החדשה, אלא שהפרשנים (ברובם) אינם מדרבנים את ראשי המפלגות לתת על כך דין-וחשבון לציבור.

לא בטוח שהציבור אכן נוכח בפוליטיקה חדשה; ודאי שהוא נחשף לעיתונות ישנה."

http://www.facebook.com/events/169900893157985/ אולי כדאי מופע מוזיקלי ב60 ש"ח 24/3

עוד קישורים: לצאת מאיזור הנוחות ולעשות שיח עם 5 מוסלמיות ו-5 נוצריות בירדן: http://www.commongroundnews.org/article.php?id=24031&lan=he&sp=1 http://www.the7eye.org.il/52197 מפת התקשורת הישראלית http://www.the7eye.org.il/43742 בשולי מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית http://www.the7eye.org.il/51518 טובי פולק העתיד לא יהיה בחינם

חשיפת הפרוטוקולים של טרכטנברג - הרסנית http://www.themarker.com/news/1.1937991 

אי אפשר להתעלם מההשלכות ההרסניות של פרסום הפרוטוקולים על הנכונות של חברים בוועדות ממשלתיות עתידיות לדבר בחופשיות ולצאת נגד מוקדי כוח http://blogs.reuters.com/felix-salmon/2013/03/05/the-problem-with-online-freelance-journalism/ The problem with online freelance journalism http://idanlandau.com/2010/05/16/end-american-aid/ קץ החסות האמריקאית ועוד פרטים http://idanlandau.com/2012/09/24/how-israeli-gas-was-swallowed-up/ הגז הישראלי ותולדות היבלעותו במלתעות ההון-שלטון-ביטחון

ועוד בלאגן מה8/4

ערסים במפלגת העבודה

ליהי יונה (2012), "'שונא ערבים, מתלבש כמו אחד': ניסיון להסביר את ה'ערס' הישראלי". ראומה (בלוג), 31/10/2012. נדלה בתאריך 28/4/2013

"המילה ערס מסמנת קטגוריה חברתית שלילית, ולא בכדי, שכן נקשרות אליה תכונות שליליות למדי (כמו אלימות, גסות רוח וכו'). לא בכדי אפשר למצוא לא מעט קריאות להשמדתם של הערסים.

"הסבירות שמישהו מזרחי יקוטלג חברתית כערס היא גבוהה משמעותית מהסבירות שאשכנזי יקוטלג כך, גם אם האפשרות הזו קיימת מבחינה חברתית. הסיבה היא שלמזרחי יש כבר פק"ל מספר מאפיינים שהולכים איתו לכל מקום, והקלות שבה הוא יכול להגיע אל 'המסה הקריטית' של מאפיינים שהופכים אותו לערס עולה פלאים. אם אתה אשכנזי ושוביניסט כנראה שלא תתויג כערס. אם אתה אשכנזי, שוביניסט ומקלל בכביש ייתכן שכן. מאידך, אם אתה מזרחי שהולך עם שרשרת חי וגבה מחוברת ונתפסת בהתבטאות שוביניסטית, נדמה לי שתקוטלג כמעט באופן מיידי כערס.

"מעבר לכך, קטגוריית ה'ערס', שמאפשרת למאפייני התנהגות שליליים ואלימים לנוח יחד בערבובייה יחד עם מאפייני התנהגות נייטרלים מבחינה מוסרית המשויכים למזרחים, ומאפיינים חיצוניים מזרחים מייצרת תיוג שלילי לא מודע לעיתים להתנהגויות שאין בהם כל פסול (כמו שמיעת מוזיקה מזרחית).

"מהבחינה הזו, הגם שלא צריך למהר ולטעון ש'כל הערסים הם מזרחים' או ש'אין ערסים אשכנזים', בפירוש אפשר לטעון שכל שימוש במילה ערס הוא גזעני, זאת כיוון שקיומה של הקטגוריה הזו כקטגוריה שלילית גם מייצרת פוטנציאל גזעני קבוע למזרחים, וגם משמרת קטגוריה חברתית גזענית מבלי בהכרח להיות גזענית בכל אחד ואחד מהשימושים שלה.

"התיוג השלילי ל'ערס', על אף שנראה לחלק מהקוראות כויכוח סמנטי על מילה בלבד, מייצר מעין סכנה תמידית וקבועה למזרחים שישמרו ויזהרו מלאמץ יותר מדי מאפיינים מזרחיים 'בעייתיים'. התיוג השלילי הזה לנצח ייקבע את המוזיקה המזרחית כמקור לבושה או התרסה* בקרב לא מעט מזרחים, והוא זה שימנע מחלקם להתקבל לעבודה בגלל שיש להם 'שם של ערס', או פשוט יגרום להם להתרגל לחשוב שהם אמורים להיות טיפשים ואלימים וחסרי פוטנציאל רק כי הם אוהבים מוזיקה מזרחית או מאמינים באלוהים.

"אז זאת רק מילה, ומה עושות עניין, אבל כמי שבילתה את רוב חייה הבוגרים בחרדה – חרדה מלהיות פרחה, מלקנות בגדים שהיא אוהבת כי בשילוב שלהם עם עור הגוף שלה עלולים לשדר מסר לא נכון לסביבה, אני באמת חושבת שבריסוק המוחלט של הקטגוריה החברתית של הערס והפרחה יש פוטנציאל שחרור, לא פחות, ללא מעט מזרחים שיוכלו להפסיק להתנכר לחצי מהמאפיינים המשפחתיים שלהם מחשש שיקשרו אותם לאלימות."

https://www.facebook.com/terzis/posts/10151356597352539 יוס על גזענות במפלגת העבודה http://www.blacklabor.org/?p=51992 דני חשב שהמילה כבר "הולבנה", כלומר, איבדה את הזיהוי העדתי, אבל הופתע לגלות ששימוש בפריוילגיה הוא תמיד הפעלת דיכוי כלפי אחר:

"המילה ערס, שלהבנתי בעת שהשתמשתי בה, עברה התפתחות בסלנג למקום של תיאור כללי וללא זיהוי עדתי, היא בדיוק מילה שמגלמת את הכשל האדיר שלנו כחברה, ושלי באופן אישי כחלק פעיל ומעורב בה, להבין להשכיל ולהעיז לטפל במציאות הזו, בגחלים הלוחשות והלא מטופלות של הדיכוי הסמוי והלא סמוי, של ההדרה, ושל התסכול שנוצרים בצדק אצל מי שרואה ונפגע ישירות מכך שבישראל המשאבים מחולקים לא לפי מפתח ענייני אלא לפי מפתח מובנה מפלה ומקפח במכוון בכמה תחומים בולטים: עדתי, כלכלי, לאומי, מיגדרי. לכן גם, בכל אחד מהמישורים האלו, יש מילים ספציפיות שנושאות עמן מטען נפץ שאין להשתמש בהן ובמיוחד אם אתה מזוהה עם הצד הלא מדוכא/הלא מודר. לא כי זה לא "פוליטיקלי קורקט" אלא כי המילים האלו נוגעות בעצב החשוף של פערים מבניים ושל הדרה."

אקטיביזם של מצב הרוח

גבירץ ממליצה לחייך

"מחקרים מראים שהגורם שהכי פוגע בבריאותם של קשישים, יותר ממחלות, הוא העדר משוב. העין, במקרה הטוב, נוחתת על המטפל המלווה אותם. אני מתגוררת ליד הבניין של "עמך" ומניסיון היומיום שלי די בחיוך, בקשר עין, והפנים מולי אורות ומתעוררות."

ועל אקטיביזם פסיכודלי

ועוד בלאגן מאהרן פורת 12/4/2013

• על שילוב מאבקים והתנערות מהאויבים http://idanlandau.com/2011/07/18/to-the-leaders-of-the-housing-protest/
• אהרן פורת על שוק חופשי באמת וכלכלת שפע עם זרעים שוק חופשי באמת: כך נראית כלכלת שפע
• דרור פויר על מריבות פועלים http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000616691
• אהרן על תודעה חדשה http://tikunolam.co.il/2011/10/16/046/
• ואהרן על פיזיותרפיה של הפוליטיקה האורגאנית http://tikunolam.co.il/2012/04/10/p2601/

• עודד רוזן על מנהיגות מאפשרת בפסקה וחצי זועמת:

"נראה כאילו יש מיני-התעוררות של פעילים שרוצים לנצל את העניין התקשורתי הנוכחי בשביל ׳להוביל מחאה׳. אז לכל המתעניינים להנהיג: בבקשה שזה לא יהפוך למלחמת אגו. שזה אשכרה יהיה סביב הנושא עצמו, ולא סביב ׳מי מנסה להוביל׳.

"אם עוד לא הבנתם, מי שמנסה ׳להוביל׳, קובר במהירות את עצמו ואת המאבק שלו.

"הדרך היחידה לפעול היא לעשות למען המטרה בלי לקחת על זה קרדיט, בלי להתראיין כל דקה. יש לאפשר גם לאחרים להשתתף ולתרום את חלקם, והכי חשוב: לא לנסות להתגלח על חשבון אנשים או על חשבון המאבק.

"אם זה יהיה סביב האגו של עצמכם, תוך שבוע הבאזז יחלוף ותישארו עם האגו שלכם ביד. אם תפעלו לטובת האזרחים, לעומת זאת, אולי יש אשכרה סיכוי לעשות שינוי במאזן הכוחות מול הטייקונים.

"#דברים-שלמדנו-בשנה-וחצי-האחרונות"

12M12 - התנסות בפוליטיקה חדשה

תהליך המעבר מאסיפת תל אביב TLVGA להפקת עצרת ה-12M12

לקפוץ למים או למות: כשהביקורת מרסקת את מרחב העשיה

תהליך ההפקה בפועל

התוצאות בשטח (צריך באמת פרק כזה?)

• למשל על כיבוי המסכים
• נושא הכספים
• התמודדות עם סגירת הכיכר ע"י העירייה
• האלימות והפנייה למשטרה

הקזת דם וריפוי - הסקת מסקנות פנימית

ביקורת חיצונית

אהרן פורת מציע את השד העדתי, אותה תחושת אי-שייכות של חלקים נרחבים בחברה הישראלית, כפצע חברתי שעומד מאחורי רבות מהביקורות מול ההפקה של ה-12M12:

אהרן פורת (2012), "הקאמבק של השד". תיקון עולם (בלוג), 19/5/2012. נדלה ביום 20/4/2013

"ביום חמישי שמעתי את יהודה אלוש מבאר שבע מדבר בכנס "שינוי בתנועה" של שתיל. זאת היתה הרצאה קשה, בוטה, תוקפנית מאוד. אלוש שם את האצבע על שורש העימות בין מפלגות השמאל לתושבי שכונות הדרום והפריפריה. הוא החזיר אותנו לשנות ה-70 של המאה הקודמת, אז העולים מארצות ערב, יחד עם אוכלוסיות מוחלשות אחרות, התקוממו נגד ההגמוניה של מפא"י, ובסופו של דבר הצליחו להמליך את מנחם בגין לראש הממשלה הראשון שלא בא מהשמאל.

"אלוש, שהקביל בין "הנהגת המחאה" של 2011 ובין ההגמוניה של מפא"י, הזכיר שהדבר הכי חשוב שבגין העניק לאותם אזרחים זה תחושת שייכות. באמצע שנות השבעים היה כבר ברור שפרויקט "כור ההיתוך" של בן גוריון נכשל, ורוב אוכלוסיית ישראל הרגישה נתק עמוק בינה ובין המפלגה השלטת. מנחם בגין פנה לאותה אוכלוסייה והציע לה את מה שמפא"י ובן גוריון זלזלו בו כל כך – מקום של שווה בין שווים, או בקיצור – בית.

"עד היום ישראלים רבים מרגישים ניכור עמוק בינם ובין השמאל, והבית שלהם עדיין נמצא בימין, בלי קשר לשאלות שעל הפרק – היחס לפלסטינים, המדיניות הכלכלית או מדיניות החוץ. התחושה הזאת מסבירה איך זה שלמרות ההתנהלות הכלכלית הדורסנית של ביבי, רבים מאלה שהכי נפגעים ממנה ממשיכים לתמוך בו ומצהירים שיצביעו עבורו גם בבחירות הבאות. מפלגות השמאל גם הן שומרות על עקביות, ורבים בתוכן מתעלמים מהצורך לשייכות. מבחינתם, הן יודעים מה טוב עבור תושבי הפריפריה והשכונות, והם לא מבינים איך זה שלא כולם רואים את זה.

"מי שהשתתף במעגלי הדיון ובקבוצות הפייסבוק שליוו את הפקת ה-12 במאי יודע שמארגני האירוע לא היו חלק מהניכור הזה. לעומת זאת, מי שהגיע רק לאירוע עצמו קיבל רושם אחר לגמרי. חלקים נכבדים מהכיכר נצבעו בירוק ואדום, ולא מעט מפגינים הרגישו שרימו אותם. הבטיחו להם שזאת לא תהיה הפגנת שמאל – אותו שמאל שמתנכר להם ולהוריהם כבר יותר מ-50 שנה – אבל מבחינתם הכיכר נכבשה על ידי פעילי מרצ וחד"ש."

במובן מסויים אהרן חוטא כשהוא מנקה את מצפוננו בצוות ההפקה כל כך מהר. האמת היא שצוות ההפקה מעולם לא חתר לייצוג של פלחים נרחבים בחברה הישראלית. אולי אפשר לטעון שההפך הוא הנכון. המעגל התעלם מסוגיות פערי עוצמה בו; כדוגמאות אפשר לקחת את הפער בין "ותיקי המחאה", הפעילים שהיו חלק גם ממאהב רוטשילד 2011, לבין "הפעילים החדשים", שהגיעו זה עתה כדי לקחל חלק בהפקה; אפשר לקחת את ההתעלמות משיעור הנשים במעגל, שלמיטב זכרוני היה תמיד גברי ברובו; את העובדה שההתנדבות להפקת העצרת דרשה משאבי פנאי שזמינים רק לחלק מסויים מהחברה בישראל; את העובדה שהדיונים נערכו כולם במרכז תל אביב, וכך לא היו נגישים לתושבים מחוץ לעיר או מחוץ לגוש דן; וכמובן את העובדה ש"תושבי השכונות" כלל לא הוזמנו לקחת חלק בהפקה, ובוודאי שמעגל ההפקה לא טרח להעיר לעצמו על חוסרם של אלו; ונקנח באותם דרי רחוב שלמדנו להכיר ברוטשילד 2011, אשר נותרו דרי רחוב גם במרץ-אפריל-מאי 2012, שלא זכו להזמנה למקום במעגל ההפקה. כלומר, אני מסכים עם אהרן שאולי מי שהשתתף במעגל לא יכול היה לחוש בניכור; היו אלו אותם אלו שנשארו מחוץ למעגל, הם שהרגישו בניכור. כל עוד המעגל היה מעגל שמסתפק בפגישות ובשיחה, אף אדם לא העלה ביקורת; ברגע שהמעגל הפך לעצרת המונית, שעוד טרחה להגיד פעמים רבות שהיא גם המשך של המחאה החברתית 2011 וגם מייצגת 99% מהעם - אז פתאום אותם קולות הרגישו שהם נמחקו, ומכאן הביקורת.

בעולם הפמיניסטי נפוצה מאוד הביקורת בנושא הדרת קולות מוחלשים בעת הפקת אירועים, ויפה כאן להזכיר שוב את שיטת הרבעים ואת מוכרות הפלאפל ששולה קשת מביאה מויקי שירן:

שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012

"מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.

[...]

"זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.

אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

כלומר, בעצם הטענה שההפקה הייתה סובלנית למגוון היא טענה חלולה, בהיבט פמיניסטי. נותר לשאול האם האירוע מטרתו הייתה לשדר מסר של שייכות פתוחה, כפי שהיינו רוצים כמארגני האירוע לראות את עצמנו, או שחטאנו והעברנו מסר הפוך, כאילו אנחנו זוכים בלגיטימציית הייצוגיות (כי איפשרנו לכולם שייכות), אבל בפועל הדרנו מהאירוע קולות. אני חושב שהביקורת שספגנו מעידה שחטאנו. לכן, אני חושב שה-12 במאי עורר בעצם דיון בשאלה איך אנחנו, כקהילה שחורטת על דגלה את הרצון לשנות את החברה הישראלית, מתמודדים עם המגוון שקיים בחברה הישראלית. זהו דיון שמתכתב עם הדיון העדתי, אך שונה ממנו. ואולי זה המקום ללמוד דווקא מויקי שירן ומהפמיניזם המזרחי, על שיטת הרבעים.

סלביה פוגל-ביזאוי טוענת ששיטת הרבעים נולדה בשנת 1992:

סלביה פוגל-ביזאוי (2010), "הנשמע קולן?", הסתדרות המורים - כתב עת לקידום אישי מקצועי, פברואר 2010. נדלה בתאריך 20/4/2013

"ב-1992, לקראת ארגון הכנס הפמיניסטי הארצי (שהתקיים עם הפסקות החל מ-1978), דרשו פמיניסטיות מזרחיות, כתנאי להצטרפותן לכנס הפמיניסטי, לקבל 'ייצוג הולם' יחד עם נשים יהודיות-אשכנזיות ונשים ערביות. שנה לאחר מכן, השמיעו הלסביות-הפמיניסטיות אותה דרישה. כך נוצרה 'שיטת הרבעים', המעניקה ייצוג הולם לארבע קבוצות ובכך אפשרה השמעת קולות פמיניסטיים "אחרים". מאז זו הפכה לעיקרון מוביל בעשייה הפמיניסטית."

סמדר לביא, אשר סוקרת את התפתחות הפמיניזם המזרחי, מציגה את הרקע להתפתחות "שיטת הרבעים":

סמדר לביא (2011), "פמיניזם מזרחי ופלסטין - על עליית הפמיניזם המזרחי בשנות ה-90. סקירה היסטורית בשני חלקים". אתר העוקץ, 18/4/2011. נדלה בתאריך 20/4/2013

"[...] המונח "גברות" נשמע אולי ארכאי או פוגעני, אך זאת היתה אחת הקטגוריות שהבחינו בין קבוצות נשים יהודיות מתקופת המנדט ואילך. שתי הקטגוריות האחרות היו "פועלות" – בין אם אשכנזיות או מזרחיות – ו"עוזרות", שקרוב לוודאי היו מזרחיות כולן (Lavie 2007).

"הפמיניסטיות האשכנזיות מהאליטה הוותיקה ניחנו הן בעושר והן בהשתייכות לאצולה הציונית – נכסים שאפשרו להן לפעול לקידום מעמד האישה באמצעות אבותיהן, בעליהן או קרובי משפחה אחרים.

[...]

"הפמיניסטיות המזרחיות הראשונות התקשו מאוד לפנות מקום לסדר היום שלהן במרחב המצומצם שנותר בישראל לחברה אזרחית חפה ממיליטריזם, ובמרחב של סדר היום הפמיניסטי הליברלי. צורכי הנשים המזרחיות היו שונים, ואלה לא קיבלו מענה באף אחד ממרחבי הדיון הקיימים. ה"גברות" מהאליטה התקשו לייצג את האם המתקיימת מקצבאות הביטוח הלאומי, את פועלת הייצור מ"עיירת הפיתוח" על הגבול, או אישה שזה עתה איבדה את מקום עבודתה בשל "כלכלת אוסלו".

"הן לא היו מסוגלות לייצג גם את האינטלקטואלית המזרחית, שלא היו לה אילן יוחסין או פרוטקציה בעזרתם של קרובי משפחה מקושרים (Danet 1989), כך שתוכל לקבל משרה במסלול קביעות ב"חונטה האקדמית האשכנזית" של ישראל (דמרי-מדר 2002; Lavie 1995, 2002; Lavie and Shubeli 2006).

"[...]

"[...] [הפמיניסטיות המזרחיות] שאבו את השראתן מקולותיהן של הפמיניסטיות השחורות בארצות הברית, שהחלו לטעון בשנות השבעים כי הפמיניזם הלבן לא הצליח להתעלות מעל הגזענות, האתנוצנטריות וחוסר השוויון שאפיינו את הזירה הציבורית המערבית ואת התנועות הפמיניסטיות הליברליות בתוכה (Anzaldúa and Moraga 1983; Cade 1970; Carby 1982; Giddings 1985; Lorde 1984).

"[...]

"מאז שלהי שנות השבעים, האירוע המרכזי של העמותות הפמיניסטיות בישראל הוא הכנס הפמיניסטי השנתי. עד 1991, כמעט כל הדוברות ומנחות הסדנאות בו היו אשכנזיות. הן כללו נציגות מזרחיות ופלסטיניות ספורות, כמחווה סמלית לשוויון גזעי-אתני (שדמי 2001). בקבוצת הנשים של תל-אביב נהוג היה אז להתבדח, כמיטב המסורת של אודרי לורד (Lorde 1984), כי הנשים המזרחיות מנקות את בתיהן ושומרות על טפן של הפמיניסטיות האשכנזיות, למען תוכלנה אלה להקדיש את מרצן לפמיניזם. חברות הקבוצה נהגו גם הן לכנות את הפמיניסטיות מהמעמד הבינוני-גבוה "גברות".

"בשנת 1991, סירבה קבוצת המזרחיות להמשיך ולהשתתף באופן סמלי בלבד בכנסים השנתיים. הן תבעו ייצוג יחסי לכל אחת משלוש הקבוצות העיקריות של אזרחי ישראל: פלסטיניות, מזרחיות ואשכנזיות. היתה זו הפעם הראשונה שבה נאלצו אשכנזיות להתמודד עם זכויות היתר הגזעיות/מעמדיות שלהן, והן התקשו בכך. הפמיניסטיות המזרחיות ניצחו במאבק הזה, לאור סירובן של הנציגה המזרחית היחידה ושל הנציגה הפלסטינית היחידה לשמש כעלי תאנה. הפמיניסטיות האשכנזיות גילו כי ללא השתתפותן של אלה עלולה להיחשף ערוות הפלורליזם הליברלי שלהן.

"ב-1994 דרשו הפמיניסטיות המזרחיות שהחברות הלסביות ייכללו בייצוג היחסי. מאז ואילך, כמעט כל האירועים הפמיניסטיים שמחוץ לאקדמיה בישראל מנוהלים ב"שיטת הרבעים", שבה כוללים כל פאנל או סדנה דוברת אשכנזית, דוברת מזרחית, דוברת פלסטינית ודוברת לסבית (ברקאי 1993; בן צבי 1994; שירן 1995). לעומת זאת, האירועים הפמיניסטיים האקדמיים עודם כמעט על טהרת האשכנזיות.

"הפמיניסטיות המזרחיות שמו לב לכך ששילוב נציגה לסבית הכפיל את הייצוג האשכנזי באירועים פמיניסטיים, שכן הטאבו הפטריארכלי הערבי במשפחות מזרחיות ופלסטיניות כאחת מביא לכך שהלסביוּת היא זהות שקשה יותר לחיות איתה כמזרחית או פלסטינית מאשר כאשכנזית; עם זאת, בישראל ההטרו-נורמטיבית אפילו לסביות אשכנזיות – על כל הפריבילגיות המעמדיות-גזעיות שלהן – נחשבות עדיין למנודות. לפיכך החליטו הפמיניסטיות המזרחיות ללחוץ על הלסביות לשמור על ייצוג יחסי בתוך שורותיהן, במקום לקרוא לביטול שיטת הרבעים (שירן 1995)."

ביקורת על שיטת הרבעים במרחק של תריסר שנים, ניתן למצא אצל אסתר עילם, יוזמת ומקימת התנועה הפמיניסטית בתל אביב. אסתר טוענת כי שיטת הרבעים הינה בעלת ערך בכך שהיא מאפשרת להנכיח קולות שהושתקו בלעדיה, ועם זאת שיטת הרבעים כושלת בשני אופנים. ראשית, היא אינה נוגעת בצורך של בעלות הפריוילגיה להניח את הפריוילגיה בצד. שנית, שיטת הרבעים מניחה מיחסור משאבים, ותחרות משאבים קבועה, ולכן יוצרת מעין "סולם דיכויים" בו בעלות הפריוילגיה נאבקות באלו שאין להן פריוילגיה. זאת לעומת מצב בו מכירים בעומקם ומורכבותם של הדיכויים השונים המופעלים ע"י הקיריארכיה. המיחסור הזה מספק לגיטמציה להתעלמות מכך שלמרות שישנן קבוצות שמופעלים עליהן דיכויים שונים במקביל, גם קבוצות שפועל עליהן דיכוי חד-מימדי זכאיות למקום בשיח.

אסתר עילם (2003) , "העידן שמעבר ל'שיטת הרבעים' – השלב הבא בהתמודדות של פמיניסטיות בישראל עם אי השוויון בין נשים". אתר הקשת הדמוקרטית המזרחית, אוקטובר 2003. נדלה בתאריך 20/4/2013

"במרחק של כתריסר שנים, וכמזרחיה הפעילה בארגון 'אחותי – למען נשים בישראל', נראה לי שחששי לא היה מוצדק, ובתנועה הפמיניסטית לא השתרש זיהוי של תפיסה 'רב תרבותית' עם פלורליזם יחסי. לעומת זאת, הרעיון של 'רב-תרבותיות', כמציג מטרה של השגת שוויון בין נשים, מוחמץ באופן שיטתי במסגרת הרעיון של 'ייצוג הולם'. נשים אשכנזיות, אשר באופן מילולי מצהירות על אמונתן ב'רב תרבותיות', וב'ייצוג הולם', בפועל לא מתנהגות כפי שמתבקש מהצהרות אלה. גם בשעה ש'ייצוג הולם' – באמצעות 'שיטת הרבעים' - גורם לשינוי מסוים ביחס המספרי בין נשים אשכנזיות ללא אשכנזיות (ובין יהודיות לפלסטיניות, ובין הטרוסקסואליות ולסביות), ויש מספר שווה של נשים מארבע הקבוצות, וגם כאשר יש 'ייצוג הולם' בכל רמות הפעילות, יש החטאה לגבי המטרה של ביטול עמדת העליונות של נשים אשכנזיות, שממשיכות להיות דומיננטיות בדימוי העצמי שלהן, ובדרך התנהלותן. הדבר בא לביטוי בתפיסות ובקונצפציות, בדרכי-חשיבה, ובסדרי עדיפויות לגבי תכנון סדר היום, שימוש בדרכי תקשורת, וכיו"ב. גישה זו מתקיימת גם כאשר הן משתמשות ברטוריקה רדיקלית, ומתנהגות על-פי כללי ה'פוליטיקלי קורקט'. הדבר מתבטא, למשל, ב'חיבוק הדב', כאשר מרוב רצון 'לתמוך' מתקיים יחס פטרוני, שלמעשה מבטל את שיקול הדעת שמפעילות נשים מזרחיות, ואת בחירותיהן.

"קונסטנטין ברונר טוען שפעולת החשיבה היא ביסודה אמצעי של הישרדות, ואינה שונה במהותה מאופנים אחרים של התנהגות שמטרתה הישרדות. תובנה זו מסבירה את ההיצמדות של נשים אשכנזיות לאורח החשיבה ההגמוני ואת הקושי שלהן לזנוח דפוסי חשיבה והתנהגות שעד היום האמינו כחיוניות להישרדותן. אחד מהם הוא אימוץ עמדה של תמיכה, תוך שימור היחס הפטרוני. אחרות מפגינות בגלוי אי-יכולת להפנים את מהות הדרישה לבטל את עמדת העליונות שלהן בכך שהן מגיבות בצורה שלילית לבקורת המושמעת על ידי נשים מזרחיות. רק מעטות ביותר הצליחו לבנות מערך פנימי חדש של דפוסי חשיבה, הרגשה, והתנהגות, וכך לקלוט לעומקם את המסרים של המזרחיות מבלי לחוש מותקפות, ובעמדת הקורבן. על מנת להיות במצב זה תנאי ראשון הוא ההחלטה להקשיב במלוא תשומת הלב לנשים לא אשכנזיות, ולהיפתח לעולמות אחרים ולשפות של תרבויות שלא בהכרח תואמות את מושגי הפמיניזם במערב. לא כצופות מהצד - עמדה אופיינית לאורח חשיבה מערבי - אלא כשותפות לתהליך שיזמו הנשים המזרחיות. שותפות זו היא מיוחדת במינה: עליהן להיות מודעות לכך שפעילותן המשותפת עם נשים לא אשכנזיות נעשית מתוך עמדה המקנה להן זכויות יתר, מה שדורש מהן לשקול היטב כל מחשבה והתנהגות שיפוטיות או ביקורתיות, העשויות לשקף דעות קדומות ובורות תרבותית. זוהי משימה קשה למי שכל חייה ראתה בעמדת העליונות שלה דבר מה 'טבעי' ומובן מאליו - לא כל שכן אם היא מכחישה שהיא נמצאת בעמדה זו וטוענת שהיא בעלת יחס 'שוויוני' כלפי נשים לא אשכנזיות. זהו מצב אופייני ל'דיאלקטיקה של הנאורות', כאשר רעיון השוויון מתקיים בד-בבד עם תפיסות דכאניות. למאבק באנדרוצנטריזם (הצבת הגבר במרכז) – המשותף לכל הנשים הפמיניסטיות – מצטרף גם מאבק באירופוצנטריזם, באוריינטליזם, בגזענות, ובמעמדנות – עמדות שנשים אשכנזיות גודלו להיות חלק מהם וקשה להן לזהות אותן, לא כל שכן להתנגד להן.

"רעיון ה'ייצוג ההולם' לא מספק את התנאים הנדרשים לתהליך זה. בהיותו מבוסס על תפיסה כמותית בלבד, אין בו כלים להתמודד באי השוויון הפנימי בין הקבוצות הקיים במצב זה מלכתחילה. אי-שוויון זה משפיע, למשל, על היכולת להקשיב: בעוד שחברות הקבוצות המדוכאות התחנכו להקדיש תשומת לב לחברי/ות הקבוצות המדכאות, ולמדו להקשיב להם/ן לשם הישרדותן, קיים מצב הפוך אצל חברות הקבוצה המדכאת שהותנו לא להקשיב לחברי/ות הקבוצה המדוכאת. מדובר בצורה מסוימת של התנהגות נלמדת כמנגנון מורכב שפועל לשימור הדכאנות באמצעות סוציאליזציה של השכבה ההגמונית שמטרתו לייצר יחס של התעלמות, זלזול, וביטול של השכבות האחרות. במצב זה, אין לצפות ליכולת שווה של הקשבה הדדית - כאילו הצדדים נמצאים בעמדות כוח שוות - ולא כל שכן אין לצפות מהנשים הדומיננטיות להקשיב באופן חד-כיווני לנשים מהקבוצות המדוכאות כל עוד אינן מוכנות לנטוש את עמדת העליונות. כלומר, מהנשים הדומיננטיות לא מצופה להבעה של 'רצון טוב', ושל אמונה ב'זכויות', וב'שוויון', ואפילו לא להבעת אמפתיה והזדהות רגשית. על מנת ליצור יחסים מסוג אחר עליהן לעבור תהליך שבו ינטשו הרגלים מנטלים, רגשיים, והתנהגותיים שרכשו עם כינון והבניית עמדת העליונות, על מנת לאיין אותה.

"נראה שלא ניתן להשיג איון זה באמצעות ייצוג, ויהיה רחב ככל האפשר (במסגרת המגבלות של היכולת ליישם אותו), כי אין הוא מציע דרכים לשנות את אופן החשיבה של הנשים בעלות זכויות היתר המשתתפות בהם. יתרה מזאת, ניתוח ביקורתי שמביא אותן לחוש נפגעות עד עומק נשמתן מנטרל אותן כבעלות ברית שמסוגלות להאזין, לקבל, וללמוד, ולא פעם גם יוצר אצלן רגשות עוינות, וכך מחזק אצלן דפוסי חשיבה דכאניים. במצב הקיים, רוב הנשים מהקבוצות הדומיננטיות לא חושבות שהן צריכות לעבור שינוי פנימי, וגם מאלה שחושבות כך מעטות פועלות בכיוון זה, ובצורה המתאימה. במצב זה הנשים מהקבוצות המדוכאות חשות תסכול הולך וגובר. דינמיקה מעין זו התקיימה בהכנות לכנסים הארציים, במהלכם, ובהפקת הלקחים לאחריהם, ולמעשה מתקיימת כמעט בכל מפגש או התארגנות פמיניסטיים. הן בשטח, כמו באוהל הנשים הסרבניות בקיץ 2002, והן בכנסים שונים באקדמיה. שימוש בזכויות היתר מאפשר לנשים הדומיננטיות 'לצאת ידי חובה' במחוות של ייצוג סמלי – אם בכלל - בארגון רבי-שיח, בפעילות שדולתית, וכד' שנעשים על טהרת היהודיות האשכנזיות, או בהכללה סמלית של נשים מזרחיות ופלסטיניות, כאשר לא פעם נשים לסביות (בעיקר מזרחיות ופלשתיניות) כלל אינן נראות.

"מהלך חיובי נוצר עם ההחלטה לקיים מפגשים בין נשים מזרחיות לאשכנזיות בעקבות המחאה של הנשים המזרחיות לגבי האופן בו התארגן והתנהל אוהל הסרבניות. במפגשים אלה מתנהל דו-שיח כנה ומועלות נקודות חשובות בנושא. אך לא די במפגשי מלל בלבד. רגע המבחן האמיתי הוא בשטח, בעשייה. הצפייה מנשים אשכנזיות היא להניח מראש לנשים מזרחיות ופלסטיניות, בין אם הטרוסקסואליות או לסביות - לעצב את האירועים על פי תפיסותיהן וסדר היום שלהן, ולהנהיג אותם. זאת גם כאשר עליהן לוותר על תגמולים רשמיים ובלתי רשמיים, כמו יוקרה, שכר, וכד'. דרישה זו מתקשרת לתפיסות פילוסופיות מסוימות. האחת היא תיאוריית 'המשאבים המוגבלים' נוסח מלתוס, המניחה צורך בתחרות על משאבים, והשניה היא תיאורית-נגד, הרואה בתחרות על משאבים פיקציה שיצרה הפטריארכיה לשם 'הפרד ומשול'. במקרה האחרון ההנחה היא שישנם די משאבים בעולם עבור כולם, ויש רק לפזרם באופן נכון.

"יציאה מתוך תיאורית-נגד זו רואה במאבק נגד הדומיננטיות של הנשים האשכנזיות בתנועה הפמיניסטית לא מאבק כוחני בין שתי קבוצות, אלא משא ומתן שמטרתו היא מצב של 'וין-וין'. הדרישה מהנשים האשכנזיות אינה להיכנע, כפי שיכלה להתפרש במסגרת תחרותית, אלא לפעולה שתביא אותן למחוזות חדשים של תפיסת עולם, ושל יחסי אנוש. פעולה זו לא יכולה להתקיים על בסיס אמונה בפלורליזם יחסי שנשען על תיאורית המשאבים המוגבלים ומניח צורך להגיע ל'איזון כוחני' בין הקבוצות השונות, כי אז לא יכולה להתקיים מטרה משותפת המניעה את הקבוצות לשתף פעולה ביניהן. כפמיניסטיות, לא די לנו בתפיסה לפיה יש לספק מרחב עבור כל אישה ועבור כל קבוצה, אלא בהשקפת עולם המאמינה ביכולתנו לפעול ביחד מתוך הפלורליזם.

"הצורך בפלורליזם מעלה שאלה באם יש להעדיף מאבק בדיכוי מסוים על פני מאבק בדיכוי אחר. שאלה זו מתבססת על הנחה שקימת היררכיה בחשיבות של סוגי דיכוי, בעוד שניתן לטעון שאי אפשר לקבוע אם דיכוי מסוים חמור מדיכוי אחר, וכי רעיון סולם החומרה של דיכויים מופרך מיסודו, ויוצר מעין הפרדה מלאכותית בין דיכויים 'מתחרים'. תפיסה זו גם רואה קשר בין הדיכויים השונים, כמשולבים זה בזה. למשל, דיכוי של נשים מזרחיות משולב בדיכוי של נשים פלשתיניות על הבסיס של מוצא ערבי, וכיו"ב. עם זאת, יש לקחת בחשבון ריבוי של דיכויים. למשל, דיכוי של פלסטיניות שאינו רק אתני, אלא גם לאומי. אפשר להבחין אפוא בתצריף של דיכויים במוקדים בהם קיימים ריבוי דיכויים, שם נדרשת פעולה דחופה יותר. מוקדים אלה מסומנות גם קבוצות בעלות ריבוי של זכויות יתר. זיהוי של נשים אלה בקרב פמיניסטיות יאפשר לפעול בצורה יעילה לביטול עמדות העליונות שלהן בהקשריהן השונים.

"יכול גם להתקיים מצב שבו קיימת הכרה בקבוצה בעלת ריבוי דיכויים, לצד חוסר הכרה בקבוצות מדוכאות אחרות. מצב כזה נוצר על ידי פמיניסטיות יהודיות אשכנזיות כלפי יהודיות מזרחיות. כבר מתחילת 'הגל השני' פמיניסטיות אשכנזיות רבות הפגינו אמפתיה כלפי פלסטיניות, והזדהו כבעלות בריתן, אך התעלמו מיהודיות מזרחיות (למשל, כינו את הפלסטינית בלבד 'נייטיבס', מה שמחק, וגם ניכס נשים יהודיות ילידות הארץ – ובעיקר נשים מזרחיות). עד היום התקרבות הנשים האשכנזיות לנשים הפלסטיניות נעשית מעל לראשיהן של הנשים המזרחיות. אפשר להסביר מצב זה כתוצר של ההפרדה הפוליטית הקיימת בין העמים שיצרה 'מרחק בטוח' לאשכנזיות מאחר ונטרלה מראש את הפלסטיניות מעמדות השפעה לגבי הציבור היהודי, בעוד שהנשים המזרחיות – כמו עמיתותיהן האשכנזיות – נתפסות על ידן כמתחרות להן, וכ'נושפות בערפן'. לא פעם נתקלתי בעמדות פטרוניות של יהודיות אשכנזיות ליהודיות מזרחיות שכמותן לא היו מעיזות להפגין כלפי פלשתיניות."

שנה אחרי

עודד רוזן (2013), "בדיוק לפני שנה פחות יום". סטטוס על הקיר בפייסבוק, 11/5/2013. נדלה בתאריך 13/5/2013

"בדיוק לפני שנה פחות יום, ב-12 במאי 2012, יצאנו להפגנה תחת הכותרת ״מחזירים את המדינה לאזרחים״.

"עזבו שנייה את האינטריגות הפנימיות שליוו את ההפגנה ההיא (חלקן, אגב, חוזרות גם הפעם), כי מה שבאמת רציתי להגיד הוא שגם אז זו היתה ״ההפגנה הראשונה של העונה״, והיתה קצת אווירה של ״המחאה חוזרת״.

"אז הפגנה אחת סוערת לא אומרת ש״המחאה חזרה״.

"״המחאה״ זה לא רק רצף הפגנות קייציות בנושא כלכלה או חברה, בליווי קצת רעש בפייסבוק ובעיתונות.

"המחאה היא התעוררות חברתית אמיתית שאינה תלויה רק בקבוצת פעילים ספציפית ש״הצליחה להוציא רבים לרחוב״. הרבים האלו צריכים גם להוביל בעצמם, לשנות ולהשתנות, לדבר ולהקשיב. מחאה חברתית כוללת דיאלוג חוצה מגזרים ומגדרים, ולא רק פוליטיקאי שמתראיין בטלויזיה על ההפגנה שהוא הרים. וצר לי להגיד שלא אנחנו הפעילים נצליח לגרום לזה לקרות. התעוררות צריכה להיות אותנטית ולא מכוונת. אחרת זה סתם כותרת נחמדה בעיתון ושבועיים של ריבים בפייסבוק :)

"וכמובן - שלא רק לסדרת הפגנות אנחנו שואפים. המאבק החברתי צריך להיות יותר מזה.

"הוא צריך אסטרטגיה ומטרות. הוא צריך שנדע לנתב את הרגש ואת הרצון למחות לכיוונים מעשיים ומועילים. ולא צריך לריב בכלל על הכיוון: יש מספיק זמן ואנשים בשביל להוציא לפועל שינויים מהותיים בכל תחומי החיים. למען האמת שכבר יש התחלה: בשנתיים האלו (וגם לפניהן כמובן) קמו קבוצות רבות והחלו לפעול בשיא המוטיבציה סביב נושאים ספציפיים - שקיפות שלטונית, צרכנות, חינוך, תקשורת, רווחה, דיור, קואופרטיבים וכיו״ב. הן גם יודעות (יותר ויותר) לשתף פעולה בצורה מועילה, כשצריך.

"הגופים הללו הולכים ומשתפרים בהובלת קמפיינים, אבל תמיד מקום להתמקצעות נוספת. בעצם החזון שאני מדבר עליו כאן כבר מסתובב הרבה זמן: גופים אזרחיים שקמים ונאבקים ביצירתיות, בלהט ובחוכמה על מה שחשוב להם, ויוצרים *יחד* שינוי משמעותי בחברה ובפוליטיקה הישראלית.

"״מחזירים את המדינה לאזרחים״ זו לא רק סיסמה. זה לא קורה אחרי הפגנה. בשביל שהמדינה תצא מידי הטייקונים והמושחתים ותחזור לאזרחים - האזרחים צריכים לעבוד במסירות ולאורך זמן: יש עוד דרך רבה מאוד לפנינו. וזה מתחיל בלמצוא קבוצת פעילות וחברים לדרך, להגדיר איתם מטרות וכיוון, ולרוץ עם זה הלאה - לא מסובך :)

"ניפגש הערב, ובתקווה שנפגוש שם חברים חדשים לדרך הארוכה שעוד לפנינו.

"יאללה הפועל."

עוד דברים

• פרויקט ונוס על המדורות, ומדוע אנחנו מקבלים אותן כמובן מאליו?

• דןוג על השירותים הלא ממוגדרים והאקטיביזם נגדם כסמן לגאווה

• תמונה מוצלחת: בלה בלה act now

• תמונה טובה של הלא נחמדים המקוריים שאפשר להציב יחד עם הכר את המהפכןית - הפרויקט של עודד רוזן להכרת אנשות המחאה

כישורים חברתיים

אסתיק (2012), "הרצאה של האנתרופולוג ד"ר תמיר ליאון - "דור המסכים"." אמא לשני ילדים (בלוג), 24/7/2012

-- (?), "תקציר הרצאתו של דר' תמיר ליאון : 'דור המסכים'". אתר בית הספר באורנית

אסתיק (2012), "אקס-קלאבר". אמא לשני ילדים (בלוג), 25/7/2012

התקציבולטור

• אולי לחבר לפוליטיקה פיראטית / חופש המידע? אקטיביזם פיראטי?

דורון אופק (2013), "להפסיק לחשוב מהביצים". סטטוס בפייסבוק, 9/5/2013, נדלה בו ביום

להעתיק מהמחברת את הטקסט שכתבתי עם שבי על ההבדלים בין צורות ההתאגדות המשפטיות והלא משפטיות ומדוע מומלץ על קואופ

על המשמעות האזרחית והאפקטיביות של כלי מחאה שונים

אוריאל בורר (2013), "הפגנה כשלעצמה היא חסרת משמעות." סטטוס על הקיר בפייסבוק, 12/5/2013. נדלה בו ביום

יש שם דיון מעניין עם יניב טל שמתגלה כסוג של חסר כושר הבנת הנקרא.. בקיצור צריך לקרא את זה מחדש אחרי שהדיון יקפא ואז נראה מה יש להוציא משם

וגם לקשר לסיכוםדיון על המרחב הציבורי (גיל מועלם) וק"ש (ירון)

עוד קצת על המרחב הציבורי ומה הוא מאפשר לנו..

ניב סוניס (2013), "אבל למה הם מתפשטים?" אתר "מה וזה?!", 2/6/2013. נדלה בו ביום

"כשניסיתי לברר מה מפריע לה היא שאלה אותי: "ככה הם מתלבשים ביום יום? לעבודה? זה רק למצעד כי זאת פרובוקציה". בטח שהם הולכים ככה רק למצעד, היום היחיד בו המרחב הציבורי מאפשר את זה, היום היחיד בו לא ישפטו אותם על מי שהם ומה הם לובשים (בתיאוריה, הרי כולם שופטים את כולם). אם אותו גבר שהולך על עקבים במצעד יגיע באותן נעליים למשרד, העובדים האחרים יתייחסו לזה בשיוויון נפש? ברור שלא, יסתכלו עליו בלגלוג, יגידו שהוא לא בסדר והוא ירד בדרגה החברתית- מקצועית. המצעד, בין היתר, הוא ההזדמנות היחידה בשנה של אנשים להתלבש בדיוק כמו שהם רוצים ולא כמו שהחברה מכתיבה להם. זה חלק מההפגנה לשחרור מיני ומגדרי בחברה הטרונורמטיבית."

מה למדנו על תפקודה של מדינת ישראל?

היועמ"ש

• • ברוך: לשקול את הפרק הזה, זה נושא שאני לא כ"כ מבין בו, אולי לשתף את שבתאי עזריאל

חנה קים (2013), "יש כנראה חוק טבע". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"יש כנראה חוק טבע, לפיו יועצים משפטיים לממשלה מתחילים את כהונתם בלחישת קול אדוניהם מהממשלה ומסיימים בצעקת האינטרס הציבורי. כך קרה ליצחק זמיר עם פרשת קו 300, ליוסף חריש עם פרשת דרעי, למני מזוז עם פרשת אולמרט, ועכשיו גם יהודה ויינשטיין נזכר שיש לו עמוד שדרה.

"לכל חוק טבע יש את היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל: אליקים רובינשטיין שהיה היועץ היחיד שכל מורשתו היתה ונותרה "דו"חות ציבוריים" שהחליפו כתבי האישום ובכך סללו את דרכו לבית המשפט העליון.

"בינתיים, עד שויינשטיין יוחלף, הוא ינסה להציג חזות מרדנית ולוחמת ולטשטש את עברו כיועץ המשפטי הראשון ששימש כפרקליט אישי של פוליטיקאים. מעניין את מי נקבל במקומו. עו"ד דוד שימרון? התקדים של מינוי יועץ משפטי מהמגזר הפרטי כבר נוצר ויש סיכוי ששוב נקבל יועץ משפטי שהיה פרקליטם של הפוליטיקאים, או במקרה דנן - הפרקליט האישי של משפחת נתניהו.

"למה לא? הכל אפשרי. חצות בישראל, על משקל "חצות בסיציליה" של פיטר רוב. כדאי לכם לעיין בספר בזמנכם החופשי.

בלאגן יוני 2013

• http://indypaper.wordpress.com/2012/05/20/%D7%90%D7%99%D7%9A-%D7%9C%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%9C%D7%97%D7%A4%D7%A9-%D7%A2%D7%95%D7%A6%D7%9E%D7%94-%D7%9C%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%9A/ נתן שקרצי על הקמת הכח לעובדים - "איך להעצים אחרים ולא את עצמך"

בלאגן יוני 2013, חלק 2

---

שדה אוהלים 2 תמונות - קיפוד בחדרה https://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151472719212123.1073741839.526577122&type=1

יובש בחשיש והשפעתו על המרחב הציבורי http://hartogsohn.com/2010/05/16/%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%A9-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%91-2010-%E2%80%93-%D7%93%D7%95%D7%97-%D7%9E%D7%A6%D7%91/

הסמים הסמי-חוקיים http://hartogsohn.com/2012/11/26/semi-legal-drugs/

יוס על המגזר השלישי כמשת"פ של ההגמוניה (טיעון ליאורקיי 2011) https://www.facebook.com/terzis/posts/10151440365177539 ועונה לו אורנה מור עמוס https://www.facebook.com/terzis/posts/10151440365177539?comment_id=26588417&offset=0&total_comments=61

כנס מזאה 9 https://www.facebook.com/events/338242572945306/?ref=notif&notif_t=plan_user_invited

יוסי בן עוז על איך להתמודד כשהכל נראה נגדך https://www.facebook.com/yossi.benoz/posts/470507006372775?comment_id=3079901&ref=notif&notif_t=like

אביגד על הכח בקהילה https://www.facebook.com/OfirAvigad1/posts/564470396937987

http://kabirism.com/?p=737 פריצות לחשבונות המייל של אקטיביסטים http://kabirism.com/?p=737

https://www.facebook.com/shai.ziv1/posts/10151656449354596

המהפכה התרבותית הנובעת מהחדירה המסיבית של הטכנולוגיות החדשות על פי שחר סגל.

"הרשתות החברתיות זה כמו המצאת הדפוס. זה שינוי טקטוני ורובנו לא מבינים את המשמעויות שלו. העולם שבו הייתי מספר סיפור על המותג, והיה יושב קהל בבית וקונה את הסיפור שסיפרתי לו, הולך ונעלם. מה שחשוב לקהל זה מה שהוא אומר עליך". - אתה מאבד שליטה על הקהל הזה.

"בעולם הזה יש דמוקרטיזציה, אובדן שליטה ריכוזית, אין צנזורה ולכן יש חזרה לבייסיק. תעשה טוב, אנשים יגידו 'היינו שם, היה טוב'. וזה יהיה במכפלות של עשרות ומאות אנשים". - למה זה מחייב אותך?

"יש המון שאלות, מעט תשובות. זו ההבנה שהעולם שבו אתה יכול לעשות פרסומת למוצר שלא קיים, הולך ונעלם. אם אין לך מה להגיד, אל תגיד. אני עשיתי מאות פרסומות למוצרים שלא היו קיימים".

בלאגן יוני 2013, חלק 3

טרם עלה (כולל: פנסיות מתפוצצות)

בלאגן יוני 2013, חלק 4

דניאל רייש נהריה.

ירון בנעזרי על סולידאריות בינדורית https://www.facebook.com/yaron.benezri/posts/397945773652737

ירון בנעזרי על עוגת ההכנסות

https://www.facebook.com/yaron.benezri/posts/397950943652220

שיר אלוני על האם לרוץ למועצה https://www.facebook.com/shir.alony2/posts/387227534729081

מזרחים בשמי ברלין http://haemori.wordpress.com/2012/07/08/berlin/

לא נחמדים ולבי במזרח עושים את ויקי שירן (הארץ) - נדלה בו ביום 9/6/2013

מרשק על שוטרים מתאבדים בטורקיה ועל בנק שאיבד 15% מלקוחותיו בתוך פחות משבוע. https://www.facebook.com/ilyan.marshak/posts/10201250529448331

על ההדלפות של הברנוער. ?

יורם קניוק ז"ל מיואש מהמצב https://www.facebook.com/baroch.oren/posts/10151515795184226

רעות כהן על הומופוביה ושוביניזם בפיענוח הברנוער- אצל נשים זה "מתלוננת וחשוד" ואצל גברים "אנס ונאנס". https://www.facebook.com/reutisem/posts/10151517549642857

יעל לבנון על התיישנות חובות וכביש שש https://www.facebook.com/yael.levanon/posts/10151965688952306

אסתי סגל כבר לא ציונית https://www.facebook.com/estsegal/posts/10151650554574295 והתשובה הרפובליקינית של אריאנה מלמד https://www.facebook.com/estsegal/posts/10151650554574295?comment_id=148861260&offset=0&total_comments=52

ליאון ויזילטיר על זהות של שלום http://alaxon.co.il/article/%D7%94%D7%90%D7%95%D7%91%D7%A1%D7%A1%D7%99%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%96%D7%94%D7%95%D7%AA/

"זהות בזמנים רעים אינה כמו זהות בזמנים טובים. הפגנה נמרצת של זהותך בפני דיכוי אינה תרגיל בנרקיסיזם, היא תרגיל בגבורה. ואותן איכויות של זהות שנראות מטרידות בזמנים טובים – ההתנהגות החַיָּלִית והאובססיה עם סולידריות, הוויתור על הפיתוח האישי בשם הפיתוח הקולקטיבי, ההסתמכות על פעולה סמלית, האמונה באכזריותו של העולם ונצחיותו של המאבק – הן בדיוק אותן האיכויות שמספקות את היסודות החברתיים והפסיכולוגיים להתנגדות. מסיבה זו, אין טעם בהפניית הביקורת בנושא זהות לאלה שעצם קיומם נמצא בסכנה. ובכל זאת, לעתים בא הצדק. וכשהוא בא, הוא דבר מדהים, כי הוא מביא שלום לָעצמי שהתארגן לקראת מלחמה. הזהות ששינתה את ההיסטוריה אתמול, מיותרת כיום. חוסר ההמשכיות החיצוני תובע חוסר המשכיות פנימי, וזה מטלטל. אם לא ייווצר הקרע בזהות, יהיה צדק, אבל לא יהיה שלום."

Adi Ben Yacov תמיד יש משתפי פעולה. בלעדיהם לא יכול להתבצע הדיכוי. המשטר הסוביטי לא יכול היה לחיות ללא השכבה של חברי המפלגה שנהנו מהמשטר הזה , אותו דבר אצלנו.

תמונות: https://www.facebook.com/photo.php?fbid=10201495612218707&set=a.1866693593582.2113531.1428326532&type=1 FUCK THE MEDIA

שי דויטש מתייאש מהתקשורת המסחרית https://www.facebook.com/shai.doitsh/posts/10151643500669446

יאלי קרליך על המשמעות של התגובה התקשורתית לברנוער https://www.facebook.com/yali.kelrich/posts/610231489001287

הניכור מתחיל בתוכינו - רוני בר לב https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=461093010647714&id=100002410577245

מדריכים טכניים

אסיפות עם

• רוב החומר כאן: [3]

למה? ומדוע זה חשוב?

ארגון אופקי

היסטוריה של אסיפות העם בתנועת האנטי-גלובליזציה (רוני ערמון?) ובתחריר/15M

היסטוריה של אסיפות העם בישראל

איך להתניע אסיפת עם חדשה?

איך לנהל אסיפה: המדריך הספרדי והמדריך התלאביבי

חתירה לקונצנזוס - למה?

חתירה לקונצנוס - איך?

פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה

• אוסף התירוצים הלא-שלם למארגנים כנסים ללא נשים / נעמה כרמי / אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

• הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

• כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה

• איך להתמודד במצב שקוראותים אותך לסדר?

• על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

המדריך להפקת אירועי מחאה

יחסים עם המדינה

ברק כהן (2013), "הנך חשוד בחשש להפרת הסדר הציבורי, ובהכשלת שוטר בכך שלא הצגת ת.ז, דיברת בקול רם (נשבע), ניפנפת בידיים (שוב נשבע) ועוררת פרובוקציה." תמונה וכיתוב בפייסבוק, 27/4/2013. נדלה בו ביום

"הנך חשוד בחשש להפרת הסדר הציבורי, ובהכשלת שוטר בכך שלא הצגת ת.ז, דיברת בקול רם (נשבע), ניפנפת בידיים (שוב נשבע) ועוררת פרובוקציה.

"אני עו״ד ברק כהן, ואיני נדרש לייצוג. אני פעיל במאבק לזכויות אדם, באשר הם בני אדם. זאת מתוך הכרה שמשטר מדינת ישראל לא נוסד כדמוקרטיה, לא התהווה לדמוקרטיה ולא מכוון להתפתח כדמוקרטיה.

"אני פעיל במאבקים שונים, בין כשותף לארגון, ובין כמלווה משפטית."

"[...]

"[..] הגעתי יחד עם מספר מאוהדי הקבוצה לכנס אליו הוזמן כלל הציבור. אירוע פתוח. איך שהגענו לרחבה הסמוכה לאירוע, פנה אליי השוטר אסף דואק (בתמונה). התחיל לתשאל אותי. אנחנו לא חברי ילדות, ואחרי השאלה השנייה, שאלתי אותו אם ביצעתי איזו עבירה ? הוא השיב שלא. אז המשכתי ללכת. כשצעדתי, פנה אלי שוב, ״סליחה, אתה יכול להציג לי את תעודת הזהות שלך ?״ מה היסוד הסביר לחשד ? (מה היס״ל ? - כך אנחנו מכנים זאת). ״אין עבירה, אני שוטר ואני מבקש ממך תעודת זהות״. הבנתי, אז אין תעודת זהות. לא מציג בפניך תעודת זהות, אם אתה עצמך אומר שאין עבירה. המשכתי לצעוד לעבר האולם.

"אז הוא הורה לחיילי מג״ב : ״הוא לא נכנס לאירוע״. כאשר הם לא ידעו איך אפשר למנוע את הכניסה שלי, כי המשכתי לצעוד לכיוון השער, הוא אמר ״אתה מעוכב״. ״מה העילה ?״, שאלתי ״חשש להפרת סדר״. ״אבל לא הפרתי שום סדר״. ״חשד להפרה בעתיד״, השיב.

"חוץ מזה, הבקשה להזדהות היא בדיחה. היא בדיחה משולשת. הדרישה לזיהוי היא כדי שידעו מי האדם, כאשר זהותו נדרשת בקשר לעבירה. ממילא, הוא ידע מי אני. הלוא הוא זה שפנה אלי מיד כשהגעתי. הוא חיכה לי. מה גם שאלון חמדני, רכז המודיעין היה שם עוד לפני שהרחיקו אותי. ואלון הלוא מכיר אותי. גם אוהדים שם יכלו לזהות אותי. הוא לא התעניין בזהות שלי. רק בהרחקה מהמקום. אני יושב פה, רק משום שהוא לא רצה שאשב שם.

"ואני אגיד לך עוד משהו, השוטר הזה רצה להוכיח פואנטה, והיא שאם הוא מבקש ת.ז, אז אני חייב להציג לו. הוא בעצם ביקש להפעיל עלי דיקטטורה. אז אני מודיע לך כאן, שדיקטטורה יפעיל בבית, לא עלי. יש, ברוך ה׳, מספיק אזרחים שהוא יכול להפעיל עליהם את הדיקטטורה הזאת. לא עלי. גם אם אני צריך להגיע לתחנה עוד 200 פעמים, אני אגיע. הוא יכול רק לחלום להתנהג כך. אני לא אציג לו שום תעודה.

"עכשיו לעניין הדיבור בקול רם ונפנופי ידיים, אני אפילו לא יודע איך להתייחס עניינית. זה נראה לי הזוי. את הפרובוקציה, אם הייתה, יצר הקצין. אילו היה נמנע מלפנות אלי, ומאפשר לי להיכנס לאירוע, כמו שהתאפשר לכולם, לא הייתי יושב פה איתך. הוא הפקיע ממני את הזכות להשתתף באירוע במרחב הציבורי - זאת הפרובוקציה.

"לא בוצעה שום עבירה. זה ברור. זאת טכניקה שגרתית להפעלת שימוש בכוח ושלא כדין, כדי לסכל זכויות יסוד, והפעם חופש הביטוי."

בפעם האלף: מתי דרוש רישיון להפגנה?

פקודת המשטרה, סעיף 83. נבו

"אסיפה" – חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה;

"תהלוכה" – חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו;

מה שאיננו אסיפה ואיננו תהלוכה, לא דורש רישיון.

מהו "נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני"?

האגודה לזכויות האזרח, "פרק II: רישוי הפגנות". 4 בספטמבר 2012. נדלה בתאריך 27/5/2013

"32. לגבי משמעות המונח "נאום" או "הרצאה", הובהר בפסיקה כי הנפת שלטים, קריאת סיסמאות ושימוש במגפון אינם מהווים "נאום בנושא מדיני" ומשכך אינם הופכים הפגנה לטעונה רישיון. בית משפט השלום בירושלים עמד על כלל הפרשנות המצמצמת של הוראה המגבילה זכות יסוד וקבע כי:

"הוראות סעיף 83 לפקודת המשטרה ברורות ומהן עולה כי התקהלות של 50 איש ומעלה אסורה רק ואך ורק אם מטרת ההתקהלות היא לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה. ככל שמטרת ההתכנסות אינה כזו לא דרוש רישיון כדי לקיימה. העובדה שהמתקהלים אוחזים בשלטים או אף כורזים סיסמאות בין אם הכרזה נעשית באמצעות מגפון ובין אם לאו אינה טעונה רישיון. התקהלות שכזו, אם היא לא מהווה עבירה לפי הוראת חוק אחרת לא מהוה עבירה רק בשל כך שהיא נעשית ללא רשיון."

(פרשת בירך, עמ' 5 להחלטה, הדגשות הוספו. ראו גם חע"מ 8100285877/11 מדינת ישראל נ' סטניסלב צוקנוב (נבו, פס"ד מיום 29.4.12) וכן חליפת מכתבים עם משטרת ישראל בעניין שימוש במגפון בהפגנה). לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט שטיין בת"פ (ירושלים) 5022-09-10 מדינת ישראל נ' ארגו (נבו, פס"ד מיום 2.2.12) ("פרשת ארגו"): "ברי, כי הפרחת סיסמאות פוליטיות אינן עולות כדי נאום או הרצאה על נושא בעל עניין מדיני או דיון בנושא כזה." (עמ' 18 לפסה"ד)."

האם כדאי לבקש רישיון עבור אירוע שלא נדרש לו רישיון?

לא! למה לא כדאי לבקש רישיון למה שלא דרוש לו רישיון?

ברוך אורן (2013), תגובית בדיון אצל מרטין קיאל (עו"ד) (2013), "במוצאי שבת האחרונה, רצינו להפגין מול ביתו של שר האנרגיה, סילבן שלום". פוסט עם תמונה על הקיר האישי בפייסבוק, 27/5/2013. נדלה בו ביום

"כי הם [השוטרים ב.א.] משחקים בקקה. סליחה על הביטוי, אבל כשמבקשים מהם אישור אז הם מנפיצים חוקים שלא קיימים בספר החוקים כגון "חוק בטחון סילבן שלום" שאוסר על הפגנות ליד סילבן. ושטויות כאלו. מה שלא דורש רישיון - אין טעם לבקש עליו רישיון."

ומרטין קיאל, באותו דיון:

"הניסיון מלמד שלא כדאי. המשטרה מערימה קשיים כשהיא רוצה למנוע הפגנות [...]"

מתי צריך להוציא רישוי עסקים לאירוע?

להבחנה בין הפגנה לאירוע מסחרי/עינוג ציבור/'אירוע תחת כיפת השמים', ראה בשדה האוהלים1 עמ' 73.

"הפרת השלום" - למה הכוונה?

יוסי וולפסון (עו"ד) (2004), "הזכות להפגין - מדריך שדה למפגינ/ה". בתוך

יומן המהפכן - בהוצאת סלון מזל. מופיע גם בשדה האוהלים עמ' 56-70.

"בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתחייס לאלימות כלפי גופו של אד, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום - דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות. [...]

"ויכוחים קולניים אינם הפרת השלום. צעקות, קריאות, כעס וגם קללות אינם הפרת השלום. מכוניות מאיטות כדי להתבונן במפגינים? אין בכך הפרת השלום.

"יש לזכור את דברי שופט בית-המשפט העליון אהרון ברק:

"כשם שזכותי להפגין ברחובה של עיר מוגבלת בזכותו של חברי למעבר חופשי באותו רחוב, כן מוגבלת זכותו של חברי להלך ברחובה של עיר בזכותי לקיים אסיפה או תהלוכה. הכבישים והרחובות נועדו להליכה ולנסיעה, אך אין זו מטרתם היחידה. הם אף נועדו לתהלוכות, למצעדים, להלוויות וכיוצא בהם אירועים.'"

מותר ואסור לשוטרים באסיפה חוקית (ללא צורך ברישיון או עם רישיון)

מתי מותר למשטרה לקבוע מסלול הליכה בתהלוכה?

התשובה: תמיד! בכל המחוזות הודיעו מפקדי המחוזות הודעה לפי סעיף 84 לפקודת המשטרה, ולכן תהלוכות תמיד תהינה טעונות רישיון של מפקד המחוז.

מתי מותר לסגור רחוב בפני מפגינים?

מסתבר ששוטרים נוהגים לחסום רחובות בפני מפגינים; בין אם באמצעות מחסומים פיזיים (אוטובוסים, ניידות משטרה, מחסומי ברזל, גדרות) ובין אם באמצעות שרשראות שוטרים. הנטייה המוזרה לחסום רחובות מופיעה במיוחד סביב אינטרסים של ההון-שלטון: בנקים למיניהם, ורחובות שבהם גרים שרים בממשלה, שהמשטרה רוצה לתת להם שקט מהציבור הזועם.

מעיין רעם (2013), "האם מותר למשטרה לחסום כניסה לרחוב שבו מתגורר איש ציבור מחשש להפגנה?" פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/5/2013. נדלה בו ביום

"האם מותר למשטרה לחסום כניסה לרחוב שבו מתגורר איש ציבור מחשש להפגנה?

"אתמול בשני מקרים שונים חסמה המשטרה בעזרת מחסומים כניסה לרחובות בהם מתגוררים סילבן שלום וביבי נהתניהו בקיסריה.

"מול ביתו של סילבן תוכננה להתקיים הפגנה בנושא ייצוא הגז. ממה שהבנתי כ-45 שוטרים חסמו את הכניסה לרחוב ולא איפשרו להפגנה להגיע מול ביתו. המפגינים הסתובבו והלכו להפגין על כביש איילון ובבימה.

"בקיסריה- מקרה דומה אך סוף שונה- מחסומים בכניסה לרחוב הדר בקיסריה הוצבו בשעה 20:00. כמה עשרות המפגינים שהגיעו לא הורשו לעבור. בדיונים בנינו לבין עצמנו הגענו למסקנה שזה לא יכול להיות חוקי שחוסמים את כניסתנו לרחוב ציבורי והחלטנו לחצות את המחסומים. כמובן שזה קל מאוד כאשר עומדים רק 2 מג"בניקים . חצינו את המחסומים והמג"בניקים הסתכלו אחד על השני ואמרו- "טוב נו יאללה - תן להם לעבור..." ועברנו ועשינו הפגנה מול ביתו של ביבי בקיסריה עם שוטרים ומאבטחים ששמרו עלינו.

"מה המסקנה??

"כנראה שאסור לשוטרים לחסום סתם כך מעבר לרחוב ועובדה שכשעשינו את זה אף אחד לא התנגד וגם לא עצרו אף אחד.

"נבחרי הציבור משתמשים במשטרה כפלוגת מאבטחים אישיים שיגנו עליהם מפני ציבור לא מרוצה.

"גם המשטרה עובדת בשיטת מצליח."

התשובה: רק מקרה של חשש ממשי לפגיעה חמורה בנפש או ברכוש.

פקודת המשטרה - סעיף 4. נבו

חשש ממשי לפגיעה חמורה – סמכות ואחריות (תיקון מס' 19) תשס"ה-2005

4א.

(א) מצא שוטר כי קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בביטחון הנפש או הרכוש, רשאי הוא –

(1) להורות לכל אדם הנמצא באזור או במקום שבו קיים החשש האמור, הוראה סבירה הדרושה באופן חיוני לשם הצלת הנפש או הרכוש או למניעת הפגיעה, ובכלל זה להורות על מניעת גישה לאזור או למקום, או יציאה ממנו;

(2) להורות לגוף הצלה, כהגדרתו בסעיף 90א, לפעול במסגרת תפקידו וסמכויותיו על פי כל דין;

(תיקון מס' 27) תשע"ב-2012

(3) לצורך הצלת הנפש או הרכוש –

(א) להיכנס לכל מקום שהכניסה אליו דרושה באופן חיוני ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע סמכות הכניסה כאמור, ובלד שהשוטר זיהה עצמו לפני מי שנמצא במקום והודיע לו את המטרה שלשמה נדרשת הכניסה, ביקש את הסכמתו לכניסה והזהירו כי יש בכוונתו להשתמש בכוח לצורך הכניסה; חובת הזיהוי, ההודעה והאזהרה כאמור לא יחולו אם נוכח השוטר לדעת כי לא נמצא איש במקום;

(ב) לעשות כל פעולה הדרושה באופן חיוני, ולהשתמש בכוח סביר כלפי אדם או רכוש לצורך ביצוע פעולה כאמור."

מתי מותר למשטרה להורות על כיבוי או סגירת אמצעי הגברה או כלי מוזיקה המשמש להפגנה?

התשובה: אף פעם. אבל כן מותר להם לתת קנס למי שהפריע לציבור באמצעות יצירת מטרד רעש כאמור.

פקודת המשטרה - סעיף 90. נבו

התאספות והליכה בסך

90. (א) מפקד משטרת המחוז רשאי, בשעת הצורך –

(1) להורות, בכפוף לתנאיו ולסייגיו של רשיון שניתן לפי סעיף 85, בדבר התנהגותה של כל התאספות והליכה בסך בדרכים הציבוריות וברחובות ובמעברים הציבוריים ולקבוע את המסלולים שבהם תעבור;

(2) להסדיר את מידת השימוש במוסיקה ברחוב ובשעת חגיגות וטקסים.

(ב) התאספות או הליכה בסך שאינה מצייתת, או מסרבת לציית, להוראה שניתנה לפי סעיף קטן (א), רואים אותה כהתקהלות בלתי חוקית, וכל המשתתף בה לאחר מתן ההוראה דינו כדין משתתף בהתקהלות בלתי חוקית לפי כל חיקוק בר תוקף אותה שעה.

(ג) מי שאינו ממלא אחרי הוראה שניתנה על ידי מפקד משטרת המחוז בדבר מידת השימוש במוסיקה לפי סעיף קטן (א), דינו – קנס 300 לירות.

מתי מותר להחרים או לתפוס ציוד, חפץ או חומר ממפגיןה?

בהפגנת ה-11/5/2013, החליטה המשטרה על דעת עצמה על טקטיקה חדשה: החרמת מגפונים ממפגינים. אנחנו מכירים את זה שהמשטרה עוצרת מפגינים עם מגפון והמגפון מוחרם, אין בכך חדש. החידוש הוא החרמת המגפון גם ללא מעצר.

התשובה: למשטרה מותר להחרים או לתפוס ציוד רק במקרים החריגים הבאים:

1. שהחפץ הזה הוא כלי נשק: סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר
2. שהחפץ הוא דגל "שיש בו כדי לעורר הפרעת השלום". ראי "הפרת השלום" - למה הכוונה?

פקודת המשטרה, סעיף 79. נבו

סמכויות מיוחדות לשוטרים

79. כל אימת שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה , רשאי הממונה, בצו שיפורסם במקום, ליתן תוקף להוראות המנויות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה שתפורש בצו ושלא תעלה על שלושה חדשים, ואלה ההוראות:

(1) (א) כל שוטר רשאי לפזר כל התקהלות במקום ציבורי ולעצור בלא פקודת מעצר כל המצוי בהתקהלות ומסרב להתפזר או מתמהמה בכך או חוזר ומתקהל לאחר שהתפזר;

(ב) מי שמסרב להתפזר או מתמהמה או חוזר ומתקהל כאמור, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 375 לירות;

(2) (א) נמצא אדם במקום ציבורי כשהוא מחזיק ברשותו סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר, ולדעת שוטר הוא נושאם כדי לסייע בהפרעת הסדר או קרוב הדבר שישתמש בהם במקרה של הפרעת הסדר מותר מיד להחרימם או לתפסם;

(ב) אדם כאמור בפסקת-משנה (א), וכן מי שמסית אחרים להתקהל, אם בעל פה ואם בכתב ואם בדרך אחרת, ומי ששר שיר או משתמש במלים או בתנועות, שלדעת שוטר קרוב הדבר שיביאו לידי הפרעת השלום, יכול שייעצר בלא פקודת מעצר ודינו כאמור בפסקה (1)(ב).

פקודת המשטרה -סעיף 82. נבו

82. הנפת דגל

(א) המפקח הכללי רשאי לאסור הנפתו, הצגתו או פרישתו של דגל או סמל שיש בו כדי לעורר להפרעת השלום.

(ב) האיסור יכול שיהיה כללי או מסוייג לפי זמנים, מקומות או נסיבות שיפורשו.

(ג) כל שוטר רשאי לסלק דגל או סמל שהוצג או שנפרש בניגוד להוראה כאמור או בנסיבות שיש בהן כדי לעורר להפרעת השלום.

(ד) המפר הוראה לפי סעיף זה, דינו קנס 300 לירות.

מתי מותר לשוטר לעצור מפגין?

התשובה: כאשר יש התקהלות בלתי חוקית (כלומר, הפגנה הטעונה רישוי, ולא קיבלה רישוי, או הפגנה שטעונה רישוי ושפרצה את תנאי הרישיון שלה). כלומר, מעצר שבוצע בהפגנה שאיננה התקהלות בלתי חוקית, הוא מעצר-שווא. הסייג הוא אדם שעושה כל פעולה שנראית לשוטר כאילו תביא להפרת השלום. כאמור, לקרא לאנשים להתקהל באירוע שאיננו טעון רישוי משטרתי, אין בכך בכדי ליצור הפרעת השלום. ובכלל, ראי "הפרת השלום" - למה הכוונה?

פקודת המשטרה, סעיף 79. נבו

סמכויות מיוחדות לשוטרים

79. כל אימת שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה , רשאי הממונה, בצו שיפורסם במקום, ליתן תוקף להוראות המנויות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה שתפורש בצו ושלא תעלה על שלושה חדשים, ואלה ההוראות:

(1) (א) כל שוטר רשאי לפזר כל התקהלות במקום ציבורי ולעצור בלא פקודת מעצר כל המצוי בהתקהלות ומסרב להתפזר או מתמהמה בכך או חוזר ומתקהל לאחר שהתפזר;

(ב) מי שמסרב להתפזר או מתמהמה או חוזר ומתקהל כאמור, דינו – מאסר שלושה חדשים או קנס 375 לירות;

(2) (א) נמצא אדם במקום ציבורי כשהוא מחזיק ברשותו סכין, מקל, אלה, מוט ברזל, אבן, או נשק מכל מין או הגדר, ולדעת שוטר הוא נושאם כדי לסייע בהפרעת הסדר או קרוב הדבר שישתמש בהם במקרה של הפרעת הסדר מותר מיד להחרימם או לתפסם;

(ב) אדם כאמור בפסקת-משנה (א), וכן מי שמסית אחרים להתקהל, אם בעל פה ואם בכתב ואם בדרך אחרת, ומי ששר שיר או משתמש במלים או בתנועות, שלדעת שוטר קרוב הדבר שיביאו לידי הפרעת השלום, יכול שייעצר בלא פקודת מעצר ודינו כאמור בפסקה (1)(ב).

ומה עושים כשהשוטר/ת לא יודע/ת את החוק?

ראו שדה האוהלים 1, עמ' 72.

על האיזון בין הפגנות לעבודה פוליטית

שי זיו (2013), "מחאה יקרה". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 26/5/2013. נדלה בו ביום

"מחאה יקרה, קצת עברת את הגבול עם הרומנטיזציה שלך כלפי תהלוכות ברחובות. הגיע הזמן להתבגר ולהבין שצריך לשנות את סדר היום באמצעות שיח ודיאלוג ציבורי. צריך לדבר יותר וללכת פחות והכי חשוב להפעיל את הראש."

ועונה לו יפתח בריל (שם):

"שי, מוזר לי שאתה כותב את זה דווקא על סבב הפגנות שהצליח להעלות לראש סדר היום נושא שאיש כמעט לא כתב עליו מילה לפני שלושה שבועות. הפגנות הן דבר מפגר ואינפנטילי, והן בוודאי לא ראויות ליחס רומנטי; אבל הן כלי יעיל להעלות נושא לכותרות. פועל כאן היגיון מעשי מאוד.

"צריך להזכיר שבמשך יותר מחצי שנה ניסה פורום מקצועי של ארגוני סביבה וכלכלה להעביר לפוליטיקאים ולעיתונאים מידע רציונלי בנושא, וההד הציבורי היה אפס מאופס."

רעיונות מעשיים להרחבת השורות במחאה החברתית

על הצורך בהרחבת השורות

אסף אבן חן (2013), "החברות והחברים מתכנסים להם בצומת עלית". פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, 25/5/2013. נדלה בו ביום

"החברות והחברים מתכנסים להם בצומת עלית לקראת הצעדה לעבר בית השר סילבן שלום את משפחת מוזס, למען עתיד ישראל. והנה זה עתה התבשרתי על עוד שתיים העוזבות את הארץ. בברלין הקהילה כבר מונה כ 70 אלף. המתח בין הכאן ועכשיו לבין העתיד. המשימה כעת: לפתוח העיניים לכל הצעירים והצעירות שטרם הצטרפו למערכה החברתית. לשם כך, יהא צריך להתחיל במלאכת הסברה רצינית מעבר למעגלים החברתים של הפעילים. כל רעיון יתקבל בברכה."

כלים להרחבת השורות1#: המגוון והמרחב הציבורי

• הפוסט "רווח נגד אנושיות" שלי מJ14

כלים להרחבת השורות2#: הכסא הריק לאליהו הנביא

כדי לאפשר לאנשים חדשים להצטרף, תמיד צריך להשאיר סביב השולחן הפיזי כסא ריק, ותמיד צריך להסביר פנים למצטרפות/ים חדשים. הדבר נכון גם בעבודה ברשת: תמיד להשאיר תפקיד פנוי, ותמיד להסביר פנים למי שרוצה להצטרף לתפקיד החדש.

אולי לכתוב על זה קצת יותר בהקשר של מורשת מאהב רוטשילד וזה.

כלים להרחבת השורות3#: הושטת יד

מפנה לשדה האוהלים1# ע'231

כלים להרחבת השורות4#: אסיפות עם

מפנה לפרק "אסיפות עם" שדה_האוהלים_2:_תמצית_הידע#אסיפות עם

כלים להרחבת השורות5#: אתיקת/פוליטיקת קוד-פתוח

• אתיקת הפקה בקוד פתוח - צעדת המיליון 14/7/2012
• (שומר מקום ל)אתיקת שקיפות של המשמר החברתי בכנסת (פרסמנו משהו כזה?)

סיסמאות זה מעורר השראה

• המדריך לכתיבת סיסמאות להפגנה - ברוך! לשבת ולכתוב את זה!
• סיסמאות מעוררות השראה של החברותא בק"ש
• מאבק הגז: רשימת סיסמאות מומלצות להפגנות
• המיטה המעופפת: רשימת סיסמאות

המדריך המחאתי לשימוש ברשת החברתית

עשי ואל תעשה בחשבון הפייסבוק שלך

הקמת דף אוהדים/דף אהבתי (like page/fan page)

ברוך אורן מספר שמנסיונו דפי פייסבוק הם חרא מדיום, אי אפשר לחפש את המידע בהם דרך גוגל וגם החיפוש של פייסבוק מחורבן. הם טובים רק כדי לעשות בזז בזמן הווה, אך גרועים לתיעוד ולמי שמחפש מידע בלי להיות חבר שלך. ממש מציע שתפתחו בלוג או אתר פיזי ואת הקישורים אליו תציבו בתוך הדף האמור. (כמו שהיינו עושים ועדיין עושים בעמותת שישה צבעים). והנה פוסט שאם תחפשו בגוגל תמצאו בקלות (גו גופ גופן גופנים) אבל אם תחפשו בפייסבוק אין לכם סיכוי! נכתב ב-2008 וזה ישן אבל עדיין סופר-אקטואלי, נשבע לכם שהשבוע הפניתי לדף הזה מתנדבים שלנו. http://www.6tzvaim.com/node/646

יש עוד טקסט שהקלטתי בשיחת טלפון עם ליאת בירון, נמצא בטייפ מרנצ לתמלול

קידום אורגאני (ללא תשלום כספי) לאירוע

• שירשור בנושא אצל עמית לביא

אממ, אנמם וממה כדאי להזהר?

• הגדרת אממ ואנממ: משתמש:ברוך אורן#מילון לחידושי השפה מאת ברוך

ברוך אורן (2013), "פחות ממאה הודעות אישיות בחצי שעה, ופייסבוק חוסם אותך מהודעות לחברים למשך 24 שעות?" פוסט על הקיר האישי בפייסבוק, נדלה בו ביום

"פחות ממאה הודעות אישיות בחצי שעה, ופייסבוק חוסם אותך מהודעות לחברים למשך 24 שעות?

"[..] זאת אומרת שאם את מקדישה חצי שעה כדי לשלוח הודעות למאה חברים, אחד אחרי השני, אז פייסבוק חוסם אותך ממשלוח הודעות אישיות"

זה כמובן, עד שכמות סבירה של חברים משיבים לך להודעה (5-10% מהנמענים) בצורה נעימה (צורה לא נעימה היא שהם מדווחים עלייך כספאמר לפייסבוק).

"אגב, בשיחה בנושא אנממ (אמצעי-נגד למיסוך המידע שפייסבוק מפעיל עלינו), עלו ההודעות-האישיות-בקופי-פייסט ככלי האידיאלי למאבק במיסוך המידע. כנראה פייסבוק מזהה שזו הדרך הטובה ביותר לתקשר עם כמה שיותר אנשים בכמה שפחות הקלקות על פרסומות, ולכן, יש לחסום את הערוץ הזה. השאלה היא: איך בכל זאת מאפשרים שימוש בערוץ הסופר-יעיל של הודעות-אישיות-בקופי-פייסט, בלי לעורר את חמתה של פייסבוק?"

לדעת רועי פרומן הבעייה היא שפייסבוק מזהה בהודעה לינק (פנימי לפייסבוק או חיצוני), וזה מעורר את חמתו שהנה אנחנו מנסים לייצר קליקים בלי לשלם לו על פרסום... (שם):

"[...] והוא במיוחד לא אוהב אם בכל ההודעות האלה יש הודעה אחת שאין עליה המשך התכתבות עם האדם וקישור בטח אם זה קישור שיוצא מפייסבוק"

אנממ נוסף - מולטיקאסט. פייסבוק נלחם בשיטת המוליטיקאסט בכך שהוא מאפשר לכל חבר לעשות "השב לכולם", וגם מעניש את כל חברי הקבוצה בעדכונים בכל פעם שמי-מרשימת-הנמענים עוזב את חדר השיחה. רועי פרומן מנסח את שיטת חדרי-השיחה-החד-פעמיים (שם):

"פעם הבאה תפתח חלון צ'אט תצרף אליו את כלל האנשים ותשלח הודעה אחת [...] בשיטה הזו תבקש בתחילת ההודעה מאנשים לא להגיב לענות או לעזוב את השיחה רק להשתיק את השיחה"

ונוסיף שהדרך הזריזה להזמין את כולם היא באמצעות הקלדת אחת מאותיות אה"וי או ה-VOWELS באנגלית, ופייסבוק ישר יחפש אילו אנשים טרם הזמנו לחדר השיחה החדפעמי ויש להם את אותו הVOWEL.

טבלת המרת אישורי השתתפות

מרחק האירוע בק"מ מכיכר הבימה	זמן שנותר עד האירוע	כמות משתתפים שאישרו הגעה לפי הפייסבוק	כמות משתתפים שאולי	כמות מוזמנים	צפי הגיוני לכמות משתתפים	דוגמא אמפירית
1	24 שעות	1,921	842	12,800	450	מצעד השרמוטות תא 2013
5	24 שעות	1,164	315	19,170	300 מתוכם 7 אוהלים	מאהל אזהרה אצל לפיד 2013
0	60 שעות	7,558	1,296	128,464	1,500	יאללה לרחובות 2013
80	24	317	193	22,000	50	הפגנה ראשונה אצל ביבי בקיסריה 2013

גם ההפגנה 2 של יאיר לפיד כולל זמן פרסום מראש (יומיים,)

אז האם לאלדד יניב מגיע קרדיט על ההתקפלות של רקפת רוסק-עמינח?

• רועי גזית ותמיר חג'ג' מסבירים את המהלך

-שווה לפתוח איבנט, אבל המאבק היה גם מחוץ לפייסבוק, גם יור לשכת העו"ד עם 50K חשבונות וגם המליונר וגם האירוע של אלדד. וגם המילינג ליסט של ארץ חדשה.

פייסבוק כחסם תקשורת

• תיוג ואי תיוג פוגעני, אממ ואנממ

עוד קישורים מדיה חברתית וזה

http://www.themarker.com/markerweek/1.1997845 וגם הפוליטיקה של הגרמנים וגם הקישור של הכנס של אביב לביא

שיתופי פעולה והתאגדות קואופרטיבית

כשלנפוץ1: חלוקת עומס העבודה / תגמול חסר למי שנושא בעומס

אמנון דפני מקואופרטיב פלורנטין, מצוטט אצל שדמון, סיוון (2013), "למה הקואופרטיבים בתל אביב נסגרים בזה אחר זה?". זמן תל אביב, 6/2/2013. נדלה בתאריך 9/4/2013

"נדמה לי שמה שהכריע את הקואופ בפלורנטין היה היחס בין המאמץ של הגרעין הקשה לבין כל השאר. מעט מאוד אנשים בסופו של דבר לוקחים אחריות ויש גרעין שמנהל ועובד קשה עד שבסוף הוא קורס תחת הנטל".

אביב עדשי, מקואופרטיב דרום תל אביב, מצוטט גם שם

"זה הגיע למצב בו אנשים הרגישו שהם משקיעים הרבה מזמנם, ונדרשנו לחשוב מחדש ולהחליט אם להקצות כסף לטובת משכורת לאחד מאיתנו או לחלק את התפקידים להרבה חלקים. הוחלט ללכת לכיוון הפיזור, והתקבלה גם החלטה שמי שלוקח על עצמו תפקיד יהיה משוחרר מתורנויות המיון והחלוקה בימי שישי"

מארי לויטצקר, ממובילי הניסיון להקים קואופרטיב מזון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, 2012, מספרת על זניחת היוזמה להקמת הקואופ בשל "עייפות" ו"שחיקה".

מצוטטת אצל ברוך אורן (2013), "קואופ גילמן: רקע היסטורי קמפוסיאלי", שקוףבאוהל, 23/4/2013

כשלנפוץ2: שינוי פרדיגמת ספק-לקוח לשותפות קהילתית

תמי צרי מ"עץבעיר", שם

"כחבר בקואופרטיב יש שינוי פרדיגמה שלא מבינים כמה הוא עמוק [...] הרבה חברים מגיעים עם דרישות של עולם ישן: אני לקוח ואני דורש שירות. הקואופ דורש לקחת אחריות. אם אני באה לקנות ואין שקיות אני לא שואלת איפה השקיות, אלא לוקחת על עצמי ואומרת 'אני אתפור שקיות'".

וברוך אורן מוסיף: צריך גם לראות את הצד השני במשוואה, כלומר, לראות איך הקליקה הקואופרטיבית משאירה מרחב של סמכות ואחריות גם לשותפות/ים חדשים שרוצים להצטרף. כלומר, לדעת תמיד להשאיר כסא פנוי לאליהו הנביא ליד השולחן.

כשלנפוץ3: מחיר יקר מדי ללקוח (חוסר יעילות תפעולית)

תמי צרי מ"עץבעיר", שם

"סיבה נוספת ומשמעותית לדעיכתם של חלק מהקואופרטיבים היא שבסופו של דבר מתחוור לחבריהם שמלבד הערכים והאג'נדה, הם לא ממש מצליחים לראות חיסכון בכיס. "יש הוצאות מסביב שדי מייקרות את הסיפור", מסבירה גל גולן מקואופרטיב התקווה. "בחלק מהמקרים הפער בין המחירים שלנו למחירים במקומות אחרים בעיר לא הצדיק את העבודה הקשה, שנעשית בהתנדבות כמובן".

" "חלק מהציפיות הן שזה יהיה יותר זול, וזה לא בהכרח יותר זול", מוסיפה צרי מ"עץבעיר". "מאוד קל ל'עדן טבע מרקט' להתחרות בעולם של קואופרטיבים. תאגידים מסוגלים למכור בהפסד חלק מהמוצרים כי מוצרים אחרים הם מוכרים בהמון כסף."

כשלנפוץ4: תיקנון-יתר או חוסר-תיאום-ציפיות

• להביא כאן את סיפור ערב יום השואה בחברותא.

כשלנפוץ5: חיוניות הביקורת, הקושי לנסח ביקורת נכון, והקושי לקבל ביקורת

• יוקלא ועודד ואביגד.

מעיין רעם אומרת:

מעיין רעם (2013), פוסט בפורום חברי הברקיימא, 19/4/2013, נדלה באותו היום

"בדרך לשקיפות ומימוש החזון פוגעים פה באנשים שמשקיעים המון ועוד בהתנדבות. לא חברי לא יפה הלבנת פני חבר ועוד.."

ואלון שמש (שם): "[...] וזה מה שלמדתי/ הבנתי יותר לעומק/ קיבלתי דוגמא:

"# התדר והאנרגיה שמאחורי המילים זה מה שקובע, הרבה יותר מהתוכן עצמו. מעניין לראות תוכן שנשמע ענייני והגיוני אבל שמוטען בלא מעט אמוציה .

"# כשלמישהו יש מטען שהוא צריך לפרוק, הוא כנראה יפרוק אותו. תיזהרו לא לעמוד איפה שהוא פורק/ תבינו שזה לא קשור אליכם (ותספרו לי איך עשיתם את זה...)

"# עד שנהיה בודהה בכבודו ובעצמו... מאוד קשה לא להיעלב. כולנו רוצים להאמין שאנחנו יותר טובים מזה ויכולים לא להיעלב אם רק נרצה... אבל בתכלס, כשזה פוגע בנו, זה מאוד מאוד קשה. יותר ממה שנדמה

"ולשם האיזון, בנימה קצת אישית, אופיר, למרות שאני לא מכיר אותך לעומק, ובלי להיות מעורב בפוליטיקות הפנימיות, כמישהו שאוהב את המקום וחשוב לו שיהיו כאלה מקומות, קבל ממני קצת אהבה ללא תנאי, חיזוק והערכה על כל מה שאתה עושה, גם אם אתה טועה וגם אם לא, אתה עושה דברים גדולים.... אל תיתן לרוחך ליפול וחפש את השיעור (שזימנת לעצמך) בכל דבר"

אהרן פורת מנסה לנסח את המתח הזה:

אהרן פורת (2013), פוסט בפורום חברי הבר-קיימא, 19/4/2013, נדלה בו ביום

"אבל באופן טבעי, ככל שעושים יותר ככה קשה יותר לקבל ביקורת. זה כמעט בלתי נמנע מצד מי שעושה להרגיש שהוא מכיר את הסוגיה טוב יותר מכל מי שמביע ביקורת, ועוד יותר מזה - שלמי שמביע ביקורת ולא עושה אין זכות לדבר עד שהוא לא יעשה בעצמו.

"יש שתי דרכים קלות להתמודד עם הקשיים האלה. האחת, והמקובלת יותר, היא פשוט להתעלם מהביקורת. הדרך השנייה היא להפסיק לעשות. הדרך האמצעית - להמשיך לעשות מצד אחד, ולהיות קשוב לביקורת - היא המסלול הקשה יותר שמעטים בוחרים בו.

"ככל שהביקורת תוקפנית יותר ואישית יותר כך הדרך האמצעית הופכת קשה יותר ויותר. בבר קיימא, שחלק גדול מהחברים בו הכירו בתקופה המטורפת של קיץ 2011, זה הופך כבר כמעט בלתי אפשרי - כמות המשקעים האישיים שהצטברו בין כמה מחברי האגודה הופכת כמעט כל מילת ביקורת לטעונה מאוד, הרבה מעבר לגופו של עניין, וכך גם היכולת להמשיך ולפעול תוך כדי הקשבה לביקורת הופכת כמעט בלתי אפשרית.

"מבחינתי, אם בעלי התפקידים בבר קיימא יפסיקו להקשיב לביקורת אז אין עוד זכות קיום לאגודה. עבורי הבר קיימא הוא מודל להתנהלות פוליטית אחרת, שחלק מהותי ממנה הוא הקשבה והתמודדות ישירה עם ביקורת. מי שמנפנף בביטול דברי ביקורת שנאמרו כלפיו ולא מתייחס לגופם של דברים, הוא לא הרבה יותר טוב בעיניי מביבי או מחולדאי שזורקים זין כלפי האופוזיציות שלהם וכלפי תנועות המחאה שקמו נגדם.

"מצד שני, אם על כל צעד וצעד נקיים דיון עם כל החברים, לא נוכל לזוז עוד לשום מקום. ובשביל הבר קיימא, המשמעות של עמידה במקום היא סופה המוחלט של האגודה. לשם כך יש מזכירות נבחרת, ולשם כך המזכירות ממנה בעלי מקצוע לתפקידי הניהול של האגודה.

"זה המתח שבו הבר קיימא צריך להתנהל. "העולם החדש" שכל כך אהבנו לדבר עליו (ולאחרונה בא לי להוציא את הביטוי הזה מהחוק) הוא לא חדי קרן בקשת בענן שתמיד מסכימים אחד עם השני והכל מתנהל על מי מנוחות. במודל הכלכלי-פוליטי החדש שאליו אנחנו שואפים הוויכוחים, והעימותים, והיעדר ההסכמה הם חלק מהותי ובלתי נמנע מאיך שנפעל. תמיד. זה לא ייגמר אף פעם, אז אל תצפו לזה, ואל תתאכזבו כשהאוטופיה שחלמתם עליה לא מתגשמת.

"כדי שנוכל באמת להתנהל בצורה אחרת מהמערכת שנגדה יצאנו למחות אנחנו חייבים - חייבים! - להבין את זה. בעלי התפקידים, האנשים ש"עושים" בבר קיימא, חייבים להיות קשובים לביקורת. גם כשהיא מעצבנת, גם כשהיא מנוסחת בצורה פוגענית, גם כשהיא באה מצד אנשים שיש איתם מטענים רגשיים קודמים (ואם את או אתה קוראים את זה עכשיו וחושבים שאני מתייחס אליכם - תנוחו. יש כל כך הרבה חברים וכל כך הרבה סיפורים שבטח רק את חלקם הקטן אני מכיר, וגם אם אני חושב על מקרה ספציפי עכשיו זה לצד מקרים אחרים). האתגר הגדול הוא להתעלם מהרעש הרגשי, לזקק את הטיעון הרלוונטי, וללמוד ממנו.

"מהצד השני, כל מי שיש לו ביקורת חייב - חייב! - להתחשב במתנדבים ובבעלי התפקידים באגודה. אני לא אומר שאסור להביע ביקורת. ההפך. אנחנו חייבים את הביקורת כדי לזהות כמה שיותר מוקדם את הטעויות, להימנע מהן כשאפשר וללמוד לקחים כשזה כבר מאוחר מדי. מבפנים קשה מאוד לזהות טעויות, המבט שלכם והביקורת שלכם חשובים מאוד, אפילו קריטיים, בלי קשר לכמות העשייה שלכם באגודה. אבל לפני שאתם כותבים ביקורת או מביעים אותה בעל פה, אנא, תעברו שוב על הטקסט, תמחקו כל מילה שעלולה להתפרש כפוגענית (גם אם בעיניכם היא מוצדקת - עצם זה שהיא עלולה להתפרש ככזאת זה סיבה מספקת למחוק אותה), תנסו לצמצם למינימום את האלמנטים הרגשיים שבטקסט, ותתמקדו בטיעון כשלעצמו.

"אם גם יש הצעות בונות כאלטרנטיבה למה שנעשה או הוחלט, או שיש לכם כבר כיוון להפקת לקחים, תדגישו את זה, אבל גם אם אין שזה לא ימנע מכם להביע ביקורת. הביקורת חשובה כשלעצמה, גם אם אין לכם "משהו חיובי" לומר.

"ככל שאני מכיר יותר את הבר קיימא אני מבין שאנחנו חייבים בעלי תפקידים מקצועיים מצד אחד, וחברים מסורים בעלי עין ביקורתית ויכולת לאתר טעויות כמה שיותר מוקדם. המתח הזה ימשיך ללוות אותו, בתקווה לעוד שנים רבות. אין איזשהי נקודת זמן שבה לא יהיו עוד טעויות וכולם יסכימו על הכל. זאת המציאות שבה עלינו לפעול, ועלינו לברך על כך."

כשלנפוץ6: ריכוזיות שלטונית וכליאת ידע

אומר אהרן פורת על הקושי שלו מול השלטון של מדינת ישראל: וראו גם כאן

אהרן פורת (2012), "במוצאי שבת, בצומת קפלן-אבן גבירול, נשבר המקף בין הסוציאל לדמוקרטיה". תיקון עולם (בלוג), 2/7/2012. נדלה בתאריך 20/4/2013

"בשיחה הקצרצרה שניהלתי עם פסח האוספטר זיהיתי את אותה התנשאות, אותה זחיחות, שמפגינים עופר עיני, רון חולדאי וביבי נתניהו. אין ספק, האוספטר הוא אדם מרשים, בעל ידע מעמיק ותוכניות פעולה מפורטות לתיקון המצב. גם התנועה שהוא עומד בראשה – דרור ישראל – מובילה פרויקטים חשובים מאוד. אני מכיר אישית כמה מפעיליה, ואני יודע שהם עושים עבודה נהדרת [...] אבל הרושם שקיבלתי הוא שהאוספטר ושותפיו חסרים את יכולת ההקשבה, הנכונות להודות בטעות, ההבנה שלא כל החוכמה מרוכזת אצלם, ושכדאי להקשיב לקולות אחרים ולהביא אותם בחשבון. זאת בדיוק התכונה שגם חסרה אצל שאר "מנהיגינו" – ראש הממשלה, השרים, הפקידים הבכירים וראשי הערים. לא סתם אנחנו דורשים משהו עמוק יותר משינוי כלכלי וממדינת רווחה: אנחנו רוצים הנהגה מסוג חדש.

"מה שאנחנו דורשים וחייבים שיקרה כדי להביא את המהפכה שאנחנו מייחלים לה זה שינוי עמוק ומהותי באופן קבלת ההחלטות שמשפיעות על חיינו. כשתהיה כאן דמוקרטיה אמיתית, כשנפתח את האפשרות להשפיע על סדר היום לאוכלוסיות רחבות תוך כדי שימוש בטכנולוגיות התקשורת המתקדמות העומדות לרשותנו – אז כבר לא ניאלץ ליצור בריתות בין אינטרסנטיים מסוגים שונים, לא נצטרך עוד לוותר על העקרונות שלנו, לא נהיה חייבים להפעיל מניפולציות, לדרוס אחרים, להתחרות על תשומת לב תקשורתית ולמכור את עקרונותינו בשביל ההזדמנות "להשפיע מבפנים"."

ובמקרה של הניסיון להקים קואופרטיב מזון בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, 2012, כל הידע שנצבר בתהליך העבודה לקראת הקמת הקואופ נשמר בסוד, במסמכים שהגישה אליהם דרך גוגל חסומה. למזלינו, מרי לויטצקר, ממובילות המאמץ ההוא, במקרה מצאה את הקול הקורא של ברוך אורן להקמת הקואופ מחדש. בעקבות הפרסום הזה מרי יצרה עם ברוך אורן קשר, וכך חלק ניכר מהידע ראה אור (ראו בשקוףבאוהל). מן הסתם, אחרת המון המון ידע היה אובד.

ברוך אורן (2013), "קואופ גילמן: רקע היסטורי קמפוסיאלי", שקוףבאוהל, 23/4/2013

איסוף משאבים כספיים

• תרומות מפרטיים - חשוב מאוד לשקף את המשמעות של הכסף כאשר באים לבקש אותו. מסביר אלון שמש:

אלון שמש (2013), פוסט בקבוצת "חברי/ות הבר-קיימא", 20/4/2013, נדלה בו ביום

"[...] הייתי לא מזמן בטיול לקטים של תבונא למי שמכיר. בסוף הטיול הייתה שיחה של ממש, כמה דקות, לקראת התרומה שלנו למארגנים. הם הסבירו את החשיבות של ״להמריץ״ דברים שחשובים לנו. איך שבדר״כ אנחנו ממריצים עם הכסף שלנו דברים שאנחנו לא בעדם כמו דלק סילוני או כל דבר אחר בעל כורחנו. ושהם נותנים לנו את הבחירה כמה אנחנו רוצים להמריץ אותם ביחס לאותם דברים ״רעים״ שאנחנו בדר״כ ממריצים ביום יום בלית ברירה מסוימת. כמה חשוב לנו שהארגון שלהם יהיה בעולם וכמה מרץ אנחנו רוצים לתת להם. ושתכל׳ס בלי מרץ (כסף) מאנשים, הם לא ישרדו. ואז הם שיתפו איך הם חיים ביום יום ולאן הכסף הולך. ( מומרצי משנה) (בעיקר תמרים ותחבורה ציבורית). השיחה הייתה אמיתית ופתוחה, כנה. והאמת הזאת עובדת. זה בהחלט גרם לי לתרום יותר. אם אחרי כל אירוע במקום לשבט מישהו ידבר כמה דקות בסגנון הזה, ידבר על הקשיים של המקום (זה לא בושה ולא מסכנות, זה פתיחות כיאה למקום קהילתי) זה יכול לשנות את מצבו של כובע הקסמים פלאים, ולהפוך אותו לקסום באמת...אני יודע להגיד חד משמעית על עצמי שבמצבים כאלה אני בדר״כ לא תורם, וכשמישהו מקדיש את הזמן לשיחה כזאת, זה מאוד פותח את הלב וגורם לי לרצות לרתום."