שדה האוהלים 2 - תמצית הידע - Q1-2015
תוכן עניינים |
מורט מנדל וכללי ההצלחה
כללי הניהול של מורט מנדל
(בהשראת גורו הניהול פיטר דרוקר)
- מצא צורך אצל לקוחותיך ומלא אותו
- אל תבסס את עצמך על מחיר אלא על שירות
- אל תיקח סיכונים מיותרים. היזהר בהחלטותיך
- היה ישר. לעולם אל תחתוך פינות
- שים את האנשים הטובים ביותר על ההזדמנויות הגדולות שלך
- שלם לאנשיך תמיד מעל מהממוצע בשוק
- אל תעניק בונוסים. לעובדים יוצאי דופן תן תוכנית אופציות
- נהג באנשיך תמיד באדיבות, ביושר ובכבוד
- אל תעשה לאחר מה ששנוא עליך
- תרום לקהילה ככל יכולתך בכסף ובמעשים
- זכור ליהנות מהדרך, וזכור כי חיים ערכיים מהנים יותר
דור הNEET
מתי נוכל להקים קרנות פנסיה לצעירים בלבד על מנת שלא נפרנס את דור הנדל"ן שעשק אותנו? את הקבלנים שעשו עלינו קופה? את עובדי המגזר הציבורי שנשארים בתפקידיהם 20 ו-30 שנה והופכים אותו מסואב ומסדרים עבודה למקורבים בלבד? זה לא הליכוד, העבודה או יש עתיד. אלה בני ה-50 וה-60 שיבכו עוד 10 שנים שהפנסיה שלהם מתכווצת ויקפיצו לנו את שכר הדירה.
קוראים להם הדור האבוד או הדור המיותר או סתם בייבי־לוזרס. צעירי המערב נפלטים מהלימודים אל עולם שאין בו מספיק משרות, השכר נמוך, ביטחון תעסוקתי הוא חלום רחוק - ורובם כבר מבינים שאין להם סיכוי להגיע לרמת החיים שאליה הורגלו בבית הוריהם. מסע לאורך קו השבר הבין־דורי
הציפייה לחיות טוב מהורינו טבועה בנו עמוק; הרי לאורך המאה ה־20 כל דור חי טוב יותר מהוריו. אבל הציפייה הזאת מתנפצת היום בפניהם של 1.2 מיליארד צעירים, בני 18–31, מהם 1.3 מיליון ישראלים, שסיימו את לימודיהם והיו מוכנים להתחיל בחיים, אלא שאז נתקלו בתנאים הגרועים ביותר שאפשר - מיתון, שוק עבודה בוגדני, שכר נמוך, ותוויות מחיר יקרות שמודבקות לרוב המוצרים, כולל דיור. אף שהם הדור המשכיל ביותר אי פעם, נראה שלעולם לא יחיו ברמת החיים שאליה הורגלו בבית הוריהם. סביר שהם לא יצליחו לפתח קריירה, להרוויח מספיק, להיות מסופקים בעבודתם, לקנות בית, להפריש לפנסיה ולהיות עצמאים כלכלית. לפי המחקר האופטימי ביותר יידרשו להם שמונה שנים למחוק את הפערים הכלכליים שצברו, ולכן גם אם מחר בבוקר תתחיל צמיחה משוגעת, עבור חלק גדול מהם זה יהיה מאוחר מדי. את צלקת הכישלון הכלכלי הם יישאו לשארית חייהם.
לדור הזה, שמטריד רבים בעולם המערבי, הוצמדו כינויים צבעוניים: הדור האבוד (המושג המקובל בארצות הברית), המילניאלס (אלה שהתבגרו כשהתחלף המילניום), דור ה־Y (שהגיע אחרי דור ה־X), דור הקנגורו (שנישא בכיס הקדמי של אמא קנגורו גם בבגרותו), דור הבומרנג (שחוזר הביתה להורים), NEETS (ראשי תיבות של Not in education, employment or training - לא עובדים, לומדים, או נמצאים בהכשרה), דור האלף יורו (השכר החודשי הממוצע שלהם באירופה בשעה שהמושג נטבע; היום הם יכולים רק לחלום על הסכום הזה). "הדור המיותר", מציע לי לכנות אותם הפסיכולוג דן דולברגר. "בעיני הסביבה הם חסרי משמעות".
אבל לא משנה איך תקראו להם, הדור הזה הוא החמצה גדולה. רבים פוטרים אותם כילדים מפונקים, תלותיים ופגומים, ודורשים שיתבגרו. פוליטיקאים ומקבלי החלטות נוטים להתעלם מהם, לפחות עד הבחירות. אולם ההרס הסיטונאי של הפוטנציאל שלהם עלול לשאת תג מחיר כבד מאוד בעוד עשור או שניים, כאשר בני הדור הזה יצטרכו לתפוס את מקומם בלב היצרני של הכלכלה, הפוליטיקה והחברה - ולא יוכלו. במקום עמוד שדרה חברתי נקבל עקמת. הם יהיו עניים מדי ומיואשים מדי.
עניים יותר מהוריהם והפער אמור להתרחב
הוריהם של הצעירים האלה, בני דור הבייבי־בום, שנולדו בשני העשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה, מצאו את עצמם מול לונה פארק של אפשרויות והזדמנויות שלא היו להוריהם. כולם יכלו ללמוד, להתעשר ולהתקדם בחיים. בראשית שנות השמונים מנהיגים כמו רונלד רייגן בארצות הברית, מרגרט תאצ'ר בבריטניה וממשלות הליכוד שעלו לשלטון בישראל השמיעו מוזיקה חדשה, סופר־קפיטליסטית וניאו־ליברלית. הם הקטינו את הממשלה ואת השירותים שהיא נותנת לאזרחים, הפריטו וקידשו את האחריות האישית. מאחר שלציבור היה כסף, הוא שיתף פעולה בשמחה; להיות אוטונומי היה נפלא. אלא שבשלב מסוים השיטה החדשה הזאת הפסיקה לעבוד, נוצרו עשירים מאוד ועניים מאוד, והדרך למעבר בין המעמדות התארכה. אנשים בעלי תואר דוקטור מצאו עצמם עובדים כנהגי מוניות, שום משרה לא היתה בטוחה, ורשימת ההטבות הסוציאליות הידלדלה.
[...]
משתכרים בקושי
אפילו פחות מפנסיונרים בני 75 ומעלה
בנובמבר 2012 פרסם פרופ' מיכאל שלו מחקר מרתק במסגרת מרכז טאוב, שבחן אם היתה סיבה כלכלית למחאה החברתית בקיץ 2011, או במילים פחות מכובסות: האם בני ה־25–34 הם בכיינים, או שיש ירידה של ממש בהכנסות וברמת החיים שלהם? המחקר כלל שורת ניתוחים מאלפים ומנומקים, והגיע למסקנה שיש לצעירים סיבה טובה לכעוס - למשל, מפני שהכנסתה של משפחה צעירה צנחה ב־10% לעומת הכנסות כלל המשפחות בישראל בשנים 2005–2010. או מפני שהשכר הנומינלי שלהם לשעת עבודה רחוק מאוד מלהדביק את המדד, גם אם הם אקדמאים שמתגוררים במרכז הארץ - שני פרמטרים שאמורים להעניק להם יתרון.
אנחנו מצפים שכאשר צעיר מתחיל לעבוד שכרו יהיה נמוך, ושבהמשך, עם הניסיון, הוא יעלה. אלא שמחקרו של שלו מראה שגם זה לא מובטח. הצעירים של היום, ילידי 1981–1985, נכנסים לשוק העבודה ברמת שכר נמוכה ב־13% מזו של הצעירים בדורות הקודמים, וגם עליית השכר הממוצעת בדורות הקודמים - שאיש לא מבטיח כי תימשך - לא תספיק כדי לפצות אותם על נקודת הפתיחה הזאת. "בתסריט הגרוע ביותר, ההזדמנויות הכלכליות שיהיו לשנתונים עתידיים של משפחות צעירות ימשיכו להידרדר בעת כינון המשפחה, בלי שהדבר יתאזן על ידי הישגים משופרים בהמשך מחזור החיים", כותב שלו. "מתוצאות המחקר עולה תמונה עקבית למדי של ירידה ברמת החיים של הצעירים, בקרב יחידים ובקרב משפחות".
בכל מקור שבדקנו רואים ירידה מובהקת בשכרם של הצעירים. לפי נתוני הביטוח הלאומי מ־2010, שכרם של צעירים מתחת לגיל 24 היה הכי נמוך במשק, אפילו נמוך משל בני 75 ומעלה שפורמלית אמורים להיות בפנסיה. אחריהם נמצאים בני ה־25–34, שמפגרים ב־30% אחרי השכר החודשי הממוצע. לפי סקר ההכנסות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, השכר החודשי ברוטו של בני 25–34 אמנם עלה מ־2005 עד 2011 ב־7.5%, אולם הוא רחוק מלהדביק את העלייה בשכר של כלל השכירים בתקופה הזאת - 18%.
"בני דור ה־Y שנכנסים לשוק העבודה מגלים שקריירות שפעם היו דרך מעבר למשכורת גבוהה ולמוביליות של החיים כלפי מעלה הפכו למעקפים ודרך ללא מוצא", אמר בראיון לבלומברג פרופ' קליף זוקין מאוניברסיטת רטגרס, עמית מחקר בכיר במרכז הלדריך באוניברסיטה, שעוסק בשוק העבודה. "הדור הזה יהיה כנראה במסלול הכנסה נמוך לאורך כל חייו - ולפחות בעשר השנים הקרובות".
[...]
לא תורמים לצמיחה
והמשכילים שבהם מהגרים למדינות אחרות
הנזק הוא לא רק אישי. הכלכלה כולה מפסידה מכך שהצעירים לא מרוויחים מספיק ולכן לא משלמים מספיק מסים ולא מבזבזים מספיק כסף - שני מנועי צמיחה והכנסות. בארצות הברית, למשל, יש בארבע השנים האחרונות ירידה של 7% במספר הצעירים שקונים מכוניות ושל 6% במספר הצעירים שקונים בתים. בארץ, לפי המחקר של שלו ובירנהק, בין השנים 2001–2004 לשנים 2009–2010 ירד מספר המשפחות הצעירות והעובדות שהיו בעלות בתים ב־14% במרכז הארץ וב־10% בשאר הארץ.
ורבים מהם תלויים כלכלית בהוריהם. לפי סקר שפרסמנו ב"מוסף כלכליסט" ביוני השנה, 52% מהצעירים בישראל, שהם נשואים והורים בעצמם, נעזרים בהוריהם למימון הוצאות חודשיות קבועות כמו קניות בסופר, ו־70% מהם נזקקים לעזרת ההורים בהוצאות חד־פעמיות גדולות כמו קניית מכשיר חשמל או החלפת רכב. 73% הודו שבלי עזרת הוריהם מצבם הכלכלי היה גרוע יותר. זה עניין של אין ברירה.
רבים מהגרים למקומות שבהם יש הזדמנויות ומעניקים מיכולתם הכלכלית למדינות שונות מאלה שבהן גדלו והוכשרו. פעם המהגרים היו חסרי המיומנויות, היום זו הגירת המשכילים. מאז 2010 עזבו את יוון יותר מ־120 אלף רופאים, מהנדסים, מומחי IT ומדענים, מחציתם בעלי תואר שני. בספרד מעריכים שכ־300 אלף צעירים מתחת לגיל 30 עזבו את המדינה מאז 2008. גם בארץ יש הגירה של צעירים, אם כי עדיין לא מדובר בשטף, ובסקר שפורסם במוסף הזה בנובמבר אשתקד התברר ששליש מההורים מתייחסים בצורה חיובית להגירה של ילדיהם משום שיקר פה ואפשרויות התעסוקה והפרנסה מוגבלות.
[...]
צועדים בדרך ללא מוצא
ורק שינוי מדיניות מבני יוכל לעזור
מרבית הסוציולוגים תמימי דעים שהדור האבוד צועד בדרך ללא מוצא. "אנחנו לא יודעים מה יקרה לחבר'ה הצעירים של היום בעוד 10 ו־20 שנה, אבל אנחנו כן יכולים להשוות אותם לבני גילם שקדמו להם, ומההשוואה הזאת נראה שהסיכויים העתידיים של הקבוצה הזאת אינם טובים", אומר פרופ' שלו. "זאב רוזנהק ואני מקשרים את זה למעבר למדיניות שנובעת מאידאולוגיה ניאו־ליברלית, הפרטות וכו' - וזה נותן איזושהי סבירות לציפייה שזו בעיה שהדור הזה והדורות הבאים ייתקלו בה".
יש משהו שאפשר לעשות שישפר את מצבם?
"תראי, אני לא מומחה למדיניות ולא אשלוף סתם הצעות, אבל מהראייה שלי הבעיה מבנית, וחלק גדול נובע מהמדינה. לא סביר לצפות שמחר המדינה פתאום תאפשר יצירת תקנים עם קביעות ותנאי עבודה וכו' לרבבות מומחים ופקידים. אני בטוח שיש מדיניות שיכולה לעזור, צריך לשנות את המבנה כדי לתקן את הנזק".
פרופ' קן רוברטס (Roberts), סוציולוג מאוניברסיטת ליברפול הבריטית, כתב אשתקד ש"לא סביר שהמגמה החדשה הזאת תשתנה", ותמך את הטיעון בשורה ארוכה של סיבות מייאשות. למשל, שמאז שנות השבעים תרומת העובדים לתל"ג במדינות מערביות נמצאת בירידה, הצעירים יצטרכו לתמוך בפנסיות המנופחות של המבוגרים מהם, עלויות גידול הילדים ימשיכו להתייקר, והם ייאלצו להוציא יותר על בריאות פרטית ולייצר לעצמם לבד הכנסה לפנסיה.
אבל בקצה המנהרה האפלה של רוברטס יש אור: הוא מאמין שהצעירים של היום הם חיל החלוץ של רעידת אדמה תרבותית ופוליטית. "כעת גורלם מובטח על ידי תהליכים מאקרו־כלכליים ופוליטיים ששינו את נסיבות חייהם, ובגללם בלתי אפשרי שהם יגיעו להישגים תעסוקתיים ולרמת חיים דומה לשל הוריהם. מספיק שחלקם מפגינים, מוחים, פולשים או נמנעים מהצבעה כביטוי לזעם ומרמור. הם הופכים את הפוליטיקה הלא־מעודכנת לשבירה, מועדת להחלפה. היה לכך תקדים בשנות השישים. יצירתו של דור הפוסט־בומרס החדש נמצאת כעת בתהליך דומה".
הסיבה האמתית להתמכרות
- Johann Hari (2015), "The Likely Cause of Addiction Has Been Discovered, and It Is Not What You Think". huffingtonpost, 20/1/2015. נדלה ב23/1/2015
- One of the ways this theory was first established is through rat experiments -- ones that were injected into the American psyche in the 1980s, in a famous advert by the Partnership for a Drug-Free America. You may remember it. The experiment is simple. Put a rat in a cage, alone, with two water bottles. One is just water. The other is water laced with heroin or cocaine. Almost every time you run this experiment, the rat will become obsessed with the drugged water, and keep coming back for more and more, until it kills itself.
- The advert explains: "Only one drug is so addictive, nine out of ten laboratory rats will use it. And use it. And use it. Until dead. It's called cocaine. And it can do the same thing to you."
- But in the 1970s, a professor of Psychology in Vancouver called Bruce Alexander noticed something odd about this experiment. The rat is put in the cage all alone. It has nothing to do but take the drugs. What would happen, he wondered, if we tried this differently? So Professor Alexander built Rat Park. It is a lush cage where the rats would have colored balls and the best rat-food and tunnels to scamper down and plenty of friends: everything a rat about town could want. What, Alexander wanted to know, will happen then?
- In Rat Park, all the rats obviously tried both water bottles, because they didn't know what was in them. But what happened next was startling.
- The rats with good lives didn't like the drugged water. They mostly shunned it, consuming less than a quarter of the drugs the isolated rats used. None of them died. While all the rats who were alone and unhappy became heavy users, none of the rats who had a happy environment did.
- At first, I thought this was merely a quirk of rats, until I discovered that there was -- at the same time as the Rat Park experiment -- a helpful human equivalent taking place. It was called the Vietnam War. Time magazine reported using heroin was "as common as chewing gum" among U.S. soldiers, and there is solid evidence to back this up: some 20 percent of U.S. soldiers had become addicted to heroin there, according to a study published in the Archives of General Psychiatry. Many people were understandably terrified; they believed a huge number of addicts were about to head home when the war ended.
- But in fact some 95 percent of the addicted soldiers -- according to the same study -- simply stopped. Very few had rehab. They shifted from a terrifying cage back to a pleasant one, so didn't want the drug any more.
- Professor Alexander argues this discovery is a profound challenge both to the right-wing view that addiction is a moral failing caused by too much hedonistic partying, and the liberal view that addiction is a disease taking place in a chemically hijacked brain. In fact, he argues, addiction is an adaptation. It's not you. It's your cage.
- After the first phase of Rat Park, Professor Alexander then took this test further. He reran the early experiments, where the rats were left alone, and became compulsive users of the drug. He let them use for fifty-seven days -- if anything can hook you, it's that. Then he took them out of isolation, and placed them in Rat Park. He wanted to know, if you fall into that state of addiction, is your brain hijacked, so you can't recover? Do the drugs take you over? What happened is -- again -- striking. The rats seemed to have a few twitches of withdrawal, but they soon stopped their heavy use, and went back to having a normal life. The good cage saved them.
יאיר לפיד בכנסת ה-19: לא נוריד מחירי דיור כי זה יפגע בחזקים
- גיא רולניק (2015), "ובמערכה השביעית בנק ישראל דוחף את כל בועת הנדל"ן לתוך הפנסיה שאין לכם: מאות מיליארדי שקלים נלקחו מהשכבות החלשות וממעמד הביניים לקבוצות קטנות ומקושרות" מרקרויק, דמרקר, 23/1/2015. נדלה בו ביום
- מנתונים שמינהל הכנסות המדינה יפרסם באיחור, רק אחרי המערכה השישית, עולה כי בנוסף למאיון העליון במגזר הפרטי, דווקא העשירון העליון של עובדים במגזר הציבורי המורחב הם המובילים ברכישות של דירות להשקעה: עובדי המונופולים, אנשי צבא, עובדים בעיריות, רופאים ואפילו מורים הנהנים מקביעות ומעבודה נוחה יחסית מקבלים משכנתאות בקלות - ומסתערים על שוק הנדל״ן. את הדירות שהם קונים הם ישכירו לצעירים ולחד־הוריות - לשכבות החלשות בחברה, שאינן מחוברות למוקדי הכוח והכסף.
- קצינים במילואים, עובדים בחברת החשמל, בבנקים ובמונופולים הגדולים, עובדים בכירים בעיריות, הקרובים למידע על שוק הנדל״ן וההזדמנויות בו - כולם חוגגים ארבע פעמים: שכר גבוה, קביעות לכל החיים, פנסיות תקציביות, ועכשיו דרך נוספת לשאוב כסף ולפתוח פער מהבלתי מחוברים - לקנות דירות להשקעה ולהשכיר אותן לאומללים במחירים עולים.
- מהר מאוד לומדים הבוחרים של לפיד שרוב קבוצות האינטרס בישראל, החל בבנקים, דרך רשות מקרקעי ישראל ובבעלי הקרקעות וכלה בעשירון העליון במגזר הציבורי והאלפיון העליון במגזר בפרטי, כלל לא מעוניינים בירידת מחירי הנדל״ן, בוודאי לא בשיעור של 30%–50%, שיחזירו אותם לרמה הסבירה המקובלת בעולם. לפיד מוצא פתרון גאוני, שלא יוריד מחירים, אבל אפשר יהיה למכור אותו לציבור: לנפח את המחירים ולהוריד את המע״מ - התוכנית היחידה שלא דורשת עימות עם אף קבוצות אינטרס, אלא מגלגלת את העלות שלה - כ-3 מיליארד שקל בשנה - על משלם מסים מפוזר ואלמוני.
איך בונים קהילה
https://www.facebook.com/Conspiralla/photos/a.284059448280823.70112.282516031768498/878788902141205/?type=1 בקונספירלה, מודפס
