תאוריית המערכת
צוטט מתוך ניצן וביכלר, מרווחי מלחמה לדיווידנדים של שלום, 2001, פרק ראשון, ב. רווחי מלחמה.
הספר זמין להורדה חינם באתר
תפישת 'המערכת הפוליטית'
תפישת מבנה העוצמה הפורמלי בישראל אומצה ברצון רב על ידי הזרם המרכזי של הסוציולוגיה, אלא שאת מקומם של הארגונים הפורמליים תפסה מלת הקסם 'המערכת הפוליטית'.
ל'מערכת' יש כמה יתרונות: אין לה היסטוריה, מכל-מקום לא היסטוריה אנושית מוכרת. אופיים של היחסים החברתיים הוא אל-זמני; הם פועלים בעולם של יחידות אינטראקטיביות נצחיות, הנושאות שמות כגון 'תפקיד', 'סטטוס' 'קבוצה' ו'תת-מערכת'. המטרה הסופית של 'המערכת' היא להצליח לספוג 'זעזועים חיצוניים' תוך שמירה על 'שיווי-המשקל'.
היתרון של דימוי זה הוא היעלמות האופי הכוחני-היררכי והאלים של יחסי הסמכות בחברה המודרנית, שהרי מדובר ב'תלות-הדדית' וב'אינטראקציה' וב'שיווי-משקל', המהווים רפלקסיה לאידיאל האמריקני של 'בלמים-ואיזונים' [15].
מתועלת אינדיבידואלית לתפקוד הקולקטיבי
למעשה, תפישת 'המערכת' בנויה על הרחבת עולם האידיאות של הכלכלה-הפוליטית הליברלית של סוף המאה התשע-עשרה, אשר הביאה לעולם את הדימויים הנאו-קלאסיים של 'תועלת-מחסור-שוק'. אלא שאת מקומו של היצור הפיקטיבי 'הרציונלי', שתואר כמכונה השואפת להשיג מקסימום תועלת, החליפה מכונה אחרת: מכונה אינטראקטיבית, המחליפה תועלות בכמה שווקים [16].
'התיפקוד' הקולקטיבי החליף את 'התועלת' האינדיבידואלית. התיפקוד האולטימטיבי של 'המערכת' הוא לייצב את עצמה. אין לסמוך עוד על האיזון הניוטוני, הנוצר מן 'הסדר הספונטני' של אדם סמית.
המערכת המדינתית
יש צורך דחוף בפיקוד היררכי סמוי המתחולל כמו בסדר הקיברנטי האורגני [17]. מכאן נובע היתרון השני של 'המערכת': עולם הדימויים של 'המערכת הפוליטית' תואם את התפישה האטטיסטית [מדינתית] של פקידי מדינה, הרואים בכל קונפליקט 'זעזוע' או 'הפרעה' לסדר של הקלט-פלט.
כך, לדוגמא, רואים משה ליסק ודן הורוביץ את החברה [18] הישראלית כמערכת חברתית שהתגבשה סביב 'מרכז פוליטי', בהצליחה למנוע מכוחות 'צנטרפטליים' לפגוע בשיווי-המשקל של המערכת. לדידם, ההיסטוריה הפוליטית של ישראל, היא סיפור התפתחותם של מנגנונים יעילים ל'וויסות קונפליקטים' בתוך מערכת המטמיעה שלל כוחות ב'פריפריה' שזוממים לכרסם בשיווי-המשקל של 'המערכת הפוליטית' [19].
וכך אירע, ש'מרכז' ו'פריפריה' − מונחים נאו-מרקסיסטיים, שיועדו לציין יחסי שליטה וניצול שהתפתחו בעולם של הקפיטליזם המונופולי − מצאו דרכם לסוציולוגיה השמרנית, כשהם מופשטים מכל שמץ של אלימות, ביזה או יחסים מעמדיים, ובעיקר מכל זיקה להיסטוריה ביקורתית [20].
סוציולוגיה נטולת קונפליקטים
התפישה השמרנית, השוללת קונפליקטים, שררה מלכתחילה בסוציולוגיה הישראלית. "... עקב אכילס האמיתי של המשק הישראלי היא הצריכה...", כותב נח אייזנשטדט, מייסדה של הסוציולוגיה הישראלית. "... הגידול העולה בצריכה הוא שנגס ברוב הגידול בפריון. גורם זה הודגש תמיד בדו"חות בנק ישראל... גידול כזה בצריכה נובע ברובו, מצד אחד, מהעלייה המתמדת בשכר וברמת החייםוכתוצאה מגידול בהוצאות הציבוריות מאידך..." (Eisenstadt, 1969: p. 142).
הסוציולוג הממוסד מאמץ את דו"חות הפקידים של בנק ישראל, המבכים את ההתנהגות 'הלא-מרוסנת' של השכירים הנוגסים ללא בושה בפריונם. הוא לא מנסה לערוך מחקר סוציולוגי שיפרוץ את החזית המצרפית הרשמית; הוא אינו בודק באופן עצמאי את התפלגות ההכנסות והרכוש בישראל: אלו שכבות צורכות ואלו מייצרות? מה חלקם של ההון והשכר בצריכה? שהרי אלה הם נושאים המצויים, מאז אייזנשטדט ועד היום, מחוץ לתחום הסוציולוגיה הרשמית.
הסוציולוגיה המצרפית של הישראלי המצוי
היעלמותם של הקונפליקטים והסתירות, מאחורי החזית המצרפית, מקלה על הסוציולוג הממוסד לקבל את הקטגוריות הרשמיות שנכפו על החברה כמובנות מאליהן. 'גבולות המערכת' (מונח מפתח בלתי-מובן בסוציולוגיה, הגורם לסכסוכים עוד פחות מובנים בין סוציולוגים), תמיד חופפים באורח פלא את הקטגוריות הרשמיות של הארגונים המדיניים.
כך יכול לכתוב יאיר אהרוני, באופן מדעי ביותר: "...הישראלי המצוי למד כי בזכות השירותים שהוא מספק למדינה במילוי חובותיו ובשירות הצבאי 'מגיע לו' שכר עבודה גבוה, סבסוד של מצרכי יסוד, בתי ספר מעולים, חינוך גבוה ברמה גבוהה, שיכון הולם בתנאי מימון שהוא יכול לעמוד בהם, עבודה מתאימה, העלאת רמת החיים, ואפילו אושר ונוחות... יחד עם זאת הישראלים חוששים שממשלותיהם אינן יעילות די הצורך. הם כמהים למנהיג חזק ש'יעשה סדר'..." (אהרוני, 1991: ע"ע 96-95).
'הישראלי המצוי' היא דוגמא מובהקת של קטגוריה מצרפית בדוקה, החותרת לאושר ולדיקטטורה. נראה שזו תמצית השקפת-עולמו של הסוציולוג הישראלי המצוי [21].
שרידות המערכת
יתרונה השלישי של 'המערכת' הוא בדימויה כיחידה ביולוגית המעסיקה עצמה באופן כפייתי בשרידות. אין היא מתקדמת למטרה אנושית כלשהי − לחירות, לדמוקרטיה, לחיים הטובים − אלא היא 'מסתגלת' כמו חיידק לסביבתו.
דימוי זה התאים לתפישה השמרנית 'נטולת הערכים' של מדעי החברה בישראל שהתפתחו בצל המלחמה הקרה. משום כך העלו ליסק והורוביץ על נס את יציבותה של המערכת הפוליטית הישראלית ואת שרידותם של מוסדותיה המנדטוריים [22].
' המערכת הפוליטית', כאידאולוגיה של מנגנון לנטרול 'זעזועים' ול'וויסות קונפליקטים', נראתה קצת סובלת מתשישות עם עלייתם לשלטון של בגין ו'הליכוד'. היה זה 'זעזוע' עבור הסביבה האקדמית שהורגלה ל'יציבות פוליטית'.
יתר על כן: בסוף שנות השמונים התברר לכל משקיף אובייקטיבי שהחברה הישראלית עברה לסדר חדש; אבל את זאת לא תפשו הסוציולוגים הממוסדים, שדבקו באידיאולוגיות הישנות מעידן המלחמה הקרה.
תאוריית 'עומס יתר'
הורוביץ וליסק טרחו וחיברו ספר חדש, בו הם ניסו להסביר את סוד התמורות ב'מערכת הפוליטית' הישראלית. השינויים נובעים לדעתם, מהידרדרות הביצועים המצרפיים של הממשלים, מאי הצלחתה של 'המערכת הפוליטית' לעמוד בתביעות מנוגדות היוצרות 'עומס יתר על המערכת' [23] . זאת בעצם התזה המרכזית של ספרם:
"... רבות מבעיותיה המרכזיות של החברה הישראלית קשורות בתופעות של עומס יתר. בתחום הכלכלי משקפים האינפלציה והגרעון במאזן התשלומים, את חוסר ההצלחה לאזן בין תביעות להעלאת רמת חיים, הרווחה, הביטחון הלאומי והצמיחה הכלכלית ובין היצע המשאבים העומדים לרשות המשק ..." (הורוביץ וליסק, 1990: עמ' 278).
הקטע המצוטט מופיע בפרק על 'ארבעים שנות ישראל: אוטופיה שנשתבשה', והכותרת מייצגת את הנימה השלטת בספר: קינה על הסדר הישן והטוב של מפא"י, אשר ידעה 'לווסת קונפליקטים'.
האוכלוסייה מפתחת עודף ציפיות
תאוריית 'עומס היתר' הינה פשטנית להחריד; מין סוג של תאוריית 'עודף ביקוש'. התאוריה, אם ניתן לכנותה בשם זה, גורסת ש'המערכת' כורעת תחת נטל ביקושים לעומת היצע מצטמצם של משאבים.
מדובר כמובן בביקוש מצרפי ובהיצע מצרפי; כלומר, כלל האוכלוסייה הישראלית (עשירים ועניים, בעלי-הון ושכירים, אליטה והמון) מפתחת לה עודף ציפיות ש'המערכת הפוליטית' אינה מסוגלת לעמוד בהן, נוכח היצע הולך ומצטמצם של המשאבים העומד לרשות האוכלוסייה [24] .
וכך, שוב מוגשת לנו, במהדורה נוסטלגית, 'החברה הישראלית' של אייזנשטדט, אשר הודאג מצריכת היתר של הישראלים המצויים.
עודף דמוקרטיה ואבדן המשילות
תיאוריית 'עומס יתר' (או בשמה המקורי: overloaded government) נוצרה בקרב מדעי-החברה השמרניים באמצע שנות השבעים, כתגובה למרד 'השמאל החדש' בסוף שנות הששים וכהסבר לגל המשברים הסטגפלציוניים שעברו על המשקים המפותחים בעולם בתחילת שנות השבעים.
הראשונים שהנפיקו תיאוריות מסוג זה היו כלכלנים שמרנים, שהציבו את היסודות האידיאולוגיים לעידן של תאצ'ר ורייגן. הצטרפו אליהם מדעני-מדינה שמרנים, אשר טענו כי שנות השישים היו משופעות בעודף דמוקרטיזציה [25]. באופן כללי, הם ראו את שורש הרע ב'ציפיות' הגוברות של ההמון.
מסתבר, שה'פרולים' איבדו את יראת-הכבוד שחשו בעבר כלפי הסמכות. הם שוחדו על ידי פוליטיקאים תאבי כסאות, שנטעו בהם הרגלי מחשבה רעים . בעיקר הורגלו השכירים והמיעוטים האתניים לקבל כמובנים-מאליהם את מדינת הרווחה והתרחבות השירותים הציבוריים.
התוצאות של עודף ציפיות אלה היו משבר פיסקלי ומוניטרי, אינפלציה ואבטלה, ובעיקר אובדן 'הכושר-למשול' (Governability) של הממשלים הדמוקרטיים . ברור שתיאוריית 'עומס-יתר' התחבבה ביותר על שומרי החומות של 'המערכת'; אולי משום שבעיניהם 'הכושר-למשול' הוא המטרה הסופית של אותו פֶטיש 'המערכת', או בשמו האמיתי: המדינה.
מאבק מעמדי בישראל
לסיכום, המוסכמה הזו – בדבר מרכזיותה של המדינה והדומיננטיות של 'המערכת הפוליטית' ושל 'המנהיגים' ו'מקבלי ההחלטות הלאומיים' – מסייעת לא רק להפריד לחלוטין את 'המערכת הפוליטית' מ'המערכת הכלכלית'; אלא מסייעת לאקדמאים להתעלם מהמבנה המעמדי, כלומר מיחסי השליטה בישראל.
מאחר שהשליטה בארגונים הממשלתיים והצבאיים והמפלגתיים מצויה בידי הפוליטיקאים והביורוקרטים, ומאחר שאלה לא באו בדרך כלל משכבות של בעלי רכוש – ברור שקונפליקט מעמדי אינו רלבנטי לחברה הישראלית.
יתר על כן: אם נזכור ששיקולי 'הביטחון הלאומי' הינם כה דומיננטיים – הרי שישראל הינה מקרה מיוחד, חברה אל-מעמדית. תהליכים חשובים כמו הצבר ההון, התמסדותו של מעמד שליט, אופי חלוקת ההכנסות, השליטה בנכסי מפתח, השליטה באמצעי הלגיטימציה והאלימות ובשיטות השיכנוע, אינם קשורים לתהליך הכלכלי-פוליטי, כלומר לאופי יחסי השליטה, ובוודאי אין להם זיקה למדיניות החוץ ולעסקי הביטחון הלאומי. [חזור מעלה]
מחיקת המעמדות לאחר המנדט
באופן פרדוקסלי, אם בכלל מוזכר 'מאבק מעמדי' בישראל – הוא מוגבל לתקופת המנדט [26] . על פי כמה תיאוריות פוליטיות, התחולל מאבק בין 'מפלגות פועלים' ובין 'מפלגות בורגניות' במשק הפרימיטיבי של תקופת המנדט.
במשק זה, אשר רק התחיל בתהליכי תיעוש והצבר הון, שהורכב בעיקר מעיירות ויישובים חקלאיים, שהקבוצות המאורגנות ביותר בו היו קואופרטיבים חקלאיים ושהכוח הצבאי והמשטרה היה בידי שלטון קולוניאלי, התחולל 'קונפליקט מעמדי'.
לעומת זאת, מאז שנות השבעים כבר נמחקו המאפיינים הסקטוריאליים הישנים; במקומם התגלה מבנה עסקי מגובש, בעל אינטגרציה בינלאומית, המרוכז בידיים מועטות, ושולט יחד עם ממשל מרכזי וצבא גדול על סיסטמה תעשייתית מפותחת של ייצור המוני ועל המון שכירים מצופפים בפרברים עירוניים. אולם 'הקונפליקט המעמדי' נעלם כלא היה. [חזור מעלה]
היעדר מחקר על המעמד השליט בישראל
קיים, כמובן, שפע של מחקרים 'כלכליים' על הצמיחה והמיתון, על האינפלציה והאבטלה; קיימים מחקרים 'פוליטיים' על נטיות ההצבעה של 'הישראלים המצויים' בשווקים האלקטורליים; קיימים אין-ספור מחקרים 'סוציאליים' על העוני, על 'השסעים' האתניים, הדתיים ו'המגדריים'; ואין לשכוח, כמובן, את המחקרים המאלפים על 'הביטחון-הלאומי' של ישראל. משום-מה, אין שום מחקר כלכלי-פוליטי על המעמד השליט של ישראל או על תהליך הצבר ההון. הגיעה העת לעבור לתיאוריות אלטרנטיביות בכלכלה-פוליטית.
התוכן של הפרק הראשון
- מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום - מושגי-יסוד
- רווחי מלחמה
- דיבידנדים של שלום
- המדינאים היצריים נגד הכלכלנים הרציונאליים
- השחרור מהדיקטטורה הסוציאליסטית
- תאוריית המערכת
