נאו מרקסיזם
הניתוח הנאו-מרקסיסטי הוא ניסיון לעדכן את הניתוח הכלכלי-פוליטי של קרל מרקס ולהתאים אותו למאה ה-20.
הדף הנוכחי נותן דגש על הזווית של ניצן וביכלר.
תוכן עניינים |
חמשת הנקודות של הנאו-מרקסיזם
להלן ההיגיון הבסיסי ב-5 נקודות תמציתיות, בתרגום חופשי מתוך הספר Capital as Power מאת ניצן וביכלר:
מקפיטליזם תחרותי למונופוליסטי
המעבר מקפיטליזם תחרותי (כפי שתואר ע"י אדם סמית) למשטר כלכלי הנשלט ע"י מונופולים, הפך את תאורית הערך של מרקס ללא רלוונטית, ולא יישומית כדי לחשב את ערך עבודת הפועלים. שתי נגזרות:
א. המחיר של המוצרים בשוק נקבע באופן שרירותי ע"י המונופולים, באופן שלא מייצג את הזמן שהושקע בייצור, אלא את היכולת של העסק להכתיב את המחיר הרצוי לו, בין היתר תחת הכיסוי של מושג ה"היצע וביקוש".
ב. שכר העבודה של הפועלים עלה, בניגוד לתחזית של מרקס. נוצר מעמד חדש של פועלים אשר משתכרים באופן שמאפשר להם להתקרב אל אורח החיים ה"בורגני" - המעמד הבינוני. אוכלוסיה זו אימצה את האידאולוגיה של מעמד בעלי ההון והפנתה את הגב אל המעמד של הפועלים אשר שכרם ותנאי העסקתם לא השתפרו, והותירה באותם בעוני, ואף חברה אל מעמד בעלי ההון נגד הפועלים.
מקפיטליזם תעשייתי לפיננסי
הקפיטליזם עבר "היוון": ההון ה"תעשייתי" ששלט בניתוח של מרקס הוליד את "ההון הפיננסי" - שילוב של בנקים מובילים, אוליגופולים (מספר מצומצם של עסקים השולטים בשוק), ותעשיינים מובילים. בניגוד לקפיטליזם התחרותי, הקפיטליזם הפיננסי הפעיל הגבלות על הייצור והשווקים, תמרן את שוקי ההון ושערי המניות, וחייב את הממשלות להגן על התוצרת המקומית באמצעות מדיניות "פרוטקציונסטית" (מכסים על היבוא והעדפת התוצרת המקומית), פיקוח על משכורות הפועלים, והרחבת השווקים למדינות אחרות - בעיקר העולם השלישי - באמצעות הפעלת כוח צבאי.
כלכלת מונופולים - מתת-צריכה כרונית אל ייצור-יתר
מהות המשברים הקפיטליסטיים השתנתה. מרקס התמקד על המחזוריות של המשברים, שלטענתו נבעה מהאנרכיה של התחרות בין העסקים. כלכלת מונופולים לעומת זאת, נתפסה כסובלת באופן מתמיד מחוסר בשווקים: תת-צריכה כרונית אל מול ייצור-יתר.
ממשלה קטנה למדינה חזקה
כתוצאה מהתפתחויות אלו, הקפיטליסטים שינו את עמדתם כלפי המדינה. בתקופה שאכן התקיימה תחרות, הם העדיפו ממשלה קטנה שמומנה באמצעות מיסוי מינימלי ושמטרתה העיקרית היתה להגן על רכושם ולמנוע מהעובדים מלהתמרד. אך כעת, הקפיטליזם הפיננסי זקוק למדינה חזקה, שתייצר מספיק ביקושים כדי לספוג את הייצור, תעשה סדר במאבקים הפוליטיים, ותתמוך ביצוא של עודפי ההון.
מקפיטליזם לאימפריאליזם
השילוב בין קפיטליזם מונופולי ומדינה חזקה, חתר תחת המושג הליברלי המקורי של צבירת הון לא-אלימה. במהלך החצי הראשון של המאה ה-19, נצפתה ירידה בעימותים הבינלאומיים. אך בחצי השני של המאה, ההתרחבות הקולוניאלית של מדינות המערב הציתה מלחמות וגרמה למפלס האלימות לעלות, כך שבמאה ה-20, המיליטריזציה וההתפשטות הגיאוגרפית שלטו במדיניות ובכלכלה. היה נראה שהקפיטליזם מוביל באופן טבעי לאימפריאליזם.
ביקורת על הנאו-מרקסיזם
עיקר הביקורת של ניצן וביכלר על הנאו-מרקסיזם היא שהוא איבד את דרכו בסבך האנטי-רציונאלי של הפוסט-מודרניות והפוסט-רציונאליות, או בקיצור - פוסטיזם.
להלן מובאה מתוך אפילוג (2004), פרק ג':
- בכל עשרים ואחד העמודים הצפופים של המאמר [של דייויד הרווי], נזהר המחבר מלהציג בפני הקורא בדל הוכחה או מבנה כמותי כלשהו, ולוּ קונבנציונלי, שיאמת את הסיסמאות. אולי, לדוגמא, שיצייר תמונה שלמה של תהליך ההצבר; או אולי, לשם שינוי, שינטוש לרגע את מחסה הדוגמה וינסה להסביר לעצמו ולאחרים באופן עצמאי, מה הוא 'הצבר' וכמה הוא 'ההצבר' הזה, ומה הופך אותו ל'הצבר-יתר'.
- מכאן גם עולה המסקנה, שאין צורך בהוכחה לקביעה המרכזית של המאמר כי "...הקפיטליזם הגלובלי סבל מבעיה מתמשכת וכרונית של הצבר-יתר מאז שנות השבעים...". זאת אינה טענה או השערה. זאת תפילה (או 'נראטיב' בלשון האנטי-מדעית ששלטת בימינו) ולכן אין צורך בהוכחות מתחום ההגיון-חושים, אשר יצביעו, נניח, על הצבר 'נורמלי' בשנות השישים −שהתקיים בניגוד ל'הצבר-יתר' משנות השבעים ועד היום.
- האמת היא שהוכחות מסוג זה דורשות הקמת תשתית מחקרית אלטרנטיבית מהסוג שניסו בזמנו להקים סוויזי וחבריו בארה"ב או מנדל וולרסטיין וחבריהם באירופה. לפוסט-מרקסיזם האופנתי והמסובסד, לא רק שאין עניין בכך, אלא שהוא עוין מחקר מדעי יצירתי. רק באמצעות בלימת היצור המדעי ניתן לשמור על ההצבר האקדמי (ע"ע סבוטז' אסטרטגי).
מתוך פרק ד':
בעידן האימפריאליזם של סוף המאה התשע-עשרה, ההשקעות הזרות היו קטנות ומבוזרות (ומשום כך נחשבו ל'ספקולטיביות'), אך הן כוונו בעיקר להרחבת כושר-היצור של המטעים ומסילות הברזל של צפון-אמריקה. לעומת זאת, בסוף המאה-העשרים, עיקר ההשקעות נושאות אופי 'ישיר' (כלומר רכישות של מעל עשרה אחוז מההון) אבל הן מכוונות לבלימת כושר-היצור ולא ליצירת כושר יצור חדש − ובעיקר (ומשום כך) הן קשורות בעסקי רכישות ומיזוגים של נכסים. [20]
ברור שתהליכים אלה סותרים את סיסמאות 'האימפריאליזם-החדש-האמריקני ( ' ועוד יותר, את סיסמאות 'התלות' שהתפתחו מאז שנות השבעים, לאחר שקיעת התיאוריות הישנות של 'האימפריאליזם' בקרב הדורות החדשים של השמאל) [21].
אבל לפוסט-מרקסיסטים האופנתיים אין עניין בכל זאת. הם מעדיפים סיסמאות הלקוחות מכתבי הקודש של מרקס ולנין. הבעיה היא שהאחרונים כתבו באופן מקורי על ההיסטוריה של המחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, אבל את ההיסטוריה של המאה-העשרים אמורים לחקור אלו שמכנים עצמם ממשיכי מרקס. אך להמשיך את דרכו של מרקס, הוא ללכת בדרך חדשה, מקורית ומהפכנית, וזאת קשה לדרוש מאותם מרקסיסטים-אקדמיים, ממשיכי דרכם של המשרתים בקודש. הם את המחקר פותרים בעזרת נוסחאות-פלא בנוסח 'תיקון-מרחבי-זמני', 'הגמוניה-תרבותית', 'תלות פוסט-קולוניאלית', ושאר קלישאות.
יש לציין, שבתחילת המאה-העשרים עמד לרשותם של המרקסיסטים מעט מאד מידע באותה תקופה לא הייתה קיימת תשתית של סטטיסטיקה מדינתית מהסוג כמותי [22]. שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה. לא היה מחשב, לא תקשורת מחשבית, אפילו לא בוודאי שלא היו קיימים מאגרי -מידע 'מוסמכים' מהסוג שבדור האחרון 23 מחשבון-כיס. הצליחו להשליט גופים כמו 'קרן-המטבע-הבינלאומית', 'הבנק-העולמי', בנקים מדיניים מרכזיים, מכוני מחקר וקבוצות -הון גדולות (מבלי שנתקלו כמעט בהתנגדות רצינית, בעיקר לא מצד המרקסיסטים המסובסדים).
