מתוך שקוף באוהל

(הבדלים בין גרסאות)

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גרסה מתאריך 19:18, 17 בפברואר 2013

זהו דף הקשור ליוזמת שדה האוהלים. דפים נוספים הקשורים ליוזמה ניתן למצא כאן.

תוכן עניינים

1 ידע מהסופשבוע
2 מאמרים נספחים
3 מדריכים טכניים
- 3.1 פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה

ידע מהסופשבוע

רעיונות מהפכניים חדשים

עוצמת-בית - (אוסו באיו) עלה לי רעיון: דיברנו בכמה מעגלים אתמול על חוגי בית קטנים, עם תוכן מעניין ולא חד-חד-מחאתי :-) אלא מעצים באשר הוא. 10 איש בערך ומעבירים הרצאה, או סדנה, או דיון, ובלבד שיהיה מעניין וברוח ערכי המאבק. מי מכם שיכול להנחות ערב כזה, בין שעה לשעתיים וחצי - מוזמנותים להירשם כאן למטה ונתחיל לבנות מאגר מנחים מתנדבים. כמו שראינו בסמינר לא חסרים לנו מגנטים אנושיים עם מתנות לתת :)

קרדיטים

תפקידי על

טבלאת מעגלים

שם מעגל	הנחה	השתתפו	תיעדו
המחאה והמשיכה הרומנטית שי קנוהל אורי זיו דביר נטלי רוזנמן
מבנים לקבוצות אקטיביסטיות	אריה בלאט וברוך אורן		כרמל ??
חכמת הפטריות	חמי שטורמן		כרמל ??
אומנות ומחאה במרחב הציבורי	גיל מועלם דורון	דביר ??? ברוך אורן מעיין רעם גבי ווינרוט איתמר ?
2013	גיא שמיר	חמי שטורמן ??
האסיפה הארצית
סדנת טוויטר

יעזרו בתמלול: איה יוסף אלי אבי

תמצותי ותמלולי מעגלים

שישי:

שבת:

טפסי סיכום מעגלים

===שישי=== ====רדיקאלי (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. למדתי שיש צורך ברדיקלי מכיוון ש-קל מאוד להתגלגל בהדרגתיות למיינסטרים, ובניסיון לקרב יותר אנשים לגרום לדיכוי השיח הרדיקלי. 2. המגזר העסקי יכול להיות כלי להכנסת ערכים רדיקליים למיינסטרים, כמו עסקים חברתיים. 3. מאוד חשוב החיוביות ויצירת אלטרנטיבות כדי לא "לשפוך את התינוק עם המים". תובנות: 1. להסתכל על שיח רדיקלי כמשהו שהוא יותר עבור הפעילים מאשר עבור המעגלים החיצוניים. הוא אומנם לא מקרב אנשים מבחוץ אבל הוא כן פותח את הראש לפעילים, ולכן יש להיזהר לא לדכא אותו, אלא לאפשר אותו גם אם יש התנגדות. 2. אפשר להתחיל מרדיקלי, רצוי להמשיך בעידוד חדירה כלשהי למערכת. דברים מעוררי השראה: ====נט-וורקינג (11:00-13:00 יום שישי)==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. תובנות: 1. ליצור נט-וורקינג דרך ארגונים קיימים שגם כך פעילים בתוך המסגרת או הממסד שמעוניינים לפעול מולו, במקרה שהפעילים אינם מעוניינים בקשר ישיר עם הממסד (תיווך). 2. לחזק יוזמות קיימות!!! ====בחירות (11:00-13:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: דברים מעוררי השראה: דימוי אסוציאטיבי תפקיד ===שבת=== ====חוכמת הפטריות מפת המחאה החברתית- חמי (10:00-12:00 יום שישי) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. שיווק זה יכול להיות להגיד ולהסביר את הדברים באופן שונה כדי שגם אחרים יוכלו להבין. תובנות: 1. כדי לשקף לעצמי ולהציג לאחרים צריך לשים גבולות לפחות באופן זמני. 2. כשיוצרים כלי, להשאיר מראש מקום לשיפור ושידרוג. דברים מעוררי השראה: 1. המפה עצמה, וזיהוי הצורך במשהו ויזואלי. ====אסיפה ארצית (15:00-16:30 יום שבת) ==== טופס סיכום נילו: מה למדת? 1. אין סולידריות אמיתית!!! תובנות: 1. לחזק יוזמות של אחרים שחופפות את ראיית העולם שלי, אפילו אם לא לגמרי, הוא הכלי החשוב ביותר 2. החינוך הדמוקרטי הוא גם הבסיס הנכון ליצירת מחאה המבוססת על הערכים בהם אני מאמין.

מסקנות מעגל ההפקה של הסופשבוע

ברוך:

לוודא שסלבס מחאה מאשרים השתתפות כי אחרת חלקים ניכרים בקהילה מתקשים לעכל את חשיבות האירוע.
שמח שהגיעו אלו שהידע חשוב להם
לבחון חלוקת הנושאים למעגלים גדולים וקטנים. אולי בכלל לעשות כל מעגל 3 שעות כדי לאפשר התעמקות ותור דיבור נרחב. וגם: לסדר רישום מראש כדי לאפשר לחכמת ההמונים להתערב בשיקולי הלוז. וכך להבטיח מינימום נוכחות.
מעגל לילה צריך להתחיל בשעה 9:30 והתכנון צריך להיות כזה שלוח הזמנים הרשמי מסתיים בשעה 23:30 עבור אנשי השמש. אנשי לילה מובהקים (קמים אחרי שעה 11:00 בבוקר) צריכים לקחת אחריות על מעגלי הלילה שמתחילים אחרי 23:00.
צוות בישול במקביל למעגלים במצב של בישול/דיבור, ובכלל בזמן המעגלים משימות הכנת מזון, שטיפת כלים ובישול לכל.
התעמלות בוקר חובה, ורצוי גם אחרי ארוחת הצהריים
נוכחות מים לשתיה חמה בחורף היא חובה, להביא קומקום חלופי בכל מקרה. רצוי גם תרמוס של 3-4 ליטר.
בירה 1 ארגז ל-24 שעות ל-15 איש.

מאמרים נספחים

נועם יורן על הניאוליברליזם של הריאלטי כבידור

אהבה

חן לוי על אהבה

תקווה

דורון אופק: "לא משנה מה נעשה, יש לנו תמיד החובה להתערב, החובה לעזור, החובה לסייע למי שצריך .. החובה שלא להישאר אדיש."

סוף העולם

אמה גולדילוקס (2012), "סוף העולם (כפי שאנחנו מכירות אותו)". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 22/12/2012: "אני חושבת שבמיוחד בעשורים האחרונים, סוף העולם הפך לאובססיה של תרבות המערב ושל תרבויות נגועות בקפיטליזם בכלל, ויותר מכך, נראה שהאובססיה הזאת עם סוף העולם קשורה באופן די הדוק למצב של א/נשים בחברה הקפיטליסטית. כלומר, ככל שא/נשים חיות קרוב יותר ללב הקר של המערכת הזאת, קרוב יותר לאידיליה המובטחת של שכונות פרוורים לבנות עם בתי קוטג' וגדרות עץ, כך גדל הסיכוי שלהם לייחל בכל מאודם לסוף העולם.; "הדוגמא הקיצונית ביותר שאני יכולה לחשוב עליה היא כמובן הדת שמסתמנת ככוח הפוליטי העולה של העשורים האחרונים בארה"ב: הנצרות האוונגליסטית. [...] בלב התרבות הקפיטליסטית האמריקאית חיים שבעים מליון בני אדם, שבמידות שונות של דחיפות מקווים לסוף העולם בזמן הקרוב מאוד: אולי היום, אולי השבוע, אולי בשנה הבאה… ואלה לא רק האוונגליסטים: לפי סקר אחד, יותר מ40% מהאמריקאים מאמינים שיום הדין מגיע.; [...]; ולמעשה, כשחושבות על זה, יש די הרבה הגיון בכך שנראה שכולם, בלי להגיד את זה, די רוצות את הסוף הזה. כי הקפיטליזם הוא סבל. לא רק עבור הפועלות והעניים, אלא גם עבור מעמד הביניים ומעמד בעלי הרכוש וכל יצור חי שנאלץ לחיות תחת החוקיות הרצחנית והמתעללת שלו. השבוע פורסם סקר שמעיד בדיוק על זה: החברות המאושרות ביותר בעולם הן אלה של אמריקה הלטינית, שעל אף התעמרות בת 400 שנים מצד אירופה וארה"ב, ממשיכות להפנות עורף עיקש לקפיטליזם הדורסני ומוצאות עם השנים יותר ויותר דרכים לתמוך אחת בשניה בסולידריות. בסינגפור, אותו חלום רטוב של חיים הכט ומודל הערצה של הקפיטליזם התעשייתי, חיים הא/נשים הכי פחות מאושרים בעולם, וא/נשים גם לא מאושרים בגרמניה וצרפת, וכמובן במדינות שבהן הקפיטליזם הכה הכי חזק לאחרונה: האיטי, אפגניסטן, עיראק.; הסבל היומיומי והריבוי של הטראומות האלימות שהם תוצאה בלתי נמנעת של החיים תחת השיטה הדכאנית הזאת מביאים עוד ועוד מאיתנו לדכאון ואובדנות, ועבור כולנו, גם עבור אלה שלא רוצות למות במובן הזה, הם מייצרים את התקווה הכמוסה שאולי בקרוב זה יגמר, שאולי מחר לא נצטרך לקום בבוקר לעוד יום של הישרדות, עבודה, ניכור ודיכוי.; הרצון הזה הוא השארית האחרונה של התקווה שיכול להיות אחרת, והפופולריות שלה בעשורים האחרונים לא מקרית. היא חוזרת לתחזית השגויה אבל המרתקת שנתן פרנסיס פוקויאמה עם נפילת ברית המועצות: הוא טען שהגענו לקץ ההיסטוריה, ומעתה ברור לכל אדם רציני שהקפיטליזם הוא הדרך היחידה. מסתבר שהנצחון הגדול של הקפיטליזם היה מכה אנושה לתקווה של האנושות ככלל, שכמו חולה סופנית, כל מה שנשאר לה לקוות לו הוא הסוף.; אבל אם יש מוסר השכל לסיפור העצוב הזה, הוא שחיים ללא תקווה הם בלתי אפשריים, ולכן התקווה היא כוח שאי אפשר להעלים לחלוטין. היא חוזרת ומתגלה גם מול המצבים האבודים ביותר, ולו רק בצורת התקווה שזה יגמר. ואכן, באותם שני העשורים מאז "קץ ההיסטוריה", אנחנו עדות להתפרצויות חדשות, חזקות ויצירתיות יותר, של התנגדות: באמריקה הלטינית, באביב הערבי, ביוון, בספרד, בישראל וגם בלב המאפליה של התרבות האמריקאית, מהפגנות הענק ברחובות סיאטל בנובמבר 1999, שהיו יריית הפתיחה של התנועה העולמית נגד הגלובליזציה, ועד לתנועת הOccupy: א/נשים ממשיכות לקוות ליותר מרק סוף העולם.; המשיכה לסוף העולם מעידה רק על כשל של הדמיון: אם אנחנו מעיזות לקוות לגרוע מכל, למה שלא נעיז פשוט דמיין את העולם אחרי הקפיטליזם, אחרי הפטריארכיה והעליונות הגזעית, אחרי שואת בעלי-החיים והאלימות האינסופית שאנחנו מפעילות על הסביבה החיה שלנו?; ולבסוף, אנחנו צריכות לזכור עוד דבר אחד: למאבק על הדמיון והתקווה שלנו יש משמעויות שהן גורליות באמת, ולא רק לרווחה הרגשית שלנו. כי לצד הפנטזיה הכמוסה על סוף העולם, הולכים ומתעצמים להם שני איומים שבאמת יכולים להביא לסוף העולם בזמן הקרוב: נשק גרעיני ושינויי האקלים. ושלא במקרה, אותה האימפריה האמריקאית שאזרחיה מייחלים כל כך לסוף העולם, מובילה בעיקשות את הדהירה העולמית לעבר שני האסונות האלה. היכולת של האנושות לבלום את הדהירה הזאת, כמו גם את אינספור הזוועות האחרות שנמשכות מבלי שהעולם יבוא על קיצו, תלויה בדיוק ביכולת שלנו לדמיין עולם אחר ולהפנות את התקוות והכוחות שלנו למאבק עליו. אני יכולה רק לאחל לנו ולעולם הזה שנצליח."

The Flobots (2008?) – We Are Winning, תרגום חופשי: ברוך אורן; "אנחנו בונימות עולם חדש; אל נא תשבי בנחת בצד; אל נא תשאר בהילוך סרק; אל נא תסמכי על השידור הזה לבד; אנחנו רק חזקותים כמו הסיגנל שלנו; יש מלחמה על המחשבה שלך; אם אתה חושבת - אתה מנצחת; התנגדות היא ניצחון; תבוסה היא בלתי אפשרית; כלי הנשק שלך נמצאים בידך; פני אל תוכך ומצא את האמצעים כדי להשיג את החופש שלך; הלחמי עם כלים; הגורל שלך ושל כל מי שאתה מכיר תלוי בזה"

שילוב מאהבים

דפני ליף: "אין לנו חברה אזרחית חדשה כי אנחנו לא יודעים לעמוד על מה שדומה בינינו. אם המחירים ימשיכו לעלות והשכר לא ישתנה, הגל הבא של המחאה ייראה אחרת לגמרי. זה יתחיל בשכונות וזה יהיה אלים. לא בקטע של ללכת ולשרוף חנויות, אלא פשוט כי כשלאנשים אין מה לאכול ואין להם איך להאכיל את הילדים שלהם, אז הם יצאו לגנוב. זה מה שיקרה. יהיה רגע שבו לא יהיה שווה לבן אדם ללכת לעבודה, ואנחנו לא רחוקים משם. אנשים שעולים לישראל אומרים 'אנחנו לא מבינים איך אנשים שורדים פה'. איך זה שזה מקום כל-כך יקר? זה ממש מטורף"."

להט"ב

שירי אייזנר, "אהבה ללא גבולות: התעלמות מהגבולות לא תמחק אותם". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 16/8/2011

יש שם גם תמונה מהממת של כביסה שחורה

"סטריאוטיפ אי-הנאמנות שופך אור על מטאפורת הביסקסואל/ית כבוגד/ת (אחת מהאהובות עלי, אישית). המילון מגדיר בגידה כ"הפרת אמון" או כ"נסיון להפיל את ממשלת המדינה לה חב הבוגד נאמנות, או לרצוח את השליט", הגדרה שמדגישה את תפקידה של ביסקסואליות בתור גורם מסית. אנחנו יכולות לחשוב על ביסקסואליות בתור בגידה באמון שנכפה עלינו על ידי מנגנוני הכח*, כמו גם בתור התגשמות של הנסיון להפיל או "לרצוח" את הסדר ההגמוני. אנו יכולות, אם כן, להשתמש במשמעות הזאת בתור שער לבגידה במונוגמיה, לבגידה בהטרופטריארכיה**, לבגידה בממשלות, מדינות, מלחמות. לבגידה בתנועת הלהט"בית (ה-ההה"ה-ית), על הנורמליזציה*** שלה ועל הנסיונות שלה למסמס את הקהילות שלנו בחברה. אנחנו יכולות להיות בוגדות בכל דבר שמגביל אותנו, ובכל דבר שעומד בדרכנו: כל מנגנוני הכח, כל הדיכויים.

מנגנוני הכח הם מבנים היררכים אשר שולטים בחברה דרך כסף, משאבים וכח. למשל, ממשל, קפיטליזם, פטריארכיה, גזענות וכן הלאה.
- הטרופטריארכיה היא פטריארכיה הטרוסקסואלית, כלומר שלטון גברי הטרוסקסואלי כפוי.
  - נורמליזציה היא נסיון להשתלב בנורמה, ליצור מצב נורמטיבי או סטטוס קוו. לרקע, כדאי לקרוא כאן על דומואים."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 25/6/2012: "אחת מהעובדות הלא-מדוברות ביותר של ההפגנה ביום שבת היא העובדה שקדמה לה העצרת נגד להט"בופוביה ברוטשילד פינת הרצח. השוטרים ידעו על זה, המפגינות/ים ידעו על זה. מאחת המשתתפות שמעתי שלפחות שליש מההפגנה היתה להט"בית.; אז למה לא מדברות על זה? אולי בגלל "שלא קשור"? אולי בגלל שהמוקד המדומיין של המחאה הוא סטרייט אשכנזי?"

ברוך: לא יודע לענות על מדוע לא מדברות על זה בהטרונורמה. רק מחזק את הטיעון של שירי בכך שבעיתון היחידי שסוקרה בו ההפגנה, מעריב, הסיקור התעלם לחלוטין מהחיבור בין שתי ההפגנות.

ברוך: בתוך הקהילה הגאה (וגם בתוך קהילת המחאה במידת מה), התקיים שיח ניכר בסוגיית שילוב המאבקים. עדות לכך באירועים שנפתחו ע"י הפלג הראדיקאלי ("באנו חשוכים לגרש!" - האירוע שפתח חאדר אבו-סייף, "לא היררכיה, לא מגדר, מפילות את המשטר. גוש שחור ורוד במוצ"ש" - האירוע שפתחו דן וג ואברם גור-אריה ) אל מול "שתקנו מספיק. היום מתחילים לצעוק!", האירוע הדומואי המרכזי שנפתח ע"י האגודה, איגי וחוש"ן. מסתבר שהעובדה שנפתחו מספר אירועים הפריעה למפיקי האירוע הדומואי, עד כדי שהם טרחו לדאוג לחסימת חשבון הפייסבוק של דן וג, מפיק האירוע השלבני "לא היררכיה לא מגדר" וכו'. דיונים רבים שביקשו להצר את המאבק לזוית דומואית, נתקלו בדיון פוליטי ער]. במקביל הופיעו גם פוסטים נוספים שביקשו להרחיב את היריעה הפוליטית אל נושאים כגון כיבוש, פינקוואש וטבעונות.

כדאי לשים לב גם לכך שעבור הפגנת הצדק החברתי כנגד המעצר האלים של דפני ליף, נפתחו שני אירועים - האחד, "לוקחים חזרה את הרחובות!", ע"י הגמוניית המחאה (שיר נוסצקי, ליטל כהן ביטון, ברק כהן, עדי פלד, יואב פקטה, משה מנקין, אורי בנדוב, ליאת בירון), והשני - "הפגנת זעם היום ב19:30! רוטשילד - מול הבימה" - ע"י קבוצה שהתקראה "השלב הבא - עושות מהפכה‎" - כלומר, קבוצה אנרכו-פמיניסטית בעצמה, שככל הנראה כללה פעילימות מפאנורמה - דן וג ושירי אייזנר. כלומר, יש כאן צעד מעבר לניסיון פשוט לשילוב מאהבים. יש כאן הזדהות משותפת עם הרצון לאחד בין ההפגנות.

ספיר סלוצקר-עמראן, "אני לא יודעת מה היה קורה". אתר העוקץ, 23.06.12: "אי שם ביישוב קטן אחר, אולי בפריפריה חברתית או גיאוגרפית כלשהי, יושבים נערות ונערים בבגרותם ולא מבינים מה לא בסדר איתם שעם כל הדברים על הסדר היום, חברי כנסת במדינה בוחרים להתעסק דווקא בחדר המיטות שלהם. בשבילם אני יוצאת להפגין היום [הפגנה נגד הקריאות ההומופוביות של אנסתסיה מיכאלי ב.א.] וקוראת לכולם להצטרף, לפני שהולכים/ות להפגנה אחרת [הפגנת הזעם על מעצרה האלים של דפני ליף ביום שלפני כן]. כדי שעוד כמה שנים אותם נערים ונערות ירגישו מספיק בטוחים ושלמים כדי להצטרף להפגין איתנו גם על הזהות שלהם ולא רק על המצב הסוציו-אקונומי שלהם.; אני בטח שלא יוצאת להפגין בשביל סיקור חיובי לעיריית תל אביב אחרי שהבריונים שלה בשליחות ראש העירייה היכו אתמול פעילים חברתיים, שחלקם בשבילי כמו בני משפחה, ובטח ובטח שלא בשביל האגודה הממוסדת והמיינסטרימית שלרוב צועדת עם המצב הקיים יד ביד ולא לוחמת כדי לשנותו.; רק בשבילם."

נשים

דורית אברמוביץ' אצל שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 25/6/2012: "במרחבים של מחאות והפגנות, גם אלו המצוינות למען צדק חברתי, נשים רבות מרגישות לא בטוחות, ומרגישות שהן-אנחנו-חלקנו- צריכות להצטמצם מאד: בין אם מפאת הפחד ממכות מצד גברים (אלו המכוונות למשל מצד שוטרים ואלו שלא מכוונות מלהט המפגינים, ולהזכיר- כי רבות מאתנו נפגעות אלימות ועל כן מכות ומעצר מסוכנים מאד עבורנו ומשחזרים טראומות עבר והווה). נשים רבות חוות הערות סקסיסטיות מצד מפגינים (חלק, ממש ממש לא כולם חלילה). המגפונים ניטלים פעמים רבות על ידי גברים והקולות של נשים מיטשטשים.; אז מפגינים יקרים- לגמרי יקרים- במחאה למען צדק חברתי, נשים חייבות לדעת שהן בטוחות, שקולן רם ונשמע, כי ללא נשים, ממילא אין מהפכה. ואם משמעו לוותר על פריבילגיות של דומיננטיות במחאה, הרי זו ההזדמנות עבורכם."

פלסטינים תושבי ישראל והמחאה

שרה אוסצקי-לזר, "אחוות עמים: הערבים והמחאה החברתית". הדף הירוק, 8/9/2011: "בימים הראשונים למהפכה התבוננו עליה האזרחים הערבים מן הצד בחשדנות מלווה בייאוש שקט. דומה כי ההפגנות בכיכר תחריר, שהיוו השראה למה שהתרחש כאן, עשו עליהם רושם גדול יותר מאשר המחאה התל אביבית. אמנם המצוקות מוכרות להם היטב והסיסמאות מתאימות להם, אך המרחק הגיאוגרפי והמנטלי בינם לבין שדרות רוטשילד מנע הצטרפות המונית. זאת גם על רקע של שנתיים ארוכות של חקיקה פוגענית ומפלה נגדם בכנסת והתבטאויות בוטות כלפיהם מפי פוליטיקאים בכירים, שדחקו אותם עוד יותר אל מחוץ לשוליים. אוהל קטן בפינת רחוב החשמונאים, שנשא את המספר 1948 ואוכלס על ידי נשים צעירות מיפו, הפך למוקד לדיונים בנושא היהודי-ערבי, וגם בו התגלעו חילוקי דעות לגבי אופי ההשתתפות במחאה. לאט לאט הוקמו מאהלים קטנים ביישובים ערביים ברחבי הארץ - כמו סח'נין, מיסר ומג'ד אלכרום - ודוברים ערבים עלו הבמות בחיפה ובעפולה ואפילו בתל אביב. העיתונות הערבית ניהלה פולמוס ער בשאלה, אם להצטרף ורוב הכותבים תמכו בכך, תוך דרישה לחדד את הבעיות המיוחדות לערבים - בייחוד קרקע, תוכניות מתאר ודיור. אך חודש הרמדאן הציץ בפתח והשילוב הבלתי נסבל של החום, של הצום ושל תחושות הניכור והפקפוק החזיר אנשים הביתה.; [...]; מוחמד דראושה, מנכ"ל שותף של יוזמות קרן אברהם סבור, שעם סיום עיד אלפיטר יתעוררו הערבים, יבינו כי זו גם המחאה שלהם ויפעלו ביתר שאת. במאמר שפרסמו הוא ואמנון בארי-סוליציאנו קראו השניים לממש ברגליים את השיח האזרחי החדש שנוצר כאן: "זה שמערער על הסדר החברתי הקיים, שאפליה והפרדה על בסיס לאומי-אתני הן חלק בלתי נפרד ממנו". עוד הם כותבים: "מול מגמות של לאומנות ושל גזענות בחברה היהודית וכאלה של בדלנות ושל ניכור בחברה הערבית, ניצבים רבים, משתי הקבוצות, הרוצים באמת ובתמים שילוב ושוויון, ורואים במחאה הזדמנות נדירה לחיבור אזרחי ערבי-יהודי וליצירת תשתית לחיים משותפים"."

פלסטין והמחאה

חגי מטר: "האתגר האמיתי, כמו שאמרתי בעבר ושוב רק לפני יומיים [לקישור] , הוא לחבר את המאבק העממי העיקש לזכויות ולצדק חברתי במרכז תל אביב עם זה שבדרומה, עם הפריפריה, עם ערבים וחרדים, וכן – גם עם המאבק העממי הפלסטיני לחירות, לדמוקרטיה, לסיום הכיבוש ולחיים של שלום וביטחון של כל בני האדם במרחב הזה. רק כך יבוא שינוי אמיתי."

חגי מטר: " זוהי חובה הן של המחאה החברתית והן של :התקשורת לזכור שהדרישה לצדק חברתי לא נגמרת בגבולות הקו הירוק, ושמי שהורסים אוהלים ברוטשילד, לוינסקי והתקווה הורסים אוהלים גם בלב המדבר של דרום הר חברון."

שירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זאת לא המהפכה שלי: על מחאות אלימות". שחור סגול - אהבה, זעם וגאווה (בלוג), 25/6/2012: "מחאת הקיץ היא דרישה למחיה נגישה והוגנת על אדמה כבושה, על חשבונן של הפליטות הפלסטיניות. כאשר הכובש דורש צדק חברתי לעצמו תוך רמיסה של הנכבשות, יש כאן בעיה. כאשר יחס המדינה והמשטרה למפגינות/ים נגזר ישירות מיחסה כלפי הפלסטיניות/ים, יש כאן בעיה. אתמול נזף בית המשפט במשטרה על האלימות ועל המעצרים, ושחרר את כל העצורות/ים לביתן/ם. ובעוד שמפייסבוק עלה קול שמחה וצהלה, כתבתי אני: "זה ההבדל בין יהודים לפלסטינים"."

ונועה שינדלינגר מסבירה בהרחבה:

נועה שינדלינגר: "בבסיסה של ה"מחאה" עומדת ההנחה שמדינת ישראל, שאיכשהו הייתה עד לא מזמן ישות פוליטית דמוקרטית לגיטימית, עומדת בפני השתלטות מוחלטת של כוחות החושך המזוהים עם הימין הפוליטי והניאוליברליזם. למעשה, האקט הסימבולי של ניפוץ שמשות הבנקים ממחיש בדיוק את התפיסה הזאת, לפיה האויב מספר אחת ולפיכך הבעיה העיקרית של יושבי הארץ הזאת הוא הסדר החברתי-כלכלי הקפיטליסטי. אולם לא כך הוא.; כפי שכבר טענתי בעבר [לקישור] הבעיה העיקרית כאן הוא המבנה הקולוניאלי, קרי, קיומה של ישות פוליטית כובשת בלתי לגיטימית, שמעולם לא הייתה דמוקרטית, אבל הצליחה במשך עשורים ארוכים להעמיד פנים ככזאת וגם לרכוש לעצמה לא מעט אהדה בעולם.; הישות הזאת מתקיימת בזכות אוכלוסיה מגוונת מאוד של כובשים, וגם בתוכה מתקיימת הררכיה חברתית-פוליטית (בעלת השלכות כלכליות): בראשה עומדים קולוניאליסטים לבנים שגם מניעים את המערכת הפוליטית והכלכלית שלה, ומתחתיהם נמצאים אוכלוסיות שעוברות מערכות דיכוי דיפרנציאליות – מזרחים, קווירים, פלסטינים (גם בתחומי 48 וגם בשטחי 67), מבקשי מקלט ופליטים, וגם מהגרי עבודה לא-לבנים ולא יהודים. חלק גדול מהאוכלוסיות הנמצאות תחת שליטה ודיכוי מבצעות בעצמם דיכוי של אלו שנמצאים מתחת להם (אבל איכשהו מוצאים עצמם מואשמים תדיר בגזענות, הסתה ואלימות).; האופן שבו ראשי ה"מחאה" החברתית מוכרים את הלוקש כאילו הם דורשים צדק חברתי הוא נכס אסטרטגי עבור המדינה הקולוניאלית, שכן התנועה עצמה משתיקה מסרים אנטיקולוניאלים מובהקים ומצליחה לשלב בקואופטציה כוחות פרוגרסיביים יותר, שישמשו עלה תאנה עבורה. באופן זה, הדגש על הכלכלה הקפיטליסטית כשורש הבעיה מושך אל תוך התנועה הזאת גורמים מרקסיסטיים-סוציאליסטים-קומוניסטים, שאופן הניתוח הדומה שלהם מזהה בכלכלה את הבסיס ואת כל ה"שאר" כחלק ממבנה העל שנובע ממנה.; [...]; כל מי שהמציאות בשטחים מוכרת לו, לא היה יכול שלא לגחך לאור התדהמה המעושה של "לוחמי הצדק" התל אביבים אתמול: אלימות משטרתית, מעצרים המוניים וכו'.; ובכן, בזמן שיצאתם לשחק בנדמה לי מהפכנים, נעצר בבית אומר איאד אל-צליבי בן ה-14, וגבר נוסף בן 56 הוכה עד שנשברה ידו. במזרח ירושלים באותו הזמן, השתמשו השוטרים בגז מדמיע כדי לפזר הפגנה ליד שכר שכם – ובידי מי? בידי אותם חברים של מפגיני J14, כשהם לובשי מדים.; וכאן עומדת הסתירה הפנימית שאי אפשר להתעלם ממנה: אותם אנשים שעומדים לצד דפני ליף היום ומוחים על "אלימות המשטרה" בתל אביב, מחר ילבשו את המדים ויפעילו אלימות נוראה פי אלף נגד פלסטינים (ובעלי ברית ישראלים ובינלאומיים) בשטחי 67, ואף אחד לא יפצה. לא צריך ללכת כל כך רחוב. אם ב' הוא בית, וזוהי "מחאת הדיור,” היכן היו ליף וחבריה ביום שישי כאשר מאות מאתנו נסעו לסוסיא שבדרום הר חברון כדי למחות על כוונת המדינה למחוק את הכפר מהמפה? ומדוע לא נשמע קולם הבוקר כאשר אל ערקיב שבנגד נהרס שוב, בפעם המי יודע כמה?; אין לי ספק שבהפגנה אתמול השתתפו גם חברים, אנשים טהורי כוונות, המכוונים להשגת צדק חברתי אמיתי. אבל גם ברור לי שמרבית המשתתפים בהפגנה כמו גם מנהיגיה אינם מעוניינים בהפלת המשטר הציוני ובמיטוט של הסדר הקיים, אלא בשימורו תוך, אולי, שינויים קוסמטיים קלים שיעבדו לטובתם. יכולתי לומר שעד שלא יקראו האלפים לסיום הציונות, הכיבוש והאפרטהייד וכינונה של מדינה דמוקרטית מהירדן ועד הים אני אצטרף אליהם. אלא שאני ריאליסטית. מעט מאוד מבעלי הפריווילגיות הקולוניאליות יסכימו לוותר עליהם ולהיאבק למען הצדק. הרוב, בסופו של דבר, ייענו לקריאה להתייצב לדגל (הציוני), ימשיכו ללבוש את המדים ולהפעיל אלימות שהפכה לשגרה נגד אלו שכל חטאם הוא שאינם יהודים."

מזרחיות

שלמה קראוס, "הקיץ של השכונות". אתר ynet, 20.06.12: "ואלה שמות: "חג'ג', מנקין, בן-יפת, אברהם, וענונו" - חמישה מתוך הפעילים שזומנו לחקירה ולחלקם אף נערך חיפוש בבית. אם לא מצאתם את החוט המקשר, השוו אותם לשמות אלה שלא נחקרו: "ליף, שפיר, קונטס, נוסצקי, גרין". אמנם זה לא נכתב עד כה, אבל היחידים שזומנו לחקירה הם פעילי שכונות ופריפריה. לא צריך להיות חסיד של תיאוריות קיפוח כדי להכיר בעובדות: אם המשטרה ביקשה להיערך לקראת הקיץ, מדוע קציני המודיעין פנו לפעילים שוליים יחסית ולא ל"קודקודים", שכבר הצהירו כי בידיהם תוכניות והוכיחו יכולת להוציא אותן לפועל? הסיבה היא, שהמשטרה יודעת כי הפעילים האלמונים האלה עומדים לכבוש את הכותרות בחודשים הקרובים, ועושה הכול כדי לסכל זאת.; [...]; בקיץ הקודם התבוננו העשירונים התחתונים מהצד ובחשדנות במחאה החברתית. עמוק בפנים הם הרגישו שגם אם המהפכה תצליח, הכסף לא יגיע אליהם - הם ימשיכו לקושש את הפירורים הנושרים מהשולחן, עת המעמדות העליונים נאבקים בינם לבין עצמם. עבור השדרה המרכזית של המחאה, ההפרדה הזו הייתה פיקטיבית - הבשורה במחאה החברתית הרי נועדה לאחד את כל המעמדות. אבל בפועל, שנים של מדיניות "הפרד ומשול", יחד עם מיתוג תקשורתי שצבע את המוחים בגוון של מעמד אחד ונהנתן, מנעו מהציבור הרחב בפריפריה להזדהות עמה."

לקריאה נוספת:

אורטל בן דיין, שולה קשת, יוספה טביב-כליף ושירה אוחיון (2012), "משאבי התרבות בישראל 2008 – 2011 - קריאה לחלוקת משאבים של משרד התרבות על בסיס עקרונות של שיוויון, פלורליזם וצדק חלוקתי". אתר תנועת אחותי, 7/6/2012: "קואליציית לבי במזרח, קוראת למשרד התרבות להיות שותף לתיקון עוול היסטורי. שינוי בהקצאת משאבי התרבות – על פי עקרונות של צדק חלוקתי והעדפה מתקנת- יהווה השפעה מכרעת על מכלול החיים החברתיים בישראל ומרקם החיים העדין והשברירי בה. זו ההזדמנות של מנהל התרבות ומחובתו לקחת חלק מרכזי בשינוי הזה.; בזמנים אלה, כשרוח חברתית אזרחית מתעוררת ישנה חשיבות יתרה לתחום העשייה התרבותית ככזאת הנושאת מסר של יצירה וחופש ובכוחה להיות קול משמעותי ודומיננטי בקריאה לצדק חברתי לכלל אזרחי המדינה והמגוון התרבותי המרכיב אותה. הקואליציה רואה בתרבות זכות יסוד לה זכאית כל קהילה וכל אדם באשר הם והיא כולה תקווה לשיתוף פעולה פורה ומשותף."

תהל פרוש (2009), "מוסדות תרבות מזרחיים מקופחים באופן שיטתי". אתר עכבר העיר, 13/10/2009: "שירה אוחיון, אשת חינוך פמיניסטית מזרחית, האחראית על כתיבת הדו"ח, אמרה כי הנתון הבולט בו הוא חוסר הייצוג של אתיופים בוועדות מינהל תרבות. "יש להם אפס אחוז ייצוג", אמרה. גם הייצוג של מזרחים בוועדות לוקה לדבריה, ומשום כך אין הזרמת תקציבים לתכנים שאינם אירופוצנטריים. לדבריה, גם בחלוקת התקציבים במוזיקה, מועבר 99% מהכסף לתזמורות מערביות קלאסיות. אוחיון מזכירה את תרבות הפיוט שהולכת ונכחדת ואת להקת ענבל הוותיקה, שלדבריה לא מוגדרת מבחינת מינהל התרבות כלהקת מחול."

פריפריה

רפאל בלולו, "אנטגוניזם ושמו דפני ליף". אתר הארץ, 24.06.2012: "ובתוך כל זה קיננו בי רעשים בלתי פוסקים והתנגדויות עזות כלפי מובילי המחאה, וכלפי דפני ליף בפרט. שאלתי את עצמי למה זה קורה; מאיפה מגיעה אותה התנגדות כלפי אדם, שמדבר לכאורה בשפה שלי, שפה שמילותיה הן שוויון זכויות, צדק חלוקתי ודיור ציבורי. האם הקושי שלי נעוץ בעובדה שמנהיגה אשכנזייה עתירת פריווילגיות, שגדלה בשכונה מבוססת, מספרת לי "שהעיניים שלנו נפקחו ולא ייסגרו שוב", שעה שעיני שלי מעולם לא היו סגורות מאז ילדותי בעפולה? האם רק בזכות הקושי שנתקל בו מעמד הביניים החזק - אותו מסמנת עבורי דפני ליף - יצאו אנשים רבים כל כך אל הרחוב? מה קרה, אנחנו בשכונות ובפריפריה לא חשובים מספיק?; [...]; [...] לצערי הגדול, כאן בעפולה, שיח המחאה לא קיים. אנשים עסוקים בעבודתם, בהישרדותם הכלכלית, וכמוני - גם הם לא מרגישים שדפני ליף מייצגת משהו מחייהם."

שלום בוגוסלבסקי, "תיאוריית החלונות השבורים." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 24/6/2012: "אותי, למשל, מטריף לראות את דפני ליף טוענת שהמאבק חזר לרחוב רק ברגע שהיא הביאה אוהל לרוטשילד ביום שישי, בזמן שהיו כאלה שלא חזרו כי הם אף פעם לא הלכו, והחזיקו מאהלים במשך כל החורף. מביא לי את הקריזה לשמוע שהמאבק חזר עם העשרות של דפני ליף ולא עם המאות של צעדת השכונות שבוע לפני כן. אבל אני גם יודע שמאבק זה לא תכנית כבקשתך ויש גבול כמה קטנוני אפשר להיות. אז אני החלטתי לא ללכת להפגנות בתל אביב, מקווה שהפלג התל אביבי ילמד לעשות מקום גם לאחרים ומפרגן להם כשהם מרימים הפקה גרנדיוזית כמו שרק הם יודעים להעלות."

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011: "ודאי שמתם לב שהרשויות נמנעות מלהתעסק עם המאהלים המרכזיים אבל מנסות לפנות את המאהלים החדשים והקטנים. המאהל הגדול ברוטשילד (עוד לא הייתי שם, אבל כך מספרים לי) הוא כיף גדול. לא רק בגלל ההופעות, הערק והפלירטוטים אלא בגלל שלעשות פוליטיקה זה כיף. לקחת אחריות על גורל החברה בה אתה חי, ליצור מרחב אנושי לשיחה, ויכוח ופעילות משותפת זה כיף. בני אדם הם חיות פוליטיות, ודברים כאלה מחזקים את האנושיות שלנו. זה הרבה יותר כיף מלשבת בבית ולראות "כוכב נולד".; ועל הכיף הזה, הרשויות בונות. בזמן שהתל אביבים נהנים מהחיים, מאהלי הפריפריה יפורקו אחד אחד עד שיישאר רק רוטשילד. ואז, הממשלה תחזור לפרופגנדה של ימי המאבק הראשונים: "זה בסך הכול כמה תל אביבים מפונקים". אז הנה עצה מעשית: בכל יום, תוציאו אוטובוסים מרוטשילד למאהלים בירושלים, באר שבע וחיפה, וגם למאהלים הקטנים למיניהם, זה של דרום ת"א בתור התחלה."

השמאל

ספיר סלוצקר-עמראן ואורי אופיר, "מלבאס אותי אתה עשית תואר". אתר העוקץ, 29.12.12: "קשה להיות בשמאל היום. לא רק בגלל ההסתה של הימין, אלא גם כי השמאל ברובו ממשיך להצדיק את הביקורת והסטריאוטיפים נגדו. הטעות היא לחשוב ששיח זהויות מפלג אותנו, במקום להבין שרק אם נקצה מקום לשיח מהסוג הזה בשמאל ונבין את הרגישויות ועוולות העבר נוכל להתקדם הלאה. כשעוולות מפא"י עוד לא נפתרו או אפילו הוכרו, אין שום סיכוי – למרות שמפלגות השמאל פועלות לטובת הרווחה והשלום – שתקום התעוררות המונית ותחליט לוותר על פתק "מחל". מה גם שכשבוז'י הרצוג מהעבודה היה שר הרווחה, הוא קידם את תוכנית ויסקונסין במלוא המרץ ושרי החינוך מהשמאל לא בדיוק נהרו לטפל בסוגיית בתי הספר המקצועיים. ומי מגבה את עופר עיני שהופך את כל שוק העבודה לעבדי קבלנים?; החיבור היחידי לשמאל ייעשה דרך מאבקים עממיים שמתחילים מלמטה, של קבלה ומאבק משותף ללא תנאים. לא להסתיר את היותנו שמאל, אבל להיות שם ולהיאבק ביחד. המאבק על הדיור הציבורי זה המקום להתחיל בו, גם חלוקה מחודשת של הקרקעות. כי אנחנו – גם אם האדם הוא החבר הכי טוב של מרזל, אם המשטר יגזול לו את הדירה שלו וישליך אותו לרחוב – אנחנו נהיה שם. נהיה שם כשמאל שלא נופל במלכודות ההפרד ומשול שמציבים לו, נהיה שם כשמאל שלא נותן שישסו אותו בשנאה נגד חרדים, שלא מסכים עם התנחלויות אבל לא שונא את המתנחלים. שמאל שנמצא בשטח, שמבין את המציאות המורכבת ועובד קשה על כדי לעשות חיבורים לא צפויים של קבוצות שונות, שנאבקות ביחד על צדק למדינה הזאת."

הימין

שלום בוגוסלבסקי, "דוקטרינת הפיצה." תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 26/7/2011: "אף אחד לא מנע מארגוני ימין להצטרף למאבק. הם היו נדרשים להימנע מלהבליט "פתרונות" כמו אכלוס ההתנחלויות בדיוק כמו שארגוני השמאל שם נמנעים מלהבליט את הטענה, הצודקת, שהמשבר הוא במידה רבה בגלל מדיניות ההתנחלות. או לחילופין, אף אחד לא מנע מהם כן להבליט את הנושא וכך לפצל את המאבק לשניים, מאבק דיור ימני מול מאבק דיור שמאלני. גם את זה הם נמנעו מלעשות ואני מנחש שזה משום שהכוח הארגוני המרכזי בימין הוא מועצת יש"ע, והם לא רוצים להיקלע למצב בו האנשים הכמעט יחידים בארץ שלא סובלים ממשבר דיור מתיימרים להוביל מאבק לדיור בר השגה, שלא יפתחו עליהם עיניים."

ברוך אורן: אני נוטה שלא לקבל את הטענה הזו של שלום בוגוסלבסקי. ראשית משום שההתנחלויות כן השתתפו במחאה (היה מאהב באריאל והיה מאהב ברמת הגולן). ושנית משום שבאמת יש מצוקת דיור גם בהתנחלויות. ושלישית משום שאם יש אוכלוסיה שלא סובלת ממשבר דיור (פרט ל-1% כמובן), היא אוכלוסיית בני ה-50+ שסיימו לעבוד בפרך עבור המשכנתא שלהם, וכאמור, לא דיירי ההתנחלויות. מעדיף את הגישה של יהודה אלוש:

יהודה אלוש, "בניית אמון ושיתוף פעולה" / נאום בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012 תומלל ע"י ברוך אורן, אתר שקוףבאוהל: "ועכשיו אנחנו באים ושואלים את עצמנו, יא אללא, למה השכונות לא מצטרפים? למה עיירות הפיתוח לא מצטרפים? ולמה ולמה ולמה הציבור?; [...]; ולמה הם לא מצטרפים? אני שומע מחברה במאהל בבאר שבע: "מה, הפרימיטיבם האלה, הדפוקים האלה, כמה שמדכאים אותם, והם עוד מצביעים בשביל זה שמדכא אותם." אז אני רוצה להגיד לכם חברייה שאם אתם חושבים שדירבנו את הציבור הזה בשביל להחליף את ביבי במופז או בשלי יחימוביץ, אם אתם חושבים שאתם תגידו צדק חברתי ויצטרפו אליכם? אז נא, זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד). לא! הליכוד יתחזק עוד יותר! והוא יקבל עוד יותר מנדטים! צריך לבוא מסר! חד! עם אלטרנטיבה! למי, למה, לאן אנחנו הולכים! מה פתאום נזכרתם עכשיו שאין צדק חברתי? מה, לפני בחירות, פתאום השלטון הזה לא בסדר?; צריך לזכור שהציבור הזה הולך עם מטענים קשים מאוד. קשים מאוד. אני צריך יום שלם לספר לכם מה ההורים שלנו חשו, מה ההורים שלנו הרגישו, איזה טירור הופעל כנגדם. זה היה בשנות החמישים, שישים, שבעים! חברייה אנחנו מדינה שמארגנת את הזיכרון, היא חייה על הזיכרון, היא קמה על הזיכרון! השואה הייתה לפני 50-60 שנה למה אנחנו מציינים אותה כל שנה? אז אתם רוצים שאנחנו נשכח את מה שהיה אז? מה אתם רוצים, לעשות עלינו סיבוב? אתם רוצים להחליף את הנבילה בטריפה? הא! זה מה שתקבלו (עושה ז' עם היד)!; כי הליכוד נתן לנו תחושה של בית. בית הרוס, בית חרא, אבל בית. והסוציאליסטים, איילה כאן, היא זוכרת. הסיסמה המרכזית, אתם יודעים מה הייתה הסיסמה המרכזית של הפנתרים השחורים? מה הבונאש! מה זה מה הבונאש? הם לא אוהבים אותנו! מה בסך הכל רצו הפנתרים השחורים? רצו תחושת שייכות! רצו להרגיש חלק מהמדינה הזו! רצו להרגיש שהסוציאליסטים האלה, השיווינאים האלה, הם חלק מזה והזה הוא חלק מהם!; אז בגין זיהה את הפרנציפ הזה, וכשהיה מגיע לבארשבע או לאופקים או לדימונה, היה פותח בנאום "אחי ואחיותי בני עדות המזרח! אהההה!!" וכך הוא הצליח לכבוש את השלטון.; [...]; [...]הבעיה המרכזית של החבר'ה מהשכונות ומעיירות הפיתוח היא פרנסה. בואו נתרכז בפרנסה. בנאדם שיש לו פרנסה טובה, כל הבעיות האחרות שלו נעלמות.; [...]; קחו את כל העניינים האלה בחשבון. תנו לאנשים האלה הרגשה שאתם מדברים אליהם ואתם חלק מהם והם חלק מכם. ודברו על הצרכים הישירים והספציפיים שלהם. ולא יהיה מהפך במדינת ישראל אם הציבור הזה לא יצטרף למחאה. כי זה הציבור הכי גדול וזה הציבור שנותן את הכח ל"אוייב" שלנו, מה שנקרא.; [...]לכל שלטון יש את הבטן הרכה ואפשר להכניע כל שלטון. אבל אל תתעוררו לנו רק בבחירות ואל תבואו לעבוד עלינו כי את זה תקבלו (עושה ז' עם היד)."

לא ברור

טוקבקיסט אנונימי: "מובילי המהפכה הם תמיד משכילים ומתוחכמים יותר מההמון שהם מתיימרים לייצג.; לדודי, 14:23 24.06.12; התופעה ידועה והיא כנראה טבועה באופי האנושי. מובילי המחאה לעולם אינם נמנים על הסקטור המדוכא. מובילי המחאה הם תמיד משכבות חברתיות סוציואקונומיות מבוססות, בני אדם משכילים, לא אחת פרופסורים ופוליטיקאים שנחנו ביכולת ניתוח וכושר רטורי שאין לבני השכבות שלמענם הם נאבקים. דוגמה. לא השחורים בארה"ב הם שהביאו לשחרורם מעבדות. מרד העבדים שהוביל נט טרנר, עבד שידע קרוא וכתוב, ב 1831, דוכא במהירות ומחוללו הוצא להורג. הנשיא אברהם לינקולן הוא שחולל את מלחמת האזרחים שהביאה לביטול העבדות 30 שנים מאוחר יותר."

אלימות

הפרשדונה, בתגובה לשירי אייזנר, "אם לא שורפות בנקים, זו לא המהפיכה שלי", 25/6/2012

"אני חושב.ת שלא מקבל מספיק דגש המקום שבו אנחנו מתייחסות לפגיעה ברכוש ולוונדליזם כאלימות לא פחות ובמקרים רבים אף יותר) מאלימות כלפי א/נשים ובע"ח אחרות.

אינגריד ניוקירק, מנ"כלית PETA (ארגון שאני מאוד מאוד לא אוהבת, אבל זה לא מוריד מאיכות הטקסט הבא) כתבה על מהפכות אלימות בהקשר לחזית לשחרור בע"ח: http://alllies.org/blog/archives/3606

"מובן שיש הבדל בין אלימות נגד רכוש ואלימות כלפי בני-אדם. החזית לשחרור בעלי-חיים לא תפגע בעכבר, אך גם לא תהסס לשרוף בניין עד היסוד. כל הקבלה בין שתי הפעולות הללו חושפת דרגת סגידה לרכוש ההופכת אותו, למעשה, למקודש. צורת החשיבה הזו, כאשר מותחים אותה עד גבולותיה הטבעיים, מובילה שוטרים לירות למוות במי שלוקחים מוצרים מחנויות"

מאוד מאוד חשוב בעיניי להדגיש ולהזכיר שהתגובות המתוארות בפוסט, ההתנערות מה"אלימות", רבות מהן באו בתגובה לניפוץ זגוגיות של בנק.

עוד דבר שהכעיס אותי ממש בתגובות הוא ניסיונות השוואה של הפעולה לניפוץ זגוגיות של בר של פליטים. האם א/נשים באמת לא מסוגלים/ות לעשות את ההבחנה שבין שבירת חלון בשווי אלפי שקלים השייך לבנק, או לתאגיד ענק, לבין שבירת חלון באלפי שקלים השייך לפליט שמתקשה לסגור את החודש?

עוד תגובות שהרגיזו אותי היו תגובות בסגנון "הם לא אנרכיסטים, או שמלאנים קיצוניים", "נעצרו אנשים נורמטיביים" וכו'. תגובות המתירות את דמם של אנרכיסטיות ושל כל מי שמוכןה להתנגד למנגנוני האלימות הפאשיסטיים של המשטר."

מדינאות

פוליטית, לא מפלגתית

רותם אילן כנס השמאל הישראלי 2, 11/5/2012 תמלול ע"י ברוך אורן: "בתחילת המאבק, שעוד רוב האנשים בכלל לא ידעו מי זה הילדים האלו, תמכו בנו אולי 4 חברי כנסת. הייתי כל כך נואשת לעצור את גירוש הילדים, שכל מה שהיה לי חשוב זה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה. אז כן, חזרתי על המנטרה, זה לא פוליטי, זה לא מפלגתי. זו שאלה מוסרית בסיסית שכולם יכולים להתחבר אליה.; והאמת היא שלתקופה דיי ארוכה דיי הצלחנו. ולפתע המאבק הפך להיות בלב הקונצנזוס. ופתאום תמכו בו, כשזה התאים להם, חברי כנסת מכל הקשת הפוליטית. אפילו שרה נתניהו הצטלמה עם אופק שהייתה מועמדת לגירוש.; אבל מה, כדי לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, בסופו של דבר, דיברתי על הסימפטום ולא על המחלה. לא הסברתי, למשל, את העובדה שבישראל אין מסלול התאזרחות ללא יהודים, כי במדינה יהודית פחות אוהבים לשמוע על זה. לא דיברתי על העובדה שמרבית החוקים נגד מהגרים נכתבו בכלל נגד פלסטינים, וזה רק איזשהו עיוות חדש שלהם. על השנאה, הגזענות והקסנופוביה לכל מי שאיננו יהודי או יהודי מהסוג הנכון, וזה לא שמור רק לילדי מהגרים.; ואני רוצה להגיד לכם שבמאבק הנקודתי ניצחנו ניצחון בלתי ייאמן. השגנו מעמד לכמה ילדי מהגרים שאני האחרונה לזלזל בזה , זה באמת הישג אדיר ומדהים. אבל מה? כיום, הרעש התקשורתי, כהרגלו, קצת שכח. ואלי ישי הודיע, בלי אגב שאף אחד יעשה על זה כתבה או יצא להפגין שבקיץ הקרוב הולכים לגרש 400 ילדי מהגרים שמתחנכים במערכת החינוך.; והבעיה האמיתית היא שבסופו של דבר, לא נגענו בשורש הבעיה. שוב פעם טיפלנו בסימפטום. כן, כי היה לי חשוב לגייס כמה שיותר תמיכה. ואגב, אם זה לא היה ברור, כיום נשארנו בדיוק עם אותם 4 חברי כנסת, אחד מהם מנחה את הפאנל הזה כמובן. הילדה איתה שרה נתניהו הצטלמה, נכלאה למשך 10 ימים וגורשה כבר מישראל.; וזה בעצם מה שאני רוצה להגיד לגבי המחאה בקיץ. בעיני, אסור לנו בשם הרצון הזה לגייס תמיכה כמה שיותר רחבה, לוותר על העקרונות האמיתיים של הצדק החברתי. כי אין דבר כזה צדק שהוא רק לך ולמי שדומה לך.; [...]; ואנחנו לא יכולים, משפט אחרון, בעיניי, אנחנו לא יכולים להמשיך לדבר על העם הזה, שדורש צדק חברתי, כשהעם הזה לא כולל את כל מי שחי במדינת ישראל, או מי שסובל מהשלטון שלה. בטח שלצערי העם הזה הוא מאוד יהודי ומאוד לבן, ואני גם אומרת את זה בתור חלק מהשיטה הזו, בתור מישהי שהיא חלק מהשיטה הזו ונהנית מהפריוילגיות האלו בעצמה, כי אחרת גם המחאה תטפל בסימפטום ולא תרפא את המחלה."

ברוך אורן: ואני רוצה להגיד שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק, שאנחנו נגיד שזה צדק לכולם. נחוץ גם לבנות את המקום בתוך השיח הזה למגוון של קולות שאינם יהודיים ואינם לבנים. שירגישו שזה שיח שהוא הבית שלהם. כלומר, יש כאן צורך לוותר על הפריווילגיה. שילוב של מודעות וויתור על פריוילגיה, נשמע לי כמו תנאי מספיק והכרחי לשינוי השורשי שאנחנו מחפשים.

יורם קניוק, "בלי פוליטיקה, אין טעם לגור באוהלים". אתר הארץ, 25.06.2012: "מה יועילו ההפגנות היפות מדי אם אינן מתחברות למשהו הלא נעים הזה, המכוער הזה, הנקרא פוליטיקה מול החרדים, מול השטחים, מול ההבל הכללי. לצעוק צודקים ברחוב זה סקסי ויפה יותר מאשר לעבוד קשה כדי לשכנע אנשים שאולי יהיו העם שהמהפכה מחפשת, אבל זו רק ריאליטי, שכל מה שיש בה זה הסיסמה שצריך לשנות. לשנות מה? איך משנים בלי עשייה?; [...]; לו ליף היתה צועקת שצריך להקדים בחירות, לו הצטרפה לאיזו מפלגה גדולה יותר מציפורן שיכולה לחולל פה שינוי, היא היתה יכולה להכות בלי לשבור את היד. אנחנו זקוקים לשכל של סתיו שפיר, שחוללה יחד עם ליף את המהפכה בשנה שעברה. כי שפיר (כך נדמה לי) מבינה שמלים עושות רעש אבל נשק אנטי-טנקי בצורת פוליטיקה יכול אולי להחזיר את החוגה למקומה. למי שלא זוכר, היו פעם טלפונים עם חוגות. פעם חייגתי. החוגה נתקעה. כל חור היה על המספר הלא נכון. נתתי מכה. החוגה חזרה. ככה זה."

אמה גולדמן: "אם הצבעה היתה יכולה לשנות משהו, היו מוציאים אותה מחוץ לחוק"

ברוך אורן: אפשר לחבר בין התפיסות של גולדמן, קניוק ואלוש, במקום שבו אקטיביזם השטח מסוגל לשנות תפיסות, עמדות ומודעות, ולהביא לפוליטיזציה של ההמונים. במקום הזה, ממילא אין ערך לבחירות כסמל, אלא לתודעה הציבורית ככח פוליטי. וזה גם מתחבר לשיח על הפריוילגיות וכו'.

ברוך אורן: מעניין דווקא להכיר בכך שגם בתוך המחאה מתגבשות נורמות אה-פוליטיות. כלומר, נורמות הגמוניות שקוראות להכיר במשותף ולדלג על נקודות המחלוקת. בכל הליך חתירה לקונצנזוס נדרש מקור, יש תהליך פוליטי ארוך ומייגע של הקשבה ושיח, שנועד ליצור למידה, שכנוע, וחשיבה יצירתית שהן אלו שמאפשרות בסופו של דבר את הקונצנזוס - כלומר - את הפתרון הפוליטי שמקובל פוליטית על הפוליטאי (הציבור). ודווקא כאן אנחנו רואים איך התרגלנו כל כך לברוח מהמחלוקות, שגם כאן אנחנו מעדיפים להביא את החלק הקל בסוגייה הפוליטית! במקום להביא את השיח על הסיפור הפוליטי (העובדה שנאום צונזר, הכוחות והמאבקים הפוליטיים שהביאו לכך), אנחנו מתמקדים באיזור הנוחות, איזור ההסכמה הא-פוליטי (גוף הנאום).

וואפא טיארה, "החברה הישראלית חולה". אתר j14 - האתר הרשמי של המחאה, 5/6/2012: "וואפא טיארה הייתה אמורה לנאום במוצ"ש (2.6) בעצרת בתל אביב. מבלי להיכנס לוויכוח על הנסיבות שהביאו לכך שהיא לא נאמה בסופו של דבר, אנחנו מביאים לכם את הדברים הנוקבים שהייתה אמורה לשאת"

ועוד כסופרלטיב, אנחנו מניחים שהדברים שוואפה הייתה אמורה לשאת, הם הדבר ה"נוקב", הפוליטי, השנוי במחלוקת. זה כמובן מגוכח, לאור העובדה שהטון הפוליטי של וואפא חייב לייצג את הקונצנזוס של האידיאולוגיה הפוליטית על אותה במה, שהרי וואפא הייתה אחת מהמפיקות של אותה עצרת, והארגון אותו היא מנהלת - דע"ם, אף היה מנוי ואחראי על איסוף הכספים למימון העצרת...

אם לתרגם את האירוניה כאן לשדה הויזואלי - האם ייתכן שהתמונה הבאה, בה נראית בבירור הקריאה "צדק חברתי גם לפלסטינים", מייצגת את השסע הפוליטי הגדול, את הסיפור המעניין מאחורי העצרת?

הפורום לצדק חברתי, "הפגנה לצדק חברתי - 2.6.12". פייסבוק

האם ניתן להסיק כעת, ברטרוספקטיבה, שהקריאה "זה פוליטי, זה לא מפלגתי" היא קריאה שמובילה לרידוד הנכונות הקהילתית להתמודד עם סוגיות פוליטיות? אולי אפילו אפשר לקרא בקריאה הזו, "זה פוליטי, זה לא מפלגתי", כח שמבקש להמנע מן הפוליטי? שמסרב להכיר בכך שהמילה "מפלגה" היא מוסד פוליטי שההתעלמות ממנו תגבה את המחיר של נסיגה משדה הפוליטיקה?

יש לחדד ולהראות כי מדובר בדיכוי הגמוני קונצנזוסיאלי - שהרי ברמת הכלל זה עובד, אבל ברמת הפרט זה לא תקף. יחידותי סגולה בקהילה כן מצאו את האומץ להתמודד עם סוגיות פוליטיות. מיכאל קורדובה 12/5 החזיק בטענתו שחייבים להביא את המפלגתי לתוך המחאה. אלג מביא את חד"ש כגון: לאיזו מפלגה כדאי להצביע? סוגיות שנדונו באומץ ע"י הפעילים היותר אמיצים.

כדוגמא בולטת, נביא את ניתוח מפלגות השמאל של אור לי ברלב. זהו אחד הפוסטים העמוקים ביותר שפורסמו בנושא ע"י מישהי/ו מ"פעילותי המחאה", ולכן חשיבותו. חשוב לראות כמה נרטיבים חשובים בטקסט של אור-לי:

אור-לי פותחת בכך שיש ביקוש עצום להרכעות מפלגתיות מטעם המחאה. הציבור מבקש שהמחאה תכריע בעצמה מה היא חושבת? למה המחאה רוצה להצביע? איזו מפלגה/ות תקדם/נה את המחאה? איזו מפלגה/ות תמשיך/נה את הקו שהמחאה יצאה נגדו?
שוב פעם, הנכונות לברוח מן הפוליטי ולהתעלם מסוגיות "מדיניות". כי המחאה היא פוליטית אבל לא מפלגתית.
והתוצאה המתבקשת: אי אפשר להכריע בין המפלגות, כי כולן טובות / לא טובות מספיק. למרות שיש הבדל תהומי בין המפלגות בשדה המדיני!
בנוסף, יש לתת את הדעת על ההתעלמות הקטגורית, הכואבת והאירונית מהמפלגות "הליכוד" עם ביבי נתניהו (ע"ע), "הבית היהודי" עם נפתלי בנט (ע"ע) ו"יש עתיד" עם יאיר לפיד (ע"ע). מפלגות שזכו לתמיכה עצומה בבחירות הקודמות וגם בסקרים, ומשום מה הטקסט של אור-לי מתעלם מכך שיש לפרט ולנמק ולהסביר, מדוע הן מפלגות שאינן תואמות לרוח המחאה. היא מסתפקת בתשובות קצרות מהמותן, בדיוק במקומות שבהם יש דיון פוליטי נוקב.

אור-לי ברלב, "הצעה אישית לבוחר החברתי | בחירות 2013". פייסבוק, 18/1/2013: "כפעילה במחאה החברתית רבים שואלים אותי למי אני מצביעה ולמי כדאי להצביע. רבים תוהים מהי הצבעה חברתית ורבים מחפשים אפשרות טובה להצבעה שתבטא את השאיפה לחיים שפויים וטובים. עבור כולכם הפוסט הזה נכתב.; הבהרה 1: כל מה שייכתב כאן מייצג אך ורק את דעותיי האישיות, ואין בכך שום ייצוג של קהילת המחאה החברתית, אין בכך שום ייצוג של חדר המצב של המאבק החברתי או של איש, פרט לייצוג שלי עצמי.; הבהרה 2: הפוסט יעסוק רובו ככולו בשיקולים כלכליים-חברתיים להצבעה ולא בשיקולים בנושא המדיני. לטעמי זהו הנושא שנמצא היום במרכז מערכת הבחירות, זו הבחירה שעומדת בפנינו: בין כלכלה עושקת ודורסת לבין כלכלה צודקת והוגנת.; הבהרה 3: טרם החלטתי למי אני מצביעה. (הרחבה בהמשך); [...]; "כשאני בוחנת כך את המפה הפוליטית, אני מזהה חמש מפלגות שאני מאמינה שכל אחת מהן בדרכה תקדם צדק חברתי בישראל: העבודה, מרצ, חד"ש, דעם, וארץ חדשה."; [...]; (היזהרו מבנט: מאחורי המבט החייכני מסתתרת רשימה שבה בין השאר יש חסידי מדינת הלכה ואויבי מדינת רווחה. ולגבי לפיד – בשתי מילים: תואם ביבי מבחינה כלכלית)."

נמשיך מכאן לניתוח החריף והחד-משמעי של אישתון בנושא מפלגת ארצחדשה. הגם שיש לציין שאישתון הוא בלוגר אנונימי, שזה לא בדיוק פעיל מחאה מוכר. מעניין למה הוא טורח להשאר אנונימי, שהרי רשויות המדינה גם ככה כבר יודעות בדיוק מי הוא.

אישתון, "בחירות 2013: תחקיר ארץחדשה – מפלגת הפתק הלבן". אישתון (בלוג), 20/1/2013: "ע"פ המספרים ארץחדשה לא עוברת כרגע את אחוז החסימה. מסתמן כי מפלגת הפתק הלבן, לא תהיה רק כזאת מבחינת ההצהרתיות כנגד המערכת, אלא גם מבחינת האפקט בקלפי. אבל כמובן שאי אפשר לדעת זאת בוודאות. בכל מקרה, גם אם יעברו וגם אם לא, זו דעתי כי המפלגה שרוצה להתחיל לשנות את ישראל, הייתה צריכה להתחיל בעצמה בצורה נאותה יותר.; אל תשכחו ללכת להצביע וכפי שאני אומר תמיד – תצביעו עם השכל."

לאור אלו, יש לציין דווקא את הטקסט של גיא תמר, שמספק את מה שרוב הטקסטים לא - את הבסיס הרגשי-תודעתי לשינוי פוליטי-מפלגתי. הטקסט היה כל כך חזק, שאף זכה כמעט מיידית להלחנה והפך לשיר.

[ גיא תמר, "גם אני הייתי פעם ימני, בתקופות מסויימות אפילו קיצוני". פייסבוק, ??]: "

לצידם של אלו, עלו שני כוחות הגמוניים במחאה, שיש להבחין ביניהם, על אף ששניהם ביקשו להרחיק את המפלגתי. הקול הראשון הוא קול שאין הרבה מה לדבר עליו, הוא קול קורא לרדידות השיח והתעלמות מקשיים בשיח. ראו הסדנא לידע ציבורי מנסים לעשות ניתוח פוליטי "אובייקטיבי". זהו קול תרבות הרייטינג והמצביע החציוני. העניין היחידי הוא בשאלה - איך להתמודד עם הקול הזה?

הקול השני הוא קולו של דני קורן, המבקש לסמן את קץ המפלגות. זה קול שמתחבר היטב לקולות של הM15, שמדברים על הפוליטי השטוח כפתרון לפוליטיקה הייצוגית. זהו הקול הפיראטי, קולה של הדמוקרטיה הישירה והנזילה.

שני קולות אלו מצאו ביטוי אלים דווקא בהפגנה הגדולה ביותר ב2012, הפגנת ה-12/5/12. הפגנה זו זכאית למחקר נפרד. ספציפית נרצה להתמודד עם תופעת האלימות האנטי-מפלגתית באחורי הבמה. נטען ע"י משה מנקין ופעילים אחרים כי פעילי מפלגות הונחו שלא להגיע לאירוע. מול טענה זו, פעילי מר"צ והתנועה הירוקה לא בדיוק הכירו את ההנחייה הזו. בשטח התבקשו פעילי המפלגות שלא להתקרב לבמה עם שלטים, כדי שלא ייראה כאילו הם מנסים לנכס את ההפגנה. הם כמובן סירבו לכך, והתוצאה הגיעה לכדי אלימות פיזית בשטח, והתערבות המשטרה לאור בקשת ההפקה.

רקע: משבר זהות באוכלוסיה היהודית

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013: "התופעה המורכבת הזאת שאנחנו מכנים בשטחיות "הסחף ימינה" קרתה בגלל מגוון סיבות שאפשר לשים תחת הכותרת של "משבר זהות". תראו מה קרה בין אמצע שנות השמונים לתחילת שנות האלפיים:; קריסת דוקטרינת "כור ההיתוך" עם שקיעת האליטות הישנות ועלייתה של הפריפריה. הפוליטיקה ה(כאילו)מזרחית פילסה דרך לקדמת הבמה בדמות ש"ס, מיליון דוברי רוסית – חמישית מאוכלוסיה, הגיעו תוך עשור. גלובליזציה, ישראל הצטרפה לשוק העולמי ותוך שנים ספורות עברנו מחנויות שמתבססות על תוצרת מקומית למגוון מהמם של מותגים מכל כדור הארץ. מערוץ ממלכתי אחד לעשרות ערוצי כבלים ולוויין. וכמובן, הופעת האינטרנט. חוץ מזה, התחילה האינתיפאדה הראשונה, מו"מ ראשון בין ישראל לפלסטינים והסכמי אוסלו.; דבר כזה, מערער את הזהות שלנו. אנחנו מפסיקים להבין מי אנחנו כחברה, מה מאחד ומייחד אותנו ומתחילים לחפש הגדרה עצמית מחודשת. זהות היא הבסיס לתחושת הביטחון של הפרט ובמובנים רבים, הפחד מאבדן זהות גרוע יותר מהפחד מפני פגיעה פיזית. אם אני אפגע או אמות, זה יהיה "אני" שייפגע או ימות. אבל אם אשתנה, האם עדיין אהיה "אני"?; אז תהליך של ערעור ושינוי הזהות מפחיד בכל מקרה, אבל מפחיד הרבה יותר כשטרוריסטים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה, וכשראש הממשלה נרצח.; אז הקולקטיב דובר העברית בארץ נבהל ונאחז בתשובות הפשוטות והזמינות ביותר של "מי אנחנו" ו"מה אנחנו עושים פה". תשובות פשוטות הן תשובות שכבר קיימות. אם הפסקנו להבין מהו "יהודי" ומהו "ישראלי" ואנחנו לא רוצים להיות במקום המברר והמתלבט בזמן שחמאסניקים מתפוצצים לנו באוטובוס, אז נחליט שיהדות היא יהדות קמאית, אורתודוכסית, קשיחה וברורה. וישראליות היא דגל, הימנון, צה"ל, ולהיות "בעד ישראל" ו"נגד האויב".; אבל הבירור וההתלבטות לא נפסקו. אחת התופעות הדרמטיות ביותר בישראל מאז רצח רבין היא הופעתם של עשרות ארגונים שעוסקים בשיח של בירור היהדות והישראליות. מה שצמח מתוך השיח הזה הוא תחילתה של ליברליזציה של היהדות שכן למרות הנסיגה החדה של ימי הפיגועים, זהו עדיין תהליך העומק ההיסטורי. ועם הזמן שעבר והרגיעה הביטחונית, תהליך זה התעצם עוד יותר.; חלקים גדולים מהימין הישראלי השתתפו בשיח הזה והפרויקט הגדול של הימין בעשור האחרון הוא ניסיון להכיל את השיח והבירור בתוך "גבולות גיזרה" צרים וקשיחים שהם מכנים "ציונות" או "ניאו-ציונות". השמאל הישראלי, ברובו, הפקיר את הנושא ונאחז בתשובות הפשוטות שלו, שנשענות על חילוניות, קוסמופוליטיות ומערביות. כשהתחיל גל הליברליזציה הפנים יהודי, הוא לא פגש שמאל ישראלי שקיבל אותו בזרועות פתוחות אלא שמאל ישראלי שהתייחס אליו בחשדנות ועוינות, שהעדיף להסתכל לא עליו אלא על הדודות המשגיחות מהימין שליוו אותו כדי לדאוג שלא יתרחק מדי מהבסיס הקמאי והלאומני."

"הליכוד ישראל ביתנו" עם בנימין נתניהו

"יש עתיד" עם יאיר לפיד

יאיר לפיד הוא ללא ספק ההפתעה של הבחירות האלו. גם הוא עצמו לא צפה את ההצלחה המסחררת של המפלגה החדשה שהקים, "יש עתיד".

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013: "יאיר לפיד הציג פסאדה של ישראליות מכילה ומתונה. אמנם קשה להבין מה הישראליות הזאת אומרת, אם בכלל, אבל בזה גם סוד קסמו. ברור לכולם שזה משהו "ישראלי", אבל זה גם דף חלק שכל אחד יכול להקרין עליו את מה שהוא רוצה. אני יכול להבין למה אזרח שמסתכל מסביב ולא רואה אף מפלגה שמייצגת אותו יבחר ביאיר לפיד. אם אני לא רוצה להתחייב למה שהאחרים מציעים, אני אבחר במה שלא דורש ממני להתחייב לשום דבר אבל מספק איזו תחושת "ביחד" דביקה."

"הבית היהודי" עם נפטלי בנט

שלום בוגוסלבסקי, "פוסט בחירות" תניח את המספריים ובוא נדבר על זה (בלוג), 23/1/2013: "מי שרכבו על הזהות היהודית הפתוחה והמכילה זכו להצלחות. הבית היהודי בראשות נפתלי בנט היא הכול חוץ מיהדות פתוחה ומכילה. המפלגה עצמה, ברובה, היא לאומנית ודתית על גבול הפונדמנטליזם. אבל הדור שבנט מייצג מבין שזה לא עובד. בנט הוא בדיוק הדודה הזאת שנצמדת למהפכת היהדות הליברלית כדי לדאוג שתישאר צנועה ותומתה לא תחולל. רק עד הזמן האחרון, החבורה הזאת בניצוחו של משה קלוגהפט, האסטרטג והקמפיינר של 'אם תרצו', של קמפיין 'הגז הערבי', של 'ישראל שלי' ושאר מיזמים שהובילו את שיח השנאה וההכפשה בשנים האחרונות, הבינה שזה מפסיק לעבוד ועשתה סיבוב פרסה. הם עטפו את אידיאולוגיית ההארד-קור שלהם בערימה של צמר גפן מתוק ועמוס צבעי מאכל שכולו מתינות והכלה של כל הזרמים בעם. אפילו של הערבים. לפחות באותו חלק מהקמפיין שיועד לציבור החילוני והמסורתי. אז בנט הציג פסאדה של יהדות מתונה ומכילה, וזה עבד לו."

מחוץ לשדה הכסף

הספר החדש של Andrew Jackson & Ben Dyson

עייפות?

ירון בן עזרי: מה עושה תנועת מחאה שאין על מה למחות?

שיח פריוילגי והפריוילגיה להשתתף בשיח

התבוננות בשומרי הסף

לבחון האם אפשרי כבר לשים את כל המאמר, כי ציטטתי את האם-אמא שלו.

אמה גולדילוקס (2012), "טרנסיות ללא גבולות: עולם ללא שומרי סף". רווחים לפני חיים - הבלוג של אמה גולדילוקס, 1/6/2012: "ולמה אני מספרת לכם את כל זה? ראשית, כי אני חושבת שיש תנועה שצריך לעשות כדי להבין איפה אנחנו נמצאות, זה לא מספיק להסתכל על הכיתוב על הקיר, זה לא מספיק לראות מי מדכא אותנו, כדי להזהר מהמרווח, צריך גם להסתכל למטה. זה עלול להיות מפחיד ולי אישית זה תמיד עושה ורטיגו, אבל אנחנו חייבות להסתכל למטה. לראות את מי שמדורגת מתחתינו בשרשרת המזון הקפיטליסטית, לראות שאנחנו לא רק מדוכאות, שהחברה הזאת מאלצת את כולנו לתוך תפקידי מדכא, ולראות את מי שאנחנו מדכאות, את מי שאנחנו הורגלנו לא לספור, את מי שהורגלנו לעבור על פניה ועל פני הכאב שלה בלי לשים לב בכלל שהיא שם, ושהכאב שלה שם.; שנית, אני מספרת לכם את כל זה כי אלה כולן דוגמאות למהי נגישות, ולמיהם שומרי סף. שומרי סף הם לא רק פסיכיאטרים שמנצלים כלכלית נשים טרנסיות ומעקבים תהליכים הכרחיים של שינוי מגדרי, כולנו עברנו שומרי סף כדי להכנס לפתח האוניברסיטה היום. ולא כולם יכולים לעבור את שומרי הסף האלה. החברה שלנו מורכבת מרבדים של נגישות וחוסר נגישות, של סלקציות גזעיות, מיניות, ומגדריות, סלקציות של יכולת גופנית, נפשית וכלכלית, והרבה פעמים הסלקציות האלה צריכות סלקטור, שומר סף. שומר סף יכול להיות שוטר, או חייל במחסום, הוא יכול להיות עובד קבלן ששומר עבור פחות משכר מינימום בכניסה לקניון או לאוניברסיטה, והוא יכול להיות סלקטור בכניסה למועדון. אבל הוא גם יכול להיות פקיד אפור שדוחה בקשה שגרתית, הוא יכול להיות אח בבי”ח פסיכיאטרי, הוא יכול להיות אבא או אמא או סתם גבר מפחיד בכניסה לרחוב, הוא יכול להיות קבלן או מתכנן עירוני שלא דואג לנגישות לנכים, או מישהו שמעיר בצחוק הערה סקסיסטית או הומופובית.; אז כשאני מדברת על עולם ללא שומרי סף, אני בעצם מדברת על עולם שבו אין מי שישמור על היררכיות של נגישות וחוסר נגישות למשאבים ולהזדמנויות בחיים, עולם שבו אין מרכז כוח שמחליט איך יחולקו מצבים של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה. אני מדברת על עולם בלי גבולות.; חשוב לשים לב שלפחות רוב הזמן, מי שאחראי על החלוקה של משאבים, של מצוקה ופריווילגיה על פני החברה, נתפס כמי שעושה לכולנו טובה. המדינה מדומיינת כישות מגוננת ששומרת על כולנו מפני הפושעים הרעים, והשוטר שהיא שולחת בסה"כ בא לשרת ולהגן, מאבטחים, פסיכיאטרים, סוהרים, חיילים במחסום, קבלנים, משפחה: שומרי סף מכל הסוגים מוצגים בפנינו כמי שבסה"כ דואגים שהכל יהיה כאן בסדר. כמי שדואגים לנו, מגינים עלינו מפני האחר, מפני הרעים.; גם בחיים של א/נשים טרנסג'נדרים, שומרי הסף מציגים את עצמם כמי שתפקידם לדאוג לנו ולהגן עלינו, לעשות שהכל יהיה בסדר. ובמקרה המיוחד של התעשייה הפסיכיאטרית שמציבה מכשולים בפני א/נשים שמעוניינות בשינוי מגדרי, האויב שמפניו צריך להגן עלינו הוא למעשה אנחנו עצמנו. צריך להגן עלינו, ככה מסבירים לנו פעם אחר פעם, מפני החלטות פזיזות, מפני מניעים לא נכונים, זה לא כאילו אנחנו באמת יודעים מה טוב לנו, נכון? את זה עדיף להשאיר למומחים.; העובדה שה"טיפול" בא/נשים טרנסג'נדרים מזהה אוייב בתוך הטרנסג'נדר עצמו מגלה דבר חשוב: הפרדיגמה של הגנה היא למעשה אותה הפרדיגמה של חלוקת האוכלוסייה ל"א/נשים" ול"לא-אנשים", לאלו הראויים להגנה ולאלו שיש להגן מפניהם. זו הפרדיגמה שדרכה מדובר שיח של הגנה לאומית, שמייצר סדר הגמוני דרך המצאה של סכנה שמקורה לא בכוחות הדיכוי ובאכזריות שלהם, אלא במדוכאים. כלומר, ההגנה המוצעת על-ידי שומרי סף היא למעשה לא הגנה עלינו, אלא הגנה על הסדר הקיים. זיהוי האוייב בתוך נפשם של א/נשים טרנסג'נדרים חושף זאת, מפני ששומרי הסף נאלצים במקרה הזה להמציא אדם טרנסג'נדר מפוצל לשניים: קודם האדם הנורמטיבי שעליו יש להגן, ואז מכלול הפתולוגיות הנפשיות הבלתי-נורמטיביות של הטרנסג'נדריות, שמהן צריך להגן עליו. הסיבה לכך היא, כמובן, שתפקידם של שומרי סף הוא לא להגן על א/נשים אלא להגן על הסדר, במקרה הזה הסדר המגדרי, אחרת איך אפשר להסביר ניצול וגרימת סבל לא/נשים טרנסג'נדרים בניגוד לרצונם כטיפול?; זה גם הזמן להזכיר שלפחות רוב הזמן, גם מי שמבצע בעצמו את תפקיד שומר הסף פועל מתוך האידיאולוגיה של הגנה ודאגה, ומאמין שהוא למעשה עושה מעשה טוב, או לכל הפחות שהוא רק מבצע כהלכה את התפקיד שניתן לו. א/נשים שמבצעים תפקידי שמירת סף לא חושבים על עצמם כמי שמשעתקים דיכוי וגורמים סבל, ומנגנוני שמירת הסף הם כאלה שלרוב חוסכים מהם את אי הנוחות שבהתבוננות ישירה בסבל שהם גורמים.; למעשה, רוב שומרי הסף לא יודעים שהם בעצם שומרי סף, הם לא יודעים שהם מבצעים למעשה את התפקיד של אכיפת דיכוי. השיטה פועלת כך שהא/נשים שנשלחים בפועל לבצע את הסלקציות לא מודעים למערכות המורכבות של דיכוי ושליטה שבשירותן הם פועלים. זה חשוב. א/נשים אשכנזים לא נחשפים למהות של המבנה הגזעני של החברה הישראלית שמדכאת מזרחים, חיילים במחסום בד"כ לא יודעים איפה על המפה הם נמצאים ומאיפה מגיע הכביש שהם חוסמים ולאן הוא הולך, ובטח ובטח שלא מי מרוויח מהנוכחות שלהם שם, גברים מחונכים לא לראות איך ההתנהגות שלהם, האיומים הסמויים באלימות פיסית ומינית, מגבילה את החיים של נשים ומשליטה עליהן טרור, ופסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאליים לא מבינים לרוב את מלוא המשמעות של מניעת או עיקוב תהליך שינוי מגדרי עבור הא/נשים שבהם הם אמורים "לטפל".; שמירת סף היא עניין של משאבים חברתיים: בחברה שמחלקת באופן בלתי שוויוני במידה מזוויעה משאבים כמו אוכל, דיור, בטחון, הון כלכלי ופוליטי, וגישה למרחב הציבורי כמו גם לשירותים הציבוריים (רפואה, חינוך, בטחון סוציאלי), צריך מישהו שישמור שמי שנשארו בלי כלום בידיים לא ינסו לקחת מהערמות של מי שיש להם הכל.; ואכן, מבטיחים לנו תמיד, עולם ללא שומרי סף עלול להיות מאוד מסוכן. א/נשים יתחילו לעבור תהליכי שינוי מגדרי ללא בקרה כאילו שהיה מדובר בסה”כ בבחירות אישיות עבור הגוף של עצמן ולא בעניין פסיכו-פתולוגי בעל משמועויות עמוקות עבור החברה והמדינה, אחרות יחליטו בעצמן אם הן בנים או בנות או לא זה ולא זה ויקשקשו עם מרקרים על סעיף המין בתעודות הזהות שלהן, פלסטינים עלולים לההתחיל לסתובב איפה שבא להם כאילו היו בני אדם, פיראטים מחוסרי דיור יפלשו לבתי הקיץ של העשירים, ילכלכו להם את סדיני הסאטן ואז יעשו מהם דגלים וטרמפולינות, אף אחד לא יהיה שם כדי להגן על הכספות והבנקים מפני ביזה וחלוקה מחדש, אתיופים יכנסו לבארים האקסקלוסיביים של הסטודנטים הקולוניאליסטים בבאר-שבע, רכבי שטח מקולקלים יחסמו את הכניסה לאתרי סקי מזהמים, כל הסכרים יתמוטטו והנהרות יחזרו למסלולם, וכל הלוייתנים, הקרחונים, ההרים, העצים, המרמיטות, התרנגולות והפרות יוכלו לנשום לרווחה ולהתחיל ללקק את הפצעים העצומים ששלטון המין האנושי הותיר בהם.; להצליח לדמיין עולם ללא שומרי סף זה להצליח לדמיין עולם בלי דיכוי, או אם להשתמש במילה מפחידה יותר, לדמיין אנרכיה.; אבל מה עושות? איך אנחנו יכולות לפרק מערכות של חלוקה בלתי שוויונית של משאבים ושמירת סף?; הרמז הראשון הופיע בתחילת ההרצאה: צריך להסתכל למטה. צריך להבין מי תקועים איתנו באותה הסירה ומי תקועים כמה קומות מתחתינו. הרמז השני הופיע לא מזמן: שמירת סף, ושמירת סף רפואית, היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים. למעשה, אף אחת מהבעיות שלנו כאנשים טרנסג'נדרים: אלימות גברית ומשטרתית, עוני, מחוסרות דיור, אלימות מינית, ניצול כלכלי, ייצוג תקשורתי משפיל ומיזוגני, אלימות במשפחה… אף אחת מהבעיות האלה היא לא בעיה שנוגעת רק לא/נשים טרנסג'נדרים.; אם כא/נשים טרנסג'נדרים אנחנו רוצות לשים סוף למערכת חלוקת המשאבים שמשאירה אותנו בחוץ, יכול להיות שכדאי לנו להתחיל למצוא דרכים לפעול ביחד, קודם כא/נשים טרנסג'נדרים, ואז ביחד עם כל מי שיש לה אינטרס משותף איתנו: שכבות מוחלשות ללא גישה לשירותים רפואיים, א/נשים המתוייגים כחולי נפש, א/נשים המוגדרים "בלתי חוקיים" ועוד, לבניית אלטרנטיבות למערכת הרפואה לעשירים בלבד, למלחמה על הבריאות הציבורית, להפצת ידע רפואי וידע על שירותי רפואה נגישים, ולפרסום ברבים של שמותיהם וסיפוריהם של א/נשי מקצוע שעושים שימוש לרעה בכוח שניתן להם כדי לסחוט כלכלית, נפשית, או אפילו מינית, את המטופלים שלהם. נוכל גם למצוא מכנה משותף עם ארגוני נשים ועם כל מי שסובלות תחת הסדר המגדרי הקיים.; אי אפשר להפריז בחשיבות של ארגון קהילתי להשגת המטרות האלה. בעולם שבו יחידת ההתייחסות הראשונית של א/נשים היא המשפחה הגרעינית ההטרוסקסואלית (מבנה פטריארכלי ובלתי רצוני שבמסגרתו מתקיימות כמה מהזוועות החמורות ביותר בחברה שלנו), החזרת הכוח אל הקהילה, כמבנה שיתופי, רצוני ושוויוני יכולה להחזיר את הבטחון שנשמט מתחת לרגלים של מי שאין לה משפחה, מי שלא רוצה משפחה, ומי שהמשפחה הבלתי- נורמטיבית שלה נמצאת תחת מתקפה. אני מתכוונת כאן לקבוצות כמו מבקשי מקלט ומהגרי עבודה, נוער שבורח או מוברח מהבית, נשים שלא מעוניינות במשפחה ואמהות חד הוריות שנמצאות תחת מתקפה מתמשכת מצד המדיניות הניאו-ליברלית של משרד האוצר. עבור כל אלה ועבור רבות אחרים, קהילה היא בראש ובראשונה הגנה עצמית קבוצתית, ועם הזמן היא יכולה לגדול ולהפוך להתנגדות ובסופו של דבר לאלטרנטיביה למוסדות והשיטות שהביאו אותן, אותנו, לתחתית."

הזמנה לשכונה

ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12: "להבין מרחוק זה קל. העשייה, לעומת זאת, דורשת מאמץ. אז בואו כולנו נבין דבר אחד פשוט: לייקים בפייסבוק אינם בגדר עשייה והם לא ישנו כלום. רק הנוכחות בשטח עשויה לחולל שינוי. [...] אנחנו לנצח נישאר השמאל המנותק – זה שלא רק שעניי עירו לא קודמים בעיניו, אלא בכלל לא נחשבים. אנחנו נישאר השמאל שממשיך לקרוא לתושבי השכונה "תושבי השכונות" בלי להבין כמה גזענות והתנשאות יש בביטוי הזה. כמה מטען היסטורי הוא נושא בתוכו.; הדרך לשנות את המצב בדרום ת"א מחייבת נוכחות לא רק כשיש הפגנות, המצב סוער וצריך "לחנך" את אנשי השכונה. הדרך לשינוי מחייבת נוכחות יומיומית שלנו בשכונה, בקבוצות פעילים ותושבי השכונה שמנסים לעשות את השינוי ביחד – לא למען ולא בשביל התושבים.; אבל כמו בכל מועדון נחשב, גם פה יש סלקציה. לא כל אחד יכול לפעול בשכונה.; רק אם אתם פעילים חברתיים שמבינים את המצב, פעילים שמודעים לפריבילגיות שלהם, למיקום שלהם במערך הכוחות ולפערים הגדולים שייתכנו במעמד הסוציו-אקונומי. רק אם אתם מודעים למשמעות המצויה במקום שבו נולדתם וגדלתם, בחינוך שקיבלתם ובכסף שיש להורים שלכם בבנק. רק אם תוכיחו את עצמכם לתושבי השכונה בהתמדה וברצון הטוב, תוך הבנה אמיתית של הדיכוי שחוו תושבי השכונות במשך עשרות שנים.; אם תבינו שלעובדה שאתם אשכנזים/ גרים בצפון ת"א/ ממעמד הביניים יש משמעות, יש משקל בפעילות שלכם ובנוכחות שלכם, יש לכם סיכוי. זה לא אומר שאתם לא יכולים לפעול ולחוות דיעה, אבל זה כן אומר שאם תאהבו את זה ואם לא, חובת ההוכחה עליכם היא כפולה [...]"

מאיר עמור, "אם אדם נופל ממטוס באמצע הלילה", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12: "מה שקורה היום בשכונת התקווה הוא מה שנזרע בשכונת התקווה לפני 10 ו-20 ו-50 שנה. יש קשר עמוק בין הזנחה, עוני, קיפוח, חוסר מוצא וחוסר תקווה ובחירה פוליטית חסרת אחריות. זה נכון בכל העולם. זה נכון גם לישראל. אי אפשר לתקן מציאות חברתית באמצעות דיבורים חסרי תכלית. לפני כעשרים שנה היה פרוייקט שנקרא "קדמה" בתקווה. הוא ניזום על ידי המחשבה באירגון הל"ה והובא לידי ביצוע על ידי סמי שלום שטרית ואחרים/ת. את בית הספר התיכון "קדמה" סגרו. לפני "קדמה" עובדיה גולסטני אני ואחרים הקמנו את תנועת הנוער "שחר". היא נבלמה מטעם העירייה. לפני שלושים שנה הציע ידידי המנוח יוסף שילוח לצ'יץ להקים בית ספר לטיסה בשכונת התקווה. צ'יץ זרק אותו מהמשרד. כאשר יבנו בית ספר לטיסה, יקימו תנועת נוער ויבנו בית ספר תיכון עיוני בשכונת התקווה לא יהיה סיכוי לבן-הארים ללבות שנאה. אבל בשביל זה צריך לדאוג שהמטוס לא יתרסק בשמיים. כי לאחר שהוא יתרסק אפילו אלוהים לא יכול להצלי אדם שנופל ממטוס באמצע הלילה. "שמאל אשכנזי" או "שמאל מזרחי" תפסיקו את הדיון המטופש הזה. בית ספר, תנועת נוער, עבודה, תקווה לתקווה, מוצא מחוסר המוצא החברתי והכלכלי לא שטויות במיץ עגבניות על התנדבות ורצון טוב. אם אלה לא יקרו יהיו נאצים יהודים גם בשכונת התקווה וגם משכונת התקווה. למרות השם."

חררדו לייבנר, "מי שלא רוצה לא יבין", 31/5/2012, תגובה אצל ספיר סלוצקר-עמראן, "גם ככה כבר צפוף פה בשכונה", אתר העוקץ, 29.05.12: "ספיר דורשת מפעילים ופעילות בעלי כוונות טובות קצת רפלקסיה לפני שבאים "לעשות טוב" במקום אחר ממקומם הגיאו-חברתי. הדגש הוא על בעלי כוונות טובות וכנות, לא על מחפשי אליבי/מיואשים/ציניקנים. והבקשה נכונה לכל הקשר, לא רק לגבי שכונות דרום ת"א. את או אתה רוצים להיות מעורבים בשינוי חברתי בסביבה שאיננה זו בה התפתחתם עם אנשים החווים מציאות שונה משלכם – מצוין, אבל בואו מתוך סולידריות, נכונות ללמוד ומתוך הבנה בסיסית של יחסי הגומלין החברתיים בין המקום שבו אתם באים למקום בו אתם מופיעים. זה א'-ב' של פעילות רצינית לשינוי חברתי ופוליטי. זו הדרך היחידה שבה אפשר לעבוד יחד ולחתור תחת ההפרדות בלי לשעתק את יחסי הכוח. וזה נכון לכל סוגי יחסי הכוח."

הדומואים כובשים את המסך

ראשית נפתח בהגדרת המושג "דומו".

יוסףה מקיטון2011, "מילולינות 3 – ד' זה דומו". בלי גאולה - פוליטיקה ללא אוטופיה (בלוג), 4/9/2011: "להתחיל את המילה הומו באות ד' נותן לה צליל טמבלי. קצת כמו להגיד אהבל. ה-ד' והחולם שבא אחריה הם מהמילה דומה. דומו הוא הומו (בהרחבה גם להט"ב אחר) שהפוליטיקה שלו מבוססת על דומות לנורמלי.; פוליטיקה שמבוססת על להיות דומה לנורמלי נשמעת ככה: "גם הומואים מתגיסים לקרבי" / "גם לסביות תורמות למאזן הדמוגרפי" / "אנחנו בדיוק כמוכם חוץ מהאופן בו אנחנו עושים סקס (או בוחרות פרטנרית)" / "השקל הורוד הוא כח קנייה חשוב" וכיוצא באלה. זו פוליטיקה שמשתיקה את הקהילות הלהט"ביות שמפריעות לדימוי הנורמלי: טרנסים וטרנסיות, ביסקסואליםות, אוחצ'ות, בוצ'ותים ועוד.; כשהמצאתי את המילה הזו בעלון שכתבתי לאחר הרצח בברנוער התכונתי לתאר אנשים עם פוליטיקה מסוימת, לא עם מראה מסוים. חשובה לי ההבחנה הזו כי מישהו יכולה להיות קויר בפוליטיקה שלה ועדיין לעבור כסטרייטית במראה, למשל. זה לא הופך אותה לדומואית. לעבור כסטרייט/ית זו לפעמים לא בחירה, אלא אילוץ, וגם כשזו בחירה, זו בחירה שהיא עדיין רק מאפין אחד במה שעשוי להיות פוליטיקה רחבה ומורכבת.; דומואים הם לרוב הומואים בעמדה של השפעה וכח. קשה לנהל פוליטיקה של דומות לנורמלי כשאת רחוקה מאד מהנורמלי. זה כמובן לא אומר שכל הומו בעמדה של השפעה וכח הוא דומו."

דן וג (2012), "למה לא נאמתי במצעד הגאווה בחדרה, וקצת על פוליטיקה דומואית". הפרשדונה (בלוג), 30/6/2012: "תוך כדי הארגון של הגוש השחור ורוד פנתה אלי שירי אייזנר ושאלה האם אהיה מעונייןת לנאום בעצרת. כששאלתי האם אושר לנו לנאום היא השיבה: "פניתי. שאלתי אם יש דוברים/ות בי וטרנס, אמרו לי למצוא להם 'יבדקו האם אפשר'". בעצם מבחינת "הארגונים הגאים" זה לא מובן מאליו שצריך לתת ייצוג גם לבי ולטרנס בעצרת מהסוג הזה. לא רק שזה לא מובן מאליו, כששואלות אותם האם יש ייצוג, אין זו האחריות שלהם לדאוג לייצוג כזה והם שולחים את הפעילות ללכת לחפש בעצמן נציגים.; בסופו של דבר אושר לי לנאום (ניתן לצפות בסרטון שבלינק ב-26:00) בעצרת. הוקצבו לי לצורך כך 2 דקות, מתוך 47 דקות של העצרת אני ביסקסואל.ית וטרנסית מדברות 4-5 דקות, בעוד שבשאר הזמן מדברים הומואים, לסביות וסטרייטית (וכמובן, גברים מדברים יותר מנשים). אולי ראוי לציין כאן שביסקסואליות/ים הם לא מיעטו בתוך ה"קהילה הגאה", אלא רוב, ובכל זאת המשאבים והזמן שניתנים לנו הם מזעריים יחסית למשאבים והזמן שניתנים להומואים."

העגלה הריקה

הנאום של ח"כ רות קלדרון על היהדות החדשה ועל כך שהיא גאה בהקמת בינ"ה- בית מדרש חילוני.

אייל גרוס ממציא את השם לנאום הזה ומצטט: "ביתו בארמית זה אשתו. גבר שאין לו אשה הוא הומלס. אשה שאין לה גבר היא לא" – במשפט אחד, מגדירה קלדרון את קהילת האזרחים כיהודים בעלי משפחות נאמנים, ובד בבד מדירה את כל השאר – ערבים, רווקות, הומואים."; "אני שואפת להביא למצב בו לימוד התורה יהיה נחלת כל ישראל…. שכל אזרחי ישראל הצעירים יקחו חלק בנטל גם בלימוד תורה וגם בשירות צבאי ואזרחי" – ושוב, האם לא ראוי היה להתייחס, ולו באזכור זעיר, את אותם אזרחי ישראל שאינם "כל ישראל"?

עופרי אילני (2013), "מתחברת לדרישתך, בנט" - עופרי אילני קורא בדרשה של רות קלדרון: "קלדרון אינה משתמשת בקורפוס היהודי כדי להאיר שאלות מוסריות ופוליטיות, אלא מתענגת על שבחי "היהדות" בתוך מוסד (הכנסת) שהוא ממילא יהודי הרבה יותר מדי. וכאשר מבצבצת אמירה מסוימת מלבד "הו, היהדות הנפלאה", זוהי אמירה פטריארכלית ואפילו מיליטריסטית."

מאיר בר מימון (2013), "מכתב לאחי" מתייחס לזה

תשב בצד ותשתוק

סיכון מצומצם לעוול כסוג של פריוילגיה http://meandiscourse.wordpress.com/2012/11/13/risks_of_sex/ רשימת הפריוילגיות הסטרייטיות http://parshedona.wordpress.com/2012/08/21/רשימת-הפריוולגיות-הסטרייטיות רשימת הפריוילגיות הגבריות http://bidyke.wordpress.com/2011/07/26/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של-3/ הסגברה http://bidyke.wordpress.com/2011/07/22/הסגברה-תרבות-אונס-ופריוולגיה-גברית-של/ המהפיכה לא תהיה מנומסת אלא אתית. כי נחמדות זה מוגדר ע"י המעמד הפריוילגי. http://www.gendersite.org.il/2012/05/06/המהפכה-לא-תהיה-מנומסת-הסוגיה-של-נחמדות/

מדייקת שירי אייזנר ואומרת, תשתוק מול מי שיש לך פריוילגיה מולו.

שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - אנרכו פמיניזם (בלוג), 24/8/2012: "אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית."

רגע, אבל מה עם גזענות-הפוכה, כלומר, גזענות שמעלה האוכלוסיה המדוכאת כלפי האוכלוסיה הפריווילגית? טוענת שירי אייזנר שזה דבר כמעט בלתי אפשרי. שהרי הגזענות נובעת בדיוק מהמקום הפריווילגי, מהדיכוי המבני שיש כלפי האכולוסיה המוחלשת. כדי להדגים את האירוניה בטענה שגזענות-הפוכה מייצרת "פגיעה סימטרית" לזו של גזענות, מעלה שירי ניסוי היפוטתי (בהשראת ____):

שירי אייזנר (2012), "כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת". שחור-סגול אנרכו פמיניזם, 19/7/2012 יבאי אותם ככח עבודה זול. עשי עליהם ניסויים בבני אדם. חטפי את ילדיהם. מחקי את תרבותם והפכי אותה לנחותה. הסלילי אותם למקצועות "נמוכים". שלמי להם פחות על עבודה שווה. יצגי אותם באופן שלילי בתקשורת או במדיה. בססי את סטנדרט היופי על עצמך בלבד. השתיקי את מאבקם נגד הגזענות המזרחית."

טובול

עם השיר

התראיינתי אצל רינו צרור הבוקר. יצא לי לשמוע קצת רדיו לפני שעליתי לשידור, וקצת התעצבנתי.

שני אייטמים לפני עלתה רות קלדרון, שסיפרה על בית המדרש שהיא מקימה בכנסת, שבו היא הולכת ללמד שיעור על "איך חברי הכנסת צריכים להסתדר אחד עם השני". הראיון היה על שום נאומה המרגש של הפרופסור שבו סיפרה לעם ישראל שוב את הסיפור על אותם פליטים יהודים מאירופה שעולים לארץ ישראל ואיך הם מקימים כאן חברת מופת וכו' וכו' וההמשך כבר ידוע ומוכר לנו מגן ילדים. לפני שנשברתי, אני זוכר אותה אומרת משהו על זה שהבעיה בחינוך שהיא קיבלה זה שלא הייתה בו יהדות, גמרא ומשנה וכו'. הפרופסור מתעסקת ב"זהות יהודית" ובתכנים של מערכת החינוך, ולמשל לא מפריע לה שיש התאמה כמעט מלאה בין חוסר נראות במערכת החינוך (למשל בשיעורי היסטוריה וספרות) לבין *מעמד כלכלי* וייצוג במוקדי כוח? נראה לה מקרי ש- 99% מהילדים העניים במדינה הם מזרחים/ערבים/מהגרים ושבמקרה הם גם לא מקבלים שום ביטוי במערכת החינוך, ובפרט בכל התכנים של "זהות יהודית"??? שיח התרבויות לא יכול להיות מנותק מהמצב החברתי, כלכלי ומיחסי הכוח במדינה. אחרת הוא הופך לקריקטורה ולעוד שיטה לחזק את הזהות ההגמונית. והכל במילים יפות שכולם אוהבים לשמוע ולשתף בפייסבוק.

היא לוקחת את שיח הזהויות למקום של פולקלור. סליחה, אבל של אשכנזים בורגנים שבתור חוג בשעות הפנאי הולכים ללמוד את "תנורו של עכנאי" ועוד מצפים שהמדינה תממן להם את זה. או אירגונים כמו "בינה" שבאים להציל את אנשי המערות בדרום תל אביב ועל הדרך משתלטים להם על מבנים. העיקר שהם מלמדים אותם איך אמורים ללמוד תורה.

הרטוריקה שלה היא של שיוויון ופלורליזם, אבל בפועל הגופים האלה הם הגופים הכי מדירים והכי לבנים שיש. חוץ ממעט ג'קי לוי כאלה שהם שם על תקן "מספרי סיפורים" אקזוטיים, לא תמצאו שם כמעט מזרחים/אתיופים ובטח שלא ערבים (להם אין בכלל כניסה למקומות המתקדמים הללו). היא וכל המפלגה שלה מדברים על "שיוויון בנטל", מה עם שיוויון בנטל העוני? יש לך מושג כמה ילדים חרדים רעבים שחיים 6 בחדר יש? אבל לא, חשוב שהמדינה תממן את הבתי מדרש החילוניים, כמו שהיא מממנת את האופרה והפילהרמונית (מעל 90% מתקציבי התרבות של מדינת ישראל הולכים למימון מוסדות תרבות מערביים. נתון ממחקר שיצא הבוקר של יפעת ביטון). והיא גם מטעה, כי הגופים של היהדות החילונית המתקדמת והנאורה הזאת, ממומנים *בטירוף* על ידי קרנות של מולטי מיליונרים. בזמן הזה, אירגונים שפועלים בשכונות מקוששים גרושים ועובדים בהתנדבות גמורה. ככה, עם רטוריקה יפה היא אומרת "לא יתכן שהישיבות יקבלו כסף ואנחנו נהיה בעוני. כל 100 מקומות הלימוד החילונים והפלורליסטים בארץ שורדים בקושי." ממש רחמנות. ואנשים טובים נופלים ברשת בקלות כי היא נחמדה ומדברת יפה על זהות ותרבות.

אחרי זה היא הזכירה כמה מהשמות של מחדשי היהדות הגדולים, את הפרופסורים הרטמן והלברטל, שהקימו בתי מדרש חילוניים. מזכיר לי את מחדשי הפיוט הגדולים של הדורות האחרונים, ערן צור ומאיר בנאי (וכבוד ארבעתם במקומם מונח, זה לא הנושא). ככה בדיוק מוחקים מהשיח הציבורי את התרבות בפריפריה שוב ושוב ושוב.

אחרי שקלדרון ירדה מהשידור, עלתה גברת תורג'מן, סייעת גננת מאשדוד (כמו שסבתא שלי הייתה), שמספרת על שכר של 4500 ש"ח בחודש שהיא נאבקת לשפר כרגע. אחריה עלה איזה ראש ענף בהסתדרות ואמר שהיא סתם מתלוננת כי הם בדיוק קיבלו העלאה (של 250 ש"ח). ואז נזכרתי בשיר הזה ואיתו אסיים את הכעס שלי להיום:

אמא / נפתלי שם טוב

אִמָּא שֶׁלִּי מְנַקָּה

אֶת הַשֵּׁרוּתִים

שֶׁל הַחוֹקֶרֶת הַדְּגוּלָה

שֶׁמֶּחְקָרֶיהָ עַל מִגְדָּר

וּתְפִיסוֹת פְּסִיכוֹאַנַלִיטִיּוֹת

פּוֹסְט-סְטְרוּקְטוּרָלִיסְטִיּוֹת

הֵבִיאוּ אוֹתָהּ

לַהֶשֵּׂג הַמַּדְהִים

הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהִתְקַבְּלָה

כִּפְּרוֹפֶסוֹר מִן הַמִּנְיָן

עוֹד הַצְלָחָה פֶמִינִיסְטִית בְּצַמֶּרֶת הָאַקַדֶמְיָה.

אוריפורת

http://www.facebook.com/uripirat/posts/10151710879123696?comment_id=30438349&notif_t=like

מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף (יוס ברוך, 15/2/2013)

יוס ברוך מפנה לנאום של יהודה אלוש בכנס בארשבע של שתיל, אפריל 2012: "מבוא לזהות מזרחית ללא מזרחיים, פרק אלף.

9 חודשים לפני הבחירות, צפיתי בכנס של שתי"ל ביהודה אלוש מבאר שבע מדבר דברי חכמה. יהודה ניסח בדיוק רב מחשבות לא ברורות ולא ממוקדות שהערבבו אצלי בראש, בקשר למחאה החברתית, לייצוג שלה בתקשורת ההמונים ולתוצרים הפוליטיים שלה. 9 חודשים לפני, יש בנאום הזה את כל הסיבות לכשלונו של מחנה השמאל הסוציאל דמוקרטי, ולהצלחתו של "הכח החדש" לכאורה של יאיר לפיד.

אם אתם שמאלנים אשכנזים החפצים בשינוי, הטו אוזן.

בניית אמון ושיתוף פעולה / נאום של יהודה אלוש בכנס "אולי עוד קיץ", 17/5/2012

עבר לכאן.

ברק סגל

ברק סגל לא מצליח למה אנחנו נופלים להפרד ומשול הזה: "Barak Levi Segal פלאשבק מהילדות בעקבות המשפט האחרון שלך (ולא רק שלך):

הייתי מרבה להסתובב ברחובות, בעיקר במגרשי כדורגל. בכל העיר. גם לא מעט בדרום תל אביב, יפו ואזור. אבל בחולון אין מגרש שלא שיחקתי והכרתי בדיוק את האופי של המגרש - יש קטנים וצריך יותר טכניקה מכושר, ויש כאלה שהרצפה חלקה והברכיים משתפשפות. לגאולים הייתי הולך עם שלומי ושי סמורי ושם ידוע שאפשר לעשות תרגיל ולבעוט על הגדר והכדור יחזור אליך. ויש את האפס ההוא שתמיד מגיע וכולנו יודעים שבסוף יהיה מכות. ויש את 'החברים' מהתבור – הבית ספר שצמוד לבית. שם אני משחק רוב הזמן. עם הגדולים אבל. ממש גדולים. 3 שנים לפחות גדולים.

כשאני נער בחטיבה. אני משחק כדורגל בצפרירים כבר כמה שנים טובות. קפטן של הקבוצה אפילו. מספרים שהייתי בלם ממש טוב לגילי. גם הייתי גדול לגילי, ופייטר פייטר. אצלי אם מישהו היה עובר אותי ולוקח לי את הכבוד, הייתי לוקח לו את הרגל.

היה את איציק שתמיד לקח אותי לשחק איתו. הוא היה הכי טוב. יותר משנסי, בנבנישתי, יוחנן, סמיר... באמת הכי טוב. כולם היו שחקנים בקבוצות מכובדות. ממכבי דרך הפועל ובני יהודה. אבל איציק... הכי טוב. ואני תמיד איתו. ביחד זה היה תענוג. מה יכול ילד קטן שחולם להיות ארמלי יותר מאשר לשחק עם הכי טוב ועוד מהגדולים. היינו משחקים אולי 5 פעמים בשבוע, כשכולם בצד מסתכלים שאני משחק עם הגדולים. ולנצח. ולהבקיע גולים כי איציק מכין לי בשביל הצחוקים ולעשות הגנה יותר טוב מכולם. בלם הייתי. בלם זה בלי קרדיט – עבודה שחורה. אבל איציק יודע שהוא צריך אותי בשביל שהוא ינצח בשביל הקבוצה כי אני את הלב מוכן לשפוך על המגרש.

אבל מכול הדברים הטובים אני זוכר אולי יותר מהכול כאב. לא שמחה. כאב.

כשהייתי מעז לעבור אותם – היו צועקים עלי שאני אשכנזי מסריח. ואם לאחד מהם היה בעיות בבית באותו היום - אני האשכנזי שאחראי לזה והייתי מגלה את זה על המגרש. וכשהייתי מפיל אותם על הרצפה כשלא עברו אותי – אז אם איציק לא היה מגן עלי (או כל אחד שעבר עליו יום טוב של אבירות) הייתי עושה שעת כושר של 5 דק' כדי שגבר מבוגר ממני ב- 3 שנים יפסיק לרדוף אחריי בשביל להרביץ לי. כי מילא שאני צעיר ונפל בגללי. אבל אשכנזי??!?!

פעם אחת הרוש שחזר בתשובה ניסה לירוק עלי. ממש מול כולם. הסתובב, אמר משהו, ופשוט ירק. למזלי לא פגע. אבל זה לא משנה. זה פגע.

והאמת שכל כך אהבתי לשחק כדורגל, במיוחד עם הגדולים. לפעמים אפילו היה נדמה לי שאני אחד מהחבר'ה. ובכלל, לא הבנתי מה זה אומר להיות אשכנזי. לשמחתי היה לי קצת שכל להבין עם הזמן שלכולם גוון אחר משלי. אבא עבד כל היום והתקדם בעור שיניו אבל ההורים של החברים לקבוצה לא. היה להם מקצועות צווארון כחול ופחות אמצעים. עוד אז הבנתי שיש קשר. וכמה שהייתי גאה באבא כשהוא סיפר לי סוד שאסור לספר בשום מחיר. שהוא יעזור לאבי לשלם על כרטיס הטיסה לטורניר שנסענו בספרד כדי שלא יישאר בארץ. לאבא יש בעיה של עיוורון צבעים – עד היום הוא לא מבין מה זה אשכנזים ומזרחים (אבל חרדים מול חילונים מבין גם מבין לצערי).

אצלנו בקבוצה כילדים ונערים לא הייתי אשכנזי. הייתי 'סגל'. בלם חומה. מתאבד על המגרש והולך ראש בראש אם מישהו מהיריב היה נטפל בכוחניות לקטנים שבקבוצה. היינו קבוצה. אפילו טובה. ניצחנו קבוצות גדולות מאיתנו (היה לנו מאמן גאון ייאמר לזכותו - שלמה ניניו) ובכלל לא הבנו מה זה אשכנזי ומזרחי. ההורים של השחקנים עם זאת (ברובם מזרחים) ידעו גם ידעו.

מצטער שאני לוקח את זה אישית בתגובה. בעיקרון אני יודע שאסור לעשות את זה כי המקרה פרטי לא מסמן תמיד על הכללי. אבל כנראה שכשהעצבים עולים קצת (באמת שקצת) אז הרגש משתלט והופך את העיקרון לאישי.

1. הקרן לא נתנה לי שקל בתקופת רוטשילד. לא לי ולא לשאר חבריי. היחידים שהבנתי בדיעבד שנתנה זה בקרית שמונה לאוהלים. בפעם היחידה שישבתי עם מישהו מטעמם (הרבה אחרי רוטשילד, תקופת הלא נחמדים), הבנתי שזה תהליך ארוך ומייגע שאין לי כוח אליו. ויש לי עיניים כחולות. להזכירך.

2. אני מתנצל שלא פיצצו אותנו בשנה האחרונה מספיק כמו שפיצצו את הפנתרים. לא ידעתי בכלל שזאת תחרות. עם זאת, מכל הדיבורים והמיני מעצרי ראווה של כל הגיבורים שהכרתי בשנה וקצת האחרונים (מה אני אעשה, סחבק חדש בעסק ולא 40 שנה), כותב שורות אלה בילה כנראה הכי הרבה זמן במעצר (מגרש הרוסים לכמה ימים) ומתוך 2 תיקים אחד במחוזי. רומני אנוכי יוס. עם עיניים כחולות.

3. לא רק האשכנזים צריכים להטות אוזן, גם המזרחים צריכים. כי כמה שבדקתי לאחרונה המזרחים (כמו האשכנזים) לא מוכנים להודות בשיח המזרחי-אשכנזי, ביחסי כוחות, הגמוניה.... תודעה כוזבת היא לכולנו. אין לה הבדלה של מין וגזע.

4. אני ידוע שאסור לי להיות הקורבן. וגם אסור לי להוביל שום דבר כי אני ההגמוניה. וגם אסור לי להעלים עין ממאבק שמתרחש כי אז אני אטום ואדיש – מלכוד 22. אבל אם יש דבר אחד שעולה לי לא מעט מהשיח שלך ושל עוד כמה 'חברים' למאבק זה הילדות שלי עם 'החברים' שלי לכדורגל – גזענות נגדית כנגד השותפים במקום מול האחראים האמיתיים.

חביבי (מותר לי להגיד חביבי או שזה התנשאות?), לא מנצחים גזענות בגזענות. כמו שלא מנצחים מלחמה במלחמה.

יש אליטה אחת (עולמית וישראלית) שאחראית על הדיכוי והאפליה. שם לא מעניין אותם מוצא גזע ומין. שם ערבים ויהודים ונוצרים ובוסנים ואיראניים מתחברים יפה מאוד – קוראים לזה בעלי כוח ובעלי הון. אם הם מסוגלים להבין את זה. הגיע הזמן שגם אתה. אני לא האויב שלך יוס. אבל אל תצפה שתמשיך ככה לרדת עלי ואתחנן לעוד. גם לי - אשכנזי, רומני, עיניים כחולות, יש רגשות, ואני לא אשחק 7 שנים ביחד וכל פעם שתתעצבן תוציא את זה עלי.

והכי חשוב לדעתי, כמו שאני כבר לא מבין מה זה שמאל-ימין, אני כבר מתקשה להבין מה זה אשכנזי-מזרחי. עד כמה שנאי יודע כל החברים והחברות המזרחים והאשכנזים שלי נולדו פה. בארץ ישראל."

ויוס עונה לו: "ef Baruch אי אפשר למחוק את שיח הזהויות על ידי השיח המעמדי. זהו דיכוי לא פחות חמור מהדיכוי הכלכלי. אני מצטער לשמוע על חוויות הרדיפה שעברת כנער, בטוח שלא הגיע לך. עכשיו אנסה לענות ולשאול כמה שאלות ישירות, ואני מצפה לתשובות ישירות. 1. כסף. האם אלדד יניב שילם לדפני ליף? האם הוא נתן לך כסף בזמן מחאת קיץ 2011? מי בדיוק שלח את סתיו שפיר לחלוב את האמריקאים? מי נתן שם חסות והכוונה? הקרן? JSTREET? 2. מכות ומעצרים. ברמה האישית לא נעצרתי מעולם. המשטרה נהגה בקיץ הראשון ברכות עם המפגינים, מכיוון שזו היתה מחאה שזוהתה כלבנה. בקיץ השני היד הוכבדה, בד בבד עם חשיפתן של דמויות מזרחיות. האם זה מקרי? אני מסופק. יש לי תחושה שרצו לצייר את המחאה כאלימה. ברמה האישית, בתור לוחם בצה"ל, יש לי כבוד בסיסי כלפי לובשי המדים - ההתגרות בהם נראית לי ילדותית ומיותרת, ממילא, הם לא האויב. הם בסך הכל אנשים שהולכים להתפרנס בחרא עבודה עם חרא אוכלוסיה וחרא תנאים. 3. יש דרך ארוכה לפני שני הצדדים, אשכנזים ומזרחיים כאחד, עד שנגיע לעמק השווה מבחינת השיח. אי אפשר לפסול גזענות ואפליה קיימת על סמך אפליה אחרת. זה שהיו רעים אליך כי היית ילד אשכנזי זו בעיה, ומקורות התסכול והאלימות ההם כנראה נבעו מהרבה אלימות ורוע שהופנתה כלפי אלה ששיחקו איתך. אני לא מצדיק את זה, זה פסול וזה פסול, ואין הצדקה לא לגזענות בכיוון האחד ולא לזו בכיוון השני. 4. כולנו קורבנות בדרך זו או אחרת. אף אחד לא שולל ממך את הזכות להנהיג. עם זאת, חבורת השמנת של רוטשילד היתה חבורה חסרת מנהיגות, יצירי טיפוח של עיתונאים ילדותיים, שלא היה להם שכל לנצל את הפוטנציאל הפוליטי האדיר לשינוי ואת ההזדמנות החד פעמית שניתנה בידם. הפוליטיקה הבזויה שהחבורה הזאת הפגינה לאורך כל המחאה ההיא ובזמן שעבר מאז, היא התנהלות הגמונית וכוחנית קלאסית, שיטות של ניצול בני אדם שלא היו מביישות תאגידים כמו מקדונלדז או מיקרוסופט. ההתנהלות סביב אסיפת נציגי המאהלים, עשרת הנציגים וכל הג'אז הזה היו מהלכים פוליטיים שראויים לחונטה צבאית במדינת עולם שלישית, חונטה שמשתלטת על משאב ולא מוכנה לשחרר כי הוא שלה בדין, בזכות החזקה הלבנה שתפשה על הדימוי הציבורי. זה בדיוק חוסר מנהיגות, זו בדיוק הסיבה שרוב האנשים שם נשארו רק עם חבורה מצומצמת של פתיים חדשים שמוכנים לעבוד איתם, וגם זה רק עד שהפתיים פותחים את עיניהם ומבינים עם מי יש להם עסק. בענין הזה, אני לא מכליל אותך. אני זוכר שפגשתי אותך בפעם הראשונה במפגש עם דני האדום ודברת לענין על השכונות. ברמה האישית לא ענין אותי להגיע לא לאשדוד ולא לשום פוליטיקה ארצית, אבל שלחנו שליחים נאמנים מהצפון והבנו שמנהיגות או שותפים אין שם. בגלל זה בנינו את החזית הצפונית. 5. אם אתה מתקשה להבין מה זה מזרחים אשכנזים, אז יש לך הרבה שיעורי בית לעשות. הדבר הראשון הוא להבין למשל שיהודה אלוש כאן לא תוקף אותך, את ברק, באופן אישי. הוא תוקף הגמוניה לבנה שרוצה לנצל שחורים. הוא מדבר על הבדלי התרבות בין נפנופי הידיים דמיקולו שהביאו מאיזה פאקינג גרמניה (משם זה הגיע לספרד), במקום שבו ראוי לשרוף יאכטות ולפזר מסמרים בכפר שמריהו, אפילו שההורים של דפני גרים שם. 6. הדבר הכי חשוב זה להיות מסוגל להקשיב. בפרט ליהודה, שהוא הכי מהצד "שלנו" שיש. הוא שותף שלך, בחפירות, בקו הראשון של המאבק. הוא אח שלנו, ולא אח לניצול כמו אצל בגין, אלא אח אח, שיש המון מה ללמוד ממנו כי הוא מנוסה ויש לו פרספקטיבה חבל"ז, ואח שפיטרו אותו מהעבודה כי הוא היה בועד העובדים. מי פיטרו? השליחים של הסתדרות העובדים האשכנזים דור אלף, אלה שמנעו מאנשי כח לעובדים לעלות על במות המחאה בתל אביב בקיץ 2011-2, אלה הזונות הגדולות של מפלגת העבודה. 7. אני חייב ללכת לגהץ מכנסיים כי עוד 20 דקות אוספים אותי לחתונה של חבר מהחזית החיפאית, שיהיו בה נראה לי רבים וטובים מהאדומים הצפוניים באחוות בלמים, ברעות מהפכנים, ובאהבת אמת. אחיך הזקן יוס 19 hours ago · Unlike · 4

Pazit Adani מפנה את ברק לנאום של ברק אובמה: "ברק יקר, התגובה שלך חשובה ומעל הכל כנה ומרגשת. הנה ההשראה עבורי לנאומים שלא מתעלמים ממעמד וגזע, ושבהם הפרטיקולרי לא סותר את האוניברסלי. יש נואמים כאלו בישראל? או נואמות? Yosef Baruch"

אבידאבוש מזמין לדיון נוסף בנושא

רעיון גננות

אצל גור

צדק תרבותי

איה שוויד על חלוקה הוגנת של משאבי תרבות

ויש גם את הנושא הזה אצל המזרחים.

בלאגן שצריך לסדר

חשיבה עיצובית בשירות חדשנות חברתית / מאת טים בראון וג'וסלין וויאט // חורף 2010 תרגום מאנגלית של: http://www.ssireview.org/articles/entry/design_thinking_for_social_innovation/ מתרגמת: ליאורה יוקלא

סמאח בסול (2012), "המחאה החברתית אינה דוברת ערבית". אתר j14 - האתר הרשמי של המאבק, 25/6/2012: "מדוע לא היו הערבים חלק מהמחאה החברתית? יש כמה סיבות לכך. הראשונה: כי הם חיים מאז קום המדינה באי-צדק חברתי, כלכלי ופוליטי. בנוסף לכך, קיימת תחושה שהרוב המוחה אינו צריך באמת את המיעוט. ההוכחה לכך: האם מישהו פנה אי פעם לאקטיביסט ערבי וביקש ממנו שיתוף פעולה? נייר עמדה בערבית? הזמנה לשאת דברים בתהלוכה?

אוסיף לכך כמה דברים: המחאה החלה בעקבות עלייה במחירי הקוטג'. יש לכם מושג כמה ערבים צורכים קוטג'? אני אענה: כמעט ואין. זה לא מאכל פופולרי בתפריט היומי בבית ערבי.

מחירי דיור: התרבות הערבית מתבססת על בנייה פרטית בתחומי הכפרים והערים. איננו נוהגים לקנות או לשכור דירות, גם משום שאין בנייני דירות במגזר.

אני גולשת באתר הרשמי של המחאה, והערבים אינם נמצאים שם. לא כשפה ולא כאייטם, וזו שאלה לעורכי האתר."

אורי ירון(2013), "מילון האמירות הנבובות והמילים המכובסות"

שי, אור (2011), "צדק חברתי – מי דורש ולמי הוא דרוש?". אתר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, 26/9/2011

יאסר עוקבי (2011), "גורל הגנבים - סקירת עיתונות ערבית בישראל". העין השביעית, 7/8/2011

עזרא אוחיון (2011), "שלוש הערות על המחאה". אתר קדמה - הבלוק המזרחי, 1/8/2011: "3. 'מי שרוצה לגור בתל אביב שישלם בהתאם'. זוהי מדינת ישראל שהפכה את תל אביב לעיר היחידה בארץ. זוהי מדינת ישראל שמנסה להפוך את כל הארץ לפרברים. הסיבה אם אתם מעוניינים לדעת היא שכל מרכז עירוני מחוץ לתל אביב יעלה אליטות חדשות ולזה הם לא מוכנים. אז אם ככה שיחליטו, או שיתנו לנו אפשרות הולמת לגור בעיר היחידה בישראל או שיאפשרו ליישובים הגדולים (באר שבע, נצרת) להפוך לערים.

ובנימה אופטימית על שילוב פלסטינים

אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012: "לבסוף, לפי דו"ח הגזענות לשנת 2012 של המטה למאבק בגזענות, מגמת הגזענות וההסתה נגד האזרחים הערבים במדינת ישראל ירדה באופן דרסטי בשנת 2011 לעומת שנת 2010. לטענת מחברי הדו"ח, קיים קשר ישיר בין ירידת מגמת הגזענות לבין הסולידריות שהצליחה המחאה החברתית ליצור בין קבוצות שונות בציבור. תוצאה עקיפה זו של המחאה החברתית לא צריכה להפתיע. ראשית, כיוון שהרטוריקה של מחאה זו הייתה של צדק ושוויון. שנית, כיוון שאזרחי ישראל היהודים ראו את אזרחי ישראל הערבים נאבקים למען אותה מטרה כמוהם. כל עוד פלסטינים ישראלים תקפו וביקרו את הזהות הקולקטיבית של היהודים הישראלים, הם נתפסו כאיום עליהם וכסכנה לזהותם, כקבוצה אשר תמיד יוצאת נגד המדינה עצמה והעם היהודי. לראשונה מזה זמן רב, לאזרחים היהודים והערבים של מדינת ישראל היה נושא משותף עליו יכלו להסכים ומאבק משותף בו היו בני ברית ולא עמדו משני צדי המתרס. הורדת רמת הגזענות שנכשלה שנה לפני כן באמצעות הפגנות של "מחנה השלום", הושגה דווקא ע"י מחאה חברתית שבאופן ישיר אינה עוסקת בה."

עודה בשאראת (2011), "נאום בעצרת ההמונים בתל-אביב: דרך הניצחון". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 13/8/2011: "קהל נפלא… המהפכה רק התחילה. כשבפעם הראשונה אנו פורצים את הגבולות שתחמו אותנו במעגלים סגורים ומסוגרים. וכשאני מסתכל על הקהל הנפלא הזה, כשערבים ויהודים ביחד, כשחילוניים ודתיים ביחד, כשצעירי העיר והכפר ביחד.. אז למהפכה זו יש רק דרך אחת. דרך הניצחון."

מגיב בשם "תגובה לערבי", 20/5/2012 אצל אבי קליין (2012), "המחאה החברתית ופלסטינים-ישראלים". אתר הגדה השמאלית, במה ביקורתית לחברה ותרבות, 7/5/2012: "דווקא היו שניסו לעורר את המחאה במגזר הערבי והייתה סימפטיה בקרב צעירים ערבים אבל המנהיגים הערבים חששו מכך לא פחות. הדבר האחרון שראאד סלאח ואחמד טיבי צריכים זה ערבים שמדברים על צדק חברתי ומפגינים עם יהודים"

רועי רביצקי (2013). פייסבוק, 15/2/2013: "רק בהתעקשות הזאת, שתהיה לנו שפה משותפת, שכולנו רואים בה כשלנו ואותנו כחלק ממנה, נוכל לשמור על הסולידריות שדרושה בחברה שלשמחתנו, אין בה דברים אחדים. לכן היהדות ההומניסטית היא תקוותם הן של היהדות הן של ההומניזם בישראל ובתפוצות. ומי שזה מה שעומד לנגד עיניה בבואה לכנסת, אין ספק בעיני שרואה את עצמה באופן הנקי ביותר כשליחת ציבור.

אז נכון העירו כמה מחברי שאין בכך שום ערובה לפעולה, או אף תכנית פעולה, להתמודד עם המשברים החברתיים שלפתחנו. האתגר הגדול נשאר, כמו שכתבתי במקום אחר, לאחוז משני קצותיו את הקו העבה שמחבר בין חלומות, הגות ואמונה לבין יוזמות חקיקה וסעיפי תקציב."

יוס במבוא לשיח זהויות והתגובה של ברק סגל (אולי כבר מופיע בפרק של השיח פריוילגיות)

"אלפי מהפכנים סוציליסטים וקומוניסטים שיתקו את תל-אביב". צדק 2.0 - צודק יותר, חברתי יותר, עכשיו בגרסת J15! (בלוג), 26/6/2012

חררדו לייבנר (2013), "התחברות כדרך לא סלולה". העוקץ, 2/1/2013: "בשבועות האחרונים שאלו אותנו לא מעט פעמים בניסוחים שונים, למה התחברות-תראבוט לא מקימה רשימה לבחירות. לפניכם תשובה ארוכה המסבירה מדוע בחרנו להיות חלק מחד"ש ולמה אנחנו עדיין עומדים מאחורי בחירה זו, תוך ניסיון לחזק ולהנכיח בזירות שונות את קיומה של מנהיגות שמאלית עממית, ערבית ויהודית-מזרחית"

רעות גיא (2012), "היא שם, מחכה לך". העוקץ, 14/12/2012: "כל פעילה להט"בית מנוסה יודעת: יש תקרת זכוכית משוריינת מעל ראשן של נשים בקהילה. האירוע האחרון של מאקו גאווה, על טהרת גברים הומואים בלבד, חשף זאת שוב. בפאנל אלטרנטיבי ניסינו לחפש את המכנה המשותף הרחב ביותר בלי לוותר על שיח מורכב"

ליהי רוטשילד (2012), "פועלות לשינוי מציאות חייהן". העוקץ, 8/12/2012: "מה ששזר בין כל הסיפורים על בימת כנס "נשים בפעולה" היה האופן שבו מנגנוני הדיכוי משתמשים כולם באלימות מינית, באיום גופני, במילים ובמגע בלתי-רצויים, כחלק מהפעלת הכוח והמשטור של נשים. אולם אפילו יותר חזקה מחוויית הדיכוי, הייתה חוויית המאבק וההתנגדות"

תום מהגר (2012), "כשאשכנזי ומזרחית התמודדו". אתר העוקץ, 1/12/2012: "בחירה בדב חנין לכהונה שלישית ולא ביעל בן יפת לכהונה ראשונה, שניהם מועמדים ראויים לכל הדעות, היא שעתוק של אותם יחסי כוחות ישנים דווקא במרחב שאמור לקרוא תיגר על הסדר הקיים"

יובל עברי (2012), "הערס הישראלי כתמונת הנגטיב". העוקץ, 29/8/2012: "בין סממית ביתן לסימה ביטון: הדיון הסוער על ערסים ברשת הזכיר לנו את הגיליון המעניין של "הכיוון מזרח" מ-2006 שעסק בערסים ופרחות. בחרנו מתוכו את המאמר "גרוטסקה אותנטית – ערסים ופרחות בתרבות הישראלית"

אסתר עילם (2012), "במציאות פמיניסטית אין צורך בביטחון". העוקץ 8/7/2012: "החלטה 1325 של האו"ם מציבה את המושג "ביטחון" כפתרון לסכנות האורבות לנשים בחברה הפטריארכלית. אולם כמו במעגל קסמים, המושג מכיל בתוכו את המצב של חוסר ביטחון, כך שהם שזורים זה בזה ותלויים האחד בשני. אסתר עילם השתתפה בבניית תוכנית ליישום ההחלטה בישראל ויצאה עם תובנה מאירת עיניים שקשורה במלה נוספת: קיימות"

פנינה מולדובנו(2012), "רבה עם עצמי איזה דגל להניף קודם". העוקץ, 6/6/2012: "פוליטיקה של זהויות עוטה עליי שלל דיכויים ודגלים, ואני לא רוצה למחוק אף גוון. פנינה מולדובנו, שלא תשתתף במצעד הגאווה שיתקיים בסוף השבוע בתל אביב, עם מחשבות על פמיניזם, מזרחיות וגאווה"

שולה קשת (2012), "לא בשמה של ויקי שירן". העוקץ, 2/3/2012: "מאז מאבקה החשוב של ויקי לייצוג שוויוני לנשים הידוע בכינויו כ"שיטת הרבעים" עברו הרבה שנים, ודומה כי שוב ושוב אנו חוות השתקה והדרה כמעט מוחלטת בכנסים השונים. תופעה זו היא חמורה לכשעצמה, ומעידה על רגרסיה, חוסר הפנמה וסירוב לוותר על עמדת השליטה של ההגמוניה האשכנזית. אולם בכנס לזכרה של ויקי, הבחירה ברוב כמעט מוחלט של דוברות אשכנזיות, ראויות ככל שתהיינה, היא חמורה שבעתיים ובלתי נתפסת – שכן היא מסמלת את כל מה שויקי ז"ל יצאה ונאבקה כנגדו בנחישות.; [...]; "זאת ועוד, טיעונים כמו "ניסינו, אך אין בנמצא דוברות מזרחיות, פנינו ולא הסכימו לבוא, חשוב לנו שהדוברות תהיינה רהוטות, דוקטוריות" ועוד כהנה וכהנה, הופכות אותנו באופן אבסורדי למואשמות בהדרה שלנו עצמנו ובד בבד ללא ראויות הנצחיות. ויקי ז"ל חזרה ואמרה לנוכח טענות אלה: אין דבר כזה לא מצאת, מצדי תביאי את מוכרת הפלאפל כדוברת בפאנל… זוהי אמירה נוקבת ומורכבת, שכן היא מחזירה את האחריות להדרה למדירה, משאירה את המחשבון רושם ופתוח וחותרת תחת המשוואה ההגמונית של השוות והשוות פחות. אמירה זו היא בעיני תמצות של הפמיניזם המזרחי, הבא מתוך חווית הדיכוי של נשים מזרחיות בפרט ונשים מקבוצות מודרות בכלל, ובו בזמן מהיותו תפישת עולם אוניברסלית מאפשר גם לנשים אשכנזיות אמיצות להכיר במקום הפריוויליגי שלהן, לפנות לנו מקום בקדמת הבמה, לעמוד מאחורינו, להיות שותפות ובנות ברית.; אז זה הזמן להזמין את מוכרות הפלאפל להיות דוברות בכנס, ויפה שעה אחת קודם."

מדריכים טכניים

פמיניזם הוא מודעות ליחסי הכח בחברה

אוסף התירוצים הלא-שלם למארגנים כנסים ללא נשים / נעמה כרמי / אשכול התירוצים להדרת ביסקסואליות

הצעד הראשון: הצעות לא/נשים שהואשמו בהתנהגות אלימה

כללי עשי ואל תעשי לבעלת הברית המתחילה

איך להתמודד במצב שקוראותים אותך לסדר?

על פמיניזם וביקורת, או: למה אסור לנו לבקר אחת את השניה

@@ שורה 442: / שורה 442: @@
 http://www.gendersite.org.il/2012/05/06/המהפכה-לא-תהיה-מנומסת-הסוגיה-של-נחמדות/
-מדייקת שירי אייזנר ואומרת, תשתוק מול  מי שיש לך פריוילגיה מולו.
-אני מודע לפריוילגיות, האם מותר לי עכשיו לשטוח ביקורת?
+מדייקת שירי אייזנר ואומרת, תשתוק מול  מי שיש לך פריוילגיה מולו.
 ;[http://bidyke.wordpress.com/2012/08/24/אני-מודעת-לפריווילגיות-שלי-מה-עכשיו/ שירי אייזנר (2012), "אני מודעת לפריווילגיות שלי - מה עכשיו?". שחור סגול - אנרכו פמיניזם (בלוג), 24/8/2012]
 :"אז יש לי כל מיני פריווילגיות. מה אני עושה איתן? – אל מול הקבוצות שאני נמצאת בעמדת מדכאת מולן, אני סותמת את הפה ומתנהגת כמו בעלת ברית."
+רגע, אבל מה עם גזענות-הפוכה, כלומר, גזענות שמעלה האוכלוסיה המדוכאת כלפי האוכלוסיה הפריווילגית? טוענת שירי אייזנר שזה דבר כמעט בלתי אפשרי. שהרי הגזענות נובעת בדיוק מהמקום הפריווילגי, מהדיכוי המבני שיש כלפי האכולוסיה המוחלשת. כדי להדגים את האירוניה בטענה שגזענות-הפוכה מייצרת "פגיעה סימטרית" לזו של גזענות, מעלה שירי ניסוי היפוטתי (בהשראת ____):
+;[http://bidyke.wordpress.com/2012/07/19/כך-תהיי-גזענית-כלפי-אשכנזים-מדריך-למשת/ שירי אייזנר (2012), "כך תהיי גזענית כלפי אשכנזים: מדריך למשתמשת". שחור-סגול אנרכו פמיניזם, 19/7/2012]
+:#יבאי אותם ככח עבודה זול.
+:#עשי עליהם ניסויים בבני אדם.
+:#חטפי את ילדיהם.
+:#מחקי את תרבותם והפכי אותה לנחותה.
+:#הסלילי אותם למקצועות "נמוכים".
+:#שלמי להם פחות על עבודה שווה.
+:#יצגי אותם באופן שלילי בתקשורת או במדיה.
+:#בססי את סטנדרט היופי על עצמך בלבד.
+:#השתיקי את מאבקם נגד הגזענות המזרחית."
 ===טובול===

שדה האוהלים 2: תמצית הידע