כלכלה תאגידית
מובאה מתוך הספר דוקטרינת ההלם מאת נעמי קליין, עמ' 26
תוכן עניינים |
מהי שמה של אידאולוגיית ההון השלטת כיום בעולם?
כשמנסים לפרוש את תולדותיו של מסע-הצלב האידאולוגי שהגיעו לשיאו בהפרטה הרדיקלית של המלחמה והאסון, חוזרת ועולה אותה בעיה:
האידאולוגיה משנה את צורתה חדשות לבקרים, מחליפה שוב ושוב את שמה, ומדלגת בין זהויות. מילטון פרידמן כינה עצמו תחילה "ליברלי", אבל תלמידיו בארה"ב, שקישרו את המונח ליברליזם עם מיסים גבוהים ועם היפים, נטו להזדהות כ"שמרנים", "כלכלנים קלאסיים", "אנשי השוק החופשי", ואחר-כך כמאמינים ב"כלכלת רייגן" או ב"לסה-פר". ברוב העולם ידועה התורה שלהם בשם "ניאו-ליברליזם", אך תכופות מכנים אותה "סחר חופשי", או פשוט "גלובליזציה". התנועה האינטלקטואלית שבראשה עמדו מכוני המחקר הימניים שעמם קיים פרידמן קשרים ממושכים - קרן הריטג', מכון קייטו ו"אמריקן אנטרפרייז" - החלה לקרוא לעצמה "התנועה הנאו-שמרנית" רק באמצע שנות ה-90; וזו אותה השקפת העולם הרותמת את מלוא עוצמתה של מכונת הצבא האמריקאי לשירות האינטרסים של התאגידים.
השילוש הקדוש
לכל ההתגלמויות השונות של התורה הזאת משותפת המחויבות לשילוש הקדוש - ביטול המרחב הציבורי, חופש מוחלט לתאגידים, וצמצום אכזרי בתקציבי הרווחה; אך דומה שמכל השמות השונים שהודבקו לאידאולוגיה הזו, אין אף שם שהולם אותה באמת. פרידמן הגדיר את התנועה שלו כניסיון לשחרר את השוק מלפיתת המדינה - אך כשמתבוננים בתהליכים המתרחשים בפועל במקומות שמיישמים את החזון הטהרני שלו, רואים מציאות אחרת. בכל ארץ שיושמה בה המדיניות של אסכולת שיקגו בשלושת העשורים האחרונים, התוצאה היא ברית שלטונית רבת-עוצמה בין כמה תאגידים גדולים מאוד לבין שכבה של פוליטיקאים, רובם עשירים, כשקווי הגבול בין שתי הקבוצות מעורפלים ומרצדים בלי הרף ממקום למקום.
ברית השלטון והאוליגרכים
ברוסיה, המיליארדרים של השוק הפרטי שמשתתפים בברית עם השלטון מבונים "אוליגרכים"; בסין הם נקראים "הנסיכים"; בצ'ילה קוראים להם "הפיראנות"; בארה"ב מכנים אותם "החלוצים של מערכת בוש-צ'ייני". האליטה הפוליטית והאליטה התאגידית לא שחררו את השוק מלפיתת המדינה - רחוק מזה; הן פשוט התמזגו זו עם זו, מחליפות ביניהן טובות הנאה על מנת להבטיח לעצמן את הזכות לנכס משאבים יקרים שקודם לכן היו נחלת הציבור - החל בשדות הנפט של רוסיה, דרך האדמות הקולקטיביות של סין, וכלה בחוזי בנייה ללא מכרז לעבודות השיקום בעיראק.
כלכלה תאגידית
כך נמצא את "הממשלה הגדולה", שסמכויותיה מרובות וידה בכל, דווקא כאשר היא חוברת ל"עסקים הגדולים". וההגדרה המדויקת יותר לשיטה הכלכלית המטשטשת את הגבולות ביניהם היא לא "ליברלית", "שמרנית" או קפיטליסטית, אלא "שיטה תאגידית". מאפייניה העיקריים הם העברה מאסיבית של רכוש ציבורי לידיים פרטיות, מלווה תכופות בהטלת חובות מנופחים שמעמיקים עוד ועוד את הפער בין בעלי העושר המסנוור לבין העניים הזניחים, ובלאומנות משתלחת, המשמשת כתירוץ להוצאה שלוחת רסן לצרכי ביטחון. בשביל מי שמצוי בתוך בועת העושר העצום שמייצרת השיטה הזאת, לא ייתכן סדר חברתי משתלם מזה.
פיקוח אלים על המנושלים
אך בשל הקשיים הברורים שמהם סובל הרוב המכריע של האוכלוסייה, שנותר מחוץ לבועה, זרועות אחרות של המדינה התאגידית נוטות להפעיל פיקוח אגרסיבי (וגם את התחום הזה מנצלים הממשל והתאגידים כדי להחליך ביניהם טובות הנאה וחוזים), מאסרים המוניים, צמצום חירויות האזרח, ולעיתים קרובות - אך שלא תמיד - גם עינויים.
